"קירה," אמר אוהד ברגע שענתה לטלפון. "קרה משהו נורא…" קירה היא עיתונאית חדת לשון ונבונה להפליא. אוהד הוא המאהב שלה, […]
1
כשהטלפון צילצל, קירה עדיין שכבה במיטה ושתתה את הקפה השני של הבוקר.
היא זיהתה את המנגינה מהצליל הראשון, החוזר ארבע פעמים, גיטרות מתגברות והלמות תופים, ומיד לאחר מכן הביטלס
שואגים באנגלית — “קדימה, בואי…” השיר שבחרה לצלצול המזהה של אוהד היה, “לכל אחד יש מה להסתיר, חוץ מאשר לי ולקוף שלי…”
היא חייכה והושיטה את היד בזהירות, כדי לא להפיל את הספל. מה פתאום אוהד מטלפן? הרי שלושתם אמורים להיות עכשיו ביחד בבית, איפה אשתו? מה עם הילדה? אולי בכלל לא ישנו שם הלילה, כי לאלונה שוב עלה החום, היא שוב הקיאה ושילשלה.
“קירה,” אמר אוהד ברגע שענתה לו. “קרה משהו נורא…”
היא הזדקפה, אחזה את שולי המחשוף של כתונת הלילה ואספה אותם, כאילו התייצב בחדר זר שאסור לו לראות לה את השדיים הגלויים כמעט לגמרי. דמותה ניבטה אליה מן המראה שעל השידה הנמוכה מולה, סתורת שיער ופעורת מבט.
מן העבר השני של הקו שמעה את אוהד מתייפח והתחילה לרעוד — כל מיני אפשרויות הבזיקו במוחה: נעמה גילתה הכול, ואוהד מתקשר בנוכחותה כדי לנתק את הקשר ביניהם? לא, בנסיבות כאלה לא היה מעז לבכות, היה נאלץ להפגין קור רוח ואדישות מחושבת.
אז אולי זאת אלונה, אולי המצב החמיר, אולי היא אושפזה. או אולי…?
קירה לא העזה להמשיך את המחשבה, וגם לא היה בכך צורך. אוהד דיבר.
“אמא,” הוא אמר, “אמא שלי, קירה. הבוקר מצאו… מצאו אותה… מישהו — אני לא מאמין!” פרצה מפיו יבבה לא נשלטת, “לא מאמין למה שאני אומר — מישהו רצח לי את אמא!”
2
יבגני לא היה אמור למצוא את הגופה. הוא היה בסך הכול השומר, לא איש ביטחון, לא אחראי על שום דבר. הוא התקומם נגד מה שראה, נגד המחשבות שנאלץ לחשוב והצעדים שנאלץ לנקוט. אלה לא נכללו בשום פנים ואופן בהגדרת התפקיד שלו. העבודה שהוטלה עליו היתה פשוטה וברורה: לעמוד כל היום ליד השער, לוודא שאף תלמיד לא מנסה להסתלק בלי רשות, אף זר לא נכנס בלי אישור ואף מכונית לא מוכרת לא נכנסת למגרש החניה. זה הכול. אז שדבר כזה יקרה, ועוד בבוקר שהיה צפוי להיות רגוע במיוחד, בערב ראש השנה, כשכל הבניין ריק לגמרי ושקט מוחלט שורר?
אתמול בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, אחרי שאחרונת המנקות החזירה את המטאטאים והמגבים למקומם, הכיסאות הורמו, הפחים רוקנו, הרצפות התייבשו ואב הבית גמר לנעול את כל הדלתות והלך, לקח איתו יבגני את נגן הדיסקים מהסככה הקטנה שלו, שליד השער. את דלת חדר המורים לא נעלו, כמוסכם, מאז שהתברר לסגן המנהל שאין לו בעצם איפה לגור והוא העמיד לרשותו את חדר האחות הנטוש שבקומה השנייה. על השיש בחדר המורים התהלכו שיירות של נמלים ובכיור היה זר של פרחים נבולים, בתוך צנצנת ריבה. יבגני שטף, ניגב, זרק את הפרחים, ואז הכניס למקרר את הנקניק הפרוס והניח על השיש לחם בשקית ניילון, קופסאות שימורים של מלפפונים חמוצים, תירס וסרדינים, וגם ארבעה תפוחים טובים, אחד לכל יום, ושקית סגורה של עוגיות דבש שקנה ברגע האחרון, במבצע. התוכנית שלו היתה לשכב על מיטת הטיפולים הישנה בחדר שלו, ובמשך חמישה לילות וארבעה ימים רצופים, לא לעשות כלום, רק להקשיב למוזיקה.
כשיצא מחדר המורים ראה שהדלת של חדר המנהלת עדיין סגורה. המנהלת היתה שם, הוא ידע. היא עבדה משעות הבוקר המוקדמות, אבל כשתסיים ותלך הביתה, יהיה בית הספר רק שלו, עד יום ראשון, כשהחופשה תסתיים.
לפני שיצא, נתן לו יוסק’ה, אב הבית, את המפתח למשרד הקטן הצמוד לחדר השכפול. “ככה,” אמר, “תוכל לשבת לך בשקט בערב, לראות את התוכניות לחג. לפחות יהיה לך מה לעשות ולא תשתעמם כאן לבדך,” הוסיף, ויבגני שמע בקולו את החמלה המוכרת.
“תודה,” אמר יבגני, וידע שלא יצפה בשום טלוויזיה. התוכניות בעברית לא עניינו אותו. הוא לא רצה לדעת שום דבר על החדשות. הדים על המתרחש הרחק ממנו הגיעו אליו: רצח עם בסוריה, התערבות אפשרית של אמריקה. הוא שמח שכל הפרטים נשארו מעורפלים. רווח לו גם משום שלא נאלץ לדחות שום הזמנה לסעודה של ערב ראש השנה שיחול מחר. היה לו מושג מסוים על מה שיתרחש בכל הבתים, בכל הדירות שמסודרות כמו מגירות בארונות גדולים. את בית הספר הקיפה העיר, אלפי הקוביות הגדולות של בנייני מגורים. בכולן התרוצצו אנשים לכודים. הוא ראה בעיני רוחו את המהומה, ילדים צווחים, דוחפים, מפילים חפצים, את ערמות האוכל המוגזמות, את המבטים של בני המשפחה, ששונאים זה את זה אבל נאלצים לשבת סביב אותו שולחן ולהעמיד פנים שהם מאושרים.
את חופשת ראש השנה שלו יוכל להקדיש למלחינה ישראלית מפתיעה שהתוודע אליה לאחרונה: בוקר אחד נעצר לידו תלמיד שנשא על הגב נרתיק של כינור, הושיט לו דיסק צרוב בעטיפה צבעונית שמישהו הדפיס בבית, ואמר, “שמתי לב שאתה מקשיב הרבה למוזיקה, תיקח. זה בטח ימצא חן בעיניך. זה של אמא שלי.”
יבגני היה בטוח שייאלץ לשמוע איזה עונש, נגינה של מתחילים, צרימות וזיופים, אבל עד מהרה התחלפה החשדנות בהתפעלות — אמו של התלמיד לא ניגנה אלא הלחינה, והיצירה לא היתה בליל של רעש מודרניסטי, אלא סונטה לכינור, יצירה לירית ועדינה עם מוטיבים יהודיים, אבל לא פולקלוריסטית.
על השולחן בחדר הקטן שהוקצה לו חיכו עוד ארבעה דיסקים שהתלמיד, תומר שמו, נתן לו אחרי שיבגני ראה אותו ליד השער ושיבח את המוזיקה של אמו. שמות היצירות נכתבו עליהם בכתב יד, בטוש לא מחיק, והוא ציפה להזדמנות להתמסר להן, בלי כל רעשי הרקע היומיומיים, הבלתי פוסקים: תיפוף מהקומה השנייה, מישהו שלא יודע לנגן דופק על פסנתר באחת הכיתות, כדורים מוקפצים על המשטח המרוצף, קבוצת תלמידים שמלמדים זה את זה תנועת מחול, נהג צופר בקוצר רוח, מחכה שיבגני יפתח את השער, החורק כשהוא נע על גלגליו.
הוא עלה לקומה השנייה באגף של מגמת המחול, כדי להתרחץ. אמנם המים היו פושרים ורצפת המקלחת החלקלקה וכתמי העובש שעל הקירות לא עוררו בו תחושה של ניקיון אמיתי, אבל הוא הודה למזלו הטוב — לפחות אינו שומע נקישות זירוז על הדלת, כמו בדירה של החבר שלו, גרישה, שחולק את המקלחת עם כמה שכנים מוזרים, מהגרים מאפריקה. הוא התנגב, התלבש והלך לחדר שלו.
בימים הבאים חשב איזה מזל היה לו שלא עבר לפני כן שוב בחדר המורים. בלי הרף שאל את עצמו מה היה קורה אילו חזר לשם.
מאחר שאחרי המקלחת חזר לחדרו, לא היה לו מושג עד מתי המשיכה המנהלת, גברת סמדר, לעבוד. הוא שכב לו על הגב, ועד שנרדם הקשיב לדיסק הראשון — קונצ’רטו כפול לכינור וויולה. תפקיד התזמורת הוחלף, למרבה הצער, בפסנתר. מסתבר שלא היתה למלחינה הזדמנות להקליט את יצירתה כיאות. יבגני ניחש איך אמורים להישמע חלק מהתפקידים החסרים, אבל לא בא על סיפוקו, הוא השתוקק לשמוע את היצירה בכל עוצמתה. כדי לשפר את התחושה האזין שוב לסונטה לכינור ואמר לעצמו שאין ספק, היא מצוינת. לירית, אבל לא משתפכת. מרוממת, בלי קלישאות.
בערב החג התעורר מוקדם, רענן ושמח, לקראת יום החופשה המלא הראשון. לא היו לו שום שכנים. המקרר שעמד לרשותו פעל. שקט נעים אפף אותו.
המחשבה הראשונה שלו היתה — איזה יופי. לא קמתי אפילו פעם אחת. רק בעוד כמה רגעים ייוודע לו מה עוד נחסך ממנו הלילה, מלבד הטרחה שבהליכה לבית השימוש.
המחשבה השנייה היתה תהייה — האם גם היום עליו לערוך את סריקת הביטחון? אחרי היסוס קצר החליט שכן, הוא ימלא את חובתו, אבל אין שום צורך להזדרז. כל היום לפניו. הלוא אין כאן אף אחד, הכול סגור. הוא היה בטוח שהמנהלת לא שכחה לנעול אף דלת לפני שהלכה אתמול הביתה.
הוא שכב על מיטת הטיפולים הצרה, חייך וסקר את החלל שביית לעצמו: הפלקט הצבעוני, “התזונה הנכונה” עם כל הפירות והירקות שלא את כולם הכיר, נגן הדיסקים והתצלום של אמא שלו שמונחים על השולחן, ארון המגירות הנעול, נעלי הבית שהונחו לרגלי המיטה. הוא התענג על המרחב שלו, המצומצם, המשמח. הקירות הפרידו בינו ובין כל מה שמצוי מעברם, והרעש המטרטר של המזגן מיסך את המציאות. הוא נאנח בהכרת תודה: ארבע יממות שלמות מבודדות אותו מכל מפגש עם בני אדם אחרים, מדיבוריהם, מרצונותיהם. יממות שכולן שלו בלבד.
בית ספר שאין בו תלמידים, מורים, מזכירות, עובדי משק, שהורים מודאגים או כועסים או מלאי תקוות לא מופיעים בפתחיו, שדלתות כיתותיו סגורות ונעולות היטב ואין סיכוי שייפתחו, שהציורים התלויים על קירותיו דוממים ואילמים באין רואה, הוא מקום ארוך ומהדהד. יבגני צעד במסדרון האפלולי. האור, שנשפך לתוכו בדרך כלל מהפתח שבקצהו ומהחלונות שבכיתות, נחסם. הכול היה סגור. הוא מישש בכיסו והרגיש את הצרור שיוסק’ה הוסיף עליו את המפתח של המשרד ואמר, “רק תזכור שהחדר שכפול נעול. לשם אתה לא יכול להיכנס וגם אל תנסה.”
יבגני הביט בו בפליאה.
“מה אתה לא מבין?” אמר יוסק’ה, שנראה לפתע נבוך. “יש שם מבחנים…”
יבגני משך בכתפיו. “אין שום בעיה. אני בכלל לא מתכוון להיכנס למשרד שלכם, וגם לא לראות טלוויזיה.”
ליד בית השימוש המשופץ של המורים שאליו העדיף ללכת בבוקר, הבחין בשלולית של צבע שנטף כנראה מעבודת אמנות של אחד התלמידים. כשהסתכל על הקיר כדי לחפש את הציור שיש בו כל כך הרבה צבע אדום, ראה רק את פינת הזיכרון של בית הספר, דיוקנאות באפור־לבן של אנשים צעירים שמתחת לכל אחד מהם נכתבו כמה מילים. על הקיר ממול היה תלוי תצלום גדול של בוגרי בית הספר מהשנה שעברה, ועוד שני תצלומים של בוגרים מהעבר הרחוק. שורות של פנים רציניות, נערים ונערות מפעם שנראו הרבה יותר מבוגרים מאלה שהוא רואה בבית הספר, ומעליהן שורה של תמונות מורים, לכולם פנים זרות.
הגוף דחק בו והוא הניח לכל זה ונכנס לבית השימוש, השתחרר, ציחצח את השיניים, התיז מים על השיער ועל הפנים, ועם המגבת המונחת על כתפו יצא שוב אל השלולית שבינתיים, כך נדמה היה לו, זלגה עוד והתארכה. הצבע היה סמיך, ועכשיו כשהתכופף מעט, ראה שמקורו במשרד של הגברת סמדר. שמשם הוא זורם. הוא נזכר שאתמול אחרי הצהריים, כשיצא מחדר המורים, היתה הרצפה נקייה לגמרי, בלי שום כתם. מסתבר שכל הצבע הזה נשפך במשך הלילה. אולי התהפך שם איזה כלי או מכל. אולי נלכד שם חתול שעושה שמות.
אבל מה אכפת לו חתול ומה אכפת לו קצת צבע. לא היתה לו שום כוונה לפתוח את הדלת ולהיכנס למשרד. זאת היתה הממלכה של הגברת סמדר, והיא הפחידה אותו, גם בהיעדרה. הוא לא שכח איך פעם זימנה אותו אליה — שלחה תלמיד שאמר, ובעיניו השתתפות אמיתית בצער — “המנהלת מחפשת אותך. לא כדאי לך לחכות. תעזוב הכול ותלך.”
כשהגיע אז למשרדה היתה הדלת פתוחה, מוצמדת כמו תמיד אל הקיר בעזרת בלוק בטון. יבגני תהה לא פעם מדוע לא מתקינים אצלה מעצור מסודר, ובעצם — כל בית הספר הזה נראה מוזנח להפליא: דלתות חורקות, חלונות תלויים על צירם, וילונות מאובקים, רצפות מוכתמות — לא נראה שלמישהו אכפת. נו, אמר לעצמו, לֶבַנְט.
באותו יום כשגברת סמדר זימנה אותו, הוא נכנס ועמד לצד אחת המורות הצעירות שישבה עם הגב לפתח ונראתה נזופה ומבוהלת.
“תכף נמשיך,” אמרה המנהלת למורה, ואז סבה לעברו.
“יבגני,” היא לחשה אז בקול רם, במין נימוס מופגן, “תגיד לי בבקשה, כמה זמן נמשכת ההפסקה שלך?”
“עשרים דקות.”
המורה הצעירה הרכינה את הראש.
המנהלת הסיטה מעיניה את התלתלים האדמוניים, ששבו מיד למקומם, והמשיכה ללחוש בקולה החרוך מעשן סיגריות, “אתמול מדדתי. יצאת לעשרים ושמונה דקות! שמונה דקות איחור! במשך שמונה דקות השער היה מופקר!”
“מופקר?” הוא העז לחזור אחריה.
“עזוּב. אף אחד לא שמר עליו!” היא הטעימה והדגישה כל הברה, “את זה אתה מבין?”
היא השתתקה ובחנה את הציפורניים של יד שמאל.
“כן, אבל —” הוא התחיל לומר, אבל היא קטעה אותו. הרימה יד, נשאה אליו להרף עין את המבט ואמרה, “בלי אבל, בבקשה, ובלי סיפורים. תביא בחשבון שאני מהחלון שלי רואה אותך, כן? אז בבקשה, שזה לא יקרה שוב. וחוץ מזה,” הוסיפה והחלה לבחון את הציפורניים של יד ימין, “כמה זמן אתה בארץ? הגיע הזמן שתלמד עברית על בורייה. נצטרך לשוחח גם על כך.”
עכשיו ידע שאם ייכנס למשרד שלה בהיעדרה, היא עלולה להאשים אותו במשהו, אין לדעת במה.
מצד שני, גם אם לא ייכנס, ויתברר שהתרחש שם נזק שיכול היה להימנע, יהיו לה טענות.
הוא עמד רגע, חכך בדעתו, אבל כשראה שפס דקיק של הנוזל האדום ממשיך לזרום משם, אזר עוז, בזהירות, כדי שלא לדרוך על הצבע, התקרב אל המפתן, הניח את כף היד על הידית וקיווה שהדלת תהיה נעולה, אבל הידית נענתה לו והדלת נעה לאט על צירה.
חושיו היו מהירים. עוד לפני שהספיק להבין מה הוא רואה, כבר עצם את העיניים והסתובב, ובכל זאת הספיק לחשוב — למה? למה? בשביל מה היה הכול? הכינור. העיר. האוניברסיטה. ישראל. הייתי צריך להישאר שם, בבית ההוא, עם הבוץ והאווזים, עם השיניים הרקובות של השכנה ממול, עם הכלבים והצלבים וצלצולי הפעמון של הכנסייה, לא לחפש, לא לנסות, רק לא להגיע לכאן, למראה הזה, שכבר לא יימחק מזיכרונו לעולם.
אין עדיין תגובות