סאפפו

סאפפו – המשוררת הלירית בת האי לסבוס היוותה לא רק מרכז רוחני וספרותי ליוון כולה, אלא היתה גם לוחמת אמיצה על עקרונותיה, שאילולא כך, לא היתה מוגלית, פעם ועוד, מעירה ומארצה. במשך אלפי שנים טרחו השלטונות הגבריים – כולל הכנסייה הקתולית בימי הביניים – להכחיד כל זכר לה ולעבודתה ורק שיר אחד ממאות שיריה שרד.

עמוס מוקדי – סופר ואיש תיאטרון רב-פעלים – מביא לנו את תיאור מאבקיה ואהבתה אל אתיס, תלמידתה, וזאת על רקע חייה הסואנים של הפוליס היוונית מיטיליני ביוון הארכאית.

מקט: 4-128-25

סאפפו – המשוררת הלירית בת האי לסבוס היוותה לא רק מרכז רוחני וספרותי ליוון כולה, אלא היתה גם לוחמת אמיצה […]

---

מבוא: חזונה של סאפפו

סאפפו – המשוררת בת האי היווני לסבוס – זוכה בפי החוקרים לתואר “גדולת המשוררות הליריות בכל הזמנים”. היא חייתה בתקופה המכונה ארכאית, בדור שחי על שני צידיו של הקו המחבר את המאות השביעית והשישית לפני הספירה. וכמאה שנה לפני עלייתה המסחררת של אתונה בתחילת המאה החמישית לפה”ס, בעקבות נצחונותיה על צבאות פרס (בקרבות מרתון וסלמיס). אבל ריחוק היסטורי זה אין בו כדי להסביר את מיעוט המידע שהגיע אלינו אודותיה. סאפפו היתה נערצת בזמנה ברחבי יוון וכוּנתה “המשוררת”, כפי שהומרוס יוצר האפוסים הגדולים, האיליאדה והאודסיאה, כונה “המשורר”. חיים ממושכים במחיצתה בלִוויית קטעי שיריה קרוב לא הותירו בליבי ספק, שכוחות עצומים ורבים שקדו במשך דורות למחוק את שירתה לבלי השאר לה שריד.

להלן אציין כמה עובדות שלמדתי בימי מסעי לצידה. החמורה ביניהן הינה, שרק שיר אחד שלם ממאות ואולי אלפי שיריה שׂרד – ואליו נוספו עוד כ-100 פרגמנטים (קטעים) באורכים שונים, שחלקם צוטטו בידי חוקרים בני העולם העתיק. בימיה של סאפפו פעלו ביוון ענקי-רוח הנקראים שבעת חכמי יוון, וביניהם סולון המחוקק האתונאי, תאלס, תושב מילטוס שבאסיה הקטנה, הנחשב לראשון הפילוסופים, איסופוס, העבד המשוחרר ממשיל המשלים ופיטאקוס בן האי לסבוס, שהיה מנהיג דגול ונחשב בעיני רבים לאבי תורת המדינה. למותר לצייין, שבין השבעה נפקד מקומה של אישה, וזאת למרות מעמדה הנישא של סאפפו, שאפלטון כינה “המוזה העשירית” ופסליה בגודל טבעי קידמו את פניה בנסיעותיה.

לעובדה המטרידה של השמדת שיריה קיימים הסברים שונים ומשונים. אחד מהם “מאשים” את הדיאלקט האיולי, שדוּבַּר בלסבוס ושבו כתבה סאפפו – שהיה פחות נפוץ מהדיאלקט האיוני של אתונה,

שבו דיברו וכתבו סולון, אפלטון, אריסטו, כותבי הטרגדיות הגדולים, אריסטופאנס מחבר הקומדיות ועוד רבים אחרים. אבל הדיאלקט האיולי לא מנע משיריה מלהיות נפוצים, מועתקים, מושרים ונערצים בכל רחבי העולם היווני! ברור, אפוא, שעלינו להמשיך ולחפש גורם אחר, עמוק יותר, להחרמתה. הסבר מקובל הוא אהבתה הבלתי מסויגת של המשוררת לבנות-מינה. גם אם הסבר זה מקרב אותנו למשהו יותר “הגיוני”, הרי ידוע לנו, שיחסים הומוסקסואלים בין גברים לבין עצמם היו לא רק נפוצים, אלא גם הועלו על נס (לדוגמה – אחת מרבות – הסברו של אפלטון לצמיחת תחושת האהבה, שנסוב על אחד ממאהביו של סוקרטס, מורו).

ועדיין לא גילינו את אותה סיבת עומק. כמו רוב היוצרים הגדולים, אין לי ספק שגם סאפפו תהתה לא פעם מהו “ערכה” של שירתה. בהזדמנות אחת אנו מגלים את תגובתה לשאלה זו, רשומה בפרגמנט קצרצר: “מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו”. זה הכל! איננו יודעים אל מי היא פנתה במילים אלה; גם איננו יכולים לנחש על איזה חלק מעבודתה התנבאה כי ייזכר. אבל ברור שיש בדבריה רמז לכך, שהיא התייחסה לשירתה כראויה להיזכר.

חיפשתי מצפן שידריך אותי בטריטוריה הכמעט-לא-מוכרת של התקופה הארכאית והסתבר לי שעליי לגלות מה נחשב עיקר ומה טפל בעיני היוונים בני אותה תקופה. היה גורם אחד – גורם רוחני – שאיחד את מאות ערי-המדינה היווניות (ה”פוליסים”) המסוכסכות – יצירתו של הומרוס, שבראשה ניצבה האיליאדה. במשך מאות שנים נקראה יצירה זו בכל ערי המדינה בפי הרפסודים, קוראי השירה המקצועיים, שהיו נוסעים מעיר לעיר. עובדה זו תומכת כמובן בדעה המקובלת, ששירת הומרוס היוותה את הבסיס לתרבות יוון כולה ולכל תרבות אירופה הנוצרית אחריה.

והנה, להפתעתי, קריאה מחודשת של האיליאדה (בתרגומו המשובח של אהרון שבתאי) גילתה לי שרובה-ככולה עוסקת בקטל בלתי פוסק שביצעו צבאות יוון המאוחדים במשך עשר שנים בתושבי העיר היוונית המרכזית באסיה הקטנה, הלא היא טרויה. יצירת מופת זו אינה חוסכת מאיתנו תיאורים עסיסיים של הריגה, קטילה, ביתור גופים חיים, ניקור עיניים ועריפה – וכל המרבה הרי זה משובח. לפי הערכים שנוטעת האיליאדה בשומע, אדם שהָרַג יותר, בזז, הרס ואנס היה ראוי לתואר גיבור! ועוד: סקירה עכשווית של ההיסטוריה היוונית מגלה, שבממוצע, בכל אחת ממאות הפוליסים היווניים סביב הים התיכון, לכל אורך התקופה הקלאסית, היו יותר ימי מלחמה מאשר ימי שלום! מצויד במידע זה, אני חוזר לשאלה, מה ביקשה סאפפו כי נזכור משיריה? למזלנו, שרד פרגמנט – ארוך מעט ממרבית חבריו – שבו מגלה לנו סאפפו את העדפתה במילים ספורות, כדרכה (בתרגומו של המשורר שמעון בוזגלו):

אלה אומרים חיל פרשים,

אלה חיל רגלים

ואלה צי ספינות

הוא הדבר היפה ביותר

על הארץ השחורה.

אבל אני אומרת

שזה מה שאדם אוהב.

ולקראת סופו של הפרגמנט:

אנקטוריה…

אני מעדיפה לראות

את הילוכה החמוד

ואת פניה הקורנות

על פני מרכבות הלידים

ודהרת לוחמים חמושים…

פרסום שורות אלה היווה – לפי הביטוי הישראלי הנפוץ – “תקיעת אצבע” בעינו של הממסד שואף-הקרבות. יש בקטע הרבה יותר מאשר עימות עם עולם האגדה ההומרי. מחד, מציירת סאפפו רבים מסמלי השלטון – חיל פרשים… חיל רגלים… צי ספינות… דהרת לוחמים חמושים… ומאידך היא מציעה לנו אלטרנטיבה: הילוך חמוד של נערה אחת ואת פניה הקורנות. בכך היא מגלה לנו את אמונתה הלוהטת, שיש בכוחה של האהבה להחליף את הסמלים גבריים; שהרי לא מדובר כאן באהבת נשים דווקא, אלא ב”זה שאדם אוהב” – כל אדם, מכל צבע ומין. וכאן נפלו לעיניי חלקיו של הפאזל למקומם הראוי – ותגובתו של הממסד לא איחרה לבוא. סאפפו הוגלתה פעמיים – פעם מעירה, מיטיליני, ופעם אל הרחק מגבולות האי, אל סיראקוז הרחוקה.

במשך אלפי שנה המשיך הממסד לטשטש בחמת זעם ולהעלים את חזונהּ. בימי הביניים הוציא האפיפיור גרגוריוס ה-VII צו אל ראשי המנזרים – שבמרתפיהם נשמרו הכתבים העתיקים – להשמיד את כל כתביה. צו כזה מעולם לא נגזר על אפלטון, הפילוסוף עובד-האלילים. מסתבר, שחזון השלום המעודן של סאפפו היווה סכנה גדולה יותר ממשנתו לשלטונם.

בימינו מהלכת רוח רעה על פני העולם – סכנת שמד גרעיני ואקולוגי של המין האנושי, ונראה לרבים כי זה הרגע האחרון שבו ניתן למנוע את רוע הגזירה. והשאלה היא איך – והאם יש קשר בין נושאת רשימה זו לבין הצלתנו האפשרית?

המיוחד בשירתה מרובּת-הפנים של סאפפו הוא שלא נשמעה בה כל תרועת-קרב. ולפיכך לא נשמעת גם תרועה מעין זאת גם במחזותיי המספרים בחייה. מאידך, תרועה מעין זו מציפה את כתבי הקודש שלנו, שבהם הרצח מופיע כיֵצֶר השולט באדם – לצידה של הסקרנות התמימה המבקשת להבחין בין טוב לרע… וכך, למרות אי-בהירות מסויימת, קוראת אותנו סאפפו למערכה, כשהיא מפקידה בידינו את רַכּוּת חזונה. בהקשר זה אני מבקש להאיר פן בעבודת הצוות, בן ארבעה בני האדם, שהעלה בשנה שעברה את “סאפפו – המחזה לשתיים” על במת תיאטרון יפו – והוא הפן המוסיקלי, שכמעט אין מילים לתארו.

המילה מוסיקה (או מוזיקה) שאובה מהמוזות – הלא הן האלילות היווניות מלאות-החיים, שהופקדו על היצירה האומנותית. סאפפו עצמה – שאומנותה הצטיינה במילים – נודעה גם בכך שניגנה בלירה, הנבל הקטן בן-זמנה. המונח “שירה לירית” נובע מהקֶשֶר המיוחד שלה לכלי-נגינה זה. והנה, מכל האומנויות, המוסיקה בת-זמנה הינה האומנות היחידה שאין בידינו דרך בטוחה לשחזר. “איש אינו יודע איך נשמעה המוסיקה בימים ההם,” חזרו באוזניי טובי המלחינים שפניתי אליהם. (הסימנים – ה”תווים” – הראשונים לכתיבה מוסיקלית מופיעים ביוון רק 800 שנה אחרי זמנה של סאפפו). כל זאת למרות העובדה, שלפי כל הראיות שבידינו, למוסיקה היה תפקיד מרכזי בחינוך היווני הקלאסי.

דבר והיפוכו.

במרוצת החזרות בשלה בליבי ההבנה, שהמוסיקה השתלבה במופעי התרבות היווניים בדרך האלתור. בעבודת הצוות – בהנחייתו של המלחין רון ויידברג – למדנו בקפדנות איך לשחזר מוסיקה מאולתרת… כאמור, דבר והיפוכו. ייתכן, שזה מה שדחק בי גם לצלם ולערוך וידאו מקצועי של ההצגה-לשתיים ולאפשר לרוכשי הספר לשמוע את המוסיקה וגם לראות אותה מתנגנת – באמצעות הבארקוד המודפס על הכריכה האחורית של הספר – בגרונן ובידיהן של השחקניות-הזמרות, מרים טוקאן וירדן קרוואני.

ולסיום, מילה או שתיים על הסדר שבו מופיעים שלושת המחזות שבספר:

הקדים את כולם “הסיפור הקולנועי”, שחובר לפני כ-50 שנה, אבל מסיבות תקציביות הינו עדיין הרחוק ביותר מביצוע, ולכן מופיע שלישי בספר. לפניו מופיעים שני המחזות לתיאטרון, שנכתבו לאחרונה, והם שלובים זה בזה. הפעם אין כל סיבה תקציבית המכתיבה את הסדר. המחזה המלא מְסַפֵּר את הסיפור כולו ועל כן מופיע ראשון מתוך השניים, בשעה שהדואולוג הדרמטי – סיפורן האישי של שתי הגיבורות, סאפפו ואַתיס – למרות שהקדים לעלות על הבמה, מפאת הגבלתו לחוויותיהן האישיות, מופיע שני בספר, אך עם זאת הוא מככב בווידאו!

וכך, סדר הופעת המחזות בספר הינו: 1. המחזה הבימתי המלא; 2. הדואולוג הדרמטי (או “המחזה לשתיים”); ו-3. הסיפור הקולנועי.

 

קריאה, צפייה והאזנה נעימות,

עמוס מוקדי (מחזאי ובמאי)