ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון, קברניטי מדינת ישראל ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן נטעו […]
פתח דבר
זהו. אני מסיים בזאת טרילוגיה מזרח-תיכונית של מקומות ואירועים שנקלעתי אליהם ובהם, שלא כדרך הטבע, לעין הסערה. ומדוע לא כדרך הטבע? כי דרך הטבע הרצויה לאיש "מוסד" היא להיות אלמוני עד סוף תפקידו וחייו. זו התוצאה האופטימלית להצלחה בתפקיד. ואם נגזר עליו להיקלע לעין הסערה, כי אז זה כרוך לרב בכישלון מבצעי, בנזיקין ובחשיפה של נפשות פועלות. לפעמים זה נגמר באופן פטאלי, ואנו שומעים על מעט עלילותיו של חבר כשהוא מוטל מת לפנינו, או יותר גרוע, כשגם במותו הוא נותר רחוק ומנוכר, מת בכיסוי כמו שחי תחת כיסוי.
הסערות שפקדו אותי בכמה מתפקידי ב"מוסד", היו גדולות, גדולות מכל תרחיש מבצעי סביר, וסחפו את כולנו, אותי, את חברי ועמיתי, את המדינה, ובעצם את כל העולם, והפקיעו את הנושא מכלל "הסודיות המבצעית והמודיעינית". הסערה הראשונה- מלחמתם הנואשת של הכורדים בעיראק, עזרתנו להם ומילוטנו משם, ואותה זכיתי להעלות על הכתב בספרי הראשון "אנא כורדי – רומן מלחמה ומילוט בכורדיסטאן" (1999). הסערה השניה, בעלת ההשלכות הדרמתיות עלינו ועל העולם- המהפכה האסלאמית של ח'ומיני באיראן, ומילוטנו גם משם, וגם אותה זכיתי לחיות ולכתוב בספרי השני "שטן גדול, שטן קטן – מהפכה ומילוט באיראן" (2002).
הגיע זמנה של הסערה השלישית לעלות על הכתב. סיפורו של הפלונטר הלבנוני, ואנחנו בתוכו, גם אני כאיש "האָמוּן" על סערות. לא בכדי קרא לו כך (פלונטר) יצחק רבין. ואם להשתמש בביטויים ממחוזות פעילותי הקודמים, הקולעים לפלונטר ול"תוהו ובוהו" הלבנוני, אז בכורדית זה "קָאלָה בָּאלָה" ובפרסית "הַרְג' וּמַרְג'". זהו סיפורם של רבים מספור, גם של הקורבנות הרבים של המלחמה והטרור. מי לא היה שם?! מי בצה"ל ובמדינה לא לקח חלק כזה או אחר בפלונטר הזה?! ומי לא נזכר בקריצת עין ב"שוטר התנועה" בג'וניה?! קטונתי על יד רבים, אבל היה לי חלק בימיו הראשונים של הרומן הישראלי- נוצרי לבנוני, וחלק גדול יותר, שנמשך שנה שלמה, במה שקוראים after shock , כשנשארתי שם לאכול את ה… שאחרי כל האכזבות. זהו סיפור שלי, וזוהי ראיה שלי את הסיפור הלבנוני, ואני מקווה שיהא בכך משום תרומה לקורא להבין יותר את הפלונטר, שלדאבוננו עודנו בחזקת בלתי גמור ובלתי פתור. אבל רבים, גם אלה הנזכרים בספר וגם שאינם נזכרים בו, יראו בו או בחלקים שבו את הסיפור שלהם, ולרבים יש עדיין את הסיפור שלהם. ובמידת הצנעה הראויה, ספרי זה הוא גם הערכה לפעלם ולתרומתם.
הפלונטר הלבנוני אינו מנותק מהסבך הגדול של דורנו. סבך רב רבדים. רובד הסכסוך הישראלי- ערבי, הישראלי- פלסטיני, הבינערבי, הפנים- ערבי, הפנים- איסלאמי, והרובד העמוק מכולם (אולי) של הסכסוך התרבותי- דתי, הערבי איסלאמי, מול המערב הדמוקרטי, שיש הקוראים לו יודיאו- נוצרי (כאילו שהשניים האחרונים חיו ביניהם בשלום). על כן איני יכול, במהלך כתיבתי זו, יותר מעשרים שנים מאז מלחמת של"ג, להימנע מלשרבב מחשבות ועניינים שעולים בדעתי על הרבדים האחרים שיש להם נגיעה לנושא הכתיבה, אפילו שאירעו בזמנים אחרים, קודם או אחרי האירוע הנסקר. עם הקורא הסליחה על השוטטות לכאורה, בעקבות הגיגי. אפשר להסכים להגיגי או להתנגד להם, אבל הם מציירים תמונות מצב של מחשבות וגורמים משפיעים, העוברים על איש ביטחון, שהוא גם ציוני ויהודי בכל רמ"ח אבריו, גם אזרח חרד של העולם המוזר בו אנו חיים, וגם אופטימיסט המקווה שהעמים והניצים יכתתו חרבותם לעטים ולמחשבים.
ובצד דברי ההערכה שלעיל, יש לי גם תודה מיוחדת למי שנעזרתי במיוחד בכתיבתם ובניסיונם. מחקריו של ד'ר ראובן (ראוב'קה) אבירן ארליך "המעורבות הסורית בלבנון 1975-1985" (הוצאת מערכות 1986), "מלחמת לבנון- מסמכים ומקורות ערביים" (הוצאת מערכות 1987, ו1997) ו"בסבך הלבנון 1918-1958" (הוצאת מערכות 2000), ראויים לכל שבח, לבד מכך שגם חרשנו יחדיו בעגלה הלבנונית, ולא מצאנו בהכרח פתרון מלא לחידתה (בניגוד לשופטים יד' 18). ספריו המצויינים של פרופ' איתמר רבינוביץ "המלחמה על לבנון", "השלום שחמק" (ירושלים 1991), "סף השלום- ישראל וסוריה 1992-1996" (ידיעות אחרונות 1998), וספרו האחרון "חבלי שלום" (דביר 2004), שלבד מזכויותיו הרבות ומעורבותו האישית כשגריר ישראל באר"הב וראש משלחת ישראל לשיחות עם סוריה, היה גם "אתי מלבנון" (כך חשבתי לתומי לקרוא לספר, עד שחברי רם אורן שאל אם אני לא רוצה למכור את הספר) לפגישות שקיימנו יחדיו בביירות עם אישים לבנונים. תודה מיוחדת לד'ר מוטי קידר מאוניברסיטת בר-אילן על מחקריו והארותיו בנושא הסורי והעלווי. איזכורים ראשונים אלה של ספרי עזר מעידים שאי אפשר כלל לעסוק בנושא הלבנוני, בלי החיבור הגורדי עם סוריה. על כן גם מחקריהם המומחים של פטריק סיל ושל ידידי פרופ' משה מעוז ושל פרופ' אייל זיסר על סוריה ועל חאפז אסד ובנו בשאר, חשובים להבנת הפלונטר הלבנוני. כמה אמיצים הזדרזו להוציא ספרים על מלחמת של"ג כשרעמי הפיצוצים והירי טרם שככו. זאב שיף ואהוד יערי בספר "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984) ושמעון שיפר ב"כדור של"ג" (הוצאת ידיעות אחרונות/ עידנים 1984), נותנים תמונה חמה חמה של מהלכי של"ג והעירבולים של הפלונטר. כמובן שאי אפשר בלי הבנת העובדות ב"דין וחשבון של ועדת החקירה לארועים במחנות הפליטים בביירות (צברא ושתילה) התשמ"ג". ספר רקע חשוב הוא ספרו של ידיד, כרים פקרדוני "La paix manqué" (קיבלתיו ממנו עם הקדשה ועם שיחות נפש ארוכות) ומהדורתו העברית "השלום האבוד" (הוצאת מערכות 1986), על תקופת כהונתו של אליאס סרקיס כנשיא לבנון ב 1976-1982, כשהוא שימש כיועצו של הנשיא. לימים המשיך כרים כיועץ מדיני למפקד הכוחות הלבנונים (הנוצרים) ואח'כ כמפקד הכוחות, ולאחר פרוקם, כראש מפלגת הכתאיב (הפלנגות). ספר חשוב הוא ספרו של תומאס (תום) פרידמן מבכירי ה"ניו יורק טיימס"- "מבירות לירושלים" (המהדורה העברית- ספרית מעריב 1989), שהיה כמוני בעין הסערה הלבנונית, ובמרחק קטן מן הפיגועים הגדולים הראשונים של חיזבאללה והפיגוע הנורא בבסיס הנחתים בביירות, והעז לתאר את הכוח האמריקני כעוד מיליציה בסבך המיליציות שם. יש ספרי רקע רבים וחשובים להבנת התהליכים ההיסטוריים של הערבים והאיסלאם בנקודת הזמן הקריטית של המאה העשרים (פלונטר גדול ומאיים בחלק הפונדמנטליסטי שלו). אזכיר שניים: ספריו הרבים של פרופ' ברנרד לואיס, המורה הגדול לדורות של מזרחנים, ופרופ' פואד עג'מי, אמריקני ממוצא לבנוני שיעי, ששיעור קומתו ואומץ ליבו האינטלקטואלי מגיעים לגבהים, במיוחד בספרו "ארמון החלומות של הערבים" (התרגום העברי בהוצאת עם עובד 1998). אחרון חביב, הגנרל אנטואן לחד, מפקד צד"ל, שבא "אִתִּי מלבנון" בפעם הראשונה, והעברנו שעות רבות של ידידות, שיחות נפש והחלפת מידע ולקחים על ספרו שלו ("בעין הסערה", מהדורה ערבית 2003 ועברית- ידיעות אחרונות 2004) וספרי זה. ואחרונה חביבה, תודה מיוחדת יש לי לשרתי, שהיא גם המבקרת הספרותית הראשונה של ספרָי.
ובכן, ישאל מי שישאל אחרי כל הספרים האלה, ורבים אחרים שלא הזכרתי, "מה אתה יכול עוד להוסיף על לבנון, שלא כתבו אחרים לפניך?" וכבר אמר החכם באדם: "ויותר מהמה בני, הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר (קוהלת יב ' 12). אכן, אינני מתיימר להמציא את הגלגל, אבל כבן לעם הספר, בלא כלום אי אפשר, ולמען הקוראים המבולבלים, ישראלים ואחרים, ראוי לעשות סדר בתמונת המצב, מנקודת ראות ייחודית של מי שהיה בלבנון שנה שלמה כראש שלוחת "המוסד", וגם ליווה את הנושא במשך שנים, לפני ואחרי, מזוויות שונות שלו. הפלונטר יישאר פלונטר בחלקים חשובים שלו, גם לאחר קריאת הספר, כיוון שהוא מובנה בהוויה הלבנונית, ויכולת ההשפעה שלנו עליו מוגבלת, כפי שכבר הוכח. אבל, אולי אעזור לקורא לראות את המצב בפרופורציות ראויות יותר. אני למשל, הייתי מוטרד כל השנים, לפני הגיעי ללבנון וגם אח'כ, מהגודש הרב של ביקורת עצמית והלקאה עצמית, שאנחנו "יודעים כל כך טוב" להלקות את עצמנו, ולא רק בנושא זה. כאילו אנו אשמים בכל רעה ומצורעה שבעולם. מתעלמים מקו השבר הקולוסלי שבו מצוי העולם הערבי והאיסלאמי, והפלונטר הלבנוני בתוכו, ומקו השבר הבין-תרבותי בין מזרח ומערב, ואנחנו בתוכו, כפי הגדרת הפרופ' ברנרד לואיס "החברה הפחות נימוסית (הישראלים) מול החברה היותר נימוסית (הערבים) בעולם". עם תוספת שלי: פחות נימוסית, אבל צודקת ונאבקת על זכות קיומה, מול אוקיאנוס של נימוסים וקודים של התנהגות, ו…שלילת אותה זכות קיום. על כן, אבוא על שכרי עם כל קורא שיֵצא עם הבנה טובה יותר של הפלונטר, שתיאורו להלן מובא לא בדרך מחקרית יבשה, אלא כסיפור חי ומרתק של קשר אישי ושיחות אישיות עם אישים ומנהיגים, של מבט מבפנים ושל חיים בצל הסכנה.
גייזי צפריר, רמת השרון.
אין עדיין תגובות