שלושה סופרים פורטוגלים מכוננים, אולי הגדולים ביותר במאה העשרים, שבים ונפגשים בספר אחד. יצירותיהם משמיעות באזני הקורא העברי מלה שככל […]
הוא הטיפוס המוזר ביותר שאני מכיר. בן כמה הוא? ודאי שלושים או יותר. גופו השדוף הוא קולב קודר, הנושא בגדים רפויים מאוד שקיבל מאנשים: מעילי רוח, מקטורני פראק, וֶסטים הדורים ההולכים ומוריקים, כבר אחוזי רקב, ומבוזים על שלדו הכפוף של הקבצן הזה יותר משהיו בחנות כלשהי של יד שנייה, או על גופו של מוקיון.
אין ספק שאתם מכירים אותו, אין ספק שברוב טקס ובכובד לשון הוא כבר ביקש מכם נדבה. הוא בחור אומלל והוא משוגע: וֶייגָה.
קריקטורה של הרחובות, דמות נישאת ופיוטית. אני מוצא אותו תמיד מתהלך לו בצעד מדוד, בהזנחה הגבנונית של הנווד, שהיתה משַווה ארשת גִנדור לדיפלומט.
ובכן: הוא בסך הכול קבצן. אך לא קבצן כמו כולנו, בפינת רחוב או בשער ידוע של משרד ממשלתי כלשהו, בחיפוש אחר משרה או כלה עשירה, עשרה רֵיאָל או השתתפות במונופול כזה או אחר. לא זה המצב: הוא זן אחר, הוא פרדוקסלי, הוא ייחודי!
הוא מקבץ נדבות בשביל לאכול, אך אינו אוכל כמו כולנו: למען האכילה. הוא אוכל כדי לחיות את החיים, את החיים בשלמותם! חכו רגע: הוא יוצא מן הכלל.
תנו לי קודם ואספר לכם איך הוא היה בעבר.
וייגה, כשהתוודעתי אליו, עבד בבית דין לענייני רישום. בעשר בבוקר, יום־יום, ניגש לחובתו הביורוקרטית בחרדת קודש. כך נשאר עד השעה שלוש, כפוף כולו, ממלא את תפקידו באדיקות, חורט בנייר הרשמי בכתב מסוגנן ומעוגל, כה מושלם וכה נדוש עד שהיה מביא גרפולוג לכדי ייאוש.
הוא היה טיפוס ניטרלי, לא מועיל, לא מזיק, שעורר בכל בית הדין אהדה נדיבה ולגלגנית. הלבלר, כך אמרו עליו עמיתיו: הוא בחור אומלל.
הוא בהחלט היה בחור אומלל.
עצביו הדאובים סבלו למראה הדרמה היומיומית של בית הדין, מופע האומללות החי, המופע שחבריו ניצלו וראו בו את המשרה הטובה יותר, הנוספת והרווחית, את התפקיד האמיתי.
וייגה, המסכן, לא ניצֵל: הוא סבל. לעתים, כשהעתיק רישומי חקירה, צווי מעצר או עיקול בגין חוב, ישב בעיניים מלאות דמעות, ועצביו המתמרדים עמוּמות הצמידו את ידיו הרזות אל העט, והפריעו ברעידות חסרות חן לכתב ידו היפה והנדוש עד מאוד.
אל רבות מהרשימות הנוקשות הללו, החורצות גורלות בנוסחאות, השתרבב תרשים הרגש הרומנטי שלו, המפה המעוררת חמלה של עצביו.
בבית הדין לענייני רישום, הרבה יותר מאשר בספרים, ללא עיטורים ספרותיים, ללא דימויים, שמע וייגה את הגאות הצרודה של החרפה: עטו הקשוב התהלך בשבעת מדוריה הקודרים; הוא הכיר אותה על פה, כמו עיתון חי שנצעק באוזניו, ושאת תוכנו כתב על נייר רשמי תמורת 20,000 ריאל לחודש.
באותם דפים רשמיים חלפו ברפרוף חיי החברה כמו במעין תוכן עניינים; הוא קרא בהם, כמו בפרטיטורה, את כל ההרמוניה האנושית. ואיזו הרמוניה, אלוהים!
הוא רצה לברוח, לאטום את אוזניו, להיכנס לבדו לתוך מערה. הוא התחכך שם, מכווץ, בשאיפות, בדמויות רפאים פצועות. כיוון שהיה חלוש, רגשן חולמני, חש אימה: הוא רצה לבכות. שלא כאחרים, לא שקע בציניות אנוכית: הוא רק הלך ויצא מדעתו.
חברים לא יכלו להיות לו, כמובן: הוא היה מגוחך, היה שונה, היה אדם בודד. צחקו עליו ברוח טובה, לחצו את ידו בגדלות רוח.
כשהתרחק מקבוצה כלשהי, באולם המנזר המקומר של בית הדין, הלך תמיד מלא מצוקה, מתוך רצון להיעלם, מתוך חשק למות, כי ידע היטב שלועגים לו, בגלל הנעליים החורקות, בגלל הגמגום.
הוא חי עם אמו, ללא קרובי משפחה נוספים. רק הגיע הביתה וכבר התחיל לשכוח, לשרוף בגחליו הפנימיות את האומללות ההיא, ובאור חומר הבערה הגרוע הזה יצר הילה לחלומו.
על מה חלם? על אהבה.
הוא ראה את האהבה עירומה, מצומצמת לכדי הליכים משפטיים; הוא שמע אותה נאבקת בפראות בכותונת המשוגעים שהיא החוק; הוא התחכך בה בבית הדין לענייני רישום, בכל דמויותיה, מן הזונה בסמטה ועד העשיר הנואף; ולמרות כל זאת, הוא התעקש לאהוב מתוך טמטום, מתוך שכנוע ואמון – המסכן! – מכוח איזה גורל מריר שדן אותו לדמות האוהב, הנתון בשלד משפיל של מריונטה.
הוא אהב.
היא היתה בלונדינית בהירה מאוד, מוֹכרת בחנות סדקית, שם ברחוב. הוא כתב לה, בלילות הזיה, מכתבים אינסופיים על נייר כחול. הוא אמר שהיא הכול בשבילו והיא נענתה לו. כמה שבועות ראה צבע זהב, התהלך בערפול חושים, כמו בחלום, מוחזק בחוטי הצמה ההיא, מרחף בגובה הקומה השלישית.
כך היה גם בחדרון הלבלרים. אם הניחו לו רק לכמה רגעים עצם עיניים כמיסטיקן, כדי להקרין את דמותה על עפעפיו, למלמל בלחש דברי סגידה.
מה אכפת לו כעת בית הדין, הטרגדיה ההיא חסרת הצורה, חסרת הסגנון, כל כך הרבה מילים המחביאות דרמות, שהוא, מתוקף תפקידו, העתיק! הוא כתב תוך כדי מחשבה עליה, אפוף ערפל, כמו בתוך ענן גואל, וכבר לא ראה בנייר מעין ים של שורות, שגוויות של גורלות צפות בו, שרידי תקוות, חיים רקובים…
זה ימים רבים היה וייגה כמעט ישות של חלום. בבית אמר לאמו דברים מעורפלים; אולי הוא אכל פחות, אבל הוא קָרַן.
הוא השקיע רבות בטיפוח המראה. שלח את הפראק הישן שלו לניקוי, כי כבר נעשה חלק ומבריק מרוב בלאי; אף קנה מגבעת שחורה, שהכאיבה לו קצת בראש. בהתחשב בכך שזו היתה מגבעת משומשת, היא היתה מרהיבה. מכר לו אותה עמית לעבודה מבית הדין לרישום. הוא הסתובב גדוש אושר כביצה. זה היה חשק מטופש לחייך, לנשק ילדים, לתת נדבות, להודות לאלוהים על השמש ועל הגשם, ולומר לכולם שמישהי אוהבת אותו.
הוא הלך להתמקח על מחירה של טבעת זהב, וצמצם את הוצאותיו להפליא כדי להעניק לה בקרוב את טבעת האירוסים ההיא. בעיניו היתה הטבעת סימן משמים: היא תאחד לתמיד את גורלותיהם.
הוא ילך וידבר אתה, יצעק לה ברחוב את אהבתו, רק כשיוכל להביא את הטבעת החלקה ההיא, והיא תענוד אותה ותביט בו מבוישת, כמו בטקס נישואים.
הגיע היום. וייגה אפילו לא אכל. הוא שם את הטבעת בכיס, חבש את המגבעת, נשק לידה של אמו הנרגשת עד מאוד ועזב בהליכתו המדודה והאילמת, חגיגי מאוד, כאילו צעד על שפת הגורל.
אין עדיין תגובות