רָאש פינליי נחשב לבחור הכי פרוע ברוזמרי ביץ'. מכוניות היוקרה שבהן נהג, יופיו הכובש ותור אינסופי של בנות המבקשות את […]
1
זה לא סיפור אהבה שגרתי. הוא יותר מדי דפוק, האמת, בשביל להיות קסום. אבל כשאתה בנו הממזר של המתופף האגדי של אחת מלהקות הרוק הנערצות ביותר בעולם, אפשר לצפות שהחיים שלך יהיו דפוקים על כל הראש. אנחנו ידועים בזה. וכשמוסיפים לחבילה אמא אנוכית, מפונקת ומרוכזת בעצמה, התוצאה לא נעימה במיוחד למראה.
אני יכול להתחיל את הסיפור בכל מיני מקומות. בחדר השינה שלי, כשחיבקתי את אחותי שמיררה בבכי בגלל מילים אכזריות שאמרה לה אמא שלנו. בדלת הכניסה, כשהביטה בִּדמעות שזלגו על פניה, בזמן שאבא שלי בא לקחת אותי לסוף שבוע והיא נשארה לבד. שני הדברים האלה קרו הרבה פעמים ונחקקו בי לעד. שנאתי לראות אותה בוכה. אבל זה היה חלק מהחיים שלי.
יש לנו אותה אמא, אבל אבות שונים. שלי היה רוקר מפורסם שהכיר לי את עולם הסקס, סמים ורוקנרול בכל סוף שבוע שני ולחודש שלם במהלך הקיץ. הוא אף פעם לא שכח אותי. אף פעם לא המציא תירוצים. תמיד היה כשצריך אותו. דין פינליי אולי לא מושלם, אבל הוא תמיד בא לאסוף אותי. גם אם היה שפוך לגמרי, הוא הגיע.
אבא של נאן אף פעם לא בא. היא נשארה לבד כשלא הייתי, ואף שאהבתי להיות אצל אבא שלי, הידיעה שהיא זקוקה לי העציבה אותי מאוד. הייתי כמו הורה בשבילה. האדם היחיד שהיא יכלה לסמוך עליו שידאג לה. התבגרתי מוקדם בגלל זה.
כשביקשתי מאבא שלי לקחת גם אותה, הוא עשה מין פרצוף עצוב כזה וניענע בראש. "לא יכול, בן. הלוואי שיכולתי, אבל אמא שלך לא מסכימה."
הוא לא אמר יותר מזה, אבל אני ידעתי שאם אמא שלי לא מסכימה, אין סיכוי. אז נאן נשארה לבד. רציתי לשנוא מישהו בגלל זה, אבל היה לי קשה לשנוא את אמא שלי. היא היתה אמא שלי והייתי ילד.
אז מצאתי לאן להפנות את השנאה והכעס שלי על העוול שנעשה לנאן. אל האיש שלא בא לראות אותה. האיש שאף שהיתה בשר מבשרו, לא אהב אותה מספיק אפילו בשביל לשלוח כרטיס ברכה ליום ההולדת. היתה לו משפחה חדשה משלו. נאן נסעה פעם לראות אותם.
היא הכריחה את אמא לקחת אותה לבית שלו. היא רצתה לדבר איתו. לראות אותו. היא היתה בטוחה שהוא יאהב אותה. נראה לי שהיא האמינה שאמא בכלל לא סיפרה לו עליה. היא רקמה לה בראש מין אגדה כזאת על כך שאבא שלה ישמע על קיומה ויחוש להציל אותה, לתת לה את האהבה שחיפשה באופן נואש כל כך.
הבית שלו היה קטן יותר משלנו. קטן בהרבה. בעיירה כפרית קטנה באלבמה, במרחק שבע שעות נסיעה. נאן אמרה שהוא מושלם. אמא קראה לו עלוב. אבל זה לא הבית שרדף את נאן, ולא גדר העץ הלבנה שתיארה לי לפרטי פרטים או טבעת הכדורסל בחוץ והאופניים השעונים על דלת החניה.
זאת היתה הילדה שפתחה את הדלת. היה לה שיער ארוך ובלונדיני, כמעט לבן. היא נראתה לנאן כמו נסיכה. אלא שהיא נעלה נעלי התעמלות מלוכלכות בבוץ. לנאן אף פעם לא היו נעלי התעמלות, והיא גם אף פעם לא התקרבה לבוץ. הילדה חייכה אליה ונאן הוקסמה לרגע. ואז היא ראתה תמונות על הקיר מאחורי הילדה. תמונות של הילדה הזאת עם עוד ילדה שדומה לה בדיוק. וגבר שהחזיק בידי שתיהן. הוא חייך וצחק.
להן הוא היה אבא.
היא היתה אחת משתי הבנות שהוא כן אהב. אפילו בגילה הצעיר נאן ראתה בבירור שהוא מאושר בתמונות האלה. הוא לא התגעגע לילדה שנטש. זאת שאִמה אמרה לה שוב ושוב שהוא מודע לקיומה.
כל הדברים שאמא שלנו ניסתה לומר לה במרוצת השנים והיא סירבה להאמין בהם פתאום התחברו. היא לא שיקרה. אבא של נאן לא רוצה בה כי יש לו חיים אחרים. יש לו שתי בנות יפהפיות ומלאכיות, ורעיה שדומה להן בדיוק.
התצלומים על הקיר המשיכו לייסר את נאן עוד שנים אחר כך. שוב רציתי לשנוא את אמא שלי, שלקחה אותה לשם. שדחפה לה את האמת בפנים. כשנאן חייתה בעולם האגדות שהמציאה לה, היא לפחות היתה מאושרת יותר. אבל באותו יום היא איבדה את תמימותה. ושנאתי לאביה ולמשפחתו הלכה והתעצמה בקרבי.
הם גזלו מאחותי הקטנה את החיים שהיתה ראויה להם, את האב שהיה יכול לאהוב אותה. הילדות האלה לא היו ראויות לו יותר מאשר נאן. האישה שהיה נשוי לה השתמשה ביופי שלה ובבנות האלה כדי להרחיק אותו מנאן. שנאתי את כולם.
בסופו של דבר פעלתי מתוך השנאה הזאת, אבל הסיפור מתחיל באמת בלילה שבלייר וִין נכנסה לבית שלי עם הבעה מתוחה ופרצוף של מלאך. הסיוט הכי נורא שלי…
אמרתי לנאן שלא מתאים לי שאנשים יבואו באותו ערב, אבל היא בכל זאת הזמינה. אחותי הקטנה אף פעם לא ידעה לקבל סירוב. נשענתי לאחור על הספה, מתחתי רגליים ולגמתי מהבירה. הייתי צריך להישאר בסביבה מספיק זמן כדי לוודא שהעניינים לא ייצאו משליטה. החברים של נאן יותר צעירים מהחברים שלי. לפעמים הם קצת מאבדים רסן. אבל הייתי מוכן לסבול את זה כי זה שימח אותה.
העובדה שאמא ברחה לפריז המזדיינת עם הבעל החדש שלה – אבא של נאן, שעדיין לא התייחס אליה – לא תרמה למצב הרוח שלה בתקופה האחרונה. עשיתי כמיטב יכולתי לעודד אותה קצת. הלוואי שלראשונה בחיי אמא שלי תחשוב על מישהו חוץ מעצמה.
"רָאש, תכיר את בלייר. נראה לי שהיא שלך. מצאתי אותה בחוץ והיא נראתה כאילו היא קצת הלכה לאיבוד." קולו של גרנט קטע את מחשבותיי. הסתכלתי על אחי החורג, ואז על הבחורה שעמדה לידו. ראיתי את הפנים האלה בעבר. עבר מאז זמן, אבל עדיין זיהיתי אותן.
לעזאזל.
היא אחת מהן. לא ידעתי את שמותיהן, אבל זכרתי שהן היו שתיים. זאת היתה… בלייר. הצצתי לעבר נאן וראיתי שהיא עומדת לא רחוק עם פרצוף זועף. זה לא ייגמר טוב. גרנט לא קלט מי הבחורה הזאת?
"מה אתה אומר?" שאלתי, וניסיתי לחשוב על דרך לסלק אותה מכאן, ומהר. נאן עמדה להתפוצץ בכל רגע. בחנתי את הבחורה שהיתה המקור למכאוביה של אחותי במשך רוב חייה. היא היתה מהממת. פנים בצורת לב שבמרכזן זוג עיניים כחולות גדולות עם הריסים הטבעיים הארוכים ביותר שראיתי מעודי. תלתלי משי בגוון בלונד־פלטינה שגלשו לעבר ציצים מוצלחים ביותר שהציגה לראווה בגופייה צמודה. אוי ואבוי. כן, היא חייבת ללכת. "היא שווה, אבל צעירה. לא יכול להגיד שהיא שלי."
הבחורה נרתעה. אם לא הייתי מסתכל עליה בתשומת לב רבה כזאת, הייתי מחמיץ את זה. לא הבנתי מה הסיפור של הפרצוף האבוד. היא נכנסה לבית הזה בידיעה שהיא נכנסת לאזור עוין. למה היא נראית כל כך תמימה?
"אבל היא שלך, בטוח, כי אבא שלה ברח עם אמא שלך לאירופה לכמה שבועות. הייתי אומר שהיא שלך עכשיו. אם אתה רוצה, אני אציע לה מקום אצלי בשמחה. אבל רק אם היא תבטיח להשאיר את הנשק הקטלני שלה באוטו." גרנט היה משועשע מכל הסיפור. המנוול. הוא ידע טוב מאוד מי היא, ונהנה מכך שזה מפריע לנאן. גרנט יעשה הכול כדי להרגיז את נאן.
"זה לא אומר שהיא שלי," עניתי. ציפיתי שהיא תבין את הרמז ותלך.
גרנט כיחכח בגרונו. "אתה צוחק, כן?"
לגמתי בירה ונעצתי בגרנט מבט. לא היה לי כוח לדרמות שלו ושל נאן. זה התחיל להיות מוגזם, אפילו בשבילו. הבחורה צריכה להסתלק.
היא נראתה כאילו בעוד רגע תברח. לא לזה היא ציפתה. היא באמת חשבה שאבא'לה החמוד שלה יחכה לה פה? זה נשמע לי כמו קשקוש. היא חיה עם האיש במשך ארבע־עשרה שנה. אני הכרתי אותו רק שלוש שנים וכבר קלטתי שהוא חתיכת חרא.
"יש לי בית מלא אורחים והמיטה שלי כבר מלאה," הודעתי לה והבטתי שוב באחי. "אני חושב שעדיף שניתן לה למצוא מלון עד שאדבר עם אבא'לה שלה."
בלייר שלחה יד אל המזוודה שהחזיק גרנט. "הוא צודק. אני אלך. זה היה רעיון גרוע," היא אמרה בקול נשבר. גרנט לא הרפה מהמזוודה בקלות, והיא משכה אותה בחוזקה כדי שיעזוב. ראיתי דמעות עומדות בעיניה ומצפוני הציק לי קצת. אני מפספס פה משהו? היא באמת ציפתה שנקבל אותה בזרועות פתוחות?
בלייר מיהרה לדלת. ראיתי את פניה של נאן נמלאות שמחה לאיד כשבלייר עברה על פניה.
"כבר הולכת?" שאלה אותה נאן. בלייר לא הגיבה.
"אתה חתיכת מניאק חסר לב, אתה יודע?" סינן אלי גרנט.
לא היה לי חשק להתחיל להתעסק איתו. נאן טופפה אלינו בגיחוך ניצחון. היא נהנתה מזה, והבנתי גם למה. בלייר היתה תזכורת חיה לכל מה שחסר לנאן בילדותה.
"היא נראית בדיוק כמו שזכרתי אותה. חיוורת וסתמית," הפטירה נאן כשצנחה על הספה לידי.
גרנט נחר. "אז את לא רק רעה אלא גם עיוורת. אולי את שונאת אותה, אבל גברים יזילו עליה ריר."
"אל תתחיל," הזהרתי את גרנט. נאן אולי נראתה שמחה, אבל ידעתי שאם היא תחשוב על זה יותר מדי היא תתמוטט.
"אם אתה לא תלך אחריה, אני אלך. ואני אשכן את התחת הסקסי הזה שלה אצלי בבית. היא לא מה ששניכם חושבים שהיא. דיברתי איתה. אין לה מושג. האבא הדפוק שלכן אמר לה לבוא לכאן. אין מצב שהיא שקרנית כזאת טובה," אמר גרנט ונעץ בנאן מבט זועם.
"אבא בחיים לא היה אומר לה לבוא אל רָאש. היא באה לכאן כי היא עלוקה. היא הריחה כסף. ראית מה היא לבשה?" נאן עיקמה אף בגועל.
גרנט צחק. "ראיתי מצוין מה היא לבשה. למה נראה לך שאני כל כך רוצה שהיא תבוא אלי? היא שווה בטירוף, נאן. לא מזיז לי מה את אומרת. הבחורה הזאת תמימה, אבודה, ושווה בטירוף זיון."
גרנט הסתובב ופנה אל הדלת. הוא התכוון ללכת אחריה. לא יכולתי לתת לו לעשות את זה. קל לעבוד עליו. הסכמתי שהבחורה נעימה לעין, אבל הוא נתן לזין שלו להוביל אותו.
"תפסיק. אני אלך אחריה," אמרתי וקמתי.
"מה?" שאלה נאן בזעזוע.
גרנט נסוג ונתן לי לעבור. לא הסתובבתי להסתכל על אחותי. גרנט צדק. הייתי חייב לראות אם זאת הצגה או שבאמת האבא הדביל שלה אמר לה לבוא לכאן. שלא לדבר על זה שרציתי להסתכל עליה בלי קהל מסביב.
אין עדיין תגובות