לא מי שחשבתי

הָאֲבָנִים מְשׂוֹחֲחוֹת אִתִּי
הָאֲדָמָה שָׁרָה לִי אֶת שִׁיר הַזְּמַן
ואַניִ המַאֲזיִן
עוֹמֵד קַשּׁוּב בַּשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה
רוֹאֶה אֶת חַיֵּיהֶן בַּחֲתָכִים הָעֲמֻקִּים
וּמְצַיֵּר אֶת סִפּוּרָן

שיריו של רועי לירן מביעים את קול האדמה הפצועה, את קול הזמנים הקדומים שאבדו וצפונים בחומר, בטבע הפראי ובטבע האנושי. בביקוריו באתרים מקודשים, במדבריות ובנחלים, באגמים ובנמלים, הוא מגלם את החוויה האישית, את רגעי ההתפעמות ואת רגעי הכאב בשפה צלולה וחשופה. בפרקי שיריו המשפחתיים נמצא מבט מכמיר לב על אהובה אשר קו לח של עיפרון נודד מתוך עיניה לעבר פיה ומחבר אותם בעצבותו. נמצא גם את האב שקם יחף בחושך הגשום כדי לבדוק שכל החלונות והדלתות סגורים. המשורר כותב בשירו "כמעט", כי מילים הן הדים של הרגשה שאינו יכול לתאר, אך הוא מיטיב ללוכדם בחדות, בבהירות ובאירוניה עצמית. לא מי שחשבתי הינו ספר ביכורים חריף ועז מבע, עם שורות חכמות ומרגשות בדיוקן.
)טלי וייס)

מקט: 978-1-61838-675-5

מסת"ב: 978-1-61838-675-5

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הָאֲבָנִים מְשׂוֹחֲחוֹת אִתִּי הָאֲדָמָה שָׁרָה לִי אֶת שִׁיר הַזְּמַן ואַניִ המַאֲזיִן עוֹמֵד קַשּׁוּב בַּשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה רוֹאֶה אֶת חַיֵּיהֶן בַּחֲתָכִים הָעֲמֻקִּים […]

---

*

בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁהַמְּכוֹנָה יְשֵׁנָה

חוֹלֶמֶת עַל טְפָסִים וְגִלְיוֹנוֹת

וּכְלָלִים וּנְהָלִים וְרִשְׁיוֹנוֹת לְבָנִים

וְעַל אֵיךְ לִשְׁלֹט עָלַי

וּלְיַשֵּׁר אוֹתִי

וּלְדַכֵּא לִי מַחְשָׁבוֹת

אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה

לָלֶכֶת אֶת הַהֲלִיכָה שֶׁל הַחָפְשִׁי

צוֹרֵחַ סְפְּרִינְגְּסְטִין אֶל הַיָּרֵחַ

וְצוֹחֵק כְּדֵי לִבְרֹחַ

בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁכֻּלָּם יְשֵׁנִים עִם כֻּלָּם

חוֹלְמִים עַל אֲחֵרִים וַאֲחֵרוֹת

וּכְלָלִים וְנִימוּסִים וּטְקָסִים אֲפֹרִים

וְעַל אֵיךְ לִכְפּוֹת עָלַי

וּלְעַקֵּם אוֹתִי

וּלְדַכֵּא לִי חֲלוֹמוֹת

אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה

לָלֶכֶת אֶת הַהֲלִיכָה שֶׁל הַחָפְשִׁי

צוֹרֵחַ גִּ’ים מוֹרִיסוֹן אֶל הַיָּרֵחַ

וְצוֹחֵק כְּדֵי לִסְלֹחַ

בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁאַתְּ יְשֵׁנָה אִתּוֹ

חוֹלֶמֶת עַל פְּחָדִים וַחֲלוֹמוֹת

וּכְלָלִים וּגְבוּלוֹת וּמְקוֹמוֹת שְׁקוּפִים

וְעַל אֵיךְ לְהָגֵן עָלַיִךְ

וּלְתַקֵּן אוֹתִי

וּלְדַכֵּא לִי דִּכְאוֹנוֹת

אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה

לָלֶכֶת אֶת הַהֲלִיכָה שֶׁל הַחָפְשִׁי

צוֹרֵחַ פִּינְק פְלוֹיְד אֶל הַיָּרֵחַ

וְזוֹכֵר כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ

ארכיאולוגיה

“מִי שֶׁלֹּא מִסְתַּתֵּר לֹא רוֹאִים אוֹתוֹ

וּבְלִי מַסֵּכוֹת מִי יֵדַע שֶׁהוּא שָׁם”