רק שנינו

אחרי שיונתן להבי ויתר, כמו אביו, על הליכה בגדולות, זנח את עתידו התורני המבטיח כלמדן מבריק והמיר אותו באהבתו הצנועה לאליסה, הוא מבקש לשרוד את חיי הזוגיות הצעירים שלו ולגבור על חרדותיו ולבטי האמונה שלו. אלא שעל היחד השברירי, על ה"רק שנינו" שלו עם אליסה, מאיימים שני אחיו. האחד הוא מיכה, אחיו חולה הנפש, המצליח לגרור את יונתן שוב ושוב לפרויקטים ההזויים שלו, משום שדומה שהכפייה שלו, מבחוץ, חוברת למשהו שפועם ביונתן מבפנים, למשיכה שלו אל הבלתי-נשלט. והאחר הוא עידו, אחיהם הצעיר של השניים שנפטר בצעירותו, אשר זכרו החי מאוד מטיל את צלו הכבד על ההווה.
שום "רק שנינו" אינו מתאפשר בעולמו של הספר. כל צמד מאויָם בו על-ידי תובענותו  התזזיתית של שלישי, או על-ידי ההתכנסות המבוהלת פנימה של מי שרוצה בבדידות.
למתרגש לבוא על יונתן כבר היה תקדים מבַשר בדור שלפניו. מה שולט בעלילה הדו-דורית של הספר, עלילה של תקוות והחמצות, של אבהות-נוטשת ושל אשמות התובעות תיקון? מבלי לספק לקוראים פתרון פשוט מטלטל הספר את דמויותיו בין התפיסה שגורל אקראי מכה בהן לבין אפשרותה של תורשה נגועה; והן נראות ספק נענות להשפעות גורפות הנוחתות עליהן מבחוץ וספק נרדפות על-ידי דחפים נפשיים נעלמים המשתלטים מבפנים. ברגישות ובתנופה מעצב ניר נושא ודמות וקונפליקט לא-שכיחים בפרוזה הישראלית העכשווית ושוזר אותם לעלילה רבת חִיוּת.
אלחנן ניר פירסם שלושה ספרי שירה ושני ספרי הגות, שזיכו אותו בפרס ראש הממשלה ובפרס רמת-גן. 'רק שנינו', הרומאן הראשון שלו, זכה במלגת פוזן הבינלאומית.

מקט: 4-31-6192

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אחרי שיונתן להבי ויתר, כמו אביו, על הליכה בגדולות, זנח את עתידו התורני המבטיח כלמדן מבריק והמיר אותו באהבתו הצנועה […]

---

א

שבוע תמים חיכה הגוף השבור של יונתן לתנועות הארוכות של יום שני אחר־הצהריים, לנשימות המתמסרות, לכיפופים המדויקים. הוא הוריד את הכיפה, גילגל אותה לגליל מוארך, זרק אליה מבט קצר ומהוסס ותר אחר מקום נקי להניח אותה. אַחַר הוריד את משקפיו (אוּף, לא הגיע הזמן לעשות ניתוח לייזר ולהיפטר מהם? חצתה אותו לרגע נזיפה עצמית) והשחיל אותם במיומנות לתוך גליל הכיפה, פשט את החולצה הארוכה, את ציצית הכותנה הלבנה ואת מכנסי הג’ינס הלוחצים, ולבש במקומם את מכנסי הטריינינג. אמצע חודש כסלו, חנוכה קרוב מתמיד, והשמש המשיכה ללהוט במרכז השמיים, חסמה בגופה כמו במתכוון כל טיפת מים קטנה, מנעה בכוח גשם מן הארץ המבוקעת.

שי הפריח מעליהם מלים אטיות, הגה כל מלה לעצמה, כמו לא ממתינה אחריה מלה נוספת, הצוֹפֶפת ודוחקת בה: “עכשיו נזרים אל כל האיברים נשימות רכות וחומלות, נעביר אותן על כל איבר ואיבר, נתייחס לכל אחד מהאיברים שלנו כמו אל בן יחיד. אין עוד מלבדו. כעת נגיע עד לגולגולת: אוויר נקי נכנס דרך האף ועולה למעלה, מיתמֵר ומתערסל סביב המוח, עוטף את כל הנוֹירוֹנים, מְטאטא ברכּוּת את כל המשקעים השחורים שהצטברו על הדפנות. זה האבק והמוך של התודעה שלכם, יש שם כל־כך הרבה לכלוך, כעס וטינה, שכבות שלמות של רעל מצטברות ונחות להן שם, שכבות־שכבות של אנוכיות ויוהרה, שמסתירות מכם את העיקר. ננשום את כל האוויר הזה אל נקודת השיא ונכלא אותו שם. ועכשיו, בנשיפה אחת חזקה – ולא להתבייש לעשות את זה בקול רם – נוציא יחד את כל האוויר החוצה”.

פוּוּוּ.

שי נשף את האוויר שבתוכו בהתרגשות קולנית, וטילטל את ראשו, ואישוניו התרוצצו בשובבות מצד לצד, ויונתן נשף בעקבותיו את כל הרעלים בפוּוּוּ שהתאמץ לצמוח. הוא ניסה להירגע, ניסה להגיע לנקודה השלֵווה והבטוחה, אבל הבין שלמרות כל המאמץ הוא אינו מצליח, ולא משום שאין שֶׁקט, או כי המורה לא טוב, אלא בגלל החרדה. החרדה מן היחד שלו ושל אָליסה שהולך ומתפרק, ממש חתיכה אחרי חתיכה נופלת מהקיר, בדיוק כמו בדירת השיכון הישנה והמתקלפת שבה הם גרים בשכירות.

הוא בא לכאן כדי לתת לעצמו קצת שקט מכל הרְעיעוּת הזאת, קצת אוויר מהאהבה הטוטאלית לאשה שגילתה לו את החיים מחדש, חשפה לו את התשוקה ואת קסם הנורמליוּת, ולָמה הוא נסוג ממנה עכשיו, למה הוא רק רוצה לברוח, לברוח.

דווקא עכשיו, כשהם מותרים זה לזה לפי ההלכה. תשעה חודשים, ארבעים שבועות, מאתיים־ושבעים ימים תמימים הם יכולים להיות לגמרי יחד, גוף אחד של שני כרובים המראים את חיבתם ההדדית בבית־המקדש הקטן והפרטי שלהם. ובית־המקדש שלהם כבר אינו הבית הראשון, שנחרב להם בדיוק לפני שנה וארבעה חודשים, בחודש אב תש”ע, בהפלה, אלא בית־המקדש השני, שהם החלו עכשיו לבנותו מלמטה, עם התחלת ההיריון השני שלהם. ולמה בבית הזה כבר אין נסים?

ליונתן לא היה קל להגיע ל”מרכז עֶפרון” בעמק המצלבה. הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי שלה – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה. ואף שהכללים נשמרים כאן כולם היטב, ואין שום חשש להתערבבות, חלילה, בין גברים לנשים, אף־על־פי־כן מתנגדים לכך רוב־רובם של הרבנים בכל הזדמנות, ומזכירים בתשובותיהם שהעבודה הזרה של המזרח צפונה בדופנות היוגה, וכי מייסדי היוגה היו עובדי כוכבים ומזלות, שזִרְמַת סוסים זִרְמָתָם, לכן יש להתרחק ממנה בכל דרך. אין הקלות ואין פשרות. אין שום אפשרות להעלאת ניצוצות מן הטומאה הרצוצה של העבודה הזרה הזאת, הם מפטירים כנגד האוונגרד המזיע ומכופף עצמו לַדַעַת במלוא הלהט בכל יום שני אחר־הצהריים ב”מרכז עֶפרון”.

ואותה חתרנות – שמשלהבת ומתסיסה את כל המשתתפים ומושכת אותם הנה מכל הקצוות, מאברכי כולל הדיינוּת שבמושב אמציה בחבל לכיש ועד חקלאים עבי כפיים ומגדלי זרי־פרחים־לכבוד־שבת־קודש ממושבי בקעת הירדן המרוחקים – דווקא היא מרתיעה היום את יונתן ומעירה בו זרות ומיאוס דק.

ודווקא הוא, שזנח את העתיד המבטיח שלו כלמדן המבריק של הישיבה, היורד לעומק סברותיהם של הראשונים כפי שאף־אחד בישיבה לא הצליח לעשות; דווקא הוא, שדרש אז בצעקה מראש הישיבה ההמום להביא סדנאות יוגה להפסקת־הצהריים בישיבה, וציטט שוב ושוב, ובעל־פה, את הפסקאות של הרב קוק מספר ‘אורות’ על הצורך לשוב אל הגוף ולחטב אותו; דווקא הוא הלך ונסוג לו לאחר הצבא. כאילו רק אז, שלוש שנים אחרי שעידו נפטר, הבין שהוא נפטר, והבין שלא נפטר כתוצאה מאיזו מכת טבע, אלא מישהו, כלומר דיין האמת, הרג אותו, ודי כבר עם המלה הסולידית והנינוחה לעילא הזאת – נפטר. הוא לא נפטר. הוא נהרג, משמע מישהו הרג אותו. ככה, סתם, בלי שום סיבה מתקבלת על הדעת. כי דחילק, למה להרוג ילד בן ארבע־עשרה. ומאז החל יונתן לסגת בעלבון אישי מן הגוף המכזב, ומן האלוהים המכזב, ומן החיים המכזבים ומן החברים המכזבים. נסיגה עצובה ומלאת חיבוטים. נותן לעששת הרפיון להשתלט עליו, לכבוש בו מעוז אחר מעוז ללא כל התנגדות. כמעט רוצה בכך.

עכשיו כבר לא היה לו צורך לשחות נגד הזרם ולהמשיך לצעוק את צעקת התשובה הגופנית, כפי שצעק באותם ימים בישיבה. עכשיו אָליסה הולכת ונעלמת לו. עכשיו היוגה מאבדת אצלו את כל זוהרה, והוא פוסע בשוליים, מבקש להיעלם, להיות אחד מני רבים. בלי תשומת־לב מיוחדת. בלי תקוות גדולות ואוונגרד וקריאה גדולה לחיים של יצירה. עכשיו הוא רוצה להיות רק עוד אחד, ובתוכו הולכת ותוססת ציניות דקה ומבוֹדדת כלפי הניסיונות הפתטיים הללו לשלב את הכל בַּכל, יהדות ויוגה, תורה וטאי־צ’י, קבלה וקאוצ’ינג, רבי נחמן ושיאצו. כי די כבר, די כבר עם כל הנאיביים האלו, שמנסים לשכנע אותנו, ותמיד במבט של מי שראו את האור, שהכל מסתדר והולך יחד. תתבגרו, רצה מדי פעם לנער כמה אברכים נרגשים מהכולל לדיינוּת; התורה לא מכילה הכל, ביקש להחריד את הזחיחוּת שלהם. לא, היא לא מכילה את הנסיגה החרדתית שלי פנימה, את ההחמצה הנושכת שאינה מניחה, וגם לא את מַעקַש ההפלה, שעוד לא הפשיר ביני לבין אליסה. אל תשלו את עצמכם, רצה לצעוק ולתפוס אותם בצוואר הישיבתי שלהם וקצת לחנוק, ובעיקר לצרוח כפי שמעולם לא צרח מול העיניים התמימות ששתו בצמא את ההוֹליזם המתקתק הזה של שי.

הוא בא הנה רק כי הגוף המוכחש והעזוב שלו דורש ממנו לבוא, מחכה לרגעים הללו. וברגע ששַׁי מסיים את השיעור, הוא הולך, כמעט רץ, להחליף בגדים בשתיקה עמוקה וכבושה, וכמעט נמלט באופניים בחזרה הביתה. רק פעם אחת, בהתחלה, נשאר כמו שאר המקורבים לַשתייה של תה הלואיזה והשיבָּה, טקס מרובה גינונים וחשיבות עצמית. אבל ההערצה הניכרת למורה שי, ונרגשוּת היתר שביצבצה מכולם, הספיקו לו. הוא ידע שהמוּצְלָחוּת הזאת של שי מאיימת עליו. וכמו כל איום, היא גם הִבעירה בו חוטים של קנאה. כי משהו בכריזמה, בנוכחות, בשלמות העצמית ההוליסטית, בשפה של שי, בעשייה של מה שהוא באמת רוצה לעשות, הציפו בו שוב את הנטישה של מה שבאמת רצה, ועדיין רוצה, ואולי מפחד להודות בכך בפה מלא.

אבל למה שוב לא כיבה את הנייד בתחילת השיעור? המכשיר לא הפסיק לרטוט, ושי זרק אליו מבט חומל ומצמית כאחד, והיתה במבט הזה גם אכזבה אישית מלאת צריבה, אבל הרטט לא חדל, ושי סימן לו שוב בעיניים, ויונתן ידע – זה מיכה. אני חייב לענות לו, הצדיק את עצמו בלחש פנימי והשפיל מבט, וגם ידע שאין מה להסביר וכי אף־אחד לא יכול להבין, ומיד יצא ברגליים מהירות אל חדר המבואה וראה בחרדה: שמונה שיחות שלא נענו.

הוא ידע שזה מגיע.

הכל כבר מבעבע. אבנים מתגלגלות. שופרות. קולות. רשפים וברקים ולפידים. אש מתלקחת בתוך הברד. מתהלכת ארצה. שֵׁדים – כן יש שדים בעולם. באלה, במחילה, הרמב”ם לא הבין. או כדי לעשות לו דווקא – הם פשוט חזרו מפח הגניזה של ההיסטוריה. דימוי גוף. דימוי נפש. תהום. חרדות. הנשמה העשוקה והכלבים החצופים. הכל רגע לפני התפרצות געשית בלי פְּדוּת.

הוא רצה לחזור לאולם, למשוך את הידית של דלת הברזל ולהחזיר הכל בחזרה, להשיב את כל השֵׁדים לבקבוק ולהמשיך לחקור את התנוחות היוֹגיוֹת. אלא שהנייד רטט עכשיו פעם נוספת, ויונתן ידע שכלום כבר לא יעזור. זה הגיע.

הוא יצא החוצה מהמבואה, הסתכל רגע בשמיים שהתקדרו מיום ללילה, החושך גהר על האור הנחלש, דחק בו במפגיע להיכנע תחתיו, להרים ידיים כנהוג ולאפשר לו לשלוט במלכות הלילה. הוא נזכר, כמו בהפצעה שורטת של זיכרון רחוק, שהבטיח לאליסה להביא לה חלב, הרי למד שהיא לא יכולה בלעדיו, אין, בלי הַקָפֶה שלי אני לא בן־אדם, היתה אומרת ומחייכת אליו את חיוך הקפה שלה, וגם נזכר שטרם התפלל מנחה ועוד רגע כבר עוברות שלוש־עשרה הדקות שאחרי השקיעה, דקות אחרונות שעוד מותר בשעת הדחק להתפלל בהן מנחה, ומה כל החיים שלו עכשיו אם לא שעת דחק אחת גדולה, והוא נעמד ליד הקיר המאפיר של המתנ”ס והתפלל.

אבל לא הצליח להכניס את עצמו לתפילה, קשה לומר שהחדיר למלים ולוּ כוונה קלושה, הלב שלו היה מלא טינה. בפסוק הראשון, “ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך”, אומנם הדביק את מחשבתו אל המלים, אך מיד לאחר־מכן החלו הברכות להתחבר זו לזו במהירות והפכו לרצף מלים אוטומטי שהתענן בתוכו, וחיש קל מצא את עצמו פוסע מבלי משים, כאילו זה בכלל מישהו אחר והוא רק מתבונן במישהו האחר הזה העושה שלוש פסיעות לאחור תוך שהוא מניע את גופו לשמאל בכפיפה רפה, ואחר־כך לימין, ולוחש במלמול מיומן: “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו”. ואגב המלמול התלבט אם לענות, הלוא הוא מדבר עכשיו עם אלוהים ומה פתאום לענות תוך כדי כך לנייד, מה זה בכלל להציץ בטלפון כשאתה מדבר עם אלוהים, אבל הוא נכנע ושלח יד מהירה לכיס, אל המכשיר שלא חדל לטרטר שם, כי כל המצב עכשיו הוא פיקוח נפש, וקרא את הכתוב על המסך המואר: “איפה אתה אחי יא גבר? אני בא לאסוף אותך ברכב. נוסעים עכשיו לעורך־דין. מצאתי מישהו מצוין!”

המחנק מתחיל לשלוח זרועות עבות אל גופו, ומכל זרוע מצטמחות חמש זרועות נוספות, וכך, ברבייה חסרת מעצורים, הוא הולך ולופת אותו שרירי, ויונתן נזכר איך תמיד כשיש משבר פתאום כמו משמיים יש למיכה רכב, ומיד כמו רשם לעצמו בניצחון של מאבחן מיומן: סימפטום מספר אחת.

החושך פשט בשמיים היבשים בכל עומקו, ומיכה כבר חיכה ליונתן על הכביש שמתחת ל”מרכז עֶפרון” ולא הפסיק לצפור, ויונתן הציץ פעם אחרונה בנעשה באולם, והמבט של שי לא הניח לו, אבל כתב־ההגנה המנומק שלו כבר נשלף מתוכו, באמת שאין לי ברירה, ביקש להרגיע את עצמו עוד קצת בנימת פיוס מרוככת, והוא משך אליו את דלת הברזל העבה, נכנס לאולם על בהונות ולחש על אוזנו של שי, לכד את המלים בין שפתיו כדי שלא יישָׁמעו בבירור: “משהו דחוף. אני מצטער אבל זה באמת משהו דחוף”, וכדי לחסום את האפשרות ששַׁי יאמר משהו, קד קידה קלה בכיוונו, כופף מעט את גופו ונסוג החוצה בעיניים מושפלות.

מיכה ישב במאזדה שש כְּסופה, שְׂכורה מ’בֶּסט’, ויונתן פתח את הדלת ואמר, “אהלן מיכה”, ועננת האפטרשייב הכבדה הוטחה בפניו, ומיכה שיחק עם התחנות ברדיו והגביר את הווֹליום של השיר וצעק אתו, “מי שמאמין לא מפחד”, ואמר, “יאללה, יונתן, עלה כבר”, וסימן בידו בתנועות חפוזות: אין לנו זמן. ומיד כשיונתן ישב וסגר אחריו את הדלת, נעתקה המאזדה ממקומה ומיכה נהג במהירות, ומדי פעם עוד הגביר במפתיע את לחיצתו על דוושת הגז ופימפם באצבעו על כפתור הווליום, חצה את הבניינים המאופקים־מרוצים מדי של רחוב הרצוג, גנב את הרמזור האדום, ויונתן איבחן וסימן לעצמו בקפידה: סימפטום מספר שתיים. וכבר באמת שאין לו כוח לספור עוד סימפטומים, כי הסיפור כאן די פשוט וברור. והוא צעק עליו, “אדום, מה נסגר אתך? אתה רוצה שישללו לך את הרישיון?” ומיכה סינן, שימותו כל השוטרים האלו, גם כן חולרות כולם, מה, האם יונתן לא שמע על כל החקירות נגד הניצבים במשטרה, כולם שם עבריינים שהפכו את עצמם לשוטרים. והעיף מבט על המנזר הביזנטי הישן שבעמק המצלבה, שהתייצב עכשיו מלוא גודלו מימין, ואז עלה ברחוב עזה הצפוף והמתעגל, עבר על־פני קפה מוֹאיז משמאל, קפה יהושע מימין, קפה מוֹמֶנט ואנדרטת הזיכרון הקטנה לאחד־עשר הנרצחים בפיגוע שהיה שם ב־2002, ולבסוף החליק במיומנות מרשימה אל קטע מדרכה צר וחשוף בסמוך

לרחוב בן־מימון 8. “כאן המשרד של עורך־דין הורן”, סיכם מיכה בחדוות ניצחון כמוכיח שאינו ממציא כלום והכל מתגלה כאמת־לאמיתה.

הוא כיבה את המנוע בחופזה, סובב את המראה הימנית פנימה כדי שאף־אחד לא ישפשף אותה בטעות, ויונתן יצא אל המדחן הקרוב, דחף אל לועו הפעור־בתיאבון כמה שקלים, ואז, בסוג של חרדת דוחות מתקדמת, שילשל פנימה עוד כמה שקלים ליתר ביטחון ופנה להדביק בצעדים גדולים את מיכה, שכבר שעט מַעלה במדרגות הרחבות של הבניין ולחץ באגודלו לחיצה ממושכת על פעמון הכניסה, וכשלא נענה החל לדפוק בבהילות על הדלת העבה.

“שלום”, אמרה פקידה חנוטה בחליפה שישבה בחדר הכניסה וזקפה לעברם מבט נוקשה ומחמיר. “אין צורך לדפוק, מספיק לצלצל. במה אפשר לעזור לכם?”

“יש לנו פגישה עם עורך־דין הורן”, הבהיר מיכה ברכות פתאומית ורכן אל שולחנה.

“מה השם?” זרקה בו החנוטה מבט בוחן ונְטול אמון.

“להבי”.

“להבי?” הציצה הפקידה בניירותיה.

“כן. מיכה ויונתן להבי. נעים מאוד. אני דיברתי איתך אתמול”.

“נעים מאוד, מיכה”, אמרה החנוטה, ומשהו בנוקשות שלה כבר החל להפשיר באורח פלא, כי לא פעם עורר מיכה מין רוך פתאומי אצל זרים גמורים, גם כאלה המוגדרים כבלתי־ניתנים לריכוך. “שבו בבקשה”, הוסיפה ושוב עטו פניה, כמו בפקודה, את ארשת הזרות, ויונתן נחרד: מיכה כבר משך בחוטים. הוא באמת הולך על התביעה הזאת. וזה כבר לא סימפטום מוכר, אלא חידוש של הפעם הזאת.

מיכה ניצל את הזמן, לקח לידו את אחד מכתבי־העת המשפטיים שהיו פזורים על השולחן הקטן בחדר־ההמתנה והחל לעלעל בו. “תביעת גופים רפואיים”, היתה הכותרת שלכדה אותו, והוא צלל אל תוך ההתדיינות המשפטית הסבוכה, ואף כתב לעצמו עיקרים על דף קטן, שכבר היה גדוש מובאות ומראי מקומות, וכמעט לא הבחין בפקידה שניגשה אליו וניכר בה שהיא מלאה התפעלות מיכולת הריכוז של האיש הצעיר היושב ומסכם בנחרצות את מה שהוא קורא. “הנה, אתם יכולים להיכנס”, החוותה בשתי ידיה לעבר דלת האורן החומה של משרדו של הורן, והמעוז האחרון של התנגדותה הפנימית למיכה נכבש זה עתה בקסמו.

הורן, גוף פחוס וראש מקריח, ישב בראש שולחן חום־שחור, צר ומלבני, מחופה זכוכית. מאחוריו היה מדף ספרי עריכת־דין עבים, כרוכים בכחול. הוא פכר את ידיו בדרמטיות מוגזמת, כמבקש לבלום בכוח את התלהבותם של השניים, ושאל מכנית, “כן, חברים, במה מדובר?”

מיכה שלף מחברת מתיק גב ירוק, מרוט בקצותיו. ורק עכשיו זיהה יונתן את הילקוט הירוק של עידו: “תיק העקשנות” הם קראו לו, משום שעידו אף־פעם לא הסכים להיפרד ממנו, הגם שכבר התרפט לחלוטין וחוטים פרומים השתרבבו ממנו לכל אורכו. “ברשותך אני אקרא”, אמר מיכה. “אז ככה. התובעים: מיכה ויונתן להבי מרחוב יורדי הסירה בירושלים. הנתבע: פרופסור דן גֵייבְּל מהמחלקה האונקולוגית בבית־החולים שערי צדק”, הדהיר מיכה את מלותיו ובלע אותן כמעט בשלמותן, והורן פלט: “קצת יותר לאט”, ומיכה המשיך לשטוף, מתעלם במפגיע מהערתו הצוננת של הורן: “התביעה תתבע את דן גייבל בשל אי־מענה רפואי הולם למחלתו של עידו להבי, מחדל שהוביל ישירות למותו לפני כמעט שלוש שנים”.

“תבין”, חזר מיכה לקרוא מהמחברת וידו דעכה לאט עם התצלום האחוז בה, “מדובר ברשלנות ממדרגה ראשונה, שהגיע הזמן לתת עליה את הדין”, והוא סגר את המחברת ובלע את רוקו, הביט בדריכות בגבר הזר, היושב למולו בחשיקת שפתיים וכבר מחשב את גזר־דינו.

יונתן הביט בהורן ורצה להיבלע בין המרצפות של משרדו. הוא הסמיק כולו, זרועות החנק שָׁבו והתפתלו על קרסוליו, התנחשלו על ירכיו וכבר ביצבצו על ברכיו, והוא חש שבעוד שבר־רגע הן יתארכו, יגיעו עד גרונו ויחדירו את ארסן. הוא חש כצופה ממרחק בסצנה זרה ומנוכרת וחיפש משהו מוכר להיאחז בו. פרק י”ג בתהילים היה תמיד המעקה הזה בשבילו. במשפחת להבי תמיד ממלמלים את הפרק הזה בעת צרה, והוא הגה אותו בלב וקיווה שהורן מבין עם מי יש לו עסק. הורן ליטף רגע את קרחתו, שירבט לעצמו כמה מלים על דף נייר אקראי, והימהם, “אוקיי. אני מבין”, ויונתן היה משוכנע שהוא מבין שמיכה הוא לא אדם רגיל אלא מלא טירוף, וכי אדי שיגעון נפלטים מכל נקב שלו ומאיימים להציף את החדר המרווח שבו הם יושבים.

“נדרשים מסמכים”, התיז הורן במהירות.

“איזה מסמכים אתה צריך? אני אדאג לכל”, קטע אותו מיכה בנימת קול שהשתלבו בה בהלה וריצוי.

“את המרשמים לתרופות, תיעוד של כמה שיותר מרשמים של גייבל, את הקבלות על התרופות, קבלות על מטפלים פרטיים אם היו, וכמובן, תעודת פטירה ושחרור, אישור כניסה לבית־החולים ויציאה ממנו, לפעמים גם דבר שייראה לכם שולי ומיותר לחלוטין יוכל לעזור לנו ולהכריע את הכף בתביעה”, ולרגע השתהה ושיעול מקצועי פרץ מפיו בתזמון מדויק, ואז הוסיף, “תביעות של רופאים הן דבר לא פשוט, הם מבטחים את עצמם לא רע. בקיצור”, הרחיק הורן את הנייר שהיה מולו אל פינת השולחן והגביה את קולו בנימת סיכום, “בקיצור, אני צריך את כל המסמכים האלה בהקדם אצלי, ואז נראה אם יש כאן בכלל בשר”.

“אין בעיה, תאמין לי, אתה לא תצטער על התיק הזה”, השלים מיכה לרשום את רשימת המסמכים המתארכת במחברת המהוהה, הכניס אותה אל בטן הילקוט, העלה אותו על גבו וקם מן הכיסא.

“יהיה בסדר”, אמר לפתע הורן באבהיות מפתיעה, ומיכה חזר בקול על ה”יהיה בסדר” וזרה את חיוך הילד־קסם שלו אל הורן. “המשפחה שלנו היא משפחה עם אמצעים, ולא תהיה מצידנו שום בעיה כלכלית”, הוסיף בנינוחות מלאת ביטחון, ובדרכם החוצה נתן את חיוכו גם במזכירה, שהשיבה לו מבט אוהד ואמרה: “להבי, אני כאן אם תצטרך משהו”, ויונתן, בקפדנות נקדנית רק תהה לעצמו על איזו משפחה עם אמצעים הוא מדבר.

אבל רק בחשכת המכונית, כשנעלמו מעיניו פניו של אחיו היושב לצדו וגולש בפראות ברחובות של מרכז העיר וחוטף בשנייה האחרונה כמה רמזורי צהוב ואפילו אדום נחרץ אחד – רק אז הפציעה ביונתן ההכרה במלוא צלילותה המכאיבה: הוא בהתקף, אל תשתף אתו פעולה, אל תעמוד מהצד ותיתן לכל הטירוף הזה להתרחש, פשוט פתח את הדלת מבלי שישים לב וקפוץ מהמאזדה, כן, בדיוק עכשיו, יש אור אדום ברמזור, זה הזמן. המכוניות כולן עומדות לכמה שניות. קפוץ. רוץ אל בית ההורים ברחוב יורדי הסירה ותציל אותם ואת עצמך. זה לא ייגמר טוב. זה הרי לא יכול להיגמר טוב, אתה יודע.

אבל המאזדה המשיכה באמוק ברחובות הוותיקים של מרכז העיר כמו השתלט עליה דיבוק, ויונתן ניסה לאתֵּר באדם הסמוך אליו את מיכה שלו, את הבחור שהולך אתו בכל מסעיו, אבל פניו וגופו של מיכה אמרו טירוף, ויונתן רק ביקש להימלט משם, אם לא בגופו כי אז במחשבותיו מלאות החרדה. ביקש למצוא לו מקום שקט להניח בו את הנפש, לכמה רגעים בלבד, אבל לפתע צבא עליו זכרו של אותו פורים דוקר ומר ואכזר, עם הרב של היישוב, הרב הוֹכְלֶר, והכאב הלך ופשט בו, וגם מול כוס מיץ הגזר שמיכה הביא לו מדוכן המיצים החדש שבמרכז המסחרי, ואמר לו, אחי, תשתה, זאת ממש כוס בריאות, וחייך את החיוך הכבוש שלו – עוד נותר ביונתן האין־אונים שהשתלט עליו.