פני עצמי – כרך ג'

הספר פני עצמי חלק ג' אשר בעצם סוגר את הטרילוגיה של נפשי מספר על מסע ונדידה. הוא דובר על המוצא מכבלי ביה"ח ויציאה לנדודים בעולם למשך כ-4 שנים בקירוב, תוך עבודות יד-לפה והיכרות עם אי-אלו טיפוסים אשר נותנים נופך אחר לממד של העולם כפי שאנו תופסים אותו. קיימים בו נופים ותיאורים של אתרים היסטוריים הן מאירופה וכלה במזרח הרחוק, רגעי קושי בהם לא היה לנפשי כסף למזון (שלא לדבר על מקום לינה או מקלחת), על לינה בגנים ציבוריים, תוך חלום של להפוך משורר ידוע-שם יום אחד וכתיבה באישון לילה. הוא מספר על עשיית כסף בעורמה אשר מאופיינת אך ליורדי-דרכים, תוך הרצון העז לשמור על כל אשר הוא קדוש בעיניו ושגיא, זאת-אומרת על הנשמה. כל החלקים כולם משקפים את עולמו הרוחני של נפשי ואת ראייתו לפְּנֵי הדברים, כלומר בהשתוממות, כלומר באיזה נופך של קסם. בחלק זה מובאים קטעים שהם אינם אלא פרצי תודעה והתבוננות בגרעין שמאחורי הגרעין עצמו. החלק השלישי מתאר גם את שיבתו ארצה של נפשי ומאגד בתוכו את סגירת המעגל של שני החלקים הראשונים.

מקט: 4-1077-92

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

 אילו הייתי מסיים את סיפור עלילתי כאן, אזי היה זה בסדר. הנה אני ניצב בפני העולם, גופי חזק דיו ומתוקן, בריא. ואני מוכן לקבלו ולתתו לקבלני. מבחינת אפשרויות רבות, יהא זה סוף הולם לדברים שהתכוונתי להגיד עד עתה, לדברים אשר ביקשתי להעביר למי אשר יקרא ספר זה אי פעם. אולי עליי מוטלת החובה לסיים כאן, ממש עתה, להניח את עטי הכותבת ולגנוז ספר זה. להניחו בארוני, בדומה לכתבים רבים כל כך שהחילותי במרוצת השנים ומעולם לא חתמתי בסוף פסוק, אשר מעולם לא ראו אור. אך סיפורי המשיך… במובן מסוים, תפס תנופה מסוימת עם לידתי השנייה, זו אשר אירעה ברגע יציאתי ממבנה האבן הישן בגיל עשרים ואחת שנים. אך אמנם, כמו בכל לידה, יש גם חבלי לידה. זאת אומרת, קיימת שמחה, אך שורה גם כאב. ברם, קיים גם המימד האגוצנטרי הכופה עליי את המשך העלאת עלילתי על הכתב ואני מודע לו. כוונתי היא: להיות הספר כמוצא, כפתרון דברים לכותבו. מַשְׁמָע כי על אף שזירת האירועים וסביכותם, פתלתלותם, פה ושם אף מסתוריותם והעובדה כי לא כל העת הללו נרקמים יחדיו בבהירות לכדי יחידה עצמאית והרמונית, הרי שדרך הפעולה הפיסית של אקט הכתיבה עצמו, דליית התרחישים ממאגרי הזיכרון, יש בכך כדי לפייס את הכותב ולהצילו מתהום שחת. זה במובן האישי, אלא שמן ההכרח הוא, שבעצם הפעולה של כתיבת שורות אלה, קיים אף המובן של המימד הגלובאלי. כוונתי היא, שבעת שאני כותב, אני למעשה חוצה את גבולות עצמי לעבר העולם החיצון שהוא אינו בהכרח קשור בי, אך אני הופכו לכזה. באספקט זה, תוך כדי הכתיבה, אני אף חוצה את בדידותי – כי כל ספר נכתב תוך בדידות – וכורך אותה בהוויית העולם ותוך כך הופך עצמי אחד עמו ועם כל אשר בו. במילים אחרות, פשוטות יותר, ספר זה, מהווה בעבורי גלגל הצלה מפני החיים. או אף, יתרה מכך, מפני עצמי, ודרך דליית הזיכרון, אני נגאל. ואולם, הזיכרון עצמו, מיסודו, הינו חמקמק וחלקלק כצלופח. הוא אינו נהיר לחלוטין ובלתי ניתן ללכידה בשלמות. עם זאת, למן הרגע בו אני סר לשולחני, חולף על פני הדפים השונים, מדווש הלאה, כותב את סיפור חיי, דולה את הפרטים מזיכרוני, אני בורא רצף עלילתי אחיד שבו משום לכידת רסיסי זיכרוני… ולו במעט. למעשה, אני ניצב עתה בפני אמת פשוטה מאוד; עליי לסיים סיפור זה ויהי מה. אל לי לגנזו, מאחר ואין אפשרות אחרת. יהיה עליי להמשיכו ויהי מה, ולא, דבר מה מרכזי ממהותי יומת, בדומה למה שאינה לשהרזאד בסיפורי ‘אלף לילה ולילה’, שדרך סיפוריה חייה נפדו מחמת טירופו של שהריאר, מלך סמרקנד. אני שומע עתה מעין קול ברור מאד, הדובר אליי מתוך ראשי ואומר: ספר את סיפורך או מות. כתוב, או אבד את נפשך לדעת. ועל כן, אמשיך עתה.

*

בשלהי שנת 1998, בעוד החורף בפתח והעלים כבר החלו נושרים לאדמה ברחש, בגיל עשרים ואחת וחצי, השתחררתי מבית החולים. אולם רק בשנת 1999, עקרתי מבית הוריי לבלי שוב. עקרתי לעבר העולם הרחב, אשר מאז, כמעט למשך ארבע שנים רצופות, היה לביתי וחולל בי תפניות רבות. אך טרם כל זאת, שבתי לבית הוריי, לשיקום פיזי. זה לא ארך זמן רב, ואת מרבית זמני ביליתי בהליכות ליליות, בקריאה ובהגות. הרהרתי אנה אלך, ולאן פניי מועדות מכאן. בראשי שוב חלפו המחשבות על עקירה לתל אביב, או אף, על שיבה לקיבוץ. אך כמעט מיד זנחתין, מאחר ולא היה בהן כבר שום ממש בעבורי. מבחינתי, הייתה זו שיבה לאחור, תחת חתירה קדימה. כסף היה בידי עוד מן העת בה עבדתי לצד משה ורציתי לנצלו למטרה טובה, תחת לעקור לעיר הגדולה ולשכור דירה צנועה, לעבוד, לרוקן את הזבל, לשקוע בחיי האזרחות החד גוניים, אשר מהם כה סלדתי. בידי הייתה האפשרות, ובלבי חשבתי כי לי מגיע להרוויח את כל הזמן הזה אשר אותו הפסדתי. רציתי להפכו לבעל משמעות. לכן, מאחר והאמנות הויקטוריאנית והאירופאית בכללותן נוגעות ללבי מאד, חשבתי להתחיל את מסעי באירופה, מתוך תקווה כי תחת השמים ההם, בכברת האדמה הקרה ההיא, למול הנוף הלבן, המקסים, אמצא תשובות כלשהן, ושדרכי תהיה לי ברורה יותר. בלבי חשבתי, כי יהא עליי להרחיק ממקום סביבתי הטבעית על מנת לקבל מבט רחב יותר, שקט, ובה בעת, אולי אף להתבונן על חיי בצורה נגדית, כתייר המתבונן מן הצד. בבית בו לנתי אז, נדמה היה כי הדברים התנהלו באיטיות, וכמו כן, במשך כל זמן היעדרותי ממנו, כפי שנוכחתי מאוחר יותר, לא חל כל שינוי במתכונתו הקבועה. חמת זעמם של הוריי איש כלפי רעהו מעולם לא פסקה, וכל העת היו מתעמרים הם אחד בשנייה, מטיחים חפצים ואף מגיעים עד לכדי פרצי אלימות שונים. במשך רוב העת, הבית שרוי היה באנדרלמוסיה מוחלטת, באיזה מצב של רשלנות משוועת, שדי היה להתבונן בתכנו המאובק בכדי לחוש איזה צער. וכאשר אכן היה השקט שורה בין כתלי הבית, הרי שהיה זה שקט מחריד אשר נשא בחובו אך את רמיזות ההתפרצות הבאה, או את עובדת אי יכולתם של הוריי לקשור שיחה ביניהם, מה שהביא לכדי ציפייה מתמדת כלשהי, שדי היה בה, בכדי לסלוד מן השקט עצמו, אשר אותו כה ביקשתי לעצמי.

היה זה מצב מדכדך ללא ספק. כפי שסברתי מלכתחילה, המצגת ההיתולית של שלום הבית ההיפותטי, אשר נפרסה למולי בעת שהותי בבית החולים, נגלתה כשקרית וכוזבת וכרעה תחת המציאות הקשה, מיד עם שובי. אולם, לא חלף זמן רב עד שהתחזקתי ושגופי שב למימדיו הנורמליים. באותה העת, אמנם גרתי בבית הוריי, אך היה זה אך במובן הגשמי בלבד. במובן הרוחני, הרי שכבר זו עת ארוכה לא הייתי נוכח בו ולא נטלתי חלק מהווייתו, ואי לכך, הרי שעתה, לאחר כל שעברתי, הכרח היה לי להימלט ממנו לבלי שוב. לא פסקתי להרהר בזאת משך כל העת, ובסופו של דבר, זאת גם אשר עשיתי. עזבתי מבלי להיפרד מאיש ממכריי. פשוט התאדיתי יום אחד אל עבר האוויר כמו לא הייתי כלל מעולם. למי כבר אחסר, חשבתי בלבי, מי ירגיש בחסרוני וישאל מה עלה ביחזקאל נפשי ובגורלו. אבי, האדם היחיד אשר באותה העת היה קרוב ללבי, התנגד לכך בכל תוקף והעלה לפניי שלל אסוציאציות של קשיים העתידים לבוא עליי, אולם אני לא ייחסתי לכך חשיבות ממשית. בלבי גמלה ההחלטה. אני משער עתה, כי באופן הפשוט ביותר של הדברים, הוא חרד היה לשלומי ולא רצה שאעזוב.

*

ההיה זה בדיון, או דבר מה שהתרחש בממשות? ההייתה זו אגדה, סיפור מעשה שנבדה מחלומותיי בלבד? אם כן, הרי שהיה זה אפוא סיפור המעשה המתוק ביותר אשר אינה לי עד כה במהלך חיי. לפני עמדה דרך חדשה ובלתי נודעת, כחידה סתומה ומסתורית, בעלת אפשרויות אין ספור לאושר והיקסמות מרטיטת לב. ציפו לי נופים מרהיבי עין וקתדרלות מרקיעות שחקים, תיאטראות וחפצי אמנות, גשרים יפהפיים, ארכיטקטורה שראיתי אך בחלומותיי או בדפי ספר, נהר התמזה ויערות עד, נערות משכרות ביופי זר ומסבאות רוחשות פועלים קשי יום והכל נמזג יחדיו בקדושה ובטוהר המחשבה. כזו הייתה נסיעתי לאירופה, אשר ראשיתה החלה בלונדון והמשכה בהולנד. ואולם, ייתכן כי האתרים הללו הנם משוללי ערך לחלוטין. זאת אומרת, ייתכן כי כל מטרופולין דומה לרעותה, ושמה ומיקומה ביקום נטול כל משמעות. אלא שבעבורי, הייתה לכך משמעות רבה. וכאשר עלה בדעתי לרכוש כרטיס נסיעה, ידעתי כי אירופה היא היבשת הראשונה אליה אפנה. השמות ג’ון קיטס, ג’ורג’ אורוול, זיגמונד פרויד, ויליאם בלייק ורוברט גרייבס, מיד צצו בראשי. שמות כבירים של יוצרים בעלי מאור רוחני כביר. כולם באו משם. די היה לי להרהר בהם וחשתי מוקסם. אי לכך, לונדון הייתה בעבורי העדיפות הראשונה. וכך, מקץ חודשים אחדים, הגעתי לשדה התעופה על שם בן גוריון כשעל גבי תרמיל ובו מעט מן חפציי האישיים וכל כספי אשר הרווחתי בזמן קדום, מתקופת עבודתי לצד משה כהן. הנסיעה ללונדון אינה אורכת יותר משעות אחדות. חמש שעות טיסה ואתה תחת שמש בגוון שונה. האנשים נראים מעט אחרת ואינם דוברים בשפתך. הרחובות כמו סדורים בקפידה ונדמה כי האוויר נקי יותר, צח, בדומה לתחושה של גמיעת מים צלולים. אמנם כן הוא, כך בוודאי, תהיה התחושה… חמש שעות בלבד מפרידות ביני ובין לונדון חשבתי בלבי, בעוד אני ישוב במטוס הומה האדם ומשקיף מבעד לחלון, ממתין בדריכות להמראה. לרוב, אין האדם מודע לחלוטין לתמורות המתחוללות סביבו, לכל אלה אשר יביאו עמן איזה שינוי במצב הווייתו הנוכחי. דרך כלל, אין אנו מבחינים באותן תמורות החלות בנו, אלא אך בחלוף הזמן, הרחק מנקודת חיינו הנוכחית, בעוד לנו היכולת להתבונן על חיינו כבאיזו פריסה של פנוראמה רחבה. אלא שבעוד שאני הייתי ספון שם בין בני האדם, לוטש מבטי בדיילת החולפת על פני הנוסעים השונים, דוברת פה ושם למי מהם, מגיפה את תאי המזוודות, ידעתי כי אני ניצב בפתחה של דרך חדשה, וחשתי כי תודעתי מזנקת מבעד להכרתי במובן הזה שחיי נגלו לפני כבאיזה מראה רחב של נוף חלומי… הללו הם רגעים נדירים בחיים, ללא ספק, המתרחשים אך לעתים נדירות. חמש שעות בלבד. אין זו נסיעה כה ארוכה. המרחק בין ישראל ללונדון אינו כה רב. אולם אני, בעוד שישבתי שם, החילותי לחוש ביודעין איזו חוויה של מטמורפוזה ממשית. הייתה זו טרנספורמציה מודעת – בדומה לתהליך אותו חווה הגולם – אשר החלה מרגע עלייתי למטוס ועד לשובי ארצה, ארבע שנים בקירוב מקץ אותו רגע.