רחוק מכאן

"לא​ ​משנה​ ​בני​ ​כמה​ ​נהיה,​ ​לכולנו​ ​יהיו​ ​חלומות,​ ​או​ ​לפחות​ ​דברים​ ​שנשבענו​ ​לעצמנו​ ​להשיג

אותם"

 

גיא,​ ​בחור​ ​בן​ ​26,​ ​פנטזיונר​ ​מלא​ ​בשריטות.​ ​בסך​ ​הכול​ ​רוצה​ ​למצוא​ ​את​ ​האיזון​ ​והשלווה​ ​בחיים.

רגע​ ​לפני​ ​שהוא​ ​נוגע​ ​באושר​ ​ומרגיש​ ​שהכול​ ​קרוב​ ​להיות​ ​מושלם,​ ​משהו​ ​בתוכו​ ​דוחף​ ​אותו​ ​לנוע

ולעשות​ ​שינוי,​ ​כדי​ ​לא​ ​להיות​ ​מאותם​ ​אנשים​ ​שנותנים​ ​לחיים​ ​לחלוף​ ​להם​ ​מול​ ​העיניים.

 

רחוק​ ​מכאן​ ​​הוא​ ​רומן​ ​עלילתי​ ​משעשע​ ​ומפתיע​ ​כאחד,​ ​המבטא​ ​את​ ​הישראליות​ ​הטיפוסית​ ​שמביאה

עימה​ ​את​ ​המרדף​ ​הבלתי​ ​נגמר​ ​אחרי​ ​האושר.​ ​הכתיבה​ ​העכשווית​ ​והשנונה​ ​מספקת​ ​הצצה​ ​אל

הדינמיות​ ​של​ ​החיים​ ​ביו​ ​ערכי​ ​המשפחה​ ​לרצון​ ​העז​ ​להגשמת​ ​חלומות​ ​ואל​ ​הגבול​ ​שבין​ ​אהבה

לחברות.

 

שגיא​ ​פלדמן​ ​​הוא​ ​עיתונאי.​ ​​רחוק​ ​מכאן​ ​​הוא​ ​ספרו​ ​הראשון.

מקט: 4-1272-129

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

"לא​ ​משנה​ ​בני​ ​כמה​ ​נהיה,​ ​לכולנו​ ​יהיו​ ​חלומות,​ ​או​ ​לפחות​ ​דברים​ ​שנשבענו​ ​לעצמנו​ ​להשיג אותם"   גיא,​ ​בחור​ ​בן​ ​26,​ […]

---

 

 

1

מלך המתולתלות

 

 

רוב בני האדם יכולים לספור את הקרובים אליהם לכל היותר על אצבעות שתי הידיים. למנות את אלו שמכירים אותם בכל הדמויות של חייהם, אלה יודעים היטב שבלי השריטות הקטנות שלהם לא היה נוצר חיבור ראשוני או מתגלה בכלל איזושהי טיפת אהבה. ייחודיות או מוזרות? תקראו לזה איך שתרצו. אני קורא לזה “שריטות אהובות”. את רובן אני מפגין כלפי חוץ כי זה אני, ואם מישהו פחות מתחבר לזה, לא קרה דבר. נראה שלא נשב לבירה ושיחת נפש בפאב השכונתי, או למנת קפאין בארבע עיניים אחרי יום עבודה מפרך.

אני מלך המתולתלות, זו השריטה שעושה אותי מי שאני. רשמית אף אחד לא העניק לי את התואר הזה, אבל נפשית כולן העניקו לי אותו. אני הולך ברחוב ומחייך לכל מתולתלת שאני רואה, לא משנה אם אנחנו מכירים או לא, וכמעט תמיד הן מחזירות לי חיוך שעושה לי טוב על הלב. זה גורם לי להיות מאושר – כל התאים בגוף שלי בועטים בשמחה – וזה מעניק לי מוזה להמשך היום. יש שאומרים שיום בלי חיוך זה יום מבוזבז. אצלי “יום בלי תלתל זהו יום מבוזבז”. סול, היצירתי בחבורה, אפילו עיצב לי סטיקר ייחודי לאוטו: “מלך המתולתלות”. כבר ארבע שנים שהוא שורד לו בגאווה על השמשה האחורית בענתיקה שלי. בכל יום עוצרים אותי ברמזור ושואלים לפשר האמרה המוזרה, “תגיד, חבר, מה הקטע עם תלתלים?” ובלי להסס בכל פעם אני לובש ארשת פנים רצינית, פותח את החלון בסטייל ועונה, “תגיד, אתה רציני? אני מלך המתולתלות. חפש בגוגל.” תמיד אחר כך אני נשאר עם ספקות, כמו “מה הבן אדם חשב לעצמו”. אם מישהו היה אומר לי שהוא מלך הבלונדיניות למשל, הייתי חושב שהוא איזה סוטה מין או מוזר בקטע דפוק.

מתולתלות זה משהו אחר, יש לזה קטע משלו. שובב, מזמין, טוב, תמים ומפולפל בו-זמנית. בינתיים אין לי ערך בוויקיפדיה או ספר בנושא, אבל בעתיד בטוח שכולם ידעו מזה, ואפילו אוכל להרוויח כמה גרושים מהשריטה שלי לתלתלים. וכשאתה מרוויח כסף מדברים שאתה אוהב, הכול קטן עליך. לא כולם מקבלים את זה יפה, הם גם לא חייבים, וכבר מזמן הבנתי שלא כולם צריכים לאהוב אותי. כל אחד והקטע שלו, או לפחות זה שהוא הצליח להמציא לעצמו.

זה לא כל כך קשה. לפעמים אנשים מספרים לך סיפורים, משתפים אותך בחייהם ומקווים שתגיד להם את מה שהם הכי רוצים לשמוע. אז פיזית אתה עוצר, נעמד מולם, נושך שפתיים, מחייך מדי פעם ומשחיל מילה שבמידה מסוימת תתחבר לשיחה. נפשית, אין לך אפשרות להשהות את הכול. עברת את הגיל שבו אין לך שום דאגות על הראש, חלפו שנים רבות מדי מאז שלקחו אותך לטיול צוהריים בעגלה מרופדת, דיברו אליך בצורה מפגרת, והיית המלך של כולם. עכשיו הימים שלך מטורפים מכל המסגרות והחובות שקיבלת על עצמך, ונמאס לך להיות נחמד ולשמוע בשקיקה אחרים שמשגעים לך את השכל. דווקא באותו רגע אתה עסוק בעצמך, והמחשבה שלך נודדת לה בלי לשאול אותך, אל מקום אחר של פנטזיה מתפרצת. אך גם המקום הקסום כבר מזמן השתנה, ואתה תקוע באותה הנקודה בלי לשים לב, ובכל זאת בוחר לחשוב שההווה כבר מזמן התנתק לו מהעבר. אז כן, יהיה לך טוב בעתיד, אך לא בטוח שהוא עדיין שם.

בחיים שלי יש אנשים שמזמן התחשק לי להוציא להם כרטיס אדום, שפשוט יתעופפו ולא תהיה להם יכולת לחזור. איש לא קלט עדיין את ההצגה המוצלחת שלהם, וזה מעצבן אותי. איך אפשר להמשיך להיות בסדר עם כולם? די. לא בא לי לזייף, כשהם כל יום עולים לפרמיירה 24/7 עד שהם בעצמם לא יודעים מי הם. במה הם יכולים לתרום לי? אולי בביטול דו”ח מאיזה פקח מניאק. האחרים “תוססים”, כיף לי לכנות אותם ככה ולספר עליהם. מרגיש לי כל כך נכון להיות בקרבתם, כל אחד דמות בפני עצמו. קופצים על העולם, צוחקים על היקום, בועטים ומלטפים בו-זמנית את הכול. אז אני קשוב לעצמי ומנסה לבחור למי להקשיב. יש מישהו שלא רוצה שיקשיבו לו? הפרצופים של כולם מסביב משדרים רצון לאהבה ואותו מבט נלהב בעיניים.

לנו, אנשי הקיץ, נמאס לשמוע סיפורים של אחרים. אנחנו רוצים לדבב את מסע חיינו בעצמנו. לקבוע את הרף. לדעת מי הם הטובים ומתי הרעים יבואו. בן אדם של קיץ זה לא אחד שהולך בכל יום לים, מכור למלבי או לא סובל את החורף. זה משהו שנולדים איתו, שמושרש אצלנו עוד מהיותנו תינוקות. כבר באולטרה סאונד רואים אותנו עם גלשן ומשקפי שמש מדמיינים דולפינים.

אז נכון, החיים לא תמיד כאלה מעניינים ואפילו כשאתה מנסה להמציא איזה ריגוש או לטוס לחו”ל לכמה ימים בספונטניות, אחרי תקופה מסוימת האדרנלין יורד. אבל אנשים רוצים להרגיש גיבורים ושכולם ידעו שהם יכולים להתמודד עם הכול.

אנחנו אמנם לא קיבוץ או מושב קטנטן, אבל אצלנו, במרכז, כולם מכירים את כולם. אנשי החורף, הקיץ, הסתיו והאביב, וגם אלו שאין להם עונה כי הם מעדיפים להישאר רוב שעות היום בבית.

במרכז הרוב גרים אחד בתוך השני. הודות לבנייה העירונית בראשון לציון ולתמ”א 38 שלא מפסיקה להשתלט על הבניינים, אתה יודע איפה גרים סבא וסבתא של האקסית של החבר הכי טוב שלך. אתה יודע למה אבא של המוזר מהשכבה מתחתיך נמצא במעצר בית ברומניה. אתה יודע שהשכן עם המוסטנג מהרחוב המקביל מנהל נישואים פתוחים, ושאשתו קוראת בספר הזוהר בכל לילה לפני שהיא הולכת לישון. אתה יודע שהדוורית שלך כבר עשתה שלוש הפלות ובכל זאת מנסה להמשיך להרות. אתה יודע בעיקר את כל מה שאתה לא רוצה לדעת.

משתפים אותי ביותר מדי דברים, כנראה הפרצוף שלי משקף דמות של טיפוס הגון. בתכלס, אני שונא רכילויות. לא אגיד שלא יוצא לי להתחרבש בתוך הדייסה הזאת, לפעמים זה אפילו מעניין, אבל אני משתדל להימנע מכך, להנהן ולהפריח את זה מראשי. ברוב הפעמים הזיכרון הפנומנאלי שלי מונע זאת ממני, אבל זה לא עובר לאוזן אחרת. לפחות לא מפי.

הסטיגמות עליי מתחלקות לכמה חלקים. יש אנשים שחושבים שאני סטלן, אולי בגלל הזקן שמכסה לי את הפרצוף. ברוב התקופות הוא לא כזה ארוך, אבל הוא כבר הגיע לשלב שבו צמחו להן שערות ג’ינג’יות כי כשאני מסתפר אני בקושי מקצר אותו. ככה זה אצלנו, האשכנזים. אם לא נולדנו ג’ינג’ים, איכשהו הג’ינג’יות רודפת אחרינו בחלקי הגוף האחרים ובאחיינים אחדים שנולדים למשפחה. ומתווסף לזה גם החיוך הקבוע, אבל סטלן? מה הקשר?

אחרים חושבים שאני “מלח הארץ”, אולי בגלל הלוק השרירי, הגופיות הספורטיביות של ניו בלאנס או סנדלי השורש. די כיף לי עם התדמית הזאת. היא מוסיפה לי לביטחון העצמי, גורמת לי להשיג דברים יותר בקלות, ומחבקת לי את האגו חיבוק של 20 שניות לפחות. האחרונים הם הכי גרועים, פשוט חסרי אינטואיציה. הם בזים לי ולא ברורות לי הסיבות לכך. קנאה? עוינות? שוני? המבטים שלהם די מוגזמים. נעיצת עיניים כמו של ניצים שרעבים לטרף. גם אליהם אני מנסה להתקרב, לרוב ללא הצלחה, כי דווקא מאלה ששונים ממך אתה יכול ללמוד הכי הרבה. בקיצור, אפשר לומר שיש בי אהבה כלפי כולם. זה טמון בי, באמת, ואם היום שלי היה ארוך יותר, הייתי מנסה לנהל שיחה עם כל אדם. טוב נו, לא עם כל אחד, אבל עם רוב האנשים שאני פוגש ביומיום. הרי קצת מוזר להכיר אנשים רק דרך התמונות של “אושר” תמידי ברשת! יחי הפייסבוק שהשתלט לנו על הבוקר-צוהריים-ערב-חלומות.

המסכה שאיש כמעט אינו מעלה במוחו עליי היא זאת שהכי קל לי להסתיר – מסכת הפחדן. זה לא בן אדם לוזר שנמנע מלעשות דברים, או אדם חלש פיזית ורפה נפש. קשה לי בכלל לדבר עליו כי עדיין לא הבנתי אם הוא קיים בי, או שאני האדם היחיד שממציא אותו. הוא האויב הכי גדול שלי, ובעצם הוא אני. אז אני האויב הכי גדול שלי. זה לא מסתדר לי ולכן אני פשוט מעלים אותו לגמרי, מוחק. כי מי בכלל אוהב פחדנים? הם אלו שנשארים לבד, בצד, מוזרים ולא כל כך תורמים למתרחש. בימינו זאת לא בעיה להסתיר את החששות. אתה יכול לערוך את הכול. שתי דקות של אפליקציה משובחת, עוד דקה של פילטרים אהובים, ויופי, כבר הסתדרת. אישיות חדשה על המסך. אוי, כמה שזה חרא. אוי, כמה שזה טוב, אוי, כמה שזה לא אתה.