פתאום ביום בהיר אחד

פתאום, ביום בהיר אחד דרור מגלה שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה ומתחיל במסע בן למעלה משני עשורים, שעדיין לא הסתיים. דרור אלוני מגולל את קורותיו מרגע גילוי מחלת סרטן מפושטת בגופו כשהיה בן עשר, ועד היום כשהוא עודנו מתמודד עם אותה מחלה עיקשת. בדרכו הייחודית הוא עושה שימוש בסרטן כמנוף לצמיחה אישית ורוחנית, מישיר מבט אל הפחדים העמוקים ביותר של קיומנו האנושי, אל הכאב וחוסר הוודאות, ובפתיחות מלאה מזמין אותנו להצטרף. לצד האירועים והתובנות מכיל הספר מידע רב על דרכי התמודדות, טיפולים קונבנציונאליים ואלטרנטיביים, אורח חיים בריא, מדיטציה, צ’י גונג, והאיזון העדין בין כל אלו. פתאום, ביום בהיר אחד מרגש במתנה שהוא מעניק לכל הקורא אותו. הקריאה בו עוברת בתהומות המוות ובחיפוש תמידי. זהו סיפור אמיתי על תקווה, אומץ ושלווה, התבוננות כנה בחיים ואהבה בלתי מתפשרת אליהם. סיפור נוגע ללב על המאבק לשרוד ורצון עמוק להבין לשם מה. מי שיתוודע אל דרור יתאהב בדמותו האופטימית ויוכל לשאוב ממנה כוחות אדירים. זהו סיפור שפונה אל כולנו, בריאים או חולים, מטפלים או מטופלים. דרור אלוני, יליד 1979, נשוי לנועה ומתגורר במושב באזור השרון. דרור הוא מהנדס תעשייה וניהול, בוגר הטכניון, מתרגל ומדריך צ’י גונג, טאי צ’י ומדיטציה משנת 2000.

מקט: 4-682-148

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה על הספר בבלוגיה

סקירה

עמוד הפייסבוק

הרקע לסיפור: כאשר התחלתי לכתוב, או כאשר התחלתי לחשוב על לכתוב, התלבטתי רבות כיצד לשלב בספר את סיפורי האישי. מצד אחד, סיפור התמודדותי עם הסרטן הוא בהחלט הרקע והמקור לתובנות והמסקנות המובאות כאן. מדובר בתהליך ארוך ומפרך של מעל עשרים שנה שבהן חוויתי כמעט כל התמודדות אפשרית עם מצבי כאב פיזי ונפשי. חוץ מחוויות קשות, היו לי גם אינספור אירועים שמחים ומרגשים, אם במפגשים עם אנשים שלעולם לא הייתי פוגש לולא הסרטן, ואם בתהליכים אישיים ופרטיים שלי עם עצמי. אנשים רבים אמרו לי שהסיפור שלי יכול להוות השראה, במיוחד עבור אלו עם בעיות הנופלות בקטגוריה הלא–מחמיאה של מחלות מסכנות–חיים. אין ספק שהספר הזה לא היה נכתב מעולם, לולא הסרטן שלי.

מצד שני, לא רציתי שהספר ייפול לקטגוריה של "ספר לחולי סרטן". לא בגלל שהסיווג אינו מחמיא או מושך (חלק ניכר מהכתוב כאן מגיע מקריאה ומתרגול אישי אשר למדתי בין היתר מספרים מהסוג הזה), אלא בגלל הרצון שלי לפנות לכלל האוכלוסייה והחשש כי הקִטלוג הבלתי–נמנע לקטגוריה המדוברת עלול להרתיע אנשים "בריאים" רבים. מבחינתי, כולם מתמודדים, לכולם קשה עם ההתמודדויות האלו, וכפי שאמר הבודהה – כולם סובלים.

בנוסף, ניסיון העבר הראה כי הסיפור שלי גורם פעמים רבות לאנשים לראות בי מעין גיבור, איש חזק ואופטימי שחי חיים קשים ונוראים. אני לא אוהב את הראייה הזו ואפשר לומר שהיא אפילו מעצבנת אותי. נכון שעברתי ואני עדיין עובר חוויות לא נעימות ושהסרטן המלווה אותי הוא לא טיול בפארק, אך אני אוהב את החיים שלי וחושב שלאנשים רבים אחרים יש חיים קשים גם כן. חוץ מזה, אין זה משנה כלל עד כמה קשה לי או למישהו אחר, מה שחשוב הוא שלכולם קשה. אני לא רואה עצמי כגיבור, לפחות לא בקונוטציה שעולה לי בראש, אלא כאיש שקיבל את הקלפים שחילקו לו החיים ולאט–לאט, עם הרבה עבודה והדרכה, למד להסתכל בהם, להבין אותם ולהפיק מהם את המיטב. על העבודה וההדרכה הזו רציתי לכתוב.

מהכתוב כאן ניתן להפיק תועלת גם ללא הרקע לנסיבות שבו הוא נכתב, גם ללא סיפורי הסבל האישיים שלי. לכן, כאשר התחלתי לחשוב על כתיבת הספר, שאפתי שאלו יישארו בצד, או לפחות יידחקו לסוף. בגלל הסיבות שהזכרתי, ואולי בגלל איזשהו מחסום פסיכולוגי שהיה לי מלהיחשף לחלוטין בפני כולם, חשבתי שאוכל לכתוב על התובנות שלי ולהשאיר את עצמי בצד. מובן שטעיתי. ברגע שהתחלתי לכתוב, הבנתי שאין סיכוי שאוכל להפריד בין אלה. סיפורי האישי והתובנות של חיי, אותו הסיפור הם. הם שלובים יחדיו לאורך הספר וכל ניסיון להפריד ביניהם יהיה כמו ליצור שני אנשים שונים מתוך אותו האדם.

חלמתי על כתיבת הספר לאורך תקופה ארוכה אך מעולם לא התיישבתי אל המלאכה. יום אחד שמעתי על הרצאה של פרופסור אמריקני למדעי המחשב בשם רנדי פאוש. רנדי חלה בסרטן סופני והחליט לנצל את "ההזדמנות" כדי להעביר הרצאה בנושא "הגשמת חלומות הילדות שלנו". את ההרצאה הוא העביר כחלק ממנהג מוכר באוניברסיטה שבה עבד, שם המרצים מהרהרים על מותם ומעבירים הרצאה אחת מיוחדת עם הכותרת "ההרצאה האחרונה". במקרה שלו, הכותרת הייתה רלוונטית מתמיד ולא בכדי צולמה ההרצאה בווידיאו והועלתה לאתר YouTube על מנת שכל העולם יוכל לצפות. כמו רבים אחרים, פיניתי שעה וחצי מיומי לצורך צפייה בסרט, שנתן לי את ההשראה שמסתבר שהייתי זקוק לה ביותר. מייד לאחר ההרצאה התיישבתי והתחלתי לכתוב.