מיהו סעיד הקטן, שהוברח לבדו אחרי הפרעות ביהודי בגדד אל מעבר לנהר שאט־אל־ערב לאיראן? מיהו הילד העירקי שהגיע לבדו לישראל […]
בגדד
את הרגע הלא מובן הזה אני מתקשה לעכל אפילו היום, בחלוף למעלה משישים וחמש שנה. הראש מתרוקן מהסברים, אך את התחושות הגופניות באותו מעמד שבו אימא שילחה אותי לבדי לדרך לא נודעת בעודי ילד בן עשר וחצי שנים, אני יכול לשחזר בחיוניות רבה, כאילו הדברים קרו ממש עכשיו; לחוש מחדש את השרירים שלי, שלמרות דריכותו של הגוף היו ארוכים ורפויים מחוסר אונים, ואת שתי ידיי הדקות שהיטלטלו ללא מעש לצדי גופי הכחוש, נוגעות וממששות את מכנסי הבד הדק לאורך ירכיי. בכל פעם שאני נזכר איך עמדתי אבוד לצד אימא, על מדרכת רחוב עירוני קטן שאת שמו אינני זוכר, עוברת בגופי צמרמורת.
זה היה כפי הנראה בראשית חודש ינואר 1950. אף שכבר היינו בעיצומו של החורף, עדיין רבצה על הכביש שכבת אבק של קיץ מדברי. חיינו בלב שכונה כה זנוחה, שאיש לא העלה בדעתו להתיז מים על רחובותיה, להקל ולוּ במעט את להט השמש המעיק ולשטוף את האבק, כפי שעשו ברחובות של האמידים. אל הבית שבו גרנו באותה עת עקרנו זה מקרוב, והוא היה עתיד להיות ביתנו האחרון בעיראק. הבית ניצב סמוך למרכז עירוני מנומנם ודל בתנועת עוברים ושבים, מראה שאפיין את רוב אזורי המגורים של העיר בגדד. פסעתי לצד אִמי ליד הבתים הגבוהים שלא הצליחו להסתיר את הדקלים הגבוהים. צמרותיהם הכפופות נטו מעל שרידי גינה ציבורית קטנה ומוזנחת. תהיתי איך ייתכן שהרוחות לא מצליחות להעיף מעל הגזעים הגבוהים את פּארותיהם הירוקות, להפילם ארצה ולהותיר את גזעיהם עריריים. אף שהיו גבוהים כל־כך נראו אומללים, ואני ברזון התמיר של גופי וברגליי הדקיקות חשתי הזדהות עמם.
התקתי לרגע את מבטי מצמרות הדקלים ומחשבותיי נדדו אל אחיותיי שעמדתי להשאיר מאחוריי לזמן רב. לא נפרדתי מעליהן כי אימא הסתירה מפניהן את דבר בריחתי הצפויה. קלמנטין הייתה צעירה ממני בשנתיים, סוהאם צעירה ממנה, וסועאד הייתה הקטנה ביותר. שלושתן נשארו בבית, שרק לאחרונה עברנו לגור בו. מהבית הקודם נמלטנו לאחר שהמשטרה פרצה אליו באישון לילה, עצרה את יעקב אחי בן ה־15 וחצי והשליכה אותו לחדרי העינויים. בנסיבות אלו שסיכנו את חייו החליט אחי הבכור אליהו עוד באותו לילה להימלט לישראל.
העפתי מבט חטוף באימא ומיהרתי להשפיל את עיניי. אימא הייתה אישה אוהבת וחושנית שנתנה דרור לרגשותיה. לא הייתה נחוצה לה כל עילה כדי לגעת בי, לחבק אותי, לאפוף את גופי ולכסות אותו במגע ידיה, שפתיה, לחייה הלחות והענוגות וגופה הרך והחם. והנה, דווקא ברגעים המעטים של הפרידה, נדמה כי השתלט עליה ריסון מוחלט. חיוך בוטח היה על שפתותיה, כאילו היא שולחת אותי, מעשה חולין, לקנות דבר מה בחנות הקרובה, או לבקר את אחיה היחיד, הדוד סאלח, בשכונה הסמוכה. שום אות בפניה או בהתנהגותה לא העיד על מצוקת נפשה בשעה שנאלצה לשלוח את בנה הרך בשנים לעולם, שאינה מכירה ושאין ביכולתה לדמיין מתוך גבולות שכונותיה של בגדד, שתחמו את כל עולמה. היא לא נראתה כמי שנפרדת מעליי בידיעה שלפניי מסע מפרך חוצה גבולות אל מקום, שאין כל ביטחון שאכן אצליח להגיע אליו, וגם אם אגיע, לא היה ברור לה איך ימצא אותי אחי הבכור.
שקטה, אצילית ומלאת רוגע פסעה לצִדי בקומתה הנמוכה. צל חיוכה התרחב על פניה ונמהל בדוק ממזרי. נדמה שמחוללת החיוך הייתה התחושה כי הנה, שוב, היא מערימה על השלטונות ועל האויבים, ומשלחת אל החופש עוד אחד מבניה. היא דחפה לידי שטר של דינר, שהיה בשבילה סכום כסף גדול, לא כל שכן בשביל ילד בגילי, והדריכה אותי קצרות לשמור עליו ולהשתמש בו רק בעת צרה של ממש. אחר־כך מסרה אותי לידי שני אנשים זרים בלי להזיל דמעה ובלי להתרפק בגלי אהבה על הילד שהיא משלחת למקום נעלם. במבט לאחור לא ברור לי מנין שאבה את הכוח לרסן את עצמה, אבל אין בי שום טרוניה על אִמי, רק הערצה גדולה שלא תדעך לעולם.
לאחר עליית הוריי, כשכבר התגוררו בדירת עמידר קטנה בעכו, הפניתי אל אִמי רק פעם אחת את השאלה עד כמה דאגה לי ועד כמה הפחידה אותה המחשבה שאני עלול להיעלם, להילכד או להיפצע במהלך הבריחה. היא מיהרה להשיב לי בנחרצות: “ידעתי כל הזמן שאתה בסדר ושום דבר רע לא יקרה לך.” עצמת הביטחון שלה הייתה מאז ומעולם חידה בעיניי. היו לה כוחות נסתרים לדעת מה עובר עלינו — ילדיה ונכדיה — גם כשהיינו מרוחקים ממנה מרחק רב או בנסיבות בלתי אפשריות. עוד בהיותנו ברחמה, ונכדיה ברחם אימותיהם היא ידעה על אודותינו דברים בפרטי פרטים.
לא פחות מכך תמוהה בעיניי הדרך שבה נפרדתי אני מאִמי. כשהייתי בקרבתה הייתי כרוך אחריה בכל אשר תלך, אבל ברגעי הפרידה לא זכור לי שהתרגשתי במיוחד. אולי היא השרתה עליי מהרוגע שלה. לא בכיתי, לא אחזתי בשולי שמלתה, לא חיבקתי אותה. אני זוכר שהייתי נחוש ושלם עם שליחותי. פשוט יצאתי לדרך.
בשניות האחרונות התכופפה אליי אימא ולחשה לתוך אוזני בערבית היהודית שלה: “אִבְּנִי, לַא־תְּחַ’ף!” (בני, אל תפחד!). זאת הייתה דרכה להעביר אליי את תחושת השליחות שתלווה אותי בדרך שלא ידעתי עליה מאומה. ואולי טוב שלא ידעתי. לקחתי מידיה את צרור הבגדים שצררה בתוך מטפחת בד, שהיה כה קטן־מידות וקל, שהאחריות בנשיאת השטר שבכיסי הכבידה עליי יותר. עמדתי להיכנס למכונית של חבורת הצעירים הזרים, שלא הכרתי ושלא היה לי מושג להיכן הם לוקחים אותי, אבל הייתי נחוש לצאת לדרך, כשבאוזניי מהדהדים כציווי דבריה של אִמי:
“אִבְּנִי, לַא־תְּחַ’ף!”
מאז עלייתי לארץ סיפרתי על הבריחה בהזדמנויות רבות ובפירוט רב, אבל לתימהוני, עד לרגע שבו העליתי את הדברים על הכתב, לא זכרתי את מילות הפרידה של אימא. והנה עכשיו, נחלץ פתאום מתהום הנשייה קולה המנחה אותי לא לפחוד, ומהדהד בזיכרוני. לא היו אלה רק דברי הרגעה שנועדו לטעת בי ביטחון בימי הבריחה שלי, אלא צוואה שמלווה אותי כל חיי. אימא נטעה בי ביטחון ארוך טווח שנצרב באופיי כהרגל והיה לי לטבע.
לא פחות מכך מעוררת בי תימהון העובדה שעד לכתיבת שורות אלו, לא שאלתי את עצמי איפה היה אבא במעמד הפרידה. באותם רגעים האפילה נוכחותה הדומיננטית של אימא על חסרונו. אבא היה המפרנס היחיד של המשפחה ואף שבחריצותו רכש השכלה היה שכרו צנוע למדיי. הוא היה בוגר בית הספר התיכון “אליאנס” ושלט בשפות רבות על בוריין: ערבית ספרותית, ערבית מדוברת, ערבית־יהודית של יהודי עיראק, צרפתית, אנגלית, ובימי המשטר העות’מאני בעיראק למד תורכית. הוא הצטיין בעבודתו כמהנדס הראשי של חברת הרכבות העיראקית, וטיפל באספקת חלקי חילוף למחוזות השונים. את הכשרון למתמטיקה ירשו צאצאיו ובני הדורות שבאו אחריהם. נראה שגם אימא הצליחה להשתלט על רזי מלאכת החשבון המעשית, כי ידעה לכלכל את כולנו היטב ממשכורתו הצנועה של אבא. יותר מלכל אדם אחר במשפחה, הייתה לו סיבה טובה לחרוד לגורלי. הוא יצא בשנת 1933 למסע הארוך והמסוכן לירושלים לרפא את עיניו החולות אצל דוקטור טיכו, וידע את הדרך לארץ ישראל. המפגש עם ארץ האבות לא עורר בו ולו שמץ של עניין או סקרנות ביחס לציונות, שלא לומר רצון לעלות ארצה, עד שהתחולל ה”פרהוד”, הפוגרום שחולל רשיד עלי אל כילאני ביוני שנת 1941 ביהודי עיראק בסיוע מְסִלְמִין פרו־נאצים. אירועי ה”פרהוד” הם גם הזיכרונות הראשונים בחיי ועוד אשוב לספרם.
חלוקת העבודה בבית הייתה ברורה ומוסכמת על הוריי גם בלי להגדיר אותה במילים מפורשות. ההסכמה האילמת ביניהם וההערצה של אימא לאבא ריתקו אותי. הבית היה נתון לשלטונה של אימא. מלבד הפרנסה היה אבא מופקד על שני תחומים בלבד: טקסים ונעליים. מטעמים מסורתיים הוא היה אחראי לטקסים הדתיים בשבתות, בחגים ובשמחות. בחגיגיות ובמלוא ההתכוונות היה מבטא את הקידוש על היין ומברך ברכת “המוציא” על החלה, ואני מעולם לא התעייפתי מלהקשיב לו. אשר לנעליים, בכל יום שישי היה טורח לצחצח לכל בני המשפחה את נעליהם. לא ברור לי איך חמקה משימה ביתית שכזו מאחריותה של אימא, כי היא הרי חלשה על כל ענייני הבית: החל מתיקון בגדים וכלה בתיקון רגל שבורה של כיסא. המטלה הארצית הזאת שאבא לקח על עצמו הקסימה אותי שהרי אף שהוא לא הצטיין בעבודת כפיים היה אוסף את הנעליים של כולנו, מסיר את האבק, מורח משחה, ממתין שתתייבש ומבריק. מובן שהוא עצמו היה הולך בכל יום לעבודתו בהנהלת הרכבת בנעליים מבריקות כאילו הוזמן לחתונה.
בשנותיי הראשונות בכנסת, כשהייתי צועד למשכן בנעלי הליכה של יום־יום ולפעמים אפילו בסנדלים, ראיתי בזה ביטוי לתרבות הישראלית שלי ולהבדל מזו הגלותית של אבא.
אבא היה אבי המשפחה לכל דבר, הגבר החזק והמפרנס, אבל כאשר נדרשו כוחות נפש ועצמה, ומעל לכול — תושייה, היה ברור מאליו שאימא תטפל בדברים, ולכן כנראה נפקד מקומו במעמד הפרידה ממני. הייתה גם סיבה מעשית להיעדרותו, שעליה למדתי מאוחר יותר: בגלל פעילותם הציונית של שני אחיי נחשב אבא ליעד משטרתי. אז כבר היה יעקב בכלא, ואליהו נמלט מעונש מוות שנפסק לו שלא בפניו בשל חברותו במחתרת היהודית, ונעלם. ובכל זאת, העצב על כך שלא נפרדתי מאבא ומאחיותיי היה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון שנצרב בתודעתי ולא הרפה ממני.
ממש לפני הפרידה הספיקה אימא להתכופף אליי שוב וללחוש באוזני: “סעיד… תזכור ששם בישראל נמצא אחיך אליהו ושמו ‘אִיתן’! כשתגיע לשם אתה צריך לזכור את שמו.” השם “אִיתן” ליווה אותי ושמר עליי כמו קמיע כל ימי המסע. לא היה לי מושג מה משמעותו, אבל שיננתי אותו כמו שבועה, כמו קוד להצלחה, עד שהגיתי אותו לראשונה בניסיון לאתר את אחי. ספק אם הייתי מוצא אותו בקלות רבה כל־כך אלמלא שיננתי כך את השם. עד היום יש בלבי כבוד לשם “איתן”. בעיקר כשאני קורא בשמו של אחי היקר.
כשהתברר לי מאוחר יותר שמשמעות השם היא חוזק ויציבות, השתאיתי על ההתאמה: איך ידעו לבחור לו שם שהלם כל־כך את אישיותו? האמת היא שבדיעבד אינני יודע איך אימא התוודעה לשם, שהרי כדי להגן עליה וכדי לעמוד בכללי הסודיות המחמירים של התנועה, לא סיפר לה אחי מעולם מהו כינויו המחתרתי, אבל עובדה היא שהסוד היה גלוי בפניה.
הכינוי “איתן” ניתן לאחי כשם מחתרתי. הוא היה בין המובילים בצעירים שהקימו את התנועה הציונית הבלתי חוקית בבגדד בשנים שלאחר “הפרהוד”, הפוגרום הרצחני שחולל את הקמת התנועה. באותה עת גרנו בקצה סמטה ללא מוצא בשם “ראס אל־קריה” שבשכונת “עקד אל־נסארה”. בפתח הסמטה הייתה חנות הנעליים של נאג’י. כשהפורעים החלו לזרוע הרס ומוות ברחוב הסתגרה המשפחה שלנו בביתנו, ואימא, אליהו ויעקב גררו את הרהיטים הכבדים אל דלת הכניסה כדי למנוע את הפריצה לבית. הייתי צעיר מכדי שזיכרון האירועים יהיה חד, אבל אני זוכר שהייתי בזרועות אליהו מבועת מפחד וצורח מאימה. הפורעים פרצו תחילה לחנות הנעליים של נאג’י, בזזו את רכושו ורצחו אותו. משם המשיכו לפרוץ לבתי היהודים, גנבו את דברי הערך, כרתו ידיים ורגליים כדי לבזוז מעליהן צמידים ושרשרות זהב. הם רצחו, טבחו ואנסו את הנשים ואת הילדות. כשהתקרבו לביתנו פתחה אימא את החלון הפונה לבית השכן וקראה לעברו בתחינה: “אַבּוּ עַבָּאס! אַנָּא אוּחְתַּכּ, קוּמְרִיָּה, עַלָּא סַנְדּוּק אֶל־נָאבִּי!” (אבו עבאס! אני אחותך, קוּמְרִיָּה, אני משביעה אותך על קבר הנביא!). אימא הכירה היטב את אבו עבאס ואת משפחתו וכן את עיקרי אמונתו המוסלמית. היא העמידה את עצמה במקומה של אחותו קוּמְרִיָּה כדי שיחמול עליה ועלינו ילדיה. אבו עבאס שמע את מצוקתה של אימא והורה לה להעלות את כולנו לגג. הוא עצמו עלה לגג ביתו שהיה נמוך בקומה אחת משלנו, והניח סולם שגישר בין שני הגגות. זכורה לי התמונה שאני מונף באוויר בידי אליהו שהעביר אותי אל מעבר למעקה. אבו עבאס עלה וירד בסולם שוב ושוב, וסייע לכולנו לרדת מגג ביתנו לגג ביתו. כשהיינו במקום מבטחים נעמד בפתח הבית כדי לוודא שלא יאונה לנו רע מידי איש, ובנוסף שלח את אחיו לעמוד בחרב שלופה בחזית הבית שלנו, למנוע פריצה אליו, שהרי דלת הבית סומנה כבית של יהודים.
המחתרת היהודית קמה כדי להבטיח שהפוגרום הבא ייענה בהתנגדות יהודית תקיפה שתסַכל אותו. גילם של בוגרי המחתרת בקושי נשק לעשרים והם חינכו את הדור הצעיר לעלייה לישראל ולהתערוּת בה, לימדו את השפה העברית ושירים עבריים, וכן קיימו פעולות הסברה על הקיבוץ והמושב ועל עקרונות ההתיישבות היהודית בארץ. אליהו נשא בתפקידים ביטחוניים וצבאיים. במסגרת פעילותו העביר אימונים בנשק. על פעילותו החתרנית של אחי הבכור נודע לי מיעקב, שהשביע אותי לנצור את הדברים בלבי. נהגתי לצפות מבעד לווילון חדר השינה בביתנו באליהו ובחבריו מתאמנים בפירוק ובהרכבה של כלי נשק במרפסת הבית. בשיא פעילותו הוא התגלה לי ב־15 במאי 1948, ליל הכרזת המדינה. סכנת הפרעות ביהודים גברה בשל הזדהות אזרחי עיראק המְסִלְמִין עם הפלסטינים, אך כוח המגן היהודי שהוקם על ידי התנועה הציונית נועד בדיוק לשעת סכנה כזאת. ביום הזה ראיתי את אליהו בתפקיד הלוחם היהודי המגן על אֶחיו אשר חייהם נתונים בסכנה.
אנשי התנועה הצליחו לכנס את רוב יהודי בגדד בשני רבעים שבהם היו ריכוזים גדולים של יהודים. בכל רובע היו שתי שכונות: בדרום העיר היהודים רוכזו בבָּאבּ אֶל שַׁרְקִי (שער המזרח), בבָּטָאוִוין וברובע השני באֶלְקוּּצָ’ה אֶל זְעִ’ירִי ואֶלְקוּצָ’ה אֶל כְּבִּירִי (השכונה הקטנה והשכונה הגדולה). ברובע הראשון התגוררה אוכלוסייה של יהודים מבוססים בבתי מידות שיכלו לאכלס גם את אחיהם שנסו מחשש לפרעות. גם אנחנו העתקנו זמנית את מגורינו לשם, לביתו המרווח של הדוד סאלח נשיא, ברחוב הראשי של הרובע.
המתח גבר עם בוא הערב, כשתכפו השמועות שפורעים קרבים לרובע. הצטווינו להאפיל את הבית. היו שישבו בחשיכה ועקבו בדריכות אחר ההכרזה על הקמת המדינה. אותי עניין הנעשה אצלנו. מן החלון שלצד דלת הכניסה לַבַּית עקבתי אחַר המתרחש ברחוב, מצד אחד צפיתי בריכוז כוחות משטרה וצבא שמנעו את כניסת ההמון המוסלמי לשכונה. מצד אחר באחי אליהו שפטרל ברחוב עם אקדחו. שנים אחר־כך נודע לי מפיו שהמחתרת הציונית הודיעה מבעוד יום לממשלת עיראק ולכלי התקשורת כי מי שיאיים על חיי היהודים דמו בראשו; אם הם יניחו לפורעים להיכנס לשכונת היהודים תעלה המחתרת באש את בגדד כולה ויפוצצו מתקנים אסטרטגיים אם יאונה רע ליהודי כלשהו. נחישותם פעלה על השלטונות, שלא נודעו באהבתם ליהודים, ובזכותה הוצבו מחסומים בכל מבואות הרובע כדי למנוע כניסת מְסִלְמִין. מדי פעם נכנס אליהו לבית הדוד סאלח, פורק את מחסנית האקדח ומרגיע אותנו שהמצב בשליטה. לאחר מעצרו של יעקב חיפשה המשטרה החשאית גם את אליהו, אך הוא הצליח להסתתר במשך כחודש ימים ולאחר מכן נמלט לישראל.
הפחד שלי כילד מפני ההמון המוסלמי הגועש התעורר עוד הרבה קודם. הייתי עד פעמים אחדות לליקוי ירח. בימים שגרנו בצד המערבי של החידקל, באזורים הקרובים יותר לשַׁארַע עַ’אזִי או לשַׁארַע אֶל רַשִׁיד, נערכו באותם לילות חשוכים תהלוכות המוניות ברחוב שמול ביתנו. המוני אנשים שעטו ברחוב בגוש מחריש אוזניים. הם האמינו כי היעלמות הירח אינה אלא ניסיון של השטן לטרוף אותו. כדי למנוע את רוע הגזירה הם הִכו בכל כוחם בפחים והקימו המולת אלוהים בניסיון להבריח את השטן ולמנוע ממנו לבצע את זממו. מתברר שהטכניקה הרעשנית הצליחה להטיל אימה לא רק עליי אלא גם על השטן עצמו. אף כי תחילה נראה שהוא מצליח לבלוע את הירח, עד מהרה נפל עליו פחד ההמון הגועש, והוא מיהר לפלוט אותו. אימא הסבירה לי עד כמה מטופשת אמונת השווא הזאת ועד כמה חשוכים אותם אנשים, ואבא ידע להסביר לי מהו ליקוי לבנה, מה שהבנתי טוב יותר שנים אחר־כך בשנותיי כנער בקיבוץ.
לא רק מאִמי נפרדתי באותו יום, אלא בעצם מילדותי בבגדד. עברה בי מחשבה שבאותה שעה צועדים חבריי לכיתה לבית הספר ואף אחד מהם לא מעלה בדעתו היכן אני, ואלו הרפתקאות צפויות לי בדרכי למדינת ישראל. למדתי בבית ספר “אליאנס” שהיה מיועד ליהודים ומומן על ידי הקהילה, אבל נדמה לי שגם ילדים מְסִלְמִין אחדים למדו אִתנו. “אליאנס” נחשב למוסד חינוכי מהמעלה הראשונה, ולכן משך אליו מְסִלְמִין שרצו להעניק לילדיהם השכלה טובה. מבנה בית הספר היה מרשים: בניין רחב מידות שנבנה מלבני שמוט אדומות. כדי להגיע אליו מביתי היה עליי לחצות את נהר הדַּגְ’לֶה, (החידקל), על “גשר מוד”, להמשיך לרחוב הראשי של העיר שנקרא ” שַׁארֶע אֶל־רָשִׁיד” על שם הגיבור הלאומי, ולחלוף על פני בתי מידות שחנויות בחזיתותיהם ומעליהן דירות מגורים — מרחק ניכר. בקיץ נהניתי לצפות במרפסות הבתים שדייריהם הפיגו את חום היום המעיק על המרפסת, לגמו תה מהביל במשיכות קצרות ומצצו קנה נרגילה או סיגריה. רובם היו קשישים. כשקרבתי לבית הספר קידמו את פניי ריחות האוכל שהדיפו עגלות הרוכלים. בבוקר היה הדבר נסבל כי ארוחת הבוקר עדיין מילאה את בטני, אבל בסיום הלימודים כשהבטן קרקרה מרעב הייתה התאווה ממלאת את פי ריר. כיוון שהתקציב היומי שקיבלתי מהוריי היה פילְס אחד בלבד, שכוח הקנייה שלו היה אפסי, נאלצתי לאסוף פילס לפילס ורק פעם בחמישה ימים יכולתי להרשות לעצמי לקנות “קָמָר–אַ־דִּין” (ממתק לדר — משמשים מיובשים שרודדו לדפים שטוחים). בחורף היה אפשר לקנות ערמונים פעורי־פה שנקלו על גחלים לוחשות לאחר שהרוכלים חרצו את קליפתם ותוכנם התפורר לתוך כף ידי. כעבור שנים רבות ניסיתי את כוחי בקליית ערמונים, אבל מעולם לא הצלחתי לקלף אותם באותה קלות שקילפתי את הערמונים שקניתי ליד בית הספר בבגדד. היו רוכלים שמכרו סוכריות שונות או “מְלַבָּס” (שקדים מצופים בסוכר לבן או צבעוני) שעלו על שולחנם של יהודי עיראק בכל אירוע משמח. בדרך כלל מיהרתי לשוב הביתה בסיום הלימודים אל המרק הטעים של אימא ואל ה”קוּבָּה שִׁיפְטָה” — קציצות בשר טחון מעורב ומתובל בירק קצוץ ובתבלינים, ולצדן אורז לבן או קִיצְ’רִי שהוא אורז עם עדשים.
לאחר כברת דרך ארוכה הייתי פונה לרחוב צר וחסר ייחוד, וכמה מאות מטרים אחר־כך פניתי שמאלה אל הרחוב שבו ניצב בית הספר “אליאנס”. הכניסה לבית הספר הייתה דרך שער רחב וגבוה שעצם המעבר בו עורר הדרת כבוד. מגרש המשחקים שבו בילינו את ההפסקות השתרע בין ארבע הפאות של מבנה בית הספר בן הקומתיים שהקיף את החצר. זרם של ילדים היה נוהר מהכיתות אל החצר בכל הפסקה. הרגשתי קשור לחצר כי היא הייתה חלק מנופו של בית הספר שלי, ועם זאת מסויג כי לא הייתי די שובב כדי להשתתף במשחקי הילדים ולהיות די תחרותי עד לחילופי מכות. לרוב הייתי צופה בהם מהצד, גם כשהזמינו אותי להשתתף במשחקים. כשאני מלמד במכללת “אחווה” קורסים על מנהיגות, עולה בזיכרוני מראה הילד הצופה מן הצד בילדים המשחקים בהנאה ומתחרים ביניהם, וזה מביך אותי. אינני יודע מהיכן צמח בי כושר המנהיגות שגיליתי לראשונה בקיבוץ, ואחר־כך גם בצבא ובפוליטיקה. עד העלייה לישראל מעולם לא גיליתי מנהיגות בשום תחום ובשום מקום. לא ברור לי מה עורר בי את כושר המנהיגות שלי בקיבוץ, כשהיה עליי להתמודד עם ילדי הקיבוץ היפים, הספורטיביים והידענים שעלו עליי מכל בחינה.
אל הכיתה הוליך גרם מדרגות רחב ותלול שהטיפוס בו הצריך מאמץ מיוחד. בראשו נפתח מסדרון ארוך שמעקה של עץ נמתח לאורכו. נטעו בנו את התחושה שזכינו ללמוד במוסד מעולה וכי צוות המורים שלנו הוא הטוב ביותר. ככלות הכול “אליאנס” היה בית הספר היחיד בבגדד שבו נלמדה השפה הצרפתית כשפה שנייה. בית הספר היה סלחן עד הרגע שמי מהתלמידים ערער את המשמעת הקפדנית. מי שעבר תחת ידו של מסייה בונפיס, המורה לצרפתית, לא ישכח אותו לעולם. איש גדול ושמן, חמור סבר שלא סבל הפרות משמעת וגלגל את השפה הזרה שבפיו כג’ונגלר. הוא נהג להישען על הלוח כשבידו מקל ארוך ומהוקצע כאיום תמידי על כל מי שיעז להפריע או לבוא לשיעור לא מוכן. מי שהפר את הכללים נקרא להושיט יד עירומה לפני מסייה בונפיס לעיני הכיתה כולה. ההצלפות לוו בספירה איטית ובתחושה שהמורה נהנה להאריך את ייסורי הנענש. פני התלמידים המוכים היו נעווים מכאב עם כל הצלפה. באותם רגעים הזדהיתי עם כאבם וחשתי כאילו אני הוא שמוכה. אני עצמי נענשתי פעם אחת בלבד בהצלפות מקל. נתפסתי מדבר עם אחד הילדים בזמן השיעור, אבל הסתרתי מהוריי את העונש שקיבלתי.
חוויית הלימוד בכיתתו של מסייה אלבר כמו נועדה לאזן את הרושם הקשה שהותיר בנו המורה לצרפתית. הוא היה בחור צעיר ודק גזרה, קל תנועה ומלא חן, ובין מראהו למזגו כמו התקיים תואם מלא. בשיעורים שלו יכולתי לרפות את השרירים שהתקשחו מאימתו של מסייה בונפיס, ולחוש משוחרר ובטוח. ברוגע שהוא השרה סביבו ובנועם שבו לימד אותנו ערבית הוא התחבב עלינו ולא נזקק לשיטות אלימות בחינוך.
בבית נשמרה משמעת לימודים מפני שההורים לימדו אותנו שכדי להצליח בחיים צריך לקנות השכלה. מייד לאחר ארוחת הצהריים התיישבתי להכין את שיעורי הבית. שליטתו של אבא בצרפתית סייעה לי. הייתי היחיד מבין אחיי שלמד צרפתית. השארתי את שיעורי הבית בשפה הזרה לשעה שאבא ישוב מהעבודה, ואז היה יעקב מצטרף אלינו ולומד בשקיקה מתוך שאלותיי ומתוך הסבריו של אבא, ומכיוון שהיה בעל תפיסה מהירה, השיג אותי בידיעותיו. גם מכל אלה, כאמור, נפרדתי באותו יום בעומדי עם אִמי על מדרכת הרחוב העירוני.
ידה של אימא נחה על כתפי בשעה שמכונית כהָה קרבה אלינו ונעצרה סמוך לשפת המדרכה. שני צעירים יצאו ממנה, רזים, נמרצים, קורנים ביטחון עצמי שהשרה עליי שלווה, ורמזו לאימא להתקרב אליהם. הם דיברו אליה קצרות בקול שקט דברים שלא הצלחתי לשמוע, ובתגובה היא שבה אליי, הניחה יד על גבי במחוות עידוד וסימנה לי להצטרף אליהם. רק כשהמכונית הייתה כבר בתנועה ואני במושב האחורי, נכנעתי באהבה לרצון להביט בה בפעם האחרונה בסביבה העוינת והמושכת כאחת והיחידה שהכרתי עד אז. דמותה הקטנה התרחקה במהירות, ועל אף המרחק הגדל והולך נדמָה לי כי למרות החוסן שהיא גילתה, עמדו בעיניה דמעות. המיזוג בין נחישות נוקשה לרכות אימהית שהיו גלומים באישה הקטנה הזאת ליוו אותי במסע ונתנו לי את הכוח לעמוד בו שקט ובוטח.
אינני זוכר את מראה פניהם של שני הגברים הצעירים מהמחתרת שישבו במושב הקדמי של המכונית שהוליכה אותי אל תחנת הרכבת הגדולה של בגדד.
אני מניח שגם הם שכחו אותי לאחר שהעלו אותי עם עוד נערה ושני נערים לקרון הרכבת היוצאת מבגדד אל בצרה שבדרום עיראק. לפני הפרידה הם הדריכו את עזרא, הבוגר בינינו שנראה לי כבן 16, כי יחזיק בידיו את מסמכי הנסיעה וכי בתחנת הרכבת של בצרה יכרוך לצווארו תחבושת לבנה־חומה שהם מסרו לו. הם הנחו אותו שבהגיענו לבצרה יתור אחר זוג צעירים: אישה וגבר שגם לצווארו תהיה כרוכה תחבושת זהה ועמם נלך. בראשית ינואר היה כבר קר, ורבים שהצטננו נהגו להגן על גרונם באמצעות תחבושת, ולכן הסימן שנבחר לא היה אמור לעורר חשד.
התכנית הייתה מרגיעה. עלינו לרכבת, ובעודנו תופסים לנו מיטות יצאה הרכבת לדרכה. עד מהרה נכנס לקרון כרטיסן ערבי כהה עור וגבוה, לבוש מדים רשמיים הדוקים וכהים, וביקש לראות את כרטיסי הנסיעה. מבלי להתבלבל שלף עזרא את צרור הניירות ומסר לו אותו. הכרטיסן הפך בניירות והפך, והציג עוד ועוד שאלות לנער שנראה לפתע נבוך. תשובותיו לא הניחו את דעתו של הכרטיסן. “הנה, אנחנו רק בתחילת הדרך וכבר נתפסנו,” חשבתי.
עוד לפני שאחזה בנו בהלה התרחש הנס הראשון. לקרון נכנס גבר שחום עור, לבוש כולו לבן, החל בנעליים שלרגליו, המשך בחליפה, בעניבה ובמטפחת המקופלת שבצבצה מכיס המקטורן, וכלה בכובע הפקק שחבש לראשו. הוא הקסים אותי במראה המלאכי שלו. אני משער שהוא היה יהודי עיראקי. פניו היו שזופות מאוד כשל עיראקי טיפוסי. מבלי להתייחס אלינו הוא פנה אל הכרטיסן והחליף אִתו מילים אחדות, הציץ בניירות ואולי, כפי שהיה מקובל, גם שלשל לידי הכרטיסן בקשיש כלשהו. כשסיים יצאו השניים מהקרון ונעלמו מעינינו. ייתכן שהוא לא היה אלא איש “התנועה” שהופקד על שמירת שלומנו מבלי שנדע. מצד אחר, סביר להניח שהניירות שלנו היו תקינים, והאיש בלבן היה אזרח מן השורה שהחליט להתערב לטובתנו כי היינו ילדים תמימים ונבוכים.
כיוון שהייתי הצעיר בחבורה, הוקצתה לי אחת המיטות העליונות שהייתה תלויה על קיר הקרון, וכך עם רדת החשיכה עליתי על מיטתי ומצאתי את עצמי מלטף בעדינות את ריפוד העור שכיסה אותה ומתענג על הברק שעליו הייתי אמור להשתרע ולישון. הנחתי את ראשי על צרור הבגדים ובהרגשה שנשלחנו לדרך מבורכים בברכת “דרך צלחה” עצמתי את עיניי ונרדמתי בקלות רבה, עד שאור הבוקר שהציף את הקרון וקולות צלצולים העירו אותי למראה המרהיב של נהר הפרת רחב הידיים שדקלים רבים עצומי־מידות היו נטועים לאורכו. במבט לאחור, שהרי לא יכולתי לדעת כיצד הדברים יתגלגלו, אני יודע שהמסע הזה לאורך הנהר היה מסע הפרידה שלי מנופי הילדות שלי בעיראק ובעיקר בבגדד.
הנהר לא היה זר לי. כל בוקר וכל אחר צהריים חציתי את נהר החידקל מעל “גשר מוד”, הגשר המרכזי המרשים של בגדד על נהר החידקל, אשר חיבר את מערב העיר עם מזרחה. מאחר שהבית שלנו היה בחלק החדש, ואילו בית הספר בחלק העתיק יותר של העיר, הייתי חוצה את החידקל על הגשר בלכתי לבית הספר ובשובי הביתה. לעתים קרובות מאוד התפתיתי להתעכב על הגשר ולהציץ מבין עמודי הברזל של המעקה על מי הנהר הזורמים תחתיי. אבל הדאגה שמישהו ייטפל אליי, או שמא אאחר לשוב הביתה וארעב למאכליה של אימא, מנעה ממני להשתהות. עצמתם הכבירה של המים שזרמו למטה בשצף קצף, במיוחד בחורף, ריתקה את דמיוני ואת חושיי עד שיכרון ממש. אהבתי את הנהר ונשביתי בקסמו. הייתי בטוח שהוא מכיל את כמות המים הגדולה בעולם, עד שהגעתי לארץ וצפיתי לראשונה מראש הכרמל בים התיכון. הייתי כלא מאמין: כיצד זה לא רואים את גדתו השנייה של הנהר העצום הזה! שנים אחר־כך הגעתי אל המפלים האדירים של האיגואסו בגבול ברזיל־ארגנטינה ונאלצתי לעשות כוונון עדין לקנה המידה שלי. ובכל זאת, מאז ילדותי הייתי משווה כל נהר בעולם לחידקל. הוא נשאר הנהר של ילדותי.
כמעט שלא דיברנו בינינו וגם לא היו לנו נושאים משותפים לדבר בהם. התכנסנו בתוך עצמנו, ובהינו בנוף החולף לעינינו. מצדה האחר של הרכבת נשקפו נופי מדבר הררי, אוהלי בדווים, עדרי צאן וגמלים. פה ושם נראו אוהלים מתחת לדקלים. ירדתי ממיטתי, ועיניי לא סרו מעל הנוף! ראשי נצמד לשמשת החלון עד שמצחי כאב, אבל לא חדלתי לספוג את המראות המלהיבים האלה, פעם מתוך תא הקרון ופעם מהחלון שבמסדרון. עם התמשכות הנסיעה הלכו ריכוזי הדקלים והתעבו, התרבו שטחי ביצות, ובמרחק נראתה אדמה כהה ורוויה במים.
נזכרתי בנסיעה עם הוריי שנה קודם לכן. נסענו ברכבת מבגדד לעיר מוסול שבצפון עיראק, שם התגוררו הדודנים של אבי. הייתה זו הנסיעה הראשונה שלי בחברת הרכבות העיראקית שאבא עבד בה, והנופים אז נראו שונים לחלוטין. אינני יודע איך קרה שהייתי היחיד מבין אחיי שזכה להתלוות להוריי באותה נסיעה. נדמה לי שאבא נסע בשליחות חברת הרכבות, או שמא הייתה זו נסיעת פרס על מסירותו. ייתכן שמספר הכרטיסים שהיה זכאי להם הוגבל ולכן רק אני זכיתי לנסוע אִתם. לצד המסילה למוסול השתרעו מרחבים ירוקים, הרים מיוערים ושפע של שיחים ועצים, בעיקר דקלים תמירים ועבותים אף יותר מהדקלים בבגדד. רעננותו של הצבע הירוק התאימה מאוד לאווירת הטיול המשפחתי.
אבל במסע הבריחה שלי בכיוון ההפוך, נראו עצי דקל בלבד והצבעים השולטים בנוף היו צהוב וחום. במרחקים נראו גבעות מדבריות, לעתים חוליות לעתים מסולעות, ורחוק מהן נראו הרים סלעיים בגוונים שונים של חום. כשעייפתי מהצפייה הממושכת בנוף המדברי טיפסתי אל מיטתי, אך בהיעדר דבר אחר לעשותו שבתי וירדתי לצפות בנוף, אלא שהסקרנות דעכה. לאחר שעות אחדות של נסיעה חדגונית, כשגלגלי הרכבת משקשקים מונוטונית, בישרה צפירתו הצוהלת של הקטר על התקרבותנו לבצרה. הרכבת נכנסה לתחנה. הקטר האט את מהירות נסיעתו בצרימות רמות וכשנעצר לבסוף נדם שאון הבלמים.
מכאן ואילך התנהלו הדברים בדיוק נמרץ כפי שהבטיחו המדריכים שלנו בבגדד. עזרא כרך תחבושת על צווארו. הזיהוי היה בו־זמני: זיהינו אלה את אלה על פי הסימן המוסכם על הצוואר. היום אני יודע שאת פנינו קיבל זוג פעילים מקומיים של “ועדת העלייה”. הזדרזנו לצעוד בעקבותיהם ברחבה עצומת הממדים של התחנה הדרומית, כשהמוני נוסעים ומקבלי פנים נדחסים בצפיפות ומתערבבים אלה באלה. נוסעים מיהרו ללכת כשהם נושאים בידיהם ובכליהם בעלי כנף ובעלי חיים מקרקרים ופועים.
אנשי הקשר שלנו נראו נחושים מאוד בביצוע משימתם אך מוטרדים. הם הכניסו אותנו בארשת מודאגת למכונית מרווחת שיצאה מייד בדהרה אל תוככי העיר בצרה. במהירות רבה פיזרו אותנו בין משפחות של יהודים כדי להסתיר אותנו מעיניה של המשטרה המקומית. אותי הורידו ראשון כך שלא ידעתי מה עלה בגורל חבריי למסע.
לימים, במהלך מלחמת המפרץ, בהיותי חבר כנסת, הוזמנתי לספר בערוץ הראשון את סיפור בריחתי מעיראק 41 שנים קודם לכן. תחקירני התכנית הפתיעו אותי כשהפגישו אותי עם אישה בשם הלה קרגולה שהייתה הצעירה שקלטה אותי בתחנת הרכבת בבצרה. מובן שממרחק השנים לא זיהיתי אותה, וגם היא לא זיהתה אותי, אבל בביקור פרטי שערכתי בביתה ברמת גן שבועות ספורים לאחר הריאיון, שוחחתי אִתה ועם בעלה והסתבר לי מעל לכל ספק כי אכן היא האישה מהצמד שבא לאסוף אותנו בתחנה. פרשיות הבריחה של יהודי עיראק באותה תקופה היו כה רבות עד שלא היה אפשר לשמור על קשר כלשהו עם המצילים. אני חב חוב גדול לאנשים האלה על אומץ הלב שגילו בלי לקבל כל תמורה. רק מחויבותם לבני עמם הנרדפים הניעה אותם לסכן את חירותם ואת חייהם. במשך שנים הצטערתי על כך שלמרות מסירותם למטרה הנאצלת, לא נשמרו בינינו קשרים. על כן החלטתי לראות בפגישה המחודשת באולפן הזדמנות להתקרב אליהם ולשחזר את קורותיי בעזרתם.
אין עדיין תגובות