בילוי בפארק לונדוני ביום קיץ חם, ושיחה עם אישה לא מוּכרת על טיפולים אלטרנטיביים, הביאו את הגנטיקאית וכתבת המדע ג'ו […]
מבוא
בבוקרו של יום קיץ אחד בשנה שעברה הייתי בפארק ליד ביתי. זה היה מחזה לונדוני נעים עם ילדים משתכשכים במי מזרקה ומשחקים כדורגל על הדשא. ישבתי על הקורה שתחמה את ארגז החול עם שתי אימהות אחרות, בידינו קרם הגנה ופריכיות, והשגחנו על הילדים שלנו בונים טירות עקומות באתי פלסטיק צבעוניים.
אחת הנשים, אֵם חביבה ורהוטה שהכרתי באותו בוקר, סיפרה איך תרופה הומיאופתית ריפאה את האקזמה הממושכת שהתישה אותה. ״אני אוהבת הומיאופתיה,״ היא אמרה. כמדענית הייתי חייבת לומר משהו. תרופה הומיאופתית היא למעשה מים (או טבליות סוכר) בבקבוק. כל החומר הפעיל המשמש בטיפולים ההומיאופתיים דולל בכמויות גדולות כל כך של מים, עד שאין למעשה כל סיכוי שהתכשיר שתקבלו יכיל ולו מולקולה אחת ממנו. ״אבל אין שום דבר בתרופות הומיאופתיות,״ מחיתי.
ידידתי החדשה הביטה בי בבוז. ״שום דבר שניתן למדידה,״ היא אמרה, כאילו אני מוגבלת מכדי להבין שתכונות הריפוי של התרופה הזאת נובעות מתמצית לא מוגדרת המצויה מעבר להשגתם של המדענים. הרגשתי שבשתי המילים האלה היא סיכמה את אחד המאבקים הפילוסופיים המרכזיים המתנהלים היום ברפואה.
מצד אחד ניצבים חסידי הרפואה הקונבנציונלית המערבית. הם אנשים הגיוניים, האמונים על רדוקציה ומושרשים בעולם החומרי. על פי הפרדיגמה שלהם, הגוף דומה למכונה. מחשבות, אמונות ורגשות אינם ממלאים בדרך כלל תפקיד בטיפול בבעיה רפואית. כאשר מכונה מתקלקלת, איננו קושרים איתה שיחה. הרופאים משתמשים בשיטות פיזיות — סריקות, תרופות, ניתוחים — כדי לאבחן את הבעיה ולתקן את הקלקול.
בצד האחר ניצבים בעצם כל האחרים: חסידי הרפואה העתיקה, הרפואה האלטרנטיבית והרפואה המזרחית. המסורות ההוליסטיות האלה מעמידות את הרוחני מעל החומרי, את בני האדם מעל הבעיות הרפואיות, ואת האמונות והניסיון הסובייקטיבי מעל תוצאות של ניסויים אובייקטיביים. במקום לרשום תרופות פיזיות, המטפלים משתמשים בדיקור, בריפוי רוחני וברייקי, כשהם רותמים שדות בלתי מוחשיים של אנרגיה לצורך הריפוי. חסידי ההומיאופתיה אינם מוטרדים מהעובדה שבתרופות שלהם אין כל זכר פיזי של המרכיב הפעיל, משום שהם מאמינים שה״זיכרון״ של החומר ההוא נשאר איכשהו בשטח.
אף על פי שהרפואה הקונבנציונלית עדיין דומיננטית במערב, מיליוני בני אדם שם מאמצים את הרפואה האלטרנטיבית. מגישי החדשות בארצות הברית עוסקים בקביעות בפלאי הריפוי הרוחני והרייקי, ורבים מהאמריקאים הבוגרים (38 אחוז) נעזרים בצורה כלשהי של רפואה משלימה או אלטרנטיבית (62 אחוז, אם כוללים בערך הזה גם תפילה). בכל שנה הם מוציאים על כך כ־34 מיליארד דולר,1 ב־354 מיליון ביקורים אצל מטפלים ברפואה אלטרנטיבית (וזאת בהשוואה לכ־550 מיליון ביקורים אצל רופאים רגילים).2 בעירי לונדון אימהות נוהגות לענוד מחרוזות ענבר לתינוקות שלהן, באמונה שאבני החן האלה ניחנות בסגולות לגרש כאבי שיניים. נשים משכילות ואינטליגנטיות שוללות מילדיהן חיסונים חיוניים, וכמו ידידתי החדשה, מאמצות טיפולים חסרי כל היגיון מדעי.
שלא במפתיע, המדענים משיבים מלחמה שערה. אנשי מקצוע ספקנים משני צידי האוקיינוס האטלנטי — חושפי תרמיות כמו ג׳יימס ראנדי ומייקל שֶרמֶר, בלוגרים בענייני מדע כמו סטיבן זלצברג ודייוויד גוֹרסקי, וכמובן הביולוג והסופר ריצ׳רד דוֹקניס — מוקיעים בתוקפנות דת, פסאודו־רפואה ובייחוד רפואה אלטרנטיבית.
הספר Bad Science (״מדע רע״), שיצא ב־2009 ובו קטל האפידמיולוג בן גוֹלדקֵייר את מי שעושים שימוש לרעה במדע בטענות שווא של בריאות, נמכר ביותר מחצי מיליון עותקים בעשרים ושתיים ארצות. אפילו קומיקאים כמו טים מינצ׳ין ודארה אוֹבּריאן מצטרפים למאבק, ונעזרים בהומור כדי להאדיר חשיבה רציונלית ולציין את האבסורד שבטיפולים כמו הומיאופתיה.
חסידיהם מתמודדים עם הגל הזה של חוסר היגיון, ועם מה שעיתונאי המדע סטיב סילברמן מכנה ״רעיונות חסרי שחר שכתובים בחול״,3 בכינוסים ובמאמרים ובמחאות, כמו עצומה חתומה בידי מאות רופאים בריטים שדרשו ששירותי הבריאות הציבוריים יחדלו להוציא כסף על טיפולים הומיאופתיים. ניסויים קליניים מוכיחים, ציינו הרופאים הספקנים, שרוב התרופות האלטרנטיביות אינן פועלות טוב יותר מכל מיני תרופות פלצבו (תרופות שאינן מכילות כל חומר פעיל), ואנשים שמשתמשים בתרופות האלה הם פתאים שמאמינים לכל דבר. טיפולי דֶמֶה חייבים לעבור מן העולם. הריפוי הקונבנציונלי יכול לספק את כל מה שאנו זקוקים לו כדי לטפל בבריאותנו.
אני לגמרי בעד הגנה על השקפת העולם הרציונלית. אני מאמינה בכל לבי בשיטה המדעית: יש לי תואר דוקטור בגנטיקה ובמיקרוביולוגיה רפואית, ובמהלך העבודה עליו עשיתי שלוש שנים בבית חולים לונדוני בלימוד המנגנונים הפנימיים של התאים. אני מאמינה שכל דבר בטבע ניתן ללימוד ולחקירה מדעית אם שואלים את השאלות הנכונות, ושהטיפולים הרפואיים חייבים להיבחן בניסויים מחמירים. הספקנים צודקים: זניחת המדע לטובת כל מיני משאלות לב שקולה לחזרה לפרקטיקות שהיו נהוגות בימי הביניים: לתקופה של שריפת מכשפות, הקזת דם ותפילה לאלוהים שיציל אותנו מהדֶבֶר.
אבל אינני בטוחה שדחיית הרפואה האלטרנטיבית לבדה היא התשובה. בעבודתי כעיתונאית לענייני מדע אני פוגשת לא רק אנשים שנרפאו בזכות הרפואה המודרנית, אלא גם אנשים שלא: מטופלים שחייהם אינם חיים בגלל בעיות מעיים או תשישות, ולמרות זאת נדחים בביטול כמי שאין להם בעיית בריאות אמיתית; אנשים שסובלים מכאב כרוני או דיכאון, ונרשמות להם מנות גדלות והולכות של תרופות ממכרות, שיש להן תופעות לוואי ואשר אינן מתגברות על הגורם לבעיה; חולי סרטן שעוברים עוד ועוד סבבים של טיפולים אגרסיביים, שלא בטוח אפילו שיאריכו את חייהם.
ואני נתקלת גם במחקרים (שלעתים זוכים לכותרות ולעתים נקברים בכתבי־עת של מומחים) שמבשרים לנו כי טיפולים לא מוחשיים ולא חומריים יכולים להועיל באמת. מטופלים שהופנטו לפני ניתוח סובלים מפחות סיבוכים ומתאוששים מהר יותר, מדיטציה מעוררת שינויים מולקולריים עמוק בתוך התאים שלנו, וכפי שנראה בפרק הראשון בספר זה, אם טיפול עוזר לא יותר מפלצבו אין פירוש הדבר שהוא אינו פועל — אם אנחנו פשוט מאמינים שקיבלנו תרופה יעילה, יכולה להיות לכך השפעה ביולוגית ניכרת. האימהות סביבי שמשתמשות במחרוזות ענבר ובגלולות הומיאופתיות אינן נבערות מדעת וגם לא טיפשות; הן יודעות מניסיון שהדברים הללו עוזרים באמת.
הנה כי כן, אף על פי שחסידי הרפואה האלטרנטיבית טועים בדיבורים שלהם על זיכרון של מים ועל שדות אנרגיה מרפאים, נראה לי שגם הספקנים אינם צודקים לחלוטין. התחלתי לכתוב את הספר הזה משום שתהיתי אם הם, והרופאים הקונבנציונלים, אינם שוכחים מרכיב חיוני בבריאות הגוף; התעלמות שיש לה חלק בעלייה בתחלואה, ובפנייה של מיליוני אנשים שפויים ואינטליגנטים לרופאים אלטרנטיביים. אני מדברת, כמובן, על הנפש.
האם קרה שהרגשתם פרץ של אדרנלין לאחר שמכונית כמעט דרסה אתכם? האם ידעתם אי־פעם ריגוש מיני רק לשמע קולו של בן זוגכם האהוב? האם קרה שהקאתם למראה רימות רוחשות באשפה? אם כן, גם אתם חוויתם על בשרכם את ההשפעה העצומה שיש לנפש על הגוף. אף על פי שייתכן מאוד שאיננו ערים לכך, מידע שבא מן הנפש מסייע בקביעוּת לגוף שלנו להסתגל לסביבתנו. אם אנו רואים טורף גדול כלשהו (או משאית מתקרבת), גופנו מתכונן לסור מן הדרך, ומהר ככל האפשר. אם מישהו אומר לנו שהאוכל יוגש מיד, אנחנו מתכוננים לפרק זמן מהנה של עיכול.
את זאת אנו כבר יודעים. אבל כשהדבר נוגע לבריאות, המדע והרפואה נוטים להתעלם מההשפעה שיש לנפש על הגוף. מקובל לחשוב שמצבים נפשיים שליליים, כמו דחק או חרדה, יכולים לפגוע בטווח הרחוק בבריאות, אבל הרעיון שגם ההפך עשוי לקרות, שהמצב הרגשי שלנו עשוי להיות גורם בעל חשיבות בהדיפת מחלה, או שהנפש שלנו אולי התברכה ב״כוחות מרפאים,״ נראה הזוי.
נהוג להאשים את הפילוסוף רנה דֶקארט בפיצול בין נפש לגוף ברפואה המערבית. אנשי הרפואה הקדומים, עם אמצעים מעטים מעבר לפלצבו, ידעו היטב שנפש וגוף שזורים זה בזה. היפּוֹקרָטֶס, הרופא היווני המתואר לא אחת כאבי הרפואה הקלאסית, דיבר כנראה על ״כוח הריפוי הטבעי המצוי בִּפנים״, ואילו גָלֶנוֹס, הרופא בן המאה השנייה לספירה, סבר כי ״ביטחון ותקווה מועילים יותר מהרפואה״.4
אבל במאה השבע־עשרה בא דקארט והבחין בין שני יסודות בסיסיים: עצמים פיזיים כמו הגוף, שאפשר ללמוד אותם באמצעות השיטה המדעית, והרוח הלא חומרית, שדקארט האמין שהיא מתת אלוה שאיננה ניתנת ללימוד בשיטה מדעית. אף על פי ששני היסודות האלה יכולים לתקשר זה עם זה (דקארט חשב שהתקשורת הזאת מתנהלת באמצעות בלוטת האצטרובל במוח), הוא הגיע למסקנה שהם קיימים באופן עצמאי. כשאנו מתים ואין לנו עוד גוף, רוחנו הבלתי תלויה ממשיכה להתקיים.
רוב הפילוסופים ומדעני המוח דוחים עתה את רעיונות הדואליזם הזה של גוף־נפש. במקום זאת הם סבורים שכל מצב מוחי — כל קונפיגורציה פיזית של תאי עָצָב (נוירונים) — מקושר מהותית אל מחשבה מסוימת או מצב נפשי מסוים, ושאי אפשר להפריד את הנפש מהגוף. עם זאת, לדקארט נודעה השפעה אדירה על המדע והפילוסופיה של העת החדשה. מחשבות ורגשות סובייקטיביים עדיין נראים מדעיים פחות — ניתנים פחות לחקירה מחמירה, ואפילו ״אמיתיים״ פחות מעצמים פיזיים מדידים.
כאשר מדובר ברפואה, נראה שההתקדמות המעשית הרחיקה את הנפש ביעילות רבה יותר מהוויכוח הפילוסופי. חוקרים פיתחו כלי אִבחוּן ובדיקה כמו המיקרוסקופ, הסטטוסקופ ומד לחץ הדם, ובפריז של המאה התשע־עשרה שיכללו את הנתיחה שלאחר המוות והחלו להשתמש בה כדי לזהות את גורם המוות. לפני כן איבחנו הרופאים את המחלה על סמך הסימפטומים שהחולה דיווח עליהם, ואילו עתה הם יכלו לבסס את מסקנותיהם על שינויים מבניים נראים לעין. מחלה לא הוגדרה עוד על סמך הדיווח הסובייקטיבי של החולה, אלא על פי מצב גופו. הדבר הגיע לידי כך שאם אדם הרגיש רע אבל הרופא לא ראה אצלו בעיה כלשהי, הוא לא נחשב כלל לחולה.
שינוי אחר שהרחיק אותנו מההתנסות הסובייקטיבית היה בשנות החמישים של המאה העשרים, עם הנהגת הניסויים האקראיים כפולי־הסמיות ומבוקרי הפלצבו. כדי לוודא שתרופות ושיטות ריפוי חדשות ייבדקו ללא פניות, גם הרופאים וגם המטופלים אינם יודעים איזה טיפול ניתן למטופלים, והתוצאות נבדקות בטכניקות סטטיסטיות מחמירות ביותר. את מקומה של התנסות אנושית לא מהימנה תופסים מספרים נוקשים.
זהו מן הסתם אחד הרעיונות האינטלקטואליים החשובים ביותר של העידן המודרני. הגישה המטריאליסטית של הרפואה המודרנית השיגה תוצאות שהן לא פחות מנס. כשהם מצוידים בשיטה אובייקטיבית לקביעת הטיפול הנאות, הרופאים אינם הולכים עוד שולל אחרי טיפולים מפוקפקים. יש לנו עכשיו אנטיביוטיקה לחיסול זיהומים, כימותרפיה למלחמה בסרטן, וחיסונים להגנה על ילדים ממחלות קטלניות כמו פוליו וחצבת. אנחנו יכולים להשתיל איברים בריאים במקום איברים חולים, לאבחן תסמונת דאון ברחם, ומדענים עובדים עכשיו על שימוש בתאי גזע לתיקון נזקים בעיניים, בלב ובמוח.
אבל הפרדיגמה הזאת מצליחה פחות כשעולה הצורך להתמודד עם בעיות מורכבות כמו כאב ודיכאון, או לעכב הופעה של בעיות כרוניות כמו סוכרת ושיטיון. ההתמקדות הגורפת בגופני, המדיד, דחקה הצידה את השפעות הנפש, והכתם העיוור הזה איפשר לרעיון בדבר מחשבות ואמונות מרפאות להיחטף בידי המונים, החל בבעלי כוונות טובות ועד סוכני מכירות ציניים. התוצאה היא שעדויות מדעיות על כוחה של הנפש סובלות מהתעלמות, או מעיוותים, ואילו מחברי ספרי עזר ובלוגים פופולריים מפריחים טענות מוגזמות: פתירת קונפליקטים רגשיים יכולה לרפא סרטן (ריקה האמֶר, מייסד הרפואה הגרמנית החדשה); לנפש יש יכולת לשלוט בדנ״א (ביולוג התא ברוס ליפטון, בספרו רב המכר ״הביולוגיה של האמונה״); מחלה אינה יכולה להתקיים בגוף שיש בו מחשבות הרמוניות (רונדה בּיירן בתופעה שנמכרת במיליונים רבים של עותקים, ״הסוד״). הנפש משווקת כתרופה לכל המחלות; תרופה שהשגתה אינה דורשת מאיתנו שום מאמץ חוץ מדבקוּת בהשקפת עולם צבועה בוורוד.
שאלת יכולת הריפוי של הנפש נעשתה לפיכך זירה מרכזית במערכה הרחבה יותר בין החשיבה הרציונלית והלא רציונלית. הצרה היא שככל שהספקנים מנסים להפריך טענות פראיות בכלים של היגיון, ראיות ושיטות מדעיות, כך הם מרחיקים את מי שהם מנסים לשנות את דעתם. בהכחשת מה שנראה לרבים מובן מאליו מאין כמותו — שהנפש אכן משפיעה על הבריאות; שרפואה אלטרנטיבית פועלת במקרים רבים — הם תורמים לחוסר האמון במדע אם לא להתנגדות העיקשת לו. אם מדענים טוענים שלתרופות כאלה אין שום ערך, אין בכך אלא להוכיח עד כמה המדענים פשוט אינם יודעים.
מה אם ננקוט גישה אחרת? האם הכרה בתפקיד שהנפש ממלאת בבריאות הכללית שלנו תוכל לסייע לנו לחלץ את הנפש מלפיתתו של הפסאודו־מדע?
במהלך כתיבת הספר הזה נסעתי ברחבי העולם כדי להתוודע אל המחקר החלוצי שנעשה בתחום הזה ממש עכשיו. מטרתי היתה לאתר את המדענים ששוחים נגד הדעה המקובלת בזרם המרכזי, וללמוד מהם על ההשפעות של הנפש על הגוף ועל השימוש בידע הזה לצורך עזרה לחולים. מה הנפש יכולה באמת לעשות? כיצד היא פועלת ומדוע? כיצד נוכל להשתמש בממצאים האחרונים הללו בחיינו שלנו?
נתחיל בדוגמה המובהקת ביותר להשפעה של הנפש על הגוף — אפקט הפלצבו — ובמדענים הצופים במה שמתרחש באמת כאשר אנו נוטלים גלולות דמה נטולות חומר פעיל. אחר כך נבדוק כמה דרכים מדהימות להטעיית המוח למחשבה שעליו להילחם במחלה, החל משימוש בהיפנוזה להאטת התכווצויות בבטן וכלה באילוף מערכת החיסון להגיב לטעם ולריח. ונלמד איך, ובאיזו פשטות, יכולות המילים שאנחנו שומעים מהמטפל שלנו לקבוע אם אנחנו זקוקים לניתוח ואפילו כמה זמן נחיה.
בחציו השני של הספר ננוע אל מעבר להשפעות המיידיות של המחשבות והאמונות שלנו, כדי לברר איך מצב הרוח שלנו משפיע על החשיפה שלנו למחלות במרוצת חיינו. בין השאר נבקר אצל מדענים שמשתמשים בסריקות מוח ובבדיקות דנ״א כדי לברר אם תרפיות של גוף־נפש, החל במדיטציה ועד ביופידבק, באמת עושות אותנו בריאים יותר, וכן נבדוק איך תפיסתנו את העולם הסובב אותנו משפיעה על המבנה הפיזי שלנו עד לעומק של פעילות הגנים שלנו.
בדרך ניתקל גם בגבולות שיש לטיפולים הפסיכולוגיים. מה הנפש אינה יכולה לעשות? מתי מרפאים הוליסטיים מרחיקים לכת בטענותיהם? ומה קורה כאשר הנפש מחמירה עוד יותר את המצב?
כתיבת הספר הזה לקחה אותי למקומות רחוקים בהרבה מכפי שהעליתי על דעתי, החל ביידוי כדורי שלג בערוץ קרח וירטואלי ועד רחצת עולי רגל בלוּרד. הידע שצברתי נתן לי השראה, וכך גם הרופאים והחוקרים שנאבקים בהתנגדות שמעוררת פעילותם לחיבור מחדש של הנפש אל הגוף. אבל יותר מכול התרשמתי מהמטופלים שהכרתי, ומהתמודדותם האמיצה והמכובדת עם הסבל.
מה שלמדתי בסופו של דבר מהם ומרבים אחרים הוא שהנפש אינה מרפא־כול. לעתים יש לה השפעות מדהימות מיידיות על גופנו. לעתים היא גורם חשוב אבל לא יחיד, והיא משפיעה על הבריאות ארוכת הטווח כפי שדיאטה או פעילות גופנית עושות זאת. ולעתים אין לה כל השפעה. עדיין אין בידינו כל התשובות, אבל אני מקווה שהספר הזה ישכנע את הספקנים לחשוב על מה שהם אולי מחמיצים.
ולידידתי מארגז החול אומר זאת: איננו צריכים עוד לזנוח ראיות וחשיבה הגיונית כדי ליהנות מסגולות המרפא של הנפש. הידע קיים. הבה נראה מה הוא אומר.
אין עדיין תגובות