בעולם פוסט אפוקליפטי, סביב שרידי הציוויליזציה, על רקע נוף אחרית הימים, תחת גשם בלתי פוסק, בקרב קבוצה רוויית טקסים, איסורי […]
1. פתח דבר
מקרקעית הבור רואים רק פיסת שמים, פעם אפורים, פעם שחורים.
גשם. הקירות זולגים, ומרק בוצי הולך ונקווה לרגליו, ומגיע עד לברכיו.
פתאום נשמעים קולות. ילדים עוברים בריצה. אנשים שוכבים זה עם זה.
אם השעה שעת יום, הוא מסוגל להבחין כשמישהו מביט בו. האור משתנה קצת כשראש מופיע מעבר לשפת הבור.
יש כאלה שיורקים. או זורקים דברים. אחרים משתהים זמן־מה, רק מסתכלים.
הוא חסר אונים. הוא מנסה לענות, לזרוק חצץ על מישהו שמקלל אותו; האבנים נופלות בחזרה וכמעט פוגעות בראשו.
חוץ מזה, כעבור זמן־מה באים הרבה אנשים, מתייצבים מסביב לשוליים ומרוקנים עליו את השלפוחיות.
כשהקור והרעב מאפשרים הוא מנסה לחשוב איך הגיע עד הלום.
ערב אחד הוא שומע קולות רבים מתקרבים.
הוא יודע שהולכים לבצע את גזר הדין.
הוא לא רואה את הראשים, אבל השינוי באור אומר לו שכולם שם, מסביב לבאר.
כשהוא רואה את מנת העפר הראשונה נופלת, מתחילות לצוף בו תמונות, של העבר הקרוב, של ההתחלה, של הסוף.
תמונות מהיום שהתחיל בדרכו. מהיום שכפה על עצמו לא להיות סתם עוד אחד, קוף, כלי משחק, עֶבד.
הוא יודע שהם יזרקו את העפר לאט, אחד בכל פעם. הם יתחלפו. כבוד להיות התליין שלו.
בכל מכת מכוש, בכל חופן עפר שנופל על ראשו, תמונת חייו הולכת ומופיעה בעיני רוחו.
כך, עד עכשיו, הסוף.
כל המאמץ הוא למען הרגע הזה, כדי להגיע, כדי להצליח סוף־סוף למות.
2. הלידה
מספרים שהוא נולד בזמן שהגיעו למושבה חדשה.
מספרים שאמא שלו, הזמרת, ילדה אותו תוך כדי הליכה, בעודה קשורה לשולי עגלה, חצי תלויה, חצי נגררת.
השיירה כללה שתי עגלות שנמשכו בידי אנשי חטיבת שירותים שתיים, חמור וסוס. זקנים ושדופים.
בין כל אלה הלכו אנשי הקבוצה.
שיטת החטיבות כבר היתה אז בתוקף. גם ההפרדה בין חטיבות אחת לשתיים. והזמן כבר נמדד בימי היפוך, בחצאי שנים: היפוך הקיץ, היפוך החורף.
זו צורת ההישרדות שהתהוותה בקבוצה. בקבוצות אחרות נוצרו סוגים שונים של קהילות. כל קבוצה יצרה את המבנה כפי יכולתה. כדי לשרוד.
הוא לא הצליח לברר כמה הם מנו ברגע שנולד, אבל לבטח לא יותר ממאה.
מספרים שהם ראו מרחוק מבצר, מקום חילופים, מעגל עמודי בטון, ברזל ועץ, מחופה כמעט לחלוטין בשברי זכוכית ומסמרים.
השיירה נעצרה במרחק המקובל. זה ימים שלא אכלו.
כשיצא אדון המקום הם החליפו ברכות שלום: ידו של האחד על חזהו של האחר, שפתי האחד, חתומות, על שפתי האחר, והנוסחה: ‘כאן שורדים.’
‘כאן שורדים.’
‘מה יש?’
‘רצון להחליף.’
‘בואו, בואו, עד לשער.’
מספרים ששם התחילו צירי הלידה.
בתמורה לאוכל ביקשו מהם את שתי הבהמות, שישה בתולים שהגיעו לפרקם, לפחות שניים מכל מין, ושני פועלים.
לא היו להם בתולים רבים כל כך.
ההתמקחות החלה. היו ויכוחים, היו צעקות, היה בכי מיוסר משני הצדדים. הציעו סכינים, הציעו מאזניים.
סיכמו על התמורה. הם קיבלו מנה לכל אחד, שני חזירים זכרים וחזירה אחת.
הם מסרו את החמור ואת הסוס, שישה סכינים בלי חלודה, ברזל מחודד בצורת חנית, שלוש אבני צור, שתי בתולות והתייחדות עם אישה ועם גבר עבור אדון המקום.
פחות מחצי יום חלף מהרגע שהגיעו ועד שניתנה ההוראה לצאת לדרך.
אמא שלו היתה מחטיבת בידור אחת. היא היתה הזמרת. מאז ומעולם שרה. בסעודות הלילה סיפרו שאף אחד לא נכנס לבידור אחת בגיל כה צעיר. סיפרו שלא היה לה קול מושלם, אבל השמחה שלה היתה מדבקת.
כשנתן הנציב הכללי את ההוראה לצאת היתה אמא שלו אחוזת עוויתות צירים, ופיה חסום כדי שלא תפריע לאחרים לישון.
האנשים שלצדה הרימו אותה, קשרו את ידיה לעגלה הגבוהה מבין השתיים והצליפו בה בשוט הרכיבה כשהתחילה הצעדה. הם התירו את פיה.
אלה שמשכו את העגלה מחו על המשקל הנוסף; מזכיר החטיבה הצליף בפרצופו של הקרוב אליו. לא היו עוד תלונות.
מספרים שהיא צעדה שם, חצי תלויה, חצי נגררת, ופלטה צליל לא מובן, בין יבבה לקינה.
כבר שבוע לא פסק הגשם. המים שטפו את הטינופת שזרמה במורד רגליה כשירדו מי השפיר. אף אחד לא הבחין.
היא היתה עירומה ממותניה ומטה. מאחוריה צעדה גוֹרוֹ הזקנה ועיניה בקרקע. כמו תמיד.
הזקנה זוכרת שהיה רגע שחשבה שהיא רואה גוש בין הרגליים של הזמרת. אבל היא לא הקדישה לזה תשומת לב כי היא היתה מחטיבת שירותים שתיים וכמעט יֶרַח שלם לא נחה מעבודתה.
שאגה העירה אותה, צליל עמום, מר, משלולית הבוץ שלפניה.
היא התכופפה והרימה אותו. הזמרת לא הגיבה: היא רק צעדה.
הזקנה חתכה את חבל הטבור בלי להיעצר. היא קשרה קשר בכל חלק.
היא שמה את הגוש בתרמיל שלה. היא ידעה שכאשר יתרחקו מטווח הראייה של מקום החילופים, הם יעצרו להפסקה קצרה כדי לאפשר למזכירים לדון בתוצאות החילופים.
וכדי להקריב את האנשים ממתנדבים שתיים שחזרו מההתייחדות עם אדון המקום.
הקבוצה לא הכירה דרך אחרת לשלוט במחלות מין.
אם ישרוד עד אז, תחליט הזקנה מה לעשות בו; אם לא, יקבלו בעלי החיים עוד אוכל והיא תקבל נקודות זכות.
הוא שרד.
הזקנה מספרת שהוא נאחז בחזה אמו בכפות ידיו, כמו קוף. היא מספרת שככה, בזכותה ובזכות ידיו, הוא ניצל.
אמא שלו, הזמרת, הביטה בו, גמגמה משהו ויותר לא דיברה, לא שרה, ולא שבה להביט בו. לעולם.
אין עדיין תגובות