החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרולטיסט

מאת:
מרומנית: אנמרי בארטפלד | הוצאה: | 2016 | 72 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

20.00

רכשו ספר זה:

"הרוּלֵטיסט" מאת מירצ׳ה קַרטָרֶסקוּ, שנאסר להפצה ברומניה שנים רבות, הוא ללא ספק אחת הסוויטות הספרותיות המבריקות ביותר בספרות המזרח-אירופית של תקופת "ההפשרה".

נובלה קצרה ואינטנסיבית העוקבת – דרך עיניו של המספר המתקרב לסוף ימיו וכושרו האמנותי דועך – אחר סיפורו של "הרולטיסט". הרולטיסט הוא אדם מנותק חברתית וביש מזל, אף שהוא מעביר את ימיו במשחקים לא חוקיים וקטלניים של רולטה רוסית. ככל שהוא נשאר בחיים הוא בעצם נולד מחדש; מתקדם במסע אישי ללא שם, לפני קהל צופים הולך וגדל המורכב ממהמרים ומסקרנים.

בין קירות החללים התת-קרקעיים שבהם מתקיימים המשחקים, נוצרת מערכת יחסים אילמת אך ממשית בין הרולטיסט – האטרקציה "הבידורית" – ובין קהל הצופים. זהו מעין מיקרוקוסמוס של גורל ומקריות השוכן במקום מסוים של פעילות מחתרתית לא חוקית, והעולם היחיד המתואר הוא זה של משחקי מזל מתחת לאדמה, לצד עולם מטפיזי ואפל אחר –– המתנהל מעל לפני הקרקע ונותר כחידה רמוזה.

ברוכים הבאים לעולם הרפאים של קרטרסקו, עולם של ניגודים, של יצורי פרא אנושיים ושל אנשים רגילים, עולם המורכב משבבים אוטוביוגרפיים, מיסטיקה שכלתנית, וגיאוגרפיות נכחדות. פרוזה עוצרת נשימה היוצאת מעטו של המועמד הרומני לפרס נובל.

"אבל הרעש פסק בבת אחת כשפתח הבוס את התיבה הקטנה. כולם זקפו את צווארם, מרותקים אל החפץ הקטן השחור שנצנץ כמשובץ יהלומים. זה היה אקדח תופי של שישה כדורים, משומן היטב." (מתוך "הרולטיסט")

מירצ'ה קרטרסקו (בוקרשט, 1956), הוא סופר, משורר, מבקר ספרות, והתיאורטיקן המרכזי בפוסט-מודרניזם הרומני. בשנות השמונים כתב בעיקר שירה, שקובצה בספרו "הלבנט" בשנת 1990. בשנות התשעים החל קרטרסקו לפרסם ספרי פרוזה שבמהרה נחשבו למופתיים, הן במדינתו והן ברחבי העולם. ספרים כגון הטרילוגיה "מסנוור" (1996, חלקה הראשון, "הכנף השמאלית", ראה אור בעברית בתרגום יותם ראובני ב-2007, הוצאת "נמרוד"), "היפות הזרות" (2010), ו"סלנויד" (2015), זיכו אותו בפרסים לאומיים ובינלאומיים רבים. כיום הוא הסופר הרומני העכשווי המתורגם והמוערך ביותר, והמועמד הרומני הקבוע לפרס נובל. זהו ספרו השלישי הרואה אור בעברית.

קרטרסקו משמש מרצה לספרות וחבר סגל באוניברסיטת בוקרשט משנת 2010. מתגורר בבוקרשט.

"על רקע ההיסטוריה הרומנית מנסח מירצ'ה קטרסקו באורח ייחודי ומופלא חלום חסר גבולות ומגבלות על שינוי ומטאמורפוזה. בדימויים עשירי הרמזים אך גם פרועים ופנסטמגורים הוא בורא יקום על גבול הסטייה והטירוף, שבו כל החלוקות מוסרות וטמונה הבטחה לגאולה." (מתוך נימוקי חבר השופטים בפרס הממלכתי האוסטרי לספרות אירופאית 2015)

מקט: 4-1298-14
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"הרוּלֵטיסט" מאת מירצ׳ה קַרטָרֶסקוּ, שנאסר להפצה ברומניה שנים רבות, הוא ללא ספק אחת הסוויטות הספרותיות המבריקות ביותר בספרות המזרח-אירופית של […]

אני כותב כאן (בשביל מה?) את השורות האלה של אליוט. מכל מקום, לא כְמוטו שאולי יפתח את אחד מספרי, כיוון שלא אכתוב עוד דבר לעולם. ואם בכל זאת אני כותב את המילים האלה, זה לא מפני שאני מחשיב אותן לספרות, רחוק מכך. כבר כתבתי מספיק ספרות, כשישים שנה לא עשיתי אלא את זה, אך ארשה לעצמי עכשיו, בקץ הקצים, רגע של פיכחון: כל מה שכתבתי אחרי גיל שלושים לא היה אלא העמדת פנים מביכה. שׂבעתי מכתיבה בלי תקווה שעוד אוכל אי־פעם להתעלות על עצמי, לדלג מעל הצל שלי. נכון, עד לנקודה מסוימת הייתי ישר עם עצמי באופן היחיד האפשרי לאמן, כלומר, רציתי לומר על עצמי הכול, ממש הכול. אבל האשליה רק נעשתה מרה יותר, כי הספרות אינה האמצעי המתאים לומר, ולו במעט, משהו ממשי על עצמך. כבר בשורות הראשונות שאתה מניח על הדף, יד זרה, מלגלגת, נתחבת לתוך היד האוחזת בעט כמו לכפפה, והבבואה שלך בראי הדף נפוצה לכל עבר כעשויה כספית, עד שמרסיסיה הקטנים, המעוּותים, קורמים עור וגידים העכביש, או התולעת, או הסריס, או החד־קרן, או האלוהות, כשבעצם רק רצית לדבר, פשוטו כמשמעו, על עצמך. הספרות היא טֵראטולוגיה.

כבר כמה שנים טובות אני ישן שינה טרופה וחולם על זקן שמשתגע מחמת הבדידות. רק החלום עוד מחזיר לי השתקפות מציאותית. אני מתעורר בוכה מבדידות, גם כשבמשך היום אני מרגיש טוב בקרב חברַי שעודם בחיים. אינני יכול לשאת עוד את חיי, והידיעה שהיום או מחר אבוא אל המוות האינסופי מאלצת אותי לחשוב. לכן, היות שאני מוכרח לחשוב, כפי שהוא אשר נזרק למבוך מוכרח לחפש יציאה בין הקירות המרוחים בגללים, אפילו דרך חור העכברוש, לכן, מהסיבה הזאת בלבד, אני עוד כותב את השורות האלה. אינני כותב כדי להוכיח (לעצמי) פשוטו כמשמעו שאלוהים קיים. לדאבוני, ולמרות כל מאמצי, מעודי לא הייתי אדם מאמין, ולא היו לי משברי התלבטות או הכחשה. אולי מוטב להיות מאמין, כי לכתיבה דרושה דרמה, והדרמה נולדת מהמאבק המייסר בין התקווה לייאוש, ושם, אני משער, יש לאמונה תפקיד מהותי. בנעורי, מחצית מהסופרים חזרו בתשובה ומחציתם איבדו את אמונתם, דבר שהשפיע על הכתיבה שלהם פחות או יותר אותה השפעה.

כל כך קינאתי בהם על השדים שלהם, המגבירים את הלהבות תחת הקדירה שבתוכה, כאמנים, הם רבצו בשלווה! והנה אני מוטל עכשיו בפינתי, כדור של בלויי סחבות וסחוסים, שעל שׂכלו או לבו או אמונתו לא יהמר איש, כי ממני כבר אין מה לקחת.

אני יושב כאן ברפיון בכורסה, מפחד פחד מוות מפני המחשבה שבחוץ לא קיים עוד דבר, רק לילה מוצק כמו נטיף זפת אינסופי, ערפל שחור שבולע לאט, ככל שאני מתקדם בגיל, ערים, בתים, רחובות, פרצופים. נראה שהשמש היחידה של היקום היא הנורה של מנורת הלילה, והדבר היחיד שעליו היא מאירה — פרצופו המצומק של ישיש.

אחרי שאמות ימשיך לצוף הקבר שלי, הכוך שלי, בערפל השחור המוצק, ויוליך את הדפים האלה לשום מקום, כדי שיקרא בהם שום איש. אך בהם, בסופו של דבר, נמצא הכול. כתבתי כמה אלפי עמודי ספרות — אבק ואפר. מזימות רקומות ביד אמן, בובות על חוט שחיוכיהן מכת חשמל, אבל איך אפשר לומר משהו, ולו גם מעט שבמעט, בתוך מערכת המוסכמות העצומה של האמנות? אתה רוצה להפוך את לבו של הקורא בקרבו, והוא, מה הוא עושה? בשעה שלוש הוא מסיים את הספר שלך ובארבע הוא מתחיל חדש, טוב ככל שהיה הספר שאתה הנחת בידיו. אבל עשרה, חמישה־עשר הדפים הללו הם משהו אחר, משחק שונה. הקורא שלי עכשיו הוא לא אחר מהמוות, ואני כבר רואה את עיניו השחורות, הלחות, קשובות כעיני ילדות קטנות, קוראות שורה אחר שורה בדף שאני ממלא. הדפים האלה מכילים את תוכנית האלמוות שלי.

אני אומר — תוכנית, אף שהכול, וזה ניצחוני ותקוותי, הוא אמת לאמיתה. איזה דבר משונה: רוב הדמויות שמאכלסות את הספרים שלי היו פרי הדמיון, אך בעיני כולם הן היו העתקים של המציאות. רק עכשיו אני אוזר אומץ לכתוב על אדם ממשי, שחי זמן ממושך לצדי, אף שבמערכת המוסכמות שלי הוא היה נתפש כלא סביר לחלוטין. שום קורא לא היה מקבל את העובדה שעשוי לחיות בעולמו אדם הנדחק לאותן חשמליות, נושם אותו אוויר, אבל חייו הם למעשה הוכחה מתמטית לקיומו של איזה סדר שאיש אינו מאמין בו עוד, או מאמין בו מפני שהוא אבסורדי. אבל אבוי! — הרוּלֵטיסט הוא לא חלום, גם לא הזיה של מוח לוקה בסניליות, גם לא אליבי. כשאני חושב עליו עכשיו, אני משוכנע שגם אני הכרתי את אותו קבצן עיוור על קצה הגשר שעליו כתב רילקה, ושסביבו חגים העולמות.

אכן, שום איש יקר, הרוּלֵטיסט היה. והרולטה היתה. לא שמעת עליה דבר, אבל אמור לי, מה שמעת על אָגַרְטָה? אני חייתי בזמנים המופרכים של הרולטה, ראיתי את התמוטטות העושר ואת העושר שנצבר באור הפראי של אבק השריפה. ייללתי גם אני באולמות התת־קרקעיים נמוכי התקרה, ובכיתי מאושר כשהוצא מהם אדם ומוחו פזור מסביב. הכרתי את אילי ההון הגדולים של הרולטה, את התעשיינים, בעלי הקרקעות, הבנקאים שהימרו על הסכומים הללו, המופרזים לרוב. יותר מעשר שנים היתה הרולטה ללחם ולקרקס הגיהינום שלנו נטול הענן. לא נשמעה שום לחישה על דבר כזה כבר ארבעים שנה ויותר? חשוֹב, כמה אלפי שנים עברו מאז פולחני המסתורין היווניים? האם מישהו יודע היום מה באמת התרחש באותן מערות? במקום שבו מדברים על דם, שותקים. כולם שתקו, או שכל מי שידע, השאיר אחרי מותו כמה דפים חסרי תועלת כמו הדפים האלה, שעליהם יעביר את אצבעו השלדית רק המוות. המוות האישי של כל אדם, התאום השחור שאתו הוא נולד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרולטיסט”