פנקס הכיס של השועל

קיפוד והשועל הם בעלי חיים שבעקבות המסה  של הפילוסוף ישעיהו ברלין "הקיפוד והשועל" זכו למעמד סמלי מוכר כמייצגים  שני סוגים של תפיסת עולם. 'פנקס הכיס של השועל', עוסק בהשלכות משל הקיפוד והשועל לחיים האישיים של כל אחד מאתנו וכיצד ניתן לקדם את השועליות שבנו, כחשיבה כדרך חיים.
בעולמנו המשתנה בקצב מסחרר יש יתרון מובנה לחשיבה ולפעולה השועלית הנעה כל הזמן בין דברים רבים על פני החשיבה והפעולה הקיפודית הממוקדת ב"דבר גדול אחד". ב'פנקס הכיס של השועל' ד"ר צבי לניר משתף  אותך במסע אינטלקטואלי-התנסותי מרתק דרך תובנות פילוסופיות ועם זאת גם מעשיות, שידריכו אותך כיצד  לנוע כשועל 'בין' הדברים ולתמרן 'בין' תפיסות שונות של מהותה של המציאות והאמת. בלי ליפול למלכודת הקיפודיות.

מקט: 001-1020-001

לאתר הספר הקליקו כאן

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

עמוד הפייסבוק

קיפוד והשועל הם בעלי חיים שבעקבות המסה  של הפילוסוף ישעיהו ברלין "הקיפוד והשועל" זכו למעמד סמלי מוכר כמייצגים  שני סוגים […]

---

מבוא – אני שועל

אנו חווים את חירות היצירתיות שבנו באופן העמוק ביותר כאשר אנו מצליחים לדמיין לעצמנו את עולמנו מעבר לאלטרנטיבות המוצעות לנו מבחוץ.

כאשר אנחנו מצליחים בכך, אנחנו חווים את אותו קסם שחווינו כילדים ושעדיין אנחנו יכולים לחוות כאשר אנחנו קוראים בספרי ילדים מקסימים כמו "הנסיך הקטן", "פו הדוב" או "אליס בארץ הפלאות". אלה ספרים שמצליחים להעביר לנו את החוויה של חציית מה שנתפס בעיני המבוגרים כגבולות המציאות, גבולות האפשר.

זו אותה יכולת מענגת שהייתה לנו כשהיינו ילדים וכמבוגרים אנחנו יכולים שוב לטעום אותה לרגע כשאנו קוראים בספרים אלה, אך ממהרים לאבד אותה והיא נמוגים בנו זמן קצר אחרי שחזרנו שוב לטרדות היום יום שלנו. מדי פעם אנו נזכרים ומתגעגעים שוב לאותו קסם שהספור הילך עלינו, מנסים לאחוז בו מחדש, אך הקסם חוזר וחומק מאתנו.

את חווית חירות הדמיון הזו שאפשרנו לעצמנו בילדותנו בחיפוש אחר הנתיבים ש'בין' הדברים המקובלים ומעבר להם, אנו יכולים להרשות לעצמנו גם כבוגרים. חיי היום יום מזמנים לנו הזדמנויות לחוות את אותה חירות, אבל לרוב אנחנו כלל לא מבחינים בהם ולא יודעים כיצד לנצלן.

בקו החוף של תל אביב, מרידינג ועד תל ברוך, משתרע פארק חופי מקסים. לאורכו ניצבים שלטים המבקשים מהמבקרים ללכת רק על השביל הסלול, המקביל לקו המים במרחק של כמה עשרות מטרים ממנו. "בשטח זה נשתלו צמחי חולות וצמחי חוף. במטרה לשמר את הצמחים ההולכים ונעלמים מנוף זה אנא טיילו רק בשבילים," מפצירים השלטים בהולכי הרגל ורוכבי האופניים. אני בהחלט רוצה לכבד את הבקשה. נוף צמחי החולות והחוף מזכיר לי את ילדותי שהולך ונעלם. לא הייתי רוצה לפגוע בו.

הייתי יכול להישמע לבקשה וללכת, כמו כולם, בשביל שסללה העירייה. אבל בשבתות השביל הסלול עמוס מטיילים ורוכבי אופניים. הצפיפות הורסת את החוויה שאני זוכר ומחפש בחוף. אני שואל את עצמי אם אין דרך למנוע את הפגיעה בצמחייה אך גם להימנע מהצפיפות. ואני מגלה שיש מקום כזה. הרצועה הצרה בתפר בין הים ליבשה. זו שגלי החוף מסמנים כקו ההגעה שלהם. מפגש הגלים עם החוף הוא גם המקום המוצק והנוח ביותר להליכה. הגלים שוטפים את החול ומהדקים אותו. כאן הפגיעה בטבע היא מזערית. לא רק שאין כאן צמחייה, אפילו את העקבות שאני משאיר בחול הגלים מוחקים.

ה'בין' הזה הוא גם המקום שבו אני מתנסה בו בערנות מיוחדת. הקו שאליו מגיעים הגלים משתנה. אם לא אשגיח על הגלים המתקרבים נעלי הספורט שלי יירטבו. גרביים רטובים בחורף זה לא נעים. ההתנסות הזו והערנות שהיא יוצרת מעוררות בי את חשיבת הרגש שלי על משמעות הגליות הזמנית אין סופית הזו בין שברי הרגעים שבם גלי הים כובשים את החול ובין אלה שהם נסוגים ממנו. נתיב ה'בין' הזה מתגלה לי כמקום מרתק לחוש ולחשוב בו מחשבות חדשות על משמעות חיי והחיים בכלל. לא צריך להיות פילוסוף כדי לשקוע במחשבות עמוקות בנקודת המפגש הזו בין הים והחול.

אני אוהב לטייל בחוף בכל עונות השנה אך בעיקר בחורף, שבו ניתן לחוש ביתר שאת את עוצמת ההליכה על גבול ה'בין'. לחוש בעוצמה גדולה יותר את החופש הזה של היות ב'בין' ומעבר לו. מימיני עיני לוכדות את יופיים המסקרן של הצדפים והחלוקים שהים סחף לחוף ומשמאלי, את הים עד מלוא האופק ואני מדמיין שהסוף יהיה כשגלי החוף יסחפו אותי לים ושזה יהיה סוף נהדר.

מדי פעם אני מסתכל על ההולכים בשביל הסלול. הם יכולים לראות ממנו את קו החוף ואותי, ההולך בו. אבל הם לא משנים את הרגלם לנוע בנתיב שסללה להם העירייה. הם מפסידים את חוויית החירות שאני חש אותה וגם הם היו יכולים לחוש אותה.

ההליכה הזו על גבול ה'בין' היא שממחישה לי את ההכרה, שלכל אדם יש את האפשרות לעצב לא רק את דמיונו ואת חשיבתו אלא גם את דרכו, לנוע בנתיב משלו שהוא מפלס לעצמו, אך רובנו לא מכוונים עצמם לכך.

את אלה שמכוונים עצמם לכך אני מכנה 'שועלים'. ואת אלו שאינם מכוונים עצמם לכך אני מכנה 'קיפודים'.

למה 'שועלים' ולמה 'קיפודים'?. משלי חיות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמטאפורות נוחות להאיר על תכונות אנושיות. וכך גם המטפורה על השועל והקיפוד. ההבחנה בין השועל והקיפוד כמייצגים של שני הטיפוסים האנושיים היא עתיקה, ומיוחסת למשורר היווני אַרְכִילוֹקוֹס, בן המאה השביעית לפני הספירה (645- עד 680-), שהיה המשורר הראשון ששירתו הועלתה על כתב, רק חלקה השתמר. בחלק שהשתמר מופיע הפסוק: "השועל יודע דברים רבים אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול."[1]

המשפט הזה נותר סתום למדי במשך שנים רבות עד שבמאה העשרים הפילוסוף וההיסטוריון ישעיהו ברלין, במסה "הקיפוד והשועל"[2] הרחיב והבהיר את ההבחנות האנושיות המאפיינות את בני האדם כשועלים וקיפודים.

הוא עשה זאת בהתייחסותו לשני סוגים של סופרים והוגים. הסופרים וההוגים הקיפודיים הם אלה המנסים תמיד לפרש את הדברים כנובעים מהיגיון-על אחד גדול. הם רואים, בוחנים ומתארים את האירועים בהתאם לאותו עיקרון מאחד. לעומתם השועליים תופסים את המציאות כמצב של השתנות תמידית. כדי להבינה יש לשלב בין אירועים, חוויות ומחשבות שלכאורה אינם קשורים זה לזה בקשר על סיבתי אחד. אפלטון, פסקל, הגל, איבסן, ופרוסט היו, ברמות שונות, קיפודים שרצו לראות ולהבין כל דבר בשלמותו. לעומתם היו אריסטו, מונטן, ארסמוס, מולייר, גתה, פושקין, בלזק וג'ויס שועלים, שלא האמינו באפשרות כזו.

ישעיהו ברלין, שנושא המסה שלו היה הספרות הרוסית של המאה ה- 18 מביא את לב טולסטוי, כמי שמייצג את הגישה השועלית, לדוגמא דוסטוייבסקי או גוגל כמי שמייצגים את ה'קיפודים'.

ה"שועלים", כתב ברלין, הם אלה ה"חותרים אל מטרות רבות, תכופות חסרות-זיקה ביניהן ואפילו סותרות, שהקשר ביניהן, אם בכלל יש קשר, אינו אלא בדיעבד", ואשר הגותם "פזורה ומפורדת, מקיפה רמות רבות, נתפסת במהותה למגוון עצום של חוויות ושל מושאים כפי שהם, בלא לשאוף במודע או שלא במודע להכלילם בתוך (…) חזון פנימי אחיד, בלתי משתנה וחובק כל";

ואגב, את ברלין עצמו תיארו הוגים רבים כשועל – – אדם המתעניין בדברים רבים ומרשה לעצמו את החופש להיות מופתע מהם ולשזור את ההפתעות האלה בהגותו, בניגוד לפילוסופים פוליטיים רבים בני זמנו שכתיבתם מצטיינת במשמעת של חתירה לטיעונים הבנויים דבר על דבר על אופניו לבניין על לוגי חובק כל, הוא מרשה לעצמו את החופש הזה של סטייה מהנתיב ואת התנועה בין ההפתעות שהם מעלים בו במחשבותיו. הקריאה בכתביו מהנה במיוחד בזכות אמרות-האגב שלו. מעין פירורי תובנות, מבריקים כאבני חן, שהוא מלקט בדרך, כאותם צדפים וחלוקים שאני מלקט בחוף הים.

'מלחמה ושלום', ספרו המונומנטלי של טולסטוי הוא מעין ספר היסטורי על פלישת נפוליאון לרוסיה אך לא פחות מכך הוא גם רומן רחב יריעה המשלב בעלילה ההיסטורית עלילות חייהם של דמויות דמיוניות, ושלובים בו גם מסות העוסקות בפילוסופיה של ההיסטוריה.

לכאורה 'מלחמה ושלום הוא תיאור הסאגה הגדולה של פלישת נפוליאון לרוסיה. מכיבוש מוסקבה, שסימן את שיא הישגו במסע זה, דרך נקודת התפנית של שריפת מוסקבה, שחייבה אותו להתחיל ב'נסיגה הגדולה' הידועה, בה איבד כמעט את כל צבאו. אבל לא פחות מכך מלחמה ושלום הוא סיפור על שועליות וקיפודיות כמייצגים של שתי תפיסות חיים שונות.

ב'מלחמה ושלום' מציב טולסטוי זה נגד זה שני אישים: האחד הוא נפוליאון הקיפוד, שגאונותו הצבאית כוללת תכנון קפדני, הממקד את כל העוצמה בקרב הגדול והמכריע שיקבע את גורל המלחמה. לעומתו ניצב הגנרל הרוסי הזקן, קוטוזוב השועל, המרסן את התלהבותם של הגנרלים הצעירים שלו, שגם הם ששים אלי הקרב הגדול שההכרעה בו נתפסה בתקופתו כהדרך היחידה להשגת הנצחון.

קוטוזוב מתעקש על גישתו השועלית לפיה לא בזכות תכנון קפדני, וריכוז הכוח לניהול גאוני של קרב הכרעה גדול, הוא יצליח לגרום למפלתו של נפוליון ולהציל את רוסיה. הצלחתו תושג על ידי תבונתו השועלית לנצל את ההזדמנויות המזדמנות, הלא נחזות מראש, אלה שמתהוות בכל מציאות אנושית סבוכה, כדי לגרום לתבוסתו של נפוליאון.

לא תכנון העל הוא שמעצב את פני ההיסטוריה אלא התלכדות, כביכול אקראית, של אירועים שלא ניתן היה לתכנן אותם מראש והם שיוצרים בסופו של דבר את המציאות. השועל הוא מי שיודע להבחין ולנווט בתוך המציאות הזו של מארג של ההתרחשויות הבלתי צפויות המשתלבות ומשתרגות אלו באלו.

נקודות התפנית הגדולות, בהיסטוריה אך גם בחיים האישיים שלנו, נארגות על ידי סבך של מקרים וצירופים כאלה, גם אם בדיעבד אנו נוטים לספר אותם כאילו נבעו בהתפתחות סיבתית ברורה. בסבך הזה מפלס השועל את נתיביו בין האירועים של חייו.

בעוד שהקיפוד מקבל עליו את התבניות שמוצעות לו מבחוץ, מסמכות עליונה דתית, מדעית, צבאית, חברתית או שלטונית, השועל לא יסתפק אף פעם בהם. הוא יחפש את הדברים שמעבר להם. הוא לעולם לא יניח שקיים פתרון אחד מוחלט והוא גם לא משתוקק לגלות פתרון כזה. הוא נוטל לעצמו את החירות לחפש את הנתיב שלו בכל הקשר והקשר.

התשוקה למצוא היגיון מסדר אחד לכל הדברים ומכאן גם ודאות, סדר ויציבות, נטועה עמוק בנפש האדם. מאז ומעולם ייחלו בני האדם להיגיון מסדר כזה, שיחסן אותם מפני הטעויות האורבות בנפתולי החיים ומפני המבחנים שהם מעמידים בפניהם. האדם מחפש תמיד אחר אותו גורם עליון, או העיקרון הנכון, שינחה אותו כיצד לחיות את חייו.

כך היה בחברות המסורתיות כשהדת היא שסיפקה לאדם את אותם הנחיות של עשה ועל תעשה וכך גם במידה רבה בחברה המודרנית שבה המדע הפך למה שמייצג את כל מה שהוא אמת וככזה. המשותף לשניהם הוא ששניהם מיחסים עליונות לחשיבה הקיפודית על פני החשיבה השועלית הנתפסת כנחותה. וזאת למרות העדויות הרבות לכך שאנשים רוכשים את היכולות המאפשרות להם להצטיין בכל תחומי החיים, כולל בתפקוד מדעי, דווקא דרך אסוציאציות והקשרים חשיבתיים שאינם נכנעים למשטר הלוגיקה הקיפודית.

הקיפוד יותר משכנע. השועל יותר אפקטיבי. לקיפוד יש תאוריה על העולם. תאוריית על המסבירה את כל מורכבות העולם. השועל לעומתו מכיר ומודה במסובכות הרבה יותר גדולה. הוא מאמין בהרבה דברים שלא ניתן לכנס אותם לכדי הגיון על אחד. לכן הוא נשמע כמי שמסבך יותר מדי את העניינים ולא מסוגלים לספק סיפור קוהרנטי. אך במצבים סבוכים השועל מתפקד טוב יותר.

גם נוכח ההכרה כי ההוויה האנושית במאה העשרים ואחת המתאפיינת בשונות ובסיבוכיות רבה היוצרת אין סוף של מצבים חדשים המחייבים הבנה של ההקשרים החדשים והמפתיעים השונים שבהם אנו מוצאים את עצמנו, ועל כן היא מתגמלת יותר את השועליות, זו עדיין רחוקה מלזכות בהכרה שהיא ראויה לה. השועליות נתפסת כמעידה על חוסר יציבות ודבקות במטרה, אולי אפילו כליקוי באופי. רבים מזהים אותה עם תחמנות ומניפולטיביות – כפגם מוסרי.

השועליות היא סוג מיוחד, פחות מוכר ופחות מוערך עד כה, של אינטליגנציה אנושית המצויה בכל אחד מאתנו. היא טבעית לנו כילדים. אך כשאנחנו מתבגרים הסביבה שבה אנחנו פועלים אינה נותנת עוד לנו את המרחב של אותה חרות מקסימה שהרשינו לעצמנו כשהיינו ילדים.

אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים משלמים מחירים גבוהים על העדפה מוטעית זו, המונעת את מיצוי פוטנציאל הצמיחה האישי והחברתי שלנו.

השועליות שבנו תלויה במאפייני האישיות שלנו, אך לא פחות מכך גם באירועים מכוננים שאנו עוברים בחיינו. אני יכול להעיד על עצמי כי בנעורי ובבגרותי הלכתי בתלם הכללי של הקיפודיות. גדלתי למשפחה שקיבלה על עצמה וחינכה אותנו הילדים, להשתלב בחברה המגויסת של הציונות של המדינה שבדרך ושל שנות המדינה הראשונות. בתיכון הצטרפתי, כמו רב בני גילי, לתנועת נוער והקמנו גרעין שייעד אותנו להגשמה בקיבוץ לאחר שנסיים את השירות הצבאי.

אך הדברים התגלגלו אחרת. הפכתי לקצין וחתמתי קבע. גם במסלול זה עדיין קבלתי על עצמי את השלטנות הבלתי מעורערת של הקיפודיות. גם לימודי באוניברסיטה לתואר ראשון, שני ושלישי, לא חוללו בי את המפנה. קו השבר שהוליך לאכזבה המודעת האישית שלי מהקיפודיות וסימן את תחילת הגיבוש המודעת של אישיותי כשועל, התרחש בעקבות הזעזוע האישי שעברתי כקצין מודיעין נוכח ההפתעה הבסיסית של מלחמת יום הכיפורים. ועל המסע המרתק שעברתי מאז, שנמשך כבר למעלה משלושים שנה, אני רוצה לשתף אותך.

'פנקס הכיס של השועל' הוא שילוב של רשימות מתוך מסע החיים שעברתי אישית מאז, ומה שלמדתי ממנו על השועליות בפעולה, לבין הידע המחקרי וההגות הפילוסופית על משמעותה של השועליות. שניהם משולבים ב'פנקס הכיס של השועל'.

במסגרת הקרירה האקדמית שלי כתבתי לא מעט מאמרים אקדמיים המבוססים על מחקר קיפודי והמוצגים על פי עקרונות המשמעת האקדמית הקיפודית. עברו שנים רבות עד שהשתחררתי מכך ומצאתי את עצמי מוכן לכתוב כתיבה שועלית שהיא תמיד נעה בין חוויות ההתנסות האישית ובין המחויבות לדיוק אפיסטמי .

מאחר והספר לא נועד לתרום לידע המדעי הכללי, אלא להתמודדות עם השאלות הפרטיות שלנו, וכיצד נוכל לתפקד טוב יותר בעולמנו, המקורות המדעיים נזכרים בגוף הטקסט רק במידה שחשבתי שהבאתם נחוצה בהקשר זה.

השתדלתי בגוף הטקסט שלא להכביד על הקורא בדיונים על הקשר בין הרעיונות שהועלו כאן לבין הספרות האקדמית וההגותית הרלוונטית, הגם שהתובנות המועלות כאן מתייחסות ומתבססות לא פעם על ספרות זו.

קוראים בעלי עניין שיטתי יותר במקורות המדעיים וההגותיים שספר זה מתייחס אליהם יכולים לפנות אל הנספח – על המקורות המדעיים ההגותיים של הפרקסיס' השועלי.

עיקרו של הספר כתוב כסדרה של רשימות קצרות. כל רשימה מתארת ומסבירה היבט אחר של השועלוית, ומכוונת את הקורא למודעות לה.

את הרשימות כינסתי בארבעה שערים. השער הראשון עוסק בהכרות ראשונית עם השועליות, תכונותיה ונחיצותה. השער השני מתמקד בתיאור המאפיינים של כישורי האינטליגנציה השועלית. השער השלישי מתאר כיצד כישורים אלה מיושמים הלכה למעשה והשער הרביעי כולל הנחיות כיצד אתה הקורא תוכל לחשוף את השועליות שבך ולקדם אותה.

קראתי לספר זה "פנקס הכיס של השועל" כי רציתי לנסות וליצור בו את חוויית המרחב שבין ספר לפנקס רשימות אישי ומטרה זו הנחתה אותי בכתיבת הספר ועריכתו.. שהרי המטרה שלי בכתיבת הספר זה היא לעורר בך, הקורא, את המודעות לשועליות שבך ולסייע לך להפעיל את תכונותיה בצורה מודעת ומכוונת.

אחד המאפיינים של השועל הוא סירובו להסתפק בלימוד מה שיש לאחרים לומר לו. הוא תמיד מנסה להתמיר[3] את מה שהוא לומד מהאחרים להקשר שלו. על כן אני מעודד אותך שלא להזדרז בקריאתו, להרהר ולבחון מה משמעות הדברים לגבי חייך האישיים ומתוך כך להגיע לתובנות אישיות חדשות, מעבר לאלה שאני מביא בספר זה. תקוותי היא שבכך יתגלה לך אפשרויות חדשות שלא ידעת על קיומן בך, וזה יהיה שכר עמלי בכתיבתו.

השאיפה שלי היא ש'פנקס הכיס של השועל' ישמש אותך כמעין פנקס רשימות אישי שלך. זו היא גם הסיבה העיקרית שהעדפתי להוציא את הספר בגרסה אלקטרונית ולא להסתפק בהדורה מודפסת.

אם אתה קורא את הספר במהדורה המודפסת ,אני מקווה שלא תחשוש לכתוב בשולי הטקסט את ההרהורים והתובנות שלך.

אם ברשותך הגרסה האלקטרונית, תוכל להקליד את הערותיך בגוף הטקסט, לסמן מקומות שתרצה לחזור אליהם ואף לשתף בהם את האחרים הרלוונטיים לך.

אני אישית מקווה גם להמשיך ולעדכן את 'פנקס הכיס של השועל' לפי התובנות שאמשיך לצבור במסע השועלי האישי שלי, ובתובנות שאפיק מהתנסותם והרהוריהם של אותם קוראים שישתפו גם אותי בשיח השועלים. בכך נתרום ליצירתה של קטגוריה חדשה של ספרים ששוברת את הגבולות בין הכותב לקורא והופכת את הספר עצמו ליצור חי ודינאמי – שועלי.