נובלה אמריקאית המתארת את חייו של חייל מרינס שנסיבות חייו העגומות נכפו עליו. ילדות קשה וחיים לא פשוטים עצבו אותו […]
1 – חמשת הגברים שתו לאיתם ספלי קפה מהבילים בעודם שעונים על פיק אפ טראק מטונף בבוץ. הם היו חבושים קסדות, לבושים במעילי רוח ועל ידיהם כפפות עור גסות. הבל הקפה לא הצליח לחמם את פניהם האדומות מפאת הרוח הקרה שנשבה. על הטנדר נחו בערבוביה חמישה מסורי שרשרת, ג'ריקנים של דלק, כבלי מתכת, גרזנים וכלי עבודה.
"זזנו?" אמר אחד מהם חבוש בקסדה כחולה.
"תן לגמור את הקפה בוס" ענה לו אחר בעוד השלושה הנותרים מהנהנים בראשם.
"תזדרזו, יש לנו הרבה עבודה".
"הבן זונה הזה לא נח לרגע".
"בלי הבן זונה הזה, לא היינו מקבלים את החוזה".
"בסדר, בסדר, אבל הוא עובד בקצב מטורף ואנחנו רק מנקים אחריו".
"היית רוצה להתחלף איתו?" חייך בלעג בעל הקסדה הכחולה.
"לא תודה, בוס, לא תודה".
"אז עדיף שתשתוק, קדימה, קחו את הציוד ונתחיל. פרד וג'ף גזרה מערבית, סמית'י וסול במזרחית".
בעודם נוטלים את מסורי השרשרת ובודקים אם יש מספיק דלק נשמע טרטור מנוע לא מוכר מכיוון מדרון ההר. החמישה הפנו את מבטם ורכב לבן מרובב בנתזי בוץ של שירות הדואר האמריקאי נגלה לעיניהם בעודו מנסה נואשות להיאחז בדרך הבוצית. מנוע הרכב נהם במאמץ ולבסוף הצליח ונעצר לידם.
איש הדואר ירד מהרכב, חבוש כובע פרווה, חנוט במעיל רוח כחול.
"היי מל" נפנף בידו לעבר בעל הקסדה הכחולה, "מה קורה?"
"היי סת, מה מביא אותך אלינו?"
"קיבלנו מברק בהול עבור אחד מהצוות שלך".
"מברק? למי?"
"מישהו בשם ג'ון אברט".
"חרא".
"מה? הוא לא בצוות שלך?"
"כן ולא" ירק מל, "הוא בצוות שלי אבל הוא לא עובד איתנו בדיוק".
"כלומר?"
"הוא מקדים אותנו, מוריד את העצים ואנחנו מנקים אחריו".
"לא טוב, אני חייב להעביר לו את המברק הזה".
"זו בעיה".
"למה? אתה לא יודע איפה הוא עובד עכשיו?"
"אני יודע אבל הוא לא אוהב חברה, מאז שחתמתי איתו על הסכם העבודה האחרון, לפני בערך תשעה חודשים, לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו".
"איפה הוא גר?"
"אין לי מושג, יש לו את הקרוואן הממונע הזה, של דודג' אני חושב ולפי ההתקדמות שלו הוא מחנה אותו לא רחוק. אפילו לעיירה הוא כבר לא טורח להגיע, אם הוא צריך משהו, יש לו חתיכת אופנוע, אינדיאן 741 והוא קונה את זה במקום אחר".
"ה-741?"
"כן".
"זה ממלחמת העולם השנייה, לא?"
"כן, הדגם הצבאי שלהם".
"ונוסע?"
"חבל לך על הזמן, כמו חדש".
"אתה יודע איפה הוא עובד עכשיו?"
"בערך".
"אז שים לו את זה שם".
"בחלומות הלילה".
"מה הבעיה?"
"להתקרב לשם בלי הודעה מראש זה כמעט מוות בטוח".
"על מה אתה מדבר?" צחק סת.
"אל תצחק, הוא אימץ גור האסקי ואילף אותו ופעם כשהייתי צריך למסור לו על שינוי בשטחי הכריתה נסעתי לשם, לא ידעתי עליו וכמעט לא יצאתי משם בחיים".
"בגלל גור האסקי?"
"הגור הזה גדל למפלצת אמיתית, הוא נראה כמו האסקי אבל אני לא משוכנע בכך".
"מה? זאב?"
"אני לא מוכן לחתום שלא".
"אז מה עושים?"
"מאיפה המברק?"
"הגיע ממפקדת המרינס".
"המרינס? הם מנסים לגייס אותו?"
"לא בדיוק" אמר סת ולקח את מל בצידה, מתרחק משאר החוטבים, "הוא כבר עשה את שלו בוויאטנם, כל חודש הוא מקבל קצבה מכובדת מהצבא, הבעיה היא שאימו נפטרה ובעיירה שבה נולד לא ידעו איך להודיע לו אז פנו לצבא וכך קיבלתי את המברק הזה".
"אימו נפטרה?"
"כן".
"אז אין ברירה, כנס לרכב שלי, ניסע אליו, הרכב שלך לא יוכל להגיע לשם".
"או. קיי, רק אנעל אותו וניסע".
סת פנה אל רכב הדואר ומל שחרר את עובדיו למטלותיהם בעודם נועצים בו מבטי שאלה, שבחר להתעלם מהם. הוא נכנס לטראק, הניע אותו, סת הצטרף אליו ובנהם מנוע עקר ממקומו, מתיז בוץ לכל עבר.
"ההסכם איתו אמור להסתיים עוד שלושה חודשים, אני מקווה שלא יבריז לי, מעולם לא היה לי כורת עם הספק כמו שלו".
"מה תעשה?"
"אם הוא יעזוב? אצטרך לשכור לפחות עוד שלושה אם לא יותר".
"אתה יודע עליו משהו?"
"אלי הוא הגיע, ישר מוויאטנם".
"אני קצת פשפשתי בעברו".
"ו…"
"לא גיליתי הרבה. הוא שירת בוויאטנם, השתתף בקרב לה דראנג, קיבל שלוש פעמים את לב הארגמן".
"שלוש פעמים?"
"כן, את כוכב הכסף וצלב השירות המצוין".
"גיבור מלחמה יש לנו פה".
"אבל שמע, את צלב השירות המצוין הוא סירב לקבל".
"סירב לקבל? למה?"
"אין לי מושג ומשם כבר לא היה לי מידע עליו".
"כמה זמן הוא שירת שם?"
"כמה תקופות שירות רציפות, אה, עוד דבר אחד, הוא היה בין היחידים שקיבל דרגת קצונה בשטח, בלי ווסט פוינט, פשוט מפקד אוגדה 101…"
"המוטסת?"
"כן, הוא מינה אותו לסרן במהלך הקרבות".
"ממש גיבור מלחמה".
"כן".
הם המשיכו לנסוע בדממה עוד כעשרים דקות ומל עצר את הרכב. "הוא צריך להיות באזור" אמר מל, מביט בקורת רוח על גזעי העצים הכרותים שמסביבם, 'איזה הספק, איזה הספק'. הוא כידר את ידיו סביב פיו וצעק "ג'ון".
לא היה כל מענה.
הוא חזר לרכב והפעיל את צופר הרכב מספר פעמים ושוב צעק "ג'ון". לאחר מספר דקות שוב חזר על התהליך וסת משך בשרוול מעילו מצביע ומבין הגזעים הכרותים והענפים הסבוכים הופיעה דמות מאיימת, על כתף אחת, גרזן גדל מידות ועל השנייה, משור שרשרת כבד. הדמות קרבה אליהם יותר ויותר, זקן עבות כיסה את פניה ומשקפי שמש כהים הסתירו את עיניה ועל ראשה קסדה צבאית, גומי שחור כרוך עליה וקופסת סיגריות נעוצה בין סרט הגומי לקסדה.
"מה הבעיה?" שאל בשפתיים קפוצות.
"ג'ון" פנה אליו מל, "הגיע עבורך מברק".
ג'ון לא ענה וסת ניגש אליו בחשש מה, מושיט לו את המברק. הוא לקח את המברק, טמן אותו בכיס פנימי במעילו וסב על עקבותיו.
"ג'ון" קרא מל, "כדאי שתקרא את המברק" וג'ון עצר על מקומו סב באיטיות, "אתה יודע את תוכנו?"
"ככ..כן" ענה מל, נע אינסטינקטיבית לאחור.
"סס…סליחה" התערב סת, "אבל אתה אמור לחתום לי שקיבלת אותו".
ג'ון קרב אליהם, הסיר את כפפת העור מידו השמאלית וחתם לאיש הדואר. הוא הסיר את משקפי השמש שלו ועיניו האפורות הקרות ננעצות במל בעודו קורע את המעטפה. הוא קרא את הכתוב במשך מספר שניות ונפנה אל מל.
"החוזה שלי מסתיים עוד שלושה חודשים" אמר, "לא אחדש אותו".
"אני מבין" ענה מל.
"ללא ספק אתה מבין", פלט ופנה לאחור.
הנסיעה חזרה הייתה דמומה ועת הגיעם לרכב הדואר נפרד סת במהירות בעוד מל שקוע במחשבותיו הוא.
אין עדיין תגובות