הדרך של יובל ואמא ש'ך

שהספר הזה מלא בצחוקים וסמים וסקס וניבולי פה. הייתי אומר לכם פשוט לפתוח עמוד רנדומלי ולראות אם אהבתם. אבל זאת אפשרות פחות ריאליסטית כאן.

אז אני אזרוק את העקרונות שלי לפח ואגיד שחלק מהחיים זה למצוא את עצמך, אבל עצמך מתחבא על איזה חוף בהודו, פותח בומים של בוקר. או אולי בבוליביה, מרביץ שורות מאיזה תחת עגול ושזוף. אולי בבית מאחורי השידה שהיית מורח עליה את הדברים שלך מהאף כשהיית קטן. הנקודה שלי היא, שכמו כולם, הדרך שלנו אלינו היא לא קלה. ואין בה ודאות, ואין בה בטחון. יש בה בורות, כשלונות, ועצב וכאב… ו…פאק עם התקציר הזה. בכל אופן, יש גם שמחה, וצחוקים וכיף. אבל למי אכפת מזה אחרי כל הדכאון שבה מקודם. ידעתי שאני לא צריך לרשום שום דבר. פאקינג עצות של עורכים ספרותיים. 'תרשום תקציר' הם אומרים. אתם תקציר. תקציר זה קקה.

אז פה מתחילה הדרך של יובל, שהיא כל כך דומה, וכל כך שונה מהדרך שלכם. ואתם מוזמנים להצטרף. כי היא דרך בת של זונה, וכל הזמן מוצאים בה שטרות של מאתיים וקליפרים.

אל תתביישו. תכירו. יובל, אתם. אתם, יובל.

עופו על זה.

מקט: 4-86-1003

שהספר הזה מלא בצחוקים וסמים וסקס וניבולי פה. הייתי אומר לכם פשוט לפתוח עמוד רנדומלי ולראות אם אהבתם. אבל זאת […]

---

 

פרק I

היה זה יום יפה, האביב קרב, משחרר לסירוגין ימים בהירים.

הלכתי לעבודה כמו ברוב הימים, החנות כמו תמיד מלאת חלונות ראווה נוצצים באורות לבנים. אני נמצא עם המנהל שלי, דן, הוא רוסי, מאלה שטובים עם מחשבים, לא מאלה ששותים וודקה.

אני יושב מאחורי דלפק, מסתכל בפייסבוק וחושב לעצמי: 'וואו, אחי, תעשה משהו מועיל, תפסיק לגלגל למטה', וקול עונה לי בראש: 'תגלגל, תגלגל. עזוב אותך מועיל, זה טוב זה'.

אני לא מפסיק לגלגל עד שיש לי בחילה, או עד שהגעתי לתמונות שחבר העלה מדרום אמריקה, אתמול. אבל הפעם הפסקתי כששמעתי קול של בחורה: 'יש לכם במקרה פאנלים לאייפון?'

בחורה? אצלי בחנות? היא נשמעת כוסית. אוי לא. עכשיו היא בטוח לא כוסית. פאק, אני מקווה שהיא כוסית. בעצם לא, אני מקווה שהיא סבבה, ושאחרי זה, יתברר שהיא פצצת עולם, ושפשוט לא ראיתי את זה באותו רגע — ואני רגוע.

אני לא רגוע.

אני מציץ תוך כדי שאני מחזיק אצבעות שזה לא ילד בן שש שהוציא אותי גם פדופיל וגם הומו.

לא! איזה ברדק, טייץ כחול בוהק, מבליט שני טוסיקים כאלו — שכל צד ימין שלי נהיה כבד יותר מצד שמאל, ונהיה לי מבולבל בגוף.

היא כפופה בקצה החנות ליד הקיר, מחפשת בין כל הפאנלים.

רק את החלק שעושה לי כבד בצד ימין אני רואה.

יצאתי מהדלפק, התאמצתי ללכת מגניב, אבל לא הצלחתי ופחדתי ליפול.

נעמדתי מאחוריה. רציתי להגיד משהו, אבל החלטתי שאני קרוב מדי ושהיא כוסית מדי ושהיא תקלוט — היא תקלוט שאני תפסתי עכשיו מחלה, שזאת היא המחלה, כי היא כוסית. אני לוקח שני מטר אחורה, איפה שזה בסדר ופחות מוזר, ושואל בנונשלנטיות: 'מה את מחפשת?'

שיט שיט שיט! היא שאלה כבר אם יש פאנלים לאייפון! מה אני נכה? מה אני ילד דילדו?! מי לימד אותך לחשוב, שומר של בית ספר? שומר של בית ספר לימד אותך לחשוב? מגיע לך, דביל, חושב כמו שומר של בית ספר בעירוני צ'.

'פאנלים לאייפון, יש לכם?' אמרה בטון לא מרוכז בזמן שחיפשה על הקיר.

'אמממ…' עוד פעם אתה, מה 'אממ…' מה, אתה לא יודע אם יש פה פאנלים? פשוט תענה כבר, תהיה גנגסטר ותעיף אותה באוויר.

'כן,' עניתי. שמח שלא אמרתי 'מעונן חלקית'. אני מגיע לידה, מתכופף ומדפדף בפאנלים כדי שהיא תוכל לראות. אני עדיין לא רואה את הפנים שלה, ואם אני אסתכל ימינה עכשיו זה יהיה מוזר, כי אני אשפשף אותה עם האף שלי. וחוץ מזה, אני מפחד שאם אזיז את הראש, אני אאבד שיווי משקל בגלל הכבד של הכוסית בצד ימין.

'יש לנו כאלו של סקאל קנדי, קבלי איזה מגניב, תראי ת'צבעים. יפה הא?'

'האמת שכן, זה ממש יפה! וואו, יש לך טעם טוב! אבל זה לא בשבילי, זו מתנה לבחור.'

אוקיי, סבבה. שני דברים קרו. אחד, מסתבר שאני הומו ושיש לי טעם של בחורה בפאנלים. והשני, שיש לה חבר, ובזבזתי עכשיו יותר מדי זמן בלהלחיץ את עצמי בגלל שום דבר. היא היתה יכולה להיות באותה מידה שמנה עם כובע וחולצה שמראה את הירכיים שיש לה בזרועות, ומחשוף שמראה שהסיבה היחידה לציצים שלה זה שהיא שמנה.

בקול כנוע הצגתי לה עוד כמה פאנלים שחורים והסברתי לה שהם איכותיים או משהו. כוס אמא שלה, למה היא מניאקית וקונה לאנשים מתנות ממני כשהיא כזאת שווה. אוף.

בזמן שאנחנו בוחנים את כל סוגי וצבעי הפאנלים שאלתי: 'בשביל מה המתנה? סתם כדי להזכיר למישהו שאת ממש אדירה?'

תזוזה, איזה אומץ יש לה! היא מסובבת אלי את הראש, היא מחייכת!

'יש לאח שלי יום הולדת, ואמא קנתה לו אייפון,' אמרה.

אולי יש לי משהו באף ואני מסריח מהפה. בדוק!!! פאק! אסור לה לראות שאני לחוץ.

לקחתי נשימה קטנה ושאלתי בטון רגוע: 'אנחנו כפופים פה ים זמן, רוצה לקחת אוויר?'

צחוק. וואו, אני כמו פאקינג מורגן פרימן! למי אני מודה שיצאתי לא יצור?

מחיאות כפיים, אלפי צופים בחליפות וכולם שורקים, רק לי. 'תודה, תודה, אני מודה לאמא שלי ולאבא שלי. אני מודה לגננת שלי, רינה, שברור שקוראים לה רינה. מודה לכל המכרים והחברים שתמכו בי לאורך כל הדרך, להפקה המצוינת. אני מודה לשון, שדאג להיות חבר טוב מכיתה ח', לאורן, טל, רן ואלון. אה, גם לאח שלי אני מודה, ולכלבה שלי רוברט'.

תתרכז.

'כן, בטח, פשוט אני מרגיש נורא בבית פה איתך, חוץ מהכאבים בגב.'

נמתחתי למעלה, הדם השתחרר וחזר לזרום. מולי עמד יצור מדהים, אגדי.

במילים גשמיות, אני רק יכול לתאר אותה כבעלת עיניים ירוקות־חומות, לא מהסוג שרואים ישר, מהסוג ששמים לב אליו רק אחרי ואז נזכרים להגיד משהו. שיער חלק־מקלות בצבע חום־שטני. פנים נקיות, לא עגולות, משורטטות: גבות עדינות, חיוך גדול מדי, עצמות לחיים מושלמות ושני קמטים עדינים של חיוך משני צדי הפה שלה. לא קמטים של זקנים, קמטים של פצצה. רמה א', ואין ספק בכלל.

גוף, לא משהו כחול לבן. זה משהו תוצרת חוץ, איזה פינלנד או דנמרק או משהו. חזה בינוני־גדול, אני לא יודע, זה תמיד תלוי במה שהן לובשות. והתחת, עגול, נראה כאילו עשו אותו בפלסטלינה, לא מציאותי…

כל זה נכנס בתוך הטייץ הכחול נוצץ, כפכפים של הזה עם הסמל של ברזיל, גופייה כזו של בנות ומעליה חולצה מכופתרת עם משבצות שבנות לובשות, אני פשוט מת על זה. בטח קוראים לה ג'סיקה או ג'ניפר או שם אחר של כוסית.

וואו, היא מדהימה… פאק, כל כך הרבה יופי… זה לא טוב. אני מתחיל לשמוע את עצמי מגמגם.

'מה אתה אומר? פאנל זה סבבה? בתור גבר היית רוצה פאנל ליום הולדת? כאילו, אם קנו לך אייפון.' וואו, היא חושבת שאני גבר. נהיה לי שוב כבד בצד ימין. מה הקטע של הכבד הזה בכלל?! זה ממש חדש וחרא. פאק! אני כזה מוזר!

תגיד משהו מצחיק, בבקשה תגיד.

'תכלס לא… אם היו קונים לי אייפון, הייתי רוצה אופנוע או חופשת סקי. אבל זה רק אני, אני דפוק בקטעים האלה.' עוד חיוך, אבל גדול ממש. וואו, ממש. מבט מופתע. יש! מזל! אני רק מקווה שהיא לא חושבת שאני הומו, בגלל הפאנל. וואו יש לה פה גדול. פאק.

'אתה ממש מצחיק.'

פליז, לא עוד אחת שתספר לי על האקס שלה ותרצה שאני אקשיב לבעיות שלה עם עצמה.

'אני לא רוצה להיות ידיד שלך, אם זה לאן שאת חותרת.'

'אוקיי, חבל, כי אני יוצאת רק עם ידידים שלי, שתדע.'

'יופי, כי ממש צחקתי כשאמרתי את מה שאמרתי כרגע, שתדעי.'

היא מחייכת ים, וואו איזה כיף.

'וואו איזה כיף, את מחייכת ים.'

'כן…'

אוקיי, אני חייב להפנות את כל השיחה למקום אחר, ומהר. אחרת זה הולך להיות מוזר ולא יהיה לי מה להגיד, ואני אשען על משהו ואפול.

'אז בן כמה אח שלך?'

'הוא בן ארבע עשרה, אבל נראה בן חמש עשרה.'

'וואו, הוא בסדר? צוחקים עליו בבית ספר? איך הוא מסתדר?'

'לא, הוא ממש טוב בלקלל, הוא למד מהאינטרנט ומבית'ר. בלעדי זה אני לא יודעת מה היינו עושים איתו.'

'אוקיי, בן ארבע עשרה שנראה בן חמש עשרה, ומקלל בן זונה… אני עדיין ממליץ על אופנוע, אבל בואי נראה…' החנות הזאת חרא למתנות, באסה. הייתי צריך לעבוד בחנות מתנות במקום.

שאלתי את דן מה הוא חושב, אבל הוא נשוי ויש לו תינוק, אז הוא עסוק בלחשוב על זה בזמן שהוא משחק פוקימון במחשב.

דן ענה בחוסר עניין: 'לא יודע… עזוב אותי, שתקנה לו אייפון.'

'תשמעי אין לנו פה כלום, אני מעכב אותך פה כי את מחייכת וצוחקת הרבה, וזה עושה לי מגניב. אבל אני מתחיל להרגיש ממש רע כבר. אני מצטער.'

'לא נורא, ניסינו נכון? שלא יגידו שאני לא אחות!'

'וואלה אחות, כמו בסרטים האלה של האנגלים. וואלה הוליווד, שמוליווד, איפה הם מדברים כל היום אנגלית, יס סר נו סר.'

'מה, זה החיקוי ערס שלך?'

'סורי.'

'לא, זה בסדר. פשוט חשבתי שאתה חמוד וזה.'

לא משנה מה אומרים, חמוד זה בן זונה. וזה שם נרדף ל'אני רוצה לגעת לו'.

'טוב, בסדר, אז אני לא אעשה עוד כלום, כדי לא לקלקל.'

'ניפרד כידידים?'

אני לא מוכן לזה, מה אני אומר. תגיד משהו, לוזר!

'הכי טובים, הא?' מה?! באמת!? באמת?!

מה עוד יכולתי לעשות? אני רק מקווה שעוד ייצא לי לפגוש אותה מתישהו. אין מה לעשות עכשיו, אין־אין־אין.

'ביי! תודה רבה!'

'אין בעיה!'

 

שקט שאין בארץ השקט. היא מסתובבת והולכת, בסלואו־מושן, כשהצעדים שלה מהדהדים ברקע. וואו, היא הולכת בן זונה… ולמה התחת שלה כזה יפה. היא בטוח עשתה ניתוח לייפוי תחת או משהו, סתם מעפנה, כל מה שאכפת לה זה איך שהיא נראית, איכס.

דן התעורר: 'נייס.'

'מה?'

'ראית איזה קוזינה היא? איך היא ידעה ללבוש דווקא כחול? צריך למנות אותה לשרה בכנסת.'

'עזוב אותך, בדוק עשתה ניתוח בתחת.'

'אח שלך הקטן עשה ניתוח בתחת, כי הוא אוהב בתחת.'

'אשתך.'

'אל תדבר על אשתי.'

'למה מה, היא אמא'שך?'

'לא, אבל זאת אשתי, קצת כבוד.'

'יאללה גם כן, דן, תפסיק להיות רוסי.'

'אמא שלי רוסיה, יש לך בעיה עם אמא שלי?'

'או־הו! לך תאונן במחסן, עזוב אותי עכשיו.'

'יש במחסן איידס, אף אחד כבר לא מאונן שם.'

זה לא יפסיק לעולם. אני מתיישב חזרה על השרפרף מאחורי הדלפק.

דן חוזר להטריד אותי: 'תגיד לי אתה, יובלוש', נהיית כמו האח שלך, או מה?' מה הבעיה שלו? כמו ילד בן שש. ומה יש לו מאח שלי?

'מה עכשיו? אל תשגע אותי, תתעסק בפוקימון שלך.'

'לא, לא. רציני. הלך לך כל כך טוב, למה לא המשכת?'

'מה, עם ההיא? היא לא בקטע, והיא גם בטוח עשתה ניתוח.'

'תגיד לי, חתיכת אידיוט, למה לא עשית כלום? כל היום אתה יושב פה כפוף על השרפרף, ממלמל לעצמך כמה אתה חרמן, אל תחשוב שאני לא שומע אותך ממלמל, אתה והאח שלך שני מלמלנים.'

חיזיון: אנחנו בפאב השכונתי, צחוקים רצח. כל החברים מחייכים אלי, מבסוטים, וג'ניפר או קלודיה או קנדי מחבקת אותי. איך אני אוהב שמחבקים אותי… 'יא גבר! אנחנו אוהבים אותך! אתה נראה בן זונה… איזו שווה חברה שלך!'

פוף. איזה ליגה. היא ממש ממש שווה, באמת. באמת שווה.

מה עשיתי? מה. באמת. גם קוראים לי יובל, וגם יש לי משקפיים. נהיה לי כבד בצד ימין או שמתחיל לגרד לי בעין ולהתייבש לי הגרון כשאני מדבר עם מישהי. אין מצב. אין שום מצב בעולם הזה.

'אחי, אני הולך למצוא אותה.'

אני חייב לצאת מהגישה של למצוא אותה. היא לא נראית לי אחת שמוצאים.

אני יוצא מהחנות, מסתכל ימינה, שמאלה. למה שמאלה? ראיתי שהיא פנתה ימינה, ראיתי כל צעד, איך אני יכול לשכוח בכלל? בחיים שלי לא ראיתי מישהי צועדת בצורה כזאת, מקצועית. צריך לשלוח אותה לחלל עם הצעידות האלה, שתהיה הצועדת העולמית שלנו. צריך גם לשלוח גיטריסט שילך אחריה וינגן כל הזמן על גיטרה חשמלית כשהיא צועדת.

אוקיי, אני לא יודע איפה היא, ואם היא רחוקה זה יהיה דפוק שאני אגיע אליה פתאום: 'היי אני יצור, פשוט שכחתי להגיד לך מקודם, הייתי צריך ללכת למצוא אותך בצד השני של הקניון כדי להגיד.' לא, לא רוצה.

אור כחול מבריק מושך לי את העין לכיוון חנות הנעליים, כמה חנויות לידי, כן, מצד ימין.

זאת היא. היא בחורה, היא היתה בחנות נעליים, ברור. מעניין על מה היא חושבת. תתרכז!

כבר הרגעתי את עצמי שזה חסר סיכוי, והלב חוזר לדפוק.

טוב, יאללה, גם היא מחרבנת! הכול בסדר, להירגע. איכס, זה מה שמרגיע אותך? החרא שלה?

אני צועד לכיוונה — היא מסתכלת באייפון. בטח כל מיני אנשים שנראים בן זונה, עם קריירה ואוטו חדש ומטוס, שולחים לה הודעות עכשיו וגורמים לה להרגיש כמו נסיכה. היא ממשיכה ללכת, ואני אחריה, מנסה להגיע לטווח קריאה מתונה. היא הולכת מהר, גם אני הולך מהר. אוי, אני בדוק אצעק והיא לא תשמע. אני באזור הדמדומים הזה שבו לא בטוח לקרוא למישהו כי כדי לוודא שהוא שומע אתה צריך לצעוק חזק מדי, ומהפחד שהוא לא ישמע, יוצא שאתה צועק ממש חזק מדי.

'שומעת! ה… היי!' כלום. פאק!!! פאק!!! 'אה, הלו!'

עוצרת. מסתובבת. מחייכת.

'אוקיי, קודם כול, אני אגנוב לך את החיוך הזה, כמה שזה יהיה דפוק ונאצי, אני לוקח אותו איתי ומשאיר אותך ביער. שנית כול, אני רוצה להגיד שבדיוק יצאתי לשירותים, אבל תכלס יצאתי למצו… לראות, אם אנחנו יכולים להמשיך במסע הידידות שלנו ולמצוא לאח המפגר שלך מתנה.' לא אמרתי את זה, אבל כן אמרתי את זה.

היא נשפכת מצחוק. אללה אכבר! זה מוקדש לך, אללה! שלא תגיד שהיהודים זונחים אותך.

'קראתי לאח המפגר שלך מפגר, יצא לי. אני מצטער, באמת. חשבתי שזה יהיה מצחיק וזה היה.' אני מצחיק אותה ממש, איזה כיף.

'יש לי גם בדיחות על אונס ועל רצח עם שאף אחד לא רוצה לשמוע, אם בא לך.'

'אני ממש שמחה שבאת למצוא אותי, באמת!'

'כן, גם אני שמח, ואם אני אגיד כמה אני שמח, את כנראה תעשי פרצוף מוזר ותתחרטי על זה שאת בכלל מדברת איתי וכנראה שתתחילי לרוץ.'

הלכנו למטה, לחנות של 'לגבר', החלטנו ללכת על התמונה של 'לשבור את הזכוכית למקרי חירום', עם הקונדום והסיגריה. זה יהיה ממש מצחיק אם למישהו תהיה כזאת תמונה מפוצצת בלי הקונדום והסיגריה. כשיהיה לי תינוק, זה הדבר הראשון שנכנס אליו לחדר.

היא חשבה שזה מצחיק, שזה קלישאה ופתטי. וחשבתי שהיא גאון שהיא זרמה על זה, ועל כל מה שהלך פה. שתינו שייק בריאות וקבענו להמשיך להיות ידידים מחר בערב, על בירה. סיפרתי לה שאני אוהב יין, אבל זה סוד, כי זה גיי. והיא אמרה שהיא תשמור את הסוד הזה לנצח ולא תספר לאף אחד, לעולם, וגם על הקטע עם הפאנל הצבעוני. הרגשתי כמו אצן שניצח באליפות העולם בגלל ששאר האצנים היו במיטה עם חום. הרגשתי בן זונה. היא סיפרה לי שהיא מחיפה במקור, ושהיא עברה עם ההורים שלה לרעננה לפני שהתגייסה, כי אמא שלה מנהלת שם איזה משהו באמדוקס. היא בטח נהייתה כוסית כשהיא עברה לרעננה, על פי חוק 'הכוסית מרעננה'. היא לא לומדת כי היא לא בטוחה עדיין מה היא רוצה, והיא לא רוצה ליפול על משהו כי אמרו לה, או כי היא בלחץ. כשזה יבוא זה יבוא, ככה היא אומרת.

ובכלל קוראים לה רוני.