רחוב מזרח מערב

פתח דבר

הזמנה

יום שלישי, 1 באוקטובר 1946, היכל הצדק בנירנברג

מעט אחרי השעה שלוש בצהריים נפתחה דלת העץ שמאחורי ספסל הנאשמים, והנס פרנק נכנס לאולם 600 של בית המשפט. הוא לבש חליפה אפורה, גוון שאוזן בלובן הקסדות שחבשו שני השומרים הצבאיים חמורי הסבר, המלווים שלו. הדיונים נתנו את אותותיהם באדם שהיה פרקליטו האישי של אדולף היטלר ואחר כך נציגו בפולין הכבושה, על לחייו הוורודות, אפו הקטן והחד ושערו המשוח לאחור. פרנק לא היה עוד השר דק הגֵו והרברבן שזכה לשבחים מפי ידידו ריכארד שטראוס. לאמיתו של דבר, הוא היה במצב של חרדה גדולה עד כדי כך שכאשר נכנס לאולם פנה בכיוון הלא נכון והפנה את גבו לשופטים.

באולם בית המשפט המלא מפה לפה נכח באותו יום הפרופסור למשפט בינלאומי מאוניברסיטת קיימברידג’. הרש לאוטרפכט, מקריח וממושקף, ישב בקצהו של שולחן עץ ארוך, עגלגל כינשוף, ומצדיו עמיתים מכובדים מצוות התביעה הבריטי. לאוטרפכט, שישב במרחק לא גדול מפרנק, בחליפה שחורה, הוא שהעלה את הרעיון להכניס לחוקת בית הדין בנירנברג את המונח ‘פשעים נגד האנושות’ — שלוש מילים שמטרתן לתאר את הרצח של ארבעה מיליון יהודים ופולנים בשטח פולין. לימים ייוודע לאוטרפכט כאחד המוחות המבריקים ביותר במשפט הבינלאומי במאה ה־20 וכאבי התנועה לזכויות האדם, אבל הקשר שלו לפרנק לא היה מקצועי בלבד. במשך חמש שנים היה פרנק המושל בשטחים שכללו את העיר למברג, שם היתה ללאוטרפכט משפחה גדולה, לרבות הוריו, אחיו ואחותו וילדיהם. כאשר נפתח המשפט שנה קודם לכן, עוד לא נודע מה עלה בגורלם בממלכתו של הנס פרנק.

אדם אחר בעל עניין במשפט לא נכח שם באותו יום. רפאל למקין האזין למשפט ברדיו ממיטתו בבית חולים צבאי אמריקאי בפריז. למקין, שהיה תובע ציבורי ואחר כך עורך דין בוורשה, נמלט מפולין ב־1939, עם פרוץ המלחמה, ובסופו של דבר הגיע לאמריקה. הוא עבד שם עם צוות התביעה האמריקאי במשפט, לצד הצוות הבריטי. במסע הארוך הזה נשא עמו כמה מזוודות, שכל אחת מהן היתה דחוסה במסמכים, ובהם צווים רבים חתומים על ידי פרנק. תוך כדי בחינת החומרים האלה גילה למקין דפוס התנהגות ונתן לו שם, כדי לתאר את הפשע שאפשר יהיה להאשים בו את פרנק. הוא קרא לו ‘ג’נוסייד’, רצח עם. שלא כמו לאוטרפכט, שהתמקד בפשעים נגד האנושות, מתוך כוונה להגן על יחידים, למקין התעניין יותר בהגנה על קבוצות. הוא עבד ללא לאות כדי להכניס את הפשע ‘ג’נוסייד’ למשפטו של פרנק, אך ביום האחרון של המשפט היה חולה מכדי לנכוח באולם. גם לו היה קשר אישי לפרנק: הוא חי בלבוב במשך שנים, והוריו ואחיו נלכדו בתוך הפשעים שנאמר כי בוצעו בשטח של פרנק.

‘הנאשם הנס פרנק’, הכריז נשיא בית הדין. פרנק עמד לגלות אם עדיין יהיה בחיים בחג המולד, אם יוכל לקיים את ההבטחה שהבטיח לאחרונה לבנו בן השבע, שהכול כשורה ושהוא יגיע הביתה לחג.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014, היכל הצדק בנירנברג

68 שנים מאוחר יותר ביקרתי באולם 600 בחברת בנו של הנס פרנק, ניקלאס, שהיה ילד כאשר קיבל את ההבטחה.

ניקלאס ואני פתחנו את הביקור באגף הריק והשומם של בית הכלא שכבר אינו בשימוש, בחלקו האחורי של היכל הצדק, היחיד מבין ארבעת האגפים שעדיין עמד על תלו. ישבנו יחד בתא קטן, כמו זה שאביו העביר בו כמעט שנה שלמה. הפעם האחרונה שניקלאס היה בחלק הזה של הבניין היתה בספטמבר 1946. ‘זה החדר היחיד בעולם שבו אני קרוב מעט יותר לאבא שלי’, אמר לי. ״אני יושב כאן וחושב איך זה להיות הוא — להיות כאן בפנים במשך כשנה, עם בית שימוש פתוח ושולחן קטן ומיטה קטנה ושום דבר אחר’. התא לא היה סלחן, וכך גם ניקלאס כלפי הפעולות של אביו. ‘אבא שלי היה עורך דין; הוא ידע מה הוא עשה’.

אולם 600, שהוא עדיין אולם בית דין פעיל, לא השתנה הרבה מאז תקופת המשפט. ב־1946, הדרך מהתאים דרשה מכל אחד מ־21 הנאשמים להשתמש במעלית קטנה שהובילה ישירות לאולם בית המשפט, מתקן שניקלאס ואני היינו להוטים לראות. היא נותרה שם, מאחורי הספסל שהנאשמים ישבו עליו, אחרי שנכנסו מבעד לאותה דלת הזזה מעץ, שנפתחה כמו תמיד ללא כל רעש. ‘נפתחת, נסגרת, נפתחת, נסגרת’, כתב ר.וו קופר מה״טיימס’ הלונדוני, כתב הטניס לשעבר שדיווח על המשפט יום־יום.1 ניקלאס פתח את הדלת, נכנס לחלל הקטן וסגר את הדלת מאחוריו.

כאשר חזר החוצה, הלך אל המקום שאביו ישב בו במשך המשפט בשעה שהואשם בפשעים נגד האנושות ובג’נוסייד. ניקלאס התיישב ורכן לפנים על מעקה העץ. הוא התבונן בי, אחר כך העיף מבט על החדר, אחר כך נאנח. לעתים קרובות תהיתי בנוגע לפעם האחרונה שאביו חלף מבעד לדלת ההזזה של המעלית ופסע אל ספסל הנאשמים. אפשר היה רק לדמיין את זה, מפני שמצלמות לא הורשו לצלם את אחר הצהריים האחרונים של המשפט, ביום שלישי 1 באוקטובר 1946. הדבר נעשה כדי להגן על כבוד הנאשמים.

ניקלאס קטע את מחשבותי. הוא דיבר ברכות ובנחישות. ‘זה חדר שמח, בשבילי ובשביל העולם’.2

ניקלאס ואני היינו באולם 600 בגלל הזמנה שקיבלתי באופן בלתי צפוי כמה שנים לפני כן. היא הגיעה מהפקולטה למשפטים של האוניברסיטה בעיר הידועה כעת כלביב, הזמנה לשאת הרצאה על עבודתי בנושא פשעים נגד האנושות וג’נוסייד. ביקשו ממני לדבר על תיקים שהייתי מעורב בהם, על עבודתי האקדמית על משפט נירנברג ועל השלכותיו על העולם המודרני שלנו.

המשפט והמיתוסים של נירנברג ריתקו אותי זה זמן רב, הרגע שבו, כפי שנוהגים לומר, התהוותה מערכת המשפט הבינלאומית המודרנית שלנו. התהפנטתי מפרטי הפרטים שאפשר היה למצוא בתמלילים הארוכים, מהראיות החמורות שנרשמו בספרים ובזיכרונות וביומנים הרבים שתיארו את העדויות שנמסרו בפני השופטים. סקרנו אותי התמונות, התצלומים ויומני החדשות בשחור־לבן וסרטים כמו ‘משפטי נירנברג’, שזכה ב־1961 בשני פרסי אוסקר והפך לבלתי נשכח בשל נושאו ובגלל הפלירטוט הרגעי של ספנסר טרייסי עם מרלן דיטריך. היתה סיבה מעשית להתעניינות שלי, משום שהשפעת המשפט על עבודתי היתה עמוקה: פסק הדין בנירנברג הפיח רוח עזה במפרשי תנועת זכויות האדם בראשית התפתחותה. כן, היה ריח חריף של ‘צדק של מנצחים’, אבל לא היה שום ספק שהמשפט היה בחזקת זרז, הוא יצר את האפשרות להעמיד מנהיגי מדינה לדין בפני בית משפט בינלאומי, משהו שלא קרה מעולם לפני כן.

קרוב מאוד לוודאי שהיתה זו עבודתי כפרקליט, ולא כתבַי, שקידמה את ההזמנה מלביב. בקיץ 1998 הייתי מעורב באורח שולי במשאים ומתנים שהובילו ליצירת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), בישיבה ברומא, וכעבור כמה חודשים עבדתי על תיק פינושה בלונדון. נשיאה לשעבר של צ’ילה דרש חסינות מבתי המשפט האנגליים מפני האשמות בג’נוסייד ובפשעים נגד האנושות שהעלה נגדו תובע ספרדי, והוא הפסיד. בשנים שלאחר מכן, תיקים אחרים אִפשרו לשערי המשפט הבינלאומי להיפתח בחריקה, לאחר תקופת רגיעה בעשורים של המלחמה הקרה לאחר משפט נירנברג.

תיקים מיוגוסלביה לשעבר ומרואנדה נחתו עד מהרה על שולחני בלונדון. בעקבותיהם באו תיקים אחרים, שנגעו להאשמות בקונגו, בלוב, באפגניסטן, בצ’צ’ניה, באיראן, בסוריה ובלבנון, בסיירה לאון, בגואנטנמו ובעיראק. הרשימה הארוכה והעגומה שיקפה את כישלון הכוונות הטובות שהוצגו לראווה באולם 600 בנירנברג.

נעשיתי מעורב בכמה תיקים של הרג המוני. לגבי חלקם נטען שהיו פשעים נגד האנושות, הריגה של בני אדם בקנה מידה גדול. באחרים היו האשמות בג’נוסייד, בהשמדת קבוצות. שני פשעים נבדלים אלה, על הדגשים השונים שבהם ביחס לפרט ולקבוצה, התפתחו זה בצד זה, אלא שעם הזמן נתפס הג’נוסייד בעיני רבים כפשע הפשעים, היררכיה שרמזה שרצח של מספר רב של בני אדם כיחידים היה איכשהו נורא פחות. מפעם לפעם הייתי קולט רמזים בנוגע למקורות ולמטרות של שני המונחים, ולקשר שלהם לטיעונים שהושמעו לראשונה באולם 600. אבל מעולם לא העמקתי די לברר מה קרה בנירנברג. ידעתי איך התהוו הפשעים החדשים האלה, ואיך הם התפתחו לאחר מכן, אך רק מעט על הסיפורים האישיים שהיו כרוכים בהם, או איך הם נטענו בתיק נגד הנס פרנק. וגם לא הכרתי את הנסיבות האישיות שבהן פיתחו הרש לאוטרפכט ורפאל למקין את רעיונותיהם השונים.

בהזמנה מלביב היתה טמונה הזדמנות לחקור את ההיסטוריה הזאת.

אבל קפצתי על ההזדמנות גם מסיבה אחרת: סבי, ליאון בוכהולץ, נולד שם. הוא מת ב־1997 בפריז, עיר שאהב וקרא לה בית — אבל ידעתי מעט על השנים שלפני 1945, מפני שהוא לא רצה לדבר עליהן. חייו נמשכו לאורך כל המאה ה־20, וכשאני הכרתי אותו, משפחתו כבר הצטמצמה. הבנתי זאת, אך לא את היקף הנסיבות. מסע ללביב היה הזדמנות ללמוד יותר על השנים הכאובות האלה.

היו כמה פיסות מידע זמינות, אך על פי רוב ליאון נעל את המחצית הראשונה של חייו בכוך תת־קרקעי. הן היו בוודאי חשובות לאמי בשנים שלאחר המלחמה, אך הן היו חשובות גם לי, אירועים שהותירו עקבות שאינם מרפים ושאלות ללא מענה. מדוע בחרתי במסלול של משפטים? ומדוע בתחום המשפטי שנראה כקשור להיסטוריה משפחתית שלא מדברים עליה? ‘מה שרודף אותנו אינו המתים, אלא החללים הריקים שהותירו בתוכנו סודותיהם של אחרים’, כתב הפסיכואנליטיקן ניקולס אברהם על היחסים בין נכד לסב.3 ההזמנה מלביב היתה הזדמנות לחקור את החללים הריקים האלה. נעניתי לה, ואז ביליתי את הקיץ בכתיבת ההרצאה.

מפה הראתה שלביב נמצאת ממש במרכז אירופה; לא נגישה בקלות מלונדון, ניצבת בנקודת האמצע של קווים דמיוניים המחברים את ריגה לאתונה, את פראג לקייב, את מוסקבה לוונציה. היא היתה ההצטלבות של קווי השבר שהפרידו בין מזרח למערב, בין צפון לדרום.

במשך הקיץ שקעתי בקריאת ספרות על לביב. ספרים, מפות, תצלומים, יומני חדשות, שירים, פזמונים, לאמיתו של דבר, כל דבר שיכולתי למצוא על עיר ‘הגבולות המטושטשים’, כפי שקרא לה הסופר יוזף רות.4 גיליתי עניין מיוחד בשנים הראשונות של המאה ה־20, כאשר ליאון גר בעיר הזאת בעלת הצבעים הזוהרים, ה’אדום־לבן, כחול־צהוב וקורטוב שחור־זהב’5 של השפעות פולניות, אוקראיניות ואוסטריות. פגשתי בעיר של מיתולוגיות, מקום של מסורות אינטלקטואליות עמוקות, שתרבויות ודתות ושפות התנגשו בו בקרב הקבוצות שחיו יחד באחוזה הגדולה והמפוארת שהיתה האימפריה האוסטרו־הונגרית. מלחמת העולם הראשונה מוטטה את האחוזה, הרסה אימפריה ושחררה כוחות שהובילו ליישוב חשבונות ולשפיכת דם רב. חוזה ורסאי, הכיבוש הנאצי והשליטה הסובייטית חברו ברצף מהיר לחולל את פגעיהם. ה’אדום־לבן’ וה’שחור־זהב’ דהו, והשאירו את לביב המודרנית עם אוכלוסייה אוקראינית, עיר הנשלטת עכשיו על ידי ‘כחול־צהוב’.

בין ספטמבר 1914 ליולי 1944 החליפה השליטה בעיר ידיים שמונה פעמים. לאחר פרק זמן ארוך כבירת ‘ממלכת גליציה ולוֹדוֹמֶרְיָה ודוכסות קרקוב הגדולה ודוכסויות אושוויץ וזאטור’ של האימפריה האוסטרו־הונגרית — כן, זו אותה אושוויץ — העיר עברה מידי אוסטריה לרוסיה, אחר כך בחזרה לאוסטריה, אחר כך למשך פרק זמן קצר לאוקראינה המערבית, אחר כך לפולין, אחר כך לברית המועצות, אחר כך לגרמניה, אחר כך שוב לברית המועצות, ולבסוף לאוקראינה, השולטת בה היום. את ממלכת גליציה שברחובותיה פסע ליאון כילד קטן חלקו פולנים, אוקראינים, יהודים ורבים אחרים, אך כשהנס פרנק נכנס לאולם 600 ביום האחרון של משפט נירנברג, פחות משלושה עשורים לאחר מכן, הקהילה היהודית כבר כלתה כולה, והפולנים סולקו.

רחובות לביב הם מיקרוקוסמוס של המאה ה־20 הסוערת באירופה, מוקד של סכסוכים עקובים מדם שקרעו תרבויות לגזרים. למדתי לאהוב את המפות של השנים האלה, עם רחובות ששמותיהם השתנו לעתים קרובות אף שמסלולם נותר כמות שהוא. ספסל פארק אחד, שריד אר־נובו מהתקופה האוסטרו־הונגרית, הפך למקום שהכרתי היטב. מכאן יכולתי לצפות בעולם חולף לנגד עיני, נקודת תצפית טובה על ההיסטוריה המשתנה של העיר.

ב־1914 הספסל נמצא בשטאט פארק, הפארק העירוני. הוא עמד מעבר ללַאנְדְטַאגְסְגֵבּוֹיְידֶה העצום, בניין הפרלמנט של גליציה בפרובינציה המזרחית ביותר של האימפריה האוסטרו־הונגרית.

עשור אחר כך הספסל לא זז ממקומו, אך נמצא בארץ אחרת, בפולין, בפארק קושצ’ושקו. הפרלמנט נעלם, אבל לא הבניין, שהיה עכשיו ביתה של אוניברסיטת יאן קז’ימייז’.6 בקיץ 1941, כאשר הממשל הכללי של הנס פרנק שלט בעיר, הספסל עבר גרמניזציה, ונמצא עכשיו ביזואיטנגרטן, מול בניין אוניברסיטאי לשעבר שהוסרה ממנו זהותו הפולנית.

השנים האלה שבין המלחמות היו נושא לספרות חשובה, אבל שום יצירה לא מתארת את מה שאבד באופן כה מעורר רגש וזיכרון כפי שעושה זאת Mój Lwów, ‘לבוב שלי’. ”היכן אתם עכשיו, ספסלי הפארק של לבוב, מושחרים מזִקנה ומגשם, גסים וסדוקים כקליפת עץ זית מימי הביניים?’ שאל המשורר הפולני יוסף ויטלין ב־1946.7

60 שנה מאוחר יותר, כאשר הגעתי לספסל שסבי אולי ישב עליו מאה שנה לפני כן, הייתי בפארק איוון פרנקו, הנקרא כך לכבוד משורר אוקראיני שכתב ספרי בלשים וששמו פיאר עכשיו את בניין האוניברסיטה.8

הזיכרונות האידיליים של ויטלין, בתרגומם הספרדי והגרמני, היו לבני לווייתי, מדריכים ברחבי העיר העתיקה והבניינים והרחובות המצולקים מהקרבות שפרצו בנובמבר 1918. המאבק האכזרי הזה, בין קהילות פולניות ואוקראיניות, בעוד היהודים לכודים או משמשים מטרה בתווך, היה חמור עד כדי כך שדוּוח עליו ב’ניו יורק טיימס’. הוא גרם לנשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, להקים ועדת חקירה. ‘אינני רוצה לחטט בפצעים בגוף החי של זיכרונות אלה, ולכן לא אדבר על 1918’, כתב ויטלין, ואחר כך המשיך ועשה בדיוק את זה.9 הוא החיה ‘קרבות של רצח אחים בין פולנים לבין אוקראינים’ שחתכו את העיר לשני חלקים, ותוך כדי כך הותירו רבים לכודים בין הפלגים הנלחמים. אבל מחוות נימוס פשוטות נותרו על כנן בשעה שחבר אוקראיני ללימודים עצר לזמן קצר את הלחימה ליד הספסל שישבתי עליו כדי לאפשר לוויטלין הצעיר לעשות את דרכו הביתה.

‘הרמוניה שררה בין חברי, אף שרבים מהם השתייכו לקבוצות אתניות שונות שהיו מסוכסכות, והכריזו על נאמנותם לדתות ולהשקפות שונות’, כתב ויטלין. כאן היה עולמה המיתי של גליציה, שבה דמוקרטים לאומיים אהבו יהודים, סוציאליסטים רקדו טנגו עם שמרנים, רוּתֶנִים ורוסופילים התייפחו לצד אוקראינים לאומנים. ‘בואו נשחק באידיליות’, כתב ויטלין ועורר בכך את ‘מהות ההוויה של לבוב’.10 הוא תיאר עיר שהיתה נשגבת, מגושמת, גסה, חכמה ומטופשת, פיוטית ורגילה. ‘הניחוח של לבוב ותרבותה הוא חריף’, סיכם בגעגוע, כמו טעמו של פרי לא רגיל, צ’רמחה, פרי בר המבשיל רק בשכונת קלפרי בלבוב. ויטלין קרא לפרי מר ומתוק. ‘הנוסטלגיה אוהבת לזייף אפילו טעמים וריחות, באומרה לנו לא לטעום דבר אלא ממתיקותה של לבוב היום. אבל אני מכיר אנשים שעבורם לבוב היתה כוס של מרורים’.

המרירות פעלה כרעל לאחר מלחמת העולם הראשונה, והוסרה למשך זמן־מה אך לא שככה בוורסאי. היא התלקחה בעוצמה מפעם לפעם, למשל כאשר הסובייטים נכנסו בסערה לעיר על סוסים לבנים בספטמבר 1939, וכעבור שנתיים שוב, עם הגעת הגרמנים בטנקים שלהם. ‘בתחילת אוגוסט 1942, המושל הכללי, דוקטור פרנק, הגיע ללבוב’, תיעד תושב יהודי את המתרחש ביומן נדיר ששרד. ‘ידענו שביקורו לא בישר טובות’.11 באותו חודש, הנס פרנק, עורך הדין המועדף על היטלר ועכשיו המושל הכללי של פולין הכבושה, טיפס במדרגות השיש של בניין האוניברסיטה כדי לשאת הרצאה באולם הגדול, שבה הודיע על השמדת יהודי העיר.

הגעתי ללביב בסתיו 2010 כדי לשאת את ההרצאה שלי. עד אז כבר גיליתי עובדה מסקרנת שככל הנראה לא הבחינו בה: שני האנשים שהכניסו את המושגים פשעים נגד האנושות וג’נוסייד למשפט נירנברג, הרש לאוטרפכט ורפאל למקין, היו תושבי העיר בתקופה שוויטלין כתב עליה. שניהם למדו באוניברסיטה, וחוו את המרירות של השנים הללו.

צירופי מקרים רבים עוד יעברו דרך שולחן הכתיבה שלי, אך זה תמיד יהיה הפרט שחדר הכי עמוק. כמה בלתי רגילה היא העובדה שתוך כדי הכנה למסע ללביב, כדי לדבר שם על מקורות המשפט הבינלאומי, נודע לי שלעיר עצמה היתה זיקה הדוקה למקורות האלה. זה נראה יותר מצירוף מקרים בלבד שלשני אנשים שפעלו יותר מכל אחד אחר לשם יצירת מערכת מודרנית של משפט בינלאומי יהיו מקורות באותה עיר. מדהימה במידה שווה היתה התחושה שלאורך אותו ביקור ראשון, שום אדם שפגשתי באוניברסיטה, או לאמיתו של דבר בכל מקום אחר בעיר, לא היה מודע לתפקידה בייסוד המערכת המודרנית של המשפט הבינלאומי.

בתום ההרצאה שאל הקהל שאלות, שהתייחסו על פי רוב לחייהם של שני האנשים. באילו רחובות הם גרו? באילו קורסים למדו באוניברסיטה, ומי היו המורים שלהם? האם נפגשו או הכירו זה את זה? מה קרה בשנים לאחר שעזבו את העיר? למה לא מדברים עליהם היום בפקולטה למשפטים? למה אחד מהם האמין בהגנה על יחידים והשני בהגנה על קבוצות? איך הפכו מעורבים במשפט נירנברג? מה עלה בגורלן של משפחותיהם?

לא היו לי תשובות לשאלות האלה על לאוטרפכט ולמקין.

מישהו שאל אחר כך שאלה שיכולתי להשיב עליה.

‘מה ההבדל בין פשעים נגד האנושות לבין ג’נוסייד?’

‘תארו לעצמכם הרג של 100,000 בני אדם שבאו במקרה מאותה קבוצה’, הסברתי, ‘יהודים או פולנים בעיר לביב. מבחינת לאוטרפכט, הרג יחידים, אם הוא חלק מתוכנית שיטתית, יהיה פשע נגד האנושות. מבחינת למקין, המוקד הוא ג’נוסייד, הרג רבים מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שהם חלק ממנה. מבחינת תובע בימינו, ההבדל בין השניים הוא במידה רבה שאלה של ביסוס כוונה: כדי להוכיח ג’נוסייד, עליך להוכיח שהמניע לפעולת ההריגה היה כוונה להשמיד קבוצה, בעוד במקרה של פשעים נגד האנושות אין צורך להוכיח כוונה כזאת’. הסברתי שהוכחת כוונה להשמיד קבוצה שלמה או חלק ממנה ידועה כקשה במיוחד, מפני שהמעורבים בהרג כזה לא נוטים להשאיר אחריהם עקבות של ניירת מועילה.

האם ההבדל משנה? שאל מישהו אחר. האם זה משנה אם המשפט מבקש להגן עליך משום שאתה יחיד או בגלל הקבוצה שאתה חבר בה במקרה? השאלה הזאת ריחפה בחלל החדר, והיא מלווה אותי מאז.

מאוחר יותר בערב ניגשה אלי סטודנטית. ‘נוכל לדבר ביחידות, רחוק מהחבורה?’ לחשה. ‘זה אישי’. ניגשנו לפינה. אף אחד בעיר לא שמע על לאוטרפכט ולמקין, ולא אכפת לו מהם, היא אמרה, מפני שהם היו יהודים. הזהות שלהם הכפישה אותם.

אולי, השבתי, בלי לדעת לאן היא חותרת.

היא אמרה, ‘אני רוצה שתדע שההרצאה שלך היתה חשובה בשבילי, חשובה לי אישית‘.

הבנתי מה היא אמרה לי, היא שלחה אות בנוגע לשורשיה שלה. בין שהיתה יהודייה ובין שהיתה פולנייה, זה לא היה עניין לדבר עליו בגלוי. נושאים של זהות אינדיבידואלית וחברות בקבוצה היו עדינים בלביב.

‘אני מבינה את העניין שיש לך בלאוטרפכט ובלמקין’, היא המשיכה, ‘אבל לא סבא שלך הוא האיש שאתה צריך לחפש? האם הוא לא זה שהכי קרוב ללבך?’