"הרבה מים חלפו בנהר המקונג לפני שהגעתי בפעם הראשונה לסיאם ריפ. אחרי האירוע הקשה בבית של אחי הבכור, אבא שלי […]
1
חמש שניות לא שמעתי כלום ואז שוב הגיע בום. ועוד אחד, ועוד אחד. ארבעה בסך הכל. כל הפיצוצים לא ארכו יותר מחמש דקות. מצאתי את עצמי שרוע על הגב, מדמם, מבלי לדעת מאיפה. לצדי שכבה אישה שצרחה. לא שמעתי אותה, האוזניים שלי עדיין צלצלו. רק ראיתי אותה בזווית העין. אני מניח שקראה לעזרה, ואז התחלתי גם אני לצרוח: פיגוע! פיגוע! הצילו, הצילו! תמיד בזמן לחץ אני חוזר לדבר בעברית. בכלל, ארבעה או חמישה מצבים מחזירים פתאום את שפת האם: כשמקללים, כשלחוצים, כשסופרים וכשעושים סקס. בטח יש עוד, אבל אני לא זוכר כרגע. בכל אופן שכבתי לי שם, מתקשה לזוז, והרגשתי שזהו זה: אני אסיים את חיי בעיר הקשה הזו. פנום־פן (PHNOM PENH). עיר של טלאים, עיר של חטאים. הדבר היחיד שיפה בה זה ארמון המלך, וגם הוא, למרות ניקיונו הניכר, עלוב בלשון המעטה. חיכיתי שמישהו יבוא לחלץ, לעזור. בארץ היו מגיעים לחלץ אותך תוך חמש דקות. קדושת החיים וכל זה. אבל פה, בקמבודיה, הרגשתי אבוד. איפה המטומטמים האלה! צרחתי בלב, ומיד אחר כך חשבתי שאולי עדיף ככה. אולי עדיף לא להתפנות לבית חולים בעיר הזאת, לך תדע מה מחכה לך שם, ואז התחלתי להיפרד. זה נשמע קצת מוגזם, כל התיאורים האלה של אנשים שניצלו ממוות, שסיפרו שהם ראו ברוחם את המשפחה שלהם ואת כל חייהם חולפים לנגד עיניהם. לא במקרה שלי. מה שקפץ לי לראש היה קדיש. מוזר לומר קדיש על עצמך, ועוד יותר מוזר כיוון שאני לא אדם מאמין במיוחד. אחר כך כנראה התעלפתי. התעוררתי בבית חולים מקומי, מהריח החזק של הקטורת. אולי נכון יותר לומר שנחנקתי. כל המקום היה אפוף עשן, והוא הקשה עלי לנשום מלוא האוויר.
אין עדיין תגובות