מה שמתחיל כהזמנה לחנוכת ספא מפואר בחוף פלמחים בחברת ידידים מגן ילדים עליזה, ברחוב שיינקין פינת שדרות רוטשילד בתל אביב, […]
~ 1 ~
מכתב מאבא
כבר בסמטת הצורפים הרגישה סוזי שמישהו עוקב אחריה.
הבתים משני הצדדים היו ללא חצרות, לכן הם הצליחו להחניק את רעש המכוניות השועטות במעלה רחוב יפת, אך לא את צריחת השחפים. זו נישאה עם יללת הרוח שטיפסה מן הנמל. מדי פעם בקעו צעקות חוגגים וצלילי מוסיקה ממועדון הלילה בשטח הגדול שמעבר לחניון.
אך כשהשתררה דממה רגעית היא יכלה לשמוע קולות תיפוף על אבני המרצפת החלקלקות, המבהיקות כפסיפס באור הירח.
עקבים של נעלי אישה?
סוזי הסתובבה, אך הדמות בשחור נעלמה. לא בעייה גדולה להתחבא בסמטה החשוכה, שלאורכה אינספור כוכים להסתתר בהם. אולי היא טועה. אחרי כמה כוסיות עראק על בטן ריקה המוח שלך צף בתוך בריכת אדים והזיות.
לא היה לסוזי מושג כמה שתתה הלילה, רק זכרה שהבקבוק הראשון נגמר כבר בחברת הלקוח מגרמניה. והיו לה עוד שניים אחריו. הפדיון, גם אחרי האחוזים של מרקו, יהיה מוצלח יחסית לעונת תיירות מתה. והיא הייתה חולה רוב השבוע.
מרקו אמר לה עוד במועדון שמישהי מחפשת אותה – אישה בעלת מבטא זר שבאה וישבה אצלו בדלפק שלושה ערבים ברציפות. כשסוזי ביקשה לדעת למה חיפשה אותה, הגיב מרקו במשיכת כתף. והיא הכירה אותו טוב מכדי לנסות לדלות פרטים נוספים.
מרקו ידע שסוזי הסתבכה בחובות אחרי המשלוח האחרון ואפילו הזהיר אותה שעלולים לשלוח גובֶה. בריאה או חולה, גם על מיטת גסיסה הם יגיעו אליך, הזהיר אותה. יש להם יד ארוכה.
אישה בתור מוציאה לפועל? על זה טרם שמעה. אבל אלו זמנים חדשים ונשים מגיעות לתפקידים לא צפויים.
"היא לא נראית או מדברת כמו מישהי מכאן," היה כל שניאות להוסיף.
ועתה, באשמורת האחרונה של הלילה, כשכל שריר בגופה שוקל כפליים, נשימתה שורקת – שׂריד לדלקת הריאות החוזרת – וראייתה מעורפלת, מצאה עצמה על-סף ריצה אל-עבר כיכר השעון. שם קיוותה למצוא את אביגדור עם מונית פנויה, שיקח אותה לחוף הים למציצה הרגילה, ואז ישפוך אותה מול דירתה.
אבל אביגדור לא היה הפעם והיא תיאלץ לחזור ברגל לדירה שלה. הדירה שלה? מוטב היה לא לחשוב עליה כעת. סוזי ניחמה את עצמה שכמו תמיד גם הפעם תגייס את שארית הכוחות לטפס את ארבע הקומות ללא מעלית, אל דירת הגג.
כל השבוע האחרון היה אומלל מבחינתה. גם הפעם לא זכר איש לפקוד את קבר אביה ביום השנה, שהיה בדיוק היום. כבר התרגלה שרק היא מגיעה לקבר שליד הגדר ומחליפה את הפרחים מהביקור האחרון.
חלפו כמעט ארבעים שנה. ומאז הקפידה, תחילה כילדה קטנה מלווה על-ידי דודתה, ואחר כך כנערה מתבגרת, לבקר את אבא. בהתחלה מדי יום, אבל אחר כך – כשחייה הסתבכו ויצאו משליטה – בכל פעם שהתאפשר. והיו גם הפוגות ארוכות, בזמן האשפוזים הכפויים והניסיונות לגמילה. לעיתים שלחה את תִּיקִי, העובדת הסוציאלית – נשמה טובה שכמותה – להחליף את הפרחים. בשנים הטובות יותר עשתה זאת בעצמה.
אסור היה לתת לפרחים לנבול.
סוזי הייתה משוכנעת שהרוח המקפיאה שנשבה לפנות ערב בבית העלמין גרמה לה להצטנן. בדירה הרגישה שקר לה. סגרה את החלונות והפעילה שוב את תנור הנפט שכבר חשבה שסיים את העונה. אחר כך התעטפה בשתי שמיכות ובכל זאת לא התגברה על הצמרמורת. גם ללא מדחום ידעה שהיא קודחת. גם השיעול היה קורע יותר מזה שאחרי הסיגריות. קוצר הנשימה והירידה החדה בתיאבון סימנו שהפעם היא באמת חולה.
היא הייתה בדמדומים כאשר נשמעה דפיקה בדלת.
סוזי התהפכה במיטה. מבלי להדליק את האור במנורת השולחן גיששה לאחור והוציאה סכין מהמגירה.
"גברת, טעית בכתובת, אני לא עושה את זה עם נשים."
דקה קודם לכן הזדחלה סוזי מן המיטה, נצמדה אל משקוף הדלת, שחררה את המנעול והפתיעה את האורחת עוד בחשיכה עם סכין צמודה לצווארה. היא ערכה עליה חיפוש מהיר, ידה טובעת בקפלי אריג, שרק על-סמך המישוש ידעה עד כמה הוא יקר.
אחר כך שלחה יד אל המתג והעלתה אור במסדרון. האורחת נפנפה בידה. סוזי לא ידעה אם זה בגלל קוצר נשימה לאחר שטיפסה ארבע קומות אל דירת הגג שלה או בשל להב הסכין שהוצמד בחוזקה לצווארה. היא בהחלט לא נראתה כמו עוד אחת מהעובדות הסוציאליות שבאו להציק לה.
למרות שאחת ממנורות התקרה נשרפה והמרחב המשותף של המטבח והסלון היה אפלולי, יכולה הייתה להבחין בתווי פניה החיוורים כְּשַיִש של האורחת, מתחת לכובע מהודר להחריד. עיני האורחת היו תערובת ענבר וקצף גלים ושפתיה דקות ופריכות כמו וָפֶל, מכוסות בליפסיק בגוון תות-שדה.
לא יפהפיה אך בהחלט נאה ומטופחת. גוף צנום עם שדיים טובים בתוך שמלת ערב יקרה, כמו גם התכשיטים שענדה.
האורחת סקרה את החדר במבט שהיו בו תערובת של בהלה ותמיהה. את הריפוד המרוט, השטיח המאובק ושולחן התה הנמוך. היא חיפשה לעצמה מקום לשבת עליו ולבסוף החליטה לטובת הכורסא הבודדה שמתחת לחלון. בפינה הנגדית הבהב ללא קול מסך טלוויזיה.
בדרכה אל קצה הסלון הזעיר, על אף שנזהרה, בעטה אחת מנעלי העקב בבקבוק וויסקי וזה התגלגל אל שולי השטיח. בהתנצלות רכנה, הרימה והציבה אותו על קצה השולחן. דומה שהוקל לה משנוכחה לדעת שהוא ריק.
"את סוזי?" שאלה/קבעה לבסוף.
מבטא זר. סוזי התקשתה למקמו. איטלקי? צרפתי? ערבי?
"הבת של רחמים?"
איזכור השם הקפיא את האוויר הדחוס. פניה של סוזי נותרו משותקות. היא שלחה יד אל כיס החלוק ובין השיעולים ניסתה להדליק סיגריה, אך ככל שהבריגה אותה בין השפתיים, כך איימה לנשור שוב מזווית הפה.
סוזי החלה לרעוד בכל גופה. עוד רגע ארוך המשיכו להביט זו בזו, כמבקשות לפענח סוד. לבסוף שלחה האורחת יד, קטפה את הסיגריה מפיה של סוזי והשליכה אותה לכיור.
סוזי המשיכה לרעוד. שלחו אחריה מישהי מתוחכמת מתמיד. ברור היה לה שבמסווה של מטרונית חסודה האורחת כבר למדה עליה פרטים רבים מעברה.
"אני מצטערת על העיכוב בתשלום."
"תשלום?" התקמרו גבות האורחת.
"הייתי חולה. בעצם, בעצם אני עדיין צריכה להיות במיטה. לא הייתה לי עוד אפשרות לבדוק עם…"
היה לגברת המגונדרת מבט אבוד בעיניים שגרם לסוזי להירתע לאחור.
"אם את תגמרי אותי כאן," גמגמה בקול סדוק, "זה לא יחזיר את הכסף."
תלתל חמק מתחת לכובע אל המצח הלבן כשלג. עיניה של האורחת המשיכו לשוטט סביב עד שפעם נוספת החליטה בעד הכורסא. היא התיישבה ושכלה את רגליה שהיו חיוורות מאוד ואף-על-פי-כן נטולות כל ציור ורידי.
סוזי ניסתה לאמוד את גילה. בלתי אפשרי, אחת מאותן נשים חסרות גיל. האורחת שחררה את זרועותיה משרוולי המעיל. לרגע היו כפות ידיה נסתרות מאחור. כששבו לפנים לא היה בהם אקדח או סכין או מזרק או כבל לחניקה (או כל דבר דומה שסוזי העזה להעלות בדימיונה). אך בכל זאת הן לא היו ריקות.
אצבעותיה הלבנות מאוד אחזו בסידור תפילה.
"מי את?"
"שמי לא חשוב. הבאתי לך משהו מהאבא שלך."
"אבא שלי מת לפני ארבעים שנה."
"אז לא טעיתי ואת באמת הבת של רחמים אשרוב."
סוזי הנהנה לאחר היסוס. "אם את ממשרד הביטחון או משהו כזה, לפי הדיבור שלך משרד החוץ, אולי? כמו שאמרתי לך, האבא שלי נהרג במלחמה. הגעת מאוחר מדי." עיניה נותרו יבשות אך קולה נסדק, "שלושים ושבע שנים, חמישה חודשים וארבעה עשר ימים מאוחר מדי."
"לא, אני בכלל לא…"
"ורק תדעי שהם כולם בממשלה ובצבא חבורה של זונות. אבא שלי נתן את החיים שלו למען המדינה. עם תינוקת קטנה ובלי אימא הוא יכול היה לא ללכת למילואים, אבל הוא בכל זאת לא ויתר. רצה להיות עם החברים שלו מהיחידה. ואחר כך הם אפילו לא באו לראות איך הבת שלו מסתדרת, שכחו ממנו וממני. לא עונים לטלפונים, למכתבים. כלום. אדם כזה, תגידי לי את, יכול להיות שהוא מה שהם אומרים עליו?"
גם כעת, אחרי כל השנים, סוזי לא יכלה להביא את עצמה לומר את המילה הנוראה ההיא.
***
על מסך הטלוויזיה הוקרן מבזק חדשות הלילה.
העיכוב במינויו של שגריר חדש לוושינגטון היה העניין החדשותי המרכזי בשתי היממות האחרונות. שוב ושוב הוקרן קטע מהראיון עם ראש האופוזיציה על "הוואקום הבלתי נסבל בשירות החוץ דווקא עכשיו, כשמצבה של ישראל בעולם גרוע מאי פעם, אסור להשאיר את המשרה החשובה ביותר בשירות החוץ לא מאויישת." בתגובה נמסר ממשרד החוץ שוועדת המינויים עתידה להתכנס כבר בתחילת השבוע הבא להכריע בין שני המועמדים הסופיים: אחד, מינוי אמון של השר והשני, מוותיקי המשרד.
סוזי אשרוב שכבה על הספה והשתעשעה בקוביות הקרח שבתחתית הכוס. היא ידעה שהאורחת גזלה ממנה את שארית שנתה.
ניחוח הבושם היקר המשיך לאפוף את חלל דירת הגג הצמוקה זמן רב לאחר שכבר הלכה לדרכה. המעבר החד מעשן מועדון הלילה לריחות הביקור בדירה לווה בתחושה משונה של שיבה מטיסה ארוכה, מארץ זרה.
"אני באה אלייך כי אני ממלאת את הרצון האחרון של אבא," הדהד עדיין קולה של האורחת, "האבא שלי."
שמה סַבִּינָה והיא בתו היחידה של הרב שלמה אלהרר, רבה של קהיר שנספה לפני שנים עם אמה בתאונת דרכים. בעקבות האסון עזבה סבינה את מצרים, התחתנה עם עורך דין בשם זָלֶצְקִי והשתקעה בפריס.
עכשיו עושים שיפוץ בבית הכנסת בקהיר, מבנה בן יותר ממאתיים שנה. צובעים את הקירות, מחדשים את הבימה והפָּרוֹכֶת. הכל בשביל התיירים היהודים. עשו סדר גם בחדר עבודתו של אביה המנוח שהיה צמוד לאולם התפילה. לפני חודש קיבלה מהגבאי קרטון שנשלח אליה לפריס עם מה שנותר מחפציו.
בין המסמכים האישיים גילתה את יומנו של אביה ובו רשימת משימות שלקח על עצמו. גבוה ברשימה – להעביר לסוזי, בתו של רחמים אשרוב הי"ד, את מכתבו האחרון של השבוי. אבל הרב נהרג בטרם הספיק למלא את המשימה. מאז חיטטה סבינה בכל המסמכים, עד שמצאה את המכתב מקופל בתוך סידור תפילה – אפשר שהחייל הצפין אותו שם מחשש שיתגלה בחיפוש בעת הביקורים בכלא, אולי אביה עצמו החביא אותו שם. כעת אין זה חשוב.
"מאותו רגע הרגשתי צורך לחפש אותך," אמרה לסוזי. שותף עסקי של בעלה בתל-אביב הפעיל משרד מסוים שהצליח לאתר את המועדון שבו עבדה, אבל איש לא ידע או לא רצה לגלות היכן היא מתגוררת.
"לא רציתי להשאיר מסמך כזה במועדון או למסור אותו ברחוב," אמרה סבינה. "לכן עקבתי אחריך עד לכאן." וכן, היא מתנצלת אם הפחידה אותה שלא לצורך, אמרה והצביעה על הסכין שהייתה עדיין בידיה של סוזי.
חלפה שעה תמימה מאז שסבינה עזבה וסוזי עדיין לא אזרה אומץ לשלוח יד אל שולחן התה ולהרים משם את סידור התפילה. היא המשיכה לשתות, מקווה שהאלכוהול יקהה את חושיה ויעזור לה להתגבר על הרעד.
למן המשקה השלישי כבר חשה קלה כנוצה. היה זה אחד מאותם רגעים בהם דימתה עצמה למישהי אחרת, שניות של קסם בהן הנפש חומקת מתחת לכיסוי העור, ממריאה מעלה ומביטה בגוף מבחוץ, ממרחק בטוח.
הלילה, אולי בפעם ראשונה בחייה, היא לא הייתה בעל-חיים עזוב.
במשך השנים דהה אביה אל-תוך אוסף תמונות שחור-לבן, מגן הילדים, מבית הספר, מחבק שתי בחורות בטיול לעין גדי (אפשר שאחת מהן אמה? כל שידעה עליה היה שנטשה אותה בעריסה ומעולם לא הזכירו אותה מאז). נותרה גם שקית ניילון עם דרגות, תעודת זהות, רישיון נהיגה וארנק עם שטרות ישנים.
ברגעיה הקשים הייתה מתגנבת אל המגירה התחתונה במטבח של דודה בטי, מסירה את הקופסה מכיסוי המגבות ומריחה את ארנקו של אביה. ריח של מליחות ים. לפי התמונות, אביה בילה את רוב שעות הפנאי על החוף, במשחקי מטקות, בחתירה, בריצה לאורך קו המים לקראת הגיוס (כפי שציין בכתב ידו הקטן והמסודר הוא רצה להתגייס לחיל הים אך שובץ לבסוף במודיעין). אחר כך שב ליחידה בה שירת בסדיר לחודש מילואים מדי שנה. התקרית בסיני תפסה אותו בדיוק לקראת סיום חודש כזה.
סוזי נזקקה לעוד משקה, סיימה את הבקבוק כולו, ועברה עוד שעה ארוכה עד שהרהיבה עוז לפתוח את סידור התפילה. בתוכו מצאה מכתב מקופל.
מרגע שקראה בו נותרו לה רק ארבעה ימים לחיות.
אין עדיין תגובות