ראיונות קצרים עם גברים נתעבים הוא קובץ סיפורים נועז. דיוויד פוסטר וואלאס פורץ בו את גבולות הסיפור הקצר באמצעות ראיונות, […]
המוות אינו הסוף
המשורר האמריקני בן החמישים ושש, חתן פרס נובל, משורר שנודע בחוגים הספרותיים האמריקניים כ"משורר של משוררים" ולפעמים פשוט כ"המשורר", שכב בחוץ על הדֶק, חשוף חזה, עודף משקל מתון, בכיסא נוח נטוי חלקית, בשמש, קורא, חצי פרקדן, עודף משקל מתון אך לא חמור, זוכה פרס "נַשׁוֹנַל בּוּק" פעמיים, פרס "נשונל בוק קריטיקס סֶרקְל", פרס "לַמוֹנְט", שני מענקים מה"נשונל אֶנדָאוּמֶנט פור דה אַרטְס", "פְּרִי דֶה רוֹם", חבר ב"לָאנֶן פָאוּנדֵיישְׁן", בעל "אות מַקדָאוּוֶל" ומקבל מענק המִחייה ע"ש מילדרד והרולד סְטרוֹס מטעם ה"אמריקן אקדמי אנד אינסיטיוּט אוף אַרטְס אנד לֶטֶרס", נושא בתואר נשיא אמריטוס של ארגון היוצרים הבינלאומי PEN, משורר ששני דורות נפרדים של אמריקנים הכתירו אותו כקול של דורם, בן חמישים ושש עכשיו, שוכב לו בבגד ים XL לא רטוב של המותג ספידו בכיסא נוח מקנבס שניתן להטותו שלב-שלב, על דֶק מרוצף ליד הברֵכה הביתית, משורר שהיה בין עשרת האמריקנים הראשונים שקיבלו "מענק גאונות" מקרן "ג'ון וקתרין ט. מק'ארתור" היוקרתית, אחד משלושת האמריקנים זוכי פרס נובל לספרות שעודם בחיים, מ', ק"ג, חום/חום, קו השיער נסוג בדרך פתלתלה עקב קבלה/דחייה בלתי עקבית של השתלת תוספות שיער בשיטות שונות, הוא ישב, או שכב — ואולי מוטב לדייק ולומר פשוט "התפרקד" — בבגד ים ספידו שחור ליד הברכה הפרטית דמוית הכליה,[1] על דֶק הברכה המרוצף, בכיסא נוח נישא שגבו מוטה עכשיו ארבע נקישות לזווית בת º35 ביחס לאריחי המוזאיקה של הדֶק, ב-10:20 בבוקר ב-15 במאי 1995, המשורר שבכל ההיסטוריה של הספרות היפה האמריקנית תופס את המקום הרביעי במספר ההיכללויות באנתולוגיות, ליד שמשייה אבל לא ממש בצל השמשייה, קורא במגזין ניוזוויק,[2] ומשתמש בתפיחה הצנועה של בטנו כבתמיכה משופעת למגזין, וגם נועל כפכפים, יד אחת מאחורי ראשו והאחרת מושטת הצִדה ונגררת על הפיליגרן בגוני חום-אפרפרר ואוכְרָה של אריחי הקרמיקה הספרדית היקרה, מפעם לפעם מרטיב אצבע כדי להפוך דף, מרכיב משקפי-שמש אופטיים שעדשותיהם טופלו בתהליך כימי כך שיכהו ביחס פְרַקְציונלי לעצמת הבוהק באור שאליו הן נחשפות, עונד על היד הנגררת שעון באיכות ובמחיר בינוניים, כפכפי גומי מלאכותי על כפות רגליו, קרסוליו משוכלים והברכיים פשוקות קלות, השמים חפים מענן ומזדהרים בעוד שמש הבוקר נעה למעלה וימינה, מרטיב אצבע לא ברוק או בזיעה אלא בהתעבות הכפורית שעל הכוס הצנומה של תה קר אשר מונחת לה כעת ממש על גבול הצל שגופו מטיל בחלק העליון השמאלי של הכיסא ושיהיה עליו להזיזהּ כדי שתישאר בצל הקריר הזה, מעביר אצבע בעצלתיים במורד הכוס לפני שהוא מביא בעצלתיים את האצבע הלחה אל הדף, מפעם לפעם הופך את דפי גיליון 19 בספטמבר 1994 של מגזין ניוזוויק, קורא על הרפורמה במערכת הבריאות האמריקנית ועל הטיסה הטראגית מספר 427 של חברת USAir, קורא תקציר של ספרי העיון הפופולריים אזור חם והמגפה הקרבה וביקורת אוהדת עליהם, לפעמים הופך כמה דפים ברצף, מרפרף על מאמרים ותקצירים מסוימים, משורר אמריקני רב-מוניטין שבעוד ארבעה חודשים יחול יום הולדתו החמישים ושבעה, משורר שהמתחרה העיקרי של ניוזוויק, המגזין טיים, כינה אותו בדרך די אבסורדית "הדבר הקרוב ביותר לבן-אלמוות ספרותי אמיתי שחי היום", שוקיו כמעט בלי שיער, הצל האליפטי של השמשייה הפתוחה מתהדק קלות, הגומי המלאכותי של הכפכפים מחוספס משני צדי הסוליה, מצחו של המשורר מנוקד בזיעה, השיזוף שלו עמוק ועשיר, פנים הירכיים שלו כמעט חף משיער, הפין מלופף במהודק סביב עצמו בתוך בגד-הים ההדוק, זְקַן הואן-דייק שלו גזוז למשעי, מאפרה על שולחן הברזל, לא שותה את התה הקר שלו, מפעם לפעם מכחכח בגרונו, לפרקים נע קלות בכיסא הנוח בגון הפסטל כדי לגרד בעצלתיים את כף-הרגל האחת בבוהן רגלו האחרת בלי להסיר את הכפכפים ובלי להביט בכפות רגליו, לכאורה מרוכז במגזין, הברֵכה הכחולה מימינו ודלת ההזזה האחורית של הבית העשויה זכוכית עבה משמאלו באלכסון, בינו לבין הברכה שולחן עגול מברזל לבן קלוע משופד במרכזו בשמשיית חוף גדולה שצלהּ כבר אינו נוגע בברכה, משורר מהמעלה הראשונה לכל הדעות, קורא במגזין שלו בכיסא הנוח שלו על הדֶק שליד הברכה מאחורי ביתו. הברכה הפרטית ואזור הדֶק מוקפים בעצים ובשיחים משלושה עברים. העצים והשיחים, שנשתלו שנים קודם לכן, משורגים וסבוכים וממלאים אותו תפקיד בסיסי כמו גדר מסתור של עץ אורן פיני או חומה מאבן משובחת. זו התקופה שבה האביב בעיצומו ועלוות העצים והשיחים מלאה, דוממת, וצבעה ירוק עז, הם שרויים בצל מורכב והשמים כחולים לגמרי ודוממים, כך שמכלול התמונה החיה והמסוגרת, שבה ברכה ודֶק ומשורר וכיסא ושולחן ועצים והחזית האחורית של הבית, כל זה דומם מאוד ורגוע ושותק כמעט לחלוטין, הגרגור הרך של משאבת הברכה ונקב הניקוז והצליל האקראי של המשורר המכחכח בגרונו או הופך את דפי המגזין ניוזוויק הם הצלילים היחידים — לא ציפור, לא מכסחות דשא רחוקות או מגזמות גדר-חיה או מכשירים לחיסול עשבים שוטים, לא מטוסי סילון מעל לראש ולא קולות עמומים רחוקים מהברכות הפרטיות בבתים שמשני צדי ביתו של המשורר — שום דבר מלבד נשימת הברכה והכחכוח האקראי של המשורר, הכול דומם לגמרי ורגוע ומסוגר, שום רמז לבריזה שתניע את עלי העצים והשיחים, הירוק חסר התנועה של הצמחייה, הדומם, החי, הסוגר, זוהֵר ומלא חיים ואין ממנו מנוס, ולא דומה לשום דבר אחר בעולם לא במראיתו ולא ברושמו.[3]
אין עדיין תגובות