נורית קידר, הרפתקנית חסרת עכבות, מואסת בחיי השיגרה לצד בעל שבקושי מתייחס אליה, ובמקום זה משקיע את כל זמנו בפיצוח […]
פרק 1
המֶנזָה של אוניברסיטת פירנצה, על שלל דלפקי המזון העמוסים פסטות, רטבים, גבינות ובשרים, נועדה להשביע את רעבונם של אלפי הסטודנטים. אבל יש כאלה שבאים לשבור רעב מסוג אחר. החיכוך היומיומי בין צעירים וצעירות בשיא פעילותם ההורמונלית, מעצים את הצורך בסיפוק הרעב המיני – ו’התפריט’ עשיר ומגוון לא פחות.
מרגע שנוצר הקליק הראשוני, אין הבדל אם אתה סטודנט איטלקי, צרפתי, רוסי או יפאני, או אם את בעלת דרכון בריטי, סיני או ישראלי. בלילות פירנצה הקרים, במעונות של הקמפוס, אף אחד לא דורש ממך להזדהות, בטח לא לדקלם את מילות ההימנון הלאומי שלך.
בפירנצה, כמו באוניברסיטאות רבות אחרות באיטליה, היה תא פעיל של סטודנטים ישראלים, רובם צעירים שופעי טסטוסטרון שהעדיפו לחזר אחר סטודנטיות זרות במטרה להעביר את הלילה בשניים. ישראליות יהיו להם די והותר כשיחזרו הבייתה. האמת, יכולתי להבין לליבם. יותר מזה, אני עצמי אימצתי גישה דומה, ומיקדתי את הרדאר הנשי שלי על זכרים מקומיים.
איך בכלל הגעתי לפירנצה? כישרון העיצוב התגלה אצלי בגיל צעיר, וכבר אז ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אחרי שירות צבאי ביחידת מודיעין מובחרת, נרשמתי ללימודים בפקולטה לארכיטקטורה ואדריכלות של אוניברסיטת פירנצה, אחת הנחשבות ביותר בתחום זה בעולם. שלטתי בארבע שפות – עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית – ואת החמישית רכשתי בקורס מזורז במכון האיטלקי לתרבות בתל-אביב.
מרגע שנוצר הקליק הראשוני, אין הבדל אם אתה סטודנט איטלקי, צרפתי, רוסי או יפאני, או אם את בעלת דרכון בריטי, סיני או ישראלי. בלילות הקרים של פירנצה, במעונות של הקמפוס, אף אחד לא דורש ממך להזדהות, בטח לא לדקלם את מילות ההימנון הלאומי שלך.
שם, במנזה של האוניברסיטה, היכרתי את פאולו טיבוליו. מרגע שהצעיר יפה-התואר, שעמד במרחק צעדים ספורים ממני בתור לאוכל, נכנס לשדה-הראייה שלי, לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. מבטינו הצטלבו, הוא חייך אליי ואני החזרתי לו חיוך. הזמין אותי בניד-ראש להצטרף אליו לשולחן, ולא הייתה לי סיבה לסרב.
כשהצגתי את עצמי, הוא הופתע לגלות שאני ישראלית, ומיהר להחמיא לי על האיטלקית הרהוטה, שרק אוזן מוזיקלית מסוגלת לזהות את שרידי המבטא הזר המהולים בה.
הקרח נשבר. הגישה הישירה, הספונטניות, המזג החם, הסחבקיות הן תכונות משותפות לכל עמי אגן הים התיכון, ואחרי הכל, גם המגף האיטלקי משתכשך במימי המָאר מֵדִיטֶרָנוֹ.
“מה את עושה היום אחרי הצהריים, נורית?” הוא ניגש ישר לעניין.
גם אם היו לי תוכניות, הן התפוגגו כהרף עין אל מול חיוכו הממיס.
“לא משהו מיוחד”, הפטרתי.
“מוֹלְטוֹ בֶּנֶה! (טוב מאוד) נפגש בארבע בכניסה למועדון הטניס”, אמר, נטל את כף ידי ונשק לה במחווה אבירית.
פאולו התגלה כטניסאי מלידה. שילוב של חוכמת משחק, זריזות, אלגנטיות, זרועות שריריות שמנחיתות מכות פתיחה רצחניות, עלייה מהירה לרשת וירידה מהירה לא פחות לקו ההגנה האחורי ובעיקר, ריכוז ושקט פנימי. ניגוד משווע ליריבו הקולני, שקילל וגידף אחרי כל איבוד כדור או נקודת חובה. מהמעט שהצלחתי לקלוט ממקום מושבי ביציע, נפלטו מהפה ‘פנינים’ כגון: “פּוֹרְקָה מִיסֶרְיָה!” (לעזאזל!), “וָפָנְקוּלוֹ!” (לך תזדיין!) ו”מֶרְדָה!” (חרא!). שפתיו של פאולו, לעומת זאת, נותרו חתומות. אחרי כל נקודת זכות הוא הישיר אליי את מבטו, מנסה לנחש מה אני חושבת על הביצועים שלו.
הוא הביס את יריבו המחרף בשלוש מערכות חלקות ומהירות. ירדתי אליו בדילוגים מהירים. חולצתו ספוגת הזיעה נדבקה לחזהו השרירי, לבטנו השטוחה, מבליטה שני טורי ‘קוביות’ שריריות. המכנסיים הקצרים התקשו להסתיר את הבליטה שבמפשעתו.
“אני נכנס להתקלח”, אמר, מתנשף. “בא לך לסבן לי את הגב?”
לרגע קט נותרתי פעורת פה. הבחור הזה לא מבזבז זמן על משחקי חיזור, חלפה המחשבה במוחי.
בכל מצב אחר, הייתי דוחה על הסף את ההצעה המגונה. אבל באותם רגעים קסומים, כשגופו נשק לגופי, כשחשתי דחף בלתי-נשלט לחבק אותו, לאמץ אותו אל שדיי הרוטטים – נפלו כל המחיצות, נפרצו כל מחסומי הבושה.
“אִיל פִּיאָצֶ’רֶה אֶ טוּטוֹ מִיוֹ!” (העונג הוא כולו שלי) הצלחתי למלמל.
פאולו אחז בידי והוביל אותי אל מקלחות הגברים. לא היה שם איש מלבדנו. בתוך שניות הוא נחלץ מבגדיו ונעמד מולי, עירום כביום היוולדו, מניח לי לסרוק במבט מורעב את הגוף המפוסל, הבטן השרירית, הירכיים החובקות שק אשכים מרשים ואיבר מרשים לא פחות.
מבלי לומר מילה, הוא משך אותי אל אחד התאים, ויסת את חום המים והתמכר לקילוח המלטף ששטף את שנינו. חבוקים כגוף אחד עמדנו מתחת למקלחון, הוא עירום לחלוטין ואני בלבוש מלא כולל נעלי האדידס שהפכו בין-רגע לשתי סירות לבנות בים סוער.
התמכרתי לחוויה המוזרה של מקלחת בבגדים, אבל לא לאורך זמן. פאולו נצמד לשפתיי בנשיקה תובענית, משרבב את לשונו לתוך פי. זרמתי איתו. שפתיי ריפרפו על שפתיו, לשוני דבקה לחיכו, ירכיי נעו בהרמוניה עם האיבר הנוקשה המחזר על פתחיהן.
המחזר האיטלקי המיוחם שלי סייע לי להיפטר מהבגדים הרטובים, נצמד אל מערומיי, חופן בעדינות את שדיי. משם החליק במורד אל שפתיי התחתונות, פישק אותן ברגישות ותחב שתי אצבעות לתוך הנרתיק הרוטט.
מסע הקסם של אצבעותיו בתוכי נקטע בפתאומיות, כשסטודנט צעיר נכנס למתחם המקלחות. הבחור הבחין בנו, הסמיק עד שורשי שערותיו, מילמל שוב ושוב “מִי סְקוּזָה! מִי דִיסְפִּיאָצֶ’ה!” (אני מצטער! סליחה!) ויצא בריצה.
פרצנו בצחוק משחרר.
“כדאי שנזדרז”, לחשתי על אוזנו, “לפני שכל הסגל האקדמי יגיע לכאן…”
הוא לא השתהה. אחז במותניי, הצמיד את גבי לקיר האריחים הלבנים, ולא נזקק לפרוץ אלי בכוח; ירכיי הפשוקות לרווחה קידמו אותו בברכה.
עצמתי את עיניי, ספרתי עד עשר וזה קרה. איל הברזל שלו חדר בקלילות אל מעמקי המערה האפלולית, נעזר בקילוח המים החמימים שלא פסק ובלחלוחית הטבעית שדלפה ממנה. הוא התנפץ לתוכי באלפי רסיסים ואני גמרתי מיד אחריו.
* * * * * * * * * *
בניגוד למה שחשבתי, זה לא היה סטוץ חד-פעמי, אבל גם לא מאותן אהבות גדולות מהחיים; משיכה מינית של שני צעירים שמשתוקקים לחום-גוף בלילות הקרים של פירנצה, תהיה הגדרה מתאימה יותר. די מהר הבנתי שמערכת היחסים הרומנטית שהתפתחה בינינו, לא מובילה לקשר לכל החיים. לילות האהבים בין הסדינים היו לוהטים, אבל לא הרבה מעבר לזה. בסופו של דבר, אחרי כשנה, נפרדנו כידידים.
הקשר חודש כעבור מספר חודשים. “יש לי משהו חשוב לספר לך, נורית”, אמר לי בטלפון ללא הרבה הקדמות. “נוכל להיפגש היום אחר-הצהריים בקפטריה של האוניברסיטה?”
אותו ‘משהו חשוב’ היה רומן שהוא מנהל עם פקידה צעירה העובדת במזכירות של האוניברסיטה. “שמה דניאלה. היא נפוליטנית במקור. ההורים שלה, אנשים פשוטים, לוחצים עלינו להתחתן, אבל אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה”.
הטון המאופק משהו העיד שהבחור לא מאוהב עד מעל הראש. הוא היסס קלות לפני שהמשיך. “את יודעת שאני מאוד מעריך את דעתך, נורית. אשמח להכיר לך אותה ולשמוע איך את מתרשמת ממנה”.
דניאלה שבתה את ליבי מהרגע הראשון בו נפגשנו. צעירה חייכנית, פשוטה, לא משכילה, מכורה להנאות הקטנות של החיים. שמחתי לבשר לפאולו, ששיחק לו המזל והוא מצא את האישה האידיאלית עבורו.
“אוקיי”, התרצה, “אבל תבטיחי לי שאם אני מתחתן איתה, את מצטרפת אלינו לירח הדבש!”
פערתי זוג עיניים. “אתה רציני!?”
“חכי ותראי”, אמר בחיוך ממזרי.
ואני, הרפתקנית בנשמתי, לא חשבתי פעמיים לפני שהסכמתי.
אין עדיין תגובות