ערב טוב. כיף לראות את כולכם. זה תמיד מרגש, להכיר קבוצה חדשה של כותבים. נתחיל בסבב היכרות. אבל חכו, אל […]
ערב טוב.
איזה כיף לראות את כולכם, שמות וכתובות מייל מקבלים פתאום פרצופים וגופים. לובשים זהות. זה תמיד מרגש, להכיר קבוצה חדשה של כותבים. בהתחלה זאת חבורה של אנשים זרים זה לזה, ועשרה מפגשים לאחר מכן זאת משפחה כותבת. זה תמיד מסקרן לגלות אילו סגנונות מסתתרים פה, אילו סיפורים.
בואו נתחיל בסבב היכרות. אבל חכו, אל תציגו את עצמכם באופן אוטומטי, כמו שהעולם מכיר אתכם, כמו שאתם רגילים. יש לכם פה הזדמנות חדשה, חד־פעמית, להיות מי שהייתם רוצים להיות. מה שתגידו עכשיו יהיה מי שאתם פה. איך אתם רוצים שיקראו לכם? אילו פרטים תרצו שנכיר? יש לכם יד חופשית. ומי שיודע או יגלה תוך כדי המפגשים שלנו שהאמת שונה, ישמור את הידיעה הזאת לעצמו כי — וזה כבר מסר חשוב מאוד על הכתיבה כולה — לעובדות אין בחדר הזה שום ערך ושום חשיבות.
***
בסבב שעשינו עכשיו בחרתם אילו פרטים לספר, ובעצם לאיזה חלק מהעולם שלכם לחשוף אותנו. את אותה בחירה אתם עושים כשאתם כותבים. לקורא אין גישה חופשית לעולם הסיפורי, הוא לא יכול להסתובב ברחובות או להסתכל מתחת לחצאיות של הדמויות, הוא רואה רק את מה שאתם מתארים לו ויודע רק את מה שאתם מספרים לו.
לכן הכלי הראשון שאני רוצה לתת לכם, שתוכלו לשים בארגז הכלים שלכם, הוא התיאור. איזה מין מתארים אתם? באיזה סגנון, עד איזו רזולוציה של פרטים?
ניקח עכשיו זמן כתיבה. כל אחד יתאר את המפגש הזה עד עכשיו. את החדר, את האנשים, את האווירה, מה שנכתב לכם. בלי לחשוב ולתכנן יותר מדי, באופן טבעי. תתחילו לכתוב, אני אעצור אתכם.
***
החדר היה חשוך, כמעט חשוך מדי. שמונה אנשים ישבו במעגל שכאילו ציפה ליותר, כיסאות פלסטיק חשופים עד לשד עצמותיהם ניצבו פה ושם, נבוכים. הקירות פלטו קור, אישה אחת בשמלה כתומה חיבקה את כתפיה ונשפה בהפגנתיות. שתיקה. מרחוק נשמע טפטוף עקבי, אובססיבי, טיפ טיפ טיפ, ורחוקה יותר, קלושה כמעט, נעימה ערבית איטית.
החדר היה מרובע, על שניים מקירותיו היו תלויים שטיחים כבדים מזמנים אחרים, מאבקים את המחשבות. בקיר השלישי נפער חלון זכוכית אל החוץ החשוך. לא היה רמז לתמונה הנשקפת ממנו בשעות היום, לא ענף של עץ, לא גג של בית שכן. רק שחור כהה אטום. לצד החלון ארון ספרים עשוי קש, מאיים לכרוע תחת השמות המוכרים. בקיר הרביעי דלת עץ כחולה, אור צהוב חדר דרכה מהמסדרון, העניק לה הילה מלכותית. כל היושבים הביטו בה, מצפים. אולי עוד מישהו יצטרף, אולי מישהו יקום ויצא כאילו לא קרה דבר.
איש מבוגר, כרסו ההריונית מתנדנדת מעלה־מטה לקצב נשימות לחות, שאל אם יש שירותים. המנחה אמר שבוודאי, במסדרון ימינה דלת ראשונה מימין, והוסיף שאם מישהו רוצה, אפשר להכין בינתיים תה או קפה במטבחון. הוא דיבר לאט, מבטא לא מובהק ביצבץ בין סופי המילים, חמקמק, בניגוד מתריס לעיניו, שהתרוצצו מהר על פני המשתתפים. הוא ליווה את האיש בחיוך ייצוגי כשזה האחרון פילס את דרכו בין כיסאות, אנשים ותיקים.
שתי נשים קמו ויצאו אף הן, זו המחבקת בשמלה הכתומה ואחרת, יפה, שערה קלוע סביב ראשה בצמה מפותלת. המנחה נבר בתיק עור מיושן עד ששלף מתוכו מחברת דקה, פשוטה, כרוכה נייר חום רך, ועט כחול, הרחיק את הפקק בשיניו והמשיך לאחוז בו כך כל זמן שכתב ומחק וכתב, מבטו נודד אל היושבים בחדר חזור ונדוד.
בואו נתחיל, הוא אמר, כשהכתומה והיפה חזרו וכוסות מעלות אדים בידיהן, אחריהן הכרסתן. לרגע נעצרו, זו רצתה שזו תעבור ראשונה, ואז חייכו זו אל זו, חזרו למקומותיהן, כיסאות זרים שהפכו לאיים מוכרים. טוב, המנחה אמר, אז ערב טוב לכולם.
***
מישהו רוצה להקריא לנו את מה שהוא כתב?
שתיקה נמשחת על פני החדר. כמה מהמשתתפים בוהים במחברות שלהם או באחת מפינות החדר, אחרים סורקים את השורה, מחפשים יד שתתרומם ותציל.
תמיד קשה להיות ראשון, המנחה אומר, אבל מישהו בסוף הרי יתנדב. ככה זה תמיד.
ואחרי רגע מוסיף — חבל, הרי בשביל זה באתם. לכתוב בלי לקבל תגובות אתם יכולים גם בבית, לבד.
מישהי מתחילה להקריא, אישה מבוגרת, משקפיים ממסגרים את עיניה הקטנות, המאופרות מאוד.
ואז הדלת נפתחת ומישהו נכנס כמו סופת רוחות, מפזר לכל עבר הנהוני ראש מכוסה שיער כהה, שהתחיל להתקשט בפסים אפורים. המשפט שהיה באמצע נשכח, נשאר קטום בין תקרה לשטיח. מעילו נוטף טיפות גשם. לרגע אחד הוא עומד בלי לזוז במרכז מעגל הכיסאות והפרצופים הזרים, מסתכל סביבו בלי מבוכה.
איה מקנאה בו, איך אין לו טיפת מבוכה, היא היתה מתחננת שהמרצפות יתקערו וישאבו אותה לתוכן. גם היא מסתכלת על המעגל, איפה יש כיסא ריק, איפה הוא יתיישב. אינסטינקט ישן שיכול להיות מואט על ידי שכבות אבק הזמן והמחויבות, אבל לא יכול להיעלם לגמרי אף פעם, מאותת לה, אולי יש מקום לידך. אבל אין. הוא מתיישב כמה כיסאות ממנה, שולח את רגליו הארוכות קדימה, מתקלף מהמעיל.
היי, סליחה, אני מיכאל, הוא אומר.
מיכאל? המנחה חוזר אחריו, לא פותח לו את הפתח להמציא לעצמו זהות, את ההזדמנות הזאת הוא פיספס.
מיקי, הוא עונה.
ברוך הבא, מיקי, תצטרף אלינו.
***
הוא מאחר. זה המצב הרגיל שלו, הוא כבר לא מתרגש מזה. הוא רגיל להיכנס לחדרים מלאים אנשים שכבר יושבים, מוכנים. רגיל להתיישב במקום שנשאר פנוי ולא במקום שהוא בוחר, הוא כבר יודע איך להפוך את המקום הזה למקום שהיה בוחר גם ככה. הכול בזווית ההסתכלות, אין רע, אין טוב. יש מה שיש ועם זה ננצח. בכל זאת הוא נושם רגע, יש פה איזה מקרה יוצא דופן, יש פה איזו התחלה שחיכתה שלושים שנה בשקט, ואולי תכף תתגנב בשקט הזה בדיוק ותשתלט על מיקי לגמרי.
הוא מנגב את האוגדן בג’ינס. הכריכה מעור, לא יקרה לזה כלום, אולי הדפים יתקמטו קצת אבל אין מה לעשות. כשיורד גשם אז לפעמים נרטבים. סמל היחידה שלו מוטבע בצד הקדמי בפינה התחתונה הימנית, הוא הופך את הכיוון, פותח, מדלג על הדף הראשון למרות שהוא ריק. כשחילקו את האוגדנים האלה במילואים הוא חשב שזה ילך ישר לפח, אבל כשחזר הביתה רויטל פרקה את התיק המאובק ושמה את האוגדן בארון, שם הוא נימנם את תרדמת החורף הארוכה שלו עד היום בבוקר.
בבוקר הוא הרגיש לרגע איזו חגיגיות, אבל התאמץ מאוד להשתיק אותה, הוא לא רוצה לייחס לסדנת כתיבה יותר משקל מכפי שסדנת כתיבה יכולה לשאת. בינו לבין עצמו הוא מעריך את האירוניה הקלה, ללכת לסדנת כתיבה דווקא עם האוגדן הזה של היחידה, שמסמלת בשבילו את ההפך מיצירתיות. אבק ובוץ ובחורים שצוחקים הרבה בקול רם וזורקים זה על זה גרביים מלוכלכים. אירוניה והרבה קנאה בבחורים ההם, למה לא.
מאיזה מקום מזדחל אליו ריח של וניל, הוא נזכר שהוא רעב. גווע ברעב. עכשיו בטח לא יצליח לחשוב על שום דבר חוץ מזה. הוא מנסה להתרכז. השפתיים של המנחה זזות, ומיקי מתאמץ להצטרף לחדר הזה שכבר התחיל לנוע בלעדיו, לשמוע את המילים. קודם התמונה מתבהרת, אחר כך הצליל מצטרף.
נכתוב עכשיו עוד משהו, הוא אומר. מיקי מחפש עט, היה לו עט, מי בא לסדנת כתיבה בלי עט. הוא תולה מבט חסר אונים במנחה, והוא מבין מיד, שולף מכיס החולצה עט כבד, יקר, כזה שרק חיכה שם לרגע הזה בדיוק, ומושיט אותו מעבר לחדר מבלי להפסיק לדבר. אופן התיאור, הוא אומר, יכול להשתנות כשהפרספקטיבה משתנה.
מה הכוונה? כשמתארים משהו שקרה לפני כמה דקות, כמו שתיארתם בתרגיל הראשון, הפרספקטיבה היא דבר אחד, אבל כשמתארים מקום או אירוע שקרו לפני הרבה שנים, אז התיאור אולי משתנה. איך? בואו נראה איך ואם בכלל.
האישה שמיקי יושב לידה לוגמת באיטיות מכוס תה. זה עם וניל, הוא שואל אותה בלחישה והיא מהנהנת. מאיפה, הוא מסמן עם היד, והיא לוחשת, יש שם מטבח, במסדרון שמאלה. הרעב בועט לו בבטן. תודה, הוא לוחש לה, היא מחייכת ולוגמת באיטיות.
***
אנחנו קרובים לסיום, המנחה אומר תוך כדי שהוא עורם חוברות דקות של דפים מודפסים לערמה קטנה, דיברנו הרבה, כתבתם הרבה, ויש לכם הרבה חומר לעכל. אני רוצה לתת לכם תרגילים לעשות בבית. בסוף כל שיעור אני נותן תרגילי בית. לפעמים נפתח את המפגש הבא בקריאה ובמישוב של התרגילים, ולפעמים אבקש שתגישו לי אותם ואז תקבלו אותם בחזרה עם משוב במפגש שאחרי.
הפעם אני מבקש שתתרגלו בבית את עניין התיאור בשני שלבים. בשלב הראשון תבחרו חפץ אחד מבין החפצים שיש לכם בבית ותתארו אותו. המטרה שלכם היא להעביר לקוראים מה הוא החפץ הזה, מה השימושים שלו, אולי גם מה החשיבות שלו עבורכם, רק באמצעות התיאור.
בשלב השני תתארו בבקשה מקום. זה יכול להיות מקום שקיים או מקום שאתם ממציאים, אבל אם בחרתם במקום אמיתי, שקיים במציאות, זה צריך להיות מקום שלא הייתם בו עשר שנים לפחות. בסדר? אנחנו רוצים לראות איך המרחק משנה את הפרספקטיבה, מסתיר טפח ומגלה טפחיים.
אין עדיין תגובות