החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

רסיסי טיולים

מאת:
מעברית: הדס רייס | הוצאה: | 2015-05 | 357 עמ'
זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

"תחייך לעולם, והוא כבר יצחק עליך בחזרה."

נדב מנס ציונה, בחור אנרגטי ומשכיל, רגיש ומוכשר, אוהב לטייל בעולם. אחת לכמה זמן הוא עוזב הכול מאחוריו ויוצא לחפש שקט נפשי, הנאה ופורקן. נקודת השקפתו על העולם מעורבת. הוא מביט בחייו לא אחת ותוהה מה עומד מאחוריהם: למה מטוסים לא נופלים, מה גורם לנו להכריע באופן מסוים בבחירות הרות גורל, האם נכון שאנו חיים באינספור יקומים מקבילים ואיך אפשר לזהות ליידי בוי בבנגקוק.

חוויותיו האנקדוטיות מסופרות בזו אחר זו ברצף קליל, לעתים ברמיזה וכמעט תמיד בחצי חיוך. בכפיפה אחת משולבות נקודות מבט הומוריסטיות ופילוסופיות, מתמטיות ומדעיות, רגשיות ושכלתניות, בניסיון להחיל אותן על חיי היום-יום ועל מערכות היחסים בין בני אדם, ובייחוד בין גברים לנשים.

אף שרגעי החוויה, או רסיסי הטיולים, בעולם החיצוני ובעולמותיו הפנימיים של נדב עשויים פיסות-פיסות, הם צוברים כוח עם התקדמות הקריאה, ומעל לכול מרחפת דמותו החד פעמית והדומיננטית כל כך של חברו הטוב, אמיתי.

מקט: 001-2350-001
מסת"ב: 978-965-565-137-9

הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

המחיר כולל משלוח.


בנגקוק, תאילנד

אתה קונה כרטיס להופעה של הזמר האהוב עליך. המופע בעוד חודשיים, אבל מהרגע שהכרטיס אצלך במגרה אתה יודע שזהו, זה סופי. אתה הולך להופעה.

ככל שתאריך המופע מתקרב, כך גם סף ההתרגשות עולה.

ביום ההופעה אתה יוצא מוקדם מהעבודה, מתארגן בנינוחות, ויוצא אל הדרך עם מקדם זמן ביטחון לגמרי לא הגיוני. כשאתה מגיע למקום האירוע, אתה מגלה שעכשיו יש עוד רבים כמוך, ופתאום מתרחשת סינרגיה – סך ההתרגשות הקיימת במתחם עולה על סך כל ההתרגשויות של כל פרט ופרט. השלם גדול מסך כל איבריו.

לאט לאט כולם מתנקזים למקומות וממתינים פרק זמן שנדמה כארוך יותר מכל מהחודשיים שקדמו לו.

ואז – בום! הנגנים עולים לבמה, ומתחילים לנגן את שיר הפתיחה של ההופעה. חשמל באוויר. הציפייה הממושכת פורקת את עצמה. הזמר האהוב עליך יוצא מאחורי הקלעים, עולה לבמה, ובתזמון מושלם מגיע למיקרופון בדיוק ברגע שהשיר מתחיל.

וזאת בדיוק התחושה שחולפת בי כשאני מגיע לשדה התעופה. החודשים שעברו מיום קניית כרטיס הטיסה צוברים 'היי' משכר שמגיע לשיאו ברגע שהדלתות האוטומטיות מזהות אותי בכניסה ונפתחות בפניי. רק שהפעם אני עולה על הבמה. הפעם זאת ההופעה שלי.

וייתכן שהטיול יאכזב ולא יעמוד בציפיות, כפי שיש סיכוי שהזמר שלך יפשל, אבל הרגע הזה שבו אני דוחף עגלה שעליה מונחים שני תיקים מתפקעים וצועד בגו זקוף פנימה לעבר הטרמינל הוא תמיד רגע אלוהי. רגע שבו הכול עדיין אפשרי, רגע שבו אני נותן חופש לדמיון, רגע שבו אני מרשה לעצמי לחלום חלומות.

רגע שבו אני גם מאמין שהם יתגשמו.

שדה התעופה מפיג את הדיכאון שאפף אותי במשך היום.

זה נשמע קצת מוזר לחכות למשהו במשך כל כך הרבה זמן, וברגע שהוא מגיע לחטוף 'רגליים קרות'. אמנם כבר טסתי בעבר, אבל הפעם זה טיול ולא נופש, לבד ולא עם חברים, וכשאנחת אף אחד לא יחכה לי עם שלט שהשם שלי כתוב עליו וייקח אותי למלון. זה לא הכי נעים לצאת לבד מהארץ בלי לדעת מה יקרה כשאנחת, והחלק הכי קשה הוא שאין לי את מי לשתף בכל זה. הרי החברים מקנאים ומצפים שאהיה הכי מאושר בעולם, המשפחה מספיק לחוצה גם בלי שאשדר סימנים של חוסר ביטחון, ואמא רק מחכה לרגע שתוכל להגיד, "אני אחזיר לך את ההוצאות, רק אל תיסע."

אז אתה מעמיד פנים שהכול בסדר.

"הכול בסדר?" שואלת אותי הבודקת הביטחונית.

היא מדקלמת את כל סדרת שאלות ה'ארזת-לבד' שלה ואני משחק איתה את המשחק ועונה את כל מה שמצופה ממני. אני מגלה שהיא מאוד נחמדה. בדרך כלל הייתי מתבאס מזה שאני לא מתחיל איתה, כך שדי משמח אותי שאני טס לחודשיים, ושיש לי תירוץ להימנע מההתניה המתבקשת הזאת.

"תגידי, תמיד יש כאן תור כזה ארוך?"

"תקופה של חגים, אתה יודע איך זה. לָמה, אתה ממהר?" היא מחזירה לי את הדרכון ואת כרטיס הטיסה.

"קצת. לדיוטי פרי. אני שוקל לקנות מצלמה."

"אין לך מצלמה?! בלי מצלמה עדיף שתישאר בארץ."

"את הבן אדם השני שאומר לי לא לטוס אם אין לי מצלמה או… אם לא אוכל לתעד סיפורים בשביל לזכור."

"ברור, כל הכיף זה להסתכל אחר כך בתמונות, לספר חוויות, להיזכר…" היא מחייכת.

"חשבתי שהכיף הוא לחוות את החוויות עצמן."

"מה פתאום. כשאתה חווה את החוויה, המחשבה שלך עסוקה באלף דברים אחרים, לא תמיד אתה בכלל מודע לזה שאתה חווה אותה. רק כשאתה נזכר ומעמיק בה – רק אז אתה באמת חווה אותה."

היא מדביקה לי את המדבקה האחרונה על התיק.

"נראה לי שאני אצטרך לחשוב על זה," אני עונה לאחר שתיקה קצרה.

"אל תחשוב כל כך הרבה, פשוט תקנה מצלמה!" היא קוראת אחריי בדרכה לנבדק הבא.

מי יישב לידי? אני משתעשע בשאלה בתורים הארוכים בדרך לדיוטי פרי, ומתחיל לסרוק את האנשים שסביבי.

שלושה חבר'ה צעירים, שכנראה יתפרקדו על ספסל שלם, לבושים במכנסי ברמודה, שני ילדים קטנים מלווים בזוג הורים שכבר עכשיו נראים תשושים, בחור שמן שאני לא בטוח שמושב אחד מסוגל להכיל אותו. הוא בטח גם נוחר בנסיעות. יש שני סוגים של נוחרים. אלו שנוחרים בבית, במיטה שלהם, אבל כשהם נמצאים במקום פומבי, כמו ברכבת או באוטובוס, הם איכשהו מודעים לכך שעכשיו אסור לנחור. הסוג השני מסוגל לנחור גם בישיבה על כיסא-עץ-עינויים באוניברסיטה במהלך שיעור משעמם, לגמרי לא מודע לעצמו. הם מסוג האנשים שאני תמיד מופתע כשהנשימה הבאה שלהם מגיעה ולא התקף לב. אותה החלוקה אגב, תקפה גם להזלת ריר.

הנה זוג קשישים, מה לעזאזל יש להם לחפש בתאילנד בגיל הזה? ולמה הם לא בטיול מאורגן? ואולי בכלל הם בטיסת 'קונקשן' לטיול גלישה באוסטרליה? כאילו הם קוראים את המחשבות שלי, לפתע הם מסתובבים ובוחנים אותי בעיון. אני מנסה להבין אם אני אמור להכיר אותם או משהו, עד שאני קולט… פאדיחה. צחקתי בקול רם. אבל בניגוד לכל זמן ולכל מקום אחר, אני לא חש מבוכה. אני בטיול, ובטיול הכול הולך. מסתבר שזה מדבק, גם הם מחייכים אליי ופונים חזרה להמתין בתור.

אני מבחין בה פתאום. איזו יפיפייה. הלוואי שהיא תשב לידי. וכבר אני מדמיין אותנו מדברים כל הלילה במטוס ומטיילים ביחד ויוצאים למסיבות ורוקדים ונצמדים ושותים שייק אקזוטי על החוף והיא מזמינה שייק מנגו ואני בננה עם אננס ואנחנו מתחלפים בכוסות וחולקים חדר בהוסטל יחד וישנים במיטה זוגית יחד ואני מקווה שהמיטה היא זוגית ולא שתי מיטות יחיד שמחוברות ביניהן ומתעוררים יחד ונשארים במיטה יחד סתם ככה אפילו שהשמש זרחה מזמן כי בא לנו להיזרק עוד קצת ואז חוזרים לארץ ביחד.

הייתי חוזר איתה לארץ ביחד.

אבל מה עכשיו אני צריך להיתקע עם מישהי? אני מתעורר פתאום מההזיות שלי. רק לפני חודשיים יצאתי מקשר. תן לי תיירות, תן לי מקומיות, תן לי משהו שונה, תן לי להחליף, תן לי חופש, תן לי ליהנות. להגיע לתאילנד ולהיות עם מישהי אחת מהארץ כל הזמן?… אבל מצד שני, איזו יפה, וגם נראית איכותית. סוף סוף יש לך הזדמנות למצוא אהבה אמתית, אהבה ראשונה, ואתה מעדיף כמה סטוצים במקום?

בתום כמה דקות של ויכוח פנימי סוער אני מגיע למסקנה הבאה: הכי טוב שהיא תשב לידי בטיסה חזרה.

בסוף היא לא לידי.

אני מתיישב במטוס, והעייפות שאגרתי במיוחד לטיסה נותנת אותותיה. אני מתחיל 'לנקר', ומנסה למשוך עוד קצת, לפחות עד לארוחת הערב. מאבק חסר סיכוי. אני נרדם.

"משהו לשתות?" הדיילת פוקעת את ענני השינה. אני מזמין פעמיים ספרייט וחוזר לישון, אבל נשאר ערני מספיק כדי לשמוע, "פסטה עם עוף או צלי בקר?" אני הולך על הפסטה ולועס בעיניים עצומות, מנסה לא להתעורר לגמרי. אם אתעורר לגמרי, לא אצליח שוב להירדם, זה בטוח.

זה מצליח.

ההכרה חוזרת אליי רק כשהדיילות מבקשות מהנוסעים לפתוח את התריסים ואור בוהק חודר אל חלל המטוס. אני מביט מהחלון. זה דבר מדהים, הפיזיקה הזאת. שני פלסטיקים עלובים מפרידים ביני לבין החוץ, בין עשרים ושתיים מעלות לבין מינוס שלושים וחמש, בין חמצן לבין סתם כל מיני גזים. איך זה פועל? אני מחליט לחזק את הידע שלי בפיזיקה, ונדהם לא פחות שהצלחתי לישון כל הלילה.

קצת אחרי ארוחת הבוקר זה מתחיל.

כיסי אוויר, טלטולים, קפיצות של המטוס ובעקבותיהן של הלב שלי ושל ארוחת הבוקר. אני נתקף בחילה איומה, ונזכר בטיולים השנתיים של בית הספר, בעצירות של האוטובוס (לו רק הייתי יכול לעצור את המטוס), בהקאות, בהורה המלווה שמגיש לי מים קרים ולימון, בחברים לכיתה שבוהים בי חצי בחמלה וחצי בגועל, ונזכר בהחלטה החד משמעית שגומלת בי – זה הטיול האחרון שאני יוצא אליו. ההרגשה הנוראית הזאת לא שווה את שלושת הימים העוקבים לה.

אני מנסה להתעודד, מזכיר לעצמי שברגע שמגיעים ליעד, הטיול שווה את הכול. אבל עכשיו בא לי למות. שמישהו ישים סוף לכל הסבל הקיומי הזה.

ובאותו הרגע לא מעניינת אותי העובדה שאני יכול לסיים את הסבל הזה במו אצבעותיי. כל אחד מכיר את תחושת ההקלה המתלווה להקאה, את השאלה 'איך לא עשיתי את זה קודם?' ואת ההבטחה העצמית לזרום בפעם הבאה במקום להתנגד. זה דומה לתחושה בסיום מפגש מהנה עם חברים שלא ראיתי המון זמן – 'חייבים לעשות את זה שוב בקרוב'. אני באמת מתכוון לזה באותו הרגע, הרי היה בילוי נהדר, אז למה לא לעשות את זה לעתים תכופות יותר? אבל שבוע לאחר מכן אין שום כוח בעולם שיגרום לאצבעות שלי לחייג אליהם. אני מזיע, הגוף רועד, עשרות נמלים מהלכות בתוך כפות הידיים, הראייה מיטשטשת, ואשכרה, אני גם רואה את הנמלים; הן אדומות וקטנות כאלו, מתרוצצות לכל עבר כאחוזות תזזית. אני מביט בפלסטיקים שסובבים אותי ומפסיק להתלהב מהם, עושה רושם שהם לא באמת עושים את העבודה שלהם. גם החמצן הולך ואוזל. פלאי הפיזיקה מכזיבים.

'אסור לך להקיא,' המשפט הזה הופך למנטרה. אני אוחז ביד ימין את המושב שלפניי, מצב שמעניק לי אשליה של יציבות, וקולט שעברתי לשלב הבא של ההזעה – זה עם אגלי הזיעה הנוטפים.

הקברניט מודיע שאנחנו מתכוננים לנחיתה. אני מנסה להתעודד מההודעה, אלא שאז שינויי לחץ האוויר מתחילים להשפיע. עכשיו גם כאב בטן איום תוקף אותי. "הולכת ונלחצת לי החוצה הכרעה," מהדהד בראשי שירו של מאיר אריאל ולרגע אני מצליח להסתכל מבחוץ על הבחור הזה שסובל סבל אטומי, נוטף זיעה ותכף עושה במכנסיים. במטוס. עמוק בפנים אני יודע שהסיטואציה מצחיקה, אבל הגוף חושב אחרת. הגוף לא צוחק. הגוף מזיע, מעלה את חומו ברגע, הגוף רועד, הגוף כואב, הגוף רוצה להתרוקן.

החשש מהפאדיחה בלהיות היחיד שמקיא מתחלף בחשש שאם בכל זאת אקיא, אאבד שליטה על הסוגר למטה, ויברח לי ללא שליטה. איזה חוסר אונים… אלוהים, אתה לא יכול לעשות לי את זה. ואולי בעצם יש איזה מנגנון בגוף שמסוגל למנוע את האפשרות המזוויעה הזאת? זו שאלה מעניינת, אני חושב לעצמי, אולי כדאי לקרוא על זה. אבל מה זה יעזור לי עכשיו? תנשום עמוק. תירגע. תנשום עמוק.

אני שולח מבטי תקווה תכופים אל המסך וסופר לאחור: קילומטר מהקרקע, שש-מאות מטרים (תכף זה נגמר, תחזיק מעמד…), שלוש-מאות (הנה זה קורה, אתה כבר שם…). כשהגלגלים משייפים את הקרקע אני מודה לאלוהים ומבטיח לעשות את כל הדברים שנדרתי לעשות. אני אהיה בן אדם טוב יותר!

בפעם הבאה שאכנס לדיון פילוסופי עמוק על מהות הנצח, כל שעליי לעשות הוא לשחזר את הזמן שחלף עד שהמטוס נחת ופתח את הדלתות. אני מתרומם בקושי מהמושב ולוקח את תיק היד, שפתאום נעשה כבד כל כך. הבחור שישב בסמוך אליי נתקל בי ושואל אם הכול בסדר, הגוף שלי ממש רותח.

"כן… לא… אני לא מרגיש טוב, זה בטח יעבור לי אחרי שאעמוד על קרקע יציבה…" אני מנסה לעודד את עצמי ולהרגיע אותו.

אבל זה לא המצב.

כאב הבטן כבר לא סתם בבטן, הוא המשיך והידרדר במורד הגוף.

אני מדדה החוצה לאטי, ממקד את תודעתי בהגעה לשירותים הקרובים, ויפה דקה אחת קודם, מכווץ את ישבניי הכי חזק שאני יכול, ביודעי שרגע אחד של רפיון וניתן יהיה לחלק את החיים שלי לשניים. כולם עוקפים אותי, אפילו זוג הקשישים שראיתי בטרמינל. לאורך המסלול מהגיהינום תוקפים אותי צירים, דהיינו, כאבים חדים בבטן התחתונה, ואני ממש מרגיש את הדופק פועם בפי הטבעת. אני נעמד במקום, זאת האופציה היחידה עבורי כרגע. הכאב פשוט משתק אותי. כדי שזה לא ייראה מוזר אני מעמיד פני מחפש-משהו-בתיק עד שהציר חולף, ורק אז אני ממשיך בהליכה.

השלט של השירותים מזכיר לי את קו הסיום של מרוץ עשרת הקילומטרים שסיימתי בגיל שלוש-עשרה, רק שאליו היה לי קל יותר להגיע. אני נכנס לתא ותולה את התיק על ידית הדלת. התא ניצב בגובה עשרים סנטימטרים מעל לרצפה, כך שיש לי תצפית על הנעליים של המתפנים בתאים הסמוכים. הכול מרגיש לי כל כך זול וחשוף.

ברוך הבא לתאילנד.

אבל אין ממש ברירה. למעשה, אין שום ברירה, אז אני מוריד את הג'ינס, וסוף סוף…

עוד לא סוף סוף. כאבים או לא כאבים – בשארית כוחותיי אני מרפד את המושב, משליך המון נייר טואלט פנימה כדי לייבש את המים שנדמה שעולים על גדותיהם; הדבר האחרון שמתחשק לי הוא לחטוף איזה ריקושט תועה. אני מתיישב, מתאמץ, ו… כלום. נאדה. אפילו לא נאד.

אני לוחץ, נאנק, דוחף ונושף, ושום דבר. ממש לידה. לידת עכוז, אולי. מה הקטע של הלידות האלה, מה בדיוק קורה שם? הראש ממשיך לדהור, ואני מוסיף את השאלות האלה לרשימת הקריאה שלי באינטרנט.

רק כשאני יוצא מהשירותים אני מבחין שהם התרוקנו. כמה זמן נמשכה הלידה, למען השם?

אני מנצל את הרגיעה במתחם להתרעננות וצחצוח שיניים. חיפוש מהיר בתיק ואני מגלה ששכחתי את המברשת ואת משחת השיניים בארץ. כאשר אבדתי – אבדתי. אני מגרגר בפי מים שלגמתי מכפות ידיי, ומעביר בסמליות את אצבעותיי על השיניים.

אני לבד. הולך במסדרון רחב וארוך. לאן נעלמו כולם? לאן אני אמור ללכת? למזלי יש רק אופציה אחת, אז אני ממשיך במהירות במסדרון הארוך, מעריך את היכולת ללכת ככל האדם – כשהישבנים רפויים.

"זה שטויות להסתדר בתאילנד. כבר בטיסה אתה מוצא שותפים וממשיך איתם לקשר הישראלי," זה המשפט הקבוע של כל היועצים החכמים לפני הטיול; אבל על האפשרות הזאת לא חשבתם, אה?!

אחלה דרך להתחיל טיול. אני ממשיך בדרך במורד המסדרון, פונה ימינה, יורד מדרגות. זה לא נגמר.

"מה גבר, גם אתה נתקעת בשירותים?" נשמעת קריאה מאחוריי. אני מסתובב ומביט בבחור ג'ינג'י בכפכפים, ברמודה לבנה וחולצה פרחונית. אני מנסה להבין מאיפה הוא צץ.

"כל הלחץ אוויר הזה במטוס משפיע, אה? ומה זה האסלות האלה? טוב, תאילנד, מה אפשר לצפות?" הוא אומר ומדביק את המרחק שבינינו.

אני ממשיך להביט בו.

"ברור לך שאלה השירותים הכי טובים שתפגוש בטיול. בכל זאת, אנחנו עדיין בשדה התעופה…"

אני בוחן אותו מכפכף ועד ג'ל, מנסה להבין אם הוא מגניב או סתם אידיוט, שהרי קו דק מאוד מפריד בין השניים, ונוטה להמר על האפשרות השנייה.

"אני חמי, אגב." הוא מושיט את ידו ומוסיף לפני שתהיה לי הזדמנות להגיב, "כן, כמו חמי רודנר."

"נעים מאוד, נדב."

אני לוחץ את ידו, וביני לביני מוסיף לו נקודת מגניבוּת על השם.

חמי מציע לעלות לקומה של ההמראות, שם המוניות זולות יותר. לאחר שהנהג השישי יורד משש-מאות באט למאתיים ושישים, אנחנו נכנסים למונית. חמי אומר שנראה לו שיכולנו להוריד אותו עוד. הקטע הוא שכל עשרה באט שווים בערך לשקל אחד, אבל עיקרון זה עיקרון.

"לאן?" שואל הנהג.

"לקוואסן," עונה חמי, ולי זה נראה קצת מוזר שסגרנו מחיר לפני שסגרנו יעד.

"לאן?"

"קוואסן," חוזר חמי.

הנהג עושה פרצוף.

"קוואסן, לרחוב קוואסן," אני אומר וזוכה לאותו המבט.

"אנחנו מישראל, צריך איפה ישראל הולכים," אני מנסה עליו דיבור עילג.

"נראה לי שנפלנו על נהג סתום," חמי צוחק.

"מה נעשה? אחרי כל ההתמקחות הזאת נעבור לנהג אחר?"

שנינו מתחילים לצעוק לעברו, "קוואסן, רחוב קוואסן, קשר ישראלי, ישראל, קוואסן, קוואסן…"

"הו, קוואסן," אומר הנהג ומשהו במבטו הכבוי נדלק.

"כן, קוואסן. קוואסן."

שנינו קופצים בהתלהבות, מה לא היה ברור עד עכשיו…?

"קוואסן," הוא חוזר אחרינו וצוחק.

"נראה לי שהוא הביא עלינו מתיחה," חמי מסכם ואני לא חולק על דעתו.

שתי דקות לאחר תחילת הנסיעה הנהג שואל אם לנסוע דרך העיר או בכביש המהיר.

אנחנו לא מבינים מה ההתלבטות, זה ברור – "דרך הכביש המהיר."

"Highway you pay," הוא אומר.

"הנה, התחילו לעבוד עלינו."

"Highway you pay," אני אומר לנהג.

".No can, no can. Highway you pay"

"אנחנו משלמים מאתיים ושישים באט. תיסע מאיפה שבא לך," אומר חמי, ולא מותיר לנהג ברירה אלא להתרצות.

הנהג מתגלה כבחור חביב. הוא נותן לנו לבחור את המוזיקה, וכשאנחנו רוצים לשמוע את אותו השיר פעם נוספת, הוא משמיע אותו שוב. הוא שואל אם יש לנו מוזיקה ישראלית כי הוא רוצה להכיר מוזיקה חדשה, ואני מתבאס שאין לי דיסק של שלמה ארצי; אני תמיד שמח להפיץ אותו למי שרק רוצה. חמי והנהג שוקעים בשיחה ואני מביט בו ופתאום רואה אותו כבן אדם. קצת מעציב אותי שבמשך עשרים דקות ראיתי אותו כנהג, כמי שבא לעשות עלינו קופה, לעבוד עלינו. למה לי שהוא יצחק אתנו קצת? למה לי לגלות שיש לו אישה וילדה? למה אני צריך להכיר אותו כדי לראות אותו כאדם?

אני עובר להביט בחמי ותחושת חיבה מציפה אותי.

אנחנו עומדים בכביש כבר עשר דקות. לא עומס תנועה; לא התקדמות אטית; לא גז-ברקס, גז-ברקס. עומדים ולא זזים, המנוע כבוי. אנחנו מנסים להבין מהנהג מה קורה, והוא מנחש שזו תאונה. התסכול מהמטוס חוזר ומשתלט עליי, הבחילה זוקרת את פרצופה. אני כלוא בתוך רכב ואין לי שום אפשרות לצאת ולהתאוורר.

חמי מתעניין למה אני כל כך חיוור. "חבל שלא אמרת קודם לכן, היינו משלמים על הכביש המהיר," אני כועס על עצמי, איזה טיפש אני.

"טוב, לפחות אנחנו לא לבד כאן בפקק, תראה כמה אנשים עוברים את זה ביחד אתנו," חמי מנסה לעודד.

"אני חושב שזה לא יכול להתקיים אחרת."

"מה?"

"יצא לך לראות פעם פקק שרק רכב אחד תקוע בו?"

"אני רואה שיש לך כוח להתחכמויות. נראה שאתה לא מרגיש כל כך רע, אה?"

אחרי חצי שעה אנחנו מזהים תזוזה באופק והתקווה מפיחה בנו חיים, כמו משב רוח רענן במדבר יוקד. הנהג מתניע את המכונית, מכניס להילוך ראשון ומתחיל לנסוע. נסיעה מזדחלת. שוב עצירה. הנהג מדומם מנוע והתקווה מתאדה כמו טיפת מים על החול הלוהט. פתאום כל השתלשלות האירועים מאז הנחיתה משעשעת אותי. כנראה שזה מה שקורה כשמשלימים עם המצב. נראה לי שנכנסתי לאווירה של המזרח.

"רואים? זה הכביש המהיר," מצביע הנהג מעלינו.

מהחלון אנו רואים כביש רחב שהמכוניות טסות עליו כאילו אין מחר. אנחנו מביטים זה בזה ופורצים שלושתנו, כולל הנהג, בצחוק מתגלגל. ואנחנו היינו בטוחים שהנהג יקלל את הרגע שהוא פגש את שני הקמצנים מישראל.

לקוואסן הגענו בתשע בערב, שזה די הזוי בהתחשב בכך שנחתנו בשתיים וחצי בצהריים. נפרדנו לשלום מהנהג, שהרוויח ביושר את התואר 'אחי', ונתנו לו טיפ של שלוש-מאות באט.

הסתובבנו כשהתיקים על הגב ברחוב הכי עמוס בבנגקוק, בשעה הכי עמוסה, ובלחות – כמו בתל אביב.

"אתה מריח?" אני שואל.

"את מה?"

"בדיוק, את מה? הפחידו אותי מההלם של הריח."

"עזוב אותך מאנשים חלשים ומפונקים. מי שקיבל הלם כאן, קיבל הלם גם בלילה הראשון בטירונות וביום הראשון באוניברסיטה. הם לא כמונו, לוקחים הכול בקלות. אני כבר יודע מי אתה, אתה מהמסתדרים. יזרקו אותך פה, יזרקו שם, אתה כבר תדע להתמודד."

"כל עוד תזרוק אותי על קרקע מוצקה, ידידי…"

אנחנו עוברים בין הרוכלים: דוכני בגדים, דוכני תיקים, בחור שעובר בין האנשים ומוכר צעצועים, עגלות עם פירות טריים שמונחים על קרח מרוסק ודוכני חיות מתות מעושנות על גחלים. חמי כמעט מתפתה לקנות שיפוד, כי הוא גמור מרעב. "חבל, לא בא לי לאבד אותך בלילה הראשון של הטיול," אני מצליח להוריד אותו מזה.

הגעתי עייף, רעב, תשוש, רצוץ, שחוט, סחוט וגמור להוסטל החמישי שראינו. "אז לאן יוצאים היום?" חמי שואל עוד לפני שהנחנו את התיקים.

שני דברים למדתי על ג'ינג'ים בחיי: הדבר הראשון הוא שלג'ינג'ים יש הליכה קופצנית. שמעתי פעם שזה נובע מזה שיש להם שריר תאומים קצר, אז כשהם הולכים העקב בקושי נוגע ברצפה. צריך באמת לבדוק את ההשערה הזאת מתישהו. הדבר השני הוא שלג'ינג'ים יש כוח בלתי נלאה. אין להם צורך לישון או לנוח, והם אף פעם לא מתעייפים. רק מג'ינג'י תוכל לשמוע משפט כמו, "אנחנו חוגגים יומולדת לסבתא שלי בחולון בבוקר, אחר כך אני קופץ לאיזו ידידה בנתניה להגיד לה שלום, ואז אוסף את אושרי מנס ציונה בדרך למסיבה בבאר שבע." ואפילו לא המצאתי את זה, מיכאל הג'ינג'י אמר לי בדיוק את המשפט הזה לפני חודשיים.

אנחנו מוצאים את עצמנו בפטפונג – אזור התועבה של בנגקוק. זונות שקוראות לך, תיירים זקנים שמהלכים מחובקים עם ילדות שאפילו עבורנו צעירות מדי, וגולת הכותרת: ליידי בויס. המון ליידי בויס.

צמרמורת עולה מבסיס עמוד השדרה שלי ועד העורף כשאני רואה את הליידי בוי הראשון בחיי. אחר כך אני קופא על מקומי. איזו הכלאה מוזרה, כאילו הורכבה מכל מיני חלקי אדם שונים. אני ממשיך להפליג במחשבות על נפלאות המוח האנושי – ברגע שהוא מזהה משהו שונה, משהו שהוא לא מצפה לקלוט, מיד הוא משדר לגוף אותות של דריכות… אני מוצא את עצמי בתוך עמוד. הנה גם החיסרון: נתון חדש קטן, והמוח בקריסת מערכות.

אנחנו נכנסים למופע כי זה 'חובה לראות', ותאילנדית מוכשרת במיוחד מברכת אותנו בברכת 'ברוך הבא' בהכנסת טוש לאיבר מינה וכתיבת Welcome על דף נייר.

"זה מרשים, אבל די דוחה," אומר חמי, כשהבחורה השלישית דוחפת את התער החמישי לאיבר שלה.

"ומה דעתך על "בודי מסאג'"?" אני ממשש את הדופק.

"לא יודע. מצד אחד זאת חוויה. כאילו מה, תבוא לתאילנד ולא תעשה? מצד שני זה עדיין נחשב זנות. מה אתה אומר?"

"זה מפתה, אבל באמת לא שונה מללכת לזונה. וחוץ מזה, לא כל חוויה צריך לחוות, אפילו אם אתה בטיול. בוא נעשה דברים שאנחנו רוצים לעשות, לא כי 'צריך לעשות'," אני מנסה לראות אם אנחנו משדרים על אותו הגל.

"תשמע, באופן תיאורטי אתה יכול לבקש רק את המסאג' בלי ההאפי-אנד."

"כן, בהצלחה…"

"מקורית, אה? מעניין אם זה מסרטן ככה," חמי אומר ומצביע על ההיא שמעשנת, ושנינו צוחקים.

"אז מאיפה השם חמי? זה כאילו חיים?" אני שואל את השאלה שסקרנה אותי מהרגע שנפגשנו כשאחת הבחורות מתחילה לשגר לעברנו כדורי פינג פונג.

"לא, זה פשוט חמי."

"מה זאת אומרת פשוט חמי? ככה ההורים שלך קראו לך?"

"כן."

"אתה רוצה להגיד לי שבתעודת זהות שלך כתוב חמי?"

"אח, כוס אמק," אחת מהן מתיזה עליו קולה שנשאבה פנימה בקש. הוא מנגב עם השרוול, וכל הקהל צוחק.

אני מצטרף אליהם.

גם חמי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רסיסי טיולים”