פורענות הוא דיוקן חדש ובהיר של יבשת שלמה שהסתבכה במלחמה שלא נודעה כמותה. הוא מציג באופן חד ומצמרר את המראות, הריחות והטעמים שעיצבו את גורלם המר של מיליוני אנשים שנקלעו לקונפליקט שהחריב אימפריות ועיצב מחדש את העולם.
ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד ביוני 1914 היתה יריית הפתיחה של “המלחמה הגדולה“ – היא מלחמת–העולם הראשונה –
ששינתה את פני העולם, וגם בחלוף מאה שנה היא צרובה בזיכרון העולם המערבי: מלחמת החפירות, השימוש בנשק כימי, ומיליונים שנהרגו בהתבצרות עקרה שנמשכה שנים.
פורענות מציג בפנינו את מלחמת–העולם הראשונה באופן שונה מזה המוכר לנו: הוא מתאר את הנסיבות המדיניות המורכבות שהביאו לפריצת המלחמה ואת הקרבות אדירי ההיקף בחודשיה הראשונים – קרבות שבמידה רבה הכריעו את הכף למשך ארבע השנים שלאחר מכן.
מקס הייסטינגס פורש יריעה רחבה מחזית אחת לאחרת, ומצייר תמונה מפורטת ומורכבת של הטבח ששטף את אירופה ממזרח למערב בחודשים הראשונים של המלחמה.
הייסטינגס בחר בזווית ייחודית לחשוף את ההשתלשלות המדינית והצבאית הבלתי נתפסת ב-1914. הספר מביא כלשונם את דברי הגנרלים שהובילו אלפי לוחמים לקרבות פנים–אל–פנים על קרקע חשופה; את החוואים שסירבו בתחילה למסור את סוסיהם למערכה; את חיילי החי“ר שהוטלו לראשונה בחייהם אל שדה הקרב ונאלצו לשלם את מחיר הטעויות של מפקדיהם; ואת בנות–זוגם של אותם חיילים, שנותרו להגן על העורף, והפטריוטיות שלהן הועמדה במבחן קשה מנשוא.
מקס הייסטינגס הוא היסטוריון בריטי, מחברם של ספרי היסטוריה רבים, בעיקר בנושאי צבא ומלחמות.
קטגוריות: מבצעי החודש, היסטוריה וביוגרפיות, עיון
95.00 ₪
1
"יש הרגשה באוויר שמשהו עומד להתרחש"
1. שינוי ורקב
יום אחד ב-1895 ישב קצין בריטי צעיר לארוחת צהריים בלונדון עם המדינאי הישיש סר ויליאם הַרקוֹרט. אחרי שיחה שבה נטל האורח, על פי עדותו שלו עצמו, חלק לא קטן, שאל לוטננט וינסטון צ'רצ'יל – הוא היה הקצין – את הרקורט בלהט: "מה יקרה אז?" המארח ענה לו בשאננות ויקטוריאנית שכל ניסיון לחקותה נידון מראש לכישלון: "וינסטון יקירי, הניסיון שהעניקו לי חיי הארוכים לימד אותי שדבר לא קורה, אף פעם לא קורה." תצלומים ישנים בעלי גוון חום מקסימים תמיד את הדורות החדשים, ולא פחות מכך מקסימה השלווה שהמצולמים אולצו לאמץ על ידי החשיפה הארוכה של לוחות הזכוכית. יקרות לנו התמונות של אירופה הישנה בשנים האחרונות שקדמו למלחמה: בנות אצולה עוטות שמלות נשף ונזר על ראשן, וגברים בחליפות פְראק; איכרים בלקנים במכנסי פָּנְטָלוֹן, חבושי תרבוש; משפחות מלוכה ניצבות מול גורלן.
גברים צעירים בעלי שפם, מעשנים מקטרת, חבושים בכובע הקש הבלתי נמנע, משיטים סירות ועליהן בנות בתספורת קצרה, נשענות על מושבן להנאתן, בראש מורם מעל צווארון גבוה, מציירים תמונה של השקט שלפני הסערה. בחוגים המעודנים אפילו השפה לבשה מחוך הדוק: מילים כמו damn, לעזאזל, ו-bloody, ארור, היו אסורות בהחלט, וביטויים קיצוניים יותר היו נדירים בחילופי דברים בין גבר לאישה אלא בפרטיות מוחלטת. decent, הגון, מכובד, היה תואר משובח, ו-rotter, אדם רקוב, ביטא גינוי חריף ביותר. 50 שנה לאחר מכן כתב הסופר הבריטי רג'ינָלְד פאונד, שועל מלחמות בעצמו: "האובייקטיביות הצינית של ההיסטוריונים המודרנים אינה יכולה להבין או לפזר את דוק הערפל המוזהב שעוטף את התקופה הזאת, המיוחדת במינה. עם כל העוולות שהשתוללו בחברה, עם העושר המושחת המרקיע שחקים, ומנגד העליבות העולה על גדותיה והשכרות הפושטת, האנשים חוו מין אושר טהור שכבר לא קיים בעולם."
ואולם, אף על פי שפאונד היה שם ואנחנו לא, קשה לקבל את דעתו. רק אדם שבוחר להעלים עין מן ההתרחשויות המיוחדות יכול לראות בשנים הראשונות של המאה ה-20 תקופה של שלווה וסיפוק. האמת היא שהשנים האלה התאפיינו בתסיסה רגשית ובתסכולים, בחידושים מדעיים ותעשייתיים, בשאיפות פוליטיות סותרות שהביאו רבים מהאישים הבולטים של התקופה למסקנה ששוב לא ניתן להוסיף ולקיים את הסדר הישן. שלא יהיה ספק: בני אצולה עדיין הסתייעו בשרתים שפידרו את שערם באבקה לבנה; משפחות מהודרות היו רגילות לאכול ארוחות ערב שהכילו עשר ואף תריסר מנות; מסורת הדו־קרב לא נעלמה לגמרי בארצות היבשת. אבל היה ברור שכל הדברים האלה מתקרבים לקיצם, שהעתיד ייקבע על פי רצון דעת הקהל, או בידי אנשים מיומנים שיודעים לנווט אותה, ולא על פי הגחמות של מעמד שולט, למרות שאלה שהחזיקו במושכות השלטון פעלו בכל כוחם לעכב את המבול.
אנחנו חושבים שרק בזמננו אנחנו נדרשים לחיות, והמנהיגים הלאומיים שלנו נדרשים לקבל החלטות, בסביבה שמתאפיינת בשינויים מהירים שלא היו כמותם. החשיבה הזאת נובעת מגישה יהירה כלפי העבר. בין השנים 1900 ו-1914 שינויים טכנולוגיים, חברתיים ופוליטיים שטפו את אירופה ואת אמריקה בקנה־מידה ששום תקופה דומה באורכה לא ידעה עד אז – והיא כעפעוף בהיסטוריה האנושית. איינשטיין פירסם את תורת היחסות הפרטית שלו; מרי קירי בודדה את הרדיום; ליאו בקלאנד המציא את הבָּקֶלִיט, החומר הפלסטי הראשון. טלפונים, גרמופונים, כלי רכב ממונעים, הצגות קולנוע, בתים מצוידים במערכת חשמל – הפכו לנפוצים בקרב העשירונים העליונים של החברה בארצות עשירות יותר. עיתונים בעלי תפוצה אדירה קנו השפעה חברתית ועוצמה פוליטית שלא נודעו עד אז.
ב-1903 הצליח האדם לטוס על כלי ממונע. כעבור חמש שנים הבטיח פרדיננד הרוזן מצֶפֶּלין נסיעה בלתי מוגבלת בשמיים, אפשרות שנראתה קרובה מאי־פעם. ברגע של התעלות פואטית הוא קבע: "רק כך יתממש הצו האלוהי העתיק… שעל האדם לשעבד את הבריאה." בים, עם השקתה של אוניית המלחמה הכבדה 'דרֶדנוֹט' ב-1906, כל ספינות המלחמה הגדולות שלא היו מצוידות בתותחים כבדים המותקנים בצריחים ממונעים הפכו למיושנות, לבלתי מתאימות לפריסה בקו האש. האדמירלים של מלחמת־העולם הראשונה גדלו על ספינות שטווח הירי שלהם היה כמה אלפי מטרים. עתה, בתור מפקדי שייטות, היה עליהם להתמודד עם ירי לטווחים של עשרות קילומטרים. הצוללות קיבלו הכרה ככלי מלחמה רב־עוצמה. ביבשה, כשהמלחמה הגדולה ביותר בעידן התעשייתי היתה לא מלחמת־העולם הראשונה אלא מלחמת האזרחים האמריקנית, נרשמה בתקופה שחלפה בין השתיים התקדמות דרמטית בטכנולוגיית ההשמדה: מקלעים היו עתה אמינים ויעילים יותר והארטילריה הגדילה את כוח ההרג שלה. נמצא שגדרות תיל יכולות לשמש לא רק לחסימת דרכן של חיות, אלא גם של חיילים רגליים. ואולם השערות רבות שהועלו לגבי דמותה של המלחמה העתידית היו מוטעות. מאמר שפורסם בעילום שם בכתב־העת הגרמני 'שבועון צבאי' ב-1908, קבע כי מלחמת רוסיה־יפן ב-1905-1904 במנצ'וריה: "הוכיחה שאפשר לכבוש גם ביצורים ועמדות מוגנים היטב, אפילו בשטח פתוח, בלחימה אמיצה ועל ידי ניצול נבון של השטח… התפישה של מדינות המנהלות מלחמה עד כלות הכוח משקפת מציאות זרה להתנסות התרבותית האירופית."
הסוציאליזם הפך לכוח מרכזי בכל מדינות היבשת, בשעה שהליברליזם נכנס לשלב הדעיכה ההיסטורית שלו. התנועה לשחרור האישה קיבלה תאוצה, בייחוד בבריטניה. בין 1890 ל-1912 עלה השכר הריאלי באירופה ב-50% כמעט, תמותת התינוקות קטנה והתזונה השתפרה במידה ניכרת. ואולם, על אף כל ההתפתחויות החיוביות האלה, או בגללן, בהתאם להשקפתו של טוֹקוויל שהעוני הופך לפחות מקובל לאחר שהפסיק להיות מוחלט, עשרות מיליוני פועלים התחילו למחות נגד אי־השוויון בחברה. שביתות, לעיתים אלימות, טילטלו את מפעלי התעשייה ברוסיה, בצרפת, בגרמניה ובבריטניה, והדבר עורר דאגה ואף פחד בקרב המעמד השליט. ב-1905 רוסיה חוותה את המהפכה הגדולה הראשונה בתולדותיה. גרמניה החליפה את צרפת ורוסיה כאויב האפשרי ביותר של האימפריה הבריטית. חלקה של בריטניה, המדינה המתועשת הראשונה בעולם, בייצור התעשייתי העולמי פחת משליש ב-1870 לשביעית ב-1913.
כל הדברים האלה התרחשו במהלך תקופה דומה באורכה לתקופה שמפרידה אותנו מהתקפות הטרור על ארצות־הברית ב-2001. ההיסטוריון החברתי הפוליטיקאי צ'רלס מסטֶרמן הירהר ב-1909: "אם הציוויליזציה עומדת ללבלב כפרח או לנבול כערימה של עלים מתים וזהב דוהה… אם אנחנו עומדים לצלול אל תוך תקופה חדשה של מהומות ותהפוכות, או אם תיפתח פתאום דלת שתחשוף אותנו לתהילה לא נודעת." הסופר האוסטרי קרל פון לאנג כתב בתחילת 1914: "יש הרגשה באוויר שמשהו עומד להתרחש, רק את המועד לא ניתן לחזות. אולי נראה עוד כמה שנים של שלום, אבל באותה מידה המצב עלול להתהפך בטלטלה אדירה בן־לילה."
אין להתפלא על כך שהמדינאים המעונבים של אירופה התקשו להתאים את אופן חשיבתם ואת פעולותיהם לעידן החדש שאל תוכו נזרקו באופן כה פתאומי, לתקשורת המהירה ששינתה את אופן ניהול העניינים, ולגידול בכוח ההרס של כלי הנשק שמעטים עמדו על משמעותו. הדיפלומטיה המלכותית, כמו גם ניהול מדינה בידי חובשי כתר שנבחרו מכוח לידתם, התגלו כבלתי מתאימים לחלוטין להתמודד עם המשבר של עידן החשמל. וינסטון צ'רצ'יל כתב ב-1930: "כמעט דבר מהדברים החומריים או המבוססים, שלימדו אותי שהם קבועים או חיוניים, לא שרד. כל דבר שהייתי בטוח או שלימדו אותי להיות בטוח שהוא בלתי אפשרי, קרה."
בין 1815 ל-1870 היה לרוסיה, פרוסיה, אוסטריה וצרפת משקל זהה בזירה העולמית, אחרי בריטניה. לאחר מכן גרמניה החדשה החלה להאיץ, וזכתה להכרה כמדינה המוצלחת ביותר בכל קנה מידה ביבשת, מנהיגה עולמית כמעט בכל תחום תעשייתי, מתרופות ועד לטכנולוגיה של כלי רכב, חלוצה חברתית בקידום הביטוח הרפואי והפנסיה. כמה בריטים נגועים בשוביניזם חשבו למרבה טיפשותם שגודלה של האימפריה מעניק עליונות לארצם הקטנה, אבל כלכלנים המצויים בנתונים כבר זיהו את דעיכתה של בריטניה מול אמריקה וגרמניה כיצרנית וכסוחרת. צרפת היתה במקום הרביעי. כל העמים הגדולים סברו שזכותם לשאוף למקסום גדולתם ונכסיהם הטריטוריאליים. רק בריטניה וצרפת הסתפקו בשמירה על המצב מעבר לים, משום שהשאיפות האימפריאליות שלהן הגיעו לרוויה.
אבל היו גם בריטים מודאגים. במאי 1912 הביע הנספח הצבאי הבריטי בברלין, לוטננט־קולונל אָליק ראסל, דאגה לגבי תסיסה מסוימת שזיהה אצל הגרמנים. "ישנה הרגשה לא נוחה בלב הגרמנים, שלצבא המולדת הולך ויוצא שם של כוח שאינו רוצה להילחם, יש כעס רב על היחס היהיר של הצרפתים, וגם על מה שנתפש בעיניהם כעוינות בלתי נמנעת מצידנו. כשמחברים את כל הדברים האלה," ציין, "הסך הכול הוא הרגשה לאומנית שעלולה להטות את כפות המאזניים כשתונח עליהן סוגיית השלום או המלחמה." דאגתו של ראסל לגבי המצב הנזיל שהוא זיהה בגרמניה, דאגה שלעיתים נטתה לבהלה, ניכרת בכל הדיווחים ששלח, והיא הלכה וגברה בשנתיים הבאות.
ואולם בניגוד לתחושה ששררה במדינות השכנות, גרמנים רבים כלל לא התלהבו מרעיון המלחמה. המדינה היתה על סף משבר חוקתי. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, בעלת רוב בפרלמנט – התנועה הסוציאליסטית הגרמנית היתה הגדולה ביותר בעולם – התנגדה נמרצות למיליטריזם. בתחילת 1914 דיווח הנספח הימי של בריטניה, לא בלי הפתעה, שהדיונים על ענייני הימייה בפרלמנט הגרמני התנהלו בהשתתפות זעומה. רק 20 עד 50 חברים נכחו בדיונים, וגם אלה רק החליפו דברי רכילות בזמן הנאומים. מעמד הפועלים היה מנוכר מהממשלה שהיתה מורכבת משרים שמרנים שמונו רק משום שהיו מקובלים על הקייזר.
אך גם אם גרמניה שוב לא היתה מדינה בעלת שלטון מוחלט לפי הדגם הרוסי, עדיין היתה אוטוקרטיה מיליטריסטית יותר מאשר דמוקרטיה. המוסד החזק ביותר שלה היה הצבא, והקייזר עצמו אהב להקיף את עצמו באנשי צבא. ב-18 באוקטובר 1913 הכריז הקייזר וילהלם השני על חגיגות גדולות לרגל מאה שנה לניצחון בלייפציג, "קרב האומות", נגד נפוליאון. הארמון שימש דוגמה וכל חנויות הכולבו הגרמניות הקצו שטחים בנדיבות למיצגי זיכרון תלת־ממדיים. השווקים הציגו לראווה ובשפע מוצרים צבועים בגוונים צבאיים. מפוחית שכונתה "ואנדֶרפוֹגל", "ציפור נודדת", לכבוד תנועה אוסטרית־גרמנית של נוער חובב טיולים בטבע שנשאה אותו שם, הוצעה למכירה וסופקה באמצעות הדואר הצבאי. על נבל פופולרי ביותר, שנמכר בכמויות גדולות, נחרתה הכתובת Durch Kampf zum Sieg, "דרך הקרב אלֵי הניצחון". גֶרְטְרוּד שֶדְלָה, מורה בת 27 שחיה בעיירה קטנה סמוך לבְּרֶמֶן, תיארה ביומנה במאי 1914 אירוע של גיוס כספים למען הצלב־האדום: "אני מעוניינת מאוד בזה – איך לא? יש לי שלושה אחים בגיל גיוס. יתרה מזו, למדתי את טבעה של העבודה שהוא עושה כשקראתי את סיפור חייה של פלורנס נייטינגייל, ומשום שאני יודעת, מתוך קריאה בספרו המעניין של פול רוֹרְבאך 'המדיניות העולמית של גרמניה', עד כמה חמור וקבוע הוא איום המלחמה שאנו ניצבים מולו."
וילהלם השני עמד בראש אימפריה שהתאחדה רק בימי חייו, אימפריה שבנתה עוצמה כלכלית אדירה, אך סבלה מחוסר ביטחון שמצא ביטוי באופיו של שליטהּ. הוא לא היה צמא דם ממש, אך אהב להופיע בלבוש טקסי ולהפגין עמידה מרשימה והיה רעב להצלחה צבאית: הוא נראה במידה רבה כמו גרסה לובשת מדים של מר קרפד של קנת גרהם.8 אורחים שמו לב לאווירה ההומו־ארוטית ששררה בחצרו – הוא נהג לקבל את פני חבריו הגברים, כמו הדוכס מווירטֶמבֶּרג בנשיקה על השפתיים. בעשור הראשון של המאה טילטלו את החצר ואת הצבא שורה של שערוריות הומוסקסואליות, שיצרו טראומה דומה לזו שהותירה פרשת דרייפוס בצרפת. ב-1908 מת דיטריך גראף פון הילסן־הֵזלר, ראש המזכירות הצבאית של הקייזר, מהתקף לב בעת שביצע אחרי ארוחת ערב ריקוד יחיד לבוש בחצאית בלט לפני אורחים, ובהם הקייזר עצמו, בבית־הציד שלו ביער השחור.
חוג המקורבים של וילהלם העריץ את הגרוטסקי, ואילו הקייזר עצמו עסק במגוון תחביבים בלי לתת את דעתו ולו לרגע על ההשלכות. רוב בני זמנו, ובהם מדינאי אירופה, חשבו שהוא "פסיכי", גם אם מקרה לא קשה, ואפשר שזה היה באמת מצבו הקליני. ההיסטוריון כריסטופר קלארק כתב: "הוא היה דוגמה קיצונית של בן חברה אדוארדיאנית, האיש המשעמם ביותר במועדון שתמיד מספר לאיש שיושב בכיסא הסמוך על איזה פרויקט שהוא מטפח. אין פלא שהאפשרות להילכד ברשתו באיזו ארוחה, בלי אפשרות מילוט, הפחידה בני מלוכה אירופאים כה רבים." אדמירל־משנה אלברט הופמן, קצין שנון ואדם שלא חסך את שבט ביקורתו מאנשי המלוכה, כתב על הקייזר במאי 1914: "הוא סמל היוהרה, מקריב הכול על מזבח מצבי־רוחו והמשחקים הילדותיים שלו, ואיש לא עושה דבר כדי למנוע את ההתנהלות הזאת. אני שואל את עצמי איך אנשים שיש להם דם בעורקים, ולא מים, יכולים לשאת להיות בסביבתו הקרובה." הופמן כתב ביומנו על חלום מוזר שחלם בלילה של ה-18 ביוני 1914: "עמדתי לפני המצודה… שם ראיתי את הקייזר הזקן, השבור וילהלם [הראשון], מדבר עם כמה אנשים ובידו חרב תחובה בנדן. פסעתי לקראתו, החזקתי אותו, והולכתי אותו אל תוך המצודה. תוך כדי כך, הוא אמר לי: 'עליך לשלוף את החרב… הנכד שלי [וילהלם השני] הוא חלש מדי [לעשות זאת]'."
במשחק הקטלני שהתנהל ב-1914 כל מלכי אירופה היו בלתי צפויים, וּוילהלם השני היה הבלתי צפוי מכולם. ירושתו של ביסמרק לארצו היתה ממשל חסר שיניים שבו רצון העם, כפי שהשתקף בהרכב המפלגות בפרלמנט, התבטל מול סמכותו של השליט, שריו ומפקדי צבאו. ההיסטוריון ג'ונתן סטיינברג מתאר את התקופה שהתחילה עם פיטוריו של ראש־הממשלה בידי וילהלם אחרי שעלה על כס המלוכה: "ביסמרק… הותיר אחריו מערכת שרק הוא – אדם לא נורמלי לגמרי – היה יכול לנהל, אך רק אם מעליו היה קייזר נורמלי. [לאחר הליכתו] שני התנאים לא התקיימו והמערכת הידרדרה לחנפנות, לאינטריגות ולאיומי סרק שהפכו את הקייזר לסכנה לשכניו." הסוציולוג מקס וֶובֶּר, בן התקופה, כתב דברים דומים על ביסמרק: "הוא השאיר אומה חסרת כל חינוך פוליטי… חשוכת רצון פוליטי לגמרי. היא התרגלה לקבל בהכנעה, בבחינת גורל, כל מה שהוחלט עבורה בשמו של הממשל המלכותי."9 השפעת הציבור היתה חזקה ביותר בענינים כלכליים וחלשה ביותר בענייני חוץ. מדיניות החוץ נוהלה בסודי סודות על ידי שרים שמונו אישית בידי הקייזר, בלי כל יחס למאזן הכוחות בפרלמנט, ובהתערבות במידות משתנות אך קריטיות מצד הצבא.
שליטי גרמניה, בני שושלת ההוֹהֶנְצוֹלֶרְן, היו אטומים מבחינה חברתית. יורש־העצר חזר פעם מסיור ציד שועלים באנגליה ב-1913 משוכנע – ולגמרי בטעות – שגרמניה נהנית מאהדתו של המעמד השליט באנגליה. אביו, עם הזרוע הנכה שלו והתעסקותו הכפייתית בפרטי הפרטים של מדי צבא ותקנות צבאיות, היה אדם עצבני ובלתי יציב, ששילב בדיבורו דברי חנופה ואיומים בסדר לא מחושב. וילהלם שאל פעם את איש העסקים והפוליטיקאי הבריטי ססיל רוֹדְס: "תגיד לי, רודס, מדוע אני לא אהוד באנגליה? מה אני יכול לעשות כדי לזכות באהדתם?" רודס ענה: "פשוט תנסה שלא לעשות דבר." הקייזר עיכל לרגע את אשר שמע ואחר פרץ בצחוק אדיר. הוא לא היה מסוגל לשעות לעצה כזאת. ב-1908 הוא רשם בשולי מברק שקיבל משגרירו בלונדון: "אם הם רוצים מלחמה, שיתחילו בה, אנחנו לא מפחדים!"
בשנים שקדמו ל-1914 הנאמנויות באירופה לא היו חקוקות על אבן: הן התנודדו, הבליחו וכבו, החליפו צדדים. הצרפתים נכנסו למאה החדשה עם תסריט צבאי שכלל אפשרות פלישה לאנגליה, וב-1905 לאנגלים עדיין היתה תוכנית למלחמה אפשרית נגד צרפת. הם האמינו במשך תקופה מסוימת שרוסיה עלולה לנטוש את "ההסכמה המשולשת"10 ולהצטרף ל"ברית המשולשת". ואכן, שר החוץ של אוסטריה הרוזן בֶּרְכְטוֹלְד השתעשע ב-1912 ברעיון של התקרבות לרוסיה, אך היוזמה נפלה בשל חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב בעניין השליטה בבלקן. שנה לאחר מכן הציעה רוסיה הלוואות לסרביה. רבים מהסטודנטים שלמדו באוניברסיטת אוקספורד בסיוע 'מלגת רודס' היוקרתית היו גרמנים, והדבר שיקף את הכבוד, ואפילו ההערצה, שרחשו הבריטים כלפי התרבות הגרמנית. וגם לתעשייה שלה: עד 1911 החברה הבריטית הגדולה 'ויקרס' שיתפה פעולה עם החברה הגרמנית 'קרוּפּ' בייצור מרעומי פגזים.
אף שמירוץ ההצטיידות הימית בין אנגליה לגרמניה העכיר את היחסים ביניהן, ראש־ממשלת גרמניה תיאובלד בֶּתמַן הוֹלווֶג ושר המשפטים של בריטניה ריצ'רד הוֹלדֵיין עשו מאמצים, גם אם מגומגמים, לשפר את האווירה, כשגרמניה דורשת כל העת לקבל הבטחה מבריטניה להישאר נייטרלית במקרה של מלחמה ביבשת. בתמן שילם מחיר פוליטי על הגישושים האלה ואיבד את אמונם של הגרמנים הלאומנים הקיצוניים, שהאשימו אותו באהדה יתרה לאנגלים. בינתיים אחיו של הקייזר, הנסיך היינריך מפרוסיה, ששוחח עם הנספח הימי הבריטי בברלין קפטן וילְפרד הנדרסון בינואר 1914, העיר, באנגלית רומזנית שלא היתה מביישת לונדוני אמיתי כי: "העמים האירופיים האחרים בעלי עוצמה ימית אינם אנשים לבנים." ההערה הזאת ששמה באותו סל את הרוסים, האיטלקים, האוסטרו־הונגרים והצרפתים, זכתה להסכמתו החמה של הנדרסון. בדיווחו למשרד הימייה בלונדון על דבריו של האישיות המלכותית הוא כתב: "איני יכול שלא להרגיש כי הוד מעלתו הביע בסגנון בריטי מיוחד במינו השקפה שרווחת מאוד בחיל שלנו."
האמירות האלה נחשבו למביכות מכדי להיכלל בכרך של דיווחים דיפלומטיים שפורסם כעבור דור. אבל דעתו של הנסיך מצאה הד בארוחת ערב בהשתתפות קציני ימייה גרמנים ובריטים, כשכוסיות הורמו במהלך הארוחה כולה לכבוד "שני העמים הלבנים". בתחרות השיט של 1914 בקיל נשבעו כמה מלחים גרמנים לפני האורחים מחיל הים הבריטי לקיים ידידות־עד עם בריטניה. מפקד ה'פּוֹמֶרְן' אמר לקציני הסיירת (ספינת קרב) 'סאוּתהמְפּטוֹן': "אנחנו משתדלים לעצב את עצמנו לפי המסורות של הצי שלכם, וכשאני קורא בעיתונים שיש להתחשב באפשרות של מלחמה בין שני העמים שלנו, אני מתפלץ – בשבילנו מלחמה כזאת תהיה מלחמת אחים." מפקד הצי הגרמני, גרנד־אדמירל טירפיץ, צירף אומנת בריטית לבנותיו אשר למדו בבית־הספר לבנות בצְ'לְטֶנהם.
גרמניה העריצה את בריטניה אך גם איתגרה אותה, בייחוד ובאופן ברור מאוד, על ידי בניית צי שמסוגל להתמודד עם הצי המלכותי. הדבר נעשה מתוך מחויבותו האישית הנמרצת של הקייזר לעצב עוצמה כזאת, למרות התנגדותם הלא פחות נמרצת של ראש־הממשלה ושל צבא היבשה, ומתוך שאיפה להטות לצידה של גרמניה את מאזן הכוחות, שהיה חשוב כל כך לבריטים בעיצוב מדיניותם כלפי ממלכות היבשת. בקיל, ב-1914, ביקש סגן האדמירל סר ג'ון וורנדר להחמיא לטירפיץ. האנגלי אמר לו: "אתה האיש המפורסם ביותר באירופה." טירפיץ ענה: "לא שמעתי על כך." וורנדר הוסיף: "לפחות באנגליה." טירפיץ רטן: "אתם באנגליה תמיד חושבים שאני השד המפחיד שמחפש ריב עם אנגליה." ואכן כך נתפש טירפיץ, וגם הקייזר עצמו, בבריטניה. הכיסוי שבו ביקשו הגרמנים להסוות את כוונותיהם לא שיטה בבריטים: מנהיגי גרמניה שאפו להשיג שליטה בניהול העניינים באירופה, ולאחר מכן להרחיב את נוכחותם מעבר לים. שום ממשלה בריטית לא היתה מוכנה להסכים לכך.
השגריר הגרמני בבריטניה, הנסיך ליכנובסקי, נפגש עם לורד הולדיין, וסיפר בעקבות הפגישה: "[הולדיין אמר לי ש]אם נתקוף את צרפת, אנגליה תבוא מייד לעזרתה בכל תנאי שהוא, כי אנגליה אינה יכולה להרשות שיבוש במאזן הכוחות." ברלין לא התייחסה ברצינות לדיווחו של השגריר, גם בשל הערצתו הידועה כלפי כל דבר בריטי. מארחיו לא השיבו לאהדתו כגמולו. ראש־הממשלה הרברט אֶסקווית כתב עליו לאשת סודו וֶנישָה סטנלי: "אורחים מתישים. אין להם, לשניהם, כל גינוני נימוס, והוא ברברן וחקרן על דברים של מה בכך."
הגנרל הלמוט פון מוֹלְטְקֶה, ראש המטה הכללי של צבא גרמניה, דחה בזלזול את אזהרתו של הולדיין כפי שהשגריר דיווח עליה. הוא ראה בצבא בריטניה לא יותר מאשר כוח שיטור אימפריאלי חסר משמעות, ובצי הבריטי כוח בלתי רלוונטי בעימות יבשתי באירופה. הקייזר שירבט בשולי דיווחו של השגריר את דעתו, כי המושג הבריטי של מאזן כוחות הוא "סתם שטות" שתהפוך את אנגליה "לאויבנו לתמיד". במכתב לארכידוכס פרנץ פרדיננד מאוסטריה הוא תיאר את דבריו של הולדיין כהערות "מלאות ארס ושנאה וקנאה כלפי ההתפתחות החיובית של הברית בינינו וכלפי מדינותינו [גרמניה ואוסטריה]". כמה אנשי אקדמיה בריטים הזהירו כי הדעה הרווחת באוניברסיטאות הגרמניות היא שעימות היסטורי בין גרמניה, הנתפשת כרומא העולה, ובריטניה, הנתפשת כקרתגו הארורה, הוא בלתי נמנע.
גרמניה והממלכות התאומות אוסטריה־הונגריה היו שני עמודי התווך של "הברית המשולשת", שבה איטליה היתה החברה השלישית שאיש לא סמך על השתתפותה במלחמה אפשרית. במשך כמעט כל המאה ה-19 נחשבה האימפריה העותמנית ל"אדם החולה של אירופה", ששטחיה ועוצמתה הצטמצמו בהתמדה. את מקומה ברשימת הממלכות הדועכות תפסה עכשיו הקיסרות ההבסבורגית, שהתפרקותה לנוכח הסתירות הפנימיות שלה והמיעוטים הבלתי מרוצים שבתחומה נדונה בבירות ובעיתונות של אירופה, וכמובן גם בגרמניה. אך שליטיה של גרמניה הגדירו את השמירה על בעלת הברית המתנדנדת כמטרה המרכזית של מדיניות החוץ שלהם. הקייזר ויועציו קשרו את גורלם בגורל הממלכה ההבסבורגית גם מהסיבה שאויביהם המושבעים – רוסיה והקליינטים הבלקנים שלה – יהיו הנהנים העיקריים של התפרקותה של אוסטריה־הונגריה. הקייזר גינה בכל הזדמנות את "העולם הסלאבי" ואת רוסיה כמנהיגתה כביכול של חזית נגד "העולם הגרמני". ב-10 בדצמבר 1912 הוא אמר לשגריר השווייצרי בברלין: "לא ניתן לאוסטריה ליפול. אם הדיפלומטיה תיכשל, נילחם במלחמת הגזעים הזאת."
האימפריה האוסטרו־הונגרית מנתה 50 מיליון אנשים המשתייכים ל-11 לאומים שונים. היא חלשה על השטחים שהם היום אוסטריה, סלובקיה, הרפובליקה הצ'כית, הונגריה, קרואטיה, בוסניה־הרצגובינה, חלקים של פולין וצפון־מזרח איטליה. הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף היה אדם זקן ועייף בן 83, והוא נשא את כתר הממלכה מאז 1848. הוא ייסד את המונרכיה הזוגית11 ב-1867. במשך 28 שנים הוא קיים קשר אינטימי עם השחקנית קתרינה שרְאט. במכתביו הוא פנה אליה במילים "חברתי הטובה והיקרה", והיא השיבה לו ב"הוד מעלתו האימפריאלי והמלכותי, אדוני הנעלה ביותר". ב-1914 היא היתה בת 51, והם חיו כבר מזמן באווירה של זוגיות ביתית נעימה. באישְל, מושבו הקיצי, נהג הקיסר ללכת ברגל לבדו לביתה, וילָה פֶליצ'יטָס, לשם היה מגיע לפעמים אחרי השעה שבע בבוקר, אחרי שהיה שולח לה פתק: "בבקשה אל תנעלי את הדלת הקטנה."
בצעירותו הוא בילה כמה שנים בצבא ואפילו השתתף בכמה קרבות. הוא כמעט תמיד לבש מדים צבאיים וראה בצבא כוח מאחד. הקצונה היתה מורכבת ברובה מבני אצולה, שהתאפיינו לרוב בשילוב של יהירות וחוסר יכולת. את מלכותו של פרנץ יוזף סימלה הוראתו, כמלך צעיר, לקיים תרגילים צבאיים במגרש מצעדים מכוסה בקרח, מה שגרם לסוסים רבים להחליק וליפול ולמותם של שני רוכבים. כך הוא ניהל גם את ממלכתו – תוך התנגשות עם כוחות חברתיים, פוליטיים וכלכליים שאין לעמוד בפניהם. ההיסטוריון הבריטי נורמן סטון תיאר את המונרכיה ההבסבורגית כ"מערכת של אסקפיזם ממוסד". הבירה שלה היתה מוכת עוני ואבטלה, כמו כל עיר אירופית אחרת, ומלאת ייאוש גדול יותר מאשר ברובן: ב-1913 כמעט 1,500 וינאים ניסו להתאבד ויותר ממחציתם הצליחו. אשר לנציגות העם, סופר אחד כתב על הפרלמנט האוסטרי: "זה היה פחות בית־מחוקקים ויותר קקופוניה. אבל מאחר שהיתה זו קקופוניה וינאית, היא צרחה ורבה באלגנטיות מסוימת." במרס 1914 הצעקות היו רועשות מדי לאוזניו של פרנץ יוזף. לנוכח העימותים הבלתי פוסקים בין החברים הצ'כים והגרמנים, הוא הפסיק את פעילות הפרלמנט והתחיל לנהל את המדינה באמצעות צווים.
אוסטריה־הונגריה היתה ברוחה חברה כפרית, אבל וינה זכתה להערכה כבירה התרבותית והקוסמופוליטית ביותר בעולם, יקירתם של פרנץ להאר ותומס מאן. לנין תיאר אותה כ"עיר גדולה, יפה ותוססת". את הפזמון ‘Alexander’s Ragtime Band’ של אירווינג ברלין שרו שם באנגלית, וב-1913 היא אירחה את המחזה 'פיגמליון' מאת ג'ורג' ברנרד שוֹ. אחת התופעות המוזרות בהיסטוריה היא שבאותה שנה סטלין, טרוצקי, טיטו והיטלר חיו במשך כמה חודשים בווינה. המתאגרף האמריקאי הגדול ג'ק ג'ונסון הציג את הביצועים הטובים ביותר באותו חורף בתיאטרון 'אפּולו'. בין בתי־הקפה הפופולריים הרבים מאוד של העיר היה ה'לאנְדְטמן' המקום המועדף על זיגמונד פרויד. העיר היתה הפסגה העולמית של הסנוביזם: בעלי חנויות חנפנים קיבלו את לקוחותיהם ממעמד הביניים בקידות ולפעמים אפילו בנשיקת יד, התחנפו אליהם על ידי הוספת אות האצולה "פון" לשמותיהם ופנו אליהם בתואר "הוד כבודו". המשרתים בבית עבדו בשגרה פאודלית כמעט: חוק ההעסקה העניק למשרתות רק שבע שעות חופשה מדי שבועיים, כל יום ראשון שני. לאצולה הווינאית היה מנהג ביום השנה החדשה לנסוך עופרת מותכת לתוך דליים מלאים בשמפניה צוננת, ולנסות לחזות את העתיד לפי הצורות שקיבלה המתכת המתקשה.
החיים החברתיים של האריסטוקרטיה הווינאית היו הטקסיים ביותר באירופה. בעלי המעמד לא החמיצו הזדמנות להופיע בתאים הפרטיים במקומות המובחרים של בית־התיאטרון המלכותי או של בית־האופרה המלכותי, ומדי שבוע בבתי האצולה. כל וינאי שהשתייך לחברה הגבוהה ידע שביום ראשון אחר הצהריים מתכנסים אצל הנסיכה קרוי, יום שני הוא יומה של הרוזנת האוגוויץ, יום שלישי של הרוזנת ברכטולד, יום רביעי של הרוזנת בוּקוּאה. הרוזנת סטרנברג אירגנה טיולי סקי בסופי־שבוע בסֶמֶרינג, באלְפּים; הרוזנת לריש הנהיגה משחקי ברידג'; פאולין, הנסיכה ממֶטֶרניך, אירחה לפי הנטען כל כך הרבה בנקאים יהודים, עד שספגה יחס מבזה מצד המוסד הקתולי Notre Dame de Sion. בווינה חיה אחת הקהילות היהודיות הגדולות ובעלות ההשפעה הרבה ביותר באירופה, והאנטישמיות בה היתה בהתאם.
אף על פי שהגרמנים התנשאו על האוסטרים פוליטית וצבאית, הם נטו ללקות בהתקפי חוסר התאמה חברתית בכל פעם שהיו בנוכחותם של בני האצולה ההבסבורגים במגרש הביתי שלהם. ויקאם סטיד, הכתב הוותיק של ה'טיימס' הלונדוני, כתב על וינה: "השילוב של הדר מלכותי וביתיות, של צבע ואור, מיעוט הבניינים המפלצתיים וההשפעה האיטלקית שהיא ברורה לעין בכל מקום, יחד עם החן והיופי של הנשים, הידידותיוּת המנומסת של התושבים המקומיים, והמבטא הדָשן, החם שבו הם מדברים את שפתם, מקסימים את עינו ואוזנו של כל מבקר למוד נסיעות." אבל סטיד חשב שהיוהרה של הווינאים היא "בלתי נסבלת". הוא הבחין ב"אווירה כללית של חוסר אמיתיות" והתאונן שהעיר חסרת נשמה.
האוסטרים טיפחו קשרים עם גרמניה, עם טורקיה ועם יוון במאמץ לסכל את שאיפותיה של סרביה להקים מדינה פאן־סלאבית, מעין יוגוסלביה, שתכלול כמה מיליוני אנשים שבאותה עת היו נתינים של האימפריה האוסטרו־הונגרית. בשנים שקדמו ל-1914 הרבתה האימפריה להשמיע איומים בדבר שימוש בכוח צבאי כחלק בלתי נפרד מהדיפלומטיה שלה. הגנרלים שלה התייחסו למלחמה בחוסר דאגה מוחלט ולא ראו סיבה להיזהר מפני התפרצותה. מבחינתם המלחמה לא היתה אלא כלי לקידום האינטרסים הלאומיים, ולא דרכון לעולם שכולו טוב. ככל שגדל ניכורם של המיעוטים מהאימפריה, כך הכבידה האימפריה את ידה עליהם. וינה פעלה לזרוע פירוד בין נתיניה המוסלמים, הסרבים והקרואטים. רוב המיעוטים היו חסרי זכויות פוליטיות וחשופים לענישה כספית בדמות מיסוי שרירותי. וינה אולי רקדה ולס, אך שום דבר אחר בממלכתו של פרנץ יוזף לא התאפיין בחן או בחמלה. הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לומר על משטרו הוא ששכניו לא היו טובים ממנו.
מנהיגי רוסיה היו שותפים להשקפת חצרו של הקייזר הגרמני, שגורלן של שתי האימפריות הכתיב להן מאבק היסטורי בין הגרמניוּת לבין הסלאביוּת. הגרמנים לא הסתירו את סלידתם מהרוסים והפגינו את זלזולם כלפיהם בכל הזדמנות. מנגד, נתיניו של הצאר היו ממורמרים נוכח עליונותה התרבותית והתעשייתית של גרמניה. נקודת החיכוך המרכזית שנשאה עימה פוטנציאל של עימות בין השתיים היתה טורקיה. הם הקיפו את האימפריה העותמנית כחיות טרף, וכל צד היה ערוך לעוט על הנתח העסיסי ביותר של הגווייה. השליטה על מְצר הדרדנלים, שדרכו עברו 37% מהייצוא של רוסיה, היתה סוגיה קריטית במיוחד. פיקוח עותמני חלש היה מקובל על סנט פטרסבורג. שליטה גרמנית לא באה בחשבון מבחינת הרוסים, אך היא היתה יעד מרכזי במדיניות החוץ של הקייזר. 'הטורקים הצעירים', שתפסו את השלטון באיסטנבול ב-1908, שאפו לייבא את המודרניות לארצם וקיבלו בברכה את הסיוע של גרמניה, ובייחוד את היועצים הצבאיים שלה. ובצד הגרמני, בעת יציאתו של הגנרל לימָן פון סנדֶרס לאיסטנבול ליטול פיקוד על כוח המצב שם, דחק בו וילהלם: "צור בשבילי צבא חדש וחזק שסר למרותי."
מינויו של סנדרס לתפקיד בטורקיה עורר חרדה בבירה הרוסית. יושב־ראש הפרלמנט דחק בצאר ניקולאי השני לפעול בעוצמה כדי להוציא את הדרדנלים מידיהם של העותמנים, לפני שהגרמנים עושים זאת: "המצר צריך להיות שלנו. מלחמה תתקבל בשמחה ותגדיל את יוקרתה של הממשלה." בישיבה של הממשלה הרוסית שהתקיימה בדצמבר 1913 חקרו חברי הקבינט את שרי הימייה והמלחמה על מידת מוכנותם של כוחותיהם למלחמה. השניים ענו כי: "רוסיה מוכנה היטב לדו־קרב עם גרמניה, שלא לדבר על עימות עם אוסטריה." בחודש פברואר העביר המודיעין הצבאי הרוסי לממשלה מזכר גרמני סודי שחולל תדהמה בבירה: המסמך הדגיש את מחויבותה של ברלין לשלוט בדרדנלים ולהשיג עבור הקצינים שלה את הפיקוד על סוללות התותחים שחולשות על המצר. תהיה זו הגזמה לטעון, כפי שעשו זאת כמה היסטוריונים, שהרוסים ביקשו לפתוח במלחמה ב-1914 כדי לכבוש את נתיבי היציאה מהים השחור. אבל כמעט שאין ספק שהם היו מוכנים להילחם כדי למנוע מהגרמנים שליטה בו.
למורת רוחם של אויביה הגרמנים והאוסטרים, רוסיה שיגשגה בשנים שקדמו למלחמה הגדולה. אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917, השליטים הבולשביקים החדשים הפיצו אגדה על כישלונו כביכול של המשטר הקודם בתחום התעשייה. האמת היא שבתקופת הצאר הפכה רוסיה לכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, עם קצב צמיחה של 10% בשנה. ההכנסה הלאומית שלה היתה זהה לזו של בריטניה, גדולה ב-171% מזו של צרפת, וב-83.5% מזו של גרמניה, אם כי היא התחלקה בין מספר גדול יותר של אזרחים – אוכלוסייתה של רוסיה היתה 200 מיליון ואילו זו של גרמניה היתה 65 מיליון. הייצור החקלאי של רוסיה היה הגדול ביותר באירופה: יבול הדגנים שלה היה זהה לזה של בריטניה, צרפת וגרמניה גם יחד. אחרי כמה עונות טובות, הכנסות המדינה הרקיעו שחקים. ב-1910 רשת מסילות הברזל של רוסיה לא עלתה בהיקפה על 10% מזו של בריטניה או של גרמניה. אך לאחר מכן היא האיצה את בניית תשתית הרכבות, בזכות הלוואות שקיבלה מצרפת. הייצור של מוצרי ברזל, פלדה, פחם וכותנה ברוסיה השתווה לזה של צרפת, אם כי עדיין פיגר במידה רבה מאוד בהשוואה לייצור בגרמניה ובבריטניה.
מצבם של רוב הרוסים השתפר באופן ניכר ביחס למה שהיה בסוף המאה הקודמת. ההכנסה לגולגולת עלתה ב-56% בין 1898 ל-1913. עם הרחבת מערכת החינוך הוכפל שיעור הרוסים שידעו קרוא וכתוב במהלך אותה תקופה והגיע לכ-40% מכלל האוכלוסייה. תמותת התינוקות פחתה, ושיעור התמותה בכלל ירד באופן חד. המעמד העסקי הלך והתרחב, אם כי השפעתו על הממשלה, שעדיין היתה בשליטת בעלי האדמות, היתה מועטה. חיי הפאר של המעמד הגבוה ברוסיה ריתקו את המשקיפים במערב אירופה. כתב־העת הבריטי המעודן והיומרני 'הליידי' תיאר את האימפריה של ניקולאי השני בניסוחים רומנטיים ואף משתפכים: "הארץ רחבת הידיים על עריה הגדולות וערבותיה הצחיחות, על עושרה המופלג ועוניה המחפיר, שובה את הדמיון. לא מעט אנגלים, גברים ונשים כאחד, נשבו בקסמיה והפכו אותה לביתם, והאנגלים, באופן כללי, אהובים שם ומתקבלים בברכה. אנו למדים שהבנות של המעמד העשיר יותר מחונכות בקפידה. הן מוחזקות בפיקוח צמוד בחדר הילדים של האחוזה ובכיתת בית־הספר, חיות חיים פשוטים ובריאים, לומדות כמה שפות על בוריין ובהן אנגלית וצרפתית… התוצאה היא שהן משכילות, מעניינות, רבות חן ומתנהלות בנועם, בשלווה."
נכון שמשפחות המלוכה וחוגי האצולה האחרים של אירופה התערו בקלות עם בני מעמדם הרוסים, שהרגישו בבית בפריז, בביאריץ ובלונדון כפי שהרגישו בסנט פטרסבורג. אבל המשטר הצאריסטי והאצולה ההדוניסטית מאין כמותה שעמדה מאחוריו התמודדו עם מתחים חמורים מבית. הקשיים שניצבו בפני שושלת רוֹמָנוֹב הרוסית בניהול המיעוטים שבתחומה היו קשים יותר מאלה שמולם עמדה האימפריה ההבסבורגית: הרוסיפיקציה בכפייה של המיעוטים, בייחוד אכיפת הלימוד של השפה הרוסית, נתקלו בהתנגדות מרה בפינלנד, בפולין, בארצות הבלטיות ובאזורים המוסלמיים של חבל הקווקז. נוסף על כך, רוסיה ניצבה בפני תסיסה גוברת בקרב פועלי תעשייה ממורמרים. ב-1910 אירעו ברוסיה רק 222 שביתות וכולן, לפי דיווחי המשטרה, מסיבות כלכליות ולא פוליטיות. ב-1913 עלה המספר הזה ל-2,404 שביתות, ש-1,304 מהן תוארו כפוליטיות. בשנה שלאחר מכן היו 3,534 שביתות, ש-2,565 מהן נחשבו לפוליטיות במהותן. הברון הבלטי ניקולאי וְראנגל אמר כמי שקורא את העתיד: "אנחנו עומדים על סף מאורעות שהעולם לא ראה כמותם מאז פלישת הברברים. בקרוב כל מה שמרכיב את החיים שלנו ייתפש כחסר ערך. עומדת להתחיל תקופה של ברבריות, והיא תימשך עשרות שנים."
ניקולאי השני היה אדם רגיש, רציונלי יותר מהקייזר גם אם לא יותר אינטליגנטי ממנו. לאחר שראה איך מלחמת רוסיה־יפן של 1905 – מלחמה שווילהלם דחף אותו אליה – הביאה למהפכה בארצו, הוא הבין שעימות אירופי כולל יהיה הרה אסון עבור רוב המשתתפים בו, אם לא עבור כולם. אבל הוא הוסיף להאמין אמונה נאיבית בכך שמשפחות המלוכה האירופיות מחוברות באינטרסים משותפים, שווילהלם והוא נהנו מהבנה הדדית וששניהם מחויבים לשלום. מצד שני הוא גם חווה השפעות מנוגדות – ההשפלות שספגה רוסיה מידי היפנים במלחמה ב-1905 ומידי האוסטרו־הונגרים כשווינה סיפחה על דעת עצמה את בוסניה־הרצגובינה. השנייה היתה מטרידה ובעלת השפעה מכרסמת במיוחד. בינואר 1914 אמר הצאר בנימה נוקשה לשר החוץ לשעבר של צרפת, תאופיל דֶלקאסֵה: "לא ניתן שירמסו אותנו."
ניקולאי היה שליט חרוץ. הוא ראה את כל הדיווחים והמברקים שהתקבלו מהשגרירויות שלו; דיווחים צבאיים רבים נושאים את ההערות שהוא רשם עליהם. אבל הוא לא ניחן בדמיון פורה: הוא חי בבידוד כמעט אלוהי מעמו, והעניינים השוטפים נוהלו בידי שרים – מי מוכשר יותר ומי פחות – שהיו מחויבים להנצחת המשטר הסמכותי. יחסו לעמו היה פטרוני. הקהל המריע שקיבל את פניו בסיוריו באזורים הכפריים שיכנע אותו בפופולריות של המלוכה בקרב העם, שאיתו מעולם לא יצר קשר מהותי. הוא האמין שהרצון לחולל מהפכה ורפורמה מוגבל ליהודים, לסטודנטים, לאיכרים חסרי אדמה ולחלק מפועלי התעשייה. הקייזר לא היה מעז לפעול בשרירות הלב שבה נהג הצאר ביחסו המזלזל לרצון העם: כשהפרלמנט דחה את ההצעה לממן את בנייתן של ארבע אוניות מלחמה עבור הצי המוצב בים הבלטי, הוא משך כתפיים והורה לבנות אותן בכל זאת. אפילו לדעתה של מועצת המדינה בת 215 החברים, רובם בני אצולה ובעלי אדמות, היה משקל מוגבל.
הממשלות באירופה לא היו איתנות דיין, אבל ממשלו של ניקלואי השני היה רעוע במיוחד. המדינאי הבריטי לורד לנדסדאון העיר בעוקצנות על אופיו החלש של השליט: "הדרך היחידה לטפל בצאר היא להישאר אחרון בחדר." יועצו הפוליטי החשוב ביותר של הצאר היה שר החוץ שלו סרגיי סָאזוֹנוֹב, בן למשפחת אצולה זוטרה אשר ב-1913, בגיל 53, נסע בכל רחבי אירופה וכיהן כשגריר רוסיה בלונדון – שם פיתח חשדנות חולנית כלפי בריטניה. באותה עת הוא עמד בראש משרד החוץ זה ארבע שנים. המיניסטריון שלו – המוכר בשם "גשר הזמרים" בשל מיקומו – המעיט לדבר, אם בכלל, עם משרד המלחמה והעומד בראשו ולדימיר סוּחוֹמְלינוב – אדם שלא ידע דבר וחצי דבר על עניינים בינלאומיים.
המדינאים הרוסים היו מחולקים לשני מחנות, המזרחיים והמערביים. חלקם סברו שיש לשים את הדגש על רוסיה האסייתית ולנצל את משאבי המינרלים שלה. הדיפלומט הברון רוֹזן דחק בצאר שלא לטפח אינטרסים באירופה פרט להגנה על גבולות המדינה, בוודאי לא אינטרסים ששווה לצאת למלחמה למענם. אבל רוזן היה מושא ללעגם של היועצים המלכותיים האחרים כ"לא רוסי אמיתי".12 הכבוד, ואפילו האהדה, שהצאר ניקולאי רחש לגרמנים הביאו אותו להפנות בדרך כלל את עוינותו הרגשית לאוסטריה־הונגריה. אף על פי שהוא לא היה מחויב לרעיון הפאן־סלאבי, הוא היה נחוש להבטיח את הלגיטימיות של שאיפות רוסיה בבלקן. השאלה עד כמה הרצון הזה היה מוצדק מבחינה מוסרית ופוליטית עדיין עומדת במרכזו של דיון נלהב.
שכבת המשכילים הרוסים שנאה ותיעבה, כמובן, את המשטר הקיסרי. קפטן לאנְגְלוֹאָה, מומחה צרפתי לאימפריה הצארית, כתב ב-1913 כי: "למרבה הצער, בני הנוער הרוסים, בעידודם ואפילו בהסתתם של מוריהם, אימצו עמדה אנטי־צבאית ואפילו אנטי־פטריוטית שקשה לתאר." כשהמלחמה פרצה, הציניות שאיפיינה את השכבה המשכילה מצאה ביטוי בולט בהתחמקותם של רבים מבניה משירות צבאי. הספרות הרוסית לא הולידה יוצר כמו קיפלינג, ששר בשבחה של האימפריה. היעדר אמונה בעצמו ותוקפנות לאומנית היו תמיד שני הצדדים הסותרים הבולטים באופי הרוסי. נתיניו החכמים יותר של ניקולאי היו מודעים לכישלונותיה החוזרים ונשנים של ארצם במלחמות – נגד הבריטים, הצרפתים, הטורקים והיפנים. המלחמה מול יפן היתה הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה אומה אירופית נוצחה בידי אומה אסייתית, מה שהעצים את ההשפלה. ב-1876 אמר שר החוץ הנסיך גוֹרְצָ'קוֹב בנימה קודרת לעמית: "אנחנו מדינה גדולה חלשה." ב-1909 התאונן הגנרל א.א. קירֵיֵיב ביומנו: "הפכנו למעצמה סוג ב'." הוא האמין שאחדות האימפריה והמרקם המוסרי שלה נמצאו בתהליך של התפוררות. כשרוסיה לא הגיבה לסיפוח בוסניה־הרצגובינה בידי אוסטריה, הוא הצטעק במרירות: "בושה וחרפה! עדיף כבר למות!"
הקשר החדש בין צרפת לרוסיה התחיל ב-1894 כאשר שתי הממשלות חתמו על ברית צבאית. ההסכם נבע מההבנה שאף צד אינו מסוגל לצאת למלחמה לבדו נגד גרמניה, שנתפשה כאיום משותף. הצדדים האמינו שרק ברית כזאת מסוגלת להבטיח ביטחון נגד שאיפות ההתפשטות של הקייזר. לאחר מכן העניקה צרפת הלוואות גדולות לרוסיה, בייחוד לצורך בניית רשת מסילות הברזל בעלת החשיבות האסטרטגית. לצרפת היו קשרים תרבותיים רבים עם רוסיה, כמו להקת המחול 'בָּלֶה רוּס' של דיאָגילֶב, היהלום שבכתר הבידור בפריז. הקשר הצבאי ההדוק הידוע בשם "הסכמה דו־צדדית" בין צרפת לרוסיה התפתח בהדרגה: ב-1901 הסכימו הצדדים שצבאותיהם יתקפו את הגרמנים בתוך 18 ימים מיום ההכרזה על מלחמה. המזומנים שהזרימו הצרפתים מימנו תוכנית חימוש גדולה. הרוסים אפילו שאפו לבנות צי מהשורה הראשונה עד 1930.
הצבא הסדיר של הצאר היה הגדול ביותר באירופה, 1.42 מיליון חיילים, כוח שאפשר היה להרחיב עד חמישה מיליון בגיוס כללי. אבל האם הם היו מסוגלים להילחם? משקיפים זרים רבים הטילו ספק בכך. אחרי שצפה בתמרונים של צבא רוסיה, כתב הנספח הצבאי הבריטי: "ראינו הצגות צבאיות רבות אבל מעט מאוד אימון רציני לקראת מלחמה מודרנית." ב-1913 הוזמן הגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופְר לסקור את הכוחות הרוסיים. הוא הבחין בכך שיועציו של הצאר, ובהם שר המלחמה, עוינים באופן ברור את הברית של ארצם עם צרפת. הצבא הרוסי סבל ממנהיגות חלשה ומפלגנות כרונית. היסטוריון אחד כתב שלצבא הרוסי היו "מאפיינים של שומר־ראש שושלתי": את הצבא הנחתה משמעת אכזרית ולא מיומנות או נכונות להילחם, אך המפקדים שלו האמינו שחייליהם יילחמו טוב יותר למען מטרה סלאבית משעשו זאת במלחמה נגד יפן ב-1905-1904.
הרוסים היו גאים בתפקיד ששיחקו בשחרור חלק ניכר מהבלקן משלטון העותמנים, והיו נחושים שלא לאפשר לאוסטריה או לגרמניה להוריד לטמיון את מאמציהם על ידי השלטת מרותן באזור. העיתון הרוסי הרשמי למחצה 'נובויה וְרֶמיה' כתב ב-1908 כי "מבלי להפסיק להיות רוסי" לא ניתן היה לאפשר לתרבות הגרמנית שליטה בדרום אירופה ובמזרחה. ג"ה ברקלי, הנציג הדיפלומטי של בריטניה בבלגרד, כתב ב-1913 ש"סרביה היא, למעשה, מחוז רוסי". זאת היתה הגזמה, משום שהמנהיגים הסרבים קינאו לעצמאותם, אבל סנט פטרסבורג גם הכריזה שהמדינה נמצאת תחת חסותה. הערבויות הביטחוניות שרוסיה נתנה לסרביה התגלו בסופו של דבר כמכה אנושה לשלום באירופה, לא פחות מאשר תמיכתה של גרמניה באוסטריה – בהבדל אחד חשוב: הראשונה היתה בעלת אופי הגנתי והשנייה היתה בעלת אופי התקפי. אולם רוסיה כשלה לפחות בדבר אחד: היא היתה צריכה לתבוע מסרביה להפסיק את פעולותיה החתרניות נגד האימפריה ההבסבורגית.
הסלאבים הדרומיים היו מפוזרים בארבע מדינות שונות – באימפריה ההבסבורגית, בסרביה, במונטנגרו ובבולגריה – וחיו תחת שמונה שיטות פוליטיות שונות. הלאומנות הנלהבת שלהם גבתה מחיר דמים מחריד: כ-16% מהאוכלוסייה, כשני מיליון גברים, נשים וילדים נהרגו בעימותים אלימים בשש שנות מאבק שקדמו ליום סיום מלחמת־העולם הראשונה ב-1918. סרביה נלחמה בשתי מלחמות הבלקן ב-1912 וב-1913 כדי להגדיל את שטחה ואת כוחה על ידי תפיסת שטחים שהיו עדיין קשורים בקשר רופף לאימפריה העותמנית. שר החוץ הרוסי הכריז ב-1912 שניצחון סרבי־בולגרי על הטורקים יהיה התוצאה הגרועה ביותר שיכולה להיות למלחמת הבלקן הראשונה, משום שהיא תעניק למדינות המקומיות אפשרות להפנות נגד גרמניה את הכוח שהפעילו נגד האסלאם: "במקרה כזה… יש להתכונן למלחמה כללית גדולה ומכרעת באירופה." הסרבים והבולגרים אכן ניצחו במלחמה הזאת. ניצחון סרבי־בולגרי נוסף במלחמת הבלקן השנייה – היא היתה ריב מקומי על השלל של המלחמה הראשונה – רק החמיר את המצב. סרביה הכפילה את שטחה לאחר שכבשה את מקדוניה ואת חבל קוסובו. הסרבים היו חדורי גאווה, שאיפות ועודף ביטחון עצמי. נראה היה שהמלחמה מועילה להם.
הנציג הדיפלומטי של רוסיה בסרביה, הפאן־סלאבי המושבע ניקולאי הארְטְוויג, שאף ביוני 1914, על פי הסברה, ליצור עימות מזוין בין סרביה לאוסטריה, אם כי ידוע שרוסיה עצמה לא רצתה בכך. השגריר הרוסי באיסטנבול התלונן על כך שהארטוויג, בעל טור לשעבר, "פועל כעיתונאי חסר אחריות". סרביה היתה מדינה צעירה, שחולצה מידיה של האימפריה העותמנית רק ב-1878. עכשיו היא נאחזה, כמו גידול ממאיר, בגבול הדרום־מזרחי של האימפריה ההבסבורגית. מדינאים מערביים עקבו אחרי מעשיה בחשדנות ובחוסר סבלנות. ביטחונה העצמי המופרז, וסיסמתה הפופולרית "במקום שיש סרבים, יש סרביה", עירערו את השקט בבלקן. ממשלות אירופה רגזו על תרבות הקורבן שטיפחה "סרביה הקטנה" הזאת. הסרבים נהגו כלפי המיעוטים שלהם, בייחוד המוסלמים, בברוטליות בולטת ולא אחת רצחנית. מעצמות אירופה ידעו שהסרבים יוכלו להחזיר לעצמם את שני מיליון אחיהם שעדיין חיו תחת שלטון הבסבורג רק במחיר הפלתה של האימפריה האוסטרו־הונגרית.
ארבעה וחצי מיליון סרבים חיו במדינה בת 87,300 קמ"ר של אזורים כפריים עשירים והרים שוממים – מדינה קטנה יותר מרומניה ומיוון. 80% מהאוכלוסייה חיו מפרי אדמתם. סרביה שמרה על מורשת אוריינטלית אקזוטית, שהתגבשה תחת השלטון העותמני ארוך השנים. התעשייה שלה היתה מבוססת על חקלאות – קמח, מנסרות, מפעלים לעיבוד סוכר, טבק. "בנסיעה של יומיים [מלונדון]," כתב נוסע בריטי נלהב לפני המלחמה, "אתה מגיע לארץ לא מפותחת, פורייה במידה יוצאת מגדר הרגיל, עם פוטנציאל עושר אדיר, בעלת היסטוריה מקסימה יותר מכל מעשייה, מאוכלסת בגיבורים ובפטריוטים, מדינה שאולי יכולה יום אחד לערער את אירופה… איני מכיר ארץ שיכולה להציע יופי כזה עם ניחוח ברור של ימי הביניים. האווירה כולה היא אווירת רומן מרטיט. הסיפורים מרופדים ומשומנים בתיאורי בריחות מסוכנות ובמעשים אביריים… כל זר מתקבל בברכה, והאנגלים יותר מהשאר."
אחרים ראו את סרביה במשקפיים הרבה פחות ורודים. המדינה היתה דוגמה מייצגת למסורת הבלקנית של אלימות פנימית ושל חילופי שלטון רצחניים. בלילה של ה-11 ביוני 1903 תקפה קבוצה של קצינים צעירים את המלך הרודן אלכסנדר והמלכה דְרָאגה לאור נרות, בחדר השינה של ארמונם. גופות השניים נמצאו לאחר מכן בגן, מנוקבות בכדורים ומרוטשות. ברוצחים היה דרְאגוּטין דימיטרייביץ' שהפך ל"אָפּיס" של הקשר בסרייבו. הוא נפצע בהתנגשות עם חיילי 'המשמר המלכותי', והדבר זיכה אותו במעמד של גיבור לאומי. גם אחרי שהמלך פֶּטֶר שב מגלותו הארוכה בשווייץ כדי לשבת על כס המלוכה החוקתית, הפלגנות הפנימית לא פסקה. לפטר היו שני בנים: הגדול ג'ורגֶ'ה, אשר חונך ברוסיה, היה נער שעשועים אלים שנאלץ לוותר על זכותו לכס המלוכה אחרי שב-1908 היכה את המשרת האישי שלו למוות; אחיו אלכסנדר, שהפך ליורש־העצר, נחשד בניסיון להרעיל את ג'ורג'ה. משפחת המלוכה הסרבית לא ניחנה בכלים לנהל דו־קיום בשלום, ולצבא עצמו היתה השפעה כמו זו של מדינונת אפריקנית מודרנית. אף על פי שסרביה היתה חברה כפרית, היא קיימה כלכלה דינמית והיתה לה שכבה של משכילים שקיבלו חינוך מערבי. אחד מהם, בעל שאיפה אינטלקטואלית, אמר בהתלהבות לאורח זר: "אני כל כך אוהב את הארץ הזאת. היא כה פסטורלית, אתה לא חושב? היא תמיד מזכירה לי את 'הסימפוניה הפסטורלית' של בטהובן." הוא שרק כמה בתים בארשת חולמנית. "לא, טעיתי. זאת השלישית, נכון?" מאות שנים של שלטון עותמני הורישו מורשת מזרחית אקזוטית. העיתונאי האמריקאי ג'ון ריד כתב:
בתחנות הסתובבו כל מיני אנשים, מי חבוש טורבן, מי תרבוש, ומי כובע פרווה בצבע חום ובצורת חרוט, גברים לבושים במכנסיים טורקיים או בחולצות ארוכות ובמכנסיים צמודים מפשתן ביתי. אפודות העור שלהם עטורות לרוב בצורות עגולות ופרחוניות צבעוניות. מי מהם מתהלך בחליפות צמר חומות כבדות, מקושטות בפסים שחורים, חוגרים חגורות אדומות רחבות קשורות בכמה מעגלים סביב מותניהם, בסנדלי עור מחודדים בקצה, קשורים לרגל ברצועות עור שכרוכות עד הברך. נשים מכוסות רעלה, לבושות מכנסיים רחבים מהודקים בקרסול או מקטורני עור וצמר רקומים בצבעים בוהקים, וֶסְט ממשי כפרי נדיר, תחתונית פשתן רקום, סינר שחור פרחוני, חצאית עליונה רקומה בפסים בצבעים עזים, קשורה מאחור, ועל ראשיהן מטפחת ממשי צהוב או לבן.
בבתי־הקפה גברים שתו קפה טורקי ואכלו שמנת קָאימָק. בכל יום ראשון התכנסו איכרים בכיכר הכפר ורקדו – ריקודים שונים בחתונות, בטקסי טבילה ולכל מפלגה בזמן בחירות. הם שרו שירים שלרוב היו בעלי אופי פוליטי: "אם תשלם את המיסים שלי, אז אני אצביע בעדך!" זה היה העם שיצר דאגה ועוינות רבה אצל האוסטרים ונהנה מחסות רוסית. תהיה הדעה על חלקה של סרביה במשבר של 1914 אשר תהיה, קשה לתמוך בטענה שאנשיה היו קדושים מעונים צחים כשלג.
בעיני מערב אירופה, האלימות בבלקן היתה תופעה כה שגרתית עד שפרשות חדשות התקבלו בחוסר עניין. בפריז, ביוני 1914, נחשב המצב הכללי באירופה לפחות מסוכן ממה שהיה ב-1905 וב-1911, כשהמצב הנפיץ שנוצר בין שני הגושים, "הברית המשולשת" ו"ההסכמה המשולשת" נוטרל באמצעות דיפלומטיה. ריימון פּוּאֶנקָרֶה, בן 53, מי שהיה ראש־ממשלה מהאגף השמרני של הפוליטיקה הצרפתית ונבחר לנשיא צרפת ב-1913, הפך לראשונה את המשרה הטקסית לתפקיד ביצועי. הוא היה לראש המדינה הצרפתי הראשון מאז 1870 שהתארח בשגרירות גרמניה בפריז, אך הדבר לא שינה את העובדה שהוא תיעב את הגרמנים ופחד מהם. בתקופתו הפכה הברית עם רוסיה לעמוד התווך של מדיניות החוץ של ארצו. מעטים הם ההיסטוריונים הרציניים שמעלים את הטענה כי צרפת רצתה מלחמה אירופית ב-1914, אך פואנקרה ויתר במידה ניכרת על עצמאות שיפוטה של ארצו בקבלת ההחלטה להיכנס למלחמה. הגרמנים היו האויבים ההיסטוריים של עמו. תוכנית המלחמה של גרמניה, שחייבה לתקוף מייד את צרפת לפני שמַפנים את הכוחות לרוסיה, היתה ידועה לצרפתים. פואנקרה האמין, אולי לא בלי הצדקה, שמעצמות־ההסכמה צריכות להתאחד לפני שגרמניה מחסלת אותן בנפרד.
צרפת התאוששה בהצלחה רבה מהתבוסה במלחמה נגד פרוסיה ב-1870. סיפוח החבלים התאומים אלזס־לורן בידי פרוסיה כאזור חיץ ממערב לנהר הריין הותיר תחושה של עוול, אבל שוב לא היה פצע מדמם בתודעה הלאומית. האימפריה הצרפתית שיגשגה למרות מורת הרוח הכרונית בקרב נתיניה המוסלמים, בייחוד בצפון אפריקה. האכזריות, היהירות, הטיפשות והאנטישמיות שהפגינה הקצונה במשך עשור בפרשת דרייפוס פגעו קשות ביוקרתו של הצבא הצרפתי, אבל עתה כל המעורבים – פרט לקייזר – היו שותפים לדעה שהוא אחד הכוחות החזקים ביותר של אירופה. יוקרתה של צרפת ומחויבותה לחדשנות מצאו ביטוי בהפעלת הטלפונים הציבוריים הראשונים, בחשמול הרכבות ובהופעת מפות מישלן. האחים לומייר המציאו את הקולנוע. התחבורה הציבורית מוכּנה ופריז הפכה לעיר הרביעית בעולם בעלת רכבת תחתית, ובתוך זמן קצר התחילה לשנע 400 מיליון נוסעים בשנה. פריז זכתה להכרה כבירת התרבות העולמית, ביתם של תנועות אמנות חלוציות ושל הציירים הטובים ביותר בעולם.
הרפובליקה השלישית13 היתה ידועה בכינוי république des paysans, רפובליקת האיכרים. אף כי אי השוויון החברתי לא נעלם, השפעתו של מעמד בעלי הקרקעות היתה קטנה יותר מבכל מדינות אירופה האחרות. שירותי הרווחה התחילו להתפתח, הונהגה פנסיה רצונית, נחקק חוק ביטוח תאונות, שופרה מערכת הבריאות הציבורית. מעמד הביניים של צרפת היה החזק ביותר באירופה מהבחינה הפוליטית: הנשיא פואנקרה היה בנו של עובד מדינה, והוא עצמו היה עורך־דין. ראש־הממשלה הקודם והעתידי ז'ורז' קְלֶמָנְסוֹ היה רופא, בן רופא. אם למעמד האצולה היה מקום במקצוע כלשהו, זה היה הצבא. אבל יש לציין שהדמויות הראשיות של הצבא הצרפתי במלחמת־העולם הראשונה, ז'וזף ז'ופְר, פרדינן פוֹש ופיליפּ פֶּטַן, באו ממעמד צנוע. השפעת הכנסייה פחתה במהירות בקרב האיכרים והפועלים, אך המשיכה להתקיים במידה מסוימת בקרב האצולה והבורגנות. החברה הפכה ליותר ויותר נאורה מבחינה חברתית. אמנם סעיף 213 של "קוד נפוליאון" עדיין קבע שאישה חייבת בציות לבעלה, אך מספר הולך וגדל של נשים נכנסו למקצועות משפטיים ורפואיים, ובראשן מרי קירי שזכתה פעמיים בפרס נובל.
התנאים באזורים הכפריים נשארו פרימיטיביים, ואיכרים המשיכו לחיות בסמוך לבהמותיהם. זרים בזו לצרפתים על כך שתנאי התברואה אצלם היו ירודים. רוב הצרפתים התרחצו פעם אחת בשבוע, וגברים מהמעמד הבינוני הנמוך השתמשו בצווארונים (ללא חולצה) ובחפתים (ללא שרוול) כדי "לשמור על ההופעה". הצרפתים היו סובלניים יותר כלפי בתי־בושת מכל שאר עמי אירופה, אם כי התנהל ויכוח ציבורי אם הדבר מייצג פתיחות או שחיתות. האלכוהוליזם היה בעיה חמורה, והוא התפשט במקביל לעלייה ברמת החיים: צרפתי ממוצע צרך 162 ליטרים של יין בשנה. היו כּוֹרים ששיככו את השפעת העבודה הקשה בשתייה של עד שישה ליטרים של יין ביום. בכל רחבי המדינה היו חצי מיליון מסבאות – אחת לכל 82 אנשים. אמהות הוסיפו יין לבקבוקי התינוקות, והרופאים רשמו אותו לעיתים קרובות כתרופה למחלות, אפילו לילדים. אלכוהול וגבריות נחשבו לשני מרכיבים שאינם ניתנים להפרדה. לשתות בירה או מים נחשב למעשה לא פטריוטי.
הפוליטיקאים הצרפתים היו מודאגים כל העת מיתרונה הדמוגרפי של גרמניה. בין 1890 ל-1896, השנים שבהן נולדו רוב האנשים שנלחמו במלחמת־העולם הראשונה, שיעור הילודה אצל הגרמנים היה כפול מזה של הצרפתים. מפקד האוכלוסין שנערך ב-1907 הראה שאוכלוסיית צרפת מנתה קצת יותר מ-39 מיליון נפש, ופירוש הדבר שהיו שלושה גרמנים על כל צרפתי. נשים צרפתיות עובדות קיבלו חופשת לידה בתשלום ובונוס במזומן אם היניקו את תינוקן. הסטנדרטים הבריאותיים עלו במידה מרשימה מאז תחילת המאה ה-20, כשגובהו של אחד מכל עשרה מגויסים צרפתים היה נמוך מ-1.55 מטרים. אבל משפחות בורגניות רבות התנגדו לתביעות הכמרים והגבילו את עצמן רק לילד אחד. פואנקרה הציג ב-1913 את החוק לשירות חובה צבאי של שלוש שנים כאמצעי הגנה מרכזי. במאמצים עילאיים הצליחה צרפת להחזיר לעצמה את המעמד של מעצמה גדולה. אבל אף אחד באירופה, וגם הצרפתים עצמם, לא האמין שכוחה הצבאי של צרפת משתווה לזה של גרמניה – לכן היה עליה להיכנס לברית עם רוסיה.
בריטניה, העמוד השלישי של מעצמות־ההסכמה והמצטרפת האחרונה, חלשה על האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה, והיתה למעצמה הפיננסית הגדולה ביותר בעולם. ואולם משקיפים שידעו לקרוא את האותיות הקטנות הבינו שהיא היתה בתהליך של דעיכה. בַּבּית הבריטים יצרו עושר רב, אך הפערים החברתיים והפילוגים הפוליטיים היו חמורים. חמישה מיליון בריטים עשירים ביותר התחלקו בהכנסה שנתית של 830 מיליון לירות שטרלינג, ואילו 38 מיליון התושבים האחרים הסתפקו במה שנשאר, 880 מיליון לירות שטרלינג. העיתונאי ג'ורג' דיינג'רפילד סקר ב-1935 את התקופה האדוארדיאנית ואת התקופה שאחריה בספרו המהווה אבן דרך בתחום, 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית' (The Strange Death of the Liberal England):
לאיש הפיננסים החדש, לגביר החדש, לא היתה אותה תחושה של אחריות שבעבר העניקה לגיטימיות לכוחם של בעלי האדמות. הוא היה דמות בינלאומית לגמרי, או כך הוא נראה, ושפתו היתה הכסף… מאין בא הכסף? נראה שלאיש לא היה אכפת. הכסף היה שם ומוכן לבזבוז, ולבזבוז הראוותני ביותר האפשרי, שכן האדונים החדשים הם שקבעו את האופנה… החברה התעשרה מאוד בכמה שנים שקדמו למלחמה. שכבות הביניים הפכו לשאננות ולתלויות יותר. רק הפועלים לא היו שותפים לשגשוג… שכבות הביניים… הסתכלו על התעשיינים של אנגליה בעין מקנאת, מפוחדת ונקמנית.
העיתונאי צ'רלס אדוארד מונטגו הביע השקפה דומה על התקופה שקדמה למלחמה ברומן האוטוביוגרפי 'צדק קשה' (Rough Justice): "עתה נראה שהעולם האנגלי שהוא אהב והאמין בו מתפורר, וההתפוררות מתחילה מהפסגה… הרוכבים הוותיקים התנצחו עם סוסיהם – פוחדים מהם, לא מתקרבים אליהם אם אפשר, מתחמקים מהמנהג הישן להבין את רצונותיהם ולהשתתף במחשבותיהם האיטיות, הידידותיות… הזכות למנהיגות שהיתה אי־פעם למעמד השליט הישן נבעה מכוח אהבתם והבנתם כלפי אריסיהם, פועלי האדמות שלהם, חייליהם ומלחיהם, מחבריהם הוותיקים בכלכלה הכפרית, בספורט, בגידול ילדים, ובמעשים האבירים במלחמה ובהרפתקה." אלה היו דברי השתפכות רגשניים, אך הם שיקפו את העובדה שהאצולה והמפלגה השמרנית נלחמו מלחמת חורמה נגד הרפורמות החברתיות שהליברלים הנהיגו ב-1909.
הממשלה לא התערבה, לטוב או לרע, בחיי התושבים. היה אפשר לנסוע אל מחוץ למדינה בלי דרכון ולהמיר סכומי כסף בלתי מוגבלים. תושב זר היה יכול להשתקע בבריטניה ללא אישור מהשלטונות. אמנם מאז הגיעו לשלטון ב-1905 הכפילו הליברלים את ההוצאות על שירותי הרווחה, אך אותם 200 מיליון לירות שטרלינג שנגבו ב-1914-1913 באמצעות מיסים שונים היוו פחות מ-8% מההכנסה הלאומית. הלימודים בבית־ספר נמשכו עד גיל 13, ובגיל 70 כל בריטי היה זכאי לפנסיה קטנה. לוֹיד ג'ורג' הנהיג ב-1911 ביטוח בריאות ואבטלה, גם אם פרימיטיבי משהו.
ובכל זאת, בתום העשור הראשון של המאה ה-20 היה הפועל הבריטי עני יותר במונחים ריאליים מאשר היה ב-1900, ולפיכך היה ממורמר. סכסוכים ושביתות התרחשו כל העת, בייחוד בתעשיית הפחם. ב-1910 יצאו מלחים ועובדי נמלים בתביעה לשכר מינימום ולשיפור תנאי העבודה. היתה גם שביתה במגזר התחבורה. פועלות במפעל לייצור ממתקים בלונדון, שהשתכרו שבעה עד תשעה שילינג לשבוע – נערות קיבלו שלושה שילינג – קיבלו העלאה של שילינג אחד עד ארבעה אחרי שביתה. ב-1911 איבדה כלכלת בריטניה יותר מעשרה מיליון ימי עבודה בשביתות (בהשוואה ל-1.4 מיליון ב-2011). הקריאה למאבק לא יצאה מהמנהיגים של האיגודים המקצועיים – הם היו מפוחדים בדיוק כמו המעסיקים – אלא ממפעלי הייצור. מזכיר אחד האיגודים אמר לבורר תעשייתי שהוא לא מבין מה קרה למדינה: "נראה שכולם יצאו מדעתם."
ידה של המדינה הורגשה במיוחד בהפעלת כוח צבאי לחיסול מרד הפועלים. ב-1910 נפרסו כוחות צבא נגד מפגינים מתפרעים במכרה פחם בעמק רוֹנְדָה בוויילס. פרשים וחיל רגלים נשלחו לעיירה טוֹניפֶּנְדי. וינסטון צ'רצ'יל, אז שר הפנים, שלח יחידת פרשים למזרח לונדון, ביתם של פועלי נמל שובתים, כדי להפחיד אותם. במהלך שביתה של עובדי רכבת הורה ראש עיריית צ'סטרפילד לירות על מתפרעים שהרסו את התחנה של העיירה. מפקד הכוח בחר ברוב חוכמה שלא לתת את ההוראה.
בעלי מכרות הפחם היו הנציגים הדוחים ביותר של הקפיטליזם באותה תקופה. ב-1912 הם דחו על הסף את תביעת האיגוד המקצועי לשלם חמישה שילינג למשמרת לגבר, ושני שילינג לילדים, תביעה שידועה בשם "חמש־שתיים". וזה היה בתקופה שחברת 'האחים בֶּרי', סוחרי יין, מכרה תריסר בקבוקי שמפניה 'וֶו קְליקוֹ' במחיר של 96 שילינג, ותריסר בקבוקי יין 'נואי־סן־ז'ורז" בציר 1898 ב-60 שילינג. באותה שנה איבדה כלכלת בריטניה 38 מיליון ימי עבודה בשביתות. לא היה קשה להבין את התמרמרותם של הפועלים: פיצוץ שאירע ב-1913 במכרה פחם בסֶנְגְֶניד שבוויילס, בשל רשלנותה הפושעת של ההנהלה, גבה את חייהן של 439 נפשות. בבית התחתון, בית־הנבחרים של הפרלמנט הבריטי, דמעות התגלגלו על לחייו של ראש־הממשלה הרברט אֶסקווית כשקרא לפועלים השובתים לשוב למכרות. רעייתו של אסקווית, מָרְגוֹ, אישה המונית חסרת יכולת שיפוט אך בעלת אישיות חזקה, ניסתה לשאת ולתת באופן אישי עם מנהיג הכורים כדי לפתור את הסכסוך. כשהוא סירב, היא כתבה ברוגז: "אני לא רואה כל סיבה שדבר פגישתנו ייוודע." בין 1910 ל-1914 עלה מספר הפועלים המאוגדים מ-2.37 מיליון לכ-4 מיליון. בשבעת החודשים שקדמו למלחמה חוותה התעשייה הבריטית 937 שביתות.
ואולם, לא פחות חמור ממאבק הפועלים היה המשבר בצפון אירלנד. בין 1912 ל-1914 ניצבה הממלכה המאוחדת מול סכנה מוחשית של מלחמת אזרחים. האוטונומיה היתה המחיר שראש־הממשלה אסקווית היה מוכן לשלם תמורת תמיכתם של חברי הפרלמנט האירים בהעברת תקציב 1909 השנוי במחלוקת מרה, התקציב שזרע את זרעי מדינת הרווחה. בתגובה הפרוטסטנטים של צפון אירלנד, נחושים בהתנגדותם לחיות כמיעוט בתוך חברה הנשלטת בידי הקתולים, התחילו להתחמש. התנגדותם של הפרוטסטנטים לחוק האוטונומיה שהיה בדיון בפרלמנט זכתה לתמיכת המפלגה השמרנית, והדבר עודד את האוכלוסייה להיערך למימוש ההתנגדות האלימה. חוק האוטונומיה גם עורר רוגז כלפי אסקווית בקרב האצולה, שחלקה הגדול החזיק רכוש באירלנד.
במרס 1914 סירבו קציני צבא להשתתף בפעולות נגד המורדים בצפון אירלנד – אירוע המוכר בשם "מרד הקצינים בקוּרח" (Curragh Mutiny). המרד הביא להתפטרותם של ראש המטה האימפריאלי הכללי פילדמרשל סר ג'ון פרנץ' ושל שר המלחמה קולונל ג'ק סילי. השר, ברגע של התקף שיגעון, אמר למפקד העליון שיש "להעלים" קצינים שאינם רוצים לשרת בצפון אירלנד. מייג'ור־ג'נרל סר הנרי וילסון, ראש אגף המבצעים במשרד המלחמה, כתב ביומנו בהתלהבות של מנצחים: "אנחנו החיילים ניצחנו את אסקווית והתגברנו על התחבולות המרושעות שלו." ראש־הממשלה נטל על עצמו באופן זמני את תיק המלחמה.
הליברלים בהנהגתו של אסקווית ניהלו ממשל מהמוכשרים ביותר בתולדות בריטניה. הדמויות המרכזיות ב-1914 היו אנשים כמו שר האוצר לויד ג'ורג', שר הימייה וינסטון צ'רצ'יל ושר המשפטים ריצ'רד הולדיין, שר מלחמה לשעבר ורפורמטור. ראש־הממשלה היה ניצול של תקופה אחרת. ב-1864, כנער בן 12, הוא ראה את גופותיהם של חמישה רוצחים מתנדנדות מהגרדום מחוץ לשער ניוּגֶייט וראשיהם מכוסים בברדס לבן. הוא היה עורך־דין מהמעמד הבינוני הנמוך. מחבר הביוגרפיה שלו תיאר אותו במילים: "איפוק רומי היה מטבעו של אסקווית. אם היו לו רגשות עזים, הוא כבש אותם." העיתונאי ג'ורג' דיינג'רפילד אף העריך שאסקווית היה אדם נטול דמיון ולהט, ואף שהיה אינטליגנטי מאוד הוא נכשל בטיפול במשברים הגדולים שחוותה בריטניה בשנים שכיהן בתפקיד: "הוא היה בעל יכולות ביצוע אך לא מקורי, הוא היה יכול לאלתר באופן מבריק בעניין שהעלה מישהו אחר. הוא היה אימפריאליסט מתון, חדשן מתון, בעל הומור מתון, והיה הקפדן והבררן ביותר מבין הפוליטיקאים הליברלים, אך גם חמקן, אם כי מתון." גם אם הקביעה הזאת היא צינית, ברור שבאוגוסט 1914 היה אסקווית איש זקן ועייף.
הפוליטיקה הבריטית התנהלה בפראות ולעיתים בחוסר אחריות. לורד הוֹלְסְבּרי, עורך־דין שמרן ותיק, גינה את הממשלה "הנשלטת בידי סוציאליסטים מושבעים". חבר פרלמנט שמרן זרק על צ'רצ'יל ספר בספריית בית־הנבחרים ופגע בפניו. לפני המאבק הגדול סביב צפון אירלנד ניהלו מנהיגי המפלגות היריבות קשרים ידידותיים מחוץ לאולם הדיונים, אבל עתה חל ניכור חברתי ביניהם ובין תומכיהם. כאשר מרגו אסקווית מחתה במכתב ללורד קֶרזון על כך שלא הוזמנה למסיבה השנתית שלו, מסיבה שבה נהגו להשתתף המלך והמלכה, הוא השיב לה בהתנשאות: "יהיה זה בלתי מנומס להזמין, גם אם מדובר במפגש חברתי, את רעייתו ואת בתו של ראש־ממשלה שרוב חבריי מתנגדים לו התנגדות מוחלטת."
הסקוטי־קנדי בּוֹנָר לוֹ החליף, בנובמבר 1911, את ארתור בלפור בראש הסיעה השמרנית בפרלמנט, ובמעמדו זה הצליח לעכב את חוק האוטונומיה על ידי פנייה צינית לרוב הדומם מחוץ למשחק הפרלמנטרי. ב-28 בנובמבר 1913, מנהיג "האופוזיציה הנאמנה של הוד מלכותו" קרא בפומבי לצבא הבריטי שלא לאכוף את האוטונומיה בצפון אירלנד. זאת היתה התנהגות בלתי חוקתית ובלתי נאותה, שבכל זאת זכתה לתמיכת המפלגה שלו ושל רוב האצולה, בהסכמה שבשתיקה מצד המלך. הדמות הבולטת בקרב המתנגדים לאוטונומיה היתה עורך־הדין סר אדוארד קַרסון, יריבו של אוסקר ויילד במשפט הדיבה המפורסם,14 איש אשר תואר, ובצדק, "קנאי אינטליגנטי". קפטן ג'יימס קרייג, מנהיג האירים המתנגדים לאוטונומיה, כתב: "בחוץ לארץ מתפשטת הדעה, שאני יכול להעיד על אמיתותה מניסיון אישי, כי שלטונה של גרמניה ושל הקיסר הגרמני עדיף על שלטונו של ג'ון רדמונד [והאוטונומיה שלו]."
פילדמרשל לורד רוברטס, החייל הוותיק המפורסם ביותר של בריטניה, תמך בפומבי באספקת נשק למורדים הפרוטסטנטים באירלנד באפריל 1914, והכריז שכל ניסיון להפעיל כוח בצפון אירלנד "יהרוס את הצבא". אלפי אנשים חמושים הפגינו בבלפסט. הנואמים המרכזיים בהפגנה היו קרסון, קרייג וגדול המסיתים השמרנים פ"א סמית. ובמשך כל הזמן הזה ממשלת אנגליה לא עשתה דבר. בדרום אירלנד המורדים למדו מההצלחה של קרסון להמרות את פי הפרלמנט והמשיכו להתחמש בכוחות עצמם. הצבא הבריטי נהג בסלחנות קטנה בהרבה כלפי המיליטנטיות הלאומנית בדרום מאשר כלפי פעילות ההתנגדות בצפון. ביום ראשון ה-26 ביולי 1914 פתחו חיילים באש על אזרחים לא חמושים על גדת הנהר במרכז דבלין, לאחר שהתברר כי הם עסקו בהברחת נשק, הרגו שלושה ופצעו 38.
גם אם העולם ראה באימפריה הבריטית ממלכה עשירה וחזקה, הרי ממשלת אסקווית נתפשה כחלשה ללא תקנה. חוסר יכולתה לדכא את פעילותם האלימה של פועלי התעשייה ולטפל ביעילות במצב בצפון אירלנד, שנראה כי יצא מכלל שליטה, היו כישלונות בולטים מכדי להתעלם מהם. הממשלה נראתה אפילו כמי שאינה מסוגלת לטפל ביעילות בתנועה למען הענקת זכות בחירה לנשים, אשר ניהלה מערכה קולנית מחרישת אוזניים. מפגינים אלימים שברו חלונות בכל רחבי לונדון, צרבו בחומצה ססמאות על כרי הדשא של מסלולי גולף, אירגנו שביתות רעב בבתי־הכלא. ביוני 1913 נהרגה אמילי דייווידסון כשנדרסה על ידי סוס המלך במסלול המירוצים.15 בשבעת החודשים הראשונים של 1914 העלו פעילות התנועה הסופרג'יסטית 107 בניינים באש.
מבקריו של אסקווית התעלמו מנקודה ברורה אחת: איש לא היה יכול להרגיע או לחסל את הכוחות החברתיים והפוליטיים שזיעזעו את בריטניה באותה תקופה. ג'ורג' דיינג'רפילד כתב: "מעטים הם ראשי־הממשלה בהיסטוריה שסבלו מכל כך הרבה בעיות בתקופה כה קצרה." תומך האוטונומיה האירי הנלהב ג'ון דילון אמר לסופר וילפריד סקֵייוון בלאנט: "על המדינה מרחף איום המהפכה." הסכסוך הפנימי השפיע עד מאוד על דעת הקהל בארצות אחרות: דמוקרטיה גדולה נראתה שרויה בהתנוונות וברקב. צרפת ורוסיה, בעלות בריתה של בריטניה, היו חרדות למצבה. האויבים העתידיים שלה, בייחוד גרמניה, התקשו לדמיין שמדינה המזועזעת באופן הזה, כשאפילו הצבא הקטן שלה שסוע מבפנים, יכולה לאיים על עוצמתם ועל שאיפותיהם.
2. תוכניות מלחמה
אירופאים רבים צפו במידות משתנות של התלהבות ששתי הבריתות היריבות יגיעו בסופו של דבר לעימות פיזי. אם היתה תקופה שבה מלחמה באירופה נחשבה למשהו שלא ניתן להעלות על הדעת, הרי עתה היא נראתה כתוצאה מתקבלת על הדעת, ואף נסבלת, של המתחים הבינלאומיים. באירופה היו 20 מיליון חיילים בסדיר ובמילואים, ולכל מדינה היו תוכניות מגירה לפריסתם. כל הצדדים הלוחמים בפוטנציה תיכננו לתקוף. תקנות שירות השדה של צבא בריטניה משנת 1909, שנוסחו ברובן בידי סר דאגלס הייג, קבעו: "התנאי להצלחה מכרעת בקרב היא התקפה נמרצת." בפברואר 1914 העביר המודיעין הצבאי הרוסי לממשלה שני דו"חות גרמניים שמדברים על הצורך להכין את דעת הקהל למלחמה בשתי חזיתות. הצלע השלישית של "הברית המשולשת", איטליה, היתה מחויבת להלכה להילחם לצד גרמניה ואוסטריה, ופירוש הדבר היה שעל הצרפתים להקצות כוחות לא רק כדי לקדם התקפה גרמנית אלא גם כדי להגן על גבולה הדרום־מזרחי. ואולם ממשלות אירופה לא ידעו בוודאות מה תעשה איטליה במקרה של מלחמה, וגם האיטלקים עצמם לא ידעו מה תהיה עמדתם. מה שהיה ברור הוא שהממשלה ברומא תעביר בסופו של דבר את תמיכתה למי שיבטיח לה שלא להתערב במימוש שאיפותיה להתרחבות טריטוריאלית.
בגרמניה, ראש המטה הכללי הלמוט פון מוֹלְטְקֶה ירש מאלפרד גראף פון שלְיפֶן, ב-1906, תוכנית לצאת להתקפה רבתי דרך צפון צרפת בכיוון פריז ולנתץ את צבא צרפת, ורק לאחר מכן לעבור לחזית הרוסית. במאה השנים האחרונות נמצאת תוכניתו של שליפן במרכז הדיון לגבי השאלה אם גרמניה היתה יכולה לנצח במלחמה ב-1914. ביטחונה של המנהיגות הלאומית שגרמניה יכולה לפתוח בעימות כללי בקנה מידה אירופי ולהצליח בו נשען במלואו על תוכניתו של שליפן, או ליתר דיוק על הגרסה המתוקנת של מולטקה.
הקייזר אהב להשלות את עצמו שהוא זה שמושל בגרמניה, ולעיתים אכן עשה זאת. ראש־הממשלה שהוא מינה, הליברל־שמרן בֶּתמן הוֹלְוֶוג, הפעיל השפעה במידות משתנות של הצלחה במאמציו למשול מול פרלמנט עוין יותר ויותר. אבל הדמות החזקה ביותר באימפריה הגרמנית היתה מולטקה, האיש שהחזיק בהגה של מכונת המלחמה העוצמתית ביותר באירופה. הוא לא היה גנרל שגרתי – הוא היה חבר בכנסיית 'כריסצ'ן סיינטיסט' שניגן בצ'לו והיה נתון להתקפות של מלנכוליה עמוקה; der traurige Julius, "יוליוס העצוב", כינו אותו. מאפייניו הבולטים היו מסירותו לאשתו והתעניינותו הרבה בחיים אחרי המוות, ברוחות ובמסתורי והמאגי, התעניינות שנהנתה גם מתמיכת אשתו. מולטקה האמין שהוא אוחז בתפקיד המכובד ביותר בעולם. הוא והצבא לא סרו למרותו של אף פוליטיקאי והיו אחראים רק כלפי הקייזר.
המטה הכללי הגדול, הגוף שהוא עמד בראשו, היה המוסד המכובד ביותר של גרמניה. המטה היה מורכב מ-625 קצינים שעבדו בבניין בקֶניגספּלַץ בברלין. מולטקה ומשפחתו התגוררו באחת מקומות הבניין. האבטחה היתה הדוקה: לא היו מזכירות או פקידים, את המסמכים כתבו הקצינים. עם יציאת המנקות בבוקר שום אישה, חוץ מאֶליזה מולטקה והעוזרת שלה, לא היתה רשאית להיכנס לבניין. בכל שנה, בכל פעם שהוכנה תוכנית גיוס חדשה, העותקים של הגרסה הישנה הושמדו בקפידה. המטה לא השתמש בטכנולוגיה, לא היו לו כלי רכב ואפילו למחלקה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר, מחלקת הרכבות, היתה רק מכונת כתיבה אחת. שיחות טלפון דחופות נוהלו מתא טלפון יחיד שהיה ממוקם בפרוזדור. לא היה מזנון: רוב הקצינים הביאו אוכל מהבית ואכלו את ארוחת הצהריים על שולחן משרדם בימי עבודה שנמשכו 12 עד 14 שעות. כל קצין חונך לראות את עצמו כשייך לאליטה מקודשת, המחויבת לכללים חברתיים אשר קוימו בדקדקנות. לדוגמה, על אנשי המטה היה מוטל איסור להיכנס לברים שבהם נהגו לבלות אנשים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית.
מולטקה עצמו הקפיד להותיר רושם של עוצמה אישית שבתוך זמן קצר היתה עתידה להתגלות כדמיונית, אם כי בזמנה השפיעה על ההחלטה לצאת למלחמה. ראש המטה הכללי היה אדם אינטליגנטי ומשכיל מאוד. הוא עלה בסולם הדרגות בזכות קשריו הקרובים עם הקייזר. הוא התחיל בתור שלישו של דודוֹ "מולטקה הגדול", מי שהוביל את גרמניה לניצחון מול צרפת ב-1871-1870. לווילהלם היה נעים בחברתו של הצעיר והוא סבר שהוא ירש את גאונותו של הזקן. אבל ההחלטה למנות אותו לראש המטה הכללי היתה שנויה במחלוקת, ובעיני אחדים מהמעורבים אפילו מזעזעת. אחד מהמדריכים הצבאיים לשעבר של מולטקה הצעיר כתב: "האיש הזה עלול להביא אסון." בחירתו של וילהלם נבעה לגמרי מהקשר האישי. הוא נהנה לשוחח עם מולטקה והעריך את גינוני הנימוס הנעימים שלו – תכונה הכרחית של חצרן בכל הזמנים. מולטקה הוכיח את עצמו כקצין מקצועי, אך לא הפגין – או שלא היו לו הזדמנויות רבות להפגין – את היותו עילוי צבאי.
היה זה אירוני שאחרי 1890 סבר מולטקה הזקן שגורלה של אירופה צריך להיקבע להבא על שולחן המשא ומתן ולא בשדה הקרב. לדעתו, מלחמה שוב לא היתה יכולה לשרת את גרמניה. אבל החל ב-1906, אחיינו הפחות מוכשר ממנו בהרבה התחיל להאמין שלתוכניתו של שליפן, המבוססת על הרעיון של איגוף רחב ושל כיתור הצבא הצרפתי, היה סיכוי להבטיח שליטה גרמנית באירופה. מולטקה אמר לראש המטה הכללי האוסטרי קוֹנרָד פוֹן הֶצֶנדוֹרף בפברואר 1913: "גורלה של אוסטריה לא ייקבע בשום אופן על גדות הבּוּג, אלא על גדות הסֶן." הוא האמין בכל מאודו שהטכנולוגיות החדשות – כדורים פורחים וכלי רכב ממונעים – יאפשרו לו לשלוט בעצמו באופן בלעדי בצבאות גרמניה בשדה הקרב. קצינים בכירים אחרים היו ספקנים ביותר. קארל פון אָיְינֶם הזהיר בייחוד מפני הקושי שבניודם של כשלושה מיליון חיילים ומפני חוסר יעילותם של אנשי מילואים לא מתאימים ולא מאומנים. הוא חזה, כמו ראה את הנולד, ירידה הדרגתית בתנופת המְרוּצָה הפנטסטית לחציית צרפת המוצעת בתוכנית שליפן־מולטקה.
מולטקה אמנם לא שש אלי קרב אבל היה ונשאר משוכנע שאין מנוס ממלחמה נגד רוסיה וצרפת. באוקטובר 1912, והוא כבר בן 64, הוא אמר: "אם המלחמה בדרך, אני מקווה שהיא תבוא בקרוב, לפני שאהיה זקן מדי להתמודד עם האתגרים על הצד הטוב ביותר." הוא אמר לקייזר שהוא משוכנע כי אפשר לנצח במהירות ובאופן מכריע במערכה, ושב והביע את דעתו זו בתחילת המשבר של יולי 1914. הסוד הגדול לגבי ראש המטה הכללי הוא שכל אותו זמן הוא היה אכול ספקות ופחדים שיתפרצו החוצה באופן הדרמטי ביותר כשתגיע שעת האמת. הצד הרציונלי שלו אמר שהתנגשות גדולה בין מעצמות גדולות תהיה ארוכה וקשה, ולא מהירה וקלה. פעם הוא אמר לקייזר: "המלחמה הבאה תהיה מלחמה של לאומים. היא לא תתחיל ותסתיים בקרב אחד, אלא תהיה מאבק ארוך ומתיש נגד אויב שלא יהיה ניתן לנצח אותו עד שלא יישבר כוחו הלאומי… מלחמה תכַלֶה את כוחו של עמנו עד תום, גם אם ננצח בה."
ואולם בהתנהלותו של מולטקה בשנים שקדמו ל-1914 אין זכר לגישה הזהירה הזאת. הוא היה נכון באופן עקבי להתנגשות אירופית ענקית, בשעה שבתמן והקייזר לא היו תמיד שלמים עם הרעיון. המפקד הבכיר ביותר של גרמניה לקה במחלה שרווחה בקרב אנשי צבא בכירים במדינות ובתקופות שונות: הוא ביקש להוכיח לממשלתו ולעמו שהכוחות המזוינים שעולים להם ביוקר מסוגלים לממש את חלומותיהם. מפורסם, או ידוע לשמצה, הוא תיאורו של מולטקה את עצמו לנסיך פון בּילוֹב: "לא חסר לי אומץ אישי, אך אין לי יכולת לקבל החלטות במהירות. אני לא מעמיק מחשבה, לא קפדן יתר על המידה, או, אם תרצה, מצפוני מדי להחזיק בתפקיד הזה. אין בי היכולת לסכן את הכול במכה אחת." ואולם, למרות ההודאה הזאת בנוגע למוגבלות יכולותיו, הוא השתוקק להוכיח כי הוא ראוי לתפקיד – שרוב עמיתיו חשבו אותו לבלתי מתאים לו – על ידי הבאת כתר הניצחון לארצו. המשימה חייבה לבצע גיוס כללי ולפרוס את הכוחות במהירות עצומה, להציב כוח קטן לעיכוב הרוסים ולהטיל את רוב רובו של הכוח למערכה לכיבוש צרפת בתוך 40 ימים, לפני שמעבירים את הכוחות מזרחה.
תוכניותיה של אוסטריה־הונגריה היו גמישות יותר, למעשה מבולבלות, משום שהממשלה לא היתה בטוחה אם עליה להילחם נגד סרביה בלבד, כפי שקיוותה לעשות, או לפתוח חזית שנייה בגבול גליציה מול פולין הרוסית. דמויות מוזרות רבות נדחפו לזירה האירופית ב-1914 במאמץ למשוך תשומת לב, אך קונרד הֶצֶנדוֹרף, ראש המטה הכללי האוסטרי, היה הבולט מכולן. צ'רצ'יל תיאר אותו כקצין "שחרחר, קטן, שברירי, רזה, בעל מבט חודר שניבט מפניו של סגפן". קשה לדמיין אדם פחות מתאים לתפקידו: אדם חסר יכולת בממדים אגדיים, בעל השקפה אימפריאליסטית קיצונית, השואף להשליט את מרותה של שושלת הבסבורג בים האדריאטי, במזרח הים התיכון, בבלקן ובצפון אפריקה. הוא תאם באופן מדויק את תיאורו של מולטקה הזקן את הקצין מן הסוג המסוכן – אידיוט ונמרץ. אשתו נפטרה עשר שנים לפני כן והוא חלק בית עם אמו. באחרונה הוא התאהב בווירג'יני פון ריינינגהאוס, אשתו של בעל מבשלות שיכר עשיר. אהבתו הפכה לאובססיה. הוא שיכנע את עצמו שאם הוא יוכל להוביל את אוסטריה לניצחון צבאי גדול, הוא ישוב על כנפי תהילה אישית אדירה לשכנע את ג'ינה שלו להתגרש מבעלה ולהתחתן עימו. הוא כתב לה שהוא מקווה שתפרוץ "מלחמה שממנה אוכל לחזור עטור ניצחון, שיאפשר לי לפרוץ את כל המחסומים שניצבים בינינו… ולקחת אותך להיות לאשתי היקרה מאוד".
מאז 1906 שב ותבע הצנדורף לפתוח בפעולה צבאית נגד סרביה. ב-17 החודשים שחלפו בין 1 בינואר 1913 ל-1 ביוני 1914 הוא פנה לממשלתו 26 פעמים בדרישה לצאת למלחמה. הוא כתב למולטקה ב-14 בפברואר 1914 על הצורך הדחוף של אוסטריה "לפרוץ את הטבעת ששוב מאיימת עלינו בחנק". הירצחו של הארכידוכס היה עבור הצנדורף, ולמעשה עבור שר החוץ בֶּרְכטוֹלְד, תירוץ מהשמיים לפתוח במלחמה ולא רק להצדיק אותה. לאחר שראה איך הושפלה האימפריה העותמנית בידי עמי הבלקן הצעירים והתקיפים, והצטמצמה במלחמות אזוריות שהתנהלו בשלוש השנים האחרונות, האמין הצנדורף שהאירוע בסרייבו מעמיד בפני אוסטריה את ההזדמנות האחרונה להיחלץ מאותו גורל על ידי חיסולו של האיום הסלאבי שסרביה ייצגה. הוא אמר: "ממלכה עתיקה כזאת וצבא עתיק כזה [כמו הממלכה והצבא ההבסבורגיים] לא יכולים להיעלם בצורה מחפירה."
ברכטולד, שר החוץ של אוסטריה, תיאר את מדיניותו של הצנדורף ביולי 1914 במילים "מלחמה, מלחמה, מלחמה". הגנרל רצה למחות את הבושה שדבקה באוסטריה בתבוסתה מול פרוסיה ב-1866 וכינה את המצב הקיים "השלום המגעיל הזה שנמשך ונמשך". השתוקקותו להתנגשות צבאית היתה כה עזה, עד שהוא בקושי נתן את דעתו לדרכי הביצוע. במשך שנים פיגר הצבא האוסטרי אחרי הצבאות השכנים, וצבר עובש. הפרלמנט דחה הצעות להעלות מיסים כדי לממן תקציבים גדולים יותר, וחיל הים צרך את רוב המשאבים הכספיים הזמינים. אמנם התעשייה האוסטרית פיתחה נשק באיכות טובה – בייחוד ארטילריה כבדה ואת הרובה M95 – אך הצבא היה עני מכדי לרכוש אותם בכמויות המתאימות.
בקֶרֶב בליל המיעוטים הלאומיים הרבים שהרכיבו את האימפריה שררה התמרמרות רבה. על פי הנתונים של 1911, מכל אלף חיילים אוסטרו־הונגרים 267 היו גרמנים, 233 הונגרים, 135 צ'כים, 85 פולנים, 81 אוקראינים, 67 קרואטים וסרבים, 64 רומנים, 38 סלובקים, 26 סלובנים ו-14 איטלקים. לעומת זאת, 76.1% מהקצינים היו גרמנים, 10.7% הונגרים ו-5.2% צ'כים. בהשוואה למקומם באוכלוסייה היו לגרמנים פי שלושה יותר קצינים מכפי שהגיע להם, להונגרים חצי, ולסלאבים עשירית. כלומר, הצבא האוסטרי היה מנוהל על פי תפישה קולוניאלית עם חיילים סלאבים רבים המובלים למלחמה בידי קצינים גרמנים, כמו שקצינים בריטים הובילו חיילים הודים. מכל המעצמות האירופיות, אוסטריה היתה החלשה ביותר. הצנדורף פשוט הניח שאם רוסיה תתערב כדי להגן על האינטרסים הסרביים, גרמניה תישא בעול הלחימה.
ברלין דחקה בווינה לנקוט מדיניות קשוחה כלפי הסרבים. עוד ב-1912 הקייזר וילהלם וראש צבאו מולטקה הבטיחו לפרנץ פרדיננד ולהצנדורף שהם יכולים "לבטוח לחלוטין בתמיכת גרמניה בכל מקרה" – מה שההיסטוריונים כינו "צ'ק פתוח ראשון". ברלין לא הסתירה את מחויבותה: ב-28 בנובמבר הודיע שר החוץ אלפרד פון קידֶרלן־ווֵכטר לפרלמנט: "אם אוסטריה תיאלץ, מכל סיבה שהיא, להילחם כדי לשמר את מעמדה כמעצמה גדולה, כי אז עלינו לעמוד לצידה." ראש־הממשלה בתמן הולווג חזר על הדברים ב-2 בדצמבר ואמר שאם אוסטריה תרצה לממש את האינטרסים הלגיטימיים שלה בבלקן, ותותקף בידי רוסיה בשל כך, "כי אז אנו נילחם כדי לשמר את מעמדנו באירופה, ונגן על עתידנו ועל ביטחוננו".
הישיבה בהשתתפות הקייזר וראשי צבאו – ראש־הממשלה ושר החוץ שלו נעדרו ממנה – שהתקיימה ב-8 בדצמבר 1912, זוכה להתעניינות רבה בשלושת הדורות שעברו מאז נחשפה. וילהלם וראשי צבא היבשה והצי שלו דנו בעמידתו של הולדיין על שמירת מאזן הכוחות באירופה היבשתית. בישיבה לא נרשם פרוטוקול, אבל ראש הקבינט הימי של הקייזר, האדמירל גאורג מילר, כתב ביומנו שמולטקה אמר: "מלחמה, מהר ככל האפשר." האדמירל הוסיף את הערתו האישית: "הוא לא מסיק את המסקנה ההגיונית של המהלך שהוא מציע, והיא שיש להגיש לרוסיה או לצרפת, או לשתיהן, אולטימטום שיביא להתפרצות המלחמה כשהצדק יהיה עימנו."
שלושה מקורות נוספים מאשרים את דיווחו של מילר, ובהם הנציג הצבאי של סקסוניה בברלין. הוא כתב ב-11 בחודש לשר המלחמה של המחוז שלו: "הוד מעלתו פון מולטקה רוצה מלחמה… מאידך גיסא, הוד מעלתו פון טירפיץ מעדיף שהיא תתחיל בעוד שנה כאשר התעלה [תעלת קיל] ובסיס הצוללות בהֶלגוֹלָנְד יהיו מוכנים." בישיבה של ה-8 בדצמבר סיכמו מנהיגי גרמניה שיש לפתוח במערכה עיתונאית כדי להכין את האומה למלחמה נגד רוסיה, אך זה לא קרה. מילר דיווח לבתמן על המסקנות שהוסקו בישיבה. גם אם נפרש בזהירות את הדברים שנאמרו באותה ישיבה של "מועצת המלחמה" ב-1912, ולא נקבל את התזה האפלה מאוד של פישר כי אחרי הישיבה הזאת גרמניה כיוונה את המדיניות שלה להביא לעימות אירופי כללי, הרי המסמכים המתעדים את התנהלותה של גרמניה אחרי מועד זה מראים שהיא לא דחתה אפשרות כזאת. המנהיגים האמינו שגרמניה יכולה לצאת מעימות וידה על העליונה אם הוא יבוא לפני שרוסיה תשלים את התחמשותה, תהליך שהיה אמור להסתיים ב-1916. מילר חש חובה לדווח לקייזר כי קצינים בכירים מסוימים היו כל כך משוכנעים שהמלחמה עומדת לפרוץ, עד שהם המירו לזהב את המזומנים והמניות שבידיהם.
לאחר מכן התנדנד בתמן בין שני הקצוות – מלחמה או שלום. לדוגמה, ביוני 1913 הוא אמר: "נמאס לי כבר מסיפורי המלחמה ומהדיבור הלוחמני ומהחימוש הבלתי פוסק. הגיע הזמן שהאומות הגדולות יירגעו ויעסקו בענייניהן באווירה של שלום. אחרת הדברים יגיעו בוודאות לידי פיצוץ שאיש לא רוצה בו ושכולם ייפגעו ממנו." ואולם הוא שיחק תפקיד מרכזי בהעצמת מכונת המלחמה של גרמניה. בשיחה עם פילדמרשל וילהלם פון דֶר גוֹלץ, חייל ותיק ואינטלקטואל צבאי, הוא אמר שהוא יכול להשיג את תמיכת הפרלמנט להקצאת כל סכום למימון צרכים צבאיים. גולץ ענה שבמקרה זה טוב יעשה הצבא אם יזדרז להגיש רשימת קניות. כן, אמר ראש־הממשלה, אבל אם אתה מבקש הרבה כסף, תצטרך גם להראות בתוך זמן קצר שאתה מוציא אותו, כלומר אתה צריך לתקוף. גולץ הסכים עם כל מילה. לאחר מכן בתמן הוסיף ברגע אופייני של היסוס: "אבל אפילו ביסמרק נמנע מפתיחת מלחמת מנע ב-75[18]." הוא היטיב לדעת שביסמרק, "קנצלר הברזל", היה בדעה שעל גרמניה להפסיק להילחם. גולץ אמר בזלזול שביסמרק היה יכול להרשות לעצמו בקלות לנקוט עמדה כזאת, אחרי שהוא ניצח בשלוש מלחמות לפני כן. בתמן היה לגורם המרכזי בהעברת חוק הצבא של 1913 בפרלמנט, חוק שהגדיל את עוצמתה הצבאית של גרמניה באופן דרמטי.
בינתיים, מולטקה היה רק הראשון בין אנשי הצבא המובילים של גרמניה שהפגינו תיאבון רב לעימות מכריע באירופה במשך 19 החודשים שבין ישיבת מועצת המלחמה של 1912 להתפרצות העימות באוגוסט 1914. במאי 1914 כתב ראש אגף המבצעים הגנרל הרוזן גאורג פון וַלדרזֶה מזכר שבו הוא הביע אופטימיות לגבי מצבה האסטרטגי של גרמניה בטווח הקצר, אך גם דאגה על המצב הצפוי בטווח הארוך: "אין לגרמניה סיבה לצפות להתקפה נגדה בעתיד הקרוב… אבל לא רק שאין לה סיבה להימנע מעימות, אלא, אפילו חשוב מזה, הסיכויים להשיג ניצחון מהיר במלחמה אירופית גדולה הם עדיין טובים מאוד. ואולם בקרוב זה כבר לא יהיה המצב." קיימות ראיות מתועדות רבות בהרבה התומכות בטענה שמנהיגי גרמניה היו נכונים להילחם ב-1914, מאלה התומכות בסברות האחרות שהועלו בשנים האחרונות.
ל"הסכמה המשולשת" היה דבר־מה משותף עם "הברית המשולשת", והוא העובדה שרק שניים ממרכיביה היו מחויבים באופן חד־משמעי להילחם יחד. המחויבות הזאת שיקפה ביטוי של רצון טוב ורמז לאפשרות – לא להבטחה – של שיתוף פעולה צבאי: מעט יותר מזה בין צרפת ורוסיה ומעט פחות מצידה של בריטניה. הרוסים תמיד ידעו שהם צריכים להילחם מפולין, הבליטה החשופה: פגיעה בצפון ובמערב מול גרמניה ובדרום מול האימפריה ההבסבורגית. המירוץ לפריסת הכוחות אחרי הגיוס הכללי היה בעיני רוסיה מירוץ להצלת פולין. העדיפות הראשונה היתה לאבטח את הגבולות.
הרוסים החליטו עוד ב-1900 לפתוח בהתקפה בו־זמנית נגד גרמניה בפרוסיה המזרחית ונגד אוסטריה בגליציה. התוכנית הזאת התרופפה מעט ב-1905, אך ב-1912 היא התחזקה והוצאה אל הפועל לאחר מכן. הרוסים רצו מאוד לכבוש את גליציה ובכך לייצב גבול הררי עמיד בהרי הקרְפָּטים. הם בנו שני תסריטים. הראשון, "תוכנית G", עסק באפשרות הקלושה שגרמניה תפרוס את רוב כוחה בחזית המזרחית. השני, התוכנית שהופעלה בסופו של דבר ב-1914, היה "תוכנית A". על פי תוכנית זו הרוסים היו אמורים להיכנס לפרוסיה המזרחית בעוצמה של שתי ארמיות כהקדמה לפלישה לגרמניה גופא. בד בבד, שלוש ארמיות נוספות היו צריכות לפתוח במאמץ העיקרי נגד האוסטרים ולהדוף אותם אחורה עד הרי הקרפטים.
צרפת הציעה להפעיל נגד גרמניה את "תוכנית XVII" ("תוכנית 17"). תוכנית זו עברה עידונים בידיו של ראש המטה הכללי הגנרל ז'ופְר, אבל היתה מפורטת הרבה פחות מההכנות שעשה מולטקה. בעוד ששליפן תיכנן פלישה גדולה לצרפת, המטה הכללי הצרפתי תיכנן רק פעולות פרטניות נגד הצבא הגרמני, אם כי ההנחה היתה שאחרי פעולות כאלה תהיה התקדמות אל תוך שטח האויב. "תוכנית XVII" עסקה בעיקר בסוגיות לוגיסטיות הקשורות לריכוז כוחות מעבר לגבול, ולא הכילה לוח זמנים לפעולות או קבעה מטרות ברורות לכיבוש שטחים. חשובות יותר מהתוכנית היו השאיפות והדוקטרינה שראש המטה הכללי קידם בלהט משיחי. "צבא צרפת," כך קבעו תקנות משנת 1913, שגם הן הותקנו בידי ז'ופר, "שב למסורתו ומעתה אינו מכיר חוק זולת ההתקפה". המקור הטוב ביותר של ברלין בפריז, "סוכן 17", איש חברה אוסטרי בשם ברון שלְוּגָה פון טַסטנפלד אשר ליקט חלק ניכר מהמידע שלו במסיבות צמרת, דיווח למולטקה – ודייק – שז'ופר עשוי לרכז את המאמץ העיקרי בהרי הארְדֶנים, במרכז החזית.
ראש המטה הכללי של צרפת היה איש טכני ולא אינטלקטואל. הוא עטה תמיד ארשת חמורה ומילדות נדבק לו הכינוי le père Joffre – "ז'ופר הרציני". המודיעין הגרמני תיאר אותו כחרוץ מאוד וכאחראי, אך העריך אותו כאדם איטי וכבד מדי להגיב באופן יעיל ליוזמה בקנה מידה כה גדול כמו האיגוף הרחב שתיכנן שליפן. ואולם הפוליטיקאים הצרפתים תמכו בז'ופר משום שבניגוד לרבים מעמיתיו הוא לא טיפח שאיפות פוליטיות. הם גם סברו שהוא אומר את מה שהוא חושב וראו בכך חידוש מרנין. האגדה מספרת שז'וזף קֵייוֹ, ראש־ממשלת צרפת בתקופת משבר אגָדיר במרוקו ב-1911, שאל את ראש המטה הכללי שזה עתה מונה: "הגנרל, אומרים שנפוליאון יצא למלחמה אם חשב שיש לו אפילו סיכוי של 70-30 לנצח. האם יש לנו סיכוי 70-30?" ז'ופר השיב בקצרה: "לא, אדוני ראש־הממשלה."
גם אם ז'ופר התנהל בזהירות כזאת ב-1911, הוא הפך מאז לבטוח יותר בעצמו. הוא האמין שבמשותף עם הרוסים לצרפת היה עתה הכוח, ומעל לכול הרוח, לנצח את הגרמנים. הוא עשה את הטעות שכל אנשי הצבא עשו ב-1914 – אמונה מופרזת בכוחו של האומץ האישי. הצרפתים קראו לזה cran בלשון עממית, או élan vital – "דחף חיוני". באימונים הודגשה חשיבותו העליונה של הרצון לנצח. צבא צרפת היה מצויד בכמויות גדולות של soixante-quinze (שבעים וחמש) הנפלא – תותח שדה מהיר ירי בקוטר 75 מ"מ, אך הזניח את ההצטיידות ב'הוביצֶרים' ובארטילריה כבדה, שלדעתו לא היה בהם כל צורך בדוקטרינת ההתקפה שלו. האירועים עתידים היו להוכיח שה-75 וה-cran לא היוו מערכת יעילה לעשיית מלחמה, אבל בקיץ של 1914 ז'ופר ורוב עמיתיו סברו שכן.
אשר להערכתם של הצרפתים את כוונות הגרמנים: קציני המודיעין של "המחלקה השנייה" של המטה הכללי16 העריכו הערכת חסר מהותית את הכוח הכולל של צבא גרמניה, משום שהם לא ציפו שמולטקה יפרוס כוחות מילואים לצד היחידות הסדירות. הם גם סברו שהוא ישלח 22 דיוויזיות לחזית הרוסית, אבל לבסוף הוא שלח רק 11 דיוויזיות. הם חזו, וגם צדקו, שמולטקה ינסה להתקדם בתנועת איגוף, אך מכיוון שלא העריכו נכונה את גודל הכוח שיוטל למשימה, הם טעו לגמרי בחיזוי ההיקף הגיאוגרפי של הפעולה. הם הניחו שהגרמנים יבואו רק דרך פינה אחת של בלגיה ולא ישטפו את הארץ כולה. ז'ופר חישב שריכוז הכוח הגרמני בצפון ובדרום יחליש את מרכזו של מולטקה, מה שיותיר אותו חשוף להתקפה צרפתית – ובזה טעה טעות חמורה.
המפקדים בשני הצדדים העריכו הערכת חסר קיצונית את כוחו של הצד שכנגד. תוכניות הגיוס והפריסה המפורטות שהכינו שני הצדדים לא היו הסיבה למלחמה ב-1914. המעצמות הגדולות היו יכולות להיזהר יותר בחתירה למלחמה, אילו אנשי הצבא שלהן היו מכירים בחולשה הבסיסית של דוקטרינת ההתקפה שלהם. ההערכות בכל הצדדים הושפעו השפעה קריטית מהצלחות היפנים בהתקפה ב-1905 נגד עמדות המקלעים של הרוסים. הם הסיקו שהניסיון הזה לימד שאם החייל חדור רוח לחימה במידה מספקת, הוא יכול להתגבר על הטכנולוגיה המודרנית.
פטריוטים בריטים נלהבים נערכו, בתחילת הקיץ של 1914, לטקס הזיכרון שהיה אמור להתקיים לרגל 100 שנה לקרב ווטֶרְלוּ. הם התכוונו לנצל את ההזדמנות כדי לציין את העובדה שזה מאה שנים צבא בריטניה לא היה מעורב בשום מלחמה במערב אירופה, אם כי הזהירות הכתיבה להכין תוכניות למקרה שהוא יצטרך לעשות זאת שוב. אנשי המטות של צבאות בריטניה וצרפת התחילו לנהל דיונים ב-1906, וכעבור שנה בריטניה חתמה על הסכם עם רוסיה. ואולם לרוסים היו סיבות להעלות ספקות לגבי כנותם של הבריטים, כשב-1912 התחילה מספנה אנגלית לבנות שתי אוניות מלחמה עבור הטורקים, אוניות שהיו עלולות להוות איום גורלי על השליטה הרוסית בים השחור. כשהרוסים שאלו את הבריטים לפשר העניין, משרד החוץ בלונדון ענה בלב קל שאין הממשלה יכולה להתערב בעסקאות כלכליות פרטיות. בינתיים, משלחת צבאית בריטית סייעה לצי הטורקי בזמן שהגנרל הגרמני לימן פון סנדרס סייע לכוחות היבשה של טורקיה.
ב-1908, בארוחת ערב בהשתתפות בתמן הולווג ולויד ג'ורג', הקנצלר הגרמני התחיל, בקול צורמני ובתנועות יד עצבניות, לגנות את "טבעת הברזל" שבה אויבי גרמניה מקיפים אותה: "אנגליה מחבקת את צרפת, היא מתיידדת עם רוסיה. אבל זה לא מתוך אהבה הדדית, אלא מתוך שנאה לגרמניה!"
בתמן טעה. כניסתה של בריטניה ל"הסכמה" נבעה פחות מן הרצון להתחבר לצרפת ולרוסיה כבעלת ברית או כשותפה נגד הקייזר, ויותר מן הרצון להקטין את מספר האויבים שלה עצמה. לבריטים היה יותר ויותר ברור, לפחות בדרגים הממשלתיים הבכירים, שהאימפריה רחבת הידיים שהעם הבריטי היה כה גאה בה איימה להפוך למעמסה כלכלית ואסטרטגית יותר מאשר למקור של עושר. עוצמתה של רוסיה באסיה המרכזית ו"המשחק הגדול"17 שהתחולל מולה חייבו את בריטניה להשקיע מאמץ וכסף רב. העימות שהתחולל בין בריטניה לצרפת בסוגיית פָשוֹדָה18 במצרים עילית עורר מתרדמתן קנאוֹת ועוינות נוקבות. מה שהתפתח במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 היה פחות הסכמה משולשת ויותר שני תהליכי דֶטָנְט מקבילים.
שר החוץ הרוסי סרגיי סָאזוֹנוֹב ידע עד כמה ארצו וצרפת היו זקוקות לבריטניה. ב-31 בדצמבר 1913 הוא כתב: "שתי המעצמות [צרפת ורוסיה] בקושי מסוגלות להכות את גרמניה מכה אנושה גם במקרה של ניצחון בשדה הקרב, וגם זה לא תמיד בטוח. אבל מאבק שבו בריטניה נוטלת חלק יכול להיות קטלני עבור גרמניה." לכן, השר הרוסי זעם על המדיניות "המתנדנדת והמסתייגת" של לונדון, מדיניות שבעיניו לא בדיוק חיזקה את ההרתעה מול גרמניה. התלהבותה של בריטניה לברית עם רוסיה היתה פושרת. דמוקרטים מושבעים הרגישו שלא בנוח עם העובדה שארצם מתחברת אל שלטון יחיד מוחלט, וגרוע מכך, אל הקליינטים הבלקניים שלו. בפריז, סמוך למשבר של יולי 1914, תפס ריימון רֶקולי מ'לה פיגארו' את השגריר הבריטי סר פרנסיס בֶּרטי כשעמד להיכנס לבניין משרד החוץ. האנגלי, "הפר" בפי עמיתיו, הביע דאגה מעושה מהמצב באירופה, ולאחר מכן אמר: "האם אתם סומכים על הרוסים? אנחנו לא, בכלל לא!" הוא הוסיף: "אותו הדבר לגבי הסרבים. זאת הסיבה לכך שארצנו לא תרגיש בנוח להיות חלק מריב שבו מעורבים הרוסים והסרבים." יתרה מזו, בריטים רבים, בייחוד המבוגרים שבהם, לא ממש התלהבו מכניסה לעימות לצד צרפת. המדינאי הבריטי הליברלי לורד רוזברי אמר בכעס ב-1904, כשעמיתיו השמרנים קיבלו בברכה את ה"הסכמה": "אתם טועים, כולכם. סופה של הדרך הזאת הוא מלחמה עם גרמניה!" ליידי לוֹנדֶסבורו הקשישה, בת־אחייניתו של וֶלינגטון, אמרה לסופר אוֹסְבֶּרְר סיטוֶול ב-1914: "לא מהגרמנים אני פוחדת, אלא מהצרפתים!"
חוסר האמון היה הדדי. הסיבה המרכזית להיצמדותו של הנשיא פּוּאֶנקָרֶה לרוסיה כבעלת ברית היתה חששו שבשעת האמת הבריטים לא יעמדו לצד צרפת. בעוד שצרפת ורוסיה חתמו על הסכם בילטרלי, המחייב את הצדדים לתמיכה הדדית במקרה של התקפה, בריטניה לא היתה שותפה לברית כה קרובה, אלא רק לכוונותיה הטובות ולשיחות בין משלחות צבאיות. הדיונים הראשונים על האפשרות לשגר חיל משלוח לצרפת התקיימו בדצמבר 1908. לאחר מכן, בישיבה של ועדת משנה לוועדת ההגנה האימפריאלית, שבה השתתפו ראש־הממשלה אסקווית ושר הימייה צ'רצ'יל, נדונה בהרחבה התערבותה האפשרית של בריטניה במלחמה באירופה. אחד ההיסטוריונים בני זמננו טען שישיבה זו "סללה את הדרך לעימות בין בריטניה לגרמניה". זאת הגזמה פרועה: אסקווית ידע טוב מכולם שהמפלגה שלו והפרלמנט לא יסכימו בקלות לאשר השתתפות במלחמה אירופית.
אחרי הישיבה הזאת כתב ראש־הממשלה במונחים החלטיים כי: "כל ענייני המדיניות היו ויהיו נתונים להחלטת הממשלה, ואין זה מעניינם של קציני צבא להביע דעה לפני ההחלטה." דעתו הרוגזת של קצין מטה בריטי בכיר, הנרי וילסון, היתה כי: "באותה עת לא היה הסכם סופי עם צרפת להצטרף למלחמה לצידה, אלא רק ההוראה שהממשלה העבירה בחירוק שיניים למטה הכללי לגבי אפשרות של שיתוף פעולה." זה נשמע נכון. סגן שר החוץ סר ארתור ניקולסון הזכיר לשר שלו באוגוסט 1914 כי: "אתה הבטחת פעם אחר פעם למר קמבון [השגריר הצרפתי בלונדון] שאם גרמניה תתקוף, אתה תעמוד לצידה של צרפת." שר החוץ גריי ענה, באופן שהצדיק את הדעות הקדומות שרווחו בקרב הצרפתים על הצביעות האנגלו־סקסית: "כן, אבל אין בידו כל מסמך כתוב."
היסטוריון בן זמננו שהתמחה בתקופה הזאת כותב שאחרי אותה ישיבה ב-1911 היו ממשלת בריטניה וצבאה עסוקים "בתכנון אינטנסיבי לקראת מלחמה". אין ספק שהחל באותה שנה ננקטו צעדי זהירות והוכנו תוכניות – כמו, למשל, הקצאת אולמות באוניברסיטת אוקספורד לשימוש כבית־חולים. אבל לא ניתן לאפיין את ההכנות האלה כ"אינטנסיביות". הדבר המדהים במדיניות בריטניה בתקופת התפתחותה של "ההסכמה", כפי שהשתקף בישיבה של ועדת ההגנה האימפריאלית ב-1911, הוא שהממשלה הסכימה לאפשרות להשתתף במלחמה אירופית, אך הקצתה כוח חסר משמעות בגודלו למימוש יעד בסדר גודל כזה. וינסטון צ'רצ'יל כתב לימים שכקצין פרשים צעיר בשנות התשעים של המאה ה-19 הוא ועמיתיו היו כה מודעים לחולשתו של צבא בריטניה בהשוואה לצבאות היבשת "עד ששום קצין צעיר, לאומני ככל שיהיה, או קצין מטה, לוחמני ככל שיהיה, לא היה מאמין שהצבא הקטן שלנו ישוב ויישלח לאירופה". כעבור 15 שנים, גם אחרי שהולדיין עשה רפורמה במבנה הצבא, הכוח נותר קטן בסטנדרטים האירופיים. ב-1913 לא היה כל זכר בדו"חות ההערכה של הצבא לאפשרות של השתתפות בריטית בלחימה באירופה. ל"חיל המשלוח", שעליו היתה הסכמה כללית, הוענק שם כללי זה משום שאיש לא ידע לאן יישלח, והאפשרויות היו הודו, אפריקה או המזרח התיכון.
וכאן התגלתה שוב אותה טעות היסטורית מטופשת גדולה של בריטניה, שחזרה על עצמה לאורך מאות שנים וגם במאה ה-21: אימוץ אסטרטגיה של מחווה, המתמצית בשליחת כוח קטן כדי להפגין רצון טוב, בלי להתייחס לחוסר התאמתו בעליל למטרה הצבאית שהוא אמור לשרת. איל העיתונות לורד נוֹרְתקְליף ניהל מאז 1907, בעיתונו 'דֵיילי מֵייל', מערכה בעד גיוס חובה כדי להקים צבא בריטי המתאים בגודלו לגדולתה של האימפריה, אך מסע השכנוע שלו לא זכה לתמיכה מהותית. ההאשמה החמורה ביותר שהופנתה כלפי ממשלתו של אסקווית, ובייחוד כלפי שר החוץ שלו סר אדוארד גְרֵיי, היתה שהם נקטו מדיניות שהיתה בה משום הכרה באפשרות שבריטניה לא תוכל להישאר נייטרלית במקרה של מלחמה כללית באירופה, משום שהיא לא תוכל לסבול מצב שבו גרמניה תשלוט ביבשה, אך הם נמנעו מנקיטת האמצעים הנאותים להשתתף במאבק כזה.
גריי מתואר בדרך כלל כאדם מתון ומתורבת, שקונן ברהיטות בלתי רגילה על חוסר היכולת למנוע את המלחמה ב-1914, וכתב ספרים על צפּרות ודיג באמצעות זבובים. הוא היה אלמן בן 52, וחייו הפרטיים היו פחות יבשים ממה שבני דורו שיערו. הוא ניהל חיי אהבה ערים, אך באופן הרבה יותר דיסקרטי משעשה זאת עמיתו לויד ג'ורג'. הביוגרף המעודכן ביותר של גריי זיהה שני ילדים מחוץ לנישואים. כמה מבני דורו זילזלו בו. סר איירי קרוֹ, איש משרד החוץ, כינה את גריי "עקר, חסר תועלת, טיפש וחלש". שתקנותו של גריי הביאה את לויד ג'ורג' למסקנה שהוא שווה פחות מכפי שהוא נראה, שקמצנותו המילולית שיקפה לא אופי חזק אלא חולשה. גריי לא ידע שפות זרות ולא אהב לנסוע מחוץ לארצו. הוא אמנם היה איש אינטליגנטי מאוד, אך אופקיו היו צרים והוא היה נתון לשינויים חדים במצבי־רוחו.
ואולם מ-1905 ועד 1916 הוא ניהל את מדיניות החוץ של בריטניה כבמגרשו הפרטי. לויד ג'ורג' כתב: "בשמונה השנים שקדמו למלחמה, הממשלה הקדישה אחוז מגוחך מזמנה לענייני חוץ." יחסה של ממשלת אסקווית לעניינים אלה, ולמעצמות האירופיות, היה יחס של יהירות מוסרית קולוסאלית שהרגיז במיוחד את הגרמנים. שגריר צרפת בלונדון, פול קמבון, העיר בלגלוג שאין דבר שמעניק הנאה לאיש האנגלי מלגלות שהאינטרסים של ארצו תואמים את אלה של העולם: "ובמקום שבו שני הדברים האלה אינם נפגשים, הוא עושה כמיטב יכולתו להפגישם." בארוחת ערב שבה נכחו כמה שרים, אמר לורד נורתקליף בזלזול שעורכי העיתונים היו מעודכנים יותר בענייני חוץ מאשר כל חבר ממשלה. ראש־הממשלה אמר על שר החוץ שלו: "סר אדוארד גריי משתייך למעמד שמכוח הירושה והמסורת מצפה לקבל מקום על כל דוכן שיפוט, להסתכל מלמעלה על בני־האדם האחרים ולשפוט אותם מבלי ללמוד אפילו את בעיות האנושות."
זאת היתה עקיצה נבזית אופיינית, אבל הנרי וילסון כתב אחרי שיחותיו עם שרים ב-1911 על תסריטי עימות אפשריים, שהוא לא התרשם "מתפישתם של גריי והולדיין [אז שר המלחמה] את המצב, וגריי היה הבור וחסר האכפתיות מבין השניים. לא רק שלא היה לו מושג מה משמעות המלחמה, אלא שהוא הותיר בי רושם שהוא גם לא רצה לדעת… אדם בור, יהיר וחלש, ממש לא מתאים להיות שר חוץ של כל מדינה גדולה יותר מפורטוגל." הסופר ג'ורג' ברנרד שו שנא את גריי כ"בן אצולה מסוג יוּנְקֶר מקצה שערו ועד בהונותיו… בעל נטייה אישית להטעיה" – האשמה שהיתה קשורה לתגובה בריטית קשה ב-1906 בעניין זכותם של קצינים בריטים במצרים לצוד יונים.19
זו היתה הגזמה בסגנון האופייני לשו. הדיפלומטיה הסודית של גריי היתה רבת־עוצמה וחסרת פשרות, כפי שנוהלו כל ענייני החוץ של בריטניה באותה תקופה. ב-1904 השיב לורד פֶּרסי בפרלמנט, בשם הממשלה השמרנית דאז, לשאלה שהציג חבר בית־הנבחרים בנוגע להסכם בריטי־צרפתי חדש שנחתם באותה עת: "לציבור זכות להעלות השערות ולנחש ניחושים לגבי קיומם או אי קיומם של סעיפים סודיים בהסכמים בינלאומיים, ולממשלה הזכות לשמור על סודיותם." אבל ב-5 בספטמבר 1911 כתב אסקווית לגריי והזהיר אותו מפני הסכנות הטמונות בשיחות שהתנהלו באישורו בין אנשי המטה הכללי של צבאות בריטניה וצרפת: "גריי היקר, שיחות כמו אלה שמתנהלות בין הגנרל ז'ופר והגנרל פיירהולם נראות לי מסוכנות, בייחוד החלק שעוסק בסיוע הבריטי. במצב הקיים היום אין לעודד את הצרפתים לעשות תוכניות המבוססות על הנחות מן הסוג הזה. שלך תמיד, ה.ה.א."
ואולם, למרות הקשיים האדירים שהתמודד איתם בביתו פנימה, העניק אסקווית לגריי יד כמעט חופשית בכל הקשור לענייני חוץ. שר החוץ הרגיש חופשי לתת הבטחות לצרפת לגבי סיוע בריטי אפשרי במקרה של מלחמה, מבלי לקבל אישור מהממשלה או מבית־הנבחרים, באופן שאין דומה לו בשלטון דמוקרטי היום, או אפילו באותה עת, ושלא חזר על עצמו עד הקנוניה האנגלו־צרפתית המוצדקת הרבה פחות לפלוש למצרים ב-1956. גריי פעל בסודיות משום שידע כי הצעותיו לא יעברו בפרלמנט. במהלך משבר יולי הוא תמך בלחימה לצד צרפת במידה גדולה יותר משתמכו בה רוב עמיתיו בממשלה או הציבור עצמו.
אבל קשה לקבל את הטענה שבשל כך מוטלת על גריי אחריות גדולה לפרוץ המלחמה, מאחר שלא הסביר את המצב לציבור הבריטי בשנים האחרונות של עידן השלום, או משום שלא הזהיר את ברלין באופן שלא משתמע לשתי פנים כי בריטניה לא תישאר נייטרלית. הגרמנים לא שקלו התערבות בריטית אפשרית בתוכניותיהם לקראת מלחמה, וממילא לא התרגשו ממעורבותו של צבא שבזו לו. הם לא נרתעו מהאיום הכלכלי שהציבה השליטה המוחלטת של בריטניה בנתיבי המסחר הימיים ומיכולתה להטיל מצור ימי, וזאת משום שהם התכוונו לנצח במערכה במהירות. אין לשער שעמדה אחרת מצד ממשלת בריטניה היתה יכולה למנוע מלחמה באירופה ב-1914, אך שר חוץ אחר היה יכול לקדם השקפה שונה לגבי השתתפותה של בריטניה בה.
חיל המשלוח הבריטי המתוכנן היה מצויד היטב ביחס לגודלו, אך ממדיו המצומצמים שיקפו חוסר רצון להשקיע סכומים גדולים על חיילי יבשה בשעה שהצי המלכותי צרך רבע מהוצאות המדינה. הנרי וילסון, כראש אגף המבצעים הצבאיים בין 1910 ל-1914, דיבר על "הצבא הקטן המצחיק שלנו", ואמר בזלזול שאין בעיה צבאית ביבשת שהתשובה לה היא כוח בריטי זעום בן שש דיוויזיות. זה מה שהממשלה היתה יכולה להקצות, והמדיניות שלה שיקפה את רצון הציבור. לוחמים ימיים – זה מה שהבריטים אהבו וטיפחו. צבא היבשה ברחבי האימפריה ו"צבא הבית" (Territorial Army), המוצב בבריטניה גופא סבלו ממחסור בכוח אדם בשל מוטיבציה נמוכה להתגייס לשירות צבאי, בייחוד באזורים הכפריים ובוויילס.
וילסון שיחק תפקיד קריטי בקידום קשרים צבאיים הדוקים עם צרפת – הדוקים מדי לטעמם של אנשי הצבא הבריטים, או הדוקים מכפי שהממשלה ידעה. הוא היה נואם רהוט בלשונו אך לא יציב ולא שקול בהשקפותיו, ונכשל חמש פעמים בבחינות הכניסה לאקדמיה הצבאית. הוא תמך תמיד בשירות חובה, ותיאר את המתנדבים במשרה חלקית של הצבא כ"אנשים הטובים והפטריוטים ביותר של אנגליה, משום שהם משתדלים לעשות משהו". ב-1910, כמפקד בית־הספר לפיקוד ומטה, הוא חזה אפשרות של מלחמה באירופה, וטען שהאופציה החכמה היחידה לגבי בריטניה היא להיכנס לברית עם צרפת נגד גרמניה. כשסטודנט חלק על דעתו באומרו ש"רק טיפשות בלתי מתקבלת על הדעת מצידם של מדינאים" יכולה להביא להתפרצות גלובלית, וילסון השיב בבוז: "ואכן טיפשות בלתי מתקבלת על הדעת זה מה שכבודו יקבל!" המדינאי הליברלי רג'ינלד בּרֶט, הלורד מאֶשֶר, כתב לימים שווילסון שלח את הסטודנטים שלו ליחידותיהם "בתחושה שמלחמה אדירה בפתח". ראש־הממשלה תיאר את וילסון לאשת סודו וֶנישָה סטנלי במילים "הפרחח הארסי אך הפיקח הזה", וזה היה תיאור מדויק. הוא היה איש אינטריגות שהתערב בכול, עד כדי הצעת סיוע לפרוטסטנטים של צפון אירלנד שאיימו במרד. אבל יש לזקוף לזכותו את הצטיידותו של צבא בריטניה בתוכנית לשגר חיל משלוח ליבשת – אותה תוכנית המכונה W.F. או “With France”, "עם צרפת".
ב-1911 קיבל וילסון את הסכמתו של גריי לקַשר בין רשות הרכבות לצבא בהכנת תוכנית לניוד היחידות לנמלים במקרה של מלחמה, ובעקבות זאת הוכנו גם לוחות הזמנים הדרושים. בסוף יולי 1911 נאם לויד ג'ורג' בבית עיריית לונדון והציב את בריטניה באופן חד־משמעי לצד צרפת בכל סכסוך עם גרמניה. וילסון הפך למנוע הבריטי העיקרי בהכנות לקראת מימוש ההתחייבות הזאת. ב-1913 הוא ביקר בצרפת שבע פעמים, ובשיחות עם ז'ופר והמטה שלו הוא הבטיח לפרוס, במוכנות מבצעית, 150,000 חיילים בקו אראס־סן־קֶנְטֶן־קמְבְּרֶה, בתוך 13 ימים מיום ההכרזה על גיוס כללי. זה היה מספר דמיוני, אבל בדרך זו קצין בריטי בכיר קבע מוסכמה צבאית. וילסון טען שחיל המשלוח הבריטי יהיה קטן, אבל תרומתו עשויה להיות קריטית. הוא העריך הערכת חסר קיצונית את העוצמה הגרמנית. ובכל זאת, אף שהיה אז רק בריגדיר־ג'נרל, הוא השפיע במידה רבה בשכנוע ראש־הממשלה לשקול, אך בשום אופן לא לאשר, התערבות צבאית במקרה של מלחמה. התנהלותו זו משקפת זהירות היאה למדינאי ולא נטייה לחרחור מלחמה.
בד בבד להתפתחויות האלה, בשיחות בין אנשי הימייה הבריטים והרוסים ב-1914 נדונה האפשרות לספק סיוע בריטי להנחתת כוחות רוסיים בחופי פּוֹמֶרָניה. היה זה מעין משחק מלחמה שכל צבא משתעשע בו, אבל דיפלומט רוסי הדליף את המידע לברלין, מה שרק העצים את חששם של הגרמנים מתוכניותיה של "ההסכמה". למרבה הצער התוכנית הפומרנית לא היתה מעשית. ההכנות של הצי המלכותי למלחמה הגדולה היו מכוונות להטלת מצור, שהשלכותיו הדיפלומטיות לא חושבו כהלכה. כמו כל התכנון הצבאי של בריטניה, גם הפעולה הזאת היתה מלכתחילה מצומצמת בהיקפה ולא עקבית בתוכנהּ, ונעדרה את הדחף הפוליטי המתאים להפוך אותה למשהו מעשי יותר. המדינות האירופיות האמינו שהעימות המזוין יגיע במוקדם או במאוחר, ובכך גם זירזו את בואו. הבריטים מצידם חשבו שהם עצמם לא יהיו מעורבים.
8 קרפד העשיר, בעל טעמים יקרים, מספר הילדים 'הרוח בערבי הנחל'.
9 ההדגשות במקור. [המחבר]
10 ברית בין בריטניה, צרפת ורוסיה (1907) נגד "הברית המשולשת" בין מעצמות־המרכז – גרמניה, אוסטריה־הונגריה ואיטליה (1882).
11 על ידי חיבור שתי הממלכות, אוסטריה והונגריה.
12 הוא היה מן האצולה הגרמנית הבלטית.
13 כינויה של מדינת צרפת משתנה בכל פעם שהיא חווה אירוע היסטורי מהותי שמביא לשינוי המשטר. הרפובליקה השלישית הוקמה אחרי התבוסה מול פרוסיה ב-1870, והיא המשיכה להתקיים עד לכיבושה בידי הגרמנים במלחמת־העולם השנייה. הרפובליקה הנוכחית היא החמישית.
14 המשורר אוסקר ויילד תבע לדין את אביו של מאהבו, לאחר שהאב הטיח כלפיו אמירות שהעליבו אותו. עו"ד קרסון היה פרקליטו של האב במשפט הדיבה.
15 דייווידסון היתה פעילה למען זכות הנשים להצביע בבחירות. ב-4 ביוני 1913 היא פרצה למסלול המירוצים וניסתה לעצור את הסוס שהיה שייך למלך. היא נפצעה ומתה מפצעיה כעבור כמה ימים.
16 "המחלקה הראשונה" אספה מידע על הצבא עצמו ועל מצב הכוחות הידידותיים, ואילו "המחלקה השנייה" עסקה באיסוף מודיעין על צבאות אויב.
17 כך כונתה התחרות בין בריטניה לרוסיה בהשגת שליטה באסיה. את המונח טבע הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג ברומן 'קים', שעלילתו מתרחשת בהודו.
18 תקרית בין בריטניה לצרפת ב-1898 על שליטה בסודן, שכמעט גרמה למלחמה בין השתיים.
19 התקרית המדוברת היא תגרה שפרצה בין קצינים בריטים למצרים מקומיים, כשהבריטים התחילו לצוד יונים שהיו שייכות לכפריים. נגרמו אבדות לשני הצדדים, אך המצרים הוענשו בחומרה רבה והבריטים לא הוענשו כלל. גריי הבטיח להביא את הנושא לדיון בפרלמנט, אך עיכב את הגשת הראיות באופן שכבר לא היה אפשר לקיימו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פורענות” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות