ג'יל קופר, אחות במחלקה האונקולוגית לילדים בבית חולים באטלנטה, מרגישה שחייה הם החמצה אחת גדולה. בגיל 39 היא עדיין לא […]
1
אי־הודאות היא הדבר הגרוע מכול. אלף פעמים ראיתי את זה. הורים שנאחזים זה בזה בהמתנה לשמוע אם התינוק שלהם ישרוד. אימהות שאוחזות בילדיהן ועושות כמיטב יכולתן למלא את המשימה הבלתי אפשרית – הדיפת בשׂורות לא רצויות. בני נוער משותקים מפחד, הממתינים למילה שתקבע אם יזכו להזדמנות לִגדול, להתאהב באחד הימים, להזדקן.
וברגע שידועה לכם התשובה על שאלתכם – אחיה או אמות? – מין שלוות נפש אופפת אתכם. עכשיו אתם יודעים. אתם יכולים להתקדם הלאה – גם אם הדרך מסתיימת מוקדם משציפיתם.
תמיד התבוננתי מבחוץ, נרגשת אך מנותקת. זו מיומנות חיונית לכל מי שעובד בבית חולים. מי שאינו מקיז מעצמו דם למען מטופל, הוא חסר לב. אבל מי שמקיז דם רב מדי, קצות השפיות שלו מתחילים להתפורר. אז לומדים להלך על הקו הדק שבין אמפתיה לתזכורת עצמית כי זהו טבעם של החיים, וכי יש מי שבאופן טרגי חייהם קצרים משל אחרים.
ובכל הרגעים האלה, שבהם השתדלתי שלא לטבוע בדמעות של אחרים, מעולם לא העזתי לדמיין את עצמי בנעליהם של הורה או ילד הממתינים למילה שביכולתה להפוך את הקערה על פיה. כי אילו דמיינתי, אולי הייתי מתפרקת. ולאחות אסור להתפרק, לא כשתפקידה לשמור ככל האפשר על שלמותם של ילדים.
אבל הנה הגיע תורי להמתין.
*
‘בלונים?’ זווית הפה הימנית של מייגן מתעוותת כשהיא בוהה בי ממיטתה בבית החולים. ‘נו, ברצינות, בלונים? אז בזכות הבלונים אני כאילו פחות אסבול מהכימותרפיה?’
אני מושכת בכתפיי ורושמת הערה בגיליון הרפואי שלה. לחץ הדם והחום תקינים. הצבע החל לחזור ללחייה. ועכשיו היא מתנהגת כמו בת ארבע־עשרה רגילה: שמֵחה בסתר לבה לקבל בלונים, אבל נבוכה מתשומת הלב.
‘הם לא אמורים להקל עלייך את הכימותרפיה,’ אני אומרת בלי להרים את עיניי. ‘הם נועדו לחגוג את הטיפול הלגמרי אחרון שלך, ילדה.’
‘אני לא צריכה בלונים.’ היא משלבת זרועות על החזה ונועצת בי מבט זועם. היא זעירה ושברירית, ומתישהו הבוקר התאפרה ביד גמלונית, צבעה את שפתיה בוורוד זוהר מוזר ומרחה צלליות עיניים שחורות. עכשיו היא נראית מגוחכת, וקשה להתייחס אליה בכובד ראש כשהיא מוסיפה, ‘ואני לא ילדה, ג’יל.’
‘אני יודעת.’ אני מניחה מידיי את הגיליון הרפואי שלה ומצליחה לשמור על פנים חתומות. ‘את בת ארבע־עשרה שעייפה מהחיים. כבר ראית הכול. ואני רק הגברת הזקנה שזוכה ליהנות מחברתך פעם בשבוע.’
‘עוד תתגעגעי אליי,’ היא מבטיחה. ‘אל תגידי לי שלא תתגעגעי אליי אחרי שאשתחרר.’
‘אין לי מושג איך נשרוד בלי האישיות הזוהרת שלך שמאירה לנו את המסדרונות. אבל ננסה, מייגן. ועכשיו שבי במנוחה. ד’ר טְרוּבָּה יגיע בעוד רגע.’
‘מה שתגידי!’ היא קוראת אחריי כשאני יוצאת למסדרון. ‘ואת רק בערך זקנה, ג’יל!’
‘תודה!’ אני קוראת מעבר לכתפי. אני בטוחה שהתכוונה להחמיא לי.
אני מתקדמת לאורך המסדרון ובודקת את קֵייטלין, בת חמש־עשרה שחלתה בלוקֶמיה; את ג’ניפר, בת שמונה שהתגלתה אצלה רֵטינוֹבּלַסטוֹמָה; את פרנקי, בן שש־עשרה שאובחנה אצלו אוֹסטֵאוֹסַרְקוֹמָה גרורתית; ואת שַליָה, בת שתים־עשרה שחלתה בלימפוֹמה נון־הוֹדְגְ’קִין. כל אלה מתארחים בחודשים האחרונים לסירוגין במחלקה האונקולוגית של בית החולים אטלנטה לילדים, וכולם בשלבים שונים של מלחמה על חייהם, כמה מהם מצליחים בה יותר וכמה פחות. לפעמים קשה להיות בקרבתם ולהמשיך להאמין שהחיים מתנהלים כסדרם.
רובם קרוב לוודאי ישרדו – יש תקווה, בכל אופן – אבל הסרטן של פרנקי כבר התפשט לאיברים רבים מדי בגופו ונעשה דייר קֶבע בדמו. אני יודעת שד’ר טְרוּבָּה, האונקולוג של פרנקי, נפגש בשבוע שעבר אתו ועם הוריו כדי לומר להם שאין עוד מה לעשות מלבד לתת לפרנקי טיפול תומך – המילים שמפניהן חרד כל הורה לילד חולה סרטן.
‘זה לא הוגן,’ אני ממלמלת ונכנסת לחדרו של לוֹגאן שבקצה המסדרון. נכון, אנחנו לא אמורים לבחור מועדפים, אבל לוגאן הוא בהחלט המועדף שלי. הוא רק בן עשר, אבל נבון מכפי שנותיו, אולי משום שלא הייתה לו בררה אלא להתבגר מהר מדי. כשהיה רק בן עשרה חודשים, אימא שלו מתה ממנת יתר של קוקאין. אבא שלו מעולם לא היה בתמונה, וגם לא היו לו קרובי משפחה שרצו לגדל אותו. לוגאן היטלטל זמן־מה בין בתי אומנה, וכשהיה בן שבע אבחנו אצלו רַבְּדוֹמָיוֹסַרְקוֹמָה עוּבָּרית. הוא התלונן בפני הורי האומנה שלו על כאב באוזן, אך חודשים עברו עד שלקחו אותו לרופא ילדים, וזה שלח אותו מיד אלינו. בשלב ההוא הגידול שבאוזנו כבר התפשט למערות האף ולצוואר. אחרי שלוש שנים ושבעה מנתחים ואין־ספור סיבובי כימותרפיה והקרנות הוא עדיין אתנו, אבל הפרוגנוזה שלו לא טובה.
הגרוע מכול הוא שכבר אין לו משפחה אומנת. בני הזוג שאִתם חי בששת החודשים לפני שאובחן אמרו שהם לא מסוגלים לטפל בילד חולה, ועכשיו הוא נמצא בחסות המדינה.
‘מה לא הוגן?’ לוגאן שואל ומרים גבה, ואני נוטלת את הגיליון הרפואי שלו מקצה המיטה.
‘אההה?’אני שואלת בהיסח הדעת וממשיכה לעיין במה שאחות הלילה רשמה. לוגאן עבר לפני יומיים טיפול בהקרנות, והוא עדיין מתאושש, אבל אני שמחה לראות שלחץ הדם שלו יציב, ושהוא הצליח לאכול קצת אתמול בערב.
‘אמרת שמשהו לא הוגן, אז פשוט תהיתי לְמה התכוונת.’
‘אה.’ אני מהססת. ‘זה סתם.’ מצבו של לוגאן הוא מן הסתם הכי לא הוגן: אין לו משפחה, אין לו סיכוי לחיות חיים נורמליים. הוא היה אמור להיות עכשיו באיזה מגרש משחקים, ובִמקום זה כבר שליש מחייו הקצרים הוא בילה בבית החולים, והרופאים שלו כנראה לא מצליחים לעצור את הגידול הסרטני החדש.
לוגאן בוהה בי רגע כמי שמנסה לפענח משהו. ‘את יודעת,’ הוא אומר לבסוף, וקולו עבה במידה משונה. ‘לפעמים החיים דווקא הוגנים יותר ממה שנדמה.’ אני משתעלת ומסובבת את ראשי כדי שלא יראה את הדמעות בעיניי. ‘בטח, נכון, אתה צודק.’
‘את לא מאמינה בזה.’ הוא צנום לגילו, וברגע זה נדמה שהוא נבלע בין הכרים והסדינים הלבנים של מיטת בית החולים הצרה. אבל הוא מישיר אליי מבט גלוי בנחישות של אדם מבוגר.
‘מה?’
‘את לא מאמינה בזה,’ הוא חוזר ואומר בשלווה. ‘את חושבת שהחיים אמורים לחלק לכל אחד מאתנו את אותם קלפים, ושאם אנחנו לא מקבלים מיד קלפים מושלמים, אנחנו מפסידים.’
‘אתה לא קצת צעיר בשביל להשתמש בדימוי מעולם הפוקר? אפילו שאתה מדבר כמו איש בן ארבעים וחמש.’
הוא מחייך. ‘פספסת את המסר.’
אני נאנחת ומניחה מידיי את הגיליון הרפואי. ‘לא, לא פספסתי. הבנתי מה אתה אומר. אבל לא תמיד העניינים מתגלגלים כמו שהיינו רוצים.’
הוא מהנהן. ‘יהיה בסדר, את יודעת.’
‘מה יהיה בסדר?’
‘הביקור שלך אצל הרופא היום.’
אני ממצמצת מולו. ‘איך אתה יודע על הביקור שלי אצל הרופא?’
‘לא משנה. מה שחשוב זה שיהיה בסדר, ג’יל. תמיד.’
לבי הולם פתאום וראשי שוב כואב. אני ממצמצת כמה פעמים כדי להתעשת. ‘אמרתי לך אתמול שיש לי תור לרופא?’
‘לא.’
אני נושמת עמוק. ‘או־קיי, לוגאן, אתה קצת משגע אותי.’
‘אל תשתגעי, ג’יל,’ הוא אומר. ‘הכול יהיה בסדר. פשוט תזכרי את זה.’
*
אני יוצאת לעבר תחנת האחיות, ועדיין תוהה על המילים המוזרות של לוגאן – ועל העובדה שהוא, מן הסתם, קורא לי את המחשבות. חדר ההמתנה במחלקה שלנו שקט כמו תמיד. בכל החדרים שלנו – ‘סוויטות לטיפול בסרטן’ הם נקראים בפי אנשי השיווק של בית החולים – יש מיטות מתקפלות ומקום ללינת לילה עבור שני הורים, לכן האנשים היחידים בחדר ההמתנה הם בדרך כלל בני המשפחה המורחבת, ומדי פעם אחים ואחיות. עכשיו השעה מוקדמת, יום חול, ורוב המבקרים נמצאים בעבודה או בלימודים. אני מבחינה בפינה בזוג בני שישים ומשהו, ולפי עיניהם האדומות והבעת פניהם החלולה, אני יודעת מיד שמדובר בסבא וסבתא מודאגים.
‘בבקשה תגידי לי שעשית סקס אתמול בלילה,’ שִילָה, האחות הראשית, אומרת כשאני ניגשת לשולחן לרשום כמה הערות. הסבתא הדומעת בפינה מרימה את עיניה.
‘ששש!’ אני מהסה אותה.
‘מה?’ שילה שואלת בלי להנמיך את קולה. ‘זאת שאלה נורמלית לגמרי. את אישה בת שלושים ותשע שמעולם לא התחתנה, ושקרוב לוודאי לא זוכרת אפילו מתי בפעם האחרונה היה לה גבר במיטה. אז קצת אקשן אצלך יהיה בהחלט שירות לחֶברה. העולם כולו ישמח בשמחתך.’
‘שילה!’ אני מציצה שוב לעבר האישה שיושבת בפינה ונועצת בנו מבטים. ‘זה היה רק דייט ראשון.’
‘אי אפשר להגיע לביצועים בדייט ראשון?’
‘לביצועים?‘ אני חוזרת אחריה. ‘את רצינית?’
‘תקשיבי,’ שילה עונה בלי לחשוב פעמיים, ‘אני חברה שלך. החברה הפעילה מינית שלך. החברה שלא מבינה למה את מתנהגת כמו נזירה.’
‘אני לא נזירה,’ אני מטיחה בה. ‘פשוט עוד לא מצאתי את הגבר הנכון.’
‘את רואה?’ שילה אומרת ורושמת משהו בגיליון רפואי. ‘את עצבנית. ואם היית עושה סקס, לא היית כזאת. באחריות. אז בקשר לאתמול בלילה. טום קוראים לו?’
‘טים,’ אני מתקנת אותה. ‘והוא היה… משעמם.’
‘במיטה?’ היא שואלת באהדה.
אני מביטה בה בזעם. ‘הוא היה משעמם במסעדה. שנפגשנו בה. לארוחת ערב.’
‘ולמה בדיוק היה המהנדס הצעיר ויפה התואר הזה משעמם?’ שילה שואלת באנחה ומסתובבת בחזרה למחשב שלה.
‘כי הוא לא הפסיק לדבר על עצמו.’
‘וזה נורא כל כך?’
‘כן, שילְס. זה נורא. כי בדייט ראשון אתה אמור לכל הפחות להיות סקרן בנוגע לאחר. להתעניין במה שיש לו לומר. במקרה הטוב להרגיש איזו כימיה. אתה לא אמור לפצוח במונולוג של שעה על ההישגים שלך.’
‘מקובל עליי,’ שילה אומרת, ולרגע נדמה ששכנעתי אותה. אבל אז היא מסננת בחצי פה, ‘ובכל זאת, יכולתם לפחות לעשות סקס.’
אני פותחת את הפה כדי לענות, אבל הטלפון הנייד שלי מצפצף ועוצר אותי. אני מגלגלת עיניים ושולפת אותו מכיסי, ומדפדפת כדי לקרוא את ההודעה שעל הצג: ד’ר פרוֹסט, 11 בבוקר.
‘מה?’ שילה שואלת.
‘סתם תור לרופא פה ברחוב ממול. אני חוזרת תוך שעה.’
‘הנוירולוג,’ שילה ממלמלת, ופתאום אין זכר לעוקצנות שלה. ‘אני עדיין לא מאמינה שבאת היום, ג’יל. את לא צריכה להיות פה.’
אני מושכת בכתפיי. לפני כמה שבועות הלכתי לנוירולוג כי כאבי הראש שלי החמירו, ואחרי שעברתי סי־טי ואם־אר־איי, הוא שלח אותי לביופסיה. אחר כך ביליתי לילה בבית החולים, וההמלצה הייתה לחכות שבוע לפני שאני חוזרת לעבודה, אבל לא בדיוק הקשבתי להמלצה. לא קל לי להתרחק מהמטופלים שלי, וחוץ מזה אני בטוחה שהכול בסדר אצלי. ‘את מכירה אותי,’ אני אומרת במשיכת כתף. ‘חוץ מזה, הילדים יתגעגעו אליי אם איעדר יותר מדי מהעבודה.’ אני מנסה להעמיד פנים – לשכנע את שילה, וגם את עצמי, שאני לא מודאגת מהביקור אצל הרופא היום.
‘את תהיי בסדר, ג’יל. את יודעת את זה, נכון?’
‘ברור.’ אני פוטרת אותה בנפנוף יד. ‘אבל עדיף לבדוק, נכון?’
‘נכון.’
אני מתרחקת, ובמעלית, בדרך לקומת הקרקע, אני משחררת מיד מריאותיי אוויר שאפילו לא ידעתי שעצרתי בתוכי.
אני חוצה את החצר הפנימית המרכזית בקומת הקרקע של בית החולים, ואני ממוקדת כל כך בלהגיד לעצמי לא לדאוג, עד שאני מתנגשת במישהו שפוסע בכיוון הנגדי.
‘אוי, אלוהים, סליחה!’ אני קוראת בעודי מועדת מעט.
הוא מושיט יד לייצב אותי, ידו השמאלית מונחת על זרועי הימנית. ‘את בסדר?’ הוא שואל.
אני מהנהנת, המומה. ‘זאת לגמרי אשמתי. לא הייתי מרוכזת.’
הוא מחייך, ואני מופתעת לראות לרגע בעיניו הירוקות את אור השמש החודר מבעד לתקרת הזכוכית שבקומה העשירית. ‘אני דווקא בטוח שזאת אשמתי. בדיוק השקיתי פה.’ הוא מחזיק בידיו צינור גינה אפור ומחווה בראשו לעבר עץ מסוקס שצומח במרכז החצר הפנימית, ענפיו דקים ומפותלים ועלוותו צפופה. ‘אני חולם לפעמים.’
אני מעיפה מבט בעץ. למיטב ידיעתי, מישהו תרם אותו לבית החולים. אהבתי אותו מהרגע שנשתל כאן במהלך השיפוץ שנערך בבית החולים לפני חמש או שש שנים. צוות בנייה התקין אז עמודים חדשים בחצר הפנימית, וגם ספסלי אבן סביב המתחם המרכזי, אבל העץ הזה – שניטע במקום גינת פרחים צנועה – הוא ששינה את כל האווירה בבית החולים.
החיים. העץ הזה גורם לי לחשוב על החיים. הוא חזק ומשגשג, ותמיד פונה אל אור השמש. הוא מעביר מסר מושלם בבית חולים לילדים, שמטפל בכמה מן הילדים החולים ביותר במדינה. רק להמשיך לחיות. רק להמשיך לפנות אל האור.
‘גברתי, את בסדר?’ הגנן שהתנגשתי בו מנסה למשוך את תשומת לבי, ואני ממצמצת במבוכה. הוא בטח חושב שאני סהרורית לגמרי.
‘סליחה. אני בסדר.’ אני חוזרת להתמקד בו ונסחפת לרגע במחשבה שצבע עיניו זהה לזה של עלי עץ הפיקוס הגדול. איך זה שלא הבחנתי בו קודם לכן? ‘פשוט חשבתי על העץ הזה, שמעניק קבלת פנים מושלמת לאנשים שבאים לבית החולים.’
הוא הרים גבה. ‘אני מסכים עם כל מילה.’
‘טוב.’ עכשיו אני כבר מוזרה באופן רשמי. ‘סליחה שוב. ו… אֶה, יום נעים.’
הוא צוחק. ‘גם לך.’
אני עוקפת אותו לכיוון של שער בית החולים, וכמו בעל כורחי מוצאת את עצמי מסתובבת, רק פעם אחת, כדי לראות אם הוא מתבונן בי.
הוא אכן מתבונן. וכשהוא מחייך שוב ומרים בשתיקה את ידו לשלום, חוֹם מציף את צווארי ואת לחיי. אני מנופפת לו בחזרה וממהרת לדרכי, תוהה איך ייתכן שבמפגש מביך יחיד עם גבר זר אני מרגישה יותר משהרגשתי בדייט שלי אתמול בלילה עם גבר שנתוניו מושלמים לכאורה.
*
‘ד’ר פרוסט יקבל אותך עכשיו.’
חיכיתי שלושים וחמש דקות לתור שלי אצל גֵ’ראלד פרוסט, הנוירולוג הכי נחשב באטלנטה. אני מזכירה לעצמי שגם כששלח אותי לביופסיה, הוא לא נראה מודאג במיוחד. עם זאת, אין בו ולו קמצוץ של חום, אז אולי הוא לא מסוגל להיות מודאג בכלל. ‘אל תדאגי,’ אמרה לי האחות כשיצאתי ממשרדו בשבוע שעבר ונראיתי המומה. ‘הוא פשוט יסודי מאוד. הוא שולח את כולם למעקב.’
אבל עכשיו, כשאחת המזכירות של ד’ר פרוסט מוליכה אותי שוב למשרדו במקום לחדר הבדיקות, הפחד שריסנתי בימים האחרונים מתפרץ פתאום, ועוצמתו רבה כל כך, עד שאני חייבת לעצור ולהישען על הקיר כדי לייצב את עצמי.
‘מיס קוּפֶּר?’ המזכירה שואלת בדאגה ואוחזת בזרועי כדי לעזור לי להתייצב. אני מביטה בה ויודעת מיד שלא לחינם אני דואגת. בִּמקום ריחוק מקצועי יש בעיניה רחמים.
‘זה סרטן, מה?’ אני שואלת אותה, אף שהדבר נראה לי בלתי מתקבל על הדעת. חוץ מכאבי הראש אני בסדר.
‘אני לא יודעת, מיס קופר,’ היא אומרת ומסיבה את מבטה. ‘אני בטוחה שד’ר פרוסט יסביר לך הכול.’
כעבור חמש דקות אני יושבת במשרד מעוצב בנוקשות, וד’ר פרוסט, גבר בן שישים ומשהו, איש כחוש, אפור שיער ובעל שפם דק, לעיניו משקפיים מתכתיים, צועד פנימה ובידו מעטפה חומה. הוא לוחץ את ידי בקצרה ומתיישב מאחורי שולחנו.
‘מיס קופר, יש לי קצת חדשות רעות,’ הוא אומר ללא כל הקדמה.
נדמה שהוא מחכה לתגובה שלי, ואני מצליחה לפלוט ‘כן?’ דרך הגוש שבגרוני.
‘חוששני שיש לך גְלִיוֹבּלַסטוֹמָה אלימה. האמת שזה די חריג שאת ממשיכה לתפקד ללא תופעות לוואי ניכרות מלבד כאבי ראש. זה קשור למקום של הגידול, אבל אהיה כן אתך ואומר שמעולם לא נתקלתי במצב כזה.’
אני בוהה בו. ‘אתה אומר שיש לי סרטן מוח אלים?’
‘לצערי,’ הוא אומר, ושב להתמקד בי רק כשנדמה שלהט ההתרגשות שלו דועך. ‘גְלִיוֹבּלַסטוֹמָה מופיעה בתאים דמויי כוכב שנקראים אַסטרוֹציטים ומרכיבים את המבנה התומך של המוח. הם נתמכים על ידי -‘
‘אני יודעת,’ אני אומרת פתאום. ‘אני אחות אונקולוגית. אני יודעת מהי גליובלסטומה. מה מהלך הטיפול כאן?’
הוא ממצמץ כמה פעמים כאילו השאלה הישירה ערערה אותו. ‘מיס קופר, כמו שהתחלתי להסביר, הגליובלסטומה היא בדרך כלל ממאירה מאוד ופולשנית. אפשר לומר באופן כללי שזמן השרידות הממוצע בגידולים מהסוג הזה הוא קצת פחות מחמישה־עשר חודשים.’
אני מרגישה כאילו מישהו הוציא ממני את האוויר. ‘אתה אומר שיש לי רק קצת יותר משנה לחיות?’
‘אֶה, לא,’ הוא אומר וחוזר לעיין ברשימות שלו. ‘זה רק זמן השרידות הממוצע.’
אני חשה הקלה כלשהי. אני צעירה. אני בריאה. אני אלחם ואהיה בסדר. ‘או־קיי, טוב,’ אני אומרת.
‘אני חושש שלא הבנת אותי,’ הוא ממשיך באותו טון מכני. ‘הסרטן שלך כבר מפושט. אילו באת אליי קודם לכן, טוב…’ קולו דועך, והוא פושט את אצבעותיו במחווה של תבוסה. ‘אבל לא באת. ועכשיו הוא כבר התקדם מעבר לנקודת האל־חזור, אני חושש. אפשר לנסות טֵמוֹזוֹלוֹמיד משולב בהקרנות, זה תלוי רק בך, אבל אני ממש לא ממליץ על הכיוון הזה. הוא יקנה לך זמן מועט בלבד, ותופעות הלוואי יהיו לא נעימות.’
‘אז מה אתה ממליץ?’ אני שומעת רעד בקולי.
הוא מסיר את משקפיו ומשפשף את גשר אפו. ‘אני מציע שתיצרי קשר עם יקירייך כדי שיהיו מודעים לְמה שקורה. ואחר כך נוכל לשוחח על טיפול תומך שיקל עלייך ככל האפשר את סוף החיים. אני נורא מצטער, מיס קופר, אבל לדעתי אין מה לעשות בשלב הזה. אני יכול להרצות לך על כל מיני טיפולים ניסיוניים אפשריים, אבל האמת היא שלדעתי אין לנו זמן, ואני לא רוצה לעורר בך תקוות שווא.’
‘אבל -‘ אני מתחילה לומר. ‘מה אתה אומר בעצם? כמה זמן לדעתך נשאר לי?’
‘חודש. לכל היותר, חודשיים.’ הוא קם על רגליו, ואני נשארת לשבת קפואה במקומי. ‘אני נורא מצטער, מיס קופר,’ הוא חוזר ואומר. ‘תתקשרי אליי, בבקשה, למשרד ברגע שתהיי מוכנה לשוחח על הצעדים הבאים.’
ובזאת הוא מסתלק, לוקח אתו את כל התקוות והחלומות שלי.
leey1 – :
"הכל נראה קודר יותר לפני עלות השחר" (עמוד 56)
קראתי את כל ספריה של קריסטין הרמל שתורגמו לעברית. "רק עוד יום אחד" הינו ספרה הרביעי שרואה אור בעברית.
הכתיבה של קריסטין הרמל קלילה, והיא מטיבה ליטול לידיה נושאים כבדים, ולהקליל אותם בפני הקוראים.
אומרים שעם האוכל בא התיאבון, אז כנראה שזה נכון גם לגבי ספרים. יש בי תחושה קלה שעם הצלחת הספר הראשון: "המתיקות שבשכחה", בא התיאבון לספר הנוכחי, ולעניות דעתי הוא פחות מוצלח מקודמיו, למרות, שהרעיון בו הוא טוב ומיוחד.
וכך זה מתחיל: "אי הוודאות היא הדבר הגרוע מכול". עם המשפט הזה אני בהחלט מסכימה.
ג'יל קופר, הדמות הראשית של העלילה ,חיה עם המשפט הזה כל יום במסגרת עבודתה כאחות.
ג'יל, רווקה, בת 39, אחות במחלקה האונקולוגית בבית חולים אטלנטה לילדים, בשלבים שונים של סרטן, ונלחמים כל יום על חייהם. אימה של גי'ל קופר נפטרה מסרטן השד לפני 5 שנים. אביה עזב את הבית לטובת פרק ב עם שרון כשג'יל הייתה בת ארבע. , והקשר הצולע בין האב לביתו הסתכם רק לעניין דמי המזונות.
לג'יל יש כאבי ראש חוזרים ונשנים, והיא פותרת אותם בכל פעם כשזה קורה עם גלולות אדוויל, עד שיום אחד היא החליטה לבדוק את מקור הכאבים הללו.
בדיקה של ד"ר פרוסט הנוירולוג מגלה שכבר מאוחר מידי… ימים ספורים נותרו ואין מה לעשות מלבד לקבל טיפול תומך. מסתבר שמקור הכאבים מגידול סרטני!
מכאן ואילך מתחיל מרוץ…
מי שתומך בג'יל בימים הספורים שנותרו לה, הוא לוגאן בן העשר שהוא בעצמו חולה בסרטן.
בגיל עשרה חודשים אמו של לוגאן נפטרה ממנת יתר של קוקאין. אביו לא היה בתמונה ולא היו קרובי משפחה שרצו לאמצו. לכן, לוגאן נאלץ להיטלטל בין בתי אומנה. בגיל שבע אבחנו אצל לוגאן סרטן מסוג רבדומיוסרקומה עוברית. אצל לוגאן הכול התחיל מתלונה על כאב אוזניים ובבירור אצל הרופא התגלה גידול שהתפשט למערות האף והצוואר.
ג'יל התייחסה לכל הילדים במחלקת הילדים, אך עם לוגאן היה לה חיבור מיוחד. הוא גילה לה סוד על עץ הנטוע בחצר בית החולים, שיסייע לג'יל להשלים עם רוע הגזירה. (העץ נתרם לבית החולים בזמנו על ידי ג'ימי, לזכר מותה של בתו קרולין בת השש שנפטרה ממום בלבד).
לוגאן מחבר את ג'יל לעץ וכאן מתחילה העלילה לקרום עור וגידים ואף תקווה.
אין ספק שהעץ הוא סמל נפוץ ומשמש השראה לסמל החיים וההישרדות, ולכן לא לחינם בחרה הרמל קריסטין להשתמש בעץ כמוטיב משמעותי בעלילה.
נהניתי לקרוא את תובנותיו של לוגאן בן ה10. להלן ציטוט מעמוד 50: "תראי ג'יל, לאף אחד אין אף פעם מספיק זמן. רק שאנשים כמוך וכמוני מודעים יותר לעובדה שזמננו מוגבל, כי אנחנו עומדים למות וכל זה. אבל העניין הוא למצות את מה שיש, הבנת? והעץ עוזר לעשות את זה."
חוזקו של הספר נובע מכך שקריסטין הרמל, משלבת בספר הנוכחי מציאות מול פנטזיה מאגית בקלילות, ומתמודדת עם מחלה שבהרבה מקרים לצערי הכרטיס הוא לכיוון אחד.
העלילה נוגעת וחושפת מנעד של נושאים נוספים כמו חשיבות החיים, אהבתם וניצולם הנכון. יש לחבק כל יום שנולד, להספיק כמה שיותר ולמצות כל יחידת זמן.
קריסטין הרמל השתמשה בעץ במוטיב העץ כסמל לחיים. זה אינו חדש, הרי הסופר המקראי כבר עשה לנו הכרה עמו בספר בראשית פרקים ב' ו-ג'.
הספר קוטלג כספרות למבוגרים, ולדעתי אופן הגשתו והצגתו לקורא תתאים גם לנוער הקורא.
בשורה התחתונה: כל יום שעובר לא חוזר
לי יניני