המקום שבו אני יכול להיות

ספרו של נסים מטלון מתאר את אופי מנהיגותו, שהלכה ונבנתה נדבך על גבי נדבך במשך ארבעים שנות עשייה, ומנסה להבין את ייחודה, מקורותיה והסיבות להשפעתה הנרחבת. מסעו לגילוי ולמיצוי מנהיגותו רצוף בהתבוננות פנימית, בדיאלוג עם עצמו ועם סביבתו וביצירת מענים אנושיים, ניהוליים ואותנטיים היוצרים מקום מצמיח לכולם.

הספר מאיר אירועים קטנים כגדולים בחייו, לצד תיאור תהליכי ניהול וביטויי מנהיגות בתפקידיו השונים, שהמרכזי בהם הוא מנכ"ל תוכנית קרב. התבוננות מעמיקה באירועי החיים המתוארים קושרת בין סיפור חייו ובין אופי מנהיגותו. שני צירים אלה מצויים בתנועה, בהתהוות מתמדת ובהשפעת גומלין הדדית, גם תוך כדי כתיבת הספר.

הספר מציע מנהיגות אחרת, אנושית וקשובה, יצירתית ומאתגרת. מנהיגות הרואה את עיקר תפקידה בפיתוח יכולות המנהיגות של שותפיו לדרך, הן בהיבטים מקצועיים והן בהנהגת חייהם. תמצית תפיסת המנהיגות שמציע מחברו מופיעה בשם הספר. הוא לקוח מתוך כתובת קיר בבית ספר בשפרעם, ובה פונה תלמיד למחנכו, ובעצם לכל מבוגר, כדי שזה יסתכל על המקום שבו הוא יכול להיות, על הפוטנציאל שלו, ולא על המקום שבו הוא נמצא כרגע. ההיענות לפנייה הזו – להקשיב, להתבונן, לראות את הייחוד בכל אחד ולהעניק לו תחושת ערך ומפתחות להנהגת חייו, היא עיקר שליחותו של מנהיג ערכי, מיטיב ומשפיע.

הדברים בספר מקבלים משקל מיוחד על רקע משבר המנהיגות שאנחנו חווים בעצם ימים אלה. ואכן, מוצעת בהם אלטרנטיבה שיש בה כדי לסייע למנהלים ולמנהיגים לבחור בדרך הנהגה מיטיבה, ומעניקה לכל אדם את האפשרות להתכתב עם הרעיונות שבספר על הנהגת חייו שלו.

 

נסים מטלון, מאנשי החינוך והמנהיגים החינוכיים המשפיעים בארץ בעשרות השנים האחרונות, היה למעלה מעשרים שנה מנכ"ל תוכנית קרב, המוכרת בשם קרן קרב, והיווה מקור השראה לעובדיה ולמאות מוסדות חינוך מכל חלקי החברה הישראלית שבהם פעלה התוכנית. הוא עיצב את דמותה הייחודית של התוכנית והוביל שיח חינוכי בתוכה ובמעגלי השותפות הרבים שלה. התוכנית בהנהגתו הביאה לתוך מערכת החינוך רוח אחרת, שהתבטאה בפדגוגיה אלטרנטיבית, שבה ניתנה תשומת לב לאיכותן של אינטראקציות אנושיות, לפיתוח של תחומי העשרה ייחודיים ודרכי הוראה־למידה המזמנות אקטיביות, מעורבות, פיתוח אישי וחברתי, סקרנות, יצירתיות ופיתוח תחושת ערך.

מטלון ניהל גם, במשך למעלה מעשור, את בית הספר התיכון בערד. בתקופה זו הפך בית הספר לדוגמה ולמופת למוסד חינוכי ערכי, חדשני, יוזם, לומד ומפעיל ניסויים חינוכיים, כדוגמת "הקהילה הצודקת". את צעדיו הראשונים במערכת החינוך עשה מטלון בבית הספר התיכון באילת כמורה, עוד בהיותו חבר קיבוץ אילות. בשנים אלה עיצב את דרכו החינוכית אישית.

מקט: 4-1272-1364

ספרו של נסים מטלון מתאר את אופי מנהיגותו, שהלכה ונבנתה נדבך על גבי נדבך במשך ארבעים שנות עשייה, ומנסה להבין […]

---

 

מנהיגות בהתהוות, מנהיגות בתנועה

 

אחרים ייחסו לי אותה, עוד טרם הבנתי את מקומה כחלק מזהותי. ואולי דווקא משום כך, טענתי המרכזית תהיה כי גילוי המנהיגות הוא תהליך מתמשך של התבוננות שחלקה פנימה וחלקה האחר החוצה, התבוננות שכולה דיאלוג – ביני לביני וביני לבין אחרים. הכתיבה הנובעת מהתבוננות זו, כמו תפיסת המנהיגות עצמה, מציגה גם היא מאפיינים מרכזיים, אשר בעיניי ראוי לשתף בהם. תפיסת המנהיגות שלי היא כמובן סובייקטיבית, אך יחד עם זאת היא על־אישית, כשם שנוכחות שיש בה מנהיגות ואחריות מתקיימת כמעט בכל אינטראקציה והתרחשות.

ההתבוננות המודעת, המכוונת והמחויבת הזו, היא למידה במלוא מובן המילה, למידה המצויה בתנועה מתמדת ובהתפתחות, שהיא גם עיצוב אישי של המנהיגות שבי ובכל אחד. הלמידה בהקשר זה היא יצירת המנהיגות, היסוד המארגן ו”מאפיין העל” של עבודת היצירה במנהיגות. היא הלב הפועם של התפתחות המנהיגות, מאחר שהיא מבטיחה תנועה, מעצם ההתבוננות על הקיים, על המתפתח ועל מה שנותר עלום, אותו יש רצון מתמשך לגלות ולהבין.

בכל אחד ממאפייני המנהיגות, כפי שאני רואה אותה, מתקיימת למידה המחברת בין נתוני הפתיחה של המנהיג ובין הפוטנציאל שהוא מזהה בעצמו ומשתוקק לממשו. נתוני הפתיחה הם יכולותיו וכישוריו, הנסיבות שבהן התפתחה מנהיגותו ומכלול התפיסות והרעיונות שגיבש ואימץ במהלך התנסויותיו הקודמות.

לאורך חיי המנהיגות שלי תמיד חיפשתי, התבוננתי וניסיתי להכיר את הקיים בי, וכן ללמוד ולהבין דברים מתוך פעולותיי היום־יומיות ומתוך אינטראקציות עם אנשים במעגלי חיי השונים. המוטיבציות לחיפוש, בדומה לאלה שהובילו לכתיבה, היו אפוא פנימיות, מתוך הצורך שלי, וחיצוניות, מתוך ציפייה של הסביבה לגילוי ולביטוי המנהיגות שלי. מסע הגילוי העצמי הכרוך במסע פיתוח המנהיגות הוא למידה הנמשכת עד לרגעים אלה.

כשאני אוסף את מראות המסע, את מאפייניו ואת התובנות שאפשר לדלות מהם, מתחוורת לי בבהירות הזיקה הסימביוטית שבין מסע הלמידה המקצועי שלי ובין סיפור חיי, המזינים זה את זה  בכל רגע ורגע ומעניקים להם ערך, משמעות ואהבה.

הפעולה המשמעותית ביותר שאני מציע לכל מנהיג בכל דרגת מנהיגות היא, לאמץ הן כעיקרון מנחה, הן כנורמה והן כפרקטיקה מתמשכת את הדיאלוג הפנימי. היא הביטוי לכך ש”היוצר בצלמו יוצר”, היצירה המנהיגותית הינה בבואה של היותך כאדם.

השאלה המרכזית שניצבה בפניי לאורך כל הדרך היא מי אני ואיזה מין מנהיג אני, ובעיקר עד כמה מתואמת נוכחותי האישית־אנושית לנוכחותי המקצועית. כל פעולה או החלטה שלא נעשו בהלימה מדויקת לתפיסת העולם האישית והערכית שלי הותירה בי אי־נחת. אומנם רגעי חוסר הנחת האלה יכולים להיות מנוע למידה בפני עצמו, אך העדפתי שלא להגיע אליהם. ביום־יום המקצועי שלי מעולם לא הרגשתי שאני “בעבודה”, התחושה תמיד הייתה שאני נמצא במרחב נוסף של חיים שלי. העשייה המקצועית היא חלק מחיי, כל הנעשה בה הוא חלק מהיותי. הסובבים אותי ידעו להדהד זאת, לדוגמה תלמידים שאמרו “הרגשנו איך אנחנו גדלים ומתפתחים יחד איתך”, ההדדיות, הנוכחות בתוך מרחב של צמיחה משותפת, הם שאפשרו לי לראות את החיבור והרצף בין המקצועי לאישי, הם שאפשרו לי לשהות במרחבים שונים שהם אחד – החיים. וככלל, השאלה האם מנהיג נמצא במקום אחר ממונהגיו היא שאלה מעניינת ויסודית.

לאורך כל חיי, ומתוך ארבעה עשורים של עשייה מקצועית, אני רואה את עצמי בתהליך של גילוי עצמי מתוך התנסויות, מתוך פעולות ומתוך יחסים בין־אישיים. ניסוחו של הגילוי ופריטתו למאפייני מנהיגות על־פי דרכי, כפי שאביא מייד בפרק זה, עשויים לעניין מנהיג צעיר המבקש נוכחות ומבין כי לפניו ניצבת דרך ארוכה. זוהי אינה הצעה למשנה סדורה, אלא תיאור הדיאלוג הפנימי שקיימתי במהלך התרחשויות, מצבים ואירועים שהתחוללו בשעות, בימים ובשנים של היותי מנהיג, וניסיון לפרוט אותו למאפיינים שונים ומשמעותיים בעיניי, אף כי הם קשורים זה בזה בקשר בל יינתק לפעמים.