היה היה פעם, בעתיד הלא רחוק… שום דבר טוב לא מחכה לסינדר בין חומות הכלא או מחוץ להן: אם תצליח […]
פרק ראשון
בדיוק כשסְקַרְלֶט הנמיכה טוס לעבר הסמטה שמאחורי פונדק ריו, נשמעו לפתע מכיוון צג התקשורת שעל מושב הנוסע צפצוף ואחריו קול דיגיטלי: “התקבלה הודעה עבור מדמואזל סְקַרְלֶט בֵּנוּאָה מאת מחלקת הנעדרים של משטרת טוּלוּז.”
הלב שלה פעם במהירות. היא הספיקה לסטות בדיוק בזמן כדי למנוע מימין הספינה להשתפשף בקיר האבן, ובלמה עד עצירה מלאה. סקרלט כיבתה את המנוע וחטפה את צג התקשורת הזנוח. אורו הכחול החיוור התנוצץ על בַּקָרי תא הטייס.
הם מצאו משהו.
משטרת טולוז כנראה מצאה משהו.
“קבל!” היא צעקה וכמעט מעכה את הצג באצבעותיה.
היא ציפתה לשיחת וידיאו מהבלש האחראי לתיק של סבתא שלה, אבל כל שהתקבל היה רצף טקסט פשוט.
28 באוג’ 126 לעש”ל
הנושא: תיק מס’ 00155819, נפתח ב־11 באוג’ 126 לעש”ל
אנו מודיעים בזאת לסקרלט בנואה מריוּ, צרפת, פ”א, כי נכון לתאריך 28 באוג’ 126 שעה 15:42, חקירת הנעדרים בעניין מישל בנואה מריוּ, צרפת, פ”א, הסתיימה בהיעדר ראיות מספיקות למעשה אלימות או פשע. ההשערה: עזיבה מרצון ו/או התאבדות.
התיק נסגר.
תודה שהשתמשת בשירותי הבילוש שלנו.
לאחר ההודעה הוקרן תשדיר של המשטרה, שהזכיר לכל טייסי ספינות המשלוחים לנווט באופן בטוח, ולא להסיר מעליהם את הרתמות כל עוד המנועים פועלים.
סקרלט בהתה במסך הקטן עד שהמילים הפכו לטשטוש מחריש אוזניים של שחור ולבן, והיה נדמה שהקרקע צונחת מתחת לספינה. לוח הפלסטיק שבגב הצג חרק בלפיתתה.
“מטומטמים,” היא סיננה אל חלל הספינה הריקה.
המילים “התיק נסגר” ענו לה בלעג.
היא פלטה צרחה מעומק הבטן והטיחה את הצג בלוח הבקרה של הספינה בתקווה שיתנפץ לרסיסי פלסטיק ומתכת וחוטי חשמל. לאחר שלוש חבטות עזות הצג רק היבהב ברוגז קל. “מטומטמים שכמוכם!” היא השליכה את הצג על הרצפה מול מושב הנוסע ונשענה בזעף לאחור, מעבירה אצבעות בתלתליה.
הרתמה שלה הכאיבה בחזה, חונקת פתאום, והיא ניתקה את האבזם ופתחה את הדלת בבעיטה, חצי נופלת אל בין צללי הסמטה. ריח השומן והוויסקי העולה מהפונדק כמעט חנק אותה, בעודה כובשת נשימות כבדות ומנסה להשקיט את הכעס בכוח ההיגיון.
היא תלך לתחנת המשטרה. היה מאוחר מדי ללכת עכשיו — אם ככה היא תלך מחר. דבר ראשון על הבוקר. היא תהיה שלווה והגיונית ותסביר להם מדוע ההנחות שלהם שגויות. היא תשכנע אותם לפתוח מחדש את התיק.
סקרלט העבירה את מפרק ידה מעל הסורק שלצד צוהר הספינה ומשכה בדלת בכוח רב יותר מזה שהמנגנון ההידראולי תוכנת לו.
היא תאמר לבלש שהוא חייב להמשיך לחפש. היא תגרום לו להקשיב. היא תגרום לו להבין שסבתא שלה לא עזבה מרצונה, ובהחלט לא התאבדה.
חמישה־שישה ארגזי פלסטיק מלאים ירקות נדחסו באחורי הספינה, אבל סקרלט בקושי הבחינה בהם. היא נמצאה קילומטרים משם, בטולוז, מתכננת את השיחה בראשה. היא העלתה כל נימוק אפשרי, כל שמץ של טיעון הגיוני שהיה לה.
משהו קרה לסבתא שלה. משהו היה לא בסדר, ואם המשטרה לא תמשיך בחיפושים, סקרלט תפנה לבית המשפט ותדאג שכל אחד מראשי הכרוב המנהלים את החקירה יפוטר ולעולם לא יעבוד שוב ו —
היא חטפה עגבנייה לוהטת בכל יד, הסתובבה לאחור והפגיזה את קיר האבן. העגבניות התפקעו, ומיץ וזרעים ניתזו על פני ערמות הזבל הממתינות לדחיסה.
ההרגשה היתה טובה. סקרלט לקחה עגבנייה נוספת ודמיינה לעצמה את ספקותיו של הבלש כאשר תנסה להסביר לו שהיעלמות פתאומית היא לא התנהגות נורמלית אצל סבתה. היא דמיינה את העגבניות מתרסקות על פניו הקטנות, הזחוחות וה —
דלת נפתחה בחבטה בדיוק כשעגבנייה רביעית התרסקה. סקרלט קפאה במקומה כשידה כבר מושטת לעגבנייה נוספת, בעוד בעל הפונדק נשען על המשקוף. פניו הצרות של ז’יל הבריקו מזיעה כשבחן את הבלגן הכתום המעוך שסקרלט עיטרה בו את קיר הבניין שלו.
“חסר לך שאלה העגבניות שלי.”
היא משכה את ידה מהארגז וניגבה אותה במכנסי הג’ינס המוכתמים שלה. היא הרגישה בחום הקורן מפניה, בהלמות הפראית של הדופק שלה.
ז’יל ניגב את הזיעה מראשו הכמעט קירח ונעץ בה מבט זועף, ההבעה הקבועה שלו. “נו?”
“הן לא שלך,” היא מילמלה. וזה היה נכון — טכנית הן היו שלה עד שישלם לה עליהן.
הוא נאנק. “אז אני אנכה לך רק שלושה אוּנים על הניקיון של הבלגן הזה. עכשיו, אם גמרת להתאמן בקליעה למטרה, אולי תואילי לסחוב משהו פנימה. כבר יומיים אני מגיש חסה נבולה.”
הוא חזר אל תוך המסעדה והשאיר את הדלת פתוחה. המולת כלים וצחוק נשפכה אל הסמטה, משונה בשגרתיות שלה.
עולמה של סקרלט קרס סביבה ואיש לא הבחין בכך. סבתא שלה נעדרה ולאיש לא היה אכפת.
היא חזרה אל הצוהר ואחזה בשולי ארגז העגבניות, מחכה עד שלבה יפסיק להתחבט בחזה. הטקסט מהצג עדיין מילא את כל מחשבותיה, אבל הן התחילו להתבהר. גל התוקפנות הראשון נותר מאחור, נרקב עם העגבניות המרוסקות.
כשהיתה מסוגלת לנשום עמוק בלי שריאותיה יתכווצו, היא הניחה את ארגז העגבניות על ארגז תפוחי האדמה והניפה אותם אל מחוץ לספינה.
הטבחים התעלמו מסקרלט בעודה חומקת מהמחבתות הרוחשות ועושה את דרכה אל המחסן הקריר. היא העמיסה את הארגזים על המדפים שסימונים בטוש נכתבו עליהם, קורצפו ונכתבו שוב עשר פעמים במהלך השנים.
“בונז’ור, סקרלי!”
סקרלט הסתובבה והסיטה את השיער מצווארה הדביק.
אמילי עמדה בפתח בפנים קורנות, עיניה נוצצות מסוד כמוס. כשראתה את ההבעה על פניה של סקרלט, נרתעה, “מה —״
“אני לא רוצה לדבר על זה.” סקרלט חמקה על פני המלצרית וחצתה שוב את המטבח, אבל אמילי מיהרה בעקבותיה בנשיפת ביטול.
“אז אל תדברי. אני פשוט שמחה שאת כאן,” אמרה ונצמדה למרפקה של סקרלט בעודן חוזרות אל הסמטה. “כי הוא חזר.” למרות התלתלים הבלונדיניים המלאכיים שהקיפו את פניה של אמילי, החיוך שעל פניה רימז על מחשבות מאוד לא טהורות.
סקרלט התנתקה ממנה, הניפה החוצה ארגז גזר לבן וצנוניות והעבירה אותו לַמלצרית. היא לא ענתה לאמילי, משום שלא היתה מסוגלת למצוא עניין בשאלה מי זה “הוא” ולמה משנה אם הוא חזר. “נהדר,” היא אמרה והניפה סל מלא בצלים סגולים.
“את לא זוכרת, מה? בחייך, סקאר, לוחם הרחוב שסיפרתי לך עליו רק לפני… אה, אולי סיפרתי לסופיה.”
“לוחם רחוב?” סקרלט עצמה עיניים בכוח בשל כאב הראש שהתחיל לפעום כנגד מצחה. “באמת, אֵם?”
“אל תהיי כזאת. הוא מתוק! והוא בא לכאן כמעט כל יום השבוע ותמיד יושב באזור שלי, וזה בטוח אומר משהו, את לא חושבת?” כשסקרלט לא אמרה דבר, המלצרית הניחה את הארגז מידיה ושלפה חפיסת מסטיקים מכיס הסינר שלה. “הוא תמיד ממש שקט, לא כמו רולנד והחבר’ה שלו. אני חושבת שהוא ביישן… ובודד.” היא הכניסה מסטיק לפה והציעה אחד גם לסקרלט.
“לוחם רחוב ביישן?” סקרלט נופפה בידה לדחות את המסטיק. “את שומעת את עצמך?”
“את צריכה לראות אותו כדי להבין. יש לו עיניים כאלה…” אמילי נופפה בידה כנגד המצח בפנטומימה של גל חום.
“אמילי!” ז’יל נגלה בפתח שוב. “תפסיקי לקשקש ותחזרי פנימה. שולחן ארבע צריך אותך.” הוא העיף בסקרלט מבט זועף, כאזהרה דוממת שינכה לה עוד אונים אם היא לא תפסיק להסיח את דעת העובדים שלו, וחזר פנימה בלי להמתין לתגובה. אמילי הוציאה לו לשון מאחורי הגב.
סקרלט השעינה את סל הבצלים על מותנה, סגרה את הצוהר ועברה על פני המלצרית. “שולחן ארבע זה הוא?”
“לא, הוא בתשע,” רטנה אמילי והרימה את ארגז ירקות השורש. כשחצו שוב את המטבח ההביל, אמילי התנשפה. “אוי, איזו טיפשה אני! כל השבוע אני מתכוונת להתקשר אלייך ולשאול על סבתא שלך. משהו חדש?”
סקרלט חשקה שיניים, המילים מההודעה מזמזמות כמו צרעות בראשה. התיק נסגר.
“שום דבר חדש,” היא אמרה והניחה לשיחה להיבלע במהומת הטבחים הצורחים זה על זה משני עברי הפס.
אמילי הלכה בעקבותיה עד המחסן והניחה את הארגזים. סקרלט שקעה בסידורם לפני שהמלצרית תאמר משהו אופטימי. אמילי ניסתה לעודד אותה באמירה, “תנסי לא לדאוג, סקאר. היא תחזור,” כמתבקש, ונסוגה בחזרה לפונדק.
הלסת של סקרלט התחילה לכאוב מחריקת השיניים. כולם התייחסו להיעלמות של סבתא שלה כאילו מדובר בחתולת רחוב שתחזור הביתה כשתהיה רעבה. אל תדאגי. היא תחזור.
אבל היא נעדרה כבר יותר משבועיים. פשוט נעלמה בלי לשלוח הודעה, בלי להיפרד, בלי אזהרה מוקדמת. היא אפילו החמיצה את יום הולדתה השמונה־עשר של סקרלט, אף ששבוע קודם לכן קנתה מצרכים להכנת עוגת הלימון האהובה על סקרלט.
אף אחד מעובדי המשק לא ראה אותה עוזבת. אף אחד מהפועלים האנדרואידים לא הקליט דבר חשוד. צג התקשורת שלה נותר מאחור, אף שבהודעות השמורות בו, ברשומות היומן או בהיסטוריית הרשת לא היה כל רמז למה שקרה. עצם העובדה שנעלמה בלי לקחת אותו היתה חשודה. אף אחד לא מסתובב בלי הצגים שלו.
אבל זה לא היה הדבר הגרוע ביותר. לא צג הרשת הנטוש או העוגה שלא נאפתה מעולם.
סקרלט מצאה גם את שבב הזיהוי של סבתה.
שבב הזיהוי שלה. הוא היה עטוף בבד חיתול מוכתם בדמה והושאר כמו חבילה זעירה על השיש במטבח.
הבלש אמר שזה מה שאנשים עושים כשהם בורחים ולא רוצים שימצאו אותם — הם עוקרים לעצמם את שבב הזיהוי. הוא אמר את זה כאילו זאת התשובה לתעלומה, אבל סקרלט חשבה לעצמה שגם רוב החוטפים בוודאי מכירים את הטריק הזה.
אין עדיין תגובות