סדקים ברוח

ציור מסתורי המתאר אישה וליצן הדומה דמיון מבהיל להיטלר, מכה גלים בפריז, בארה"ב, ברומא, בג'נבה ואפילו בארץ. אדם, איש מודיעין בעבר, מרים את הכפפה ומנסה למצוא את הציור ולהעלים אותו מכל התככנים שמנסים להשיג אותו. תכנית שטנית נחשפת בכל עוצמתה. זוממיה חותרים להנחית פגיעה מוסרית, דיפלומטית ותדמיתית אנושה על העולם היהודי. "אני יודע שתמונה אחת שווה אלף מילים אבל גם בעידן התקשורת הכול-יכולה, זה איננו מבשר את יום הדין. ראיתי דמויות וקריקטורות יותר מרשימות", אומר אחד הגיבורים בסיפור, אך הציור העלום לוקח את הקורא למקומות לא צפויים. המרדף המותח עובר דרך מנזר בבולגריה, עולם הרוח החיפאי, בוסטון האגדית ופריז של האליטה הבורגנית הממאנת להתמודד עם העבר האפל שלה, ונמשך עד סופו המפתיע של הספר.
אריה דריפוס עלה מצרפת לפני יותר משישים שנה. בעברו היה איש חינוך ושליח של המדינה באירופה ובאפריקה; הוא שירת בצבא הקבע, ומחזיק בתואר שני של האוניברסיטה העברית בספרות אירופאית וחינוך. שימש מדריך בפנימייה, מורה, מנהל ומפקח מחוזי. הוא פעיל שנים רבות בעמותה לילד החוסה, בבית החולים שלוותה ובעמותת קליר בירוחם.
אריה נשוי למרים, הוא אב לשלוש בנות וסב לתשעה נכדים. כיום, בגיל הזהב, הוא מרשה לעצמו להיות מי שהוא באמת רוצה ויכול להיות. מתעורר מדי בוקר עם תקווה בלב לעשות עוד משהו קטן.
'סדקים ברוח' הוא ספרו השני והספר השלישי כבר הולך ונרקם.

מקט: 4-698-558-4

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ציור מסתורי המתאר אישה וליצן הדומה דמיון מבהיל להיטלר, מכה גלים בפריז, בארה"ב, ברומא, בג'נבה ואפילו בארץ. אדם, איש מודיעין […]

---

חיפה עיר פרזות

עד לגיל הפנסיה לא גילה אדם עניין מיוחד בחיפה. שמה של בירת הצפון נפקד ממפת הדרכים שהוא התווה לעצמו עוד בגיל בר מצווה ודבק בה כל חייו. היציאה לגמלאות מצאה אותו חלוק עם עצמו. מחציתו האחת של הפנסיונר הטרי דרשה עקביות ונאמנות למסורת ועמידה במובן מאליו; קרי חזרה למושב הקטן ועלום השם בשומרון. לא, חלילה, כבררת מחדל אלא כמוצא מועדף וטבעי עבור כל אלה שבחרו לעסוק בחקלאות ולהתפרנס מן המשק המשפחתי המשגשג. המחצית השנייה תבעה ממנו בתוקף מימוש הנדר שנשבע לעצמו; קרי התחמקות מחזרה למושב שהייתה סותמת את הגולל על כל יומרה להוציא את חלום הילדות שלו לפועל. הסלידה שלו ממנעמי ההווי העירוני עמדה בתווך בין שתי האפשרויות. אחרי לבטים קשים, התפשר עם עצמו והחליט על חיפה, העיר הפחות עירונית מבין הערים הישראליות הגדולות, הסיכוי הגדול ביותר לתת מענה סביר הן למאוויים הכמוסים שלו והן להשגות המתקוממות נגד רעיון המעבר לעיר. יישום הפשרה לווה במסכת ייסורים לא פשוטה, אבל מה שהחל בצעדים מהוססים ובהתלהבות מזערית בלשון המעטה, התגלה ברבות הימים כתחילתו של סיפור אהבה אמתי. אדם מצא את מקומו בחיפה ביותר ממובן אחד. מסורת משפחתית עתיקת יומין שייעדה את הבנים בראש וראשונה לעבודה במשק החקלאי המשפחתי הייתה שורש הבעיה. התפיסה של 'חקלאות קודם ומעל לכול' שהייתה מקובלת בחברה בימים ההם הותירה פתח מילוט קטן כחלופה – התגייסות לשירות הציבורי. קריירה באחד ממשרדי הממשלה ה'גבריים' נחשבה מוצא של כבוד.

אדם לא התקומם נגד רוח הגזרות. למראית עין, היה שלם עם הדרישה לא לסטות מן המתווה המשפחתי שאבות-אבותיו שרבטו עבורו. התחושות הפנימיות האמתיות שהסעירו אותו לא נתגלו; איש לא שאל לדעתו. בתגובה, שרטט לעצמו הנער בעל הדמיון היצירתי מתווה אישי שאמור היה לאפשר לו לכבד הן את המחויבויות לרוח המשפחתית שקיבל על עצמו והן את הכמיהה למימוש עצמי. את פרק הזמן שעוד נותר לו לבלות בקן המשפחתי בין גיל בר המצווה עד לגיוס לצבא, הוא מילא בנאמנות בהתאם לכל ציפיות הסביבה. הוא היה תלמיד טוב, בן מסור ושוליה יעיל בשגרת העבודה במשק. הפרק הצבאי הקצר בחייו לא הנחיל הפתעות. כצפוי, סיים את שנות השירות בדרגת קצונה. ההורים המאוכזבים קיבלו בהבנה את החלטתו להצטרף לשירות ממשלתי ולא לחזור למשק.

"אני אתגעגע", ייבבה האם בסוד חדר השינה שלהם. "עכשיו זה ברור. החיים שלו יהיו במקום אחר לא לצדנו במשק".

"המשק יתגעגע אליו. הבן שלנו בחור חסון, ויש לו גם זוג ידיים טובות. אני לא נהיה צעיר יותר", נאנח האב. כדרכם של הורים, הם שמרו את השגותיהם לעצמם ונתנו לבן הנוטש את ברכת הדרך. אדם נפרד מן המשק ומן ההווי החקלאי ללא נקיפות מצפון עזות מדי.

"הוא עוד יחזור, אתם תראו", ניחמה אותם הסבתא, "הבחור הזה תמים ונקי מכדי להיות מסוגל להתחכך הרבה זמן עם העירוניים הממולחים האלה".

הסבתא טעתה לגבי הנכד שלה כמו רבים אחריה. האופי המיוחד של אדם הוא שעמד לו לחוסן במשך שנות הקריירה הארוכות ובחלקן גם מפרכות. אדם נשאר נאמן לעצמו. לא נפערו סדקים בחומה שהקים סביבו הודות לכיבוד שני כללים שאימץ ודבק בהם ללא לאות: לא 'ללכלך' על הזולת ולא להידרדר בשום מקרה עד כדי פשרות המגלמות בתוכן ניחוח של רמאות עצמית.

ההקפדה המדוקדקת על מילוי מוחלט של שני הצווים האישיים האלה הפכה אותו לדמות מעט חריגה בנוף הישראלי. עמיתים ויריבים התפעלו מן הכישרון המדהים של איש כל כך צעיר להתרחק מתקלות מביכות בלי עשיית גלים שלא לצורך. המושבניק הצעיר דילג על כל המהמורות והמכשולים שניצבו בדרכו לצמרת ולא התפשר עם עצמו. אדם לא נתן לספק לנבור בו גם ברגעים הקשים ביותר; תכנית המתווה המקורית שהגה עוד בנעוריו קיימה את הבטחותיה. הוא נאחז בה כמענה לתביעות המסורת המשפחתית, אבל גם ובעיקר כקרש קפיצה כלכלי-מעמדי שבבוא העת יקרב אותו ליישום חלומותיו. הוא לא אפשר לאיש להציץ לתוך עולמו; גם לא למקורבים ביותר, שבכל מקרה לא היו רבים. הוא פשוט התמקד כל השנים בקיום אדוק של מסכת החלטות גיל בר המצווה. זה אפשר לו להגיע לגיל הפרישה ממשרתו הרמה במודיעין כאל שלב מבורך בדרך להמשך מיצוי מפת הדרכים שלו.

"ככלות הכול", אמר לעצמו, "הייתי שותף לדברים חשובים. המשפחה מרוצה והכנתי לי בסיס כלכלי מוצק. מעכשיו אני אדם חופשי".

מסיבת הפרֵדה הייתה מפוארת ורוויית אי-הבנות. בעוד רבים מעמיתיו חשו שהיציאה לגמלאות היא למעשה סוג של פיחות במעמד, הסתיר אדם מאחורי החיוך הנצחי שלו תחושת הקלה אמתית שאפפה אותו.

"אתם אלה שימשיכו לדשדש בביצה שלהם, ואני אתחיל לטפל בחלומות שלי", אמר להם בלבו. "אז למה אתם עורכים לי את מסיבת הפרדה העגמומית למחצה הזאת? אני עולה שלב בחיים ועובר מהפרק של 'מה שאני חייב' לפרק שייחלתי לו כל השנים, 'עידן מה שאני אוהב'".

הגמלאי הטרי שמר את מחשבותיו לעצמו, מה גם שלמרות עשרות שנים שחלפו בדיונים העצמיים שלו, הוא הוסיף לעשות שימוש בלקסיקון של הילד בן ה-13 שפעם היה.

"ילדותי או לא, בבוא העת זה יעזור לי להרגיש שוב כמו צעיר מתחיל. אין לי אשליות. בן אדם שמחצית חייו מאחוריו, אינו זהה לעלם תמים, אבל חלום שהוא מבקש ליישם, אסור שישתנה", רשם פעם ביומן שלו, בעצם השותף היחיד להגיגיו. אוהב, בעגה של הנער בגיל בר המצווה, הייתה מילה נרדפת לעולם האמנות. אך כמו רוב בני גילו גם הוא גילה עניין הולך וגובר בבנות המין השני. למרבה הפלא, האהבה שהוא חשב עליה לא כוּונה לאמנים עצמם אלא ליצירות שלהם. לא שהוא סלד ממראה אישה יפה מעורטלת, אבל הוא התעניין לא פחות בביוגרפיה של צייר ספרדי מזוקן בן המאה ה-16. הוא נמשך במיוחד לעולם הציור והפיסול, אבל חש דחף כפייתי לקחת חלק בכל פעילות שקשורה לאמנויות שנקרתה בדרכו. הוא צייר בהתלהבות, ולא נרתע מהתנדבות במקהלה. הדבר גרם לו להיחשב ל'יורם' של השכבה למשך שנה שלמה בתיכון בהיותו האחד והיחיד מבין הבנים שלא הבריז למורה למוזיקה. אביו, חקלאי מן הדור שטרם נטש את העבודה בשדות וברפת, לגלג בגלוי על מה שהוא הגדיר כנטיות הלא גבריות של בנו. אדם בלע את רוקו, עשה את המוטל עליו במשק ושמר את דעותיו לעצמו. בזמנו החופשי רץ להשתתף בכל החוגים האפשריים וינק את כל המידע האפשרי על גיבוריו בספרייה העשירה של המרכז הקהילתי של הכפר.

חיפה צועדת עם הזמן. החזות המיתולוגית שלה, ללא ספק חלק אינטגרלי של הנרטיב הציוני, מחליפה צורה במהירות מסחררת. שכונות הפאר של העבר משנות אופי, בת גלים המוזנחת הופכת לחביבת המשקיעים, ואילו שכונת הדר נאבקת עכשיו על מקומה בלב מרכז המפה העירונית המתחדשת. עבר מפואר והווה סואן עומדים לזכותה; העתיד לוט בערפל סמיך. תכתיבי הכלכלה המודרנית מתעמרים בה, אבל לדעת רבים מוותיקי העיר היא נותרה אחד השרידים האחרונים של הרוח החיפאית האמתית. סובלנות חברתית, תמימות עסקית וגעגועים להווי שלא יחזור עוד חברו בה יחד. אדם שמע בקול המייעצים שלא להתעלם מן היתרונות שלה. הוא זכה בתמורה לחבילה מתגמלת שגם בחלומותיו הוורודים ביותר לא העז לייחל לה. בכיר במערכת הביטחון, שהוא במהותו איש שטח, אינו יוצא לגמלאות ללא מושג מעשי על העולם האמתי, גם לא האידאליסט השרוף ביותר. אבל לא כמו אצל רבים אחרים, התשוקה לעשייה עדיין בערה בו בכל עוצמתה. מי שלא הכיר אותו יכול היה לראות בו סוג של דמות שחוקה משהו ונטולת ציפיות גדולות ונצורות. האחרים ידעו אחרת. אדם הגמלאי לא היה פחות נחוש בדעתו מן האיש שהיה בימי הזוהר שלו.

"הגעתי לגיל הנכון", כתב ב'פרד', היומן האהוב עליו, "כדי להתמסר בצורה אחראית למה שבעיניי חשוב באמת. אלך עם זה עד הסוף ושילעיזו המלעיזים!"

הצעד הראשון המתבקש היה מציאת אכסניה ל'זמנים' ומגורים לעצמו. חשש סוחף מפני כישלון וסלידה מסוימת מן השנים שחלפו, תוצר לוואי של מה שהוא החשיב כהתבטלות מתמשכת וכניעה בפני תכתיבי המכבש הפוליטי, מילאו תפקיד מרכזי במלאכת החיפושים. המוטו שאימץ לעצמו ברגע שנטש את המערכת ונהיה אזרח מן השורה – ארבע מילים של שיר ששמע באקראי: "אין לי מה להפסיד" – שיקף את אופי מרחב החיים החדש שהוא תר אחריו. משפט קצר וקולע בפני עצמו שכאילו חובר למענו. מציאת הפינה הראויה התחוורה כמהלך סבוך יותר ממה שהעריך, מה גם שהחל את מסע החיפושים בלב חצוי. חיפה, על אף כל היתרונות הגלומים בה, לא נכנעה לו בקלות. היא הייתה אדמה זרה, עדיין לא הארץ המובטחת. החופים המטופחים של העיר לא דיברו אליו, וגם הנופים המרהיבים הנשקפים ממרומי הכרמל לא הלהיבו אותו.

ההחלטה לא לחזור למושב שהתקבלה משיקולים פרקטיים, לא קירבה את מנעמי העיר אל לבו. מרחבי חיפה החבויה למחצה בחיק הטבע לא קרצו לו. אדם, שומר קנאי על הגזרה הספורטיבית, הרגיל את עצמו להסתפק במרחבים הצנועים שעמדו לרשותו בבתי המלון ובאכסניות מזדמנות אחרות שהיו לו לבית שני בכורח המציאות. הצטרפות לשורות הרצים בין העצים הירוקים בשעות הבוקר לא נראתה הכרחית, והקולות והציוצים של היונים לא נעמו לו במיוחד.

"אני מושבניק בנשמה. אני ועיר זה זוג מוזר. נכון, חיפה לא ממש עיר ובכל זאת אני מאמין שעבור 'זמנים' זה המקום הנכון. אני אצטרך להתרגל… ובכל מקרה, מירי עירונית", התאמץ לשכנע את כל התוהים על בחירת עיר הכרמל למרכז הפעילות החדש שלו. מירי אשתו, גרושתו ואז אהבתו היחידה. קשר רגשי עקלקל וסוער שרד את הפרדה הרשמית ביניהם. ואף שאדם לעולם לא היה מודה בזה בפה מלא, זיק תקווה כבוי למחצה הבהב אצלו; גם האפשרות של התחברות מחודשת מצאה את מקומה בין השיקולים שלו. עם זאת, כאדם מעשי ומפוכח הוא לא הניח לעצמו לבנות תלי-תלים של תקוות הזויות. אפשרות של מעבר לאחת משתי הערים הגדולות האחרות, ירושלים הבירה, "עיר שבה גם הקודש נעשה מושחת" או תל אביב הנובורישית החומרנית, לא נשקלה כלל. הפור נפל. אדם, 'זמנים' וחיפה נידונו למצוא שפה משותפת.

היזם החובב הצטייד במפת העיר ושרבט בה קווים אדומים סביב האזורים שנראו לו בעלי נגישות טבעית ונתונים מבטיחים מבחינה כלכלית. בבוקר השני שלו כחיפאי פתח במסע רגלי שעתיד היה להימשך שבועות של חיפוש אינטנסיבי. מסע ההיכרות הנמרץ עם המכורה החדשה שלו הנחיל לו לא מעט אכזבות. אך מעז יצא מתוק, והוא נשבה בקסמי השלווה הפסטורלית הנושבת באחדות משכונות העיר.

"יש פה שכונות שלא נכנעות לרוח הזמן ושומרות על האופי האמתי שלהן. זה מה שאני מחפש, זה מה שמתאים לי", הצהיר בפני כל מי שרק היה מוכן לשמוע. ימים ושבועות חלפו, ובלי שהוא יהיה מודע לכך, תחושה של נינוחות פילחה בו את דרכה. לחץ הימים הראשונים התפוגג, והחיפושים הפכו לחוויה מהנה. הוא אימץ את חיפה, וחיפה אימצה אותו.

"בחירה ראויה", צהל לאחר השבועיים הראשונים בדוח השבועי שלו ל'פרד'. אדם התקשה להבהיר לעצמו את פשר ההתלהבות החדשה שלו. לא היה במחזה המרהיב של שקיעת השמש היומית מעל למפרץ או בניחוח הווי החיים המיושן שעדיין היתמר מעל לאזורים אחדים, הסבר מניח את הדעת. השמחה הייתה מוקדמת משהו; ימי חיפוש ארוכים השתרכו זה אחר זה ופתרון למצוקה לא נראה באופק. יודעי דבר הרעיפו עליו תלי-תלים של נימוקים וטיעונים שלא שינו דבר. לדבריהם, החיפוש התנהל בתקופה לא קלה. ניצני הבועה המטריפה את שוק הנדל"ן בישראל החלו לבצבץ גם בחיפה. וכמובן, הפער המגוחך בין האמצעים שעמדו לרשותו לבין הנכס המבוקש לא הקלו. ולסיכום, משפט מסכם לעגני:

"אמרנו לך, המסע שלך נועד מראש לכישלון. בארץ הזאת בכלל ובחיפה במיוחד כל ניסיון לגשר בין חלומות למציאות מגביל את ההיצע בצורה דרמתית".

"זה חלום זה", רשם אדם לעצמו בזעם בתום שבוע שלישי של חיפושים עקרים. "אז מה אם חיפה אינה משופעת בבניינים שעונים על מה שאני מחפש? אפשר לחשוב שֶׁנָחַתִּי מן הירח. אין פה יותר בית בעל חותם מקומי מקורי, נגישות מתקבלת על הדעת וגדול דיו לאכלס את 'זמנים'".

המחיר לא היה המכשול העיקרי היחיד. משהו אישי נוסף העיב על החיפוש, מכשול נוסף, אישי יותר. סמלית ומעשית אדם הגיע לחיפה נחוש בדעתו לא רק להקים את 'זמנים' אלא גם להשיל מעצמו את כל דפוסי ההתנהגות שמיררו את חייו בחממה הממשלתית. חזות ואופי האכסניה שהוא חיפש היו אמורים לשמש כרטיס ביקור וסמל לתהפוכות שביקש להנחיל לחייו.

"בוחנים אדם על פי המעשים שלו, לא דיבורי סרק", רשם ביומנו, "אני אהיה אדם אחר רק אם 'זמנים' יצליח להיות משהו אחר. אני לא מבקש מהם לחלוק את החלום שלי, אז מה להם ללעוג? תמימות ויושרה אינן בהכרח מטבע עובר לסוחר בשוק הנדל"ן". אדם למד מהר מאוד שחיפה הפוריטנית אינה שונה במובן הזה מערים אחרות בישראל. החיכוכים עם המציאות הלכו והתרבו. הוא שוב מצא את עצמו אפוף מעטה של בדידות. היסוסים בלתי נמנעים התעוררו, אך הוא שמר אותם לעצמו.

"אין לי מה לקטר. זו הדרך של הנמושות", רשם. "אני האשם היחיד בשבר הזה. ברגע שהם הבחינו שיקשה להוליך אותי שולל, הם עזבו אותי לנפשי. אז מה לי להלין, זה ממילא חלב שנשפך. אם אני באמת מבקש לבנות נדבך קטן של העולם היהודי המקורי האמתי כאן, זה כנראה חלק מן המחיר. ברור לי שאין הרבה אידאליסטים בין סוחרי נדל"ן. זה לא אומר שאני חייב לתת לחוסר ההגינות המסחרית שלהם לעמוד בדרכי. 'זמנים' קום תקום, גם אם אצטרך למצוא את המקום בעצמי. הם לא יכולים להבין שאני רוצה שהקול היהודי שישמיעו שם יצא מבית יהודי אמתי ולא מחיקוי עלוב של לוקסוס אמריקאי".

אבל רגעי הדכדוך התרבו. במהלך ראיון טלוויזיה נדיר ברשת המקומית הוא ניסה לשווא להסביר את עצמו. למראיינת היו תכניות אחרות.

"אתה שוחה נגד הזרם. מי ערב לך שמישהו בכלל ישים לב לקול קורא במדבר מן הסוג הזה?" הטיחה בצורה בוטה. אדם חייך, הניף אצבע זועמת לעברה אבל שמר על קור רוח.

"'זמנים' יהיה משהו ייחודי. עבור רבים מאתנו, אולי אפילו סוג של תשובה מתורבתת לחומר הנבוב שהתקשורת מעמיסה עלינו מדי יום במצוות הממסד", ענה בשלווה מהולה בקורטוב של ציניות נקמנית.

"אז איך קרה שבעל עמדות נחרצות כאלה גזר על עצמו כל כך הרבה שנות שתיקה?" החזירה לו המראיינת הצעירה בלי להתבלבל לרגע.

"אין לי תירוצים. דאגתי לעצמי כמו כולם, אני מניח. לזכותי ייאמר שהאמנתי במה שעשיתי. אני לא קרבן של השיטה, זרמתי אתה", ענה בכנות.

שלא לפרסום, מול מיקרופון סגור, הוא הרשה לעצמו להתבטא בצורה בוטה יותר.

"את באמת מאמינה שמישהו שם למעלה היה מתרגש? מאוויי העם, חומריים ורוחניים כאחד, לא עומדים בראש הדאגות שלהם. זה המכנה המשותף לכל המחנות הפוליטיים. מבחינה זאת, כולם בעלי אותה תפיסת עולם. אני לא כבשה תמימה".

"ובכל זאת בלעת רוק ושתקת. מה חשבת לעצמך?"

"שאני לא טיפוס של מנהיג. בחרתי במודע שלא להסתבך. אם כבר מדברים בגילוי לב, אני מוכן לגלות שכל השנים הלכתי במתווה ששרטטתי לעצמי עוד כשהייתי נער".

"אתה רוצה להגיד שהשתיקה הייתה חלק מן המתווה שלך?"

"בהתחלה, לא במודע. אחר כך לא מצאתי חלופה הגיונית. את מבינה, המסלול שלי התפצל לשני חלקים עיקריים. ללא השלמת החלק הראשון אין בסיס לשני, לפחות לא מבחינה כלכלית. אז בלעתי הרבה צפרדעים בחלק הראשון למען השגת יש מאין שבלעדיו כל התפשרויות עם העולם שלהם היו לשווא. עכשיו, כשהגעתי לחלק השני, אנסה לעשות משהו יותר לרוחי".

"מילים כדרבנות", גיחכה העיתונאית, "איך זה יבוא לידי ביטוי באופן מעשי?"

"אצטרף למתי המעט שעדיין נאבקים נגד זילות הארץ בידי עסקנים בורים ופוליטיקאים קיצוניים. שני הצדדים חסרי כל זיק של מחויבות להאדרת הנפש היהודית", השיב אדם בטון סרקסטי.

"זה נשמע כאילו יש בדעתך להיכנס לפוליטיקה", תמהה המראיינת.

"אל תלעגי לי! אני מתכוון לנסות להקדיש את כל הזמן הנותר לי לאיתור נשמות ורוחות יהודיות שעדיין משוטטות בעולם שבעים שנה אחרי השואה. נשמע הזוי? אולי! לא אפרט עכשיו, אני בטוח שבבוא העת עוד תשמעי על זה".

'פרד' היה היחיד בסוד העניינים. אתו אדם היה גלוי לגמרי. הידידות, בעצם התלות בין אדם ל'פרד', החלה בימי משבר הנעורים והחזיקה מעמד משך כל השנים. בתיכון, אדם היה בין השאר מכור לריקודים סלוניים. בעת ההיא כיכב השחקן-זמר האמריקאי פרד אסטר מעל מסכי הקולנוע בסרטי ריקוד ושירה. אדם העריץ אותו. 'פרד' היה בדרך הטבע השם שהוענק לחבר הנצחי שלו, היומן. 'פרד' מילא מגוון תפקידים רגשיים בחייו של אדם, אבל הראשי והייחודי ביותר היה דרגת האמון ללא אח ורע, שאפיינה את מערכת היחסים שלהם. התלות הזאת העלתה את 'פרד' למעמד שרבים לפניו ובעיקר רבות אחריו, חמדו. 'פרד' מוטט את חומת השתיקה שאיימה להאפיל על עולמו.

המקריות הטתה את הכף בחיפושים. סמטה צדדית בשכונת הדר כמעט בעיר התחתית קרצה לאדם. אמנם סביבת הסמטה ידעה ימים טובים יותר, אבל להבדיל מכמה שכונות אחרות, 'הדר' לא התכחשה לפגעי התהפוכות הרבות שחוותה. בדרך לא הגיונית, החזות המתכלה שלה לא רק שלא גרעה מן המראה שלה, אלא אף תרמה לה קורטוב אותנטיות.

אוכלוסיית השכונה המידרדרת, לעומת זאת, לא נהנית מאותה הפריבילגיה. גלי שמועות חוזרות ונשנות על אודות אלימות ועבריינות משתוללות בלילות לא הרפו ממנה; חותם שלילי שאינו מונע מתושבי העיר להידחס ברחובות הססגוניים והתוססים בשעות היום. בנרטיב החיפאי הרחוב הראשי של השכונה, רחוב הרצל, מוזכר כמכרה בלתי אכזב של הפתעות. המחירים הוגנים בדוכנים, ואיכות הסחורה מניחה את הדעת. ניחוח של תחושת כדאיות כלכלית מהולה בקמצוץ של הרפתקנות המיתמר מעליו מושך תיירים, מחפשי מציאות וסתם סקרנים בכל ימות השנה. בוקר אחד חיפש אדם דרך קיצור לרחוב הראשי. הוא ניסה את מזלו בסמטה צרה וגילה את משאת נפשו. בית ערבי ענקי עתיק, אוצר אדריכלי אמתי. בניין נטוש וכל כך מוזנח שבמבט ראשון נראה נדון להריסה. בדיקה מקצועית יסודית חיובית מרגיעה ותג מחיר בתחום הסביר הכריעו את הכף. יודעי דבר מקומיים הבקיאים במדדים הכלכליים של עיר הכרמל לא שבעו נחת מן ההחלטה. אנשי החוג החברתי של אדם הרימו גבה ספקנית.

"אתה מסתכן. מדובר בנכס עלוב באחד האזורים המפוקפקים של העיר. איש אינו יכול לאמוד בוודאות את הסכום שתצטרך להוסיף כדי להחזיר לו חזות מתורבתת", התריעו כאיש אחד. אדם לא התרשם מן הביקורת הקטלנית. רעוע ככל שהיה ולמרות הרשימה המרשימה של השגות מקצועיות, הבניין היה כל מה שהוא חלם עליו וכמעט נואש למצוא. הוא נשאר בשלו.

"מצאתי מבנה בעל פוטנציאל עצום. ניתן בקלות יחסית לשדרג אותו למקום מסביר פנים. כל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את האכסניה העתידית של 'זמנים'", השיב בתקיפות למלינים. את הנימוק המנצח שמר לסוף: "הוא גם זול. אין צורך להרבות במילים כדי לתאר עד כמה זה מגדיל את מרווח אפשרויות השיפוץ", לעג.

"שיפוץ מוצלח ככל שיהיה לא ישנה את פני הסביבה", הקשו העקשנים.

"מי יודע? אני מתכוון לשיפוץ מן הסוג שאי-אפשר היה לחלום עליו אם הנכס היה באזור יוקרתי. הייתי מתרושש ולא מצליח לסיים את העבודה".

"אבל למה דווקא בהדר? חיפה כל כך יפה!" העירו אלה שהתקשו להשתכנע.

"הדר דווקא נראית לי בחירה לעניין. זו שכונה מעורבת בלב עיר מעורבת. מה יכול להיות ראוי יותר מכך כדי לאמץ את שרידי הרוח היהודית בגלות? לדעתי, לזה התכוונו אבות הציונות. אני מקים את 'זמנים' כדי לתת מענה תרבותי למאמצי הנאצים וחסידיהם למגר כל זכר של הישות היהודית מעל פני האדמה. לא משנה לי איך אתם מסתכלים על זה. כלומר, אם אתם נמנים על גדודי הסוגדים לגרמניה החדשה ומזלזלים בשורשים שלכם, או שאתם סתם אדישים לנושא. העובדות מדברות בעד עצמן. המנטרה האנטישמית מפלסת לעצמה דרך בכל מקום. יש סימנים ברורים שמעידים שיובל שנים אחרי השואה אנחנו חוזרים למצב שקדם לה".

השומעים האדישים ובעלי האינטרסים לא השתכנעו.

"אדם בדרך להתאבדות כלכלית", הזהירו.

עם נועה, האדריכלית הצעירה שקיבלה על עצמה את המשימה הרגישה של השיפוץ, עשה אדם שימוש בשפה הרבה פחות מליצית:

"אני לא מנסה להקים עוד גלריה לזכר המתים, עוד מוזאון שואה בזעיר אנפין. יש כבר מספיק כאלה ומספר המבקרים בהם בלאו הכי במגמת ירידה מתמדת. אני מדמיין לעצמי בית צנוע. הדגש הוא על צנוע אבל חי ובועט. אני רוצה מקום שבו המבקרים ירגישו מהרגע הראשון ש'זמנים' הוא שיר הלל לרוח היהודית במשך הדורות".

"למה אתה מתכוון ברוח יהודית? יש לנו הכותל, חפירות, מסורת ומה לא! אז מה בדיוק…"

"את מתעלמת מן הדבר החשוב ביותר, היהודי עצמו. נועה, הבית שלנו אמור להיות הבית של כל דכפין. יהיה זה משורר רחוב מבגדד, צייר איטלקי בעל מוניטין עולמי או צייר אלמוני ממזרח אירופה. צריך לבנות בית להיכל עם מסר ברור לכול. האמנים היו מאז ומתמיד הבבואה האמתית ביותר של צלם האומה".

"בלי השואה…" גמגמה נועה.

"בוודאי שלא! עם השואה, אבל לא רק השואה. מבחינתי, עבודות הניצולים והקרבנות של השואה צריכות להשתלב ברצף הרוחני של המוצגים. לא כרוחות רפאים הזועקות מן העבר אלא כחלק מכונן וחי של ההווה".

"אתה לא חושש שהגישה החריגה שלך תעורר עוינות?"

"את צברית! קשה לך להיכנס לראש שלי. ישראל לא רק שלנו; היא נוצרה בראש וראשונה כדי לשמש מבצר רוחני לכל יהודי, חי או מת, באשר הוא. זה כמובן תקף לגבי תקופת השואה אבל גם, ולא פחות, למה שבא אחריה".

"אני לא משוכנעת שאני יורדת לסוף דעתך. אולי עדיף…"

"נולדת כאן, אני לא. את תייצגי את היהודי החדש, אני אדבר בשמו של המודל הישן. נתפשר וביחד נעשה מה שנחוץ", שיסע אותה אדם, "אני לא עוד רומנטיקן תועה; אני יודע מה שאני רוצה וזה מצריך שילוב רוח שונה, גישה תמימה שלא נגועה באובססיה הכלכלית המשחיתה כל חלקה טובה".

ההתלהבות והנחישות של אדם חוללו פלאים. ה'חממה היהודית' קרמה עור וגידים בקצב מסחרר. הבניין המשופץ נפתח בפני הקהל. 'זמנים' החל להטביע את חותמו על העיר כמרכז תרבותי שאין בלתו. בתום השנה הראשונה זכה 'זמנים' לעלות לכותרות בזכות כתבת עומק נושאת את השם הלא מחמיא 'כישלון היוהרה'. אדם קיבל אותה עם פרסומה, נבהל לרגע ומיד נרגע. המסקנה המרכזית של הכתבה איששה את כל מה שהוא כבר ידע ולא העז לומר בקול רם, שהרוח הנושבת ב'זמנים' נטמעה בהצלחה.

"הראינו להם שאצלנו הכול עדיין אפשרי", השתבח אדם. קריאה חוזרת גילתה תמונה מאוזנת יותר בין שבחים לביקורת. אדם נאנח, הרכיב את המשקפיים החדשים שלו וכהרגלו במקרים של מחלוקת עם עצמו קרא שוב את כל הכתבה בקול רם.

"'זמנים' הוא סיפור הצלחה חלקי בלבד. מספר המבקרים המגיעים כדי להתפרקד על האווירה האירופאית בקפה שבקומה הראשונה עולה על מספר העולים לקומה השלישית. המספרים אומרים דרשני, שכן את המסר היומרני של המקום תוכלו למצוא בקומה השלישית בלבד".

"מה היא רוצה? בלי ההכנסות של בית הקפה אפשר לסגור את העסק", רטן אדם. איש לא ענה, הוא היה בגפו. הוא לא מצא מה להעיר על התיאור המציאותי של 'זמנים' בעיני הכתבת. "זמנים האמתי נמצא אך ורק בקומה השלישית; זו נחלתם של המבקשים לחלוק כבוד לאמני העבר. העלייה לאולם רחב הממדים שם דורשת אומץ. גם ההתמודדות עם הכאב, הסבל והאכזריות הפראית המשתקפת אינה קלה. כל המבקר בקומה הזאת ולו הקשוח ביותר יורד משם במצב רוח עכור. המראה מדכא. אבנים מחוספסות עם שלטי נחושת נושאי שמות, קירות ריקים בצבע המשרפות תחת תקרה צבועה בשחור נקמני יוצרים אווירה של טרום-סערה אפוקליפטית מזעזעת שמרתיעה רבים. תצוגות עבודות אלמוניות, השמעת מוזיקת רקע, שורות-שורות של פסלים שאותות הזמן ניכרים בהם מוסיפים לאווירה הקשה. לסיכום", כתבו עורכי הסקר, "כל זה מתנקז למתווה פדגוגי חד, ברור ומכביד שעלול להיות בלתי מובן לילידי הארץ וליוצאי ארצות שהעבר שלהם מצביע על הנרטיב השונה של אלה שלא חוו את השואה במישרין. הם שם, אנחנו כאן וכולנו עם אחד. זו קביעה שרבים בישראל אינם חשים עוד מחויבות אליה. לא לי לקבוע אם מדובר בתופעה שיש להצטער או להתברך בה".

השמועה על 'זמנים' התפשטה. מראה אוטובוסי תיירים מתמרנים בסמטה הצרה הפך לשגרה, ומדי פעם אפילו נצפו מחנכים נועזים שגררו כיתות שלמות לקומה השלישית. אבל במקביל, נבואת הזעם של עורכי הסקר אימתה את עצמה. ההצלחה הכלכלית הבלתי צפויה פגעה בייעוד האמתי של הבית. הצוות של 'זמנים' ערך סקר מקביל. הממצאים שלהם חפפו לממצאי הכתבה. קהל הלקוחות של 'זמנים' התפלג לשני חלקים שונים בהיקפם ובמטרתם. המסקנה שלהם הייתה לא פחות בוטה.

"'זמנים' גורם בשוגג לקיטוב. הנתח הגדול נוהר לקומה הראשונה. הם באים לבלות כאן ומתעלמים לרוב מן הנעשה בקומה שמעליהם. החלק השני, מצומצם יותר, צופה בהם בבוז גלוי. מוזיקת הרקע הייחודית לכל קומה רק ממחישה את הפער הנפער בין שני הקהלים. יש הרואים במוזיקה הרומנטית הקלילה של הקומה הראשונה אנטיתזה בוטה לקולות המסורת היהודית שבקומת הגג".

"'זמנים'", סיכם אדם, "הוא מקום של פשרות. כל אחד יכול וצריך למצוא בו את מקומו, גם אם הוא נדרש לפשרות. הנה אנחנו סוגרים בערבי שבתות, אבל פותחים בשבתות וזה עובד. אז גם באי הקומה השלישית יצטרכו להשלים עם הרבגוניות שלנו. אין חלופה אם לא נלמד להתפשר".

חמש שנים לאחר התנחלותו בחיפה ושלוש שנים מיום פתיחת שערי 'זמנים' לציבור, עשה אדם חשבון נפש נוקב. שלוש המסקנות העיקריות שאליהן הגיע נחרטו באותיות שחורות גדולות בדף נפרד ב'פרד'.

"הצלחנו! הרעיון קרם עור וגידים ועל אף כל המגרעות עושה משהו בכיוון הנכון. נכשלנו! 'זמנים' לא מצליח להסתנן למעמקי התודעה הציבורית. נכבדים ו'עמך' רבים מדי עושים 'פוזה' של הזדהות ליד שלט הכניסה ודיינו. תחושה מכאיבה שאנחנו מחטיאים את המטרה לשמה נוצרנו מרחפת באוויר ומאפילה על ההישגים הכלכליים שלנו. זמנים לא נועד להיות עסק כלכלי. חוץ מזה, לא ברור לי למי ולמה לייחס את השגשוג המזהיר שלנו. אני חושש שאין לו קשר מהותי לתכנים שביקשנו להחיות. המאזן מצביע לא פחות על כישורי הניהול והשיווק מאשר על הזדהות. הצטרפותה של שלי היא תופעה מבורכת ביותר. לא אשתטה, אי-אפשר לטעון שזה מחפה על תחושת הכישלון הצורבת וחבל. צודקים אלה המכנים אותנו בלעג 'סיפור הצלחה מקומי מרשים חסר תהודה במקרו'. קיווינו לחולל מהומה אמתית בפלנטה של חסידי זילות ישראל למיניהם; זה לא קרה. ידה של העננה החומרנית הרובצת על החברה שלנו על העליונה. הצרה היא שאין עם מי לדבר. הציניקנים מגחכים, המפרגנים משבחים כאילו באמת עשינו את המוטל עלינו. האחרים, והם הרוב, פותרים את הבעיה באמירה סתמית כמו 'אתם רווחיים, נכון? אז מה יש לכם לקטר?' כסף, הערך הישראלי העליון! מסכנים, הם לא מבינים שלא חיפשתי כסף. אם זה מספק אותם שיבורכו, אותי זה לא. אני אדם, לא עוד סוחר שביקש להסתער על נישה פנויה בשוק. גם בעידן של 'אם אין אני לי אז מי לי', אני לא חושב שאפשר להשלים עם האדישות הזאת. 'זמנים' לא שינה את התמונה בהרבה. הכתובת על הקיר עדיין זוהרת".

אדם השלים את שרבוט הווידוי הכתוב שלו, ערך בו כמה שינויים קוסמטיים והלך לישון. בבוקר התעורר כולו חיוך. הלילה הביא מזור. הפתרון למצוקה שלו התבקש מעצמו והיה בהחלט בהישג יד: סיעור מוחות עם שלי, הגורו הפרטית שלו.