החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רגע לפני האושר

מאת:
מצרפתית: אביגיל בורשטיין | הוצאה: | 2017-03 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

עבר זמן רב מדי מאז שז'ולי האמינה בסיפורי פֵיות. היא קופאית בסופרמרקט ומגדלת לבדה את לוּלוּ הקטן שלה, קרן אור יחידה בחיים קשים. אבל ביום קודר במיוחד הגורל מושיט לה יד. גבר נדיב, שמצבם נוגע ללבו, מזמין אותם לביתו שעל חוף הים בברטאן. האם אכן המזל סוףֿ־סוף מאיר פנים לז'ולי?

אנייס לֶדיג, זוכת פרס הקוראות של מגזין Femme Actuelle, גילתה את כישרון הכתיבה שלה בעת שכתבה יומן במהלך מחלת הלוקמיה של בנה.

זהו רומן אנושי נוגע ללב המשלב באירועים הדרמטיים

ביותר אופטימיזם, הומור ורוך ומעביר את הקורא מבכי לצחוק עד להתפייסות שלו עם החיים.

"אנייס לדיג היא סופרת מחוננת המעניקה חווית קריאה עוצמתית. הגיבורה שלה חולמת את הבלתי אפשרי ואומרת לעצמה 'למה לא?'. ברגישות, כנות ובגרות, ללא שמץ מלודרמטיות, לדיג מספרת לנו על כוחה של התקווה ועל קיומה של גאולה."                          לה פיגארו

מקט: 15100704
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


תג שם

ז'וּלי לא עושה מזה עניין.

היא יכלה להתנגד, להסתכן, לאבד את המשרה אבל לשמור על כבוד עצמי.

איזה כבוד עצמי?

האישה הקטנה איבדה אותו לפני יובלות. כשצריך לשרוד, שמים בצד את כל המחשבות היפות מהילדוּת. וסוחבים, שותקים, סותמים אוזניים, מחזיקים מעמד.

חוץ מזה, היא חייבת את המשרה הזאת. ממש. ושָאסוֹן הדפוק יודע את זה. מנהל מנוול שמסוגל לפטר קופאית בגלל טעות של עשרה יורו. טוב, אז חמישים!

ז'ולי יודעת מי גנב ממנה את החמישים יורו כשהיא הפנתה את הגב. אבל לא מקובל להלשין על חברים לעבודה. לגמרי לא מקובל. מי שמלשין השם הרע נצמד לו לגב, נתפס כמו כינה על שיער בלונדיני. היא מעדיפה לוותר על זה.

"מדמואזל לֶמֶר, זכותי לפטר אותך על המקום. אבל אני מכיר את המצב שלך ויודע שלא תוכלי להחזיר את הכסף. שתדעי שאולי אבקש ממך למצוא דרך לתקן את הטעויות בקופה שלך. את מבינה לְמה אני מתכוון? אם לא, תשאלי קופאיות אחרות, הן כבר יודעות מה צריך לעשות," ככה הוא אמר והסתכל לה בעיניים, בלי טיפת מבוכה ועם חיוך נבזי על השפתיים.

מניאק!

הוא דווקא עושה רושם טוב. המנהל האידיאלי. גבוה, ספורטיבי, חייכן, סנטר מרובע ופיאות מאפירות. תמיד טופח על הגב כדי לעודד, להמריץ. תמיד זורק מילה טובה כשהוא מברך לשלום את העובדים בתחילת שבוע העבודה. יש לו אישה אלגנטית וילדים מנומסים. טיפוס שהתחיל בקטן וטיפס בשתי ידיו, ככה שאי־אפשר לא לכבד ואפילו להעריץ אותו. זה הצד המנצנץ של המטבע. אבל כשהופכים אותו לצד השני מגלים את הזאב, את הטורף, את הגבר שמשפיל נשים כדי להוכיח לעצמו שהוא חזק יותר.

כעבור דקות אחדות ז'ולי צועדת בחיפזון במסדרון הארוך המפריד בין משרד המנהל לבין חלל המסחר. ההפסקה שלה כמעט נגמרה. היא היתה מעדיפה לבלות אותה אחרת מאשר במשרד המנהל. בשרוול שלה היא מוחה בזעם דמעה שחמקה אל לחיה. רמז עלוב לחולשה שעליה לסלק מיד.

כי ז'ולי לא עושה מזה עניין.

היא מאלה שהגורל לא חס עליהם.

יש אנשים כאלה…

פּוֹל מוּאָסָק עומד מהוסס מול מקרר הפיצות הקפואות. שישיית הבירות שהוא מחזיק אינה מהווה כל בעיה, אבל זה! זאת אולי הפעם הראשונה שהוא נכנס לסופרמרקט. לבד, על כל פנים.

אשתו עזבה אותו לפני חודש. לפני שהלכה עשתה מעשה חסד אחרון, שמן הסתם מילא אותה בתחושת הישג מעודנת, ומילאה את המקרר. האישה המושלמת במלוא תפארתה, אפילו בפרטים הקטנים ביותר, אז שאיש לא יוכיח אותה על עזיבה פתאומית ובלתי הפיכה.

אבל היום לפול אין ברירה. לאבד קילו בשבוע זה אולי טוב ויפה בשבועות הראשונים, אבל בשלב מסוים זה הופך לבעיה. והרעיון לאכול לבד במסעדה מדכא אותו עד אובדן תיאבון. בגיל חמישים ואחת כנראה הגיע הזמן שילמד להסתדר בסופרמרקט. לבסוף הוא בוחר בפיצה היקרה ביותר. הוא לא מוכן לאכול זבל בגלל שאשתו עזבה אחרי שלושים שנות חיים משותפים.

כשצריך לבחור הוא תמיד בוחר ביקר ביותר. בטוח שזאת ערובה לאיכות.

הוא חוצה את אזור הפירות והירקות ונזכר במשפט שאשתו אהבה במיוחד וחזרה עליו, כמו על כל האחרים, במין אוטומטיות חסרת מחשבה. ׳חמישה פירות וירקות ביום׳, היתה משחילה בין 'הסיגריות יהרגו אותך' ו'האלכוהול פוגע לך בבריאות'.

כמה שהיא היתה מעייפת לפעמים!

למרות הכול הוא לוכד כמה תפוחים בשקית ומתקדם לעבר הקופה. הוא מחזיק את שלושת המצרכים בידיו בתקווה שיימצא מעט מקום על הסרט הנע כדי להניח אותם. לפניו אישה ענקית מרוקנת עגלת קניות מלאה בג'אנק פוד. היא למשל לא היתה יכולה לחיות עם אשתו.

עד מהרה הוא מבין שבחר בקופה שאינה הולמת את רצונו לעזוב מהר ככל האפשר את מאורת הצרכנות הזאת, אבל הקופאית יפה. לא חביבה, אבל יפה. זה יתרונו של היופי — הוא מטשטש את המזג הרע. תמיד. לנשים יפות סולחים על הכול, עוד לפני שהן פותחות את הפה. זאת בקושי מסתכלת על הלקוחה כשהיא מחזירה לה עודף, ומנצלת את הזמן כדי לנגב דמעה שצצה משום מקום על לחיה. הסנטר לא רועד, הנשימות לא קטועות, העיניים לא נוצצות, לא, הפנים שלווים, ובכל זאת דמעה אחת הרשתה לעצמה לצאת לנשום אוויר.

תורו של פול מגיע.

"שלום, ז'ולי!"

"אנחנו מכירים?" היא מרימה עיניים בתמיהה.

"לא, אבל זה מה שכתוב לך על התג. אחרת מה הטעם בתג שם?"

"כדי להלשין עלינו לקופה הראשית כשאנחנו טועות בעודף. רק לעתים רחוקות כדי להגיד לנו שלום."

"אמנם יש לי כמה מגרעות, אבל אני לא מלשין."

"לא שקלת את התפוחים," היא אומרת בנימה שטוחה ואדישה.

"הייתי צריך?"

"ברור!"

"אז מה אני צריך לעשות?"

"או שתלך לשקול, או שתוותר על התפוחים."

"אני הולך. אני אעשה את זה זריז," עונה פול ומרים את השקית.

למה הוא מתעקש כל כך לקנות תפוחים?!

"קח את הזמן, לי זה לא משנה!" פולטת הצעירה בשקט כשהוא מתרחק מהתור.

הלקוחות שמאחוריו מתחילים לאבד סבלנות. ז'ולי מנצלת את ההפסקה כדי למתוח את הגב שהתחיל לכאוב לה לפני שבוע.

הגבר חוזר קצר נשימה ומניח את התפוחים שנשקלו מול הצעירה.

"בחרת צימוקים במקום תפוחים!"

"באמת?"

"צימוקי גולדן. תראה, זה כתוב על התווית. אלה תפוחי גולדן."

"וזאת בעיה?"

"זה יֵצא לך יותר יקר. אתה יכול ללכת שוב אם אתה רוצה."

ההמולה שמתעוררת בתור מרתיעה אותו.

"לא נורא, אני אקח אותם ככה. אולי התפוחים יהיו יותר טעימים!" הוא מחייך.

חיוך קל נרמז על שפתיה של ז'ולי. עבר נצח מאז שגבר התייחס אליה בחביבות. מישהו נחמד אליה, ולא ההפך לשם שינוי! בגיל עשרים ז'ולי כבר לא רגילה לתשומת לב מהסוג הזה. קלילות וכבוד עצמי שוכנים עכשיו זה לצד זה בבית הקברות של האשליות האבודות.

"ערב של כדורגל בטלוויזיה?" היא שואלת ומושיטה את הקבלה.

"לא, למה?"

"סתם. בירה, פיצה…"

"ערב של רווק!"

"זה לא סותר."

ז'ולי לא טורחת לענות ללקוחה הבאה, המזועזעת מכך שיש אנשים שאינם יודעים שצריך לשקול את הפירות והירקות. זה מסוג ה'בְּלהבלהבלה' שהצעירה כבר לא שומעת. קוד ההתנהגות כבר מזמן עלה לה על העצבים. לחייך — שלום — להתראות — תודה. היא עושה בו שימוש רק כשהיא יודעת שצופים בה. הסיפור עם התפוחים לפחות איפשר לה להאט לכמה דקות ולשתות מבקבוק המים־בטעמים שלה כדי לנסות למחוק את טעמה המר של העבודה הזאת.

לשווא.

היא ניצלה את ההזדמנות גם כדי לחשוב על לוּלוּ, אהבת חייה. התמונה החיובית היחידה שהעלאתה מאחורי עפעפיים עצומים סוכרת את שטף הרגשות.

ז'רום יושב על הספה שלו בגו זקוף. הוא נועץ מבט בחלל. ימי העבודה הולכים ונהיים קשים מיום ליום. הוא כבר לא סובל את היבלות ברגלי הסבתות הרגזניות, את הפרחחים שלא מוכנים לפתוח את הפה כדי שיהיה אפשר לבדוק אם נוסף לנזלת הצהובה יש גם דלקת גרון, את הנשים טרום גיל המעבר שמתייחסות לגלי חום כאל מחלה חשוכת מרפא. שלא לדבר על עדרי המבוטחים שבאים לדרוש חופשת מחלה כי בא להם להתפנק.

כבר עשר שנים שהוא עובד בטירוף — בהשלמת לימודי רפואה ובטיפול בלקוחות המרפאה הכפרית שלו, שעברו בתוך כמה חודשים מחשדנות כלפי זה שמקרוב בא, לתביעה שיהיה מסור להם כליל.

הדרמה היתה צריכה להתחולל כדי שהוא יפקח עיניים ויתבונן בחייו. הוא מרגיש שאם לא יצא לחופשה, ייתכן ששוב יקרה אסון. משקה חריף בתחתית הכוסית שלו מדי ערב כבר לא עוזר לו להחזיק מעמד. אירועים מתערפלים בזיכרונו. הוא נרדם כמו בול עץ ומתעורר בשתיים בלילה ומתהפך במיטה עד עלות השחר. כשהשעון מצלצל הוא מגיח מתוך שינה כואבת, מעורערת וקשה מנשוא בבדידותה.

אביו הוא היחיד שמבין שמץ ממה שעובר עליו, אף על פי שגם הוא עובר תקופה לא קלה. מחר הוא יתקשר אליו כדי לברר אם הבית הקטן בברטאן פנוי כרגע. המקצב האיטי הקבוע של הגלים אולי יעזור לו למצוא שלווה בלב הסערה.

הילד יושב בסלון. המטפלת משגיחה עליו מזווית העין בזמן שהיא מכינה ארוחת ערב. הוא שלף את כל חיות הפלסטיק מקופסת המשחקים ועכשיו הוא מסדר אותן במעגל. הפיל האפור הזעיר עומד לצד כלב לבן ענק, ושלושת האווזים הכלואים על לשונית העשב שלהם ודאי תוהים איך קרה שהם עומדים לצד דינוזאור סגול, שגודלו כמעט לא עולה על גודלם.

הילד מדבר אליהם כאילו הם חברים אמיתיים. הוא לוקח כל אחד בתורו להרוות את צימאונו בפרח הכחול שבפינה של שטיח הכותנה הססגוני. כשהוא צולל לעולם החיות שלו, הוא מניח בצד את כל המתחים הרגשיים שחווה היום בגן. הילד הגדול שחטף לו את פרוסת העוגה השנייה כשהגננת הפנתה את הגב; האפודה שלו שנפלה מתחת למתלה המעילים, נרמסה והתלכלכה; צנצנת המים של המכחולים שנשפכה על הציור שלו. הגננת הבטיחה לו שיוכל לצייר ציור חדש. אבל את הציור הזה הוא רצה לתת לאמא, כשהיא תחזור הערב מהעבודה.

יותר פשוט עם חיות פלסטיק…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רגע לפני האושר”