הקורא בספרה של אנה גלמן משוטט בסמטאות הרב-ממדיות של הפסיכואנליזה: בקליניקה, בחברה, ובתרבות; הוא נפגש עם הפסיכואנליטיקאי כאומן המילה, שכן […]
מבוא
הפסיכואנליזה, לצד שלטון וחינוך, היא אחד המקצועות הבלתי אפשריים “שבהם כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות”, כתב פרויד במאמרו “אנליזה סופית ואינסופית”.[1]
בלתי אפשרי באיזה מובן? אין הכוונה לקבלת האנושיות של בעלי מלאכה, זו שטמונה במושג “טעות אנוש”, אלא בעמדה אתית־מקצועית הכרחית של “לא הכל”. אי אפשר להעביר ולמסור איווי, תשוקה שמניעה, אבל ניתן לעורר אותה לעוד סיבוב, מציע לאקאן (סמינר 17, ההופכי של הפסיכואנליזה).[2] לא תהא זאת תשוקת המחנך, השליט, וגם לא של הפסיכואנליטיקאי שתתעורר, אלא זו של היחיד. תשוקה שתתגלה (או לא) נוכח המפגש עם הבלתי אפשרי, תתחולל (או לא) בחלל שב”לא הכל”.
אנחנו מתחילים מהאהבה לאמת, טוען פרויד, עם תשוקה לגלות ולדעת. אכן, כך כל האנליזות מתחילות, אומר לאקאן, אך בסופן אנחנו כבר לא כל כך מאוהבים באמת. הפנים הראשונות של האמת הן רק צד אחד שלה, וכשתופסים אותו, צד אחר חומק (שם). הכוח נמצא בקבלה של הבלתי אפשרי של האמת שלא ניתן לדעת אותה ולומר את כולה, שהרי האמת לא יודעת הרבה על ההתענגות, על הממשי, ממשי שעובד, אך אין לו משמעות. כשפרויד מדבר על הכשרת האנליטיקאי ועל אנליזה בכלל הוא כותב: “לא נציב לנו למטרה לעצב את כל התכונות האנושיות והמיוחדות לפי מתכונת של נורמליות סכמטית, וגם לא נדרוש ממי ש’עבר אנליזה יסודית’ שלא יחוש כל תשוקות ולא יורשה לפתח שום קונפליקטים פנימיים”.[3]
אפשר לומר שכשמוותרים לַמשמעות לטובת מה שהמחברת מכנה בפרק הראשון בספר משמע־אוֹת, מְקיצים ממה שלאקאן מכנה “חלב האמת” שמרדים אותנו, מההסברים היודעים. אפשר לנסות לגעת־לדעת משהו, לא הכל – אי אפשר לדבר על זה כ”האמת”. במפגש עם הבלתי אפשרי, הלא־מודע ממשי שלא ניתן לידיעה, ישנו סיכוי לזהות אוֹת, תו אוּנרי שתמיד יהיה סינגולרי, וישנה אפשרות שתתהווה ד־עת עשות (savoir fair) של היחיד עם המסמן החרוט בבשרו, לעשות בעולמו, כחלק מהשיחים החברתיים.
“כל אחד עושה לעצמו חיים ששווה לחיות אותם מכיוון שהוא מנכס לעצמו את ה’ג’ין’ שלו.[4] מעז לגלות את האמת שלו ואת האמת של עולמו, שהיא מעבר להסברים שהוא מקבל בשיח ‘המתקבל על הדעת'”, כותבת המחברת במאמר המסיים את הספר “ההוויה המדברת בין עץ החיים והדעת”. וכאן באה לעזרתנו הפסיכואנליזה. השיח האנליטי לא מקבל עובדות, אלא שואל וחוקר ללא אדון. פירוש הדבר הוא התמקמות ביחס לשיח האדון, כל אחד ושיח האדון שלו. זו עמדה חתרנית בעולם של שאיפה למצוינות, לדיוק, לאמת טכנו־מדעית מוחלטת ומחליטה, מרדימה. עמדה של חקר ששומרת גם על האנליזה מלהפוך לשיח אדון, אדון האמת, עמדה מעוררת־מתעוררת, ומניעה את החיפוש.
זו העמדה בספר זה.
***
הבאים בשערי הספר יפגשו את החיפוש, מנֵי אפשרויות הטמונות ברעיונות מרכזיים בפרטיטורה של הפסיכואנליזה הלאקאניינית כפי שהם מנוגנים על ידי המחברת בקליניקה, בתאוריה ובחיים. הנגינה היא פרשנית וסינגולרית ויוצרת בשני צירים שלובים שמזינים זה את זה. האחד הוא עבודה פסיכואנליטית, תאורטית וקלינית עם סובייקטים, והשני פונה אל העולם: אל הפוליטי, החברתי, התרבותי. לא בכדי הספר נפתח במאמר שנכתב במהלך הסגר הראשון של מגפת הקורונה, ופותח את שיח האדון הביו־פוליטי ששלט אז באמצעות שיח פסיכואנליטי שמגולם בתחדיש שבשם המאמר: “משמע־אוֹת החיים”. זה בזכות השיח הפסיכואנליטי שהופכי (לא מנוגד) לשיחים האחרים, שאנחנו כולנו חלק מהם, שיש לנו מרחב לזהות את אותיות ה־DNA שלנו כסובייקטים ואולי גם כחברה, כתרבות. זיהוי שמאפשר לכתוב או לנגן את היצירה שלנו, ולא רק לצטט, לחקות אוטומטית, ולהישאר כבולים בחבלי הגורל של שיח האדון.
ניכר שהתשוקה שמגולמת בשיח פסיכואנליטי שתמיד מערער על שיח האדון, אפשרה ואף תבעה התמודדות של המחברת עם רעיונות ותיקים, כביכול מוכרים מצד אחד כמו נרקיסיזם, חזרתיות, סירוס או פמיניזם, ומהצד האחר מפגש עם מושגים חדשים או פחות מובנים בשיח הלאקאניאני כגון סינטום, לא־מודע ממשי, אובייקט a קטנה ופנטזמה. זו התשוקה לחקור ולמסור את מה שהתגלה והומצא במהלך שנות העבודה עם ילדים והורים, נשים וגברים – סובייקטים, כשפעמים רבות זה מטלטל, מפתיע ובה בעת מבהיר ופותח אפשרויות חדשות. לשם כך אנו זקוקים לפסיכואנליזה מדוּבֶּרת, כזו שחיה ונושמת בקליניקה וברחובות העיר והכיכרות גם יחד. כדי שהתווים שבפרטיטורה יקבלו חיים נדרש לדבר וצריך להקשיב, לשמוע את המילים הישנות והחדשות ולהקשיב לניגון.
לשון חיה היא לשון בהתפתחות, אומרת קולט סולר.[5] הלשון נסמכת על המילון, שם כתוב המובן שהתקבע מתוך השימוש, כלומר הגיע מתוך השיח, כלומר בתוך הסדר והקשר החברתי וההיסטורי. הלשון חיה ובהתפתחות מכיוון שקשרים חברתיים משתנים, מילים יוצאות וחדשות נכנסות עם המובן שכל פעם נוצר. לאקאן מדבר על ממד בשפה שהוא מכנה “ללשון”, ממד לא מודע של סגנון ומחוות, אם תרצו, הניגון של הדיבור. “הללשון נושמת בתוך השיח, ‘על יד’ המסמנים, על יד ניסוח המשפט […] האוֹת של הללשון עובר, מועבר ומעביר מסר דרך אותות־סיגנלים […] הסיגנלים עוברים מדור לדור, במשפחה, בתרבות ובקהילה. זוהי גנטיקה נפשית” (“ילדים בתוך להקה – מחוסר ישע לאחריות ונפרדות”, ספר זה). הללשון של הספר הזה, של המחברת, היא חלק בלתי נפרד ביצירה, ואולי גם בשל כך ישנה אפשרות שתמצא ותמצאי שהספר מדבר אִתך. ההרצאות, השיחות, המאמרים, תיאורי המקרה והעבודה הקלינית עם ההמשגות התאורטיות, כולם מדברים לא רק על אלא בעיקר אל ילד, הורה, מורה, אישה, גבר, ובה בעת אל החברה והתרבות. דומה שכך הדבר עם יצירה שהיא סינגולרית, של האחת, היא יכולה להישמע על ידי יחידים, כל אחד ואחת עם השמיעה הסינגולרית שלו ושלה. ייתכן ומתגלה כאן משהו מסוד השפעתה של התשוקה שבלתי ניתנת להעברה ולמסירה: “הללשון היא ידע בלתי ניתן ללכידה […] אולם היא משפיעה על ההתענגות החיה של ההוויה שמדברת” (ק. סולר, שם).
בהקדמה לתרגום ספרה של קולט סולר, כותבת אנה גלמן:
הלא־מודע הוא ממשי. הוא מצמיד מסמן להתענגות, מסמן של ידע שאינו ניתן להכרה והוא סיבת ההוויה, אשר עם זאת מהווה סיבה שלא ניתנת למסירה. זהו אתגר לאנליטיקאי, שכמו אמן ומשורר אמור לגעת בלי להכביר עם פירושים של מובן, ולדעת על ה־parlêtre (הוויהמדברת) – שהוא אירוע של הגוף, מסמן המגולף בגוף – אבל לא זקוק לברברת מיותרת, רק לאקט אנליטי שחותר לכתיבה מחודשת.
כדאי לגשת אל הקריאה בספר זה עם ההמלצה הכתובה בשורות הללו, במובן מסוים כפי שניגשים לשירה. הדבר נכון הן בקריאת כל פרק בפני עצמו והן ביחס למכלול, לאנסמבל ההרצאות, המאמרים והשיחות שכונסו כאן יחדיו. ניתן לקרוא בכל פרק לחוד או בקבוצת מאמרים העוסקת בנושא הקרוב ללב הקורא, כמו למשל עבודה עם ילדים והורים או בטקסטים על מיניות. אפשר גם לחצות את הספר מתחילתו עד סופו, לפתוח את כפליו, לצעוד בעקבות חוטי הפקעת ולהיפגש במושגים או מסמנים בכל פעם מזווית קצת שונה או בהקשר אחר, ולדעת מעט יותר מכיוון חדש ומפתיע.
לבסוף, ניתן לחשוב הן על מלאכת הכתיבה והן מלאכת הקריאה בספר כעבודע, תחדיש מבית מדרשה של אורית יושינסקי, עורכת מדעית בספר זה וחברה לדרך ולתשוקה. עבודע כמענה לשאלת המקצועות הבלתי אפשריים, עבודע עם דעת שאינה הכל, ושיש בה מהלשון ומהללשון, מהאמת החלקית ומהממשי הבלתי אפשרי. אולי במובן הזה יש כאן מענה לחלל ואף למתח המובנה וההכרחי שבין ידע ל ד־עת, זה שמתוכו מחולל הסובייקט עם התענגותו בתוך השיח.
רונית שי
[1] זיגמונד פרויד, “אנליזה סופית ואינסופית”, הטיפול הפסיכואנליטי, תרגום: ערן רולניק, תל אביב: עם עובד, 2002, עמ’ 223. [חזרה]
[2] Jacques Lacan, The Other Side of Psychoanalysis: Book XVII, trans Russell Grigg, New York: W. W. Norton, 2007 [חזרה]
[3] פרויד, “אנליזה סופית ואינסופית”, עמ’ 224. [חזרה]
[4] לפי אגמבן ,(Agamben) כל אחד מקבל בזמן הלידה את “הג’ין־ג’יניוס שלו” ביחד עם הגֵנים (מתוך “ההוויה המדברת בין עץ החיים לעץ הדעת”, ספר זה). [חזרה]
[5] קולט סולר, לאקאן, הלא־מודע מומצא מחדש, תרגום: עלמה יצחקי, תל אביב: רסלינג, 2015. [חזרה]
אין עדיין תגובות