I. ניו יורק

(ארבעים יום וארבעים לילה קודם לכן)

פרולוג. הטיפ־טיפה

ג’ונה הכיר את תחנת הרכבת התחתית ברחוב 59 טוב מספיק שלא יצטרך להרים את העיניים מהאייפון בזמן שצעד בין כל המסדרונות והנוסעים אל המסילה. הוא הרגיש בר־מזל כשירד מהמדרגות לרציף וראה רכבת נכנסת בדיוק באותו הרגע — הוא עלה עליה בלי להיעצר, תפס מקום ליד הדלת בקרון כמעט ריק והמשיך להקליד. בתחנה הבאה עלו המון אנשים, אבל ג’ונה הרגיש שעבר עליו יום ארוך מספיק והוא יכול להמשיך לשבת. אבל אז אישה מבוגרת — מרושלת, עם שיער כחול ופרצוף סבתאי מתוק ואף פעמון קטן — נעמדה בדיוק מולו, והוא החליט לעשות את הדבר הנכון וקם.

הוא לא נסע הרבה, וכשירד ראה שרבים מהאנשים שעברו על פניו על הרציף ספוגי מים: שיער דבוק למצח, בגדים שקופים ונוטפים. אבל כולם נשאו את זה יפה, חשב ג’ונה — התקדמו באיפוק בפיות חשוקים, עיניים מישירות מבט, כאילו הם נרטבים כך בכל נסיעה. כשהגיע למדרגות העולות לרחוב, הוא גילה קבוצה של עשרים־שלושים איש עומדת בחצי מעגל בתחתיתן ולא ממשיכה החוצה. הוא התקדם צעדים אחדים. גשם נשפך על מדרגות הבטון בשטף בלי פוסק, והאור שחדר מבחוץ שיווה לפני האנשים מראה חיוור ומצועף, כאילו עמדו כולם מאחורי מפל. האנשים בקבוצה משכו כתפיים זה לזה נוכח מצבם הלא נעים — הקלידו בסמרטפונים או סתם בהו בשקט בגשם, כאילו התפעלו מהטרנספורמציה הרגעית הזאת של העולם בחוץ. כמה מהם, אחרי שעמדו שם רגעים אחדים, הגביהו את הצווארון או הניפו מטרייה והסתערו על המדרגות באומץ לב נמהר. הבאים לתחנה — מטריות כפופות, שיער נוטף — הסתכלו מבולבלים על ההתכנסות למטה, כאילו הגילוי של קהל אנשים בתחתית, שלא זז ולא דוחף — ובאופן כללי נראה די מרוצה לעמוד שם — גזל מהם את היכולת לזהות את סביבתם.

ג’ונה יצא מהמשרד באיחור, אבל הוא ידע שהאירועים של ‘קְוֶוסט’ תמיד מושכים קהל רב; היעדרות של עשר דקות ממסיבת הקוקטייל לא תשנה הרבה. במילים אחרות, גם לו היה זמן לעמוד שם ולחכות שהגשם ייפסק — והתברר לו שהוא שמח על ההפרעה הרגעית הזאת בסדר היום שלו. הוא חי בניו יורק כבר כמעט עשר שנים עכשיו, ונהנה לגלות, מחדש, שהיא עדיין יכולה להפתיע אותו.

ג’ונה דניאל ג’ייקובסטין היה בן שלושים ושתיים; עורך דין, שאפתן, לא נשוי, בשוּק הדייטים; תמיד עם האייפון. מכל הסיבות האלה, הדאגות שלו היו לרוב מיידיות, מוחשיות, פתירות בכסף. אבל מדי פעם בפעם הוא היה מתמלא רגשי הערכה מעין אלה. הוא היה מביט החוצה מהחלון של קו Q בשעה שהרכבת חצתה את גשר מנהטן וקולט את בניין קרייזלר, את האמפייר סטייט בילדינג, את כל קו הרקיע מעל הנהר; הוא היה נכנס למונית ביום שישי בערב עם שטרות טריים מהכספומט בכיס בדרך לסילביה (או זואי); שיכור בארבע בבוקר עם פרוסה ענקית של פיצה שמנונית ביד; והיה רואה בעצמו — כמו עכשיו, בשעה שהביט בגשם בתחנת הרכבת התחתית — בר־מזל על היותו מי שהוא, בזמן הזה שהוא, במקום הזה שהוא.

אבל רגשי ההערכה האלה אף פעם לא נמשכו זמן רב כמובן, וכעבור רגע הוא הביט שוב בטלפון — דבר שנעשה לתגובה כמעט אוטומטית אצלו, כמו מצמוץ. הוא קיבל עשרה אימיילים חדשים מאז עלה לרכבת. תיק שעבד עליו כמעט שנה נסגר אחר הצהריים בהסדר לטובת הלקוחות שלו. הוא שמח לראות בתיבת הדואר הנכנס כמה ברכות מקולגות — כמה מהן אפילו משותפים.

הוא שמט את היד בחזרה אל צד הגוף וראה שלצדו עומד חסיד מגודל מאוד: ורוד־פנים, פימתי, עם מגבעת שחורה, מעיל שחור, פיאות משתלשלות בעדינות ליד האוזניים, זקן שחור מאוד, דליל ומרושל. האיש היה מבוגר רק במעט מג’ונה, אבל הרבה יותר גדול — בטן ענקית בולטת מאוד מעל קו המותן. והוא נעץ מבט בוחן במיוחד בגשם, כאילו הוא יכול לזהות איזו משמעות עדינה בטיפות.

על פי רוב ג’ונה הקפיד מאוד על המוסכמה הניו יורקית, שבשום פנים ואופן אין לפתוח בשיחה עם אדם זר ברכבת התחתית. אבל הוא חש עליצות — ומכל מקום, היה נדמה שחל איזה רה־ארגון זמני של המוסכמות הניו יורקיות. בנוסף, ג’ונה, שיהדותו היתה אמביוולנטית מאוד, תמיד גילה סקרנות בנוגע לאותם יהודים שיהדותם נדמתה לו ודאית וחובקת־כול. משזיהה את הרגע כאחת ההזדמנויות הבודדות שיהיו לו לדבר עם אחד מאחיו (על פניו, בתיאוריה), הוא פנה אל החסיד ואמר, ‘אין איזה מספר להתקשר אליו כשקורה דבר כזה?’

בתגובה, החסיד משך את זוויות פניו הבשרניות לחיוך — ערמומי, ידען — וחשף שיניים צהובות. הוא אמר, ‘נראה לך שהייתי ברכבת אם הייתי יודע לעצור את הגשם?’ ג’ונה ציחקק. ‘אתה בדרך לאיזו פגישה עסקית, ידידי?’

‘לא, היום שלי נגמר. אני פשוט בדרך ל… אירוע…’ משהו בו סירב לקרוא למסיבת קוקטייל אירוע צדקה, למרות ש’קווסט’ עוסק במפורש בצדקה; אבל היה חוסר כנות כלשהו בתיאור האירוע כך. החסיד הסתכל בו בכל אופן כאילו התרשם מאוד מהתשובה.

‘ראיתי שאתה איש העולם הגדול. איפה היינו בלי אנשים כאלה?’ קולו היה עשיר, בעל מבטא רוסי וגבוה במקצת, באיזה מין אירוניה מובהקת. ‘יש לך כרטיס ביקור, ידידי?’

הבקשה הזאת הפתיעה את ג’ונה, אבל הוא לא מצא בה שום רע — הוא הכניס יד לכיס הז’קט והושיט לחסיד את אחד מכרטיסי הביקור שלו. ‘אתה יהודי, ידידי!’ אמר החסיד והתרשם עוד יותר. הוא בחן את הכרטיס בזהירות כאילו רצה לשנן כל שורה, כל ספרה בכל אחד משלושת מספרי הטלפון.

‘גדלתי כיהודי,’ ענה ג’ונה.

‘ואתה לומד תורה, ידידי?’ שאל החסיד והחזיר את הכרטיס. ‘אתה שומר שבת?’

‘אני מרגיש אשם ביום כיפור.’

החיוך של החסיד התרחב. ‘ואתה בטח מכיר את סיפור הנביא שעל שמו אתה קרוי, יונה בן אמיתי?’

הידע שהיה לג’ונה בנושאים האלה נרכש בחצי־לב מלכתחילה, ובמקרה הטוב הוא זכר את מחציתו. ‘היה שם איזה דג…’ הוא ניסה.

‘הרבה יותר מדג, ידידי!’ החסיד קירב את גזרתו הגדולה אל ג’ונה, שגבו כבר נצמד למכונת המטרו־קארד. ‘גם יונה היה איש העולם הגדול, כמוך. התעסק בענייניו, עשה עסקים. ואז יום אחד השם בא אליו ואמר, ‘יונה, לך אל העיר המושחתת נינווה, ותגיד להם שעם כל הזהב והמחלצות והצבאות החזקים שיש להם, רק הגוף שלהם לבוש, אבל הנפש שלהם עירומה.” החסיד קרץ; וג’ונה הינהן בחוסר ודאות, בלי לדעת איך עליו להגיב. ‘אבל ליונה היו רעיונות אחרים,’ המשיך החסיד. ‘הוא ניסה לברוח ממראה האלוהים. ומה אתה חושב שקרה? סערות, דגים גדולים, אסון.

‘השם רואה הכול,’ המשיך החסיד ונופף אצבע שובבה מתחת לאפו של ג’ונה. ‘נדמה לנו שאנחנו יכולים להתחבא, אבל בסופו של דבר אי־אפשר לברוח.’ הוא החווה בסנטרו העבה למעלה על המדרגות, שהגשם שירד עליהן נחלש רק במעט. ‘תראה מה קורה כשאלוהים מוריד קצת גשם. כולם רצים להתחבא מתחת לאדמה, אף אחד לא יודע בין ימינו לשמאלו. זה לא יהיה הרבה יותר גרוע ביום הדין, כשפורענויות ירדו עלינו מרחוק?’ גם הפעם, ג’ונה היה יכול רק להנהן, ולא הבין באיזו מידה של כנות החסיד המחייך־עדיין מציג את השאלה. ‘יום אחד כולם חוגגים. למחרת המלאכים דופקים על הדלת של לוט. מה תגיד להם? תזכור, לא כולם מקבלים מקום בתיבה. אמריקה עירומה, ידידי, עירומה כמו נינווה. טלפונים סלולריים, מחשבים, חלליות, יאדה יאדה יאדה. הגוף לבוש, אבל הנפש עירומה.’

זה היה שיעור רענון מדוע אמורים להימנע משיחות כאלה. ‘תשמע, זה מאוד מעניין,’ אמר ג’ונה. ‘בכל אופן…’

החסיד לא הבחין ברמז החברתי הזה לסוף המפגש, או שהתעלם ממנו. ‘אתה לא יכול להתחבא ברכבת התחתית מידו המושטת של אלוהים יותר משיונה היה יכול להתחבא בים,’ המשיך החסיד. ‘לא היית מעדיף להימנות עם הצדיקים כשיהירי־הלב ייגרפו בשיטפון?’

‘לא נראה לי שיהירי־הלב הולכים לשום מקום.’

‘אם ירצה השם, עוד נחיה ונראה בחורבנם,’ קרא החסיד.

העובדה שהחיוך האירוני לא ירד מפניו של החסיד הפכה את השיחה למעיקה עוד יותר. למרות הגשם שהמשיך לרדת בכבדות, ג’ונה הקיף את מכונת המטרו־קארד לעבר המדרגות. אבל החסיד הרכין את ראשו ואת בטנו הגדולה קרוב עוד יותר לג’ונה — נשימתו המעופשת היתה לא נעימה. ‘תזכור, ידידי, נינווה, המבול, סדום ועמורה. אתה לא יודע שההיסטוריה מלאה אסונות תאומים?’

בזאת קצה סבלנותו של ג’ונה, שמִשכה היה עשוי להשתנות אבל לא העקביות שבה פינתה את מקומה לרוגז. רמיזות לכך שהוא נידון לגיהינום הוא יכול לשאת — כי מי מתייחס לזה ברצינות — אבל הטפת מוסר סביב אסון התאומים זה כבר סיפור אחר. הוא היה בעיר באותו היום: ולא, הוא לא איבד אף אחד קרוב, לו עצמו לא נשקפה שום סכנה — אבל הוא הרגיש שחווה די הצורך מהיום ההוא מכדי שיסכים לשמוע מישהו מאפיין אותו כאיזה עונש אלוהי. ‘אם אתה באמת חושב שאלוהים היה מעורב איכשהו באסון התאומים, אז אתה בור בדיוק כמו האנשים שעשו את זה.’

הדברים העציבו את החסיד מאוד, והוא הניד את ראשו בחומרה. ‘אוי, ידידי, אני חושש שלא הבנת נכון שום דבר ממה שאמרתי. זאת אשמתי. לא למדתי בהרווארד.’

‘גם אני לא.’

‘נו, אתה חושב שמשנה להַשֵם מה זאת בורוּת בעיניך?’

ולמרות שהחסיד חתם את השאלה בקריצה סופית ומוחלטת עוד יותר — כאילו השיחה כולה אינה אלא הלצה משותפת — ג’ונה החליט שהספיק לו מה ששמע, והוא ניגש למדרגות והתחיל לעלות בהן שתיים־שתיים. ‘הבר־מצווה שלך לא תציל אותך, ידידי!’ קרא החסיד — ואולי אפילו צחק בקולניות בתוך כך.

הגשם המשיך לרדת בלי הפסקה, ועד מהרה הספיג במים את שערו וכתפיו של ג’ונה ואת מקטורן החליפה שלו. הוא ראה כמה אנשים מכונסים תחת סככה בחזית של חנות נעליים — הוא רץ לשם ונלחץ אל חלון הראווה. ג’ונה לא חשב שמישהו יודע מה משנה להשם — או איך שלא תרצו לקרוא לזה — אבל חש שהבין את המסר של החסיד טוב מאוד: אתה מקיף את עצמך במעגל, וכל מי שבתוך המעגל צדיק וכל מי שמחוצה לו לא. בזה מתחילה ונגמרת הפילוסופיה של החסיד, אם אפשר לקרוא לה פילוסופיה.

הוא מצא את עצמו עומד ליד גבר שחור מוזנח למראה — רזה וגבוה, עם כובע מצחייה מיוזע של היאנקיז ומכנסי דגמ’ח קצרים ואוזניות גדולות על האוזניים, ומעשן שרידי ג’וינט בגודל של ציפורן. הוא שר עם הראפ שהקשיב לו: ‘לכל אחד יש קטע משלו, רודפים כסף! בכל העולם בזמנים קשים — פרצופי דאגה! מזילים דמעות קוברים עוד ניגר קרוב ללב, היה חבר עכשיו הוא רוח רפאים בחושך,’ זימר האיש בלי קצב ובקול מחוספס, ולקח שאכטה. ג’ונה ידע ששמע את השיר פעמים רבות, אבל לא הצליח לזהות אותו מיד. עלה בדעתו שהוא מרגיש הרבה יותר בנוח לעמוד כאן ליד האיש הזה מאשר ליד החסיד קודם. ואז הוא נזכר.

‘טוּפּאק,’ הוא אמר בקול.

האיש עם האוזניות הסתובב והסתכל עליו, סקר בחשדנות את החליפה שלו מלמעלה למטה — ואז צחק בקול צרוד כשעשן נשפך מפיו. ‘טופאק!’ הוא קרא. ‘הוא לא מת!’

‘הוא לא מת,’ הסכים ג’ונה.

ג’ונה הרגיש שהמפגש הזה הוא תשובה טובה יותר — ניצחת יותר — מכל מה שהיה עשוי לענות לחסיד. מי יכול להגיד מי צדיק ומי לא; מי עתיד להינצל ומי נידון לגיהינום? להישאר פתוח לעולם ולדייריו — לחיות את החיים — לבלות — זה מה שחשוב. אילו היה לו מעגל, זאת המחוגה שבה היה משרטט אותו, חשב ג’ונה בגאווה.

אחרי כמה דקות נחלשה הסופה לכדי טיפות תועות פה ושם, וג’ונה התחיל ללכת את הבלוקים האחרונים למסיבת הקוקטייל של ‘קווסט’. הוא עשה את דרכו לאורך המדרכות הרטובות של גריניץ’ וילג’ אל תוך הסוהו, ואנשים רטובים וזהירים הגיחו מפתחי בניינים וברים והעיפו מבט חשדני בשמים. במעבר החציה הוא נאלץ לדלג — הטלפון לפות בחוזקה — מעל שלולית גדולה סביב פתח ניקוז סתום. אחרי עוד כמה בלוקים דרומה הוא הגיע לאולם: בעל שם חסר מעוף, ‘רחוב תומסון 555′ ותו לא, ששלט כחול מאחורי זכוכית על הדלת אישר כי כאן מתקיים הערב השנתי הרביעי במספר של ”קווסט’ למען בתי הספר בניו יורק’, מסיבת קוקטייל ומכירה פומבית שקטה.

הוא יישר מחדש את העניבה, העביר את האצבעות בשערו לסדר אותו וניסה להיזכר מה בדיוק אומרים ראשי התיבות QUEST; משהו כמו Quantitative Educational Skills and Tools, בערך.1 ארגון ללא מטרות רווח מייסודו של בעל תואר אם־בי־אֵי כריזמטי להדהים מהרווארד ששמו ארון זיילר, שעוסק בייעוץ ניתוח כמותי בוול סטריט. לפי סיפור באתר האינטרנט של ‘קווסט’, ארון החליט שהוא רוצה לעשות בחיים יותר מלשפר את התשואות השנתיות ברבעי נקודה: הוא רוצה להרים תרומה של ממש לעיר שבה היה לסיפור הצלחה (אבל ג’ונה, שפגש את ארון וראה אותו מפטפט, חשד שהוא היה הופך לסיפור הצלחה גם בעיר שעדיין משתמשים בה בצדפים וחרוזים במקום כסף). הרעיון של ‘קווסט’ היה ליישם את הכלים הכמותיים של שוק ההון לשיפור מה שנקרא תוצאות חינוכיות: אחוז מסיימי לימודים, ציוני מבחנים, הרשמה למכללות וכן הלאה. החזון של ארון, כפי שאהב להסביר, הוא לרתום את האנרגיה והתובנות שמושקעות יום־יום בייצורם של מיליארדי דולרים בבנקים ובקרנות גידור לשיפור מערכת בתי הספר הציבוריים של ניו יורק.

מה שהיה בהחלט מקובל על ג’ונה, שפתח כעת את הדלת בתומסון 555. הוא גדל בבית ליברלי להפליא בעיירה ליברלית להפליא — ולמרות שהעמדות הפוליטיות שלו עצמו התמתנו בעקבות חשיפה לעולם הלא־ליברלי להפליא שמחוץ לרוקסווד, מסצ’וסטס (ובהמשך בעקבות הצורך לעבוד בעבור תאגידים מגליתיים מהסוג שחינכו אותו לתעב), הן נותרו ליברליות ביסודן. עדיין לא יצא לו לשמוע טיעון שיוביל אותו לפקפק בכך שאדם צריך לעשות ככל האפשר למען המקופחים והמופלים לרעה. יותר כסף לבתי ספר? נשמע לו מצוין. אבל הוא לא היה מאלה שמצטרפים — לא באמת מאלה המעורבים בעשייה, קבוצות, ועדות. העמדות הפוליטיות שלו מצאו את ביטוין בעיקר בהצבעה לדמוקרטים, בקריאה של קצת פול קרוגמן ובהימנעות מהאשמות גזעניות/מיניות. למעשה, היה בלתי סביר שיבוא לאירוע של ‘קווסט’ בכלל, אלמלא העובדה שפיליפ אורנגו, חבר מהפקולטה למשפטים, כיהן בחבר הנאמנים שלו, וג’ונה לא ראה אותו כבר זמן־מה; והעובדה שיצא מהעבודה בשעה מוקדמת יחסית; והעובדה שסילביה היתה מחוץ לעיר, וזואי עם החבר שלה; ולא פחות חשוב, שיהיה בר פתוח. כל אלה בתוספת סגירת התיק בהצלחה נראו לו כמו סיבה טובה לכמה כוסיות. אבל אף על פי שג’ונה הבין שצירוף של נוחות ונסיבות הוא שהוביל אותו לקנות את הכרטיס בשבעים וחמישה דולר — בזמן שהגיח ממסדרון הכניסה אל תוך האולם עצמו — עדיין היה נדמה לו שנוכחותו שם מוכיחה איזו טענה מובלעת בוויכוח עם החסיד.

החלל היה גדול, מרובע, עם קירות לבנים ומאפיינים תעשייתיים מודרניים: צינורות חשופים לאורך התקרה בגובה שלוש קומות, רחבה מוגבהת לאורך ארבעת צדיה של רחבה מרכזית, מקום לאנשים להתערבב ומאוחר יותר אולי לרקוד. הקירות היו מקושטים בבדים ודגלונים בצבע זהוב־אדום, שהשתלבו יפה עם תבנית הלבנים באדום־שחור ברחבה המוגבהת (והעובדה שג’ונה שם לב לשילוב הצבעים הזה הבהירה לו כמה זמן הוא מבלה עם נשים צעירות בעלות מודעות אופנתית, בין פגישות עם החברה שלו והלא־חברה־שלו). בר נמתח לאורך אחד הקירות, ועל במה מאחור עמד מיקרופון ולידו פלקטים עם הסמל של ‘קווסט’: פירמידת העין משטר הדולר, עם מין בית ספר ארכיטיפי באמצע האישון. החלל היה כמעט מלא, כפי שג’ונה ניחש שיהיה. היה שם קהל רב אך לא דחוס מדי של גברים ונשים, רובם בגילו של ג’ונה או קרוב לזה — בעלי מקצועות חופשיים ברובם, לבושים בחליפות ושמלות שלבשו לעבודה. בדרכו פנימה עבר ג’ונה על פני כמה נשים צעירות מושכות מאוד; כולם החזיקו כוסיות משקה ביד, ומשהו בסגנון ג’ז קובני התנגן כמוזיקת רקע לבליל ענקי ובלתי מובחן של שיחות לבביות או שטחיות או פלרטטניות. בקצרה — הסצנה כולה עשתה רושם מהנה מאוד.

ובהמשך היפותטי לוויכוח עם החסיד, ג’ונה הכיר בינו לבינו באיוולת שבכל זה — ודרך תגובה ניצחת, חשב על כל אותן פעמים שבהן החיים אינם מאפשרים שום איוולת, על כך שאיוולת היא מעין החלטה קולקטיבית בידי מי שמעורב בה, על כך שלעתים קרובות החיים זוממים כנגדה: אז מדוע לא לשתות, לפלרטט ולעשות שמח? יש פגישות בבוקר, יש פרידות בהמשך הדרך, כל מי שנמצא בחדר הזה יפקוד הלוויות משלו. הוא לא באמת היה פטליסט, אבל ההכשרה והניסיון שלו כעורך דין לימדו אותו שלא צריך להאמין בטיעון כדי שיהיה אפקטיבי — ולכן הוא הרגיש שיש לו הצדקה לפתוח את ערב הצדקה הזה בבירה.

עשר דקות לאחר מכן הבירה שלו היתה כמעט גמורה, והוא צעד לאורך הרחבה ההיקפית. המכירה הפומבית השקטה התקיימה לאורך ההיקף: על גבי שולחנות היו ערוכים אביזרים שייצגו את הפריטים השונים שהועמדו למכירה — אוסף מוצרי טיפוח עור של ‘לה מר’ בעבור חבילת ספא; צלחת ועליה מונוגרמה בעבור ארוחת ערב עם ארון במסעדת ״מינטה״; סלסילת גבינות בעבור סיור פרטי במערת הגבינות של ‘מארי’ס’. הוא שקל להגיש הצעה על עיסוי ארומתרפי לסילביה כשהבחין בסת’ דייוויס, מכר מהפקולטה למשפטים, שעמד בצדה הנגדי של הרחבה ההיקפית. בגלל תפקידו של פיליפ אורנגו בקבוצה, ג’ונה פגש לא פעם חברים לכיתה מלימודי המשפטים באירועים של ‘קווסט’. ג’ונה חיבב את סת’ מאז ומתמיד, אבל הם אף פעם לא היו בדיוק חברים. סת’ הסביר פעם את החלטתו לעשות תואר כפול במשפטים ובמנהל עסקים ולהיכנס לתחום של מימון במקום לעריכת דין באמירה ש’אם אני כבר הולך להעביר את שנות העשרים שלי במאה שעות עבודה לשבוע, אני מעדיף להתעשר ממש מאשר להתעשר קצת’. המשבר הפיננסי בטח כופף קצת את עקומת הצבירה שלו — אבל לג’ונה היתה תחושה שסת’ מסתדר יפה מאוד.

‘ג’ייקובסטין!’ קרא אליו סת’ כשראה אותו. הוא עמד עם קבוצה של גברים אחרים, כולם בחליפות כמו ג’ונה, כולם עם בירה ביד. ג’ונה ניגש והצטרף אליהם. נערכו היכרויות, נלחצו ידיים. הקבוצה של סת’ היתה מורכבת מעמיתיו לעבודה בחברה למתן שירותים פיננסיים שהוא עובד בה ומחבריהם בתעשייה. (אחרי כמעט שנה שהוא יוצא עם סילביה, ג’ונה ידע שאנשי כספים נוטים למצוא זה את זה במסיבות.) הקולניות העולצת רמזה שכולם מקדימים אותו בכמה כוסיות. התנהל ויכוח על הצעה בגובה חמש מאות דולר על בייסבול חתום בידי דרק ג’טר.

‘אפשר לקנות את הכדור הזה באי־ביי במאה חמישים דולר,’ אמר מישהו לאיש שהציע חמש מאות דולר.

‘אבל למה לי לתת מאה חמישים דולר לאיזה בחור שמן בתחתונים, שגר במרתף אצל אמא שלו?’ ענה נותן ההצעה, וכל השאר צחקו.

‘אתם לא לוקחים בחשבון את החזר המס,’ אמר מישהו אחר וכתב בדרמטיות הצעה על סך שש מאות דולר, על רקע מקהלה של ‘אוה!’ משאר הנוכחים.

‘כן, אבל ההחזר מבוסס על מה שאיזה אידיוט בלי בגרות ברשות גביית המיסים מחליט שהכדור שווה, נכון, ג’ייקובסטין?’ שאל סת’ את ג’ונה.

‘הֵי, אם אתם רוצים לקבל ייעוץ, אתם צריכים לשלם לי שכר טרחה,’ ענה ג’ונה, והשאר צחקו שוב. לרוב הוא לא עשה שימוש בהומור של עורכי דין תאבי בצע — עורכי דין שומעים הרבה הומור כזה — אבל הוא גילה שזה תמיד עובד יפה עם חבר’ה מפיננסים.

‘אתה יכול בכלל להרשות לעצמך כדור בשש מאות דולר?’ חקר מישהו את האיש שהציע את ההצעה האחרונה. ‘ראיתי את הטבעת שקנית למליסה, אני יודע שאתה במינוף יתר.’

‘דבר ראשון, זה צירקוניום,’ הוא ענה, לקול צחוק נוסף. ‘דבר שני, כל עוד אף אחד לא מתחיל לקנות נדל’ן בכפרוורים של לאס וגאס, הבונוס שלי השנה ייתן לי את כל הנזילות שאני צריך.’

‘אני בטוח שזה מנחם את כל החבר’ה בווגאס שטובעים בגלל המשכנתה שלהם,’ התלוצץ אחד מהם.

‘הי, אם קנית בית בכפרוור של וגאס ב־2005, מגיע לך לטבוע בגלל המשכנתה לפחות עוד עשר שנים,’ אמר סת’.

כולם צחקו עוד קצת. כן, הם דפוקים במוח, כולם, חשב ג’ונה, אבל נראה שהם יודעים את זה, ולכן זה קצת יותר נסלח. חוץ מזה, הוא חשד שיש משהו באמונה התפלה הקולקטיבית באמריקה — שמחזיקה מעמד למרות מאורעות השנים האחרונות — שהכלכלה לא יכולה לתפקד בלי דפוקים במוח.

בשלב זה הצטרף לקבוצה גבר גבוה וחייכן עם לחיים סמוקות, פנים סגלגלות ארוכות וציצת שיער בלונדינית פרועה. קראו לו פטריק הופר — ג’ונה הכיר אותו דרך סילביה — והוא הִרבה לפקוד אירועים מהסוג הזה. היה ברור שגם כמה משאר הנוכחים מכירים אותו, כי הם החליפו ביניהם גלגולי עיניים (חשאיים) כשהצטרף. הוא הסתכל על רשימת ההצעות לבייסבול וכתב הצעה בסך חמשת אלפים דולר. הוא הרים את עיניו מהדף וצחק בעונג.

‘מה שמצחיק זה שאני בכלל לא אוהב בייסבול,’ אמר פטריק.

‘זה באמת מצחיק,’ מילמל סת’.

פטריק הופר היה, לפי כל הדיווחים, גאון פיננסי. לדברי סילביה, בשנות השגשוג של המוצרים הפיננסיים הוא הקים שורה של סחורות סחירות ל’גולדמן’ שהיו בעלות רווחיות בלתי מוטלת בספק וחוקיות לפחות בתיאוריה. פטריק הרוויח מזה מספיק כדי לפרוש בגיל שלושים — מה שעשה — ה וול סטריט ג’ורנל בישר על המאורע בכותרת ילד הפלא יורד בקידה. אפילו עכשיו, ‘גולדמן’ המשיכו לשלם לו שכר חודשי קבוע למקרה שיקטע פתאום מרתון של ‘וורלד אוף וורקראפט’ כדי לרקוח איזה מוצר פיננסי רווחי בטוח. אבל מה שהקשה על ג’ונה להתייחס ברצינות לכל הדיבורים על ילד פלא זו העובדה שמבחינה חברתית פטריק היה מהאנשים הכושלים ביותר שפגש מימיו. הוא לא היה בחור רע; פשוט היה לו כישרון מדהים לעצבן. ההצעה המוגזמת בטירוף על הבייסבול — שהרסה לכולם את כל הכיף — היתה טיפוסית, למרבה הצער: פטריק היה כנראה עבד לרעיון הפשוט מאוד והטיפשי מאוד, שהוא יכול להבקיע מתוך המוזרות החברתית שלו באמצעות השקעה כספית — לגלות איזה מסחר בנכסים שיניב לו חיבה אמיתית, או לפחות פופולריות. לכן ערך בקביעות מסיבות בלופט הענקי שלו בטרייבקה; פיזר הזמנות על ימין ועל שמאל למסעדות שזה־עתה־נפתחו ולמועדונים אקסקלוסיביים; נתן תרומות מופרזות לארגוני צדקה למען הדורות הבאים מסוגו של ‘קווסט’. וכצפוי, ככל שמאמציו היו שקופים ופזרניים יותר, כך הם הביאו לו הצלחה מועטה יותר.

‘אני מתרשם מאוד מזה שבאתם הערב,’ העיר פטריק. ‘כאילו, ארון ואני אכלנו ארוחת ערב לפני כמה ימים,’ הוא המשיך, בלי שידע, או בלי שרצה, להסוות את גאוותו על ההישג. ‘דיברנו על כמה זה חשוב להביא לאירועים האלה אנשים שלא באמת אכפת להם מצדקה.’ פטריק צחק שוב, אבל גם הפעם אף אחד אחר לא צחק.

‘טוב, אם היינו יודעים שאתה בא…’ אמר אחד מהם.

‘זה באמת אירוני, מה?’ המשיך פטריק. ‘פיננסים אמור להיות תחום מרושע, אבל ‘גולדמן’ עושים יותר במונחים של מעורבות קהילתית ממה שארגון כמו זה יכול בכלל לחלום עליו. למרות שפרשתי לפני כמה שנים, אני עדיין פעיל אצלם ב —’

‘בכל אופן,’ קטע אותו סת’ והפנה בהפגנתיות את כתפיו מפטריק והלאה. ‘בטח יסגרו את הבר הפתוח בעוד כמה דקות.’ הוא פנה אל ג’ונה. ‘רוצה לבוא?’

ג’ונה ידע שאסור לו להעיף מבט אל פטריק כדי לראות אותו בוהה בכתף של סת’ בתקווה תמימה שיזמינו גם אותו. אבל הוא העיף; ואיכשהו הרעיון להיפטר מפטריק נראה לו סותר את כל הרוח של ‘קווסט’ — מה שלא תהיה. ‘לא, אני הולך לשים הצעה או משהו,’ וכבר התחרט על דבריו.

סת’ משך בכתפיו, כמעט בחיבה. ‘איך שבא לך…’ והוא והשאר התקדמו לעבר המדרגות.

‘אז, לא ידעתי שאתה מעורב ב’קווסט’,’ אמר פטריק אחרי שעזבו.

ומעל הכול, כוס הבירה של ג’ונה היתה ריקה עכשיו, מה שרק חיזק את התחושה שהיתה טעות מצדו להישאר. ‘חבר שלי בחבר הנאמנים,’ הוא ענה.

‘אדריאן? ג’ין? קנט? אבּי? פיליפ?’

זה לא ממש הפתיע את ג’ונה שפטריק יודע לדקלם את שמותיהם של כל הנאמנים של ‘קווסט’; הוא בטח מזמין אותם לארוחת ערב כבר חודשים. ‘פיליפ ואני למדנו משפטים יחד,’ הסביר ג’ונה.

פטריק הינהן. ‘ופיליפ למד עם ארון בפרינסטון.’

‘ככה זה עובד,’ ענה ג’ונה.

‘איך הולך עם סילביה?’ שאל עכשיו פטריק בלהיטות מעט רבה מדי. ‘הולך לכם טוב?’ ואז גמר את השמפניה שבכוס שלו בלגימה גדולה מדי.

מכל ההיבטים המעצבנים באישיותו של פטריק, את זה היה הכי קשה ליישב עם האמונה שהוא באמת לא בחור רע: לפני שג’ונה פגש את סילביה, פטריק חיזר אחריה לא־כל־כך־בעדינות — ולא באמת הפסיק לחזר אחריה, למרות העובדה שידע שהיא וג’ונה יוצאים ברצינות כבר חודשים. נכון, פטריק חיזר לא־כל־כך־בעדינות אחרי כל אישה בתחום הפיננסים שפגש; וברגעים של יתר קור רוח, ג’ונה היה יכול לזהות איזו מידה של יושרה בניסיונותיו של פטריק למצוא לו שותפה רומנטית עם קריירה וכסף משלה, במקום לצאת עם רוסייה בלונד־פלטינה שהשאיפה הגדולה ביותר בחייה היא שיפנקו אותה. ובכל זאת — כמה ידידותי אפשר להיות עם מישהו שמקווה בגלוי לגנוב ממך את החברה שלך?

‘הולך מעולה,’ שיקר ג’ונה. ‘הולך ממש מעולה.’

‘אנחנו צריכים להיפגש לארוחת ערב מתישהו,’ אמר פטריק. ‘היא כוכבת, היא צריכה לעבוד עם הצוות הישן שלי ב’גולדמן’. ממש תגיד לה שתשלח לי אימייל.’

‘אני ממש אגיד,’ שיקר ג’ונה שוב. עלה בדעתו שאולי מגיע לפטריק שיזרקו אותו. ‘בכל אופן, אני צריך לרדת לחפש את פיליפ.’

‘ראיתי אותך בווסט וילג’ לפני כמה ימים,’ ענה פטריק — שהיה כנראה מורגל במשיכת שיחות ששותפיו לשיחה ביקשו לסיים.

‘אה, כן?’ אמר ג’ונה והעיף מבט ברחבה למטה בחיפוש אחר הקודקוד השחור המגולח של פיליפ אורנגו.

‘היית בביסטרו עם איזו בחורה.’

לבו של ג’ונה פצח מיד בדפיקות נסערות וחדות — כל פעימה כמו צילצלה בראשו את המילים, תמציא שקר, תמציא שקר, תמציא שקר. לרוע המזל, הפעילות המנטלית הזאת לא קירבה אותו כהוא זה להמצאת שקר, ומה שהצליח לומר הוא רק, ‘אה, מתי?’ היה לו קשה עוד יותר להיסגר על שקר בגלל העובדה שלא היה לו מושג אם פטריק מייחס חשיבות כלשהי למה שראה: אם הוא רק רוצה להמשיך בשיחה וכל האמצעים כשרים, או, מה שיותר מבשר רעות, אם הוא מבין שיש קשר בין הבחורה שאיתה ראה את ג’ונה לאפשרויות שלו עצמו עם סילביה. מי יודע כמה פטריק נאיבי או מחושב מחוץ לעולם של נגזרות מט’ח ומה־שלא־יהיה?

‘לפני שבועיים אולי?’ המשיך פטריק וסובב בידו את גביע השמפניה הריק, המוכתם בטביעות אצבעות.

‘אה, כן, נכון,’ אמר ג’ונה בעליזות רבה ככל שהיה מסוגל לה. ‘יצאתי עם כמה חברים לעבודה.’

‘הבחורה שראיתי איתך היתה חמודה.’ ג’ונה אימץ את מוחו בניסיון להיזכר אם היה טיפש (קרי: שיכור) מספיק להתגפף בפומבי באותו לילה. ‘היא לבד?’

האם זואי רוזן לבד? — על זה, לפחות, הוא יכול לענות בכנות. ‘מצטער, אחי. יש לה חבר.’

פטריק הטיל את ראשו לאחור במפגן מוגזם של אכזבה. אחר כך שאל, ‘עם מי היא יוצאת? מישהו מהמשרד שלך?’ ושוב, האם הוא שואל כי הוא יודע שתפס את ג’ונה, יודע שדחק אותו לפינה שממנה יוכל להשיג את הסכמתו לארוחות ערב, טיולים להמפטונס, לילות במועדון? או שבצורה מאיימת פחות, עד כמה שזה אירוני, הוא פשוט מקווה להתחיל גם עם זואי עכשיו. זה מה שג’ונה קיבל בתמורה לליברליזם שלו.

אבל הוא חש הקלה מסוימת לשמע דבריו הבאים של פטריק, ‘בכל אופן, אם הם ייפרדו פעם, תן לה את המספר שלי.’ והקלה רבה עוד יותר כעבור רגע כשארון זיילר — מטר תשעים וחמש, שיער בלונדיני בצבע תירס, קפטן נבחרת השחייה של פרינסטון לשעבר, זוכה מלגת רודז, אם־בי־אֵי, והאיש שהיה לדעת ג’ונה בעל הסיכויים הרבים ביותר לפתור (אם אדם אחד יכול לפתור) את משבר החינוך, או את משבר האנרגיה, או כל משבר אחר שעשוי למשוך את תשומת לבו — ניגש למיקרופון על הבמה. מהרחבה למעלה ראה ג’ונה את אדוות המודעות לנוכחותו של ארון מתפשטות ברחבי האולם, שעה שהשיחות נפסקו והאנשים התמקמו כדי להיטיב לראות את הבמה. ג’ונה לא האשים איש מהם: ארון עמד ליד המיקרופון בביטחון עצמי ואמונה באהבת הקהל של שחקן שזה עתה זכה באוסקר השלישי שלו הערב. אבל ג’ונה לא נטר לארון טינה על הנינוחות שלו, הקסם שלו, המגנטיות שלו — הוא העריץ אותם יותר משנשבה בקסמם, אבל הוא לא נטר לו טינה בשלם. היתה לו תחושה שאם מישהו צריך להיות ארון זיילר, ארון זיילר הוא האיש המתאים לתפקיד.

‘אל תדאגו, זה לא יהיה ארוך,’ פתח ארון. ‘אני יודע שלכולם יש משקאות לגמור, והאמת היא שגם לי יש.’ הבדיחה הזאת סחטה יותר צחוקים משהגיעו לה, אבל ארון היה יכול לקרוא קטעים מספר המתים הטיבטי ולהפיק צחוקים מהקהל. ‘דבר ראשון, אני רוצה להודות לכם שבאתם הערב. התרומות שלכם משאירות את ‘קווסט’ בכותרות, ויותר חשוב מהכסף, אני רוצה להודות לכם על הדבר הכי יקר שלכם, הזמן. אני גם רוצה להפנות את תשומת לבכם למכירה הפומבית השקטה שתיסגר בשמונה, ואני רוצה להודות לארגונים ולאנשים שתרמו פריטים. אני צריך לציין שהשנה יש לנו שני כרטיסים עונתיים של המטס במכירה, אם מישהו מטורף מספיק לרצות אותם.’ (צחוק.) ‘אני די בטוח שההצעה שלי של חמישה דולר עדיין מובילה.’ (עוד צחוק.) ‘אז אם מישהו רוצה לקנות את הכרטיסים שלי למשחק הראשון של המטס העונה…’ (צחוק ממושך.)

בשלב זה הכניס ארון את יד ימין לכיס, קירב את הפנים מעט למיקרופון והרצין. ‘אנחנו משתדלים לארגן את הקוקטייל הזה לידידי ‘קווסט’ כל שנה. הרבה מכם נמצאים איתנו מההתחלה, מהתקופה שעדיין לא קיבלנו מענקים, ואני הייתי נותן את השפּיל שלי, שבטח כולם כבר מכירים היטב, בסלון שלי לקבוצות קטנות פה. אנחנו משתדלים לארגן את זה כל שנה כי זה טוב לסגל ולחבר הנאמנים ולי עצמי להירגע ולהיפגש עם כל כך הרבה חברים ותיקים. אבל אנחנו עושים את זה גם מפני ש’קווסט’, ביסודו של דבר, הוא עדיין אותן ישיבות אינסופיות במטבח של אבּי או אדריאן, כשכל מה שהיה לנו הוא רעיון איך לתקן את בתי הספר הציבוריים של ניו יורק, והאמונה שאם ניתן לאנשים הזדמנות לעשות את הדבר הנכון, הם יעשו אותו.

‘כעת, הרבה מאשימים את הדור שלנו באדישות. וכמי שלא רק שייך לדור האם־טי־וי, אלא גם מבוגר מספיק כדי לזכור איך זה לראות קליפים באם־טי־וי, אני מבין למה. לא, בגדול, הדור שלנו לא מגלה זיקה למוסדות דת. אנחנו מסתכלים על הפוליטיקה בספקנות עמוקה. מכירים את הגבולות של מה שארגוני צדקה קונבנציונליים יכולים לעשות. אבל זה מבחינתי לא אדישות. זה ריאליזם. כשהדור שלנו מזהה בעיה — ולזהות בעיות זה משהו שאני חושב שכולנו נסכים שהדור שלנו מצטיין בו — כשאנחנו מזהים בעיה בממשל שלנו, בחברה שלנו, בבתי הספר שלנו, אינסטינקטיבית המחשבה הראשונה שלנו היא לא לפנות לכומר או לפוליטיקאי או למומחה. אנחנו פונים זה לזה. אנחנו נושאים עיניים אל החברים שלנו. אנחנו הולכים למטבח של חבר, ואנחנו יושבים, ואנחנו אומרים אחד לשני, איך אנחנו יכולים להפוך אנרגיה מתחדשת לדבר בר־השגה? איך אנחנו יכולים להניע צדק חברתי במדינה הזאת? איך אנחנו יכולים לתקן את בתי הספר הציבוריים של ניו יורק ולהרים את התלמידים בניו יורק?

‘אנחנו באמת יהירים עד כדי כך? ועוד איך. אנחנו באמת טיפשים עד כדי כך? אולי. אבל אנחנו גם באמת אמיצים ומלאי תקווה וביטחון עד כדי כך. ואנחנו לא — אנחנו לא — אדישים. כן, אנחנו נעשה את זה בדרכנו, כן, אנחנו נעשה את זה בדרך חדשה, הדרך שלנו, אבל אנחנו נעשה את זה. זאת השנה החמישית של ‘קווסט’. אנחנו נמצאים בעשרות בתי ספר, בתוך שלוש שנים נכפיל את המספר הזה, מדדי ההצלחה שלנו מדהימים — אם מדברים על אחוזי נוכחות, על ציוני מבחנים — מה שלא תבחרו, עשינו לכך אופטימיזציה. ועשינו את זה עם מסיבות קוקטייל, עשינו את זה עם אוכל סיני בקופסאות קרטון לבנות, עשינו את זה בזכות העובדה שסמכנו אחד על השני והאמנו אחד בשני וככה אנחנו הולכים להמשיך לעשות את זה. אז אנא מכם: תציעו הצעות, קנו כרטיס לערב הגאלה בסתיו, תהיו אמיצים מספיק לשעמם את החברים והקולגות שלכם בסיפור שלנו. ואם נעשה את כל זה, נהיה הדור של הניו יורקרים שמצילים את דור התלמידים הזה. שיהיה לכם ערב נפלא ותודה רבה שבאתם.’ מחיאות הכפיים מכל קצווי ‘תומסון 555’ היו חמות, ממושכות, מהלב.

כשהנאום של ארון התחיל, העומדים ברחבה ההיקפית התקדמו אל המעקה כדי לראות, ובהתארגנות הגופים מחדש, ג’ונה הצליח להתנתק מפטריק ומשיחתם המאוד לא נוחה. הוא איתר את פיליפ כמעט ישר מתחתיו, עומד עם שאר חברי חבר הנאמנים של ‘קווסט’. במהלך הנאום הבחין ג’ונה שפיליפ מחלק את תשומת לבו בין ארון לבין פניה ודמותה של ברונטית חשופת כתפיים בשמלה ירוקה, בשעה שתיים שלו. כשארון הגיע לחלק המסכם בנאומו, ג’ונה התחיל לרדת במדרגות כדי להצטרף לפיליפ, וכשמחיאות הכפיים התחילו להיחלש והשיחות והמוזיקה התחדשו, הם בירכו זה את זה לשלום בחיבוק טפיחות גב. ‘איך מתקדמת המלחמה נגד חבות התאגידים?’ שאל פיליפ במבטא הקנייתי המתנגן שלו.

‘יותר טוב מהתוכנית של ראש העיר להפוך את ברודוויי לשביל אופניים אחד גדול,’ ענה ג’ונה. פיליפ היה עוזר של ראש העיר, לא פעם היה אפשר לראות אותו (‘כמו מודעת פרסומת למִנהל המגוּון של כבוד ראש העיר,’ בניסוחו של פיליפ) עומד מאחוריו ולשמאלו במסיבות עיתונאים. ‘זה היה רעיון שלך?’

שניהם היו בלי משקאות והתחילו להתקדם מאליהם לעבר הבר. ‘הנוכחות שלך הערב היא הפתעה נעימה,’ אמר לו פיליפ. הוא התחנך בפנימיות בריטיות, וכתוצאה מכך נטה לדבר במשפטים נמלצים ומלאים.

‘סגרנו עסקה היום, אז יכולתי לצאת לפני חצות.’

‘מזל טוב על שני המאורעות.’ בזמן שפילסו להם דרך בקהל, פיליפ נעצר מדי פעם בפעם ללחוץ יד. ג’ונה הביט בו — לבוש בחליפה תכולה מסוגננת, מחייך בשמחה עקבית לכל פרצוף שזיהה — ולא התקשה לדמיין את פיליפ בתפקיד ששאף אליו בגלוי: ראש העיר. זה גם לא היה בלתי אפשרי: הוא ניחן באינטליגנציה וברזומה הנכונים, בעורמה טבעית של פוליטיקאי (הוא תמיד ניצח כשהוא וג’ונה שיחקו שחמט); הוא טווה קשרים בלי ליאות (אם כי לא בלי שום מאמץ כמו ארון); וכפי שהוא עצמו העיד לא פעם, בימינו יושבים קנייתי בבית הלבן ורווק במשרד ראש העיר. העידן הפוליטי הנוכחי בהחלט משחק לטובתו.

כשהגיעו לבר פיליפ הזמין וודקה טוניק, ג’ונה הזמין ויסקי. הם חיכו למשקאות, ופיליפ נעץ מבט באותה ברונטית בירוק שכמעט בלע בעיניו בזמן נאומו של ארון. היא עמדה עכשיו ליד הבר במרחק צעדים אחדים מהם. ‘שמתי לב שיש קורלציה חזקה בין תורמים ל’קווסט’ לחוגי פילאטיס,’ מילמל פיליפ.

‘ניתוח כמותי במיטבו,’ צחק ג’ונה. ‘אתה הולך לשאול אותה אם היא רוצה לעשות כמה תרגילים לחיזוק שרירי הבטן אחר כך?’

פיליפ נאנח בדרמטיות. ‘למרבה הצער, הכללים אוסרים עלי לעשות את זה. ארון שלח אימייל די תקיף בעניין ההתנהגות הראויה באירועים של ‘קווסט’. הוא כנראה מודאג מכך שחברים מסוימים בחבר הנאמנים לא מפגינים את המניעים ההולמים להשתתפות בהתכנסויות האלה.’

‘מעניין על מה הוא מדבר,’ אמר ג’ונה.

פיליפ נאנח שוב. ‘אם אין אני לי לזין שלי, למי אני?’ המשקאות שהזמינו הגיעו, והוא הוסיף, ‘אולי אני אתפטר במחאה.’

‘אבל מה יהיה אז עם בתי הספר הציבוריים בניו יורק, נכון?’ אמר ג’ונה, ופיליפ צחק.

הצחוק לא היה מפתיע — אבל ג’ונה לא באמת התלוצץ. הוא הבין שהחברות של פיליפ ב’קווסט’ היתה ברובה חלק ממשחק — חלק מיריבות שהחלה בימים שפיליפ וארון היו שניהם תלמידי השנה הראשונה באותה קומה בפרינסטון. זה בהחלט עזר לארון שיש לו עוזר־ראש־עיר שחור בחבר הנאמנים, אבל זה גם נתן לפיליפ גישה לקשרים של ארון; ותמיד היתה לו אפשרות לאוורר את תסכולו מכך שהוא נמוך יותר מארון במדרג הארגוני באמצעות הניסיון לשכב עם כמה שיותר מהקשרים האלה (אבל נראה שארון שם קץ לטקטיקה הזאת במסגרת ה’חברות’ ביניהם). ואולם, בין שזאת תוצאה מתמשכת של שיחתו עם החסיד, ובין שזה בגלל נאומו של ארון, או בגלל מה שפטריק ראה אותו עושה — או בגלל איזה צירוף של כל המאורעות לאורך הערב כולו — התברר לג’ונה שהוא מחפש איזה סימן מבטיח לכך, שמה שמתרחש הערב גדול יותר מבר פתוח ונטוורקינג מחושב. הוא לגם מהוויסקי ואמר לפיליפ, ‘אבל ברצינות. אתה לא חושב ש’קווסט’ משפר את בתי הספר?’

פיליפ הזעיף פנים בצורה לעגנית משועשעת, ובחיקוי מבטא אמריקאי (שנטה בחוזקה אל הטקסני) חזר אחריו, ‘ברצינות?’

גם הספקנות לא הפתיעה אותו. רצינות אף פעם לא תפסה מקום מרכזי בחברות שלהם. ‘תתקדם איתי רגע,’ אמר ג’ונה.

פיליפ טפח על קצה אפו הרחב והמלכותי במפגן של חשיבה. עכשיו קלט ג’ונה שזאת היתה טעות מצדו לחפש עידוד לתקוותיו להציל את בתי הספר בניו יורק אצל אדם עם קריירה בפוליטיקה העירונית. ‘כששוקלים ליישם טקטיקות מהמגזר הפיננסי בבתי ספר, צריך לזכור מה קרה למגזר הפיננסי. באופן עמוק יותר, לא הייתי מסתמך יותר מדי על שיפור בציוני מבחנים שעברו סטנדרטיזציה כמדד לחינוך משופר. הייתי אומר שמילוי אליפסות בשאלונים הוא במידה רבה מיומנות בפני עצמה, שאולי לא שונה בהרבה מלהיות טוב ב’Halo‘. וגם זה לא עזר במיוחד לתלמידים בניו יורק.’ הוא לגם לגימה ארוכה מהמשקה והניח את הכוס על הבר. ‘אני חושש שתחושת האשמה של הליברלים היא באמת הדבר היחיד שנהנה מזה. תחושת אשמה של ליברלים לבנים ועוד שורה ברזומה של ארון. רוצה לראות בית ספר נזקק? בוא לאפריקה.’ הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות. ‘מצד שני, אולי אני מגיב עכשיו מתוך הרוגז על התקף הפוריטניזם הפתאומי של המייסד. האם אתה, כבודו, חושב ש’קווסט’ מביא תועלת?’

ג’ונה חשב רגע — ואז הגביה אצבע ואגודל במרחק־מה זו מזו כאילו הן לוחצות סוכריית ג’לי בלתי נראית. ‘טיפ־טיפה,’ אמר ג’ונה. ‘גם אם הכלים לא מושלמים, גם אם המניעים הם, בוא נגיד, מעורבים — זה עדיין יותר מאמצים ותשומת לב מכפי שבתי הספר האלה מקבלים בדרך כלל. זה יותר טוב מכלום בשביל המצביעים־לעתיד השחורים העניים שלך בהארלם, שמגיע להם משהו, גם אם כבר יש להם גישה למי שתייה נקיים.’

פיליפ חייך, ואז פלט צחוק סרעפתי גדול וממושך — שהיה, להרגשתו של ג’ונה, התכונה הכי קנייתית שלו, אפילו יותר מהמבטא. ‘אני מוכן להסכים לטיפ־טיפה,’ הוא הכריז. ‘זה טיפ־טיפה יותר ממה שהיינו עושים אחרת, זה טיפ־טיפה יותר מלֹא לעשות שום דבר בכלל.’

‘זה העשרים וחמישה אחוז טיפ לנהג מונית,’ אמר ג’ונה. ‘זה להחזיק את דלת המעלית פתוחה למישהו שחוצה את הלובי.’

‘זה לעזור לזקנה להוריד את התיקים מהתא מעל המושבים,’ אמר פיליפ.

הם הרימו כוסית לטיפ־טיפה. זה היה רעיון מצופה אירוניה, כמובן — אבל היה בו גם גרעין של נחמה. כשהנמיכו את הכוסות, פיליפ שאל, ‘ואיפה סילביה קווין המקסימה הערב?’

‘בשיקגו,’ הוא ענה. ‘עבודה.’

‘משהו מעניין?’

‘מעניין מספיק שהיא לא יכולה לספר לי שום דבר על זה.’

‘היא אישה מרשימה,’ אמר פיליפ. ‘אתה גבר בר־מזל.’

ג’ונה נאנח באי־נוחות. ‘פטריק הופר ראה אותי ואת זואי כשיצאנו איזה ערב,’ הוא סיפר לו. הוא הוסיף, ‘לא עשינו כלום, אני חושב, פשוט יצאנו.’

פיליפ חייך אליו מין חיוך עצוב. ‘אז זה עדיין נמשך?’

‘מה שהכי גרוע זה שאמרתי לסילביה שאני אעבור לגור איתה,’ הוא אמר, והרגיש אשם מהרגיל למשמע דבריו הוא.

‘עד כאן בכל הקשור לטיפ־טיפה.’

ג’ונה עירבל את המשקה בכוס בחצאי סיבובים קטנים וצפה בנוזל מסתחרר בגלים זעירים. גם מצבי הרוח האלה תקפו אותו — פרצי אשמה, נקיפות מצפון — אבל הוא למד שלרוע המזל, כמו ההפכים שלהם, הם לעולם לא נמשכים זמן רב, ולבסוף מפנים את מקומם לתאווה, או לשעמום, או לכל שם שלא יקרא בו למשיכה הבלתי מוסברת שמשכה אותו אל זואי — שוב ושוב ושוב. ‘נראה לי שדי איבדתי כיוון,’ הוא התוודה.

פיליפ משך בכתפיו בצורה בלתי מחייבת. ג’ונה היה בטוח שפיליפ חושב מה שכל אדם סביר היה חושב: שהוא צריך לגמור את זה עם האחת או השנייה. אבל בצד היעדר הרצינות, החברות ביניהם גם לא כללה מתן עצה אישית כנה. זה היה גבול שג’ונה הבחין בו כמעט בכל חברויותיו הגבריות (אולי יותר בסיס מגבול). כך שלא משנה מה פיליפ באמת חשב, הוא אמר רק, ‘טוב, זה קורה.’

ארון זיילר הסתובב בין האנשים במרחק־מה משם — משך את כל תשומת הלב של מי שנמצא בסמוך כמו מים שזורמים לפתח ניקוז. הברונטית שפיליפ נעץ בה עיניים קודם נעצה עכשיו עיניים חולמניות בארון. הוא קיבל את כל ההערצה בנדיבות על גבול החסד. ‘הוא תמיד היה כזה?’ שאל ג’ונה.

פיליפ הביט בארון עוד רגע, וג’ונה חשב שהוא שוקל את כל היתרונות והפגמים היחסיים באדם שבהחלט עשוי להיות יום אחד יריבו על תפקיד המועמד הדמוקרטי למשרת ראש העיר ניו יורק. בסופו של דבר הוא אמר, ‘ארון מאמין ב’קווסט’, הוא מאמין ש’קווסט’ משפר בתי ספר, הוא מאמין שהוא האיש הכי מתאים להוביל ארגון כזה, או כל ארגון, לצורך העניין. בקיצור, הוא מאמין במשהו. כלומר, בארון זיילר, שזה מה שעושה אותו כל כך יוצא דופן, אפילו פה בחדר מלא אנשים די יוצאי דופן.’

ג’ונה הביט בארון שהמשיך לחייך ולהאזין לברכות ולהקדיש תשומת לב אמיתית לכל אחד, ובלי ספק עושה באותה המידה — ויותר — לשיפור מצבם של המופלים והמקופחים. אבל עלה בדעתו של ג’ונה: אם ארון דואג כל כך לתלמידים בניו יורק — אם מישהו מהם דואג להם — למה הם לא מורים? ‘הוא מאמין בבולשיט של עצמו,’ אמר ג’ונה. ואיכשהו ברגע הזה הוא החליט, בשכנוע מלא, שיגמור את העניינים עם זואי. הוא הגיע למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות.

הוא שימר את השכנוע העצמי עד סוף מסיבת הקוקטייל ועד לאותו הרגע במונית הביתה, שבו סימס לזואי: ‘צהריים מחר?’ ואז מיד הרגיש את חוסר הנוחות והחרטה המקדימה שתמיד נלוו להחלטותיו לסיים מערכות יחסים עם נשים — אבל הוא אמר לעצמו שאלה רק האינרציה והאנוכיות שמדברות.

זואי לא הגיבה במשך יותר משעה, מה שלא היה מפתיע, כי היא הרי אמרה לו שהיא מבלה את הערב עם אוואן, ה(כביכול) חבר שלה. הטלפון שלו צילצל עם התשובה בשעה שכבר התפשט בחדרו. ‘כן אבל רק צהריים. ז = עמוסה נורא מחר.’

ג’ונה חייך וכתב, ‘עמוסה הלילה?’ כי העובדה שהיא מתכתבת איתו אומרת אולי שאוואן עזב, ומאחר שסילביה בשיקגו, הם — הוא גייס מחדש את האשמה — הוא מחק את ההודעה. במקומה הוא כתב, ‘מעולה, רק צהריים. 1 במשרד שלך?’

עברו כמה דקות לפי שהתשובה הגיעה, ‘אני שמנה מדי לקוויקים של צהריים עכשיו??’ ואז, כעבור דקה, ‘אני יודעת, אני יודעת. אל תשפוט. הכף אצלי ביד. צהריים מכובדים ב־1, מועד להשתרללות ייקבע בהמשך.’

הוא חייך שוב למקרא ההודעה — ואחר כך הזעיף פנים. האם זה לא מקסים בעיניו, כל העסק? האם הוא לא רוצה לקבוע מועד להשתרללות לא פחות משהיא רוצה? למה בדיוק הוא הולך לעשות את זה שוב? התשובות עלו במוחו: סילביה, אוואן, המומנטום שצבר לקראת מעשה — האשמה שזקפה את ראשה מחדש. ‘להתראות מחר,’ הוא כתב — ואז הוסיף — ‘מותק,’ כי לא רצה להדאיג אותה (או לפחות זה מה שסיפר לעצמו).

אבל אחרי שלחץ על שְלח וזרק את הטלפון על המיטה, הוא בכל זאת הרגיש טוב יותר: הקלה נוכח העובדה שלפחות יהיה פתרון כלשהו — וגאה בעצמו על כך שהתמודד (או לפחות הוא עומד להתמודד) עם מצב קשה, במקום להיזרק הלוך ושוב בין אשמה לסיפוק עצמי. יותר מזה: הוא עשה את הדבר הנכון.

ואז ג’ונה קלט את עצמו בראי הגדול בצדה הפנימי של דלת הארון. הוא היה עירום עכשיו — ולרגע אחד ראה את עצמו כפי שהיה רואה זר עירום, בלי שיעמדו לצדו הטיות מגוננות, צעדי התגוננות שנקט בצורה אוטומטית. הוא ראה את עצמו עם בטן לא מתוחה, כתפיים שמוטות, מבע סתום — זין רופס גדול בדיוק כמות שהוא. התמונה שניבטה אליו היתה של גבר קרוב יותר לגיל העמידה במלוא עוזו מאשר לעלומים במלוא עוזם: הוא ראה רפיסות באמצע הגוף, הוא ראה עגלגלות בירכיים ובזרועות, הוא איתר אפרוריות בשיער השחור המסודר מעל האוזניים. ואפילו יותר מזה — הוא ראה ביריעות הבשר הוורדרד גבר עירום בעל פגיעוּת צורמת, בעל פרופורציות מוגבלות להדהים — נחיתות מעציבה ביחס למאורעות היום והחיים לעתיד לבוא. הוא נפנה מהראי בתחושה לא קלה — לבש מיד בחזרה את תחתוני הבוקסר ששמט ארצה, כיווץ את שרירי הבטן והחזה, סגר את דלת הארון. הוא הרים את הטלפון וחשב להתקשר אולי לסילביה — אבל ראה שיש לו אימייל מדאג צ’ן, שותף במשרד שלו, שביקש להיפגש למחרת. לג’ונה היו חושים טובים לדברים כאלה; הוא הרגיש שטמון בזה משהו חיובי בשבילו. אחרי שהשיב בחיוב לבקשה, הוא גלל לראות עוד כמה מיילים, בחן את מזג האוויר למחרת, בדק את התוצאה של היאנקיז, הוסיף את הפגישה עם דאג צ’ן ליומן שלו, הוסיף את ארוחת הצהריים עם זואי בלי שום רגש נלווה, עבר בלי מטרה על אוסף השמות והמספרים והאפליקציות והמשחקים בטלפון שלו — כלים להשיג ולפענח ולעצב את העולם כולו אם רק ירצה. לעזאזל, העולם כל כך בר־התמודדות כשמסתכלים עליו דרך אייפון. הוא כיבה את האור בחדר ונכנס למיטה; הוא סימס לסילביה: ‘מקווה שתצאי משם לפני חצות. אוהב אותך’; הוא כיוון את השעון המעורר בטלפון לשש בבוקר, וזוהר המסך על פניו היה הדבר האחרון שראה לפני שעצם את עיניו —

וג’ונה הרגיש הרבה יותר טוב.

1. נוכחות האלוהים

עד למחרת בבוקר הגשם פסק, וכל סימן לכך שיש בכלל דבר כזה שנקרא גשם נעלם לגמרי. השמים היו בהירים ללא רבב — כחול מטאלי אחיד, בלי זכר לענן — ומתוך השמים האלה, ומשמש שנראתה כמו חור שחרכו בהם וחשף עכשיו קרינה בל תשוער מעבר לו, נשפך החום של אמצע אוגוסט. הוא מילא את הרחובות והפארקים, את הפתחים והסמטאות; הוא נוצק אל הבטון והאספלט כמו מים שנספגים בספוג; הוא נאחז באדני החלונות, הוא נתלה על קירותיהם התלולים של השדרות כמו וילונות כבדים שהולכי רגל מעוררי רחמים נאלצו לפלס בהם דרך — בפיות פעורים, צווארונים פתוחים, זיעה לכל הפחות מנקדת את שפתם העליונה בחרוזים קטנים, ובמקרים החמורים ביותר פשוט זולגת על פניהם בלי הפרעה. אנשים התקדמו באיטיות, הם לא הסתכלו זה על זה. אם הגשם הביא העירה התרועעות בלתי שגורה, החום כמו כלא כל ניו יורקר וניו יורקרית בסיר לובסטרים אישי משלהם.

ג’ונה מצדו התעורר בעשרים המעלות שהיה זכאי להן הודות למזגן. הוא התוודע למצב בחוץ באמצעות דמות השמש החייכנית באפליקציית מזג האוויר על מסך האייפון שלו — הדבר הראשון שהסתכל בו כשפקח את עיניו. הוא שתה את הקפה בעמידה מול חלונות דירתו שבקומה התשע־עשרה, ואיכשהו היה יכול אפילו לראות את החום — כאילו הגדיל את המדרכות והאנשים, את האוויר עצמו במטען נראה של אי־נוחות. אבל לדעת על קיומו של חום ולהרגיש אותו הם שני דברים שונים מאוד. ג’ונה היה מזיען כרוני: פחד מהתחושה המוכרת כל כך של התחממות־יתר מתחת לבגדים, חש התלחלחות של כל בד שנוגע בעורו. העובדה שלא סבל מזה עכשיו, כשסֵבל כזה היה אפשרות ברורה כל כך, הוסיפה לתחושה המיוחדת של סיפוק עצמי שהתעורר עמה. הוא הרגיש כאילו כבר סידר את בית מערכת־היחסים שלו, נפטר מחוסר ההחלטיות והאשמה סביב זואי פשוט בעצם ההחלטה לעשות כך. וכשהתקלח ולבש את החליפה ודילג על ארוחת הבוקר, מוחו כבר התחיל להגות ברצון בעבודה.

המשרה שלו היתה לעתים קרובות מלחיצה ולעתים עוד יותר קרובות מתישה, אבל הוא זיהה בה איכות משחקית מהנה, הן בטבעו המתעמת של העיסוק המשפטי והן בתרבות התחרותית של המשרד שעבד בו. העובדה שידע שהוא מצטיין במשחק הזה רק הגבירה את הנאתו. בנוסף, אחרי שלוש שנים בפקולטה למשפטים, שני קיצים של סטאז’, חמש שנים עכשיו כעורך דין במשרד שלו, הוא גילה שמחשבות על תיקים וקליינטים באות לו בטבעיות עכשיו: הירגעות של המוח למצבו המוכר במקום העמסת נטל.

ההליכה מדלת הבניין שלו לרחוב הספיקה כדי לאשש את כוונתו לתפוס מונית לעבודה. השעה היתה רק שבע בבוקר, ובחוץ היו ודאי שלושים ושתיים מעלות. רבע שעה לאחר מכן הוא יצא מהמונית הממוזגת, חצה עוד מדרכה, ונכנס ללובי הממוזג באגרסיביות רבה עוד יותר של שדרת לקסינגטון 813, שבו היה ממוקם משרד עורכי הדין ‘קנינגהם וולף’. הוא הבחין בסיפוק שהוא ער כבר כמעט שעה וחצי, ובילה פחות משישים שניות מהזמן הזה כשהוא סובל מחום השמש.

בתוך הלובי, מעבר לשולחן האבטחה ולפני המעליות, היה עץ ענקי — הגזע שחור, מפותל מאוד, העלווה בכל עונה עבותה וסגלגלה וזוהרת בירוק כמעט ניאוני. זה היה מין עלום מדרום אמריקה, שהיה מסוגל לשגשג בלובי הממוזג־בעונה ומחומם־בעונה של בניין משרדים במידטאון, ותחזוקתו מומנה בידי בנק ההשקעות שתפס את מרבית הקומות העליונות בבניין. הניסיון לגלות כמה עולה התחזוקה השנתית של העץ היה מין אובססיה בקרב עורכי הדין ב’קנינגהם וולף’. ההערכה המקובלת ביותר היתה שישים אלף דולר בשנה. לפני ההתרסקות, לפני ההצלה הממשלתית, לפני הרפורמה, בנקאי־השקעות בשנתם הראשונה היו רצים עירומים סביב העץ ביום קבלת הבונוס הראשון שלהם — סיבוב אחד לכל חמישים אלף. זה היה מחזה מהנה לעורכי הדין שלקחו פסק זמן מתדרוכי אמצע הלילה כדי לצפות: ג’ונה תמיד חשב שיש איזו פגאניות נעימה בכל העסק — הצעירים נטולי הבגדים שמנופפים בהמחאות אל־על, צועקים וצוחקים בשעה שהם מקיפים את הגזע המסיבי המסוקס. ובזמן ש־80% מבנקאי ההשקעות האלה היו גברים, בכל זאת היו אותם 20%. אבל אז הגיע המשבר הגלובלי, ואיתו הצורך למפגני צניעות, והמסורת נגמרה — אבל לפי כל השמועות, הבונוסים לא קטנו כל כך. גם העץ עוד היה שם, כמובן, ואולי בגלל זכרו של הריטואל, ג’ונה חש חיבה קלה כלפיו בכל פעם שטרח להרים את עיניו מהטלפון או הקפה בדרכו לעבודה.

הוא עלה במעלית לקומה העשרים ותשע — הלך למשרד שלו, סגר את הדלת והעביר את השעתיים הבאות מול המחשב, בעבודה. במשך הזמן הזה הוא לא שכח לבדוק שוב ושוב את תיבת המייל האישי שלו, ולעיין בתוצאות בייסבול, ולספוג עדכוני סטטוס ותמונות בעמודי פייסבוק של אחרים (הוא כמעט אף פעם לא עידכן את שלו), ולקרוא חלקית תריסר מאמרים באתר הניו־יורק טיימס. אבל הוא שילב את הפעילויות האלה כמנוחות קצרות בתוך עבודה ממשית, ולכן אף פעם לא הרגיש שום משימה, חדגונית ככל שתהיה, כנטל. הבוקר היה פורה להרגשתו, לא למרות הסחות הדעת אלא בזכותן.

הוא הגיח מחלומו הדיגיטלי בסביבות 09:30. העוזרת שלו הגיעה ובירכה אותו לשלום באדישות. דולורס היתה מבוגרת בעשרים שנה מג’ונה, אפרו־אמריקאית, בלתי חייכנית בעליל, בעלת חיבה לחולצות פרחוניות חסרות צורה. היא מילאה את תפקידה באופן משביע רצון ובלי שום עניין למלא אותו טוב יותר. היחסים ביניהם היו לבביים בעיקרם — מעת לעת יותר או פחות מזה — וג’ונה עשה כמיטב יכולתו לגלות סבלנות כלפי חוסר העניין המופגן שלה בעבודתה, מפני שקלט שהיו עורכי דין לפניו, יהיו עורכי דין אחריו, והרבה עורכי דין הם דפוקים.

‘אני צריכה לצאת מוקדם היום,’ אמרה לו דולורס אחרי שפשטה את מעילה. ‘אחותי בעיר. בעלה אלרגי לפירות ים פתאום, אז עכשיו אני לא יכולה להכין שרימפס לארוחת ערב.’

‘או־קיי, דולורס, אין בעיה,’ הוא אמר.

‘אני צריכה לעבור בד’אגוסטינו בשדרה השנייה בדרך הביתה.’

‘בטח, אין בעיה.’

הוא שתה כוס קפה שנייה, וזה תידלק עוד ארבעים דקות בערך של עבודה ממוקדת. הוא היה מודע לכך שהקפה נחוץ כדי שיוכל לעבור את ימיו (את הקריירה, בעצם), אבל בה במידה היה מודע לתפוקה הקטנה והולכת שהוא מפיק ממנו, ולכן הגביל את עצמו לארבע כוסות ליום, אלא אם כן הופיע במשפט. הוא היה בשני־שליש הכוס השנייה כשהטלפון צילצל והזכיר לו שבעוד רבע שעה יש לו פגישה עם דאג צ’ן.

הפגישה ישבה לו באחורי הראש כל הבוקר, ולמרות שניסה לא להתמקד בה, קלט שהיא כשלעצמה סיבה נוספת למצב רוחו הטוב. מבין שלושים השותפים ב’קנינגהם וולף’ שעסקו בליטיגציה ובוררות, דאג צ’ן נמנה עם העילית, אחד הבודדים שהשותפים הבכירים הפקידו בידיו את ניהולם של התיקים הגדולים ביותר, את הקליינטים החשובים ביותר. הוא היה גבר מטופח להפליא — עד לזרא: מעולם לא נראה במשרד כשנעליו אינן בוהקות בשחור או בחום, כשקשר הווינדזור בעניבה שלו אינו מתוח בטרפז מדויק בצורה מתמטית, כששערו השחור כזפת אינו פשוק בקו ישר כסרגל. כל אלה נלוו למוניטין שלו — שיצא לו בצדק, לדידו של ג’ונה — כאחד המוחות המשפטיים הטובים במשרד, אם לא בעיר כולה: בעל ידע אנציקלופדי של תקדימים, בעל תובנות בתורת המשפט וביישומה גם יחד, בעל עורמה במקום שדרושה בו עורמה, קפדן בלתי נלאה בפרטים. למעשה, בוודאי כבר היה שותף בכיר בעצמו אלמלא פן מסוים באישיותו, היהלום בכתר שיעור קומתו האייקוני, שבה בעת לא היה אפשר ליישבו עם שום דבר אחר הנוגע לו: דאג צ’ן היה מכור לחשפניות. השמועה המדוברת ביותר היתה שהוא אינו מורשה עוד להחזיק בכרטיס האשראי של המשרד, משום שבמהלך משפט שארך חודש ימים במיאמי, הוא חויב ביותר מארבעים אלף דולר על מועדוני חשפנות. שמועות מפוקפקות יותר דיברו על היעלמות בת שלושה שבועות לפוארטו ריקו וצעירה בת תשע־עשרה בהיריון.

כך או כך, הוא היה דמות חשובה מאוד בהיררכיה המשרדית, ולא מישהו שנהג להיפגש פנים אל פנים אחד־על־אחד עם עורכי הדין השכירים. אפילו אם הוא רק רוצה לדון בפרטי תזכיר שג’ונה כתב או משהו מהסוג הזה, שזאת האפשרות הכי סבירה, ג’ונה ראה סימן מבטיח בזה שדאג צ’ן בכלל מכיר את שמו.

אבל אחרי שג’ונה הודה בינו לבינו עד כמה הוא מצפה לפגישה, הוא התקשה להתרכז בכל דבר אחר. בסופו של דבר הוא התחיל לעשות סדר בחשבון הג’ימייל שלו, למחוק הודעות ישנות, לענות על הודעות נשכחות: ברכות לחברה מהתיכון שהוא כבר לא בקשר איתה, על שילדה; כמה שורות למכר מהקולג’ שעבר לאמסטרדם.

לבסוף נותרו עוד חמש דקות לפגישה. הוא קם לראשונה מאז הגיע יותר משלוש שעות קודם לכן — כיפתר את הז’קט, סידר את השיער מול ההשתקפות הלא ברורה בזכוכית הדיפלומה הממוסגרת שלו לעריכת דין (קולומביה, 05′), יצא מהמשרד וצעד במסדרון לעבר הדלת של דאג צ’ן. הוא התחיל להרגיש עצבנות לא צפויה — מבשרת רעות — תוך כדי הליכה, ותהה אם היה עליו להעביר את השעה האחרונה בעיון בתיקים שעל שולחנו. אבל אילו פרטים אין הוא מכיר היכרות אינטימית? הוא הרגיע את עצמו שהסבירות שדאג צ’ן יבחן אותו על פרטי עבודתו נמוכה לא פחות מהסבירות שישאל אותו איך בודקים אימייל באייפון. הוא הגיע למשרד של דאג צ’ן, מצא את הדלת פתוחה למחצה, דפק ונכנס פנימה.

המשרד היה גדול כראוי לשותף במעמדו, מהחלונות מאחורי השולחן נשקפה חצי פנורמה של מידטאון: דרומה לעבר בניין קרייזלר וגורדי השחקים האנונימיים יותר המקיפים אותו. אדן החלון הארוך היה חשוף מלבד אבן מלוטשת ומפוסלת — בצבע צפחה, בעובי של כחצי סנטימטר, בערך בגודל ובצורה של כרטיס מינוי למגזין — שניצבה על גבי מעמד מעץ אדום. מונדריאן בגובה שני מטרים היה הקישוט היחיד על הקירות. השולחן היה חשוף גם הוא להוציא מקלדת וצג מחשב שטוח; נעדרו ספרי חוקים סדוקי־שדרה וקלסרים מתפוצצים ואגודות נייר כרוכות בגומיות או אפילו תמונות משפחתיות נדושות שניצבו על שולחנו של כל עורך דין אחר ב’קנינגהם וולף’, כולל ג’ונה. דאג צ’ן עצמו ישב והקליד חרש על המקלדת.

‘שב בבקשה,’ אמר דאג צ’ן כשג’ונה נכנס. ג’ונה התיישב, ודאג צ’ן שילב יפה את ידיו החלקות, נטולות השיער. אישוני עיניו החומות הממושקפות היו, כהרגלו, קטנים ורגועים במין צורה מפחידה — כל עורכי הדין במשרד חשבו כך. הוא בחן את כל מה שלפניו באותה קפדנות קבועה ונטולת רגש. ‘אני מבין שבדיוק נסגר הֶסדר בתיק ארדיס?’ הוא שאל.

היה נדמה שאימן את עצמו לדבר ברמת הדציבלים המינימלית שתישמע בנוחות מעבר לשולחן. ‘נכון, דאג,’ ענה ג’ונה בניסיון לשכפל את עוצמת הקול שלו.

‘ריאן פאר היה מרוצה מהעבודה שלך.’

‘למדתי הרבה מריאן.’

‘ככלל, נראה שהפגנת מיומנות מרשימה ביישום חוקי הפטנטים.’

זאת היתה מחמאה משונה ותפלה כל כך, שנאמרה כמעט בלי תנודות קול, שלרגע ג’ונה תהה אם הוא בעצם סרקסטי. אבל היה נדמה שלדאג צ’ן אין צורך בנימה סרקסטית. ‘תודה רבה, טוב לשמוע,’ הוא ענה.

דאג צ’ן עשה תנועה לא ברורה: הרים יד אחת מעל השנייה, שב והוריד אותה. ואז שאל, ‘אתה מודע לכך שאנחנו מייצגים את ‘בי־בי־אי־סי’?’

ג’ונה היה מודע. ולמבוכתו המתונה, בטנו עשתה פירואט קטן למשמע האותיות האלה. ‘בי־בי־אי־סי’ היתה אחת מחברות התרופות הגדולות ביותר בארצות הברית, ואחד הקליינטים הגדולים והוותיקים של ‘קנינגהם וולף’. מה בדיוק עשו ב’קנינגהם וולף’ למען ‘בי־בי־אי־סי’ היה במידה רבה תעלומה, לפחות ברמת עורכי הדין השכירים. הסכמי סודיות מיוחדים ושתיקה על־גבול־הכת נלוו לטיפול בכל תיק של ‘בי־בי־אי־סי’. היה כנראה איזה קשר אישי בין האנק אוונס, שעמד בראש המשרד, למנכ’ל הנוכחי של ‘בי־בי־אי־סי’ — חברים ללימודים ב’סלואן’ בימים עברו, או משהו כזה — וההנחה היתה ש’קנינגהם וולף’ מטפלים רק בתיקים הרגישים ביותר של ‘בי־בי־אי־סי’: תביעות ייצוגיות בגין מומים מולדים או אפליה מגדרית, תביעות התאכזרות לבעלי חיים, האשמות מצד האיחוד האירופי בתיאום מחירים וכן הלאה. במישור המיידי, מה שהיה רלוונטי יותר מבחינת ג’ונה הוא שעורכי הדין שטיפלו ב’בי־בי־אי־סי’ היו ”עובדה מוגמרת’, בניסוח עמיתיו, מִשפּוּחה, נמשחו לכהונה. הרבה מטפורות הופרחו באוויר, אבל קונקרטית, עורכי דין שטיפלו ב’בי־בי־אי־סי’ נעשו שותפים בתוך שנתיים־שלוש לכל היותר. די היה במחשבות האלה להסיח את דעתו של ג’ונה מלענות, ולכן אולי היה זה חצי פעימה מאוחר מדי — וטיפה אנרגטי מדי יחסית לשיחה עם דאג צ’ן — שהוא אמר, ‘אני מודע לזה, כן.’

‘אנחנו מייצגים עכשיו את ‘בי־בי־אי־סי’ בסכסוך עם ‘דיומקס’, חברת ביוטכנולוגיה שהמטה שלה נמצא בקיימברידג’.’

‘או־קיי,’ אמר ג’ונה.

‘ב־2006 ‘דיומקס’ הגישה תביעה בטענה שהיא מחזיקה בפטנט על מולקולה שנמצאת בבסיס התרופה ‘לומין’ של ‘בי־בי־אי־סי’. דיונים חבריים יחסית שהתקיימו לאורך ארבע השנים האחרונות לא הצליחו להביא להסדר. אנחנו מאמינים שמשפט הוא עכשיו המסלול הטוב ביותר להשגת תוצאה מבטיחה לקליינטים שלנו.’

ג’ונה הינהן. ‘מה סדר הגודל של ‘דיומקס’?’

דאג צ’ן הרים והנמיך את ידו שוב. ‘בוא נגיד שמולקולת המריבה היא נכון לעכשיו הנכס העיקרי שלהם.’

‘אני מבין,’ אמר ג’ונה, והוא באמת הבין — או דימה שהבין, ששרטוט המקרה באופן הזה מהווה מעין מבחן: האם יש ביכולתו להבין את המשמעות הגלומה בכמה משפטים תמציתיים. ‘דיומקס’ היא חברה קטנה; ‘בי־בי־אי־סי’ היא חברת ענק. בתום ארבע שנים לא הושג הסדר, כי הסדר מעולם לא היה התוכנית. ‘קנינגהם וולף’ — אם להשתמש בביטוי שמתאים יותר למסדרונות — הקיזו את דמה: הטילו למערכה קומה שלמה של עורכי דין כדי להבטיח שהתיק ייגרר באיטיות ובמידת ההתקדמות של קרב חפירות נוסח מלחמת העולם הראשונה, כשהתהליך הממושך (ולא במקרה) עולה ל’דיומקס’ ול’בי־בי־אי־סי’ יותר ויותר במונחים של שכר טרחה משפטי. ההבדל הוא ש’בי־בי־אי־סי’ יכולה להרשות את זה לעצמה. העובדה שהם הולכים למשפט פירושה שהם סבורים ש’דיומקס’ נמצאת עכשיו על סף קריסה. הנקודה שבה היריב הכי רחוק מלהיות מסוגל להרשות לעצמו משפט: זה הזמן לפנות לערכאות. ג’ונה היה אנוס להתפעל, אם לא מהאלגנטיות, לפחות מן היעילות ושוויון־הנפש של כל העסק. הם משתמשים בחוק לא כדי לפסוק בוויכוח אלא כדי לחנוק את הצד היריב. ‘אז הולכים למשפט בהקדם?’ שאל ג’ונה.

‘יסוד סביר להניח שהתיק יידון בחודש הבא,’ ענה דאג צ’ן. הוא הסתובב אל צג המחשב שלו, הקליד משהו רגע — וג’ונה הבחין שהפנים של דאג צ’ן מזכירות שעווה, איזה מין ברק אחיד במצח ובלחיים ובסנטר, בעור הצוואר מעל הצווארון הלבן המבהיק. הוא החזיר את מבטו השלֵו אל ג’ונה. ‘אני מעוניין בעזרתך בתיק הזה,’ הוא חידש את דבריו. ‘קח בחשבון שתצטרך לעבוד במשך רוב שאר השנה מהמשרדים שלנו בבוסטון. כבר דיברתי על זה עם איה פובאדה.’

ג’ונה הצליח לגייס די שליטה עצמית להנהן בקור רוח. ‘אני להוט להתחיל,’ הוא אמר.

‘יש חשיבות עליונה לסודיות בעניין הזה.’

‘כמובן.’

‘אסור שאף מסמך שנוגע לתיק יצא מהמשרדים. אסור לצלם מסמכים או להעתיק אותם בשום צורה. לשם כך, מסמכים רגישים סומנו בסימן מים מיוחד, כך שבמקרה הצורך יהיה אפשר לאתר עותקים ולקשור אותם למסמך המקורי. בנוסף, תגביל בבקשה את ההתכתבויות הדיגיטליות בנושא הזה למינימום ההכרחי.’

זין, חשב ג’ונה. הם באמת גנבו אותה.

‘אתה גם תתבקש לחתום על הסכם נוסף לשמירת סודיות, מעבר להסכמים שאתה כבר חתום עליהם.’

‘הכול נשמע לי הגיוני מאוד,’ אמר ג’ונה. אבל למען האמת, דאג צ’ן היה יכול לבקש ממנו לשרטט כוכב מחומש בדם של עצמו על נייר מכתבים של ‘בי־בי־אי־סי’, והוא היה אומר שזה נשמע הגיוני.

דאג צ’ן הסתכל עליו ומיצמץ מטרונומית כמה שניות. ‘הייתי רוצה להוסיף משהו אישי יותר.’ ג’ונה היה יכול רק להניח שהוא עומד להעיר משהו בנוגע למועדוני חשפנות בבוסטון — כי הזיקה הזאת היתה שריד האישיות היחיד שהיה לדאג צ’ן, ככל הידוע — וניסה להקשיח את פני הפוקר שלו לקראת דיון בגובה הטיפ בחדרי שמפניה. אבל דאג צ’ן אמר, ‘אני חסיד של פרפקציוניזם. עורכי דין מהדור שלך נוטים לגישה המעליבה, שהחובות שלהם מסתכמים בלעשות ‘כמיטב יכולתם’. מבחינה לוגית, ‘כמיטב יכולתך’ טוב מספיק רק עד הנקודה שבה הוא לא טוב מספיק. פרפקציוניזם, לעומת זאת, הוא לא דרישה והצעה של ‘מיטב יכולתך’ אלא של המיטב האובייקטיבי.

‘יותר מזה,’ הוא המשיך, ‘אני סמוך ובטוח שהעיסוק במשפטים כשלעצמו מבוסס על פרפקציוניזם. דהיינו, לשון החוק מתמלאת רק במידה שבה הוא מפורש ומיושם במדויק. כל דבר אחר הוא עיוות של החוק וכוונתו. לכן אנחנו כעורכי דין עושים את עבודתנו נאמנה רק אם אנחנו עושים אותה בצורה מושלמת. ואם בהשגת שלמות אנחנו לא משיגים פתרון מיטבי לקליינטים שלנו, אני מוכן לשאת בתוצאה הזאת. אנחנו יכולים להיות מושלמים גם אם העובדות אולי לא.’

ג’ונה התקשה להתייחס לזה ברצינות — באותו האופן שהתקשה להתייחס ברצינות לפנאטים שהסתובבו בטיימס סקוור בערב השנה החדשה וצעקו שקץ הימים הגיע. לא משום שלא חשב שדאג צ’ן מתכוון למה שהוא אומר; אלא משום שהיה קשה להאמין שמישהו בכלל יכול להתכוון לזה. הוא פיקפק בכך שמישהו מלבד צ’ן היה עשוי לשאת את הנאום הקטן הזה בלי שמץ אירוניה. הוא רק הצטער שפיליפ אורנגו לא נמצא שם גם הוא כדי לשמוע. אבל היה ברור: דאג צ’ן מאמין בפרפקציוניזם. ולמען האמת זה הבהיר לג’ונה את האובססיה עם החשפניות. בסופו של דבר היה משהו מסודר במיוחד בטבעם העסקי של מפגשים במועדון חשפנות: הם העלימו את כל הדו־משמעויות, כל המסתורין והיעדר יכולת החיזוי הגופנית המתקשרת בסקס. זה באמת עשוי לקסום לנפש עמידה כל כך בפני הרעיון של טעות וחוסר דיוק.

‘אני אהיה כן איתך, דאג,’ אמר ג’ונה בקול ה’אני מדבר גלויות’ שלו שליטש לכדי שלמות במהלך לימודי המשפטים, ואשר שימש אותו היטב לאורך הקריירה. ‘אני מבין את ההזדמנות הגלומה בעבודה על תיק של ‘בי־בי־אי־סי’ ואת החשיבות של הלקוח הזה למשרד שלנו. אם אתה מחפש פרפקציוניזם, תקבל פרפקציוניזם.’ אבל ברגע שאמר את הדברים חש לראשונה צביטת חרדה בנוגע למשימתו החדשה. אחרי הכול, האם לא הבטיח זה הרגע לעשות משהו בלתי אפשרי, מתוקף הגדרה?

דאג צ’ן חזר על תנועת ההרמה של יד אחת. ‘אין לי סיבה להאמין שלא תהווה נכס בעבודה המוצלחת על התיק הזה.’

זאת לא היתה בדיוק טפיחה על השכם, אבל ג’ונה ניסה לראות בזה הבעת אמון. ‘תודה, דאג.’

‘התיקים יגיעו אליך למשרד אחר הצהריים. תעבור על הכול. נדבר שוב ביום שני בבוקר.’

‘בסדר גמור.’ ג’ונה קם והם לחצו ידיים. ידו של דאג צ’ן היתה קרירה, וכמו פניו, איכשהו נטולת פני־שטח — כאילו לא היו בה קפלים או קמטים. הוא חזר להקליד, וג’ונה יצא מהמשרד והשאיר את הדלת פתוחה למחצה, כפי שמצא אותה.

הוא הגיע לאמצע המסדרון, ושם כבר לא היה מסוגל לכבוש אגרוף שקט באוויר. ”בי־בי־אי־סי’,’ מילמל. ‘יש. יש!’

ההליכה במסדרון מהמשרד של דאג צ’ן עתידה להיות שיאה של תחושת הסיפוק שג’ונה פתח בה את היום. בזמן שעמד וחיכה יותר מחצי שעה ברחבה המרוצפת מחוץ לבניין של זואי, היא כבר הספיקה להיעלם. בשום מקום ברחבה לא היה צל — למעשה, הלבֵנים כמו עירבלו את החום היוקד של צהרי היום בחזרה מלמטה. הוא כבר הסיר את הז’קט, שיחרר את העניבה, פתח את הכפתור בצוואר, היה שקוע עכשיו בפעילות התבוסתנית של התמקדות עילאית בניסיון לא להזיע. אבל למרות (ואולי בגלל) צעדים אלה, הוא הרגיש בריכת לחות נקווית בגבו התחתון ועל הבטן מתחת לחזה; הוא נאלץ לקנח שוב ושוב את הזיעה מפניו בגב ידו הימנית, שבה החזיק את הטלפון.

בחום הזה, אפילו החיפוש אחר זואי התיש אותו: לעקוב בעיניים אחרי כל נקבה שהגיחה מהמעליות בעומק הלובי מעבר לזגוגית ויצאה מבעד לדלת המסתובבת בפתח הבניין. התברר לו שככל שמתרבים האנשים שהוא מביט בהם, כך הולך ומיטשטש הגבול בין זואי ולא־זואי — כאילו הוא מנסה לשטות בעצמו בנוגע לזהות האדם שהוא רואה כדי להביא לידי עזיבה מיידית לכל מקום קריר ב־15 מעלות מזה. בשלב מסוים הוא הרחיק לכת עד כדי הרמת יד ונפנוף למישהי שהתבררה כאישה הודית מבוגרת מזואי בשלושים שנה, אחרי ששיכנע את עצמו שאולי הסתפרה והשתמשה בספריי שיזוף מאז הפעם האחרונה שהתראו.

הוא העיף מבט נוסף בטלפון. עוד שתי דקות עברו מאז בדק בפעם האחרונה. הוא לא יכול לחכות עוד הרבה. הוא כבר כמעט שעה מחוץ למשרד, וגם אם הוא וזואי יתיישבו לאכול ברגע זה, יהיה לו קשה לחזור בזמן לפגישה שנקבעה לו לאחת וחצי. הוא גם זקוק לזמן לפני הפגישה — לא כל כך כדי לעבור על החומר שיעלה לדיון, אלא כדי לשבת בלי לזוז במשרד הממוזג לפחות במשך עשר הדקות שיידרשו לו כדי להפסיק להזיע.

הוא שקל להתקשר שוב לזואי, לסמס לה שוב, אבל היא לא ענתה לארבעת הסיבובים הראשונים של התקשרויות והודעות; ספק רב אם תענה לחמישי. חוץ מזה, הוא חש מוגבל מאוד ביכולתו להאיץ בה בלי להרגיש אשמה, בהתחשב במה שבא לעשות.

בשלב מסוים החום עורר מחדש את הספקות שעדיין היו בו באשר לשיחה הזאת: החריף אותם, התמזג איתם, הפך בלתי נפרד מהם. הפיתוי לנטוש הלך והתעצם. הוא יכול לסמס לזואי שלא היה מסוגל להמשיך לחכות, יכול לחזור למשרד — לא להעלות בכלל את עניין הפרידה. אחרי הכול, אילו ידע שיהיה לו תיק ‘בי־בי־אי־סי’ לחגוג, אולי היה מחכה עם הפרידה עד אחרי סוף השבוע בכל מקרה.

אבל הוא הזכיר לעצמו שלא רק נימוקים מוסריים (שכוחם דעך מאוד במהלך הבוקר) תומכים בפרידה, אלא גם העול התקדימי. דהיינו, הוא וזואי נפרדים וחוזרים זה לזו כבר כמעט עשר שנים: מחליטים לסיים, בהסכמה או לא; לא מדברים שבועות או חודשים; ואז שולחים פתאום אימייל משום מקום, או הודעה מבר או מסיבה; נפגשים שוב, יוצאים שוב, ואז — כמו בכוחה של אותה גרביטציה שהחזירה אותם זה לזו מלכתחילה — נפרדים שוב, נודרים לא לדבר שוב לעולם, ומתחילים את כל התהליך שוב — שוב ושוב ושוב. בכל גלגוליהם במהלך עשר השנים האחרונות — מפגשים מזדמנים, או יוצאים לא רק זה עם זו, או רק זה עם זו, או בוגדים זה עם זו, או בוגדים זה בזו — הם אף פעם לא הצליחו להגיע למשהו יציב, אף פעם לא הצליחו לשחזר את האהבה המטלטלת וחסרת הפרופורציות של החודשים הראשונים שלהם. ג’ונה אמר לעצמו שהאהבה ההיא פינתה את מקומה למציאות, והמציאות התבררה כסביבה שמערכת היחסים שלהם, בכל צורה שהיא, לא מסתדרת איתה. ובטח לא היתה שום סיבה לחשוב שהגלגול האחרון הזה יהיה שונה, בהתחשב בעובדה שהוא עובר לגור עם סילביה והיא יוצאת עם אוואן, השחקן המועסק מעת לעת שהיא יוצאת איתו מעת לעת כבר קרוב לשנה עכשיו. אם הוא לא יגמור את זה היום, זה פשוט ייגמר ביום אחר.

הטיעון הזה שניסח לעצמו היה משכנע למדי בעיניו — אבל הוא הרגיש אותו נסתר כמעט בן רגע כשראה בחורה צעירה ממוצעת קומה, ברונטית וצרת כתפיים, שצורת הליכתה ייחודית, צעדים קצרים וקופצניים, נחפזים ומדודים בה בעת — כאילו היא כובשת את הדחף לרוץ — וזיהה אותה מיד כזואי.

היא צעדה עם טלפון לחוץ לאוזנה. כשהתקרבה, חייכה — קצרות, דרך התנצלות — וחזרה להתמקד בבן או בת שיחהּ. ‘אז אנחנו רוצים לזה קישור באתר שלהם?’ היא אמרה לתוך הנייד כשבוהן רגלה מתופפת בקוצר רוח, האגודל בפה, מצח מקומט בריכוז בעודה בוהה בנקודה רחוקה. היא היתה לבושה בשמלה בהדפס רורשך בשחור־לבן ונעלה נעלי עקב שחורות, ובאור השמש שנוצק לרחבה, ג’ונה הבחין בצללית גזרתה הדקה מתחת לשמלה, בקווי המתאר הכהים יותר של החזייה והתחתונים. התחוור לו שהוא אינו מסוגל להפסיק ללטוש עיניים במראה הזה, למרות כוונותיו פה — ולמרות העובדה שראה אותה עירומה לגמרי אולי אלף פעם קודם לכן. בסופו של דבר העמיד פנים שהוא מתעסק בטלפון שלו עצמו והזכיר לעצמו שגם לסילביה יש גוף נהדר מאוד, גם אם בסגנון אחר לגמרי.

‘אז אנחנו יכולים פשוט להעלות הכול, כן?’ אמרה זואי. ‘ובטח להשיג ציטוט מהיחצ’ן שלו…’ היא היתה, אם להשתמש במונח שטבעה בעצמה, בּי־גירל: כותבת בבלוג Glossified, אתר אינטרנט של תרבות ורכילות שהיה פופולרי בקרב צעירות אורבניות. הרבה קינאו בה על המשרה הזאת — הרבה צעירות אורבניות, לפחות — אבל בדרך אופיינית לה, זואי הצליחה לשנוא אותה. הקריירה שלה שימשה לה מקור עמוק ולא־אכזב לחרדה — כמו חובות הענק שלה בכרטיסי האשראי, האולקוס החוזר ונשנה, מידת החזייה הקטנה משהו, האף: ארוך ומתגבה מהפנים, עם גבנון קל באמצע שאותו כינתה ‘איל ההון’. אבל למרות העובדה שזואי תיעבה את אפה, ג’ונה ראה בו את תו הפנים הכי סקסי שלה — האחד שהעניק לפניה את האופי הייחודי, שמשום־מה תמיד העלה בדעתו את האות Z.

למען האמת, אף אחד מהדברים שכל כך הטרידו אותה בעצמה לא הטריד אותו כהוא זה; הוא אפילו מצא בקיומן העיקש של כל החרדות (שבעיניו היו חסרות בסיס) משהו קוסם. ובשעה שהביט בה מזעיפה פנים נוכח הדברים ששמעה בטלפון, עדיין לועסת את ציפורן האגודל (הֶרגל שניסתה לחדול ממנו מיום שהוא מכיר אותה), הוא התקשה להבחין בין חוסר הרצון שייחס לפרידה לבין החיבה שחש כלפיה, כי באמת כל כך הרבה דברים בה הקסימו אותו: הדאגות הראשוניות שלה; גילוי הלב שלה, הפיקחות שלה; המנהג המיוחד שלה לקלל רק בשפות שאינן אנגלית; הדרמה של הבעות הפנים שלה — אישה שמצחה נקמט, שצחוקה רם ופעור־פה, שעצבנותה מותחת את עורה מהמצח לסנטר, שעיני השקד החומות שלה מצטמצמות ומתרוצצות מצד לצד, ושראשה נוטה טיפ־טיפה כשהיא מפלרטטת.

‘חמש מאות מילה? מאתיים חמישים?’ היא המשיכה. ‘בטח… ואז ראית את האימיילים? או־קיי. נדבר שוב כשאניקה תחזור אליך, טוב? או־קיי, תודה, צ’או.’ היא ניתקה, שמטה את הטלפון לתיק הגדול שלה, ומיד התחילה לפשפש בו באותה היד. ‘אין לך מושג, יונסי’ — כינוי החיבה שלה בשבילו — ‘הייתי בטלפון בלי הפסקה מהרגע שנכנסתי בבוקר. אפילו לא היתה לי הזדמנות להתעלל בגוף שלי.’ היא שלפה מצית וחפיסת סיגריות, ובתנועות חלקות מתורגלות הכניסה אחת לפה והדליקה אותה. היא לקחה שאיפה עמוקה וסקרה אותו מכף רגל ועד מצח מיוזע. ‘תזכור, זה טוב לנקבוביות,’ היא אמרה כמנחמת. ‘רוצה טישו?’

‘לא, זה בסדר…’ הוא אמר וניגב את פניו שוב כשהאשמה תופסת את מקומה בין הספקות. היא היתה מורכבת כל כך ומלאת סתירות מרובות כל כך, שלא פעם הוא נתפס לא מוכן נוכח עצם התנהגותה הנחמדה כלפיו. היא היתה הדבר הכי קרוב לאמא יהודייה שהיה לו אי־פעם.

היא לקחה עוד שאיפה מהסיגריה. ‘הכוכב של תוכנית טלוויזיה שבחיים לא ראית כותב ספר זיכרונות על חיי הגֵיי העליזים שלו עם כוכב של תוכנית אחרת שבחיים לא ראית. והשותפה לשעבר לדירה של דרלה עוזרת לאיזה סוכן בלוס אנג’לס, והיא שלחה לנו את ההצעה. יש שם ממש היסטריה, יונסי, באמת, השתוללות של בּי־גירלס. לא היתה לי שנייה לענות לטלפונים שלך. הפרטים פשוט פורנוגרפיים, ונחש מי צריך לכתוב על זה? זה מה שמגיע לי על תואר בהצטיינות מ־NYU. תגיד לי שיש לי את העבודה הכי חסרת נשמה שאתה מכיר.’

הוא העיף מבט בטלפון — נותרו לו רק חמש דקות בערך. פעם נוספת הוא שקל לחשב מסלול מחדש. אבל הוא הכיר את עצמו, ידע שאם לא יעשה את זה עכשיו, יעברו שבועות לפני שיהיה בעמדה שיוכל לעשות את זה שוב. הוא הזכיר לעצמו שזה עדיין הדבר הנכון לעשות. לכן הוא נשם נשימה רגועה במתכוון ואמר, ‘תקשיבי, זואי…’

עיניה הצטמצמו בן רגע, והיא בחנה את פניו בחשדנות. אחר כך פלטה אנחת סלידה. ‘ שייסֶה, יונסי…’

‘זואי…’

‘תפסיק להגיד את השם שלי כאילו שמעת שהחתול שלי מת.’

‘אני פשוט חושב שאנחנו —’

‘אתה עושה לי את זה שוב?’

‘כמה פעמים את עשית לי את זה?’

‘כן, אבל תמיד היו לי סיבות טובות.’

‘סילביה ואני…’

היא גילגלה עיניים כפעולה מונעת. ‘היא לא נחשבת סיבה טובה.’

‘אנחנו עוברים לגור יחד.’

הוא התכוון לספר את פיסת החדשות הזאת בצורה עדינה יותר, אבל מצא את עצמו מרגיש מיד שעליו להתגונן, ולכן הרציונל המשכנע ביותר פרץ מתוכו החוצה. מובן שהיו הרבה התגלויות כאלה לאורך השנים: בני זוג חדשים, רצינות חדשה איתם, כוונות בלעדיות חדשות. רק שלושה חודשים קודם לכן, זואי ציינה — בעגמומיות־מה — שאוואן התחיל להפריח התייחסויות מעורפלות לאפשרות של אירוסים בשלב זה או אחר. אבל ממש לגור עם מישהו אחר היה דבר חדש בשבילם — ואולי בגלל זה, זואי נראתה מבולבלת כששמעה על כך לראשונה, ותגובתה הראשונה היתה, ‘אבל אמרת שהיא אפילו לא הצביעה לאובמה.’

‘אמרתי שלא נראה לי שהיא הצביעה לאובמה,’ הוא ענה, אבל הסיבה היחידה שלא היה בטוח היא שלא רצה לשאול ולדעת בוודאות.

היא שאלה בספקנות, ‘אתה באמת רוצה לגור עם שלאמפֶּה?’ — כינוי החיבה שלה לסילביה.

‘אני לא יודע,’ הוא ענה — בכנות רבה יותר משהיה עליו לענות, כפי שקלט באיחור. ‘אני באמת יכול לראות את העתיד איתה,’ הוא הוסיף במהירות. ‘ואיתנו,’ הוא המשיך, ‘זה פשוט לא נועד להיות.’

הנקודה הזאת נראתה לו די מובנת — ברורה מאליה, בעצם. אבל לנגד עיניו החלו רעידות קלות בשפתיה ובמצחה, שבישרו מהימנה על דמעות. הסיגריה עוד היתה חצי שלמה, אבל היא שמטה אותה על המדרכה, רמסה אותה בנעלה, וידיה התחילו לגשש שוב בתיק הגדול אחר אחרת. ‘יש לך כזה כישרון להגיד את הדברים הכי פוגעים.’

‘זואי…’ הוא התחיל.

‘שוב המילה הזאת,’ היא אמרה לתוך התיק.

‘את יודעת שאף פעם לא רציתי לפגוע בך,’ הוא מילמל.

‘אתה בטח מרגיש הרבה יותר טוב בגלל זה.’ היא לא הרימה את עיניה לפני שהכניסה סיגריה נוספת לפיה. תוך כדי לחיצה על המצית היא אמרה, ‘זה לא יעבוד בינינו בגלל הקאפ A שלי? או בגלל שלא הלכתי להרווארד כמו שלאמפה?’

״בחייך, זואי, אנחנו אפילו לא יוצאים,’ הוא אמר, האשמה מפנה את מקומה למעט רוגז.

‘ובגלל זה לא צריך להזיז לי שאתה זורק אותי כדי לחיות עם מישהי אחרת?’

‘אני לא זורק אותך — אנחנו לא יוצאים!’

‘אני כנראה לא מודעת להגדרה המשפטית של זורק. מצד שני, לא כולנו למדנו בפקולטה למשפטים בקולומביה —’

‘יש לך חבר! את מדברת על חתונה!’

היא הרימה את היד עם הסיגריה וניפנפה באצבע החפה מטבעת. ‘אתה זה שאמר שאין לזה שום משמעות אם הוא לא נותן לי טבעת.’

‘אף פעם לא אמרתי את זה,’ למרות שידע שאמר.

‘לא באמת, זה בסדר,’ היא אמרה, בקלילות מזויפת. ‘דווקא ציפיתי בכליון עיניים לנישואים אומללים עם גבר שלא יכול לתמוך בי. אולי אני אראה את שלאמפה דוחפת עגלה עם אחד התינוקות הבלונדיניים שלכם בפרוספקט פארק יום אחד.’

היא הסתובבה ובהתה בתנועה בשדרה השביעית, כשמצחה עדיין רועד מעט אבל פיה מהודק עכשיו בזעף קשה. ג’ונה העיף מבט בטלפון — אגל זיעה זלג ממצחו על פניו. אם לא יתפוס מונית בתוך שלוש דקות, יאחר. ואין יותר טעם בשיחה הזאת, הוא אמר לעצמו. הוא למד מפרידות העבר — ממנה, מאחרות — שכל דבר מעבר לעצם הבשורה הקשה הוא רק אוורור טקסי של התמרמרויות: תיאטרון קבוקי שבו הצד הפגוע מנסה לעורר כמה שיותר אשמה, בעוד הצד הפוגע עושה ניסיונות חמקניים לסיים את השיחה בלי לספק סיבה חדשה להיחשב בנזונה, או לכל הפחות לברוח לפני שהבכי מתחיל.

‘זואי, איחרת, אני צריך ללכת…’

‘המטפלת שלי אומרת שיש לי בעיה עם תבניות,’ היא הגיבה, לקחה עוד שאיפה מהסיגריה ונשפה עשן מזווית הפה. ‘דוקטור פופר מסבירה שהחרדה שלי גורמת לי לעשות מה שמוּכּר, גם כשזה מזיק לי. השם שלך עלה. מזעזע, מה? תודה שהוצאת אותה חכמה כל כך.’ היא נתנה לו אגרוף — חזק — בזרוע.

‘אלוהים,’ הוא אמר. אבל הוא ידע שהאגרוף היה, אם לא בדיוק מלא חיבה, לפחות גם לא לגמרי עוין. אם בכלל, היתה בו איזו הכרה בדבר־מה. ‘תראי, אני באמת מרגיש מחורבן בגלל זה,’ הוא אמר לה.

‘נחמד מצדך להגיד את זה.’ היא עמדה בניצב אליו עכשיו, מה שצימצם את שקיפות השמלה שלה — בזה היתה הקלה — אבל סיפק לו פרופיל מלא של אפה, מה שגרם את ההפך. זה לא שזואי היתה יפה יותר מסילביה; במונחים קונבנציונליים, היא לא היתה. הפנים של זואי היו פשוט הרבה יותר מלאות התרחשות מהפנים האיריות־אמריקאיות המסודרות של סילביה. זואי הביטה בו כשאישונה החום ממלא את זווית עינה הימנית. ‘תגיד לי את האמת. יש לזה משמעות אם אין טבעת?’

ג’ונה שיפשף זיעה על עורפו. ‘הייתי אידיוט. ברור שיש.’

הוא לא ידע אם דבריו ניחמו אותה או העצימו את מצוקתה. הוא שיער שגם היא לא. רגשותיה כלפי אוואן תמיד התאפיינו באמביוולנטיות עמוקה. ‘אבל היא תקבל ממך טבעת, זה הרעיון?’ שאלה זואי. ‘זה הולך להיות אַתה ושלאמפה?’

הוא לא ענה. הוא לא ידע את התשובה — ולא היה יודע איך לנסח את התשובה, בהתחשב בצורת השאלה שלה. אבל ככל שהוא מסוגל לנבא, כן — הוא ושלאמפה. הרי זו הסיבה לכל מה שהוא עושה פה, לא?

‘קיבלתי תיק של ‘בי־בי־אי־סי’,’ הוא סיפר לה. ‘אני הולך לעבוד עם דאג צ’ן — את יודעת, ההוא עם החשפניות. זה שם אותי בעמדה טובה לשותפות.’ הוא קלט שזה לא הוגן לספר לה — לזרוק אותה ובאותה נשימה לציין כמה נפלאים החיים שלו הולכים להיות. אבל משום־מה היה לו חשוב שתדע.

היא הסתובבה אליו וחייכה בצורה לא כל כך משכנעת אבל שואפת לכנות. ‘אני שמחה בשבילך, יונסי. עבדת נורא קשה בשביל זה.’ היא קירבה את הסיגריה לפה ונעצרה. ‘העניין הוא,’ היא אמרה, ‘שאני מבינה. היא באמת נראית כמו בחורה מהסוג ששותף במשרד עורכי דין ירצה להתחתן איתה. ולא, זאת לא לגמרי מחמאה, אבל זה הרבה יותר נחמד ממה שאתה אמרת אי־פעם על אוואן. וכן, הוא די החבר שלי, וכנראה באמת יש סיכוי שהוא ירצה שאני אתחתן איתו. זה רק ש…’ היא החזירה את הסיגריה לפה ונשפה את העשן באנחה. הבעת הפנים שלה היתה עייפה עכשיו — נואשת. ‘חשבתי שהפעם זה הלך ממש טוב.’

‘זה נכון, זה נכון, פשוט…’

‘איך זה שאף פעם לא רצית לגור איתי?’

הוא נתקף רוך עז כלפיה — דחף לקחת אותה בזרועותיו, להגיד לה שלא התכוון לשום דבר שאמר. ובין שהמניע היה אשמה או נוסטלגיה או דחיית כאב או חיבה אמיתית — זה עדיין היה רוך. ‘זה לא ש… את יודעת, שמתישהו דחיתי את הרעיון שנגור יחד.’

‘אתה נשמע מאוד עורך־דיני בימינו,’ היא מילמלה.

למרבה המזל, או כך יחשוב מאוחר יותר, ברגע זה הטלפון שלו צילצל להזכיר את הפגישה. ‘אני מצטער, זואי. אני מוכרח ללכת.’

‘כן, כן, כן,’ היא אמרה. ‘אל תחשוב שלי אין חמש מאות מילה לכתוב על שני כוכבי טלוויזיה בארון שמגפפים אחד את השני. בינתיים אתה ושלאמפה תרכבו לכם לתוך השקיעה.’ היא השליכה את הסיגריה בכיוון הכללי של נעליו. ‘בעבר כשהיית עושה לי את זה, הטלפון שלי היה מצלצל פתאום באחת בלילה, אתה קצת שיכור, ושלאמפה או מי שלא תהיה לא בסביבה, ואתה רוצה לדעת אם בא לי אולי לשחזר את הפעם ההיא ב־W.’

‘זה לא יקרה הפעם.’ היא כיווצה שפתיים בספקנות, כאילו כבר שמעה את זה בעבר — מה שבטח נכון. במאמץ לשכנע אותה ברצינותו, הוא הוסיף, ‘זה באמת היה לא בסדר מה שעשינו, זואי.’

היא בחנה את פניו רגע בקפידה רבה. ‘ וואי אל’אינפרנו אֶ רסטאצ’י, יונסי,’ היא הוסיפה.

‘אני מניח שזה לא היה נחמד במיוחד.’

‘מה אכפת לך? אני רק הבחורה שבגדת איתה, לא?’ היא הידקה את התיק על כתפה. ‘אני מצפה מאוד לא לשמוע ממך.’ והיא התרחקה וחזרה לתוך הבניין.

הוא הביט בה חוצה את הלובי, נעלמת בתוך מעלית. הוא עמד בחום עוד רגע — הצטער שלא היה מסוגל להגיד לה, שהוא אמנם מתכוון לא לראות אותה שוב לעולם, אבל אף על פי כן היא יקרה לו מאוד. אבל ככל שהמשיך לחשוב על זה הוא התמלא יותר תסכול — ולבסוף הוא החליט שכל ניסיון להעלות רעיון שסותר את עצמו בבירור כזה נדון לכישלון מלכתחילה. הוא ניגב את הזיעה מפניו פעם נוספת, נרגז מהחום, מהתנהלות השיחה, ויותר מכול נרגז מכך שנתקל בה חצי שנה קודם לכן בסיינט מארק’ס פלייס מחוץ לתיאטרון שאוואן הופיע בו, הסיבה היחידה לכך שהתחילו לדבר שוב ולשכב שוב ושכל זה בכלל קרה שוב — ומילמל ‘לעזאזל’ בכיוון הכללי של המקריות האומללה הזאת. אבל אז כבר התחיל לזוז, להתרחק מהרחבה תודה לאל, לעבר הרחוב, שכמה מוניות פתוחות המתינו בו ליד רמזור. זה היה מחורבן, אבל לא מחורבן כמו שהיה יכול להיות. והכי חשוב, זה נגמר.

כדי להיעשות שותף ב’קנינגהם וולף’ — וזה היה היעד של ג’ונה מיומו הראשון כסטז’ר לקיץ במשרד — היית צריך לדווח על 3,000 שעות בשנה בממוצע. הכלל הזה לא היה כתוב בשום מקום, ולכן היה אמין במיוחד. לדווח על 3,000 שעות בשנה פירושו לעבוד לפחות 3,500. שזה בממוצע 9.5 שעות ביום, 365 ימים בשנה. אבל מבחינה מעשית, מאחר שאפילו שכירים שאפתנים יוצאים מדי פעם ליום חופש, יום הולדת, יום שני של התאוששות משתייה — רוב הימים היו של שתים־עשרה או ארבע־עשרה שעות, כולל שבתות, פלוס חצי יום ברוב ימי ראשון. בסך הכול, ג’ונה חישב שהוא עבד לפחות 17,500 שעות מאז סיים את לימודי המשפטים חמש שנים קודם לכן. זה יותר משנתיים רצופות של תדריכים, תזכירים, תצהירים, הגשות, אימיילים, פגישות, טייק־אווי, עמיתים דו־פרצופיים, שותפים מתעללים, קליינטים היסטריים, עוזרים שלומיאלים, טירונים כושלים, שופטים סניליים, רכילויות, שמועות, בקשות, סירובים, הסדרים, שיחות ועידה וארבע (או יותר) כוסות קפה ביום. ועכשיו השותפות רחוקה רק עוד תיק אחד.

לכן כשחזר לדירה, הוא פתח בקבוק ויסקי בשווי שלוש מאות דולר שקנה בטיול עם כמה חברים מהלימודים ברמות של סקוטלנד. האיש שמכר לו את הבקבוק — כבד־מבטא, כתום־פאות־לחיים, סקוטי סטריאוטיפי בכל צורה שהיא מלבד החצאית — ערך על השולחן לפניהם שלושה בקבוקים, העביר את ידו על כל אחד מהם ואמר, ‘זה מה ש’תה שותה עם אבא של אשתך ביום של החתונה שלך. זה מה ש’תה שותה כשנולד לך ילד ראשון. וחבר’ה, זה מה ש’תה שותה כשנולד לך בן ראשון.’ זאת היתה שורה טובה, סחטה צחוקים יפים מחבורת הסטודנטים האמריקאים למשפטים במה שהיה קרוב לוודאי חופשת הקיץ האחרונה בחייהם. כולם קנו, כמובן.

הוא מזג את הנוזל הענברי המוזהב לכוס ממדיח הכלים. מעולם לא היה בדעתו לחכות ללידת בן; הוא לא הקדיש מחשבה רבה לאבהות. הוא חשב שיפתח לבסוף את הבקבוק כדי לחגוג משהו בקריירה שלו, ועם השנים המשהו הזה התקבע מאליו כשותפות ב’קנינגהם וולף’. נכון, הוא עדיין לא שותף, עוד הכול יכול להתפקשש. הוא יכול לפשל בתיק של ‘בי־בי־אי־סי’, אסטרואיד יכול לפגוע בלקסינגטון 813. אבל אף אחד משני המאורעות האלה לא היה סביר במיוחד. למעשה, ההסתברות לאסטרואיד גבוהה יותר. הוא למד מה שנחוץ כדי להיות עורך דין מצליח: אינטליגנציה, שאיתה נולד; שקדנות, שבסופו של דבר היא פשוט שאלה של החלטה להיות שקדן; קורטוב של כישורים בינאישיים, עמידות גבוהה לבולשיט, תשוקה להפגין בפני העולם שצדקת — כולם דברים שהיו לו, שרכש, שגילה בעצמו יותר מהם בכל יום. לכן, אם נשים בצד את האפשרות ש’בי־בי־אי־סי’ פועלת אחרת מכל חברה אחרת ב’פורצ’ן 100′ שצריכה להגן על הטריטוריה שלה (והוא ידע שלא), ובהתעלם מהאפשרות של אסטרואיד או מה — בתוך כמה שנים הוא יהיה שותף באחד המשרדים הוותיקים והיוקרתיים בעיר.

הוא לקח את הכוס מהמטבחון לסלון. הוא גר בדירה הזאת כבר שלוש שנים, ואיכשהו הצליח עדיין לא לפרוק את כל הארגזים; ארגזי קרטון תפוחים עדיין נערמו מאחורי הספה. טרום־סילביה, המצב היה אפילו גרוע יותר: ארגזים תיפקדו כשידה בחדר השינה, כשולחן כניסה מאולתר ליד הדלת. היא כפתה קצת סדר כדרכה, ובאשר לאלה האחרונים מאחורי הספה, שניהם הרגישו שאין טעם לטרוח. הרי בקרוב הוא עובר שוב.

מחוץ לחלונות הסלון ירדו על העיר דמדומים סגלגלים — חלונות בניינים הזדהרו בריבועים קטנים של זהב. היה נדמה שגם העיר מתהדרת בבגדיה הצבעוניים והראוותניים יותר לקראת שישי בערב שבפתח. הברים יתמלאו, תורים יתהוו במסעדות, מופעי חימום יפתחו את הערב. על פי רוב לא היה אכפת לו לבלות את שישי בערב לבד בבית. בדרך כלל שמח בהחלט להזמין משהו ולהשתכר על הספה, לראות משהו בטלוויזיה — להירגע. אבל הערב היה ביכולתו להרגיש מעברם האחר של החלונות את שאיפת האוויר הגדלה לפני שהעיר צוללת אל תוך הלילה המצפה לה. הוא לקח לגימה ראשונה מהוויסקי בשלוש־מאות־דולר. במהלך הטיול ברמות, הוא נהיה מומחה בז’רגון הרלוונטי: מאלטי, כבולי, גוף, גימור. עכשיו כבר שכח הכול; התיאור הכי טוב שהיה מסוגל לו עכשיו הוא שהוויסקי הזה באמת בנזונה.

הוא הוציא את הטלפון והתקשר לסילביה. היא היתה אנליסטית בכירה ב’אליס־מייקלס’, ואת רוב החודשיים האחרונים, כולל סופי שבוע, העבירה בשיקגו בעבודה על עסקה שאת פרטיה לא יכלה לחשוף. השעה שם היתה רק שבע, וכמעט בטוח שהיא עדיין עובדת, אבל הוא לא דיבר איתה כל היום — לא בישר לה את הבשורה המשמחת.

אחרי כמה צלצולים היא ענתה. ‘היי, אנחנו עדיין עובדים. אני יכולה לחזור אליך בעוד שלוש שעות?’

‘אולי,’ הוא אמר. ‘נראה לי שאולי אצא.’

‘אז אתקשר אליך אז,’ היא ענתה.

‘אבל לא מאוחר מדי. אולי כבר אישן לפני הפגישה עם המתווך מחר.’

‘זה יכול להימשך עד חצות.’

שניהם הסכימו שהנסיעות התכופות שלה לשיקגו מכניסות מתח למערכת היחסים שלהם. כבר עכשיו הוא איתר תחרות סמויה בדבריהם: מי עובד יותר? למי יש פחות זמן למי? מי מציב דרישות בלתי הוגנות למי? הערב הוא לא בעמדה לבקש יותר מדי: היא טסה בחזרה מחר בבוקר כדי לבדוק איתו דירות; הם יאכלו ארוחת ערב יחד, והיא תחזור לשיקגו עוד באותו לילה כדי להיות במשרד ביום ראשון בבוקר. ברור שהוא לא ביקש שתבוא, אבל היא לא הסתירה את האי־נוחות שזה גורם לה, את המאמץ שהיא עושה, למענם.

‘תקשיבי, יש לך שלושים שניות?’ הוא שאל. ‘אני רוצה לספר לך משהו.’

הוא שמע תזוזות, דלת נסגרת. ‘מה קורה?’

‘קיבלתי תיק של ‘בי־בי־אי־סי’. אנחנו הולכים למשפט אולי בחודש הבא.’

‘באמת?’ היא אמרה. ‘זה אומר שותף?’

‘עוד שנתיים־שלוש, אבל, כן — זה מה שזה אומר.’

‘איזה חדשות נפלאות. מזל טוב, ג’ונה.’

‘הרבה עבודה השקעתי בזה, אז.’

היתה איזו שתיקה, והיא אמרה — במין התלהבות נחושה — ‘אני באמת שמחה בשבילך.’ והוא ניחש — ידע — שהיא חושבת על הקריירה ה(כביכול) תקועה שלה עצמה. השלב הבא בשבילה במדרג ב’אליס־מייקלס’ היה סגנית נשיא, והחברה נודעה לשמצה בהיעדר נשים בתפקיד הזה — בהיעדר נשים בכל תפקיד שהוא, בעצם. כמו שסילביה הסבירה, הם לא רוצים לשלם לאף אחת חצי מיליון דולר לשנה כדי שתיכנס להיריון.

הוא לקח עוד לגימה מהוויסקי הנהדר. זה לא שהוא היה אדיש למצבה, אבל: ‘את לא מסוגלת לשמוח בשבילי?’

‘הרגע אמרתי שאני שמחה בשבילך.’

‘התכוונת לזה?’ היא לא ענתה.

הוא היה יכול לדמיין אותה: עומדת באיזה מסדרון — שטיח מקיר לקיר, נורות ניאון, כל התאים סביבה כבר ריקים לקראת הלילה — לבושה בחליפה עם חזיית ספורט מתחת (היא אמרה שאחרת החליפות אף פעם לא יושבות כמו שצריך, השדיים הגדולים שלה היוו נטל לא קטן מזה שהיוו השדיים הקטנים של זואי), שערה הבלונדיני מפושק במדויק באמצע הקודקוד, הזעף הקל על פניה שתמיד עטתה כשהתווכחו — כאילו היא לא כועסת ולא אשמה, פשוט נושאת את האי־נעימות — אפה הקטן והסימטרי תמיד קצת מתרחב בנחיריים. כשרבו, היה לו קל להבין את ההצלחה שלה בתעשייה שנשלטת בידי גברים. פניה היו מסוגלות להקרין עוצמה רבה בראש המטר־שישים־ושבע שלה. הוא ניחש שפיתחה את הקשיחות הזאת לאורך חיים של התמודדות עם אבא שלה, אבל על מערכת היחסים הזאת ועל השלכותיה היא לא אהבה לדבר. ‘אני באמת שמחה בשבילך, ג’ונה,’ היא אמרה לבסוף. ‘אני באמצע אלף דברים, אבל כן, אני באמת שמחה בשבילך. אני אבקש מלינדה להזמין לנו שולחן ב’לה ברנרדין’ מחר בערב כדי לחגוג.’

הדבר האחרון שהוא רצה כשהתקשר היה לריב, ולכן קיבל את הצעתה להסיט את השיחה לפסים ידידותיים יותר. ‘נשמע מעולה,’ הוא אמר. ‘אני סתם מצטער שאת לא פה לחגוג איתי הערב.’ ולפני שתוכל להתחיל לענות, הוא הוסיף, ‘ואני יודע שזה לא מבחירה. זה רק, את יודעת, מבאס.’

‘אתה עורך דין מצוין. מגיע לך.’

‘אנחנו יכולים להגיד למתווך שאנחנו מחפשים דירות בששת־אלפים.’

‘זה נכון,’ היא אמרה. ‘היה הלופט ההוא ברחוב בונד, זוכר? ששלחתי לך באימייל?’

הוא לא השתגע על לופטים אבל אמר, ״כן, אני זוכר. המקום ההוא היה נהדר.״

״זה מרגש, ג׳ונה.״

‘אני הולך להיות הרבה בבוסטון.’

‘טוב, זה שאטל של שעה מלה־גוארדיה,’ היא אמרה. וזה הזכיר לו משהו שאהב בה: איך הנסיבות לא משפיעות עליה כהוא זה, עד כמה היא סתגלנית וכשירה לעומת — טוב, אנשים אחרים.

‘תקשיבי, סיל, אני יודע שהמצב לא אידיאלי בזמן האחרון,’ הוא אמר.

‘אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו,’ היא הזדרזה לענות.

‘אני יודע, אני יודע, אני רק… אני חושב שהולך להיות לנו עתיד נפלא יחד.’

היא לא ענתה רגע. ואז אמרה בטון מדוד ומהוסה, ‘זה מאוד משמעותי לי מה שאמרת, ג’ונה.’ אחר כך, בקול רם יותר, ‘בכל אופן, אני צריכה לחזור.’

‘גם התחלת מוקדם?’

‘על ההליכון בארבע וחצי, בחדר ישיבות בשש.’

‘אלוהים. תחזיקי מעמד, סיל.’

‘נתראה מחר בבוקר.’

‘אני אוהב אותך.’

‘כנ’ל. נתראה מחר.’

הוא ניתק — והתחזק בתחושתו כי ההחלטה לגמור עם זואי היתה נכונה. הוא לא הכחיש שרגש של חיבה כלפיה שנמשך כבר כמעט עשור תמיד יישאר איתו, בצורה כלשהי. אבל האם יש לה מושג בכלל מה נחוץ כדי להיעשות שותף במשרד עורכי דין גדול בניו יורק? נכון, בּי־גירלס עובדות הרבה שעות. אבל יש הרבה שעות ויש 17,500 שעות. סילביה יכולה להגיד לו שמגיע לו להיות שותף ויש לזה משמעות. גם היא עובדת שעות אכזריות בתעשייה אכזרית. במובן הזה, היא עמיתה.

השורה התחתונה היא שזה באמת לא נועד להיות, זואי והוא. אולי זה היה יכול להיות, פעם — אבל יש דברים שאין לך שליטה עליהם. במשך עשר שנים הם לא התקדמו לשום מקום, הסתובבו במעגלים סביב העובדה שאין מנוס מפניה והיא חוסר ההתאמה המוחלט ביניהם. הוא וסילביה, לעומת זאת, המשיכו לסמן בהתמדה אבני דרך בהתקדמות היחסים ביניהם: מבליינד דייט לדייטים שבועיים; מדייטים שבועיים לדייטים שלוש פעמים בשבוע; למונוגמיה (מוצהרת) ובלעדיות; ועכשיו הם עוברים לגור יחד. לא, המצב ביניהם לא אידיאלי לאחרונה, אבל שניהם הגיעו למסקנה, שהסיבה היא שהם לא רואים זה את זו מספיק, ולגור יחד בהחלט יעזור. וכן, הוא הזדיין עם זואי במהלך החודשים האחרונים. אבל הוא יכול לכנות את זה עוויתות רפלקסיביות אחרונות של הרגל ישן — זיכרון דועך של שרירי פין, הוא חשב בחיוך. עכשיו הוא יכול להתמקד — בצורה מלאה ובמלוא הכנות — בסילביה. הוא בלע את שארית הוויסקי, ובשביעות רצונו ממנו דימה לעצמו שטעם שביעות רצון מהחיים בכללותם. הוא ניגש למטבחון ומזג לעצמו כוס נוספת.

הוא נשען על הכיריים (הוא היה עשוי לבדוק אם הן דולקות, אילו הדליק אותן אי־פעם) ועבר על המספרים בטלפון, להוט לחלוק את הבשורה המשמחת, את מצב רוחו הטוב. אבא שלו, מגייס־תרומות בעל הגדרת תפקיד מעורפלת במפלגה הדמוקרטית, נמצא בלונדון בנסיעת עסקים השבוע, והשעה שם שתיים בלילה. ג’ונה שיער שהוא כבר בטח במיטה בשעה כזאת, אחרי שאכל ארוחת ערב מפוארת עם קונסיליירי של מפלגת הלייבור, קרוב לוודאי עם אישה שרועה לצדו, כזאת שהביא איתו ללונדון, או כזאת שפגש בלונדון, או, מי יודע, החברה בלונדון. מאז הגירושים שלו מאמא של ג’ונה עשור קודם לכן היו לאבא שלו הרבה שותפות רומנטיות, ולא היה קל לעקוב אחריהן. ג’ונה שקל בחטף להתקשר לאמא שלו, אבל רק בחטף. היא ניהלה חברת קייטרינג שלפי תיאוּריה, רחוקה כבר עשר שנים רצופות רק ביטול חתונה אחת מפשיטת רגל. היא נהגה להתייחס לבשורות הנוגעות לקריירה שלו כאל הזדמנות לתנות את תלאותיה וצרותיה שלה. היא התנהגה כאילו אין לו כבוד אל מה שהיא עושה, מה שאף פעם לא נשמע לו הגיוני עד שקלט שאבא שלו לא התייחס בכבוד אל מה שהיא עושה. להורים של ג’ונה היתה נטייה להפנות אליו את תלונותיהם זה בנוגע לזו.

העובדה שמונה לעבוד על תיק שמציב אותו על המסלול לשותפות גם לא היתה בשורה שהרגיש שהוא יכול לחלוק עם חבריו ללימודי המשפטים, לא בלי להישמע יהיר: רובם עובדים במשרדים מתחרים כשזה בדיוק גם היעד שלהם. פיליפ אורנגו עשוי באמת לשמוח בשבילו — אבל הוא יביע את שמחתו בכך שיספר לו ש־’בי־בי־אי־סי’ היא תאגיד רב־לאומי מושחת שאחראי לאינספור זוועות בעולם המתפתח, וש’קנינגהם וולף’ טרפו זה עתה את שרידי נשמתו בת־האלמוות.

בסופו של דבר הגיע למספר הטלפון של בת דודתו, בקי. היא היתה בת דודה מצד אביו, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ועברה לניו יורק שנתיים קודם לכן כדי לעבוד כעוזרת באולפן הקלטות. הוא לא נפגש איתה בתדירות שהיה צריך להיפגש, אבל חיבב אותה, ותמיד הסתדר איתה כשהמשפחות התכנסו בחגים או חתונות. היא הפגינה משהו מהרוח החופשית של הצד של אביו במשפחה. הוא התקשר אליה.

‘ג’ונה!’ היא קראה בהתלהבות כשענתה.

‘מה המצב?’ הוא אמר.

‘אני לא מאמינה שהתקשרת!’

‘לא, אני יודע, העבודה פשוט…’

‘הייתי בטוחה שתשכח את יום ההולדת שלי.’

‘בחייך, אנחנו משפחה,’ הוא אמר, מאלתר. ‘מזל טוב, בקי.’

‘הֵי, תודה רבה, ג’ונה! אתה בא הערב?’

הוא בהה בצדו האחורי של המיקרוגל כאילו יוכל לדלות ממנו איזה זיכרון. האם קיבל הזמנה למסיבת יום הולדת? ‘כן, חשבתי על זה. תזכירי לי את הכתובת?’

‘רחוב חמישים ושלוש מזרח שלוש מאות תשעים ואחת, בין השדרה הראשונה לשנייה. פשוט תתקשר אלי כשתגיע, יכול להיות שנהיה על הגג.’

‘חמישים ושלוש מזרח שלוש מאות תשעים ואחת, בין הראשונה לשנייה. אני אביא שמפניה.’

‘מעולה,’ היא אמרה. ‘אני יודעת שכל החבר’ה יביאו בירה, אבל אחד מהחברים של איימי מביא חבית.’ הוא חשב שיכול להיות שכבר שמע על איימי הזאת, אבל לא היה בטוח. ‘כבר התחלנו פה, אבל תבוא מתי שבא לך. אני כבר שיכורה לגמרי, ג’ונה.’ הוא שמע מישהו צועק את שמה. ‘נתראה,’ היא אמרה וניתקה.

הוא לקח את כוס הוויסקי לחדר השינה, החליף לג’ינס וחולצת טריקו והמשיך עם הכוס לחדר האמבטיה. הוא השתין, הכניס יד מתחת לחולצה לשים דיאודורנט, בדק את פניו בראי: מצח גבוה, עיניים חומות שקועות, שיער שחור נסוג אל קודקוד הראש אבל עדיין עבות. האף היה לדעתו קצת שנוי במחלוקת, מזווית מסוימת גדול ומעוקל כמיטב הסטריאוטיפ היהודי; מזווית אחרת רומאי קלאסי יותר, כמו בפסל חזה של קיסר ב’מֶט’; ובמבט ישר מלפנים, כמו עכשיו, אפילו מעט צר וכמעט בלתי מורגש. פנים נאות, במובנים מסוימים נאות יותר ויותר עם הגיל — ועלה בדעתו שהידיעה שיש לך פנים נאות היא באמת כל מה שנחוץ כדי לפלרטט ביעילות (אך בתמימות!) עם הבחורות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן שיהיו במסיבה אצל בקי. הוא שתה את שארית הוויסקי וגירגר מי פה ירוקים.

בחזרה בסלון, הוא הכניס את הארנק והמפתחות לכיסים, בדק את הטלפון וראה שקיבל הודעה מסילביה: ’19:00 לה ברן יש שולחן. מצפה’.

הוא כתב בחזרה: ‘ארוחה בנחת?’

כעבור רגע היא ענתה: ‘לא עכשיו! (-;’

ההודעה שלו התייחסה להרפתקאות מסוימות שהתרחשו באחדות מארוחות הערב שלהם. סילביה היתה, בהכללה, קצת נוקשה, קצת עצורה, בכל הקשור למין. הוא האשים בזה את הפנימייה לבנות בקונטיקט שלמדה בה, ואת העובדה שמעולם לא עישנה מריחואנה. אבל היתה לה גם נטייה לחרוג מנורמות מסוימות, ואחרי כמה כוסות יין, לפעמים היא מצצה לו בשירותים של מסעדות מפוארות. היתה לפחות אפשרות היפותטית ש’לה ברנרדין’ תצטרף לרשימה מחר. הוא חשב שזאת איכות לא רעה בחבֵרה — וזואי, לפעמים לטוב אבל לרוב לרע, היתה ממש סכיזופרנית בכל הקשור למין.

וכך, כשחזיונות של בנות עשרים ושתיים מפזזות, של אוכל מצוין ומציצה בשירותים, של הצלחה מקצועית ומשכורת של מיליון דולר וכל קקופוניית ההזדמנויות שניו יורק מזמנת מתרוצצים לו בראש, ג’ונה פתח את דלת הדירה ויצא לבילוי שישי בערב.

לבניין שבקי גרה בו היה אופי של מקום שאבא לא יסרב לשלם עליו את דמי הפיקדון, כשהבת שלו עוברת לגור לראשונה בניו יורק: בנייה חדשה, שוער, מערכת איסוף אשפה, דלתות בעלות נעילה כפולה, קיר גבס שחוצה את הסלון והופך דירת חדר סבירה לדירת שני חדרים סבירה־כמעט־בקושי. לא שג’ונה היה בעמדה לשפוט. לבניין שלו היה אופי של מקום שעורך דין שאף פעם לא בבית יבחר לגור בו.

בקי גם השקיעה מאמץ רב ממנו כדי להעניק אופי אישי לחלל המגורים שלה. הקירות נצבעו בגוון עליז של צהוב, תצלומים וכרזות מתערוכות אמנות היו תלויים על הקירות, ולרגל האירוע — שלט ‘מזל טוב’ היה תלוי על דלת החדר שלה. שולחנות מתקפלים הועמדו בעורף הסלון, ועליהם ערוכים בקבוקי פלסטיק של שתייה חריפה, שתייה קלה וכוסות פלסטיק, קערות צ’יפס, מאפינס מצופים בגוני פסטל שונים — את אלה אפתה איימי, שכפי שהתברר היתה השותפה של בקי ומישהי שג’ונה כבר שמע עליה בכמה אירועים. החבית המובטחת היתה במטבח, בתוך אמבטיית קרח גדולה מפלסטיק; מוזיקה שג’ונה זיהה מ’דוויין ריד’ התנגנה מאייפוד מחובר לרמקולים ניידים. יחס הבחורות־בחורים באורחים שהסתובבו בזוגות או בקבוצות קטנות היה בערך 1:2 — וג’ונה חש על כורחו הזדהות עם להקות הגברים שתוחבים את ראשיהם לברים בכל רחבי העיר ומגלים את היחס ההפוך או גרוע ממנו, כשמה שהם באמת מחפשים הוא המסיבה הזאת. למען האמת, כשנכנס לדירה וראה שחברותיה של בקי לעבודה ולקולג’ הגיבו להיעדר היחסי של גברים פנויים (כפי שראה נשים עושות לא פעם) בהשתכרות רבתי, כמעט חש הזדהות עם עצמו — הנעוץ עכשיו היטב־היטב במערכת יחסים.

אבל מערכת יחסים או לא, הוא עדיין יכול לחגוג עם מי שנמצא פה, עדיין יכול לחגוג את ‘בי־בי־אי־סי’ בהשתכרות. הוא הוסיף לוויסקי מהדירה שני שוטים עם בקי כשהגיע, לציון יום הולדתה, אחר כך שתה כמה בירות מהחבית, ועכשיו עבד על וודקה טוניק שאיימי הכינה לו, שיחס האלכוהול־טוניק בו היה גם הוא 1:2. היא וג’ונה ישבו ודיברו בחדר שלה — היא ישבה ליד השולחן והראתה לו במחשב את בלוג האוכל שהיא כותבת, ניסתה לשכנע אותו לקרוא אותו בזמן שעמד מעבר לכתפה.

‘רואה?’ היא אמרה כשהמסך התמלא בתצלומי גלידה אדומה מפוספּסת בכוסות נייר קטנות. ‘זה מיום רביעי. הריבָּס־ואניס במשאית של אמיליה בסוהו זאת הגלידה הכי טובה בעיר. היית יודע את זה אם היית קורא את הבלוג שלי!’

‘אנ’לא יודע, איימי,’ אמר ג’ונה במתינות. ‘במקדונלד’ס ברחוב ארבעים וחמש מכינים מק פיצוץ לא רע. אולי אני צריך לכתוב בלוג אוכל.’

‘אוי, בחייך,’ היא צחקה וטפחה בעדינות על רגלו מהכיסא — הוא הבחין שהיא עושה את זה בתדירות גדלה והולכת. למרות שהיתה חמודה בעליל — קוריאנית, פנים חמודות, תלבושת נונשלנטית של חצאית וכובע — הוא החליט שהנגיעה הזאת היא במסגרת המותר: אולי ‘רע כשלעצמו’ במונחים של מונוגמיה, אבל לא בהכרח ‘רע ואסור על פי חוק’. ‘אם אתה אוהב מזון מהיר, לפחות תישאר עם ‘שייק שאק’,’ היא המשיכה. ‘שמעתי שהם עומדים לפתוח סניף חדש ליד מרכז הסחר העולמי, או איך שלא יקראו לזה עכשיו.’ היא התחילה להקליד משהו. ‘הנה, תראה משהו אחר.’ הוא לקח עוד לגימה מהמשקה, ריפרף רגע על התצלומים על מדף הספרים בזמן שהקלידה. ‘האמת היא שאני ממש משקיעה בזה,’ היא המשיכה, בנימה קצת יותר רצינית. ‘בחורה אחת מהשנתון שלי ב’ברנארד’ כבר חתמה חוזה לספר על הבלוג שלה. כאילו, באמת אפשר להצליח עם זה.’

‘צריך רק בלוג וחלום,’ הוא אמר, והיא צחקה.

‘לא ידעתי שעורכי דין יכולים להיות מצחיקים כל כך!’ היא אמרה.

‘את צריכה לראות אותי בבית משפט,’ הוא ענה, אבל עכשיו אחד התצלומים משך את תשומת לבו. הוא נראה כאילו צולם במסעדה, כי איימי ושתי הנשים האחרות בתצלום ישבו לשולחן מכוסה מפה לבנה. האישה לימינה של איימי היתה גם היא קוריאנית, דומה לה, אבל היו לה פנים עגולות יותר והיא הרכיבה משקפיים — ג’ונה חשב שהיא בטח אחותה. אבל האישה השלישית בתצלום היא זאת שעניינה אותו: רזה, ארוכת־צוואר וחיוורת מאוד, עם רעמת שיער שחור כזפת. ולמרות החיוך הקלוש, הוא חשב שיש משהו מפחיד במראה שלה.

‘יש איזו מסעדה אורגנית ברחוב אלן שאני כותבת עליה פוסט…’ אמרה איימי.

‘מי זאת?’ שאל אותה ג’ונה, שעדיין הסתכל על התמונה.

איימי הסתובבה על כיסאה. ‘אה, זאת אחותי, מִילִים. זאת במקרה התמונה היחידה שיש לי איתה. היא רופאה עכשיו. אבא שלי כמובן לא מפסיק לדבר על זה.’

‘לא,’ אמר ג’ונה והקיש על הזכוכית ליד פניה של האישה החיוורת. ‘מי זאת?’ הוא לא בדיוק הצליח לזהות מה כל כך מוזר לו בה — ולכן היא נראתה אפילו מוזרה יותר. האף שלה היה גדול בצורה יוצאת דופן, ושומה שחורה ניקדה את החלק העליון של עצם הלחי שלה, אבל בסופו של דבר הוא החליט שהמבט בעיניים הוא מה שמוזר כל כך: חלול — כמו של דמות רפאים — כאילו היא בוהה במצלמה ממרחק רב למרות שהמרחק ודאי לא עלה על כמה צעדים.

‘זאת השותפה של מילים ביֶיל. ג’ודית.’

ואז הוא נזכר איפה ראה את המבט הזה בעבר. ‘ג’ודית נראית כאילו כרגע שיחררו אותה ממחנה השמדה.’

‘אוי, בחייך!’ אמרה איימי וצחקה. ‘זאת התמונה היחידה שלנו שיש לי. חוץ מזה, לבחורה הזאת יש באמת סיפור עצוב.’

‘הוא הסתכל על הבחורה הזאת, ג’ודית, עוד רגע — ואחר כך משך בכתפיו ונפנה ממנה. ‘יש אנשים שהחיים שלהם לא הולכים כמו שהם רוצים,’ הוא אמר בחוסר רגישות מופרז. הוא הסתובב למחשב, שהציג עכשיו תמונה של קֶסאדייה תרד (הוא נאלץ להודות שזה נראה מאוד מעורר תיאבון). ‘את יודעת, הייתי ב’טאקו בל’ מאה פעם ואף פעם לא הזמנתי את זה,’ הוא התלוצץ, והניח שלעולם לא יחשוב על ג’ודית שוב.

‘המקומות האלה ממש נוראיים!’ אמרה איימי וטפחה על רגלו שוב. ‘ברצינות, אתה הולך להתפגר מהתקף לב, אני צופה את זה כבר עכשיו.’

‘הֵי חבר’ה,’ אמרה בקי שנכנסה לחדר בלוויית גבר גבוה ורחב כתפיים, שהיה נדמה לג’ונה שהוא מזהה. ‘על מה אתם מדברים?’

”טאקו בל’,’ אמר ג’ונה.

‘בֶּקס, לא סיפרת לי שבן דוד שלך דומה לג’ייק ג’ילנהול,’ אמרה לה איימי בשובבות.

‘בטח, היה מת,’ ענתה בקי ונתנה בג’ונה מבט ידעני. ‘את יכולה לעזור לג’סמין עם הסנגרייה? נראה לי שהם מסתבכים לגמרי.’

‘בטח, אין בעיה,’ אמרה איימי וקמה. ‘ג’ונה, תבטיח לי לבדוק את הבלוג, או־קיי? Bigcitysmalltables.com. תשאיר לי תגובה, ואולי נוכל לנסות את הגלידה מתישהו.’ היא קרצה לו ויצאה.

‘מצטערת,’ אמרה בקי. ‘אני נשבעת שסיפרתי לה שיש לך חברה.’ בקי לא היתה יותר ממטר חמישים וחמש, זאפטיג (כמו שאמא שלה, דודה של ג’ונה שילה, אמרה שוב ושוב), עם שיער חום ארוך וגלי, פה שחייך בקלות, ואף מעוקל עוד יותר מאפו של ג’ונה. היא לבשה שמלה בצבע אדום עז, מעליה ז’קט שחור עם שרוולים מופשלים, וחבשה כתר על הראש לכבוד יום ההולדת.

‘יש דברים גרועים יותר מבלוגרית אוכל שמנסה להתחיל איתך,’ הוא ענה. ‘באמת כדאי לי לקרוא את זה?’

‘לא יודעת,’ אמרה בקי. ‘עד כמה אתה מתעניין בקינוחים שעשויים מירקות?’ ושניהם צחקו. ג’ונה, בן יחיד, לא היה רגיל לפשטות האפשרית של יחסים בין בני משפחה באותו הגיל. הפתיע אותו לגלות עד כמה הם דומים, לאחר שבילו יחד רק כמה שעות פה ושם לאורך השנים — דומים אפילו לא באישיות, אלא בנקודת המבט. ‘בכל אופן, אתה זוכר את חבר שלי, דני, כן?’ היא אמרה והחוותה על הבחור שעמד לידה.

‘טוב לראות אותך, ג’ונה,’ אמר דני ולחץ את ידו של ג’ונה בחוזקה. ג’ונה באמת זכר עכשיו שפגש אותו, וזכר גם שהוא רואה חשבון — נזכר בזה משום שבתספורת הקצוצה שלו בסגנון שנות החמישים, חולצת הכותנה הכחולה המעומלנת, מכנסי החאקי המגוהצים, דני עשה רושם של רואה חשבון מובהק, של רואה חשבון מכף־רגל־ועד־ראש. היה אפילו משהו רואה־חשבוני ברובוטיות שבה חיבק את כתפה של בקי: כאילו זרועו כרוכה סביב החברה שלו רק משום שהוא יודע שזה המקום שבו היא אמורה להיות, בערך כמו שהוא יודע לשים עוד נכס שאיבד מערכו בעמודת החובות באקסל. ‘אנחנו מאוד שמחים שבאת,’ הוא אמר לג’ונה.

‘כל כך הפתעת אותי,’ אמרה בקי. ‘כאילו, בטוב. אפילו לא ידעתי אם קיבלת את ההזמנה.’

‘טוב, את יודעת, משפחה קודמת לכול,’ אמר ג’ונה. מכל ביטויי השמחה הלא צפויה על עצם הגעתו התחוור לו שנוכחותו הערב היתה הפתעה גדולה במיוחד; גם לא היתה להם סיבה שלא להיות מופתעים, כמובן, כי הנוכחות שלו היתה בעיקרה מקרית לגמרי. הוא החליט לשנות נושא, ובחר באפשרות המתבקשת היחידה, ‘דני, אתה רואה חשבון, נכון? איך הולך לך בעבודה?’

‘האמת, הולך מעולה,’ ענה דני. ‘כולם רוצים מומחה שינהל להם את הכסף בכלכלה הזאת. פחד הוא איש המכירות הכי טוב של רואי חשבון מוסמכים,’ הוא אמר בנעימות. זאת היתה הערה מוזרה כל כך, שג’ונה היה יכול רק להנהן כמתוך הסכמה. ‘אתה מושקע?’ שאל אותו דני.

הוא לא היה מושקע, לא בשום צורה רצינית, אבל סילביה רמזה שבעתיד הלא מאוד רחוק, היא תטפל בכל זה. ‘אני משחק קצת פוקר מקוון,’ הוא אמר.

‘ג’ונה, האמת היא שרציתי לשאול אותך על העבודה שלך,’ אמרה בקי. ‘אני חושבת להירשם ללילמודי משפטים בסתיו.’

‘באמת?’ הוא אמר. ‘חשבתי שאת רוצה לעבוד בתעשיית המוזיקה.’

‘כן, טוב,’ היא אמרה במשיכת כתף. ‘עסקי מוזיקה זה לא בדיוק מה שחשבתי שזה הולך להיות. אתה אוהב להיות עורך דין?’

הוא הסתכל על בקי, עם הכתר שלה; הוא הסתכל על דני, עם החיוך העצי המוזר שלו. הוא באמת לא ידע מה לומר — הרגיש כאילו שואלים אותו אם הוא אוהב שקוראים לו ג’ונה. אבל אז הוא החליט — כן, הוא אוהב שקוראים לו ג’ונה. הוא אוהב להיות עורך דין. ‘זה כיף גדול,’ הוא צחק. ‘זה כיף גדול.’

‘אלוהים, אתה שיכור לגמרי,’ גנחה בקי.

‘לא לגמרי.’ ואז, בלגימה ארוכה, הוא גמר את המשקה שאיימי הכינה לו. ‘אבל אני עובד על זה,’ הוא אמר והרגיש שזה כל מה שהוא מנסה לעשות בעשרים וארבע השעות האחרונות, לבלות קצת.

פרויקט ההשתכרות קיבל דחיפה משמעותית כשכעבור כמה דקות הוחלט להעביר את המסיבה אל הגג. החבית נגררה למעלית; כולם לקחו את בקבוקי השתייה החריפה והבירות מהמקרר. המעלית נפתחה למבואת זכוכית, שמעבר לה היתה רחבת גג שנמשכה סביב שפת הבניין. חום היום הספיק להתפוגג. מאה מטר למעלה, אוויר הלילה היה נעים, נוח, מתאים למסיבה כל הלילה. ג’ונה חלק ג’וינט עם עמית לעבודה של בקי, היפסטר בתלבושת מלאה: ג’ינס במידה־קטנה־מ־38, שיער פנים מטופח, שרשרת שעון אירונית. הם דיברו על מוזיקה, נושא שג’ונה אהב להחמיא לעצמו שהוא מבין בו היטב — לפני שנים רבות הוא הלך לעשרות קונצרטים של פיש — אבל התברר לו שאחרי כמה שנים מחוץ לסצנה, הוא לא מזהה את רוב הלהקות שחברוֹ לעישון הזכיר את שמן. הם סיכמו להחליף מיקסים דרך בקי. ג’ונה, שהיה עכשיו גם שיכור וגם מסטול, שיחק קצת פינג־פונג בירה, אחר כך עזר לכמה עמידות ידיים על החבית, אחר כך עשה אחת בעצמו. הוא פלירטט בקצת פחות בושה עם איימי, אפילו הרחיק לכת ורקד איתה, רמז לכך שהיה באמת גמור, כי ככלל היה עליו להיות באמת גמור כדי להסכים לרקוד. אבל הוא היה גאה בעצמו על כך שלא נתן לא להתלוצצויות שלהם ולא לריקוד שלה עם־הגב־לחזה־שלו לצאת משליטה.

השעה היתה אחרי אחת. הוא התכוון לחזור הביתה שעה קודם לכן — אבל לא תמיד אפשר לעשות את מה שמתכוונים, הוא הזכיר לעצמו בשמחה, גם לא צריך. הוא ניגש לשפת הגג והוציא את הטלפון וכתב הודעה לסילביה שידע שהיא לא תקבל עד הבוקר. ‘חושב כמה אני אוהב אותך.’ הוא לחץ שְלח ואחר כך השעין את המרפקים על המעקה. הבניין של בקי היה בגובה שלושים קומות בערך — ממש לא גבוה במונחים של מנהטן, אבל לעין האנושית זה הספיק כדי להפוך את העיר לים גדול מתנוצץ של חלונות בוהקים על המון בניינים, פלגים מוארים בצפיפות של פנסים קדמיים, פנסים אחוריים, זורמים ברחובות למטה. מעט בהמשך המעקה, בקי כתבה הודעה משלה והזעיפה פנים אל הטלפון. ג’ונה ניגש ולחץ בחיבה את זרועה.

‘ממש יופי לראות אותך,’ הוא אמר לה.

‘יופי לראות גם אותך,’ היא ענתה. ‘נראה לך בסדר אם חברה שלי תביא עוד כמה חברים? אנחנו לא רועשים מדי?’

‘אל תדאגי,’ הרגיע אותה ג’ונה.

‘תגיד, אמרת לאיימי שתיקח אותה ל’נובּוּ’?’

אולי הוא לא נשאר כל כך תמים כפי שתיאר לעצמו. ‘מממ, כן, טוב — אני לא באמת הולך לעשות את זה.’

‘איזה כיף לה,’ צחקה בקי. ‘אתה יודע, רציתי לספר לך משהו.’ היא נרכנה קצת יותר קרוב, דיברה קצת יותר בשקט. ‘דני ואני מדברים על…’ והחיוך שלה כמו התרחב מעבר לנקודה שהיה ביכולתה להמשיך. ‘אירוסים,’ היא התוותה בשפתיה.

‘בחייך?’ אמר ג’ונה. ‘חשבתי שרק הכרתם, לא?’

‘לפני שנתיים, ג’ונה.’

‘לאאא. הזמן עובר מאוד מהר כשאתה חי במשרד עורכי דין,’ הוא מילמל.

‘אבל נראה לך שהוא בחור טוב, נכון?’

הוא קלט שלא הפגין התלהבות ראויה בתגובתו הראשונית. ‘ברור שהוא בחור טוב,’ הוא אמר לה. ובמחשבה שנייה החליט שהיה קשוח מדי עם דני — שהוא בהחלט בחור טוב. אחרי הכול, טוב יותר שבת דודה שלך תתחתן עם בחור שהוא קצת יותר מדי רואה חשבון מאשר, נניח, קצת יותר מדי סוחר מריחואנה, לא? חוץ מזה, רק מאיך שהיא קורנת למחשבה שתתחתן איתו אפשר לראות מיד שהיא מאוהבת — שהיא מאושרת. וברגע זה האושר של בת דודה שלו היה חשוב לו מאוד. ‘הוא באמת בחור טוב,’ הוא אמר לה.

‘עברנו ליד ‘הארי וינסטון’ איזה יום, והוא בלי שום תכנון רצה להיכנס,’ היא אמרה. ‘זה סימן טוב, לא?’

הוא חשב על זואי, על אוואן והטבעת שלא נתן. ‘כן,’ הוא אמר לבקי. ‘זה סימן טוב מאוד.’

‘אל תספר לאבא שלך, או־קיי? אני רוצה להפתיע את ההורים שלי.’

‘שפתיים חתומות.’

‘אני תשעים אחוז בטוחה שהוא הלך לקנות טבעת באותו יום. הוא נעלם לכל אחר הצהריים ולא היה מוכן להגיד לאן. אז אני לא יודעת, אולי זה יקרה בקרוב.’

ג’ונה הביט בפניה הכנות ומלאות התקווה, וראה שהיא משתנה. הוא זכר אותה, כנערה ואפילו בקולג’, עם נטייה היפית ברורה: הולכת עם שיער ארוך פזור, מנגנת בגיטרה אקוסטית בערבי מיקרופון פתוח, מביאה ענף זית לפסח באחת השנים ‘לכבוד השעבוד הפלסטיני’. עכשיו היא עומדת להתארס לרואה חשבון מוסמך ולענוד טבעת יהלום של ‘הארי וינסטון’ וכנראה ללמוד משפטים. מצד שני, מערכות יחסים משנות אנשים. הודות לסילביה יש לו חגורות בשלושה צבעים שונים והוא כבר לא שותה משקאות קלים. אולי התקדמות מְערכים היפיים היא פשוט תולדה טבעית של בגרות — או בכל אופן, כניסה עמוקה יותר לחיים בוגרים. חוץ מזה, הוא זה שאחרי כל המופעים ההם של פיש, אפילו לא יודע אם הלהקה עדיין יחד. ‘אני באמת שמח בשבילך, בקי,’ הוא אמר בכנות. ‘זה הולך להצליח, אני רואה את זה.’

היא שיפשפה את כתפו. ‘תודה, ג’ונה. בוא איתי לצד השני, אני רוצה להתחיל משחק בירה.’

‘אני צריך להשתין קודם. זה בסדר אם אני משתין מעבר למעקה?’

‘אתה שוכח שלא היו לי אחים,’ היא אמרה. ‘יש שירותים ליד המעלית. תבוא מהר!’ והיא מיהרה משם.

זה הולך להצליח, הוא חשב בשעה שהקיף את הרחבה — מתנודד קצת — פתח את הדלת למסדרון שבו היו המעליות, דלת לחדר המדרגות, וכן, דלת לשירותים קטנים משמאל. הכול הולך להצליח, הוא חשב כשנכנס, הדליק את האור, הבריח את הדלת מאחוריו. הוא אהב חדרי שירותים — נכון יותר, אהב למצוא מפלט בחדרי שירותים — חדרי שירותים עם אסלה אחת, כיור אחד וראי, שיכולת לנעול בהם את הדלת ולהיות לבד ו — לבצע ספירת מלאי. לפעמים אפילו במהלך ארוחות ערב עם קליינטים או קולגות הוא היה עושה את זה — מעמיד פנים שהוא צריך ללכת לשירותים, נכנס ונשען על הדלת, בודק את הטלפון ופשוט נהנה מההפוגה מהצורך להיות הוא עצמו. לא פעם הוא הביט בראי, כמו עכשיו, וחשב איך הכול, הכול, הולך להצליח — כי דני הוא בחור טוב — אמין ומהימן וטוב לב, ומה עוד אפשר לבקש מבעל של בת משפחה? כי סילביה בדרכה הבלתי נלאית מאוהבת בו לגמרי, וגם הוא מאוהב בה — אולי לא בלהט של החודשים הראשונים שלו עם זואי, אבל זה היה חריג, חולף; האהבה שלו עם סילביה חזקה יותר, בוגרת יותר — הם ידאגו שהיא תצליח. כולם — הוא וסילביה ופיליפ ודאג צ’ן, והארון זיילרים של העולם, ההורים שלו, זואי ואוואן — כולם ידאגו שזה יצליח, הכול מתקדם לעבר מטרה טובה משותפת, מטרה טובה סופית. אולי, ממש אולי, כל העולם בהחלט בר־שיפור — וזה הרגע שבו הבחין במשהו מבהיק וקורן מאוד ממש בקצה האף שלו.

הוא חשב שאולי זה פצעון, אבל מיד הבין שמשהו מוזר מאוד וכנראה מצער מאוד קורה לו — התקף, במקרה הטוב — כי האור בקצה האף התרחב ובמהרה הלבין את כל שדה הראייה שלו והתייצב כמין לבן חובק־כול, שלילת כל הצבעים שחוברת יחדיו — רִיק עמוק כאוקיינוס — שחבק את כל הדברים הנראים ולא בהיעדרות אחת אחידה כדרכו של חושך שחור כדיו — והדבר הראשון שראה כשהביט מבעד ללובן הזה אל תוך הראי מאחור היו פניו המזדקנות המרופטות שלו עצמו — הקמטים והתורפות והדהייה שנתפסת כסופם המשותף של כל הדברים — כי זה רק עניין של זמן — ובקווי הפנים האלה הוא ראה את שדרות העיר שהחמיא לעצמו שהוא רואה בה משהו קבוע אבל לא היתה בה קביעות יותר מבכל דייר נפרד בה או יום בלוח השנה שלה — האמפייר סטייט בילדינג קרס ותחנת גרנד סנטרל קרסה ומנהרות הרכבת התחתית הוצפו מים ואז המים גאו אל הרחובות דרך הבטון כך שמה שהיה העיר, העיר הזאת, נעשה שוב לאי משובץ נהרות וקבור בהריסות דברים שקרסו או נשרפו או התפוצצו או הופרדו כמו שיש בוהק שנעקר מהפירמידות והעיר שסבבה אותן כי באמת — זה רק עניין של זמן — לפני שהכול, הכול — כל שם, רחוב, שותף, מרקיזה, ג’יגבייט של זיכרון, פיסת נייר, מאפין, חולצת טריקו, שחקנית, מונית, צ’אי, בקבוק בירה, עכבר, מטרו־קארד, חבר, קולגה, ספר, חשבון, תערוכה, ספסל — כל אדם אהוב ובלתי מוכר — וג’ונה דניאל ג’ייקובסטין — ייעלם כמו עין סגורה — ועל רקע הלבן הריק הזה הוא ראה עכשיו כאילו היו חרותות באש, קטנות ואף על פי כן אין לטעות בהן, את האותיות העבריות: יונה הנני

ולאחר מכן שוב רק שירותים בגודל שתיים־על־שתיים, עם ריח מובחן של טחב טבעי שמתערבב בצמח פלסטיק. ושוב פניו בלבד — אבל הוא ראה אותן כפי שלא ראה אותן מעולם: בלתי נפרדות מהיותן בנות־מוות — כמו אצל ג’ודית. לבו הלם, בגדיו היו ספוגים בזיעה קרה. הוא לפת את צדי הכיור וחשש שהוא עומד להתעלף, ומיד הוקל לו לחוש את המוצקות — את הבנאליות הקרה והמשעממת של החרסינה — אבל ההקלה היתה זמנית מפני שכשנשען קדימה, הוא שבר את הכיור מהקיר וספג זרם מים מהצנרת שמאחוריו.

הוא ברח. הוא פרץ החוצה מתוך השירותים, לחץ על כפתור המעלית בכף היד, חיכה בערך שלוש שניות ואז הדף את דלת המדרגות והתחיל לדלג מטה, שתיים־שתיים. ברחבת הקומה הראשונה שהגיע אליה נתקל בחיזיון נוסף: שני גברים מתאבקים. הוא קלט ששני הגברים בעצם לא מתאבקים אלא שקועים בסשן מזמוזים לוהט — זרועות כרוכות זה סביב זה, פיות לחוצים זה לזה. ג’ונה מיהר ועבר על פניהם, ראה שאחד מהשניים הוא ההיפסטר שעישן איתו — ואז, כשחמק לידם ממש, שהאחר הוא דני. בדיוק באותו רגע דני פקח את עיניו — עיניהם נפגשו, וג’ונה המשיך לרוץ למטה במדרגות.

במשך כמה קומות היה נדמה לו שהוא לכוד במדרגות אֶשֶריות אינסופיות, כי החיזיון פוצץ לגמרי את הפיזיקה של המציאות — אבל אז חלק פחות היסטרי בו ציין בפניו שזאת ההרגשה כשיורדים בריצה שלושים קומות של מדרגות. לבו הוסיף להלום בפראות; כדי לעצור בעצמו הוא לפת את המעקה, הסתחרר כלפי מטה והתרסק על ברכיו. הוא היה כל כך מכוסה זיעה, קרה וחמה בעת ובעונה אחת, במים מהכיור השבור, עד שהרגיש כאילו זרקו אותו לים. הוא שמע קול התנשמות כואבת. נדרשה לו דקה שלמה להבין שזאת נשימתו המאומצת שלו. הוא תהה אם אולי הוא באמת חוטף התקף לב — אבל כעבור כמה דקות ההתנשמות נרגעה קצת, והוא עדיין היה בחיים. הוא משך את עצמו ונעמד. הוא אילץ את עצמו לרדת לאט־לאט לקומה הבאה, ושם יצא מגרם המדרגות ולחץ על כפתור המעלית. כשזו הגיעה, היא היתה ריקה: לא היו בה מלאכים זוהרים או שדים מבעיתים. הוא ירד למטה ללובי — ואז, כשעיניו נעוצות ברצפה השחורה הממורקת, צעד אל הדלת המסתובבת ויצא החוצה מהבניין. כשעיניו נעוצות במדרכה עכשיו, הוא הרים יד לתפוס מונית, וכשאחת נעצרה לידו הוא נכנס ואמר לנהג איפה הוא גר. הוא עצם את עיניו בחוזקה לקראת הנסיעה הביתה — ורק כשהנהג זינק קדימה קלט שגם השתין במכנסיים נוסף על הכול.

2. ג’ודית, או התלמידה הטובה

לג’ודית היתה ילדות מהסוג המאושר ושלם־בעצמו שהתקיים כמדומה בתודעה האמריקאית כמין אגדה נחשקת.

הוריה השתייכו למעמד הבינוני הגבוה, בעלי משרה קבועה, אנשים יציבים, מאוהבים זה בזו ומאוהבים בבתם היחידה, שחשו מחויבות להעניק לג’ודית ילדות מושלמת ככל האפשר. המשפחה יצאה לחופשות סקי בקולורדו, חופשות חוף בהוואי, חופשות מעצימות־תרבותית בפריז ובלונדון ובאתונה ובישראל; הם נסעו לספארי באפריקה כשג’ודית סיימה את החטיבה. ימי ההולדת שלה תמיד נחוגו בצורה מעוררת הדים, היא קיבלה מתנה בכל אחד משמונת ימי חנוכה. מיום שזכרה את עצמה, תמיד עודדו אותה, תמכו בה, הבטיחו לה חזור והבטח עד כמה היא מיוחדת ומבריקה ויפה.

ואיכשהו, בתגובה לכל זה, ג’ודית עבדה בלי הפסקה. היא היתה אחת מאותן ילדות בגן שהתרגשו מאוד בפעם הראשונה שקיבלו שיעורי בית: היתה מאושרת לקבל אותם, גאה לעשות אותם. על הלוח בכיתה שתיעד את מספר הספרים שכל תלמיד קרא, שורת הכוכבים הגזורים ליד שמה של ג’ודית תמיד היתה ארוכה בכמה סנטימטרים טובים מהשורה של כל ילד אחר. היא היתה נרדמת בלילה תוך שינון לוח הכפל, מאחת עד שתים־עשרה; התכוננה למבחנים במדעים ובהיסטוריה באמצעות הכנת ערימות שמנות של כרטיסיות שהיתה לומדת בזו אחר זו, שוב ושוב, בריכוז נזירי. בעיית המשמעת הגדולה ביותר שלה כילדה היתה התקדמות בקריאה בספרים בניגוד להנחיות המורים.

היא היתה אחת מאלה שבגיל שתים־עשרה ביקשה מורה פרטי למבחן הקבלה לאוניברסיטה ביודעה היטב שמדובר במבחן שייקח יותר מארבע שנים עד שתצטרך לגשת אליו. אבל היא לא היתה ילדה שנרתעת מהכנה קיצונית. פעם, כשהיא והוריה ערכו סדר פסח אצל שכנים, היא העבירה את הזמן שלפני הסדר בישיבה על השטיח והכנת שיעורי בית בלטינית על שולחן הסלון. אמה של המארחת — זקנה קטנת גוף עם שיער כסוף מבריק ועור של מי שבילתה חלק ניכר מחייה הבוגרים או על כיריים או על החוף בפלורידה — ראתה את זה ואמרה עליה, ‘היא כמו כלב עם עצם, זאת.’ Os, ossis, חשבה ג’ודית.

עמלהּ גם לא היה מוגבל ללימודים. היו הרבה פעילויות — להלכה משעשעות, אבל ככל שהתבגרה, שנועדו יותר ויותר לחזק את מה שאבא שלה כינה ‘המועמדות הנפלאה לקולג”. ביסודי היא למדה פסנתר ושיעורים פרטיים בצרפתית וקדרות. בתיכון נוספו אליהם מודל האו’ם, דיבֵּייט, אגודות הצטיינות שונות, ‘בני ברית’ לבנות (מקומי ואזורי), התנדבות חודשית בבית התמחוי המקומי וריצת קרוס־קאנטרי.

התחום האחרון היה זה שבו ג’ודית הצטיינה הכי פחות. אף על פי שלהלכה היתה בנויה כמו רצה למרחקים ארוכים — ארוכת־גפיים מאוד וגבוהה מאז ילדותה — היא לא היתה אתלטית, והריטואלים של ספורט קבוצתי (קריאות השמחה אחרי ניצחונות, הבכי אחרי הפסדים) לא באו לה בטבעיות. אבל הדינמיקה של הספורט היתה אינטואיטיבית ומוכרת די הצורך: פשוט לכי על זה. והמטרה הגדולה יותר שאביה נאלץ להזכיר לה רק לפעמים היתה להדגים שהיא אישה צעירה בעלת תדמית עגולה ומאוזנת.

בסוף כיתה י’ היה ברור שלג’ודית יהיו די נקודות זכות לסיים את התיכון בסוף י’א. המצב הזה הצדיק פגישה משפחתית רשמית, אז ג’ודית והוריה נאספו בסלון, התיישבו על הספה תחת דיוקנו של סבא של אבא שלה — קדמון, לבן־זקן, עטוף מעיל שחור וחבוש כיפה שחורה — שבעיני ג’ודית תמיד נראה כאילו נכנס לתמונה היישר מאיזה עבר שטעטלי יהודי אותנטי.

‘אני אומר בכנות שאני אנוכי,’ אמר אבא שלה, דיוויד, בדרכו המתלוצצת האירונית למחצה. הוא היה פרופסור לספרות, שלא מזמן השלים תרגום עטור שבחים של סיפורי קנטרברי. ‘אני לא רוצה לאבד את הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם שנה אחת קודם.’

‘אנחנו לא צריכים להסתכל על זה ככה, דיוויד,’ תיקנה אותו אמא שלה, האנה. היא היתה משוררת וסופרת עטורת פרסים ואמנית־הבית־ופרופסור באותו הקולג’ שאבא של ג’ודית לימד בו. ‘מתוקה שלי,’ אמרה לה אמא שלה, ‘את יכולה לקבל את עצתנו אם את רוצה, אבל בסופו של דבר זאת החלטה שלך. ואנחנו נתמוך בך בכל מקרה. אבל,’ היא הוסיפה בעדינות, ‘לדעתי חשוב לזכור שיש לך את כל החיים לפנייך להיות מבוגרת.’

‘אמת ויציב,’ הזדרז אבא שלה להסכים, בקריצה.

‘ימי הילדות שלך קצרים מאוד,’ אמרה אמא שלה והקישה אצבעות באוויר — מחווה טיפוסית לה.

הם דנו בנושא באריכות — שקלו את היתרונות והחסרונות ביחס לטופסי מועמדות לקולג’; שקלו את האפשרות לשנת הפסקה ומה אפשר לעשות בה; העלו השערות על ההשלכות החברתיות על התחלת הקולג’ בגיל שבע־עשרה. ובסופו של דבר, ג’ודית החליטה שלא לסיים את הלימודים בתיכון שנה קודם, אלא במקום זאת להעביר את השנה האחרונה באיסוף נקודות לקורסים מתקדמים, שיקצרו את משך לימודיה כשתגיע לקולג’. ההיגיון שלה — שדיוויד והאנה שיבחו — היה שעדיין תוכל להקדים בשנה את סיום לימודיה, אבל בלי להקריב את שנתה האחרונה בתיכון עם חברותיה, ובלי שתצטרך להיכנס לקולג’ כתלמידה הצעירה ביותר בשכבה. בנוסף, זאת גם היתה החלטה שקולה מבחינה כספית: שנה רביעית בבית הספר התיכון הפרטי שלמדה בו, אקדמיית גוסטב לבנות, אף על פי שאינה זולה, תהיה זולה יותר משנה רביעית באיזה קולג’ פרטי שלא תירשם אליו. מובן שהוריה אמרו לה שהשיקול הכספי לא צריך להטריד אותה. אבל לאמיתו של דבר, שום דבר מההיגיון הזה לא היה חשוב בעיני ג’ודית. היא החליטה כך משום שהסכימה עם אביה: גם היא לא רצתה להחמיץ שנה עם האנשים האהובים עליה ביותר. היא לא רצתה להחמיץ אף פגישה משפחתית.

לג’ודית גם לא אצה הדרך לסיים את לימודיה בתיכון. אמת, היא לא פעם היתה לחוצה, כמעט תמיד סבלה ממחסור בשינה. אבל התנאים האלה לא הפריעו לה. למעשה, היא שאבה גאווה מסוימת מעייפותה — כאילו זה מצב שיש לשאוף אליו. מנקודת המבט הזאת היה קל לה יותר להעריך את הרעיונות הגלומים באתלטיקה: כשהיא וחברותיה הזיעו והתאמצו במעלה הגבעה בטריאנגל סטריט, היא הרגישה מין אחווה איתן — זהה לאחווה שהרגישה כשנכנסה לספרייה באקדמיית גוסטב לבנות ביום שבת וראתה אותה מלאה בחברותיה לכיתה, כשתיק הגב המפלצתי כבד על כתפיה מרוב ספרים וקלסרים.

מאוחר יותר בחייה — כשהעבירה שעות ארוכות בגלריות ומכירות פומביות, בבהייה ביצירות אמנות שאולי תקנה לעטר בהן את קירות בתי הקזינו של הקולונל — היא תהתה מה בדיוק דחף את ג’ודית הצעירה לעבוד קשה כל כך. היא היתה בלי ספק בת מעמד שעות הפנאי. אז מדוע היה לה כל כך מעט פנאי בשעתה?

היא הבינה שחלק מזה הוא פשוט סלילי הדנ’א שלה — ‘מה שהיא’. היו לה חברות לכיתה בגוסטב שעישנו מריחואנה בין השיעורים, הלכו להופעות של אני דיפרנקו בסופי שבוע. אבל הרוב — אפילו הרוב המוחלט — היו פקעות אימה קטנות של משמעת־עצמית, כמותה. ההבדלים בין רוב חברותיה לבינה היו הבדלי דרגה שבין קנאות לפנאטיות.

ג’ודית גדלה להאמין אפוא, שעבודה היא משהו מהותי להיותה בת המעמד הבינוני הגבוה. במישור הבסיסי ביותר, ג’ודית ורוב מי שלמדו איתה בתיכון חונכו להאמין שהמפתח להצלחה בחיים הוא עבודה קשה: כדי לנהל את החיים והקריירה שאת רוצה, את צריכה ללמוד בקולג’ טוב; כדי להתקבל לקולג’ טוב, את צריכה להצליח בתיכון ובכל דבר אחר; והצלחה בכל דבר פירושה עבודה קשה. זאת היתה ההצעה הבסיסית — ההבטחה — של ההישגיות האמריקאית. אבל האינטנסיביות של המאמץ — את זה היא הבינה מאוחר יותר — היתה לא פרופורציונלית להיגיון הזה. ההשכמות בחמש בבוקר, מחנות ההכנה למבחן הקבלה לאוניברסיטה בקיץ, הזמן שהוקדש ללימודים בכיתה, מחוץ לכיתה, במכונית בדרך לפגישות של אגודות ההצטיינות: הן כאילו הרגישו שהן חייבות את זה לעצמן, להוריהן, לחדרי השינה הגדולים שישנו בהן ולמכוניות החדשות שהוסעו בהן ולבריכות בחצרות ששחו בהן. כאילו העבודה, בסופו של דבר, עשתה אותן לא עשירות, אלא ראויות.

בשביל ג’ודית — כמו בשביל רבות אחרות — היה יסוד נוסף בשקדנות, אבל היא נטתה שלא לעסוק בו בחייה הבוגרים: היא היתה יהודייה. המשפחה שלה לא היתה דתייה במובן האורתודוקסי של המילה — הם לא שמרו כשרות, לא נמנעו מצפייה בטלוויזיה או עיסוק בכסף בליל שבת. אבל היהדות היתה חשובה להם. הם השתייכו לבית כנסת רפורמי, הלכו אליו פעם בחודש בשבת וברוב החגים (הגדולים). הם השתתפו בכל מבצע לחלוקת מזון שהתקיים בבית הכנסת ותרמו בקביעות לעמותת ‘מזון’ ולליגה נגד השמצה מתוך ראייה של הנתינה כחלק מדתם לא פחות מאכילת מצות בפסח. הבית היה מלא פריטי יודאיקה, היתה מזוזה על דלת הכניסה. האנה, שאמה היתה ניצולת בוכנוולד, תמיד מיקמה את הספרים שכתבה בקרב החברה היהודית הגבוהה בפילדלפיה שבה גדלה; היא זכתה במדליית ברוקסטין על תרגומיה מהשירה היידית. ואולי הגורם החזק ביותר — המשפחה כולה חלקה כבוד לחשיבה, לאקדמיה, ללמדנות. בעיני ג’ודית, המחויבות ללימוד היתה בלתי ניתנת להפרדה מהרעיון שהיה לה בדבר השאלה מהו להיות יהודי. היהודים, כפי שלימדו אותה, היו העם הנבחר — וזאת לא היתה ערובה לעליונות, אלא מחויבות לקיום מסורת שכוללת את ניסוחו של המונותיאיזם, את ייסודן של רבות מהפילוסופיות החשובות בעולם, את המצאת הפסיכותרפיה ואת גילויה של תורת היחסות. רגעי הרגש הדתי העמוקים ביותר פקדו אותה לא בבית הכנסת, אלא דווקא כשישבה בחדרה ועבדה על חיבור או שורת בעיות, ושמעה את אביה מקליד בחדר העבודה שלו; שמעה את אמה מדקלמת חרש שירה עדינה. אז היתה ג’ודית מרגישה — מרגישה שהיא יודעת — שאלוהים אמיתי, אמיתי כאן ועכשיו, ושהם כולם חלק ממשהו גדול בהרבה מעצמם.

מצד שני, כמבוגרת, ג’ודית לא הקדישה מחשבה רבה לזיכרונות כאלה — ואם הקדישה, תשומת לבה חזרה במהרה להירסט או לקוּנס שנשלחה לרכוש במכירה פומבית; אולי היתה עומדת מול היצירה עם דוגמית בד של וילון — בניסיון לדמיין את הכול.

כשג’ודית התחילה לללמוד בתיכון, ההורים שלה — למרות שהיו גאים בה כל כך — לפעמים בכל זאת דאגו לבתם, שנראתה להם כל כך שקועה בשקדנותה, לא פעם על חשבון דברים אחרים שאולי היתה יכולה לעשות. היו לה שתי חברות עוד מבית הספר היסודי, אבל לא היה אפשר לכנות אותה פופולרית; בי’א היה לה חבר כמה חודשים, אבל הם הבחינו מיד שהיא עולה עליו ללא תקנה (אפילו פיזית — היא היתה גבוהה ממנו בשבעה־שמונה סנטימטרים). ואף על פי שלא שיקרו כשאמרו לה כמה היא יפה בעיניהם — פְּנים וחוץ — הם גם לא טענו שהיופי הזה הוא מהסוג המקובל.

ג’ודית עצמה היתה מודעת לעובדה שזכתה בכמה מן הקלפים הפחות נחשקים בחפיסה הגנטית המשותפת של הוריה. היא קיבלה את הגזרה הגבוהה והרזה של אביה, אבל בלי החינניות הבלתי צפויה שעשתה אותו לרקדן טוב בחתונות. היא קיבלה את האף הבולט הגאה של אמה, אבל בלי עדינות העיניים והפה שהביאו פעם את האנטר ס’ תומסון השיכור לבקש את ידה במסיבה בראשית שנות השבעים (היא סירבה, או כך לפחות סיפרה). הגרוע מכול, ג’ודית ירשה את השיער של אמא של דיוויד — הבנות ב’בני ברית’ כינו אותו בעליצות ג’וּפרו על משקל אַפרו: שחור כזפת, קשה כמו צמר פלדה, צומח בניגוד לכוח הכבידה. ג’ודית והאנה ניסו אינספור אסטרטגיות לאלף אותו במשך השנים — תוך שימוש בעשרות מרככים שונים, מסרקים רחבים בצורות משתנות, בקרים שבהם פשוט גיהצו אותו, קיץ שלם של החלקה מקצועית — אבל לבסוף הגיעו למסקנה שפשוט אין מה לעשות. במשך רוב שנותיה בתיכון ובקולג’ ובשנתה האחת באוניברסיטה, ג’ודית הלכה בתסרוקת שהיתה למעשה שתי פרוסות שיער עבות, פשוקות בצד.

אבל ג’ודית לא היתה נערה שטרודה יתר על המידה במראהּ. היו לה רגעים לא נעימים שבהם דמיינה את עצמה הולכת במסדרון בית הספר: הילדה הכי גבוהה בכיתה, הילוך גמלוני, מרפקים וברכיים בולטים יותר משדיים. אבל את המודעות להיותה צעירה מוזרה במקצת למראה מיתן הביטחון שיש משהו מושך במוזרות הזאת — בניגוד הבולט של עורה החיוור ושערה השחור, בשומה העגולה הקטנה מתחת לעינה השמאלית. אם המראה הלא־רגיל הזה אינו זוכה להערכה עכשיו, היא היתה חדורת אמונה שיום אחד הוא יזכה. חוץ מזה, חצי מהבחורות היפות בעליל בגוסטב היו אנורקטיות. לא היתה אפילו נערה אחת שהכירה שהיתה מרוצה לגמרי מהמראה שלה.

והיא לא היתה יכולה שלא להפיק לפחות איזו מידה נוספת של שביעות רצון פיזית מכך שאיבדה את בתוליה לבן עשרים וחמש.

ההורים של ג’ודית היו חוששים פחות לחיים החברתיים של בתם אילו ידעו ששקדנותה העמוקה אינה הפן היחיד בה. למעשה, היא התגאתה ברוחב היריעה של אופייה. אבל אילו היתה להוריה תמונה מלאה של החיים של בתם — פנים וחוץ — הם רק היו מודאגים יותר, ומסיבה מוצדקת.

האינטנסיביות שג’ודית הפגינה בלימודיה היתה רק גילוי אחד של אינטנסיביות כללית יותר שהיתה מודעת לה באופייה — מעין להיטות שאינה יודעת שובע, שלפעמים יצאה מכלל שליטה. כשהיתה בת שמונה, המורה שלה לעברית הסביר שהיד בתיבת הזכוכית על שולחן המנהל הוצלה מבית כנסת בליטא שנשרף במלחמת העולם השנייה. ג’ודית גנבה אותה — ובמשך שבועיים נעלה את עצמה בחדרה והתפעלה בסתר מיופייה של הברונזה השחוקה, מהאצבעות המפוסלות באלגנטיות; ישנה איתה מתחת לכרית, כאילו ניסתה לספוג את העוצמה של אובדן והישרדות וקדושה שנבעו מהחפץ, בעיניה. ואז כינס הרב את כל התלמידים בשיעורי היהדות בשוּל ודיבר ארבעים דקות משלהבות על מורשת השואה, הצורך להנציח אותה בעצמים ובמחשבות, ערכם שלא יסולא בפז של פריטים כמו היד — ובערך עשר מילים לאחר שהתחיל, ג’ודית קלטה, בפתאומיות של מי שניערו אותו מתוך שינה, שלמרות תחושת האדיקות שהפיקה מהפרויקט כולו, היא עשתה משהו מאוד־מאוד לא בסדר. למרבה המזל (או כך לפחות דימתה לעצמה בשעתה), היא הצליחה להחזיר את היד בחשאי, ואשמתה לא נודעה מעולם.

הלהט של ג’ודית ניחן בחופשיות חסרת הבחנה, והתקבע במושאים מגוונים, החל בצפויים מאוד, כמו דתה, וכלה באקראיים לכאורה, כמו מצרים העתיקה — שבכיתה ה’ הקדישו לה שלושה חודשי לימוד, שבמהלכם שיננה ג’ודית את שמו של כל פרעה בממלכה התיכונה ולימדה את עצמה עשרות הירוגליפים. כשגדלה, פשוט פיתחה להט ללהט: תשוקה לרמות או מעשים של יתר להיטות וחריפות מאלה שסיפקו את הסובבים אותה.

הלהט הזה מצא לו מוצא חדש כשגילתה את האוננות — יצר חיבור בין נטייה לקיצוניות ומין, חיבור, שכפי שהיא עתידה לקלוט בשלב מאוחר יותר בחייה, לא היה לגמרי מיטיב. בדומה לרוב הבנות שאיתן דיברה על הנושא כשבגרה, בהתחלה לא היה לה מושג מה היא עושה. היא היתה צופה בסצנה של חדר מיטות בסרט המוגבל לבני שלוש־עשרה ומעלה או אפילו רק מסתכלת בתצלומים של פסלים יווניים, ומצב רוח בלי מוכר היה משתלט עליה. היא היתה נסגרת בחדרה, נועלת את הדלת, ובאמצעות סדרה של כיווץ ושחרור של רגליה סביב פינת המזרון, יוצרת גלים של תחושה שנדמו כאילו הם נובעים מהמקור של אותה תחושה בלתי מוכרת. תרגול הוביל לשיטות מתוחכמות יותר — עד שהיה ביכולתה להעביר שעות שקועה בעולם סודי שאת ממדיו ותחושותיו אי־אפשר להביע במילים. היא קלטה, כמובן, שגם אנשים אחרים מאוננים; היא ניהלה את השיחה בהא הידיעה עם אמה הרבה לפני הווסת הראשונה, היא עמדה בגבורה בשיעורי חינוך מיני בכיתה ו’. אבל בעיניים עצומות בחוזקה, כשחלונות חדרה פתוחים לרווחה — היא האמינה שאף אחד לא מאונן כמוה.

נקודות בידול כאלה היו חשובות לה. כהרבה נערות הישגיות (או אנשים הישגיים בכל גיל), היתה לה חרדה אינסטינקטיבית מלהיות ‘נורמלית’: להיות כמו כולם, לא מיוחדת, סתם עוד ילדה בגוסטב. הדאגה הזאת, בעיניה, היתה לפחות גורם אחד לכך שהאנורקסיה השתוללה כל כך בקרב חברותיה ללימודים: היא העניקה להן סוד — סבל סודי.

אבל אם בתחילת כיתה י’ היא ראתה באוננות סימן מבדיל בינה לבין חברותיה לכיתה, היא גם היתה מודעת לכך שברוב ההרפתקאות המיניות היא עדיין לא מתבלטת. בנות בכיתתה כבר הגיעו לבסיס שני, בסיס שלישי, אפילו שכבו עם בנים מבתי ספר אחרים בעיר. אבל להוציא כמה מזמוזים מגושמים בסיבוב אחד של אמת או חובה במסיבת בת־מצווה של חברה, עד הסתיו של כיתה י’, חיי המין של ג’ודית לא חרגו מגבולות של אישה־לעצמה. היא פשוט לא ידעה איך לפלרטט עם בנים, איך להיראות מושכת בעיני בנים, איך להמיר את החברויות שבכל זאת היו לה עם בנים למשהו גופני. הפער בין הבילויים המאולצים עם בני המין השני בסרטים לבין האושר הצרוף של אורגזמה נראה לה פחות או יותר בלתי ניתן לגישור. וזה תיסכל את ג’ודית, לא כל כך משום שחשבה שבאמת תפיק הנאה רבה מכך שבן ‘ימשש’ אותה, אלא משום שלא לדעת משהו עמד בסתירה מוחלטת לאופייה, ובעצם לכל דרך חייה. העובדה שלא הצליחה למצוא חבר עוררה בה תחושה של טמטום. בגיל חמש־עשרה ג’ודית לא הרגישה בודדה; היו לה כמה חברות בבית הספר, והיו לה שני החברים הכי טובים שאיתם היא גרה, אמא ואבא. ואף על פי כן היא הבינה שיש סוגים של חיבור אנושי שחסרים לה. אחרי הכול, היא היתה בחורה צעירה ששואפת לתדמית עגולה.

ואז היא התאהבה במורה לספרות.

הקורס נקרא ‘סופרים במאה התשע־עשרה והמצאתה של אמריקה’. ג’ודית ושתי הבנות האחרות בשיעור, אמנדה וין וסטייסי ברשקוב, הגיעו ביום הראשון לחדר 13 — ישבו סביב שולחן עץ עגול ליד חלון גדול שמשקיף על החצר מאחורי בית הספר. גייבּ נכנס בתלבושת טיפוסית לו, כפי שהיא עתידה ללמוד: חולצה מכופתרת ועניבה, ג’ינס ובלי ז’קט. הוא היה באמת (באמת!) לא מבוגר ממנה בהרבה, רק כמה שנים אחרי הקולג’; הוא למד כתיבה יוצרת ואנגלית בברקלי, בקיץ הקודם סיים שנתיים של הוראה באוגנדה במסגרת חיל השלום, סיפור קצר שלו התפרסם בדה קניון רוויו, ורומן חצי גמור שלו היה מונח על השולחן בדירה. אבל את כל זה תגלה רק בהמשך. כשניגש לשולחן באותו יום — בצעד שאנן ובטוח שנראה לה גברי בעליל — כל שידעה עליו זה שהוא חדש בבית הספר, שהוא גבוה מאוד (מטר תשעים וחמש), שחור שיער, בעל אף יווני — והוא שלף ספר בכריכה קשה, עם פינות עמודים מקופלות ובלי עטיפה, מתוך תיק השליחים המוטל אלכסונית על חזהו, והקריא,

אֲוִיר אֵינוֹ בֹּשֶׂם, אֵין בּוֹ מִטַּעַם.

הַתַּמְצִית, חֲסַר־רֵיחַ הוּא,

לְפִי נוֹעַד הוּא לָעַד, אֲנִי מְאֹהָב בּוֹ,

אֲנִי אֵלֵךְ אֶל הַגָּדָה שֶׁלְּיַד הַיַּעַר, שֻׁם אֶהְיֶה עֵירֹם וְעֶרְיָה,

אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי לְמַגָּעוֹ.2

ואז סגר את הספר ושמט אותו על השולחן תוך שהוא מוריד את תיק השליחים מכתפו, ושאל אותן, ‘נו, גבירותי. על מה וולט ויטמן מדבר?’

אז ככה זה מרגיש, חשבה ג’ודית.

לאמיתו של דבר, כולן היו מאוהבות בו. אמנדה וין התעטפה בשתיקה המומה שנמשכה סמסטר שלם, סטייסי ברשקוב לא חדלה לענות על שאלות בכיתה במונולוגים חרדים ששיננה תוך שידיה נחבטות לכל עבר. ג’ודית — שרגשות פנימיים חזקים במיוחד נטו לעורר בה מעין רוגע מועיל, אם גם מפחיד קצת (אפילו בעיניה) — הגיעה למסקנה שהדרך הטובה ביותר לזכות בחיבתו תהיה להראות לו שגם היא מבריקה.

אמא שלה קראה את העבודה הראשונה שכתבה על עלי עשב, ואמרה בכנות שהיתה נותנת לה מאה אילו קיבלה אותה מאחד הסטודנטים שלה בקורס ‘שירה למשוררים’ באוניברסיטה — אחת מאותן פעמים שבהן התמלאה אפילו קצת יראה נוכח האינטלקט של בתה. בגוסטב החזיקו בעמדה עקרונית נגד ציונים מספריים, אבל גייבּ שפע שבחים בתחתית העמוד מתחת לדברי הסיכום שלה. במסגרת העבודה הבאה על אמילי דיקנסון, ג’ודית ערכה שעות של מחקר בספרייה, עקבה אחרי קשרים בין חיי המשוררת באמהרסט לבין ‘התמות הפסיכולוגיות’ בשירתה. הפעם גם גייבּ התמלא קצת יראה. ג’ודית הקפידה שהעבודות לא ייראו יותר מדי פדנטיות בסגנון תלמידות בית הספר: היא רצתה להדגים שהיא קולטת את היופי ורוחב היריעה של הכתיבה הזאת, שהיא שותפה לאהבתו הגדולה של גייבּ כלפיה, שהיא רואה אותם ניצוצות בעולם שהיא מבטיחה — ניצוצות שהאמינה שמלבים את הרשף בעיניו כשהקריא בקול לה ולאמנדה ולסטייסי (אבל היא אהבה לחשוב שלה בלבד),

כְּאֵב־עָל יְחַלְחֵל

לְצַלֶּקֶת אֵין זֵכֶר,

רַק הַתּוֹךְ נִסְדָּק

שָׁם נִתָּן הַפֵּשֶׁר3

יותר מכול היא רצתה לרמוז שדואבים בה אותם כיסופים שמניעים את הכתיבה עצמה. ‘הגן מאחורי ביתה נעשה לאמילי דיקנסון הצעירה לנוף הדמיון שבו התרחשו הדרמות שנכספה לחוות בחייה האמיתיים ובה בעת חששה מפניהן,’ היא כתבה. היא היתה מודעת לכך שאולי היא מתאהבת בספרות האמריקאית של המאה התשע־עשרה לא פחות משהיא מתאהבת בגייבּ — אבל, בפרשנות למאורעות שהיתה אולי קצת יצירתית מדי לחיים אמיתיים כלשהם, הסיקה שבאמת לא צריך להיות הבדל גדול בין השניים.

כך או כך, העבודות הניבו את התוצאה המקווה, ובתחתית החיבור בכתיבה יוצרת שבו חקרה תמות טרנסצנדנטליות בחיי היום־יום שלה, גייבּ כתב, ‘ג’ודית, את בחורה יוצאת דופן. בואי נמצא זמן להיפגש ולדון בכתיבה שלך פנים אל פנים.’ ההערה הזאת — שבאופן נדיר להפליא העלתה צבע בלחיי השיש שלה — עתידה להישאר שיאה של הקריירה האקדמית המכובדת שלה.

הם נפגשו אחרי הלימודים לקפה בבית הקפה בלובי בגוסטב. בדרכו החברותית השלווה הרגילה, הוא סיפר לה על לימודיו בברקלי, על ההוראה באוגנדה; הוא שאל אותה על משפחתה, על חבריה, על תוכניותיה לקולג’ לאחר מכן. היא הופתעה לגלות כמה קל לה לדבר איתו — או בעצם, כמה קל היה לו להקשיב לה, לנהל שיחה איתה. היא היתה רגילה לכך שבנים נבוכים קצת מהתנהגותה, שבניגוד לזו של הרבה בנות בגילה לא היתה עליזה וצחקקנית, אלא מהורהרת, דוממת. היא לא ראתה בעצמה ביישנית אלא עצורה יותר, אבל רק מתבגרים בודדים מקרב הבנים טרחו לעשות את ההבחנה בין השתיים. אבל כשדיברה עם גייבּ בקולה המדוד והנמוך משהו, הוא הינהן, הוא הביט בפניה, הוא הגיב — הכול בעניין ובהערכה ניכרת שמעולם לא ראתה בגבר שלא היה אבא שלה. ומדוע שיגיב אליה כמו שנערים מגיבים? היא שאלה את עצמה בנקודה מסוימת: הוא אינו נער. וגייבּ עתיד לספר לה — הרבה לאחר מכן — שהדרך השלווה שדיברה בה, הדריכות בעיניה, היו בעיניו מסקרנות מאוד, אפילו סקסיות.

בסוף הקפה הם החליפו כתובות אימייל. הוא התחיל לשלוח לה שירה — פיליפ לרקין, ו״ה אודן בהתחלה; בהמשך פבלו נרודה, א’א קאמינגס. לפעמים היה שולח לה הודעה שכולה משפט יחיד או פסוקית בודדת בשורת הנושא: ‘אין שום דבר רוחני כל כך בלהיות מאושר, אבל אי־אפשר להחמיץ אפילו יום של זה.’ ‘נימפה זוהרת, עם קשת וחץ.’ היא היתה מאתרת את קטעי השירה או השירים, קונה את ספרי המשוררים, קונה את אלבומי המוזיקה, שולחת שירה וקטעי שיר בחזרה, שומרת, מדפיסה כל אימייל ומצפינה את כולם מתחת למיטה בתוך תיק עור מרופט ששלפה מהארון של אמה, ושלפעמים היתה מוציאה בלילה — מעבירה את אצבעותיה בקמטי העור, כאילו קראה איזה כתב ברייל מיסטי פרטי.

הם התחילו להיפגש לקפה פעם־פעמיים בשבוע. הוא דאג לשמור על אווירה אגבית ועל נושאי שיחה הולמים למורה־תלמידה, אבל עד מהרה היא התחילה להבחין שרגלו רועדת כשהיא מתיישבת, או שאצבעו נוקשת בשקט על דופן ספל הקפה בשעה שהוא מביט בה מדברת. הוא התחיל לספר לה על הכתיבה שלו עצמו, על הרומן שלו (רומן חניכה על גבר שמנסה לעצב את חייו על בסיס ג’יימס ג’ויס הצעיר), על תוכניותיו לעתיד. ‘יש לך נשמה מבוגרת,’ הוא אמר לה כשקמו בסופו של אחד ממפגשי הקפה שלהם. ‘לפעמים נדמה לי שיותר מבוגרת משיש לי.’ באותו רגע היא קלטה שהוא הנמיך מחסום שאימצה את כל כוחה האינטלקטואלי כדי להביאו לידי כך שינמיך: שהצליחה להרחיב את הדרך שבה הוא קולט אותה.

במבט לאחור בהיותה מבוגרת, היא זיהתה כי התפתחות הדברים לאחר מכן היתה במובן מסוים בלתי נמנעת — אבל אולי היתה בלתי נמנעת כבר מהקפה הראשון, מהאימייל הראשון. כך או כך, בנקודה מסוימת התהוותה מציאות ששניהם רצו בה את אותו הדבר, ואז זה היה רק עניין של זמן עד שהוא הציע להסיע אותה הביתה אחר צהריים אחד; ואיכשהו הם הצליחו להעלות במשותף את הרעיון לצאת לטיול קצר ברגל לפני שיוריד אותה; והטיול הזה הוליך אותם ביער דליל אל גדתו של נחל, אור אחר הצהריים התנוצץ על פניו, והם ישבו זה לצד זו על בול עץ במיקום כל כך נוח על שפת הנחל, שהיה נדמה שמישהו הציב אותו שם רק למענם.

‘את כל כך מדהימה,’ אמר לה גייבּ, כמעט בעצב. משהו בנימת הקול שלו גרם ללבה להתחיל להתנפץ על בית החזה; היא נאלצה לנשום דרך אפה כדי להסתיר את נשימתה שהואצה. אלה היו תחושות שהכירה רק מסופן של ריצות קרוס־הקאנטרי הארוכות יותר, אבל איכשהו כאן לא היה מדובר במצב לא נעים. ‘אני מרגיש כזה חיבור איתך,’ הוא המשיך. ‘את בטח מרגישה את זה, ג’ודית,’ הוא אמר והסתובב אליה — עיניו החומות הרכות רק העצימו את השתוללות העצבים וההתעוררות בתוכה. ‘בואי נפסיק לזבל ת’מוח. אנחנו נמצאים בטריטוריה מאוד־מאוד מסוכנת.’ היא הצליחה להנהן בקור רוח. ‘את צריכה לדעת שיש לי חברה. בקליפורניה. אֶמה.’ יש לנו אויב חדש, היה המשפט שקפץ בראשה — והיא קלטה מיד שזה ציטוט מ’האימפריה מכה שנית’, סרט שראתה מספר מביך של פעמים עם אביה. זה הדליק בה נורה אדומה שאולי היא באמת צעירה מדי לעשות את זה, אבל — מוחה היה טרוד בדאגות אחרות ברגע זה. ‘אני צריך לקחת אותך הביתה עכשיו,’ הוא אמר. אף אחד מהם לא זז, כמובן. ‘אני עדיין המורה שלך. אנחנו יכולים להישאר חברים.’

‘אני רוצה יותר,’ אמרה ג’ודית.

אולי היא קלטה שיש קו שהוא לא יניח לעצמו לחצות — אולי זה המריץ אותה עוד יותר לחצות אותו, לענות שוב על הלהט שאין להשביעו שהביא אותה לגנוב את היד משולחן המנהל. היא נטלה את ראשו בידיה, משכה את פניו אל פניה. הנגיעות הראשונות האלה היו אינטנסיביות עד בלי די, ולבת חמש־עשרה השבויה בקסמה של ספרות אמריקאית מהמאה התשע־עשרה — שבויה בקסמו של הרעיון שבה, שבויה בקסמן של התשוקות שבה, והתשוקות שביקשה כל חייה — לאבד את בתוליה על גדות נחל, כשזרדים מותירים את חותמם בעורה ועשב סבוך בשערה: יותר מזה ג’ודית קליין בולברוק לא היתה יכולה לבקש. כשהרים את עצמו ממנה והלך לחפש בעשב את התחתונים שהושלכו הצדה, היא שכבה שם והביטה בשמים, בנתיב העננים בין הענפים בצמרות העצים, אצבעותיה משתלשלות על פני מי הנחל הקרים. היא חשבה על מה שעשתה זה הרגע, על הבית שהיא צריכה לחזור אליו, על העתיד שנפרש בפניה עכשיו — והרגישה שלמות מושלמת על פני כל חייה. היא קלטה שזה הרגע המאושר בחייה — והודתה לאלוהים על כך.

אבל הרגע לא נמשך, כמובן. כשגייבּ חזר, עם התחתונים הצהובים המנוקדים בפרחים קטנים בידו (היא לא ניחשה שהיום יהיה היום), היא פרצה בבכי — העובדות הבוטות של מה שקרה היו פתאום ברורות עד כאב. היא היתה בת חמש־עשרה, וזה עתה איבדה את בתוליה למורה לספרות; היא שוכבת חצי עירומה ליד נחל; גבר עומד מעליה עם התחתונים שלה ביד. אבל בעיניה הוא תמיד יהיה אדם טוב בזכות מה שעשה עכשיו: הוא כרע לצדה, ליטף את שערה המחוספס, הבטיח לה שיהיה בסדר.

הרומן לא נמשך זמן רב. לאמיתו של דבר, כל העסק היה אינטנסיבי הרבה יותר מדי לשניהם, ואולי אפילו יותר בשבילו. הוא הרגיש אשמה גדולה מאוד: קודם כול על הבגידה באֶמה, החברה בקליפורניה; ויותר מזה, הוא לא הצליח להיפטר מהחשש שהוא ‘מנצל’ אותה, כל כמה שניסתה להרגיעו. גם הסיכונים הכריעו אותו, סיכונים שמערכת היחסים שלו וקריירת ההוראה שלו היו רק תחילתם. ג’ודית לא חשבה שהוריה ירחיקו לכת עד כדי לדאוג למעצרו באשמת אינוס סטטוטורי אם יגלו — אבל גם לא היתה יכולה להיות בטוחה. מעולם לא שררה ביניהם אי־הסכמה רצינית. לאורך החודש שגייבּ והיא היו יחד, הוא ירד במשקל, סיפר לה שאינו ישן טוב, שאינו מסוגל לעבוד על הספר שלו. היו בקרים שהוא נראה חיוור כל כך בכיתה שהיא ממש ריחמה עליו.

היא, מצדה, היתה מודעת לעובדה שהלהט הקנאי שלה סיבך אותה מעבר לראשה. היא נהנתה מהמין — זה בלשון המעטה רדיקלית — אבל באמת, זאת היתה הבעיה. זה היה שוק בשבילה — זה היה מפחיד, כמעט — איך שגופה ברח ממנה כשהתקרב לאורגזמה איתו, שלא לדבר על מה שעשה כשבאמת חווה אורגזמה. היא גילתה שקשה לה לעבור בתוך אחר צהריים אחד מנערה שהחזייה שלה לא טעמה שום יד אחרת מלבד ידה שלה, לישות מינית במלוא מובן המילה. היא התחילה להצטער על שלא מיששו אותה בשלב כלשהו. וכל העסק השאיר בה תחושה קצת מנוכרת בתוך חייה שלה — מנוכרת, אם גם במידה מועטה, מהוריה, שלהם נאלצה לשקר עכשיו לראשונה. היא היתה עליזה ומלאת חרטה לסירוגין; אופורית ואחר כך מלאת פחד, אחוזת נקיפות מצפון. תנודות כאלה במצב הרוח היו כל כך שונות מכפי שהכירה את עצמה — נראו לה כל כך שייכות לנערות בגילה. זה היה כשישבו בדיינר מהלך עשרים דקות מחוץ לעיר, ושקלו אם לבלות את הלילה יחד בביתה בזמן שהוריה נמצאים מחוץ לעיר לסוף השבוע, שקלטה שכופפה את מזלג המתכת הזולה על השולחן לצורת שמונה, והם החליטו, בלי הרבה דיונים, שזה צריך להיגמר.

באותו לילה היא קראה מחדש את כל האימיילים והשירים, כאילו חיה־מחדש את תחושת ההתעלות שנשאו בעבר כצער בהווה, בכתה עד שנרדמה. אבל כשהתעוררה למחרת גילתה שהוקל לה. וכשצעדה במסדרונות גוסטב באותו בוקר, היא קלטה שעכשיו יש לה סוד שעולה על סודה של כל ילדה אחרת בבית הספר. בעודה עוברת מכיתה לכיתה, כשספריה הדוקים אל חזהּ וענן שערה השחור מרחף מעל מצחה החיוור, היא דמיינה שאם מישהו יבחן אותה מקרוב מספיק, הוא יוכל לראות שהניצוץ שראתה לראשונה בעינו של גייבּ מצא לו עכשיו מושב קבוע בעיניה שלה. (באותה עת לא חשבה שזאת הסיבה שניהלה איתו רומן — אבל כשהיתה בלאס וגאס, כבר לא היתה בטוחה כל כך.)

אבל היה סיום לא מוצלח ליחסים. ג’ודית לקחה גלולות מאז היתה בת שלוש־עשרה כדי להסדיר את המחזור — אבל אף אחד לא מקבל מאה בהכול. וג’ודית — שהיתה תיכוניסטית עסוקה מאוד עם מיליון מחשבות, משימות, פעילויות שטרדו את מוחה בכל רגע נתון — היתה רחוקה מלהיות מושלמת ככל שמדובר בלזכור לקחת את אמצעי המניעה שלה. היא הקדישה לזה הרבה יותר מחשבה אחרי שהתחילה לקיים יחסי מין, כמובן — אבל כפי שלמדה בשיעורי החינוך המיני בכיתה ו’, אחרי שהתחלת לקיים יחסים זה יכול להיות מאוחר מדי.

אחרי היום החמישי בלי המחזור, היא סיפרה לו. הם ישבו במכונית בראש השביל, סמוך למקום שבו קיימו יחסי מין לראשונה. ירקרקות של מרק אפונה התפשטה על פניו, הבעה שיותר משהסגירה בהלה נעשתה יותר ויותר קטטונית. ואז הוא פרץ בבכי. ‘הדבר האחרון שרציתי לעשות זה להרוס לך את החיים,’ הוא אמר.

הפעם היא הרגיעה אותו. כשהסבירות למקרה חירום הלכה וגבהה, השתלט עליה אחד ממצבי הרוח השלווים. היא חשבה על הכול: היא תספר לאמה אבל לא לאביה; היא תימנע מלחשוף את זהותו של גייבּ והאמינה שאמה תכבד את בחירתה; היא תלך למרכז הרפואי בקולג’, שבו נבדקה כל חייה במקרים של צינון ודלקת גרון, ותעשה הפלה. וזה אמנם נורא, היא אמרה לעצמה, אבל זה קו הפעולה ההגיוני — ובסופו של דבר היא תהיה בסדר. היא תוכל לחיות עם זה, והיא עדיין תלמד בכל אוניברסיטה עילית שתבחר, עדיין תזכה לפרסום בכל תחום לימודים שתבחר. חייה, בקצרה, לא ייהרסו: הם ימשיכו להתפתח בדיוק כפי שהיו מתפתחים אחרת.

כשהפסיק לבכות, הוא ניסה להתעשת — משום־מה זה היה כרוך בתלישת העניבה — והוא אמר, ‘או־קיי, בואי נשיג לך בדיקת היריון.’

הם נסעו לוולמרט ארבעים דקות בכביש המהיר. אבל כשהגיעו לשם, גייבּ שוב איבד את אומץ הלב. בכתפיים שמוטות לפנים, כשידיו לופתות את גלגל ההגה ועיניו על מד המהירות הרדום, הוא אמר לה, ‘אני לא יכול להיכנס איתך.’ אחר כך הוא הוסיף, ‘אולי כבר פשוט תעשי את הבדיקה בשירותים. אולי כבר פשוט נגלה את זה עכשיו.’ היא היתה המומה שהציע דבר כזה בכלל — אבל אספה את עצמה וניסתה לא להאשים אותו. אחרי הכול, הזכירה לעצמה, הוא צריך לחשוב גם על כלא.

היא שמרה על שלוותה בשעה שחצתה את מגרש החניה. אבל אחרי שנכנסה לחנות הגדולה, לבדה, ושירבבה את צווארה לקרוא את השלטים התלויים שלושה מטרים מעל המעברים — ציוד קמפינג, כלי מטבח, מכשירי חשמל, מצרכי מזון — קור רוחה החל להיסדק. היא חיפשה בין מדפים אינסופיים של ויטמינים ומשחות וטמפונים, ולבסוף מצאה את בדיקות ההיריון — עשרות מהן, על מעמד שנמשך מקרסוליה עד מצחה; ובשעה שבהתה בכל הקופסאות האלה, קלטה עד כמה היא אינה רוצה להצטרך לעשות את זה: לעשות בדיקת היריון בשירותים בוולמרט — לעשות הפלה בגיל חמש־עשרה. ‘אוי, אלוהים,’ היא מילמלה. ‘בבקשה אל תעשה לי את זה. אני אהיה חכמה יותר מעכשיו, אני נשבעת.’

היא בחרה את הבדיקה הכי יקרה, מתוך מחשבה שמוטב רציונל פגום לבחירה משום רציונל שהוא. היא לקחה אותה לחזית החנות, הניחה אותה על המסוע בתור, ומסיבות קוסמטיות ערמה עליו שני מגזינים וחפיסת מסטיק. האישה בקופה היתה מבוגרת ממנה רק במקצת, אפרו־אמריקאית, עם עגילי חישוק מזהב וציפורניים ארוכות מעוטרות בדוגמה מורכבת. היא העבירה את המסטיק והמגזינים בסורק, הגיעה לבדיקת ההיריון — ונתנה בג’ודית מבט תוהה שסקר אותה מלמעלה למטה.

‘את יודעת מה זה?’ היא שאלה. ג’ודית בהתה בה בעיניים זגוגיות. זאת היתה שיחה שבאמת־באמת לא רצתה לנהל. ‘בת כמה את, שלוש־עשרה?’ ההיגיון הלך ונטש את ג’ודית — תחושה מטרידה יותר מכל דבר שהרגישה אי־פעם בעבר. היא היתה מבועתת שמא האישה הזאת עומדת להתקשר להורים שלה. אבל אז היא רק הנידה את ראשה, סרקה את בדיקת ההיריון. ‘ילדה בת שלוש־עשרה ואת נמצאת פה לבד,’ היא אמרה בזמן שהסורק ציפצף. ‘הם תמיד יאכזבו אותך, מה?’

ג’ודית חטפה את בדיקת ההיריון, השאירה את המגזינים, מיהרה לשירותים, הצליחה לטרוק את הדלת ולנעול אותה לפני הדמעות. המציאות של כל המתרחש הלכה והתרחקה לאטה מהנוף המדומיין וחדרה לחייה האמיתיים. ‘אוי, בבקשה, אלוהים,’ היא אמרה. ‘בבקשה, בבקשה, בבקשה.’

למרבה ההקלה, השירותים היו יחידה בודדת — רק היא והכיור והראי והאסלה. היא שלפה את בדיקת ההיריון מהקופסה, קראה את ההנחיות מתחילתן עד סופן (למרות שהרעיון היה ברור ממראה ההתקן: השתיני פה), הורידה את המכנסיים והתיישבה על האסלה. היא לקחה נשימה אחת אחרונה מתחננת — הסתכלה למטה על התחתונים וראתה שקיבלה מחזור. ‘תודה, אלוהים,’ היא לחשה. ‘אוי, תודה רבה, אלוהים, אוי, אלוהים, תודה רבה.’

אחרי הטראומה הזאת, ג’ודית וגייבּ הגבילו את המפגשים ביניהם לחדר הכיתה. אפילו אימיילים נראו עכשיו טעונים מדי רגשית ומסוכנים. מדי פעם כשהקריא בקול בכיתה, בכל זאת נראה כאילו הוא מביט בה בתשומת לב מיוחדת, אבל להוציא את זה, לא היה אפשר לראות שוב על אף אחד מהם שאי־פעם היה ביניהם משהו מעבר לתלמידה יוצאת דופן ומורה מועדף. ג’ודית חשבה שזאת דרך עצובה משהו לסיום הרומן — אבל זה היה עצב מסוג שגילתה בעצמה יכולת ליהנות ממנו. בכל מקרה, סופים גרועים בהרבה היו בגדר האפשר.

באותו קיץ היא נסעה לטיול נעורים בישראל, ועד שחזרה, גייבּ עבר בחזרה לקליפורניה — התפטר מגוסטב וקיבל משרת הוראה בבית ספר פרטי בסנטה ברברה. היא הניחה שהוא גר עם אֶמה, אבל הוא לא פירט באימייל הקצר והכן בדרכו השקטה שכתב לה, האחרון שהכניסה לתיק העור מתחת למיטתה. ‘ג’ודית, את אישה מבטיחה להדהים,’ הוא כתב. ‘אני לא יכול לחכות לראות את כל מה שתשיגי.’ במשך זמן־מה היא עקבה גם אחרי הישגיו — אבל הרומן שציפתה לראות מעולם לא הופיע.

היא לא יצאה הרבה, או ניסתה לא לצאת, בשארית ימי התיכון שלה. בכיתה י’א באמת היה לה אותו חבר שהוריה חשבו שאינו מגיע לקרסוליה, אבל כך בדיוק גם היא ראתה זאת. הוא היה קפטן נבחרת הדיבייט כשגוסטב ניצחו בתחרות אזורית: הוא היה מתוק בעיניה אבל בסופו של דבר משעמם, יפה תואר אבל חסר סבלנות וירוק בכל מה שקשור למתחת למותניה. בסך הכול, לא היה אפשר להשוות אותו לגייבּ — וג’ודית היתה בהחלט מוכנה לחכות לשלב מאוחר יותר בחיים כדי למצוא בן זוג רומנטי ראוי. באמת, היא היתה בהחלט מוכנה להיות פשוט עוד נערה בגוסטב לזמן־מה. היא לעולם לא תשכח כמה בת־מזל, כמה מבורכת — כמה נתונה להשגחה — הרגישה בחדר השירותים ההוא כשגילתה שנשמרה לה הזכות להמשיך ולהחזיק במעמד הזה; כשגילתה שעולמה, שלרגע נראה שברירי כל כך, היה למעשה עמיד.

אבל כשהיתה בלאס וגאס, אלה כבר היו רק זיכרונות — סנטימנטים מעוררי קנאה, ועקרים.

3. ויקם יונה לברוח

ג’ונה הפסיק לעשן בשנתו הראשונה בפקולטה למשפטים, אבל בעקבות מה שראה בשירותים במסיבה אצל בקי הכתה בו המחשבה, שעם סרטן ריאות או בלעדיו, אם הוא רוצה שידיו יפסיקו לרעוד ומוחו יפסיק להתרוצץ בטירוף על פרטי מה שהיה עד לו, לא יהיה מנוס מכוחותיו המרגיעים של ניקוטין. במילים אחרות, כל מה שנחוץ, ולכן הוא אמר לנהג המונית שלקח אותו הביתה לעצור בדרך, וקנה שלוש חפיסות אמריקן ספיריט.

אבל הבחילה של עישון הסיגריה הראשונה זה שמונה שנים רק הוסיפה על תחושת אין האונים שהיתה לו כשפתח את דלת הדירה, ראה את הרצפה החשופה, את ארגזי הקרטון מאחורי הספה, את טלוויזיית הארבעים־ושישה־אינץ’ — וקלט שזה הבית שיש לו לחזור אליו. הוא חש דחף להתקשר לזואי; מה שלא יגיד עליה, היא היתה אחד האנשים הכי אכפתיים בחייו, והכירה אותו בצורה, ובעומק, שאפילו סילביה לא הכירה. (הוא זיהה שזה סימן רע למערכת היחסים שבחר להמשיך בה, אבל חשב שיש לו מספיק צרות לעת עתה.) אבל עד שהספיק לקלף מעליו את בגדיו הרטובים ולהחליף ליבשים, הוא הגיע למסקנה שזואי לא תאמין לו — גם לא סילביה, ולא אף אחד מההורים שלו, ואף אחד מהחברים שלו. הם יוכלו רק לנסות לשכנע אותו בספקותיהם — ואחד ההיבטים המדהימים ביותר של מה שראה היה האור הבלתי הולם, הממש מעורר רחמים, שבו האיר את עצם קיומו של ספק.

כשהמחשבה הזאת עלתה בו, הדממה בדירה נעשתה מוחשית — כאילו היה ביכולתו לתפוס את הרִיק שהקיף אותו מכל עבר, שקודם עמד בו ספק. הוא הדליק מיד את הטלוויזיה, הגביר את עוצמת המזגן למקסימום, התחיל להפציץ אלבום של הרולינג סטונס בסטריאו, הדליק עוד סיגריה, לקח כמה שלוקים מהוויסקי שלוש־מאות־דולר. קקופוניית הקול, הווידיאו, הסיגריות והאלכוהול הזאת הצליחה לדחוק את הפחד וסערת הנפש די הצורך לאפשר לו מרחב לחשוב, והוא לקח עט ומכתב סגור מאגודת הבוגרים של ואסאר, התיישב ליד השולחן בסלון והתחיל לכתוב על המעטפה רשימה שכותרתה ‘הסברים הגיוניים’. (הוא הבין עכשיו שהרשימה הזאת, שברגע זה מקומטת לכדור על הרצפה, היתה למעשה ניסיונו הנואש להקים לתחייה את הספק.)

הפריט הראשון שכתב ברשימה היה: ‘1) מריחואנה מחורבנת.’ תיאורטית היו הרבה תימוכין להסבר הזה: נסיבות, כי הוא עישן את הג’וינט עם ההיפסטר רק שעה לפני שנכנס לשירותים; וגם מוסכמה, כי רוב ההזיות המודרניות משויכות למעוררי הזיה. אבל הבעיה היתה שכבר יצא לו לעשן מריחואנה מחורבנת — או לפחות מריחואנה מעורבת באבק מלאכים. זה קרה בפסטיבל מוזיקה בטבע שהיה בו בתקופת הלימודים. לא היו לו הזיות אז, הוא רק הרגיש מאוד־מאוד מסטול, ואז איבד תחושה בזרועות וברגליים, ואז היה צריך להעביר את שארית אחר הצהריים באכילת פרוסות תפוז באוהל הצ’יל־אאוט. הוא גם עשה פטריות כמה פעמים, ופעם אחת הוריד אסיד. הראשונות רק גרמו לו לצחקוקים ולתחושה של יראת כבוד כלפי כל דבר שראה, ואף על פי שהאחרון כן עורר בו כמה הזיות (הבולטת שבהן היתה התווים מהגיטרה של טריי אנסטסיו, שנראו לו כמו פרפרים כתומים שריחפו לשמים לפני שהתמזגו עם השמש), תמיד היה בתמונות ההן איזה גוון ברור של משהו לא אמיתי, של כימיקלים. במילים אחרות, הוא ידע כל זמן שהיה בטריפ שהוא בטריפ. ואילו בשירותים, מה שראה לא הכה בו כעיוות של המציאות, אלא כחשיפה פתאומית וברורה עד כאב של המציאות. חוץ מזה, ובאופן מוצק יותר, כשאתה בטריפ אתה לא לוקח משהו, רואה דברים מטורפים, ואז מפסיק להיות בטריפ. יש קרשנדו מהיר אל תוך הטריפ, ואז דה־קרשנדו ארוך ואיטי החוצה ממנו, לטוב או לרע כל העסק נמשך לפחות ארבע או חמש שעות. והוא לעולם לא הרגיש מפוכח יותר — מפוכח עד בלי די — כפי שהרגיש כשרץ במורד המדרגות ההן.

הפריט הבא ברשימה: ‘2) רואה דברים כי מותש, לחוץ, רעב.’ אם ההזיה לא היתה פעולתו של איזה חומר פרמקולוגי זר, אולי היא פשוט פגם תפקודי צפוי של מוח במצור: ירי כושל של הנוירונים המכותרים שלו. הוא ער מאז שש בבוקר. הוא לא עיכל שום דבר כל היום חוץ מכריך עם פסטרמה ליד השולחן בעבודה, פרוסת עוגת יום הולדת ועוד ארבע כוסות קפה, אינספור יחידות אלכוהול בצורות שונות, ומריחואנה בהיקף של חצי ג’וינט. אבל שום דבר מזה לא היה בדיוק לא טיפוסי. לאמיתו של דבר, הוא העביר את רוב ימיו מותש, לחוץ ורעב. עד היום זה לא עורר בו יותר מנקודות וכוכבים של מיגרנה. חוץ מזה, הוא הרגיש טוב במסיבה — בילה נהדר, למעשה, עד שראה את קריסתה של ניו יורק בקמטי פניו הזקנים.

מה שהשאיר את ‘3) סכיזופרניה?’ — וכשבהה במילה אחרי שכתב אותה, היא הטרידה אותו מספיק להוסיף את סימן השאלה. הוא נאלץ להודות שזה נראה כמו הסבר מתקבל על הדעת. הוא חיפש הגדרות להפרעה באתרים רפואיים, אבל אפילו המחקר השטחי הזה חשף שהמצב מורכב יותר בדרכים מרגיעות ומטרידות בעת ובעונה אחת, מכפי שמוצג בטלוויזיה ובסרטים הממוצעים. אבל האין זה ברור מאליו? הוא חקר את עצמו. הוא ראה דברים שבהסתכלות אובייקטיבית לא היו יכולים להיות שם. זה לא הופך אותו, מש״ל, למטורף? האין טירוף מספק הסבר מלא לכל מה שקרה? האין הוא מחויב, על בסיס ‘תַערו של אוקאם’ — חוק החיסכון — לדחות את כל שאר ההיפותזות? האין טירוף ההסבר השפוי היחיד? ובשלב מסוים הוא קלט שהשאלות האלה כבר אינן תוצר של מחשבה מנומקת, אלא למעשה רק ביטוי נוסף לפחד ולסערת הנפש, והוא קימט את המעטפה בתסכול והשליך אותה על הארץ.

עכשיו היו שתיים משלוש חפיסות הסיגריות ריקות, השלישית רק חצי מלאה. צוואר בקבוק הוויסקי בשלוש־מאות־דולר הציץ מתחת לספה לרגליו; אלבום הרולינג סטונס התחיל לחזור על עצמו בפעם החמישית. הוא כמובן לא רצה לחשוב שהוא משוגע — אבל חוסר שביעות הרצון שלו מההסבר הזה הרחיק לכת מעבר לכך: הוא הרגיש את זה בקרביים, בחוש. אי־שפיות נראתה לו הסבר בלתי מספיק — באיזה מובן מוזר, קל מדי. הוא חשב שאפשר לטעון שלראות דברים הוא תסמין של טירוף, בדיוק כמו שאפשר לטעון שהתעטשות היא תסמין של שפעת. אבל בשני המקרים מוכרחים להשאיר מקום לאפשרות שהתסמין — הראייה, ההתעטשות — עשוי להיות מיוחס למשהו אחר.

אבל לאיזה?

אם מורידים סמים ומתח ואי־שפיות — מה זה משאיר?

הוא חשב פתאום על שיחתו עם החסיד ברכבת התחתית. אולי האיש הזה קילל אותו? גזר עליו לחזור על ניסיון חייו של הנביא התנכי שעל שמו הוא קרוי? הוא שלף את הלפטופ ממקומו מתחת לשולחן בסלון, ערך כמה חיפושים, ומצא את ספר יונה במהדורת קינג ג’יימס. אבל מה שקרא שם לא האיר את עיניו במיוחד: היו ‘מַלחים’ ומקום ששמו יפו ואונייה בדרכה למקום ששמו תרשיש, פלוס דג גדול שלא עשה הרבה חוץ מלספק תפאורה לתפילה מייגעת. לא היה בסיפור כמעט שום דבר שהתיישב עם דברי החסיד, שלא לדבר על מה שראה. היונה הזה קיבל הנחיה ‘לקרוא על’ העיר נינווה. הוא עצמו לא קיבל הנחיה לעשות שום דבר, בכל אופן, לא בשום צורה שהיה ביכולתו להבין. הוא גם לא חשב שהוא נמצא במעמד ‘לקרוא על’ ניו יורק. בהתעלם מתחנות רכבת סואנות ויוקר מחיה מנופח, הוא אהב את העיר במידה מספקת שמראהּ כשהיא נחרבת שבר את לבו. חוץ מזה, בסוף הסיפור נינווה כשלעצמה לא נחרבת, מה שאומר שהמסר של הסיפור התנכי הפוך לזה שהיה עד לו.

הוא סגר את המחשב בחבטה מתוסכלת. לאמיתו של דבר, אפילו לא קוראים לו על שם יונה התנכי. קוראים לו על שם דוד מצד אביו שחי כל חייו בניוארק ומת כבר ארבעים שנה. הדבר הכי ראוי לציון ששמע אי־פעם על ג’ונה ג’ייקובסטין הזה הוא שהמציא אבטיפוס למכונת כביסה בעלת פתח קדמי. ובשעה שהתחיל לחשוב כיצד יוכל אולי להיפטר מקללת החסיד, כל הרעיון נראה לו אווילי יותר ויותר, היתולי כמו סיטקום — בלי שום פרופורציה להשלכות שנחתו עליו.

ומה עם העברית? אולי שם יש איזה רמז? הוא הרים את המעטפה מהרצפה ויישר אותה על שולחן הסלון, לקח עט וניסה לשחזר את האותיות שראה. הוא עשה כמה קווים מעוגלים, שרבוט; הידיעה שעברית נכתבת מימין לשמאל האטה אותו. ואפילו היה מצליח לשחזר את המילים, הוא לא היה מסוגל להבין אותן יותר מכשראה אותן לראשונה. הוא השליך את העט על השולחן. היה עליו להקשיב טוב יותר בשיעורי הדת, הוא חשב — בזעף יותר מאשר באירוניה.

אבל שיעורי הדת נדמו לו בשעתם מין צורה של התעללות ברישיון. בכל ימי ראשון ורביעי לאחר בית הספר, אבא שלו היה מסיע אותו למרכז הקהילה היהודית ברוקסווד, בית הכנסת הרקונסטרוקציוניסטי המקומי. הוא היה יורד למרתף שבו נמצאו ארבעת החדרים של שיעורי הדת, וסובל במשך שעתיים של שיעורי אוצר מילים עבריות, שיעורים בתולדות ישראל, שיעורי תורה, שיעורי תפילה. לימדו אותם סטודנטים ללימודי יהדות או עברית במכללות המקומיות, שרבים מהם הפגינו רק טיפ־טיפה יותר עניין ממנו. הרעיון כולו היה אפוף גם אי־צדק פיקנטי מסוים, בשל העובדה שכל החברים הלא־יהודים של ג’ונה לא היו צריכים לשאת שום דבר כזה.

החוויות המוקדמות שלו בבית הכנסת היו דומות במובן זה שהתאפיינו בראש ובראשונה בשעמום. התפילות כללו קטעים בלתי נגמרים בעברית, שהוא — ועוד תשעים אחוז מהקהילה — לא הבינו. כמעט כל תפילה שנייה הצריכה את הקהל לעמוד, וכעבור שלושים שניות לשבת, מה שלא איפשר בריחה להזיות בהקיץ. מצד שני, ככל שהקדיש תשומת לב רבה יותר לתפילה, כך גילה בה יותר חזרות. אפילו קבלת שבת בסיסית נמשכה יותר משעה וחצי; שחרית בשבת נמשכה שעתיים וחצי. ותפילות הימים הנוראים — שאסור היה באיסור חמור לחמוק מהן — נמשכו כל היום. אבא שלו אף פעם לא הכריח אותם להישאר כל הזמן, כמובן — ההשתתפות שלו עצמו היתה כרוכה באשמה יותר מאשר באמונה — אבל בכל ראש השנה ויום כיפור, ג’ונה ידע שיהיה עליו לשהות בבית הכנסת משהו כמו שלוש שעות בערב וחמש שעות ביום המחרת — שלילד בן עשר שמורגל ב’גיים בוי’ וסרטים מצוירים של חצי שעה, נראו כמו מתיחה אל הנצח.

כשג’ונה גדל, הוא הורשה לפחות לשבת ביציע עם החברים שלו. הרב היה נועץ בהם מבט חודר מהדוכן שעה שצחקו מבדיחות על החזן או על כל חבר אחר בקהילה שמצאו ראוי ללעגם, העבירו ביניהם חוברות של ‘ספורטס אילוסטרייטד’ או קומיקס. הרגעים האלה של אחווה והתרסה קלה היו כנראה הזיכרונות הטובים ביותר משהותו בבית הכנסת — אבל בסופו של דבר, ובאורח בלתי נמנע, היה מופיע סדרן וגוער בהם בכלימה של חמשת אלפים שנות מסורת שפגעו בכבודה, והחבורה היתה נאלצת להשתתק או להתפרד לגמרי.

כמו כמעט כל היהודים בכיתתו — בדורו — עשו לו בר־מצווה. במשך חצי שנה נוסף על נטל שיעורי הדת הוא למד שיעורי הפטרה שבועיים, ולאחריהם בא הפחד המצמית של הרגע עצמו — ידו רועדת בשעה שהעביר את היד על קלף התורה. אבל אחרי הבר־מצווה שלו הרשו לו סוף־סוף להפסיק ללכת לשיעורי הדת, וזמן קצר לאחר מכן הוריו התגרשו. ההשתתפות הכפויה של ג’ונה בטקסים יהודיים נגמרה בד בבד עם נישואי הוריו.

מפעם לפעם בתקופת לימודיו בקולג’ הוא היה הולך לתפילות, אבל תמיד עשה זאת מתוך איזו תחושת אשמה מעורפלת — הרגשה דומה לזו שדחפה את אביו לכפות עליו ללכת כשהיה ילד. כשהתפילה נכנסה לשעתה השנייה, האשמה תמיד הספיקה לשכוך, וג’ונה היה מוצא את עצמו נועץ עיניים בנשים הצעירות שנכחו בקהל ומזהה משהו ארוטי במפגיע בתצוגת האדיקות שלהן: הפנים השלוות, השיער המסורק לכדי ברק נינוח. ואז היה שב ומרגיש אשמה, מסיבות חדשות לגמרי, וכעבור זמן קצר עוזב.

אחרי הקולג’ הפסיק רשמית לקיים אורח חיים יהודי. זואי, בעיצומה של תקופה קצרה של להט יהודי בעקבות מות סבתה, התעקשה פעם שילך איתה לתפילת כל נדרי בבית הכנסת הרפורמי באפר וסט סייד (המוות הזה והצורך ללכת לבית הכנסת בגללו שימשו לה תירוץ ליצור איתו קשר שוב אחרי חצי שנה). אבל היעדר העברית בתפילה הרפורמית הטריד את ג’ונה משום־מה — כאילו התפילה לא נחשבת אם הוא מסוגל להבין אותה — וזואי היתה משועממת ודומעת מצער, לסירוגין. הם החליטו שטיול בסנטרל פארק למחרת למטרת הרהור חופשי יהיה חוויה מספקת יותר מבחינה רוחנית — וכצפוי, בסופו של דבר הזדיינו.

היחס של ג’ונה ליהדות היה מורכב עוד יותר בשל העובדה שבעוד אביו היה יהודי, אמו לא היתה, כך שלמעשה הוא היה רק חצי יהודי — או לא יהודי כלל, ככל שזה נוגע לאורתודוקסים. פעם הוא העלה את הנושא הזה של שושלת אימהית כשאבא שלו הסיע אותו לשיעורי הדת, נקב בו כסיבה די משכנעת לכך שלא יצטרך ללכת אליהם. אבא שלו רק משך בכתפיו בנונשלנטיות ואמר, ‘אם היינו בגרמניה, הם היו הורגים אותך. זה עושה אותך יהודי.’

אבל שום דבר מזה — לא המעמד שלו כחצי־יהודי או כביכול־יהודי או מה שלא יהיה, ולא העובדה שאורח החיים היהודי כשלעצמו היה בעיניו מייגע כל כך — לא עצר בעדו מלהזדהות כיהודי, או מליהנות מהיותו יהודי. פסח וחנוכה — חגים שחוגגים מחוץ לבית הכנסת — היו בעיניו מהנים מאוד. הוא אהב לפגוש את המשפחה מצד אביו: את בקי ושאר בני הדודים שלו, את סבא וסבתא שלו (כשהיו בחיים), את הדודות והדודים; הוא אהב את הסיפור הסובב־סביב־האוכל בליל הסדר, הוא אהב את העובדה שחגיגות חנוכה היו מורכבות משתי דקות של הדלקת חנוכייה ולאחריהן ערב של מתנות, לביבות וסביבונים. הוא בלי ספק נהנה לשחק שבע דקות בגן עדן עם ליזה צוקרמן במסיבת הבר־מצווה שלו; וערבי פעילות של תנועת הנוער ‘בני ברית’ היו המקום שבו התמסטל לראשונה, התמזמז לראשונה. באופן כללי יותר, הוא אהב את הקהילתיות של היהדות: את החיבור המיידי שהרגיש עם כל ־ברג, ־מן או ־סטין שפגש, את הקשר שהיה יכול לטעון לו עם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, סנדי קופקס, האחים כהן, בוב דילן וכל יתר החברים ברשימה המייגעת של יהודים מפורסמים.

ג’ונה ישב על הספה וסקר את הביוגרפיה הרוחנית שלו — מדליק עכשיו סיגריה בשרידי הסיגריה הקודמת — וחשב שהיכנשהו בכל החוויות והאסוציאציות האלה, הטובות והרעות, נמצאת או צריכה היתה להימצא חוויה של קדושה, של נצח, של המניע הראשון — של העליון, המֵעבֶר, המה־שלא־יהיה. (הקהילה היהודית ברוקסווד אף פעם לא היתה בררנית בכל הנוגע לתפיסת האלוהות, בהיותה אחד המוסדות הליברליים ביותר בעיר ליברלית מאוד.) אבל ג’ונה — שנעמד עכשיו, והתחיל להתהלך בדירה בין הספה לחלונות — מעולם לא ראה בעצמו אדם רוחני, ובטח שלא במהלך אחת מאותן שעות מטמטמות בבית הכנסת, או בשעת שירת ‘דיינו’ בבית של דודה שילה, או בשעת הניסיון לפתוח את החזייה של סוזי מייסטר מתחת לטריבונות בפיקניק של ‘בני ברית’. הוא מעולם לא חש בנוכחותו של אלוהים. כשכל הקהילה שרה את התפילות שכל הקהילה הכירה, הוא הרגיש מין יופי ותחושת קהילה; כשהוא ואביו בכו שניהם כשצפו ב’רשימת שינדלר’, זה היה מרגש ומטלטל מפני שזאת היתה הפעם היחידה אי־פעם שבכה עם אבא שלו; הוא הרגיש חיבור ייחודי עם חבריו היהודים. אבל באף אחד מאלה לא היתה תחושה של התעלות: מעולם, אפילו לא לרגע, לא חשב שהתפילות שהוא נוטל בהן חלק באמת מגיעות לאנשהו; מעולם לא הרגיש את עצמו בקשר עם משהו גדול ממנו, או האמין שמישהו אחר נמצא בקשר כזה.

אם חשב על זה — מה שקרה לעתים נדירות — היה משאיר פתח לאפשרות של איזו כול־יכולת: איזה מין שדה מעורפל ובל ישוער של כוח אדיר אבל בלתי מובן. כלומר, הוא הבין אלוהות כדרך שרוב האנשים מבינים ויי־פיי. אבל הוא בפירוש לא האמין ששדה־העל הזה, יהיה אשר יהיה, משחק איזשהו תפקיד בחייהם של בני אדם. הוא בלי ספק לא שיחק שום תפקיד בחייו.

עד עכשיו, כמדומה.

הוא הפסיק להתהלך. הוא הביט במעטפה המקומטת על השולחן בסלון, שניסיונות השרבוט הבלתי מובנים שלו בעברית נראו על אחת מפינותיה.

הוא נזכר איך בבית הספר היסודי סיפר פעם למורה שהוא רוצה להיות פרקליט המדינה. לא היה לו מושג מה פרקליט המדינה עושה, כמובן; הוא רק הבין שזה תפקיד חשוב ומכובד מאוד — מישהו שמופיע הרבה בטלוויזיה. הוא גם נזכר איך כשהיה בתיכון וחזר הביתה מהבית של חברה או ממסיבה, היה נכנס לפעמים לסלון ביתו הישן ועומד מול החלונות מרצפה־עד־תקרה, עם הנוף לגבעות מסצ’וסטס החשוכות. הוא היה עומד שם בשקט, ובמין דממה תודעתית מרגיש כאילו הוא מבשר על בואו בפני איזו תעלומה גדולה — מרגיש בבהירות רבה שהוא רק ההתחלה של משהו רחב ידיים, ועמוק.

במילים אחרות, ג’ונה תמיד הבין את עצמו כאדם בעל ייעוד גדול כלשהו. הוא תמיד האמין באיזשהו סוג של יותר: איזה יותר־כשלעצמו, איזה יותר בר־השגה. הוא אף פעם לא ידע מהו זה שיותר — ודאי אף פעם לא חשב שיש לו איזה קשר ליהדות או לרוחניות. אבל עלה בדעתו עכשיו שברעיון הזה תמיד היתה לו אמונה מסוימת. אפילו בשנותיו בקולג’ ובשנים שבאו מיד לאחר מכן — כשחייו כללו בעיקר שתייה והתמסטלות והליכה למופעים של פיש וצמצום מרבי של השפעת השעות שבילה בעבודתו כעוזר לעורך דין — הוא ראה את עצמו כמי שצועד בנתיב ה’יותריות’.

בהתעלם משאיפות מעורפלות של כיתה ד’, הוא מעולם לא רצה להיות עורך דין. אבל הוא הבין שהפקולטה למשפטים תמיד תהווה אפשרות מבחינתו: חבל מצנח שיוכל למשוך וישגר אותו לחיים בוגרים של גמול, של הערכה הורית וחברתית. בסופו של דבר החליט למשוך בחבל, ובצורה אופיינית לו, מרגע שהחליט להיעשות עורך דין, התמסר למשימה להיעשות עורך הדין הכי מיומן והכי מוצלח — הכי יותר — שהוא יכול להיות. אף פעם לא חסרה לו אמביציה, ולא פעם הכתה בו ההבנה שמה שהוא אוהב יותר מכול בעבודתו זו העובדה שהיא משמשת אפיק מוגדר כל כך לאמביציה שלו ולשאיפותיו. אבל עכשיו הוא תהה אם בלכתו באפיק הזה איבד את אותה איכות מהותית של היותר שהאמין בו. כי הדבר הכי מדהים במה שראה — מדהים יותר מהבהירות, מדהים יותר מהפיכחון המיידי, מדהים יותר מהכנעת הספק — הוא שהחיזיון לא הפתיע אותו. הוא הרגיש כאילו למעשה חיכה לראות את הלובן המוחלט, את פניו שלו שהזדקנו, את קריסת האמפייר סטייט בילדינג — אולי לא חיכה לראות דווקא אותם, אבל חיכה לראות משהו מסדר הגודל הזה. היעדר הפליאה הזאת, התחושה הזאת של ציפייה בלתי מודעת שהתממשה — כמו למצוא את עצמך שם כשאתה מתעורר בבוקר — הם שדחו כל הסבר הגיוני בסופו של דבר. הבעיה היתה שהוא ידע מה ההסבר. איכשהו, בלי שידע את זה בכלל, ג’ונה היה מאז ומעולם בעל אמונה.

מה שאומר שהלך עליו. הוא חש שיש משהו מנוגד בתכלית בין החיזיון לבין חייו כפי שהכיר אותם. במילים הבוטות ביותר: לשותפים ב’קנינגהם וולף’ אין חזיונות. ההבנה הזאת עכשיו הוליכה להתאבלות מיידית ומבוהלת על חייו הישנים (הלך על המציצה ב’לה ברנרדין’!) ובה בעת לחרדה עמוקה בנוגע לחיים הצפויים לו מעכשיו והלאה. הוא דימה את עצמו בכתונת שיער, צועק על אנשים בסנטרל פארק, נכנס ויוצא מבֶּלוויוּ עד שבסופו של דבר יהיה מלא כל כך בתרופות, שהפעילות הקוגניטיבית הכי גדולה שלו תהיה ריור. במקרה הכי טוב הוא יגמור כמו החסיד ההוא: לבוש מעיל כבד בקיץ, גר בבורו פארק, הולך בלי סוף לבית הכנסת ובחזרה עם אשתו הקירחת ותשעה־עשר ילדים נגררים מאחור. או שפשוט יהיה לאחת מאותן דמויות מרופטות ונוגות ברכבת התחתית, ידפדף בתנ’ך ממורטט ויעורר בכל מי שיושב לידו אי־נוחות במלמולי שפתיו המתפללות.

‘הלך עלי לגמרי,’ הוא גנח והדליק עוד סיגריה. כבר היתה לו בחילה מכל העישון — אבל הבחילה לפחות היתה מוכרת. הוא הרים את הוויסקי מתחת לספה, שתה את הטיפות המתנדפות האחרונות והשליך את הבקבוק הריק על הכריות.

ואז צלצול פעמון מהטלפון שלו: הקול היה כל כך תמים ורגיל כתמיד שהוא היה כמעט נרגש — ה’טינק’ המסונתז כמו קריאת הנוסטלגיה עצמה. הוא לקח את הטלפון מהשולחן. היתה בו הודעה מסילביה: ‘הרגע נָחַתי. נתראה במשרדי קורקורן ב־8. xo.’ הוא קרא את ההודעה כמה פעמים לפני שהצליח להבין אותה. הוא הסתכל על שורת החלונות שנמשכה לאורך קיר הסלון: אור אפרורי, הידללות של לילה יותר מאשר שחר, מילא את השמים. הוא הסתכל שוב בטלפון. השעה היתה שבע בבוקר.

הוא התקרב יותר לחלונות. כמו ביום הקודם דמויות זעירות, מכוניות זעירות, התרוצצו על המדרכות, ברחובות. אלא שהיום הוא ראה משהו עדין וצעצועי נורא בכל זה. הוא קינא בצורה אחידה בהכול על הזכות שלא להיות הוא.

הוא חש דחף פתאומי לספר לסילביה — על זואי, על הבגידה. הוא הרגיש שזאת תהיה הקלה גדולה — ההקלה האמיתית שחיפש, כך נראה לו עכשיו, כשנפרד מזואי. הוא אף פעם לא בגד קודם לכן — לפחות אף פעם לא בצורה פתולוגית כל כך. והוא הרגיש אשם מהשקר הראשון, מהמקלחת הראשונה לפני שנפגש איתה. אבל האשמה באה והלכה; היתה אפשרות להתעלם ממנה או לדכא אותה. התברר שלאשמה אין כוח רב יותר מאשר לספק: הטריק הוא להתחייב לאמת גם כשאתה יודע שהיא שקר — להחזיק את היד, להיכנס מתחת לשמיכות, לנשוף בריס כאילו יש רק אישה אחת שאיתה אתה חולק רגעים אינטימיים כאלה. הוא הופתע לגלות כמה קל היה לו להתקיים במציאות שהרגשות שלו לא עלו בקנה אחד איתה.

עכשיו הבין בבהירות את האכזריות היומיומית הכרוכה בזה, ורצה מאוד להתנצל. אבל ברגע שמצא את המספר של סילביה באנשי הקשר שלו — ברגע שעמד ללחוץ באגודל על הכפתור להתקשר — עלה בדעתו: הוא לא צריך. הוא לא צריך לספר לה, לא צריך לבטל את התוכניות שלהם להיפגש הבוקר — לא צריך לוותר על חייו. הוא עדיין יכול לעבור לגור איתה, עדיין להפוך לשותף, עדיין לקבל מציצה ב’לה ברנרדין’ — כל אחת מהאפשרויות האלה הבקיעו במוחו עכשיו כמו יניקת אוויר אחרי העלייה אל פני המים. הוא ממש התחיל לצחוק.

הוא נאבק כל הלילה בחיזיון — ושכח שהוא פשוט יכול לא להיאבק בו כלל. הוא יכול להתעלם ממנו: להתעלם ממה שראה, להתעלם מההשלכות, להתעלם מכל הסבר שהוא שעשוי להיות לו. הוא חופשי — את זה זכר במיוחד משיעורי הדת שביהדות, לבני אדם יש רצון חופשי! הוא חופשי להתעלם מכל מה שהוא רוצה.

הוא היה אפילו סחרחר כשכתב בחזרה לסילביה: ‘או־קיי, נתראה. בייגל?’ הוא מיהר למטבחון, עדיין עם הטלפון ביד, ופתח את ברז הכיור, מילא את קנקן הקפה, הדליק את מכונת הקפה, הסתכל עליה מזמזמת ומבעבעת לחיים. יהיה עליו למהר — למהר למקלחת ולהתגלח ולשתות קפה כדי להספיק להגיע בזמן ובמסווה של מישהו שישן לפחות שעה־שעתיים. אבל הוא ידע למהר. הוא הרי תמיד הצליח כשמיהר.

הטלפון שלו צילצל שוב: ‘לא תודה,’ כתבה סילביה. הנה הם, הוא חשב, שעה שהמטבחון התמלא עכשיו בריחו המספק של קפה אתיופי בסחר הוגן: החיים שלו, בדיוק היכן שהשאיר אותם — בוקר סוף שבוע של קפה וסילביה וחיפוש דירה — הוא עדיין יכול לעשות מהם מה שיבחר לעשות מהם. זאת היתה מחשבה עליזה להפליא — גם עוצמתית להפליא — במובן זה שחוללה את הנס האלכימי־ההפוך של צמצום העולם בחזרה לידי מה שניתן להכרה ולהבנה.

4. ויהי סער גדול בים

ג’ונה לא היה צריך לחמוק מברקים שעה שצעד אל הדֶלי מרחק שדרות אחדות מדירתו; הגבר ההיספאני הלבוש סינר שפרס ומרח גבינת שמנת על הבייגל שלו לא פער אליו עיניים בפחד ושלף מחרוזת תפילה למראהו; הבייגל עצמו לא הפך לעפר ואפר בפיו. זאת היתה יוהרה טהורה ופשוטה מצדו לדמיין איזה שינוי במקומו בעולם. גדולים ממנו ודאי התעלמו מהתגלויות עמוקות יותר — וכדור הארץ המשיך להסתובב.

הוא היה כמעט עולץ כשנכנס למונית בדרך למשרדי ‘קורקורן’ — היה ודאי עולץ אלמלא חוסר השינה, ההשלכות הפיזיולוגיות השונות של כל מה ששתה ועישן בליל אמש. התחושה בראשו היתה כאילו העור מתוח חזק מדי על מצחו; בפיו — אפילו אחרי הקפה והבייגל — עמד יובש מפויח ומנפח־לשון, כאילו לעס ובלע את שלוש חפיסות הסיגריות. אבל משב האוויר מחלון המונית הפתוח עזר לדכא את הבחילה — איפשר לו ליהנות מבוקר אוגוסט בהיר, קריר בהרבה היום.

כשהמונית נעצרה, סילביה עמדה מחוץ לכניסת המשרד ולגמה אייס־קפה. היא נראתה, כפי שתמיד דאגה להיראות, מטופחת מאוד, למרות העובדה שמן הסתם היתה ערה מארבע בבוקר: לבושה במכנסיים אפורים וגופייה שחשפה זרועות שזופות, שערה הבלונדיני הקצר פשוק במדויק בסיכת ראש, יופיים הטבעי של תווי פניה מודגש באיפור בדיוק במידה. היא החזיקה תיק צד גדול בצבע בז’ שוודאי הכיל את הלפטופ והטלפון והמטען וספר למטוס וכל דבר אחר שתזדקק לו במהלך שתים־עשרה שעות בניו יורק. ג’ונה מצא משהו מרגיע מאוד במראה התיק הזה על כתפה — אישור פיזי לכך שחייו כפי שהכיר אותם עדיין נמשכים. הם נפגשו על המדרכה, התנשקו על השפתיים — קצרות, אבל לא בלי חיבה. היא הביטה בפניו, העבירה את אצבעה על קו הגבה השמאלית השחורה והעבותה שלו. ‘חמוד, אתה צריך לזכור לגזור אותן,’ היא אמרה.

והוא אמר לה בכנות, ‘איזה כיף לראות אותך.’

היא חייכה בחשדנות למשמע נימת הקול שלו. ‘כמה ישנת בדיוק?’

‘בואי נגיד שפחות משמונה שעות. אבל אני בסדר.’ היא הינהנה באי־נוחות מסוימת. ‘קצת נסחפתי עם לחגוג את ה’בי־בי־אי־סי’,’ הוא אמר לה. ‘באמת, אני בסדר.’

זאת היתה אי־נוחות רפלקסיבית — אינסטינקט נרכש שאין לו שום קשר אליו, הסבירה לו פעם. אבא שלה יצר במוחה כל מיני אסוציאציות שליליות עם שתייה. הוא ידע שהיא בוטחת בו — וגם היא ידעה זאת — ועכשיו היא שיגרה אליו חצי חיוך משועשע, כדרכה לא פעם כשעשה לדעתה משהו מטופש וילדותי אבל אולי גם מקסים בסוגו. ‘למה אני לא מופתעת?’ היא אמרה. ‘נראה לי שהגיע לך לחגוג.’ היא נשקה לו שוב. ‘אני כל כך גאה בך, ג’ונה.’ והוא היה כל כך מלא תודה שלא הרס את האושר הזה — האושר שלהם — בכך שסיפר לה — כל דבר שהוא. הם נכנסו למשרדי ‘קורקורן’ לפגוש את המתווך.

ג’ונה ציפה שהמתווך יהיה עצבני עם עיניים מתרוצצות, כמו כל המתווכים שעבד איתם — הרהבתנות שתמיד הפגינו היתה — כמו עיני כלבים שהתעללו בהם בפרסומות של צער בעלי חיים — על סף חרדה ברורה שמישהו עומד להרביץ להם במקל. אבל להפתעתו המתווך בירך אותם לשלום בחמימות אמיתית למראה, ישב בשמחה לשולחנו ופיטפט איתם במשך עשר דקות על נושאים שאינם דירות להשכרה. קראו לו בּרֶט, והוא היה כבן גילו של ג’ונה, לבוש בצורה בלתי מחייבת במכנסי חאקי וחולצת פולו.

‘הייתי ב’להמן’ שש שנים,’ ברט סיפר להם בחביבות. ‘אהבתי מאוד את הבונוס אבל שנאתי כל דבר אחר בחיים שלי. שבועות שלמים היו עוברים בלי לראות את השמש — ליד השולחן עוד לפני חמש, הביתה במונית בלילה. הייתי די מדוכא כשהכול התמוטט, אבל האמת היא שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני לא מרוויח כמו פעם, אבל אני עושה יוגה ארבע פעמים בשבוע ויש לי כלב. חבר התקשר אלי לפני כמה ימים ושאל אם אני רוצה לבוא לעבוד איתו בבנק אוף אמריקה. ימים של חמש־עשרה שעות, וכל מי שיודע מה אתה עושה מסתכל עליך כאילו היית פדופיל? תאמינו לי, אני מעדיף לעבוד על אחוזים.’

הסיפור הזה השביע מאוד את רצונו של ג’ונה משום־מה, אבל סילביה אמרה לו לאחר מכן שבעיניה הוא נשמע גם לא אמין וגם מעליב קצת. כך או כך, ברט מצא חן בעיני שניהם די הצורך — ושוב, בניגוד למתווכים אחרים שג’ונה עבד איתם בעבר, הוא הפגין כשירות של ממש בכל הנוגע להצגת דירות להשכרה: חללי הפנים התאימו לתיאוריו; הוא לא פתח את הדלת אל דיירים שקוראים את הטיימס בתחתונים; ושום מקום שהראה להם לא היה בלתי ראוי למגורים בעליל כבר ממבט ראשון. ג’ונה החזיק מעמד על אדוויל וביקורים חוזרים ונשנים בסטארבקס; סילביה גילתה סבלנות ואהדה לכך. ואף על פי שידע שמעברם האחר של כל כמוסות הג’ל והקפאין ממתינה לו קריסה פיזית חמורה, הוא חישב שיצליח לדחות אותה עד לאחר שסילביה תיסע לנמל התעופה אחרי ארוחת הערב, ואז זה כבר לא ישנה אם יתמוטט על הספה ויירדם עד הצהריים. עדיין יהיה לו מספיק זמן למחרת, ביום ראשון, לקרוא די הצורך מתיקי ‘בי־בי־אי־סי’ כדי להיות מוכן ליום שני בבוקר. בקצרה, בהתחשב בכל הנסיבות (או ליתר דיוק, בלי להתחשב בהן), היום התקדם נפלא.

הם שמרו את הטוב ביותר לסוף: הדירה שסילביה התלהבה מתיאורה יותר מכול, הלופט ברחוב בונד. הבניין היה בעל חמש קומות, לבֵנים לבנות, חלונות מקושתים בחזיתו תחומים בין תבליטי עמודים, כרכובים מפותחים על הגג להשלמת המוטיב הניאו־קלאסי. ברט הקליד את הקוד הסודי בדלת — מהזיכרון, הבחין ג’ונה — והוביל אותם במסדרון כניסה צר אל מעלית מטען. ‘יש בשכונה הזאת פחות מתריסר בניינים שחלל הפנים שלהם שופץ בצורה מוצלחת,’ הוא אמר בשעה שסגר את דלת הברזל המתקפלת של המעלית. ‘ותכף תראו למה אני מתכוון כשאני אומר מוצלחת.’ הוא לחץ על כפתור 5 שמן — הקרונית נרעדה קלות והתחילה לעלות. ‘זה בניין היסטורי,’ הוא המשיך, ‘מה שתמיד מסבך את העניינים כשרוצים לשפץ. היזם רצה להחליף את מעלית המטען הזאת, למשל, אבל זה אסור. אבל תקשיבו.’ הוא הרים אצבע. ‘אתם שמים לב שלא שומעים שום נקישות או חריקות? מה שהוא הצליח לעשות זה להחליף את המנוע והכבלים של המעלית המקורית במערכת הידראולית. ככה מקבלים אופי תעשייתי בלי רעש תעשייתי. די גאוני, נכון? זה סוג המעקפים שנחוצים כדי ליצור פינוקי יוקרה באזור הזה.

‘האמת היא שלמדתי משהו מעניין מאוד לפני כמה ימים,’ המשיך ברט. ‘אתם יודעים למה יש כל כך הרבה בתי דירות נמוכים באזור הזה? אתם יודעים שלפני האסון היה אפשר לעמוד בלאפאייט ולראות כל הדרך עד מגדלי התאומים? יודעים למה זה?’ הוא השתהה רגע. ‘שכבת יסוד רדודה,’ הוא חשף בחיוך מרוצה. ‘פשוט אי־אפשר לבנות פה לגובה. זה מה שמאפשר לשכונה לשמור על הקסם שלה — הרחובות המרוצפים אבן והבתים הנמוכים וכל שאר הדברים שאנחנו אוהבים בה. והנה,’ הוא אמר שעה שהמעלית נעצרה בלי קול. ‘הגענו.’ הוא אחז במנוף בעל ידית פליז, משך את הדלת המתקפלת הצדה והניח לג’ונה וסילביה לצאת לפניו.

הלופט היה ענק, רחב ידיים וחשוף, רצפת עץ מבהיקה וממורקת נמתחה לעבר קירות שנצבעו באחרונה בלבן, וממעל תקרה לבנה גבוהה. שלושה עמודים חשופים ניצבו פחות או יותר בשליש הדרך מהכניסה והעניקו לחלל תחושת רחבוּת כשל יער. מול מטבחון שקוע בגומחה בקיר התנשאו חלונות כפולי גובה, זגוגיות כחלחלות מקושתות בראשיהן, ואור השמש החודר דרכן מרצד על הרצפה בצהוב בוהק.

‘מאה וחמישים מטר מרובע, רצפת ברוש אוסטרלי, תקרה בגובה חמישה מטרים וחצי,’ אמר ברט שעה שג’ונה וסילביה הסתובבו בחדר, ראשיהם מורמים מעט, כבחוסר אמון מתמשך בגובה התקרה. ‘קוהלר באמבטיה, בולטהאופ במטבח, לוויין על הגג לכל הבניין. יש מיזוג מרכזי וחיבור למכונת כביסה/מייבש, כל השירותים הרגילים, יחידת אחסון במרתף, ומקבלים חברות חינם באקווינוקס. וברור, רחוב שקט עם עצים, בניין היסטורי עם חזית דרומית של אור טבעי כל השנה.’ ברט דיקלם את נאום הסגולות הזה בלי להיוועץ בשום דבר כתוב, וכאילו כל אחת מן הסגולות ניחנה לא רק בתהודה אסתטית אלא אפילו בתהודה מוסרית. מה שברט לא עשה בחייו הקודמים, ג’ונה תיאר לעצמו שהוא היה טוב מאוד בזה.

‘או מיי גוד,’ אמרה סילביה. היא נבלעה קודם בדלת ארון ועכשיו שבה והופיעה מחדר האמבטיה. ‘ג’ונה, בוא תראה.’ הוא ניגש אליה, והיא הוליכה אותו ביד דרך הדלת: הם נכנסו לחדר ארונות עם מדפים מימין, שלושה מפלסי תלייה משמאל, ואז היא הוליכה אותו לדלת נגדית לתוך חדר האמבטיה. היא הסתכלה בפניו בעונג וצחקה, צחוק ילדותי ובלתי אופייני לה.

כשיצאו מחדר האמבטיה, ברט — שעון על הקיר ליד המעלית — אמר, ‘סילביה, נראה לך שתוכלי למצוא דרך למלא את זה?’

‘אין לי אפילו אובססיה לבגדים,’ היא אמרה. ‘אבל זה פשוט…’

‘זה חדר ארונות, מה? הכניסו אותו ב־2008. האמת, בדירה הזאת יש המון וואו. עכשיו, אם תרצו, הם יבנו פה קיר מהארון מזרחה.’ הוא שירטט קו באוויר באצבעו. ‘כך שתקבלו ממש דירת שני חדרים, כשהארון מקשר בין חדר השינה לאמבטיה, שזה אופטימלי. חוץ מזה, אם או כשתתחילו לחשוב על ילדים, או סתם על עוד חדר שינה או עבודה, מותחים עוד קיר מהחלק האחורי של חדר השינה’ — הוא התווה עוד קו באוויר — ‘ויש לכם חדר ילדים או משרד. פשוט.’

סילביה העיפה מבט בג’ונה — והוא משך בכתפיו. בדרך כלל הם הגבילו דיונים על ילדים למרחב האפשרויות ההיפותטיות בזמן בלתי מוגדר בעתיד. אבל בהתחשב בעובדה שהכול הולך כל כך טוב, מדוע לא להכיר בזה כאפשרות עתידית מעשית יותר? הוא תמיד יוכל לומר שחשב שהיא מתכוונת לחדר אורחים.

מכל מקום, היה ברור לו שהלופט כבש אותה מיד. החיוך שלה פרח, השפה התחתונה השתרבבה מתחת לעליונה כאילו ביקשה לבלוע אושר שמרחף באוויר. היה ברור שגם ברט רואה שהיא מוקסמת. הוא הסתכל בהפגנתיות בטלפון ואמר, ‘אני יורד למטה להתקשר לבעלים כדי לאשר כל מה שנחוץ לדמי קדימה. אבל תסתובבו, תפעילו את הלהבות, הניאגרות, תבדקו את לחץ המים במקלחת, ותתקשרו אלי אם יש לכם שאלות. אני כבר חוזר.’ הוא ניגש למעלית — היא ירדה בלא יותר נקישות וחריקות משטרדו את חייו של ברט, כמדומה.

אחרי שברט נעלם, סילביה נתנה לג’ונה נשיקה — שפתיים פשוקות, תאוותנית וממושכת — ואחר נסוגה ודילגה על הפרקט אל אמצע החדר. ‘אני כל כך אוהבת את המקום הזה,’ היא אמרה וסובבה את תיקה באוויר.

‘גם אני,’ הוא ענה — אבל אצלו זאת היתה אהבה תיאורטית יותר מאשר מורגשת. הוא זיהה את האופי הפורנו־נדל’ני של המקום: מכשור ברמה הכי גבוהה, קורות חשופות, חלונות כפולי גובה, כל השאר. אבל הוא לא הצליח לכנס את כל המאפיינים האלה יחד ולהפיק תגובה קוהרנטית כלפיהם. מה שבאמת אהב זה את העובדה שסילביה מאושרת כל כך.

‘נוכל להרים את הקירות האלה,’ היא אמרה, והפעם לא השאירה שום מקום לספק באשר למה שהיא מתכוונת אליו. ‘ג’ונה,’ היא אמרה לו. ‘אתה לא מסוגל לדמיין את החיים שלנו פה?’

היא התמקמה ליד אחד העמודים, תיקה תלוי בשקע המרפק, כף רגל אחת בנעל סירה שחורה שלובה מאחורי האחרת, בהתה בקיר האחורי, הארוך ביותר בלופט, כשאצבעה נוגעת קלות באפה — שקטה ומחייכת, כאילו אפילו הקיר החשוף היה מקור אושר. לעתים רחוקות היה אפשר למצוא אותה במצבי רוח כאלה, בפוזות כאלה. עבודתה הצריכה רצינות: היא עבדה על עסקאות בינלאומיות של מיליארדי דולרים, אלפי מקומות עבודה. הרצינות הזאת — השעות והמאמץ הכרוכים בה — זלגו באופן בלתי נמנע אל תוך שאר חייה, והביאו לידי כך שרגעים כמו הרגע הזה, כשכל תשומת לבה נתונה לאושר־לעצמו ותו לא, הלכו והתמעטו והיה קשה יותר להישאר בהם. הוא זיהה אותו דבר בו עצמו.

עכשיו הכתה בו תחושה חדשה לגמרי כלפיה: חמלה. הוא הרגיש, בעוצמה רבה, שהיא ראויה למנוחה, לסיפוק, לשמחה — לדירת וואו ולילדים ולכל פרט אחר מעתיד אורגיאסטי שהיא מדמיינת לעצמה מוקרן על הקיר החשוף הארוך שהיא בוהה בו. הוא אוהב אותה. הוא חש בָּאמת שבדבר בבהירות פשוטה ושלמה כל כך. ובו ברגע, בצלילות שאין עליה עוררין, הוא הבין שאין להם עתיד — כאן או בשום מקום אחר — יחד.

הם נפגשו בבליינד דייט שחברים משותפים אירגנו: הסתובבו בתערוכה ב’וויטני’ שנקראה ‘מטפיזיקה והמודרנה’, ואחר כך אכלו במסעדת פיוז’ן מזרח תיכונית. שניהם הופתעו לגלות כמה טוב זה הולך: לגלות שהאחר מושך, ובעל קריירה מצליחה, ואינטליגנטי, ומצחיק לפעמים, וחף מכל איכות הרסנית שמטרפדת את רוב הבליינד דייטים. יכול להיות שדי היה בהפתעה הזאת להוביל לדייט נוסף, ואחריו לעוד כמה — ואז הכדור כבר החל להתגלגל, והנה הם כאן.

אבל עכשיו היה נדמה לו, שבכל פעם שהעלו את רף הרצינות של הקשר ביניהם, נלוותה לכך הציפייה שמהנקודה הזאת — סוף־סוף — באמת יהיה טוב ביניהם. כי מהרגע הראשון היו ריבים: ההתקוטטויות וההתנגשויות הקטנות של ימיהם הראשונים שהתפתחו לכדי ההתנצחויות הגלויות של החודשים האחרונים. וכמובן, עד יום קודם לכן הוא בגד בה. הם לא מטומטמים, שניהם ידעו שמשהו לא בסדר. אבל הם כאילו האמינו שיוכלו למצוא פתרון אם רק יתחפרו עמוק מספיק במערכת היחסים: אם רק יראו אחד את השני יותר; יראו רק אחד את השני; אם יגורו יחד.

ג’ונה הבין עכשיו שזאת היתה תקוות שווא — מיתוס מתמשך ביניהם. הם לא נאבקו בגלל כישלון למצוא את הפתרון לבעיותיהם: לא היה להם איזה מין יחד שיעניק לה תחושת ביטחון ביחס שלו למוצאה (עשירה ורפובליקנית), שנתמך כראוי בקריירה שלה; שיעורר בו את ההרגשה שלאהבתה יש עומק וחום, שהיא רוצה להיות איתו ולא עם גרסה שלו שהיא יכולה לעצב. הבעיות נגעו למעשה בעצם היחד שלהם.

הבחילה שלו התחדשה נוכח ההבנה — הפתאומית בעוצמתה כמו התגלות — שעם כל המריבות, עם כל העבודה שהשקיעו במערכת היחסים שלהם, עם כל המאמצים של שני אנשים כשירים מאוד, עם כל מה שניסו להתעלם ממנו, לשאת, ללמוד לחיות איתו, עם כל הלילות על הספה, הזמנות האוכל והמשלוחים והסרטים והמסעדות והתערוכות ומסיבות הקוקטייל וקניות הבוקר בסוהו והטיולים הנינוחים בסנטרל פארק אחר הצהריים, עם כל המתנות, החופשות, האורגזמות המושקעות — עם הפעם ההיא בקייפ קוד שהיא יצאה מהמים בביקיני האדום שלה והשתרעה לידו על החול, ובאותו רגע לבו כמעט עלה על גדותיו מרוב תחושת סיפוק טהורה — עם כל הלוקסוסים של כל לופט שהוא שאולי יגורו בו יחד: משהו תמיד יהיה חסר.

‘זה יהיה הבית שלנו,’ היא אמרה.

עכשיו הזמן לספר לה: על זואי, על מה שראה, על הכול. האין הוא חייב לה את האמת כשהוא מזהה אותה? ‘סילביה,’ הוא אמר.

ידיה היו מאחורי הראש, מרפקים באוויר, והיא סידרה את הסיכה בשערה — הסתובבה ממותניה ועיניהם נפגשו. היא קלטה משהו בנימת הקול שלו — מתח, ציפייה לאכזבה, כבר ניכרו בפניה. אבל האם לא החליט שיתעלם — המחשבה כמו התפרקה לחתיכות בעת התהוותה. איך זה קשור לאלוהים, בדיוק?

‘זה לא מוצא חן בעיניך,’ היא אמרה, ידיה נשמטות וחיוכה נאטם.

הבחילה התעצמה. ‘לא,’ אמר ג’ונה דרך התנגדות. ‘לא, אני אוהב את זה נורא. ואני אוהב אותך. ואני רוצה את זה — אני רוצה לגור פה איתך.’ הוא מיהר לעבר המעלית תוך כדי דיבור ולחץ על הכפתור. ‘אני הולך להגיד לו.’

‘אתה — באמת?’

עדיין בלי להסתכל עליה — מתוך רצון לחמוק מהמבט הספקני שידע שהיא נותנת בו, מתוך רצון לחמוק מהספקות שלו עצמו — הוא פתח את דלת המעלית שהגיעה ואמר, ‘רק צריך קצת אוויר, אבל אני — דמי קדימה.’

הוא הצליח להגיע לקומת הקרקע ולצאת מהבניין. לרוע המזל, הלחות התעבתה עם התקדמות הבוקר, והוא הצליח לעשות רק כמה צעדים לעבר מטרתו המיועדת — בסיס עץ מוקף סורגי ברזל — לפני שהקיא בייגל מעוכל למחצה על המדרכה. לאחר מכן המשיך להתעוות בניסיונות הקאה עוד דקות אחדות, כשאגלי זיעה נוטפים ממצחו ארצה. אולי יש דברים גרועים ממכת ברק.

ממחטת נייר הופיעה בזווית עינו. הוא הרים את מבטו מתנוחתו הכפופה. ברט הציע לו מפית וחייך באהדה. ג’ונה לקח אותה, ניגב את פיו. ‘יש לי סוכריות מנתה לרענון הפה כשתרצה,’ הוא אמר.

‘תודה,’ אמר ג’ונה, עדיין כפוף.

‘קצת יותר מדי אתמול בלילה?’

‘משהו כזה.’

ברט הינהן בהבנה. הוא הושיט עוד ממחטה נקייה, אחז בה בזו המלוכלכת שבידו של ג’ונה, ניגש לפח וזרק אותן. כשחזר, ג’ונה הזדקף וברט נתן לו סוכריית מנתה.

‘אני חושב שאנחנו רוצים את הדירה,’ אמר ג’ונה. ‘אל תיתן לזה להרוס את הרושם שעשינו.’

ברט צחק. ‘כשהייתי ב’להמן’ היתי עושה את זה כל בוקר. הייתי אוכל ארוחת ערב בעשרים דולר, נותן למלצרית טיפ של מאה כדי שתוציא לי חשבונית על שלוש מאות, מגיש את כל העסק כהוצאות, ובשאר הכסף קונה קוק. ואתה יודע על מה עבדתי? אין לי בעיה להגיד את זה. על ניירות ערך מגובי משכנתאות. ג’ונה, למדתי לא לתת לשום דבר להרוס את הרושם שמישהו עושה עלי.’

הבחילה חזרה, וג’ונה התקפל שוב בהתנשמויות יבשות. ברט המשיך, ‘למדתי ששום דבר לא משנה בעולם הזה חוץ מאושר. זה רעיון משחרר להדהים. תראה את היום השמשי הנהדר הזה!’ היתה לג’ונה תחושה שהשרירים בפלג גופו העליון מנסים להשתחרר מבית החזה שלו; הוא לא היה מסוגל להזיז את ראשו ולהביט בשום דבר אחר חוץ משלולית הקיא על המדרכה ממש מתחת לו. ‘כשעבדתי ב’להמן’, נראה לך שהקדשתי פעם רגע להתפעל מזה?’ הוא נאנח בשביעות רצון. ‘תשכח את העבר. תשכח את העתיד. מה שלומך ברגע זה? בשנייה הזאת?’ הבטן של ג’ונה התעוותה בעוצמה, וחרחור גרוני נפלט מקנה הנשימה שלו. ‘ג’ונה, אולי תרצה לפגוש את הגורו שלי.’

לבסוף ג’ונה קרס לאחור לתנוחת ישיבה, פניו נוטפות וזרועותיו שמוטות לצדי גופו. ברט הושיט לו כרטיס ביקור — ג’ונה הרים את ידו ולקח אותו. היתה עליו תמונה של חכם לבן־עור בעל זקן אפור ארוך; מספרי טלפון וכתובת אימייל וטוויטר מתחת למילים ‘גורו פיל’, הכתובות בגופן אוריינטלי בצבע צהוב חרדל.

‘זה איזה מין… משהו מזרחי?’

‘לא רק,’ אמר ברט. ‘גורו פיל מלמד את המיטב שבנצרות, ביהדות, באסלאם, בבודהיזם ובהינדואיזם. המסר שלו הוא של אהבה, קבלה והערכה עצמית עולמיות. ג’ונה, נראה לי שהוא יכול לעזור לך. גורו פיל יראה לך שהדבר הזה שאתה שותה בגללו, הוא לא באמת כל כך חשוב.’

‘אני לא אלכוהוליסט,’ ענה ג’ונה והושיט את הכרטיס בחזרה.

ברט ציחקק בידענות. ‘יודע איך ידעתי שאני לא אלכוהוליסט? עשיתי חידון מקוון. הגורו מלמד שלא חשוב מה יש ברשת. ידע אמיתי אפשר למצוא רק ברשת הפנימית.’

זה נשמע לג’ונה נדוש להחריד — אבל היה ברור שברט לא מתכוון לסגת ולקחת את הכרטיס בחזרה, אז הוא הכניס אותו לכיס. ברט נראה מרוצה. הוא עזר לג’ונה לקום על רגליו ונתן לו עוד שתי סוכריות מנתה.

‘אפשר לסכם שלא נספר על זה לסילביה?’ אמר ג’ונה — הוא חש בושה כזאת על שנאלץ לשאול, שלחייו האדימו.

‘אין בעיה,’ אמר ברט. ‘רק תבטיח לי דבר אחד. בפעם הבאה שאתה חושב לשתות —’

‘אני באמת לא אלכוהוליסט.’

‘תזכיר לעצמך שאלוהים אוהב אותך, וישו אוהב אותך, ובודהה אוהב אותך, והנביא מוחמד אוהב אותך, וכל הפנים האלה של אלוהים אוהבים אותך מסיבה אחת פשוטה: בגלל. שאתה. קיים.’ הוא הניח יד על כתפו של ג’ונה. ‘אני קיים. אתה קיים. אתה קיים, ג’ונה.’

‘אני יודע.’

‘אתה קיים,’ חזר ברט והינהן.

‘כמה זה הדמי קדימה?’

‘שמונה־עשר אלף דולר. פלוס עמלת סוכן. אתה קיים, ג’ונה.’

‘בוא נעלה למעלה, ברט.’

סילביה וג’ונה אכלו צהריים (ג’ונה אכל סלט וזכה לשבחים מסילביה, אבל האמת היא שלא היה שום דבר אחר בתפריט שהיה מסוגל להכניס לפה), ואחר כך הם נסעו בתחתית אליו לדירה. היא היתה צריכה לעבוד שעתיים לפני ארוחת הערב; הוא יתחיל למלא את הטפסים ללופט כדי שיוכלו להגיש את המועמדות ביום שני בבוקר. סילביה אחזה בזרועו של ג’ונה כשירדו במדרגות לתחתית ודנה במערכים אפשריים של רהיטים בלופט. הוא עדיין הרגיש סחוט פיזית, מוצף רגשית, ומעל כל זה איזה רעב בלתי נשלט לניקוטין — כל כך מוכר, אפילו אחרי כל השנים. אבל הוא חשב שיוכל לפחות לתפוס איזו תנומה לפני הארוחה, שתעזור לו בכל החזיתות.

‘אולי אני אבקש מהחברה שלי מאיה לעזור לנו לעצב?’ אמרה סילביה בשעה שהעבירו את כרטיסי המטרו שלהם בשערים. ‘אתה יודע מי הם פטריק רובינסון וּוירג’יניה סמית’?’ היא ידעה שאין לה מה לחכות לתגובה ממנו. ‘היא עיצבה להם את הבית בטרייבקה.’

‘לא יודע,’ אמר ג’ונה ועבר בשער מאחוריה. ‘לא כדאי שנעשה את זה בעצמנו?’

‘וזה מגבר שלא היה לו אפילו שטיחון אמבטיה כשהכרנו,’ צחקה סילביה ונטלה את זרועו שוב כשירדו בעוד גרם מדרגות אל הרציף. ‘זה לא כאילו יש לך או לי זמן ללכת לחפש רהיטים בחודשים הקרובים. חוץ מזה, אני רק אשאל את מאיה לאן ללכת. למה לא לתת לה ללכת בעצמה בשבילנו?’

‘כן, אבל לשכור מעצבת, זה לא נשמע קצת…’ הוא קינח את מצחו בידו; הטמפרטורה על הרציף היתה גבוהה בחמש מעלות מהטמפרטורה בחוץ. ‘זה פשוט נראה לי קצת בורגני,’ הוא אמר לה.

היא כיווצה קצת את השפתיים, הרפתה מזרועו, שלפה את הטלפון. גללה את רשימת המיילים ואמרה, ‘ייקח הרבה יותר זמן לעשות את זה בעצמנו.’

‘אין לי בעיה עם זה.’

היא לחצה על כפתור הנעילה של הטלפון ושמטה אותו בחזרה בתיק. היא לא הסירה את משקפי השמש כשנכנסו לרכבת התחתית, עמדה בפניה אל המסילה מעבר לרציף — תמונה שאפילו בלי משקפי שמש היה קשה להבחין בה בין אפורים מפויחים וחלודים־חומים שחורים מאבק. ‘אתה קולט שזה משהו שאני אצטרך לעשות, נכון? אם לא נשכור מעצבת, זה ייפול עלי, לרהט ולעצב את הדירה שלנו?’

‘אני אעזור.’

‘אתה תטיל וטו.’

היא צדקה, כמובן — ולאות הכרה בכך, הוא הניח יד לחה על גבה התחתון. ‘אני יכול לפחות לדבר עם מאיה לפני שאנחנו שוכרים את שירותיה? כאילו, אני מרגיש שבגלל שהיא חברה שלך, זה בטח ייטה לסגנון שלך, ואו־קיי, אולי זה בלתי נמנע, אבל אני פשוט רוצה שיהיה ברור כשנכנסים שגר פה גם גבר.’

היא הישירה מבט אל פניו. הוא ראה את עיניה מתרוצצות אחרי עיניו מאחורי העדשות הדבשיות של משקפי השמש. ‘למה אנחנו רבים על זה?’ היא שאלה.

הוא אפילו לא הבחין שהם רבים — או ליתר דיוק, לא הבחין בשום הבדל בין זה לבין לא לריב. הוא אמר — כדי להרגיע את עצמו לא פחות מאשר אותה — ‘חיפוש דירה זה דבר מלחיץ. אבל זה לא אומר שזאת לא ההחלטה הנכונה.’

היא הטתה את ראשה לפנים והשעינה אותו על חזהו, כרכה את זרועותיה סביב גבו. ‘אלוהים, איך שאתה מזיע,’ היא צחקה.

‘יש פה איזה חמשת אלפים מעלות.’ והיא צחקה שוב. הוא נישק אותה על קודקוד ראשה. זה לא היה קל — לאהוב אותה כל כך ולגמור בריב לעתים קרובות כל כך. ואז בשאגת דופלר אדירה וחריקת מתכת על מתכת בת מאה שנה וגניחה מאומצת של בלמי אוויר ורפידות ושאון של אלפי קילוגרם של רכבת תחתית שמחלקת מחדש את משקלה ממהירות לעמידה בַּמקום בעודה הולכת ומתקצרת בטירוף לקראתם — הרכבת היתה בתחנה.

הרכבת לא היתה עמוסה; הם מצאו שני מושבים לקראת אמצע הקרון. ‘הייתי מת שתישארי הלילה,’ הוא אמר לסילביה. ההרגשה שלו השתפרה מיד כשנכנסו לרכבת הממוזגת בטירוף — הוא יכול להעביר את שארית אחר הצהריים בישיבה שם.

‘אני בטוחה,’ היא אמרה.

‘לא, אני רציני. היה פשוט נחמד אם היינו יכולים, את יודעת — לקבל עוד כמה שעות יחד.’

‘תאמין לי, אם זה היה תלוי בי…’ היא מילמלה. ‘אני לא בדיוק מתה להעביר את סופי השבוע שלי במלון. סיפרתי לך מה קרה עם כיסוי המיטה? חזרתי לחדר אתמול בלילה ו —’

‘סליחה גבירותי ורבותי,’ קרא קול אישה. היא עמדה בדלת בעורף הקרון: שחומת עור, כחושה, שערות כמו מין פיצוץ סבוך על הקודקוד, בכפכפים, ג’ינס קרועים מעל ברכיים חבולות, חולצת טריקו תלויה ברפיון על הצוואר — מטונפת כל כך כאילו גילגלו אותה באפר. ‘סליחה,’ היא שאגה שוב והשתתקה — פֶּה פתוח, עיניים מתרוצצות — כאילו לא ידעה או לא זכרה או פשוט היתה מחוקה מכדי לדעת מה להגיד עכשיו. היא פשוט עמדה ליד הדלת והתנדנדה קצת קדימה ואחורה.

‘אלוהים,’ מילמלה סילביה. היא המשיכה. ‘כל יום אני שמה את כיסוי המיטה בארון אחרי שהם שמים אותו על המיטה, וכל לילה אני חוזרת והחדרנית שמה אותו מחדש. אז הפעם —’

‘גבירותי ורבותי אתם יכולים לעזור לי?’ קראה האישה במפולת חפוזה של הברות — כאילו נזכרה פתאום בשורות שלה.

‘אז הפעם כתבתי לה פתק והשארתי אותו על המיטה.’

‘מישהו… מישהו יכול לעזור לי אולי?’

‘והיה כתוב בו, ‘בבקשה לא לסדר את המיטה עם הכיסוי עליה.”

‘גבירותי ורבותי!’

ג’ונה העיף מבט ברחבי הקרון. היה שם בחור עם פנים מחודדות ומשקפי קרן, אוזניות וזקנקן; נערה שחורה שקראה ספר לימוד בביולוגיה; גבר קודר שהסווטשרט החום הגדול שלו שיווה לו מראה נזירי מוזר; שני גברים היספניים גדולים באפודי בניין כתומים תואמים, בפנים אדישות ועפעפיים שמוטים. הכי קרוב לאישה ישב גבר מקריח בחולצת טוקסידו ועניבת פרפר עם נרתיק כינור על הברכיים. למרות שהאישה היתה ממש מולו, הוא בהה לפנים במין מבט מזוגג.

‘ובלילה הזה היא החזירה את הכיסוי למיטה — והשאירה את הפתק עליו.’

‘בבקשה, בבקשה.’ האישה צעדה צעד לפנים. אף אחד לא הושיט יד לתיק, לארנק. האישה צנחה על ברכיה. ‘בבקשה…’ היא ייבבה — ייללה — כאילו נתקפה עכשיו צער עמוק עוד יותר, עיניה עצומות, ידיה לפותות על חזה. ‘בבקשה תעזרו לי!’ וכל נוסעי הרכבת נמנעו מלהביט בה, או זה בזה.

ג’ונה ראה את זה בעבר: התחינות הכי דרמטיות, הכי משפילות מצד קבצנים כמעט תמיד זכו להתעלמות. השירה, הבדיחה, הבקשה ה’מהוגנת’ של דולר או 25 סנט למשהו מוגדר כמו סנדוויץ’: לזה אנשים מגיבים. הפגנות ייאוש גדולות מזה כאילו מפֵרות איכשהו את האמנה החברתית בין קבצנים לבין מי שהם מקבצים מהם את הנדבות.

‘כאילו, היית מאמין? אני יודעת שיכול להיות שהיא לא ידעה לקרוא את הפתק. אבל דיברתי עם הקונסיירז’ והתקשרתי לאחראי על החדרניות.’

האישה עוד היתה על ברכיה — ראש מושפל, עיניים עצומות, שפתיים מתנועעות בלי קול. גופה נטה הצדה ואיים לקרוס על האיש עם הכינור. הוא נדחק לפינה בקצה המושב — נראה כאילו הוא מתלבט אם הוא יכול לקום ולעבור משם בלי להתחכך בה.

‘בכל זאת, יש לי סטארווד פלטינום.’

ג’ונה שלף את הארנק; היו לו רק שטרות של עשרים. ‘בחייך,’ לחשה סילביה בחריפות.

כעיקרון, הוא לא נתן כסף לאנשים ברכבת התחתית. ההופעות המוזיקליות עיצבנו אותו, הוא פשוט לא האמין לבקשות הכסף למחסה או לאוכל; היה בטוח שהמטבעות שייתן ילכו על סמים ו/או אלכוהול. מה שדחק בו עכשיו לא היה האישה, אפילו לא התגובות של שאר הנוסעים לה: אלא העובדה שהבחין בזה — העובדה שלא היה מסוגל להתעלם מזה.

‘תבדקי רגע, יש לך שטרות בודדים?’ הוא שאל את סילביה.

‘לא,’ היא אמרה — פניה המכוסות משקפי שמש נטו עכשיו לעבר הברכיים, וזרועותיה לפתו עכשיו את הארנק אל חזהּ. האישה דישדשה לעברם, נאחזת במוט המתכת המחובר לגג הרכבת. תחת זרועה ביצבצה קווצה גדולה של שיער שחור, מנוקדת בחרוזי זיעה וקשקשים. ג’ונה הריח אותה משלושה מטרים — שתן, זיעה ותערובת סמיכה ובלתי מובחנת של שאר ריחות גוף. עכשיו השתלשלה מעליו ממוט האחיזה, פניה עדיין מיוסרות ומעוותות. הוא הבחין בלובן מוזר בזוויות העיניים והפה שלה, בחבורות סגולות כהות על אמות היד והרגליים. הוא שלף ארבעים דולר. קצות אצבעותיה נראו שחורים כמו פחם, כף ידה דמוית אפר. הוא ניסה להושיט לה את הכסף כך שיחצוץ בין עורם, אבל בזמן שאחזה בשטרות, אצבעותיה המחוספסות נגררו על כף ידו, והוא חש איזו התהדקות רפלקסיבית בבטן ובביצים.

האישה בהתה רגע בכסף שבידה כאילו ראתה בו רק מושא נוסף לצער — ואז סגרה את ידה על השטרות ותחבה את אגרופה לכיס המכנסיים. היא נראתה נסערת מאוד עכשיו, מפוחדת מאוד עכשיו, וכשידה עדיין קפוצה בתוך המכנסיים, התקדמה בצעדים מוזרים ומגושמים לקצה הקרון, פתחה את הדלת, נעלמה.

‘ועכשיו היא עושה בדיוק אותו דבר שם,’ מילמלה סילביה בלי להביט בו. הם ישבו בדממה עד התחנה שלהם.

סילביה לא חזרה לדבר לפני שהגיחו אל פני האדמה מרחק כמה רחובות מהבניין של ג’ונה. כשחזרה לדבר היא אמרה, ‘אתה כזה דפוק, אתה קולט את זה?’ הוא היה גמור מכדי להתווכח. הוא חיכה שתרחיב, והיא הרחיבה. ‘אתה קולט שהאישה הזאת מכורה, כן? האנשים האלה מסוכנים. חשבת על זה פעם? אתה יודע מה מכורים מוכנים לעשות בשביל מנה?’

היא אמרה ‘מכורה’ כמו שפרשנים בסי־אן־אן אומרים ‘כת שטן’. ‘לא היה קורה שום דבר,’ הוא מילמל.

‘ברור, אתה כל כך בקי בעניינים האלה,’ ירתה סילביה בחזרה. ‘סליחה אם זה פוגע ברגישויות הליברליות שלך, אבל אתה לא יכול פשוט להסתובב ולזרוק שטרות של עשרים על כל הומלס שאתה רואה.’ היא הנידה את ראשה. ‘זה הכול חוזר לערכים המעוותים של החינוך שקיבלת ברוקסווד.’

בזה היא הצליחה לעצבן אותו — הוא ניחש שלזה התכוונה. ‘נכון, הייתי צריך להגיד לה לכתוב לנציג שלה בקונגרס שידאג להנמיך את המס על רווחי הון.’

‘אתה יכול לצחוק עלי כמה שאתה רוצה, אבל אלה מאיתנו שמבינים איך הכלכלה באמת עובדת —’

‘בחייך, סילביה.’

‘זה לא כאילו ארבעים דולר ישנו משהו בחיים שלה. למען האמת, הם בטח רק יחמירו את המצב שלה. בטח נתת לה מספיק למנת יתר.’ המילים שלה נורו בסטקטו מהיר וזועם, כאילו ניסתה להמטיר עליו אבנים.

‘מה הבעיה שלך, לעזאזל?’ צעק ג’ונה, כשהנגאובר של יום שלם ותסכול שנראה עד עתה בלתי שביר ובלתי נשבר הגיחו מתוכו בכעס. הוא הבין שהכעס הזה משיק לסילביה רק טיפה — אבל אף אחד משאר המקורות שלו לא היה בסביבה כדי לצעוק עליו. ‘או־קיי, אז נתתי כסף למכורה לקראק בגלל שאני חתיכת סוציאליסט מחבק־עצים נאיבי. מה הבעיה שלך עם זה, לעזאזל?’

‘שעשית את זה רק כדי להעליב אותי!’ איזו נימה חדשה נכנסה לקולה עכשיו — משהו רוטט ופצוע יותר. הוא ידע שכשהוא צועק זה מעלה בה מחדש את הזיכרונות הנוראים מהאבא הדפוק שלה. אבל הרגיש שיש לו הצדקה להתעלם מזה. היא חיפשה לריב — אז הנה הם רבים.

‘בדיוק, סילביה, אף אחד לא נותן כסף להומלס בלי לחשוב איך זה ישפיע עלייך.’

‘אתה כל כך נעול על מלחמת מעמדות ואיך שגדלתי!’

‘לכסף שנתתי לאישה הזאת אין שום קשר לבית המזורגג שלך בננטאקט!’

‘אז למה אמרת שיהיה בורגני מצדנו לשכור מעצבת?’

‘כי זה יהיה בורגני לשכור מעצבת!’ הוא לא האמין שהוויכוח, בכוחו הבלתי נמנע, הגיע לנקודה אבסורדית כל כך — אבל כמובן גם לא הסכים להרפות. היה ברור שגם היא לא.

‘סליחה באמת שאני רוצה בדירה שלי יותר מספה וטלוויזיה ענקית!’ היא צעקה. ‘סליחה באמת שאני רוצה לגור בדירה שממש מרגישים בה בבית!’

‘חדר התצוגה של בוטיק השטיחים זה לא בית מזורגג של אף אחד!’

‘אז כדי להוכיח לי איזה, איזה, איזה עממי אתה, אתה מעמיד אותי בסכנה ובטח —’

‘בסך הכול רציתי לתת למסוממת המזורגגת הזאת קצת כסף! ואם את יותר מדי סנובית שמרנית מפונקת מכדי לקבל את זה…’ החלק התחתון של פניה התקמט בזעף עגום; הוא הרגיש שיש לו זכות להתעלם גם מזה. ‘בחיים לא היה אכפת לך מאף אחד אחר חוץ מעצמך.’

‘לך תזדיין, ג’ונה.’ דמעות זלגו עכשיו מאחורי עדשות משקפי השמש שלה. ברור שהן זולגות, הוא חשב. הרי גם את זה היא רצתה, לא? אולי שניהם רצו את זה, את כל העסק: אולי זה כל מה שהיה להם להציע זה לזו.

כשהגיעו בחזרה לדירה שלו, היא ניגשה ישר לשולחן הקטן שצמוד למטבחון — השולחן שקנו כדי שיוכלו לאכול ארוחות בוקר יחד. היא הוציאה את הלפטופ שלה והתחילה לעדכן בדממה איזה תרשים זרימה ענקי. אחרי שעה בערך הוא התחיל להרגיש חרטה, אשמה — אבל כל ניסיון שעשה לדבר איתה, לגעת בה, זכה להתעלמות או דחייה. הוא מילא באיפוק את הטפסים לדירה: המשכורות, כתובות המעסיקים, שמות ממליצים ומספרי הטלפון שלהם.

כשאור אחר הצהריים הלך ודעך לדמדומים, היא סגרה בבת אחת את המחשב וקמה. הוא ישב באותה עת על הספה — ומשום־מה קם גם הוא. ‘שיניתי את הטיסה,’ היא הודיעה ביובש. ‘אני נוסעת לנמל התעופה.’

‘בחייך, סילביה, אל תעשי את זה…’ היא לא ענתה — עיניה היו נטולות רגש בדיוק כמו עדשות משקפי השמש שהרכיבה קודם לכן. ‘אני מצטער,’ הוא אמר לה. היא התחילה לאסוף את הדברים לתוך התיק שלה. ‘בואי לא ניפרד ככה.’ היא פלטה נחרת בוז חדה וסרקסטית. הוא ידע שהוא צריך לתת לה ללכת. אבל במובן מסוים היה קל יותר לומר, ‘אני צריך שתחתמי פה. בשביל הבדיקת אשראי והחרא הזה.’

היא נעצרה, פניה עדיין מושפלות אל התיק הפתוח שלה. ‘אני מתפלאת שאתה רוצה לגור עם סנובית שמרנית מפונקת.’

‘אבל את הסנובית השמרנית האהובה עלי.’ היא לא הפגינה ולו שמץ שעשוע, והבדיחה היתה ממילא בחצי־פה, במקרה הטוב. ‘התרגזתי — לא ישנתי, לא… לא נתתי כסף לאישה ההיא כדי להעליב אותך.’

היא הנידה את ראשה — או כלפיו או כלפי עצמה. היא נתנה בו מבט אומד רגע — ואחר כך לקחה את המסמכים וחתמה עליהם. ‘נתת לאישה הזאת ארבעים דולר, ונתת לי להרגיש כמו חתיכת חרא. אני מקווה שאתה מבין מה זה אומר.’

הוא לא היה בטוח, אבל הוא אמר, ‘אני מבין, אני מצטער.’

היא פלטה אנחה מעוצבנת איטית — אנחת הפגנה של סבלנות אינסופית. ‘אם זה ילך… אתה רוצה שזה ילך, ג’ונה?’

הוא ידע שיש תשובה אמיתית לשאלה הזאת באיזו פינה נידחת של מוחו — אבל היא נראתה לו נידחת כל כך, והוא הרגיש עייף כל כך, שנראה לו בלתי אפשרי לשלוף אותה. ‘בטח,’ הוא אמר.

‘אז זה ילך,’ היא אמרה בנחישות — נחישות שהוא קלט שהיא תנאי הכרחי למערכת היחסים שלהם ככל איכות אחרת שמי מהם מוצא אותה מושכת באחר. ‘אנחנו יכולים להחליט לדאוג שזה ילך.’

היא הביטה בו ופניה התרככו — ולו במעט, ולו למראית עין של התרככות. היא סחטה מעט את ידו לצאת ידי חובה; הוא רכן לפנים לנשק אותה, אבל היא נסוגה מפניו. הוא לא יזכה ליותר מסחיטת יד. היא לקחה את התיק המגודל שלה והטילה אותו על כתפה ויצאה. ההקלה שחש כשהדלת נסגרה מאחוריה היתה ללא שיעור, וכמוה התחושה המוזרה של געגועים מיידיים אליה.

בתוך חמש דקות הוא הספיק לסגור את הווילונות, לשלוף ממגירה את אוזניות ביטול הרעשים שהשתמש בהן בטיסות ארוכות, לחלוץ את נעליו בבעיטה ולהישכב במיטה. השחור גאה והתערבל מאחורי עיניו — אבל הוא לא ישן. הוא הרגיש נסחף מדי במרחבי ראשו מכדי לישון.

הם התאימו כל כך זה לזו, מבחינה אמפירית: הם היו מושכים בערך באותה המידה, והרוויחו בערך אותו סכום כסף, שניהם היו ילידי ניו אינגלנד לבנים ממשפחות גרושות, שניהם גילו (בעברם, לפחות) חוסר עניין בסיסי בדת מאורגנת, הם היו בני אותו הגיל, בעלי מבנה גוף זהה. הם הצחיקו זה את זו, הם חלקו אהבה להרבה סרטים משותפים; הוא לא הרגיש מאוים נוכח ההצלחה או השאפתנות שלה, היא פינקה אותו במציצות במסעדות. בסך הכול היה מאוד הגיוני שיהיו יחד. אפשר אפילו לומר שאין שום סיבה רציונלית לכך שלא יהיו יחד. וג’ונה הבין סוף־סוף, שזאת הסיבה היחידה שהם יחד בכלל — הסיבה היחידה שהתקדמו מעבר לדייט ראשון, הסיבה היחידה שהם עשויים להמשיך ולהתקדם גם מכאן.

הם חיבבו זה את זו — הם אהבו זה את זו. מן הסתם היו יכולים לשכנע את עצמם לבלות את שארית חייהם יחד. אבל היה איזה מין אמון או ביטחון או חיבה עיוורת שפשוט לא היו מסוגלים להרגיש זה כלפי זו. בסופו של דבר לא היתה להם אמונה זה בזו.

הארנק והטלפון יצרו תפיחה מגושמת בכיס. הוא שלף אותם החוצה, ואגב כך מצא כרטיס דבוק לארנק. הוא ראה את גורו פיל — ששלוותו היתה מובטחת משום שהתבססה על הקיום בלבד. וזה טוב ויפה, חשב ג’ונה, למעֵט הפעמים שבהן הקיום שווה לתחת — שבהן הוא מלא סתירות וחסר תשובות — שבהן מסתער עליך כל ה — הוא קימט את הכרטיס והשליך אותו על הרצפה. הוא נחת בין ערימות אבק גדולות ובקבוקי מים חצי ריקים שחיו כמו שרידים של איזו תרבות אבודה מתחת למיטה שלו. הוא לא בדיוק נרדם — השינה בלעה אותו.

5. והאונייה חישבה להישבר

ג’ונה התעורר בתחושת רעננות רבה, והקלה גדולה על ששנתו עברה עליו ללא חלומות. הוא הביט בטלפון שנח על המיטה לצדו: השעה היתה עשר בבוקר. הוא הרגיש טוב עוד יותר כשגלל את האימיילים שלו וחשב על היום המצפה לו — יום ראשון כשהוא צפון במשרד ומעיין בקופסאות תיקי ‘בי־בי־אי־סי’. יש לו עבודה לעשות: עבודה מוגדרת בהיגיון, צפויה לגמרי, חפה מכל רגש וחילונית למהדרין.

הוא התקלח באריכות, ומשקלט שהוא רעב שלא כהרגלו בשעה זו של היום — בדרך כלל אכל ארוחה ראשונה רק באחת — עצר בדרכו לרכבת התחתית בחנות קטנה וקנה שני כריכי גבינה־וביצה וחפיסת סיגריות. הוא אכל כריך אחד ועישן שתי סיגריות בדרכו לרכבת. התחנה היתה עמוסה קצת יותר מהצפוי ליום ראשון בבוקר, אבל השעה היתה כבר כמעט אחת־עשרה; אנשים בטח יוצאים לבראנץ’.

גם בלקסינגטון 813 היה עמוס להפליא. הלובי, עם העץ המוכר — שאותו שמח במיוחד לראות היום — היה מלא גברים בחליפות ונשים ממוקדות־פנים שקועות בשיחות עתירות ז’רגון, בדיוק כפי שהיה בימי עבודה. ג’ונה אפילו הרגיש קצת לא לבוש מספיק, בג’ינס וחולצת פולו. לחבר’ה מהבנק יש כנראה איזה ביקור של אוליגרך סיני או סעודי היום, הוא הסיק בשעה שנכנס למעלית. בדרך למעלה הוא חזר אל האימיילים בטלפון. הודעות חדשות נכנסו במהלך הלילה, והוסיפו להיצבר עכשיו. הוא עיין בהן שעה שעשה את דרכו במסדרון — והופתע למצוא את דולורס ליד שולחנה מחוץ למשרד.

‘באת לעבוד היום?’ הוא אמר לה.

היה נדמה שהיא לא יודעת איך להגיב. ‘יש לך כמה הודעות,’ היא אמרה.

‘באמת?’ הוא הזעיף פנים — העיף מבט במסדרון: מלא עורכי דין, מתמחים, עוזרים. האסימון נפל בזמן ששאל אותה, ‘איזה יום היום?’

‘השישה־עשר,’ היא ענתה.

‘איזה יום בשבוע?’ הוא שאל בקוצר רוח.

‘שני.’

הוא נכנס בריצה למשרדו, טרק את הדלת מאחוריו וצעק, ‘זין!’ כשזרק את התיק על השולחן. זה פשוט לא הוגן: איכשהו הוא ישן כמעט ארבעים שעות. זה בהחלט מסביר מדוע התעורר בתחושה רעננה כל כך, הוא חשב במרירות. הוא התיישב לשולחן, הסתכל שוב בתיבת הדואר הנכנס בטלפון — זה נראה הרבה יותר הגיוני עכשיו, בידיעה שההודעות נערמות כבר כמעט יומיים. הוא ספר לפחות חמש מסילביה.

דולורס דפקה ונכנסה. ‘מר צ’ן רוצה לראות אותך אחר הצהריים,’ היא אמרה.

עיניו נפלו על שני מגדלי הקופסאות של תיקי ה’בי־בי־אי־סי’ הממתינים לקריאה שלו. האייפון שלו התחיל לצלצל. זאת היתה סילביה. ‘תבדקי אם הוא יכול אחרי ארבע,’ הוא אמר לדולורס.

‘אתה רוצה להיפגש איתו בארבע וחצי?’

‘מה אמרתי?’ הוא ענה ברוגז. ‘כל שעה אחרי ארבע.’ היא הסתובבה ויצאה והוא ענה לטלפון. ‘היי,’ הוא אמר.

‘היי,’ אמרה סילביה בנימה מיושבת. ‘אני מבינה שאנחנו לא מדברים עכשיו, אבל רק רציתי לדעת אם שמעת מברט.’

‘ברט?’

‘הלופט.’

הוא כיסה את הטלפון בידיו וצעק דרך הדלת, ‘דולורס!’ הוא הסיר את ידו. ‘תקשיבי,’ הוא אמר לסילביה תוך כדי פתיחת התיק, ‘זה לא שאנחנו לא מדברים, פשוט היה לי…’ דולורס הופיעה בפתח — הוא ריפרף במהירות על המסמכים שבתיקו בחיפוש אחר טופס המועמדות לדירה.

‘אמרת שאתה רוצה לעבוד על הדברים, ג’ונה, ואני האמנתי שאתה מתכוון לזה. אבל אני לא רואה איך אתה חושב לעשות את זה על ידי התעלמות מהטלפונים והאימיילים שלי.’

‘לא, אני מסכים, אני מסכים,’ הוא אמר משמצא את הטופס.

‘אתה מסכים?’

הוא הושיט את הטופס לדולורס, כיסה את הטלפון ביד. ‘תפקססי את זה ל׳קורקורן׳. ברט משהו, ברחוב בונד.’ דולורס הינהנה באדישות ויצאה. היא נהייתה שתקנית כל אימת שדיבר אליה בבוטות מסוימת, מה שלא קרה לעתים קרובות — אבל לעתים קרובות מספיק שיזהה שזה עלול להימשך כך כל היום.

‘אם אתה מסכים, אז למה עשית את זה?’ שאלה סילביה. ‘אני רק רוצה לדעת אם אנחנו באמת על אותו הגל.’

‘אנחנו על אותו הגל,’ הוא אמר, ‘אבל הייתי קבור בעבודה מאז —’

‘אתה חושב שאני לא?’ היא אמרה ברוגז.

דולורס שבה והופיעה בדלת. ‘מר צ’ן יכול לפגוש אותך בארבע וחצי,’ היא אמרה לו.

‘בסדר,’ ענה ג’ונה והיא יצאה.

‘מה?’ אמרה סילביה.

‘לא, סיל, סליחה, היום הזה פשוט, פשוט…’ הוא לטש עיניים בתיקי ה’בי־בי־אי־סי’. השעה היתה אחת־עשרה וחצי. כמה אחוזים מאלפי המסמכים האלה הוא מסוגל להספיק לקרוא בחמש השעות עד הפגישה עם דאג צ’ן? עשרה? חמישה־עשר?

‘אם אתה עסוק מכדי לדבר, כל מה שאתה צריך לעשות זה לשלוח לי שתי שורות באימייל.’

‘צודקת.’ הוא חשב על משהו אחר. ‘דולורס!’ הוא צעק שוב. ‘סילביה, אני מצטער, אני לא יכול לדבר עכשיו.’ דולורס חזרה. ‘אני אוהב אותך, אנחנו על אותו הגל, אני מבטיח.’ דולורס גיחכה. ברור שלא רצה שתשמע אותו מנסה לפייס את החברה שלו, אבל זה ריבוי־המשימות המרבי שהגבר הזה מסוגל לטפל בו ביעילות ברגע זה. הוא השפיל מבט אל שולחנו כדי שלא יצטרך לראות אותה מביטה בו בשעה שהוא מדבר.

‘אם אתה משתפן, ג’ונה…’ אמרה סילביה.

‘ברור שלא. שלחתי את הניירת לברט, ואני אעדכן אותך ברגע שאשמע ממנו. אני יכול להתקשר אלייך בערב?’ סילביה נאנחה בכבדות — והוא נאלץ לכבוש את קוצר הרוח הגואה בו, לא רק משום שהיה עליו להתחיל לקרוא מיד, אלא גם על כל שיחות הטלפון שאיפשר לה לנתק בלי שום טרוניה מצדו כשהעבודה שלה הצריכה זאת.

אולי גם היא חשבה על זה. ‘או־קיי,’ היא אמרה בנימה ששידרה את הסכמתה להתפייס. ‘תתקשר אלי בערב?’

‘אני נשבע בטופס המועמדות שלנו שאני אתקשר.’ למרבה המזל היא צחקה קצת והוא ניתק.

הוא הרים את עיניו אל דולורס, שעדיין גיחכה. ‘אני מצטער,’ הוא אמר. היא משכה קלות בכתפיה, כאילו שום דבר מזה לא מזיז לה. ‘ואני מתנצל שדיברתי אלייך לא יפה.’ עוד משיכת כתף קלה. קוצר הרוח גאה בו שוב — אבל הוא ידע שהנסיבות דורשות שישלוט בו. ‘תקשיבי, דולורס, אני צריך שתקני לי חליפה.’

‘חליפה?’ היא אמרה, מתקשה להאמין.

‘כן, חולצה, עניבה, חליפה. לכי למייסיס, תשלמי בכרטיס שלי.’

היא הזעיפה פנים בספקנות. ‘אני אפילו לא יודעת מה המידה שלך.’

‘אני אסמס לך כשתהיי בדרך.’

הזעף העמיק. ‘חליפה באיזה צבע?’

‘סלמון אפור,’ הוא אמר בסרקסטיות. ‘כחול כהה, איזה צבע נראה לך?’ הוא התיר לעצמו להגיב בקוצר רוח רב משהיה עליו להרשות לעצמו — היא שילבה זרועות ועשתה פרצוף מאוכזב. ‘סליחה, סליחה. תזרמי איתי, דולורס, התעוררתי בבוקר וחשבתי שיום ראשון היום. או־קיי? בבקשה?’

היא פרשה את זרועותיה והרימה את כפות ידיה. ‘אני רק באה לעבודה בזמן ועושה מה שאומרים לי.’ והיא יצאה.

הוא סרק את תיבת הדואר הנכנס במשך עשרים דקות — הרגיש בר־מזל שלא פיספס אף שיחה מלקוח בזמן שישן. ולאחר מכן הגיעה סוף־סוף האפשרות לגשת לקופסאות ה’בי־בי־אי־סי’. הוא פתח את הקופסה העליונה, שלף מתוכה את התיקייה הראשונה — דולורס הופיעה בפתח, עם המעיל.

‘אני יוצאת עכשיו,’ היא אמרה. ‘אני לא מכירה את אגף הגברים במייסיס בכלל, ועדיין לא שלחת לי את המידות שלך —’

‘אני אשלח, אני אשלח,’ הוא אמר לה.

‘אז זה יכול לקחת קצת זמן.’

‘אני סומך עלייך, דולורס, תחזרי בבקשה הכי מהר שאת יכולה.’ הוא החזיר את עיניו אל תיקיית ה’בי־בי־אי־סי’, וחשב שלמרות שהוא מעריך את ההיגיון הטמון במזכירה שהוא לא נמשך אליה במילימטר (כי לאן זה כבר יכול להוביל?), בחורה בת עשרים ושתיים שרוצה לשכב איתו אולי היתה מתייחסת ביתר־דחיפות לצרכים שלו ברגע זה.

‘יש עוד משהו,’ אמרה דולורס.

הוא הניח את התיקייה בחזרה יפה על הקופסה. ‘כן?’

‘דניאל קוין נמצא כאן.’

‘מי זה דניאל קוין, לעזאזל?’

‘מר ג’ייקובסטין, אני נוצרייה. בבקשה אל תדבר ככה בנוכחותי.’

‘או־קיי, או־קיי, או־קיי,’ הוא אמר. ‘אני מצטער.’ חשבתי שנוצרים אמורים להיות רחבי לב, הוא כמעט הניח לעצמו למלמל חרש.

‘הוא אמר שהוא מכיר את בת דודה שלך.’

דניאל — דני — אלוהים אדירים, הוא חשב. ‘הוא פה?’

‘הוא בכניסה. הוא אמר לאנג’ליקה שאין לו בעיה לחכות. אנג’ליקה היא האישה שיושבת בקבלה.’

‘כן, דולורס, אני יודע מי זאת אנג’ליקה.’

‘אני רק מציינת, כי בשנה שעברה לא השתתפת במתנה ליום ההולדת שלה.’

‘כן, בגלל שאני היצור הכי נורא בעולם, קלטתי את זה. כמו שאמרתי, אני מצטער שאני חסר סבלנות היום.’ דולורס משכה בכתפיה כאילו אין לה מושג על מה הוא מדבר. הוא התיישב בחזרה לשולחן. ‘את יכולה להגיד לאנג’ליקה, שדרך אגב תקבל ממני מתנה נדיבה מאוד לחג המולד, שתשלח את דניאל קוין.’ דולורס משכה בכתפיה פעם נוספת ויצאה.

הוא שכח שראה את הארוס של בת דודתו מתמזמז עם בחור במדרגות — ולא שמח במיוחד להיזכר בזה כרגע. הוא אמר לעצמו שהיה בלתי מרוצה באותה המידה להיזכר שדני בגד בבקי עם אישה — אבל מצד שני לא היה בטוח מה בדיוק הוא מנסה להוכיח במחשבה הזאת, שוויוניות ליברלית לא היתה ממין העניין במקרה הזה. הוא העיף מבט מיואש בקופסאות של ‘בי־בי־אי־סי’. הוא ידע שאסור לו לעשן במשרד, אבל — שיהיה, נסיבות מקילות, והוא הדליק סיגריה.

דני הופיע בלבוש רואה־חשבוני צפוי — חליפה כחולה כהה מגוהצת (בדיוק החליפה שג’ונה קיווה שדולורס תביא, הוא חשב פתאום). דני נראה קצת מופתע לגלות את ג’ונה מעשן — וחייך בצורה שג’ונה היה יכול לתאר רק כאמיצה. הוא לחץ את ידו של ג’ונה בתקיפות, הישיר אליו מבט נמרץ והתיישב על הכיסא מעבר לשולחן.

‘איזה יופי שנותנים לך לעשן פה!’ הוא אמר בצחקוק מאולץ להפליא.

‘תקשיב, דני…’ פתח ג’ונה. אבל הוא לא ידע מה להגיד עכשיו — ודני זינק מיד פנימה.

‘אני באמת שמח שהיתה לך הזדמנות להיפגש איתי היום, ג’ונה,’ אמר דני במהירות. ‘חשבתי הרבה על השיחה שלנו ביום שישי, והאמת היא שנראה לי שיש לארגון שלי הרבה מה להציע לך.’

‘אתה — מה?’

‘אני בטוח שאתה חוסך לעתיד ואולי בעבר הסתייגת מהשקעות, במיוחד בהתחשב במה שקרה, בכלכלה.’ הוא כיחכח בגרונו; נשמע כאילו הוא מנסה לסגל לעצמו נימה הגיונית, מעשית. הוא שמר על קשר עין רצוף, צירף תנועות ידיים נוקשות לשמות העצם — אבל לא היה מסוגל לשלוט כמדומה ברעידות בברכו השמאלית, בעצבנות הכללית שניכרה בהופעתו. ‘אבל מה שאנחנו ב’ווינדסטאף’ יכולים להציע לך זאת הזדמנות להיכנס לקרנות שהפגינו ביצועים עקביים במהלך חמש השנים האחרונות. כעת, בדרך כלל נדרשת השקעת מינימום כדי להיכנס לקרנות האלה, אבל מנהלי ההון שלנו, כלומר הקולגות שלי, יהיו מוכנים לוותר על זה. נוכל להכניס אותך לקרנות הכי טובות שלנו באמת, בכל רמת השקעה שתרגיש איתה נוח.’ ג’ונה הניד את ראשו, לא עוקב. ‘ומאחר שאנחנו, אה,’ המשיך דני וכיחכח בגרונו שוב, ‘משפחה, נוכל להגיע להסדר על העמלות.’

‘העמלות?’

‘העמלות באמת זניחות, זה מה שאני אומר. למעשה, כדי להכניס אותך מיד, אה, אני יכול להכניס בעצמי את הסכום הראשוני, אה, והרווחים ילכו ישר אליך, ו… אתה יודע, נוכל לשקול מחדש את ההחזר, או שלא, הכול נשאר במשפחה.’

‘אתה רוצה שאני אשקיע ב’ווינדסטאף’?’ הוא אמר לאיטו — אבל בשלב מסוים קלט שהוא רק נאחז נואשות בבלבול שלו. ההצעה של דני היתה ברורה כשמש.

דני סחט מעצמו עוד צחוק מאולץ מאוד. ‘לא, לא, לא ב’ווינדסטאף’ ממש, אתה לא משקיע ב’ווינדסטאף’, אנחנו מנהלים לך את ה… אה… למעשה, אם אתה מעדיף, מה שקורה זה שאנחנו עושים ביקורת ספרים להרבה מהחברות הגדולות — לא הייתי רוצה להזכיר שמות, אה, פה, אבל כמובן לא לציטוט, זה לא כל כך מסובך אם יש לנו אינדיקציה לביצועים, זה לא בלתי רגיל, אני יכול למשל —’

‘בחייך, דני, תפסיק עם זה!’ אמר ג’ונה לבסוף.

עכשיו היה תורו של דני להעמיד פני מבולבל. ‘רק חשבתי בגלל מה שדיברנו ביום שישי —’

‘אתה קולט שאם אתה מציע לי שוחד ואני לא מדווח עליו, יכולים להעיף אותי מהלשכה?’ הוא לא היה בטוח אם זה נכון, אבל זה נשמע טוב.

‘שוחד? שוחד? מה — שוחד? הה־הה־הה!’

‘תקשיב, אני לא מפגר, דני.’

‘הה־הה־הה!’ ובבת אחת הלחיים והגבות של דני התחילו להתנועע יחד בעוויתות, והוא הצמיד את כפות הידיים לפנים — פלט יפחות חנוקות לתוכן. ג’ונה חשב לעצמו מה עבר עליו בטח ביומיים האחרונים: בלי לדעת אם ג’ונה יגיד משהו, אם כבר אמר משהו, בלי לדעת מה בקי יודעת ואם הסודות שלו נחשפו ואם חייו כפי שהוא מכיר אותם הגיעו לקצם. ובעל כורחו ג’ונה ריחם על דני — אבל זה רק הכפיל את כעסו על כך שבא.

דני התחיל לשאוף אוויר באנפופים ארוכים מאחורי ידיו. לבסוף, כשהתעשת די הצורך להרים את פניו, עיניו היו אדומות ונפוחות ולחייו רטובות. ג’ונה פתח מגירה בשולחן מתוך מחשבה שאולי יש לו שם טישו — לא היה — חיפש משהו אחר על השולחן, ולבסוף פשוט זרק אל דני את חפיסת הסיגריות.

‘אה, אני לא מעשן,’ אמר דני חלושות.

‘תתחיל.’ ג’ונה זרק לו גם את המצית.

דני שלף סיגריה מהחפיסה, הכניס אותה בהיסוס לפיו והדליק אותה. הוא לקח כמה שאיפות משתעלות. ‘אני לא מאמין שמרשים לך לעשן פה.’

‘כן, אנחנו די מתקדמים.’

במשך כמה דקות הם עישנו בשתיקה. היה נדמה שדני בכל זאת קולט את הקטע. הוא ישב שמוט לפנים, שילוב של חיוורון ואדמומיות על פניו המושפלות, ולבסוף אמר, ‘זה סיפור אהבה, ג’ונה. אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל זאת האמת. כל החיים נאבקתי ב… דחפים האלה. רוצה להיות משהו אחד, יודע שאני צריך להיות אחרת. אבל אז פגשתי את בקי, ובאמת־באמת התאהבתי בה. היא כל כך דואגת, ואנרגטית, וחיובית, וטובת לב, ו…’ הוא נתן בג’ונה מבט מתחנן. ‘השתכרתי ופישלתי. זה לא משהו שקורה לכולם?’

‘יותר מדי שוטים של טקילה לא הופכים אותך לגיי.’

‘תקשיב, כאילו, אני אפילו לא באמת מאמין שאני גיי. פשוט… נולדתי עם משיכה ממש חזקה לגברים.’

ג’ונה היה יכול רק לגרד במצחו לשמע הדברים, ולכבוש את פיתוי־עורכי־הדין שלו לשאול את דני מהי ההגדרה המדויקת לדעתו של ‘גיי’. ‘למה שלא תצא מהארון?’ הוא שאל. ‘אנחנו לא בדיוק ב־1955.’

‘כבר מאוחר מדי לזה!’ הוא קינח את אפו במרץ וחזר ואמר, ‘כבר מאוחר מדי לזה. אני מסתדר עם זה מאז התיכון — עם מעט מאוד נפילות, ג’ונה! זה אחרת בבוייזי. זה…’ הוא עירבל את הידיים במהירות לפניו כאילו הוא מנסה להקציף את המילים מהאוויר. ‘המשפחה שלי לומדת תנ’ך כל שבוע.’

‘ו־?’

‘והם מצפים ממני לדברים. אני יודע שאני פחדן, אבל אני לא מסוגל לאכזב אותם.’

הוא שוב נראה על סף דמעות, אז ג’ונה אמר, ‘בסדר, בסדר, אני לא הולך להתקשר לאמא שלך, אז תירגע.’ למרות שניסה, ג’ונה לא הצליח לבוז לדני לאורך זמן. הוא היה מוכרח להודות: גיי בבוייזי זה לא שמחה גדולה — גם לא חיים של התכחשות לדחפים המיניים הכי בסיסיים שלך. הוא עצמו הרי אפילו לא מצליח להגביל את הדחפים המיניים שלו עצמו לאישה אחת, מושכת מאוד. אבל, הוא הזכיר לעצמו, מה שעומד על הפרק גדול יותר מהליבידו המדוכא של דני. ‘אז אל תספר למשפחה שלך,’ הוא אמר. ‘אבל אתה מוכרח לספר לחברה שלך.’

‘כמו שאמרתי, אני פחדן,’ ענה דני בחיוך חלוש. ‘אף פעם לא סיפרתי לאף אחד. אתה היחיד שיודע.’

‘כן, אני והנפילות,’ מילמל ג’ונה. ‘בכל מקרה, זה לא חשוב שאתה מפחד. אתה מוכרח לספר לה את האמת.’

‘אבל טוב לנו יחד!’ הוא קרא. ‘אני גורם לה אושר! משפחה חשובה לי מאוד, ואני אתייחס לנישואים שלנו מאוד־מאוד ברצינות.’

‘נישואים?’ דני הסיט את עיניו. ‘מה היה כל הבולשיט הזה על זה שאנחנו משפחה, אנחנו לא…’ דני עדיין לא הישיר אליו מבט. התגלויות לא רצויות ניטחות מכל עבר היום. ‘אתה ביקשת את ידה, לכל הרוחות,’ אמר ג’ונה.

‘כבר היתה לי טבעת! נכנסתי לפאניקה! חשבתי שתספר לה, ואם אני —’

‘וחשבת שאם כבר תהיו מאורסים, אני לא אגיד שום דבר.’ הנה הוא: הבוז, הגועל — הזעם הצדקני. ‘חתיכת אידיוט דפוק…’

‘אסור לך להגיד שום דבר!’ קרא דני. ‘אנחנו מאוהבים! ו — חוץ מזה.’ העיניים שלו נורו אל ג’ונה ומיד הצדה. ‘זה לא עניינך.’

‘היא בת דודה שלי, זוכר?’

‘אתה אף פעם לא נפגש איתה. אתה לא חלק מהחיים שלה. אין לך מושג כמה דפוקה היא היתה כשהכרנו. אתה יודע שהיא היתה חותכת את עצמה?’ ג’ונה לא ידע — והחדשות האלה קטעו את זעמו. הילדה ששרה בעליזות כזאת שירים של קאט סטיבנס עם הגיטרה האקוסטית שלה חתכה את עצמה. ‘אני חושב עליה,’ אמר דני והסתכל על ג’ונה במבט מעט יותר תקיף עכשיו. ‘טוב לה איתי. ואני אדאג לה, אתה יודע את זה. אני תמיד ארוויח הרבה כסף. נוכל לגור איפה שהיא רוצה. אני אממן לה לימודי משפטים אם היא תחליט לעשות את זה, או שהיא יכולה לעשות מאסטר באמנויות. או שהיא יכולה לגדל את הילדים שלנו. אני אהיה לה בעל נפלא.’

‘חוץ מקטע במדרגות פה ושם.’

דני הזדרז להנהן כמו לאות אישור. ‘זה מגיע לי. אבל אני אומר לך, זאת היתה הפעם היחידה מאז שאנחנו יחד. ואני אעבוד כל כך כל כך כל כך קשה כדי להבטיח שלא יהיו עוד.’

‘אתה אמור להגיד שאין שום מצב שיהיו עוד.’

‘אני רוצה להיות כן איתך.’

‘למה אתה רוצה להיות כן איתי?’ שאל ג’ונה בכעס.

דני הסתכל בו במין חיוך הססני קל. ‘אני לא בדיוק יודע. אתה פשוט נראה… בחור טוב.’

‘לא,’ צעק ג’ונה, זועם פתאום — זינק על רגליו. ‘לא, לא, לא. אני לא נראה בחור טוב. אני עורך דין תאגידי. אתה יודע מה אנחנו עושים פה? כשחברות דוחפות עופרת לאספירין לתינוקות, למי לדעתך הן מתקשרות? זה מי שאני.’ הוא קלט שהוא רוכן לפנים באגרופים קפוצים על השולחן, והוא כנראה מבהיל קצת את דני, כי דני נצמד אל משענת הכיסא כאילו הוא פוחד שג’ונה עומד לזנק מעל השולחן ולהתחיל להחטיף לו. ג’ונה הכריח את עצמו להתיישב בחזרה. ‘אני לא מישהו שאתה צריך להיות כן איתו,’ הוא סיכם. הוא הרגיש קצת מעורער נוכח התגובה שלו עצמו — והדליק סיגריה חדשה.

‘סליחה שאמרתי את זה,’ אמר דני כעבור כמה רגעים. ואז בקול שקט ומלא תקווה הוסיף, ‘אז אני לא צריך לפחד שתגיד משהו?’

ג’ונה בהה בדני בעיניים ריקות — כפי שבהה בלוח שחמט כשמצא את עצמו במט לא צפוי בעליל. הוא לא בהכרח התכוון להגיד משהו לבקי — אבל גם לא בהכרח התכוון לא להגיד. עד שדני הופיע הוא לא חשב על זה בכלל, טרדות אחרות העסיקו אותו בסוף השבוע. אבל עכשיו כשחשב על זה — ראה שיש משהו בדבריו של דני. כפי שהסביר זה עתה בנחישות כזאת, הוא לא איזה צלבן מוסרי מתחסד — ובטח לא נעשה כזה בסוף השבוע. מי הוא שישפוט מה נכון ולא נכון, מה יש לגלות ומה יישאר חבוי? חוץ מזה, אם הוא באמת יספר לבקי, מה ישיג בזה חוץ מלהרוס את אושרם של שני אנשים: לשבור את האירוסים שלהם, אולי אפילו לדרדר אותה להישנות נוירוטית של פגיעה עצמית? תוצאות כאלה הן בדיוק הסיבה לכך שאסור לאדם ליטול על עצמו להתערב בחיים של אחרים, הוא חשב. ואף על פי שהרגיש שאפשר בהחלט להעלות טיעון נגדי, הוא לא ראה את הצורך להיות זה שיעלה אותו בהכרח. הוא אמר לעצמו שהשורה התחתונה היא שהוא רוצה שבקי תהיה מאושרת — ודני גורם לה אושר.

‘זה לא קרה,’ אמר ג’ונה.

‘זה לא קרה,’ הזדרז דני לענות.

‘ושום דבר לא יקרה שוב.’

‘אני נשבע באלוהים שבשמים, אני אעשה כמיטב יכולתי.’

‘זוכר מה אמרתי על להיות כן איתי?’

‘אין מצב שזה יקרה שוב. או שמשהו יקרה. שום דבר לא יקרה. קלטתי.’

‘יופי,’ אמר ג’ונה. אבל משעדיין הרגיש לא מרוצה, מטוב הלב או רוע הלב היחסי שלו בסיטואציה — לא היה לו ברור עם איזה צד של המאזניים הוא מנסה להתיישר ברגע זה — הוא הוסיף, ‘ואם אי־פעם תגיד לי מילה אחת על חברה או קרן או דוח רווח שהשגת, אני…’

‘בחיים לא. בחיים לא. ככל שזה נוגע לך, אני עובד באוטו גלידה. הה־הה־הה.’ הצחוק המזויף חזר. מוזר, חשב ג’ונה — ופתאום עלתה בו התהייה אם נפל קורבן לתרמית. כך או כך, הוא רצה שדני ילך, והיה נדמה שזה גם מה שדני רוצה. הוא כבר קם וצעד לאחור לעבר הדלת.

‘תודה רבה, ג’ונה,’ הוא אמר. ‘זה באמת לטובת כולם.’ הסיגריה עדיין דלקה בין אצבעותיו — הוא הביט בה, הביט בג’ונה, הסתכל סביבו באי־נוחות, ולבסוף החליט לקחת את הסיגריה איתו ויצא.

לא היתה לו זכות להחריב את אושרה של בקי. דני צדק — זה לטובת כולם. והוא הרגיע את עצמו, שזה בדיוק מה שהיה עושה לפני יום שישי בלילה. אבל אז הוא כיבה את הסיגריה מתחת לשולחן והפסיק להעמיד פנים שעשה את הדבר הנכון או הלא נכון, או לטובת כולם, בִּמקום בדיוק את מה שדני רצה שיעשה: את מה שהיה לו הכי נוח לעשות. הוא ניגש בהכרת תודה אל קופסאות התיקים של ‘בי־בי־אי־סי’.

לקח לדולורס שעתיים לחזור עם החליפה, אבל היא היתה בצבע כחול כהה ובמידה הנכונה והעניבה היתה תואמת, והיא אפילו חייכה אליו כשהושיטה את השקית של מייסיס, אולי אותתה לו שהכול נסלח. הוא סגר את הדלת אחריה, שלף את הסיכות והנייר הדק מהבגדים החדשים, התחיל לפתוח את החגורה שלו. אבל היה בזה משהו בלתי הולם איכשהו, להתפשט בעבודה — כמו לסמס בהלוויה. אז הוא הזדרז ולבש את החליפה החדשה בגבו אל הדלת, ליתר ביטחון. אבל אחרי שהידק את העניבה ותחב את הג’ינס והחולצה לתיק, היתה לו תחושה שאולי, רק אולי, החזיר לעצמו איזו שליטה על חייו — השאיר את שרידי סוף השבוע הכאוטי מאחוריו.

כמה שעות של עיון בתיקי ‘בי־בי־אי־סי’ ללא הפרעה עזרו גם הן לאשש את תחושתו. הוא עבר על ערימת הקופסאות, והתיקים יצאו בזה אחר זה והתפרסו על השולחן, הכיסאות, הרצפה. כשנעצר לרגע לסקור את המצב, מצא משהו מחמם לב בנדידה שלהם — סמל גלוי לעין להישגו.

הוא עדיין עמד רק בתחילת הקריאה, ברפרוף, אבל האמין שכבר קלט את רוח הדברים. ‘דיומקס’, סטארט־אפ ביוטכנולוגי שהקימו חוקרים מאם־איי־טי ומשקיעים מקליפורניה, טוענת ש’בי־בי־אי־סי’ גנבה מולקולה שהיא הוציאה עליה פטנט ב־2001 והשתמשה בה כבסיס לתרופת עיניים שוברת־קופות שנקראת ‘לומין’. ‘דיומקס’ טוענת לפיכך שהיא זכאית למאות מיליוני דולרים מההכנסות על ‘לומין’ ומאובדן הכנסות ופיצויים על נזקים וכן הלאה. ‘בי־בי־אי־סי’, מצדה, טוענת ש’לומין’ מבוסס למעשה על מולקולה שהם מכנים 5F–LUM6, ש’בי־בי־אי־סי’ ייצרה והוציאה עליה פטנט ב־2002. ‘בי־בי־אי־סי’ טענה ש־5F–LUM6 ‘שונה בתכלית ובמובהק’ — משפט שחזר והופיע בתיקים בתדירות גבוהה — מהמולקולה של ‘דיומקס’. זה היה קו הגנה של תפוחים־מול־תפוזים, בעצם: ‘בי־בי־אי־סי’ לא התווכחו עם הטענה ש’דיומקס’ מחזיקה בפטנט על תפוח; הם פשוט אמרו שהם המציאו תפוז. תיאורטית, בתי המשפט הם אלה שיצטרכו להחליט איזה מין פרי בדיוק זה 5F–LUM6 — אבל התיקים הבהירו שזאת רק התיאוריה. המחקר שערכו המומחים של ‘קנינגהם וולף’ הבהיר של’דיומקס’ אין שום סיכוי לשרוד משפט שעשוי להיגרר על פני שנה או שנה וחצי, פלוס כל החודשים שיידרשו עד הפסיקה. מיעוט של בעלי מניות כבר התחיל לדרוש פשרה; החברה שרדה את השנה האחרונה רק מפני שאחד השותפים מכר את המניות שלו בתנאים איומים ונוראים; כל קרנות ההון הישנות רצו לסגת, אף קרן הון חדשה לא רצתה להיכנס. ההצגה של משפט היתה בסך הכול מנוף להשגת פשרה טובה יותר. ‘דיומקס’ תיכנס לבית המשפט, ואחרי שבועיים שבהם דאג צ’ן וג’ונה ג’ייקובסטין ושבעת עורכי הדין של ‘קנינגהם וולף’ שיושבים מאחוריהם ישפילו אותם בכל תמרון וּויכוח וקרב יריות, הם יגיעו למסקנה שלא משנה מה זה בדיוק 5F–LUM6 — הם לא מסוגלים לנצח.

ג’ונה ניחש ש’דיומקס’ החזיקו מעמד עד עכשיו רק משום שהגנֵבה של ‘בי־בי־אי־סי’ היתה שקופה כל כך. המסמכים הפנימיים הראו ש’בי־בי־אי־סי’ עשו מאמצים סמליים בלבד להסתיר את העובדה ש־5F–LUM6 באה לעולם כתוצאה מניסיון ליצור גרסה של המולקולה של ‘דיומקס’, שתהיה שונה בדיוק במידה המספקת שאפשר יהיה לקרוא לה שונה. וכשזה לא הצליח, הם פשוט קראו לאחת האיטרציות 5F–LUM6 והוציאו עליה פטנט. התכתובות של ‘בי־בי־אי־סי’ שעבר עליהן היו מלאות במה שייעוץ משפטי חיצוני היה מכנה ‘התבטאויות לא זהירות’ — משפטים כמו ‘המדע די מרשיע’ ו’אנחנו צריכים לכסות את התחת באיזה שבע־עשרה דרכים’.

בשביל ג’ונה, שום דבר מזה לא היה כמובן התגלות מסדר הגודל של הוכחה־שהם־ידעו־שהבלמים־תקולים! א־לה־ג’ון־גרישם. הוא ניחש ש’בי־בי־אי־סי’ גנבו את המולקולה כמעט מרגע ששמע על התיק. ובכל מקרה, רוב ההתבטאויות הבאמת לא זהירות היו בתכתובות דואר אלקטרוני עם יועצים פנימיים וביניהם, ולכן לעולם לא יתקבלו כראיות. חשוב יותר, הכול היה מים שאפילו עורך דין עם מחצית היכולות של ג’ונה יכול להעכיר בקלות — שלא לדבר על דאג צ’ן. כל מה שצריך זה כמה עדים מומחים מהימנים, ואיזה עשרים שאלות ערמומיות. אחרי הכול, כשיורדים לרמה המולקולרית, מי באמת יכול לומר מה זה מה, ומה שייך למי? דבר אחד שג’ונה למד לאורך הקריירה שלו ב’קנינגהם וולף’ הוא שהמערכת המשפטית — עם ההתעקשות שלה על דיוק, יסודיות, דייקנות — במקום להבהיר אי־בהירויות, למעשה נוטה ליצור אותן במקום שלא היו בו קודם לכן. משרדים כמו ‘קנינגהם וולף’ ממקסמים רווחים מייצור אי־בהירויות כבר שנים. אם ‘בי־בי־אי־סי’ זקוקים לקצת ספק בזוּק כדי לחסוך איזה רבע מיליארד דולר, הם הגיעו למקום הנכון.

ג’ונה סגר עוד תיקייה והעיף מבט החוצה מהחלון: הבניינים הסובבים נראו כמו טבלאות על רקע שמי אחר הצהריים הבוהקים — דחוסים וסוררים בעורות הבטון שלהם. הוא הביט במטוס פונה לעבר נהר האיסט, נמלי התעופה ברבעים המרוחקים. מראה מטוסים מעל קו הרקיע עורר בו עצבנות במשך כמה שנים אחרי אסון התאומים — אבל מאז כבר שוב התרגל אליהם. המטוס הזה, בדממתו, נראה כמעט שלֵו.

הוא הרגיש בטוח די הצורך, ישוב אל שולחנו שם — בחליפה, בין התיקים — להדליק סיגריה ולתת לעצמו לחשוב רגע אחד מה יהיה סופה של האי־בהירות שיְיַצר בעבור ‘בי־בי־אי־סי’. הוא לא הרגיש שום סלידה מיוחדת כלפי ‘בי־בי־אי־סי’ בשל מה ש(עכשיו היה בטוח) עשו — ובלי ספק לא יותר מכפי שהיה מרגיש לפני סוף השבוע. כך הן פשוט פועלות, החברות האלה. החינוך שלו ברוקסווד לימד אותו לא לצפות לשום דבר אחר. והרי לא מדובר בפשע — אם בוחרים לכנות אותו כך — שפגע במישהו; לא גופנית, בכל אופן. למעשה, בדיוק להפך: ‘לומין’, התרופה ש’בי־בי־אי־סי’ ייצרה מ־5F–LUM6, הצילה את הראייה של מאות אלפי מטופלים שסבלו מניוון מקולרי — זאת לפי עלוני השיווק המבריקים של ‘לומין’. המשמעות היחידה של הפסד במשפט תהיה פחות ‘לומין’ בעולם, יותר ניוון מקולרי, ופחות דולרים ל’בי־בי־אי־סי’ להשקיע במחקר ופיתוח כדי שיוכלו לייצר ולהפיץ תרופות חדשות. ג’ונה הכיר בכך שהתחשיב המוסרי שלו לא מתוחכם במיוחד, אבל הוא גם לא לגמרי בלתי מדויק.

הוא לקח תיקייה מהערימה שעל השולחן, מלאה בדוחות שנתיים של ‘דיומקס’ — פתח את הדוח העדכני ביותר וריפרף בו עד שהגיע לתמונת 7x7 של דייל קומפסטוק, מנכ’ל ‘דיומקס’. הוא היה באותו שלב של גיל עמידה שבדיוק נעלמו ממנו רמזי העלומים האחרונים: השיער השחור המסורק בקפידה הלך והידלל, שמנמנוּת ברורה הקיפה את חיוכו. במבט כללי, הוא נראה כמו חנון חביב. ג’ונה ידע שיש עשרות אלפי גברים כאלה עם תמונות בעשרות אלפי דוחות שנתיים. אבל זה האיש שעתיד לאבד את העסק שלו במידה כזאת או אחרת בשל הפעולות של ג’ונה והמשרד שלו. בדיוק מהסיבה הזאת הוא הרגיש חייב להסתכל לדייל קומפסטוק בעיניים — או לפחות בתדפיס הדיגיטלי של עיניו. הוא אמר לעצמו שהוא לא צריך להרגיש אשם. בביוגרפיה בת שתי הפסקאות מתחת לתמונה צוין שדייל קומפסטוק כבר הקים ומכר שתי חברות ביוטכנולוגיות בולטות לפני שחבר למייסדי ‘דיומקס’. במילים אחרות, הוא עשיר ויישאר עשיר בלי קשר לגורל החברה. ויותר מזה, מי שמנהל היום את הסטארט־אפ הביוטכנולוגי השלישי שלו אמור להבין טוב מכל אחד אחר שהוא מנכ’ל וג’ונה עורך דין, ושניהם ברגים במערכת בשיטה של עשיית עסקים; ובכל יום יש מנצחים ומפסידים ושותפים חדשים, צדדים חדשים לעסקאות, מיזוגים, תביעות, פשרות — ובסופו של דבר כולם מתעשרים בכל מקרה. זאת ההבטחה הגלומה בצווארון הלבן באמריקה — והמוסריות היחידה שלמישהו מהם יש עניין ליישם היא הלוגיקה הפנימית של המערכת עצמה.

אבל במקום תחושת הרגיעה שג’ונה ציפה להפיק מהרהוריו אלה, הוא הבחין באיזו הקבלה מטרידה בין המחשבות הללו לבין השיחה שלו עם דני; בין עצמו לבין האיש בתמונה. אבל זאת היתה תחושה מעורפלת חולפת, הוא לא הצליח לשים עליה את האצבע, ובסופו של דבר גם לא רצה. הוא סגר את הדוח. הוא רואה סודות בכל מקום היום, חשב.

נשמעה דפיקה קצרה בדלת ודאג צ’ן נכנס, ממורק טיפ־טופ כהרגלו. מן הסתם, דולורס לא נמצאת ליד שולחנה; מן הסתם, לא זכה למחילה מצדה. החדשות הטובות היו שדאג צ’ן מצא אותו בחליפה, ועובד בבירור על ‘בי־בי־אי־סי’. החדשות הרעות היו שהיתה לו סיגריה ביד.

דאג צ’ן עיקם את אפו בסלידה נוסח סרטים מצוירים. ‘עישון הוא עול בריאותי במקום העבודה,’ הוא אמר בסמכותיות של מי שמצטט מספרי הבשורה.

ג’ונה הביט בסיגריה שבידו, שקל כל מיני תירוצים, הצטדקויות — החליט שאם הוא הולך לשקר, למה לא ללכת על בטוח. ‘נסיבות מקילות,’ הוא אמר. ‘החברה שלי עזבה אותי. אני כנראה עובד יותר מדי. הנה הלכו שלוש שנים ועשרת אלפים דולר בתכשיטים, אבל לפחות אני יכול לחגוג את החירות החדשה שלי.’ והוא הגביה את הסיגריה.

ככל שמדובר בשקרים, זאת לא היתה דוגמית מתוחכמת במיוחד, אבל החוש שלו אמר לו שמי שאוהב כל כך מועדוני חשפניות עשוי להיות מיזוגן, ונראה שהוא צדק, כי דאג צ’ן הינהן באדישות לאות הכרה — הדבר הכי קרוב לאהדה ברפרטואר שלו. ‘מי שלא עובד בדרך כלל לא מבין מה זה דורש ממי שכן.’

‘אני יודע למה אתה מתכוון,’ שיקר ג’ונה שוב. ‘בכל זאת, אני מתנצל.’ הוא כיבה את הסיגריה.

‘אני טס לוושינגטון אחר הצהריים להכין לקוח לעדות בקונגרס. זה היה לא צפוי, ולרוע המזל אני צריך לבטל את הפגישה שקבענו לאחר הצהריים.’ הוא החווה בידו בעדינות על התיקים של ‘בי־בי־אי־סי’. ‘אתה מבין את הכיוון שלנו?’

‘לא הייתי רוצה להיות עורך הדין של ‘דיומקס’.’

דאג צ’ן הביט בג’ונה רגע ואמר, ‘ביום שלישי העשרים וארבע יש פגישה של היועצים המשפטיים הפנימיים של ‘בי־בי־אי־סי’ בלוס אנג’לס. אני נוסע לקליפורניה עוד לפני הפגישה הזאת עם קווין פיליפס ופרנק צ’פמן. נראה לי שכדאי שתצטרף אלינו לטיסה, כי אנחנו הולכים לדון באסטרטגיה הכללית.’

ג’ונה למד מהתיקים שקווין פיליפס ופרנק צ’פמן הם היועץ המשפטי הראשי והמנכ’ל, בהתאמה, של ‘בי־בי־אי־סי’. ‘אני אבקש מדולורס להשיג את הפרטים מהעוזרת שלך ולהזמין לי כרטיס,’ אמר ג’ונה.

‘אין צורך,’ אמר לו דאג צ’ן. ‘אנחנו יוצאים מהמשרד ביום שני וטסים במטוס של ‘בי־בי־אי־סי’.’ הוא אמר את זה כאילו טיסה במטוס פרטי היא דבר שגרתי כמו לתפוס את הרכבת המהירה מרחוב 14.

ג’ונה הצליח להנהן בקור רוח מקביל. ‘נשמע טוב,’ הוא אמר.

‘אני חוזר מוושינגטון ביום חמישי. אז נתחיל להתכונן ונמשיך בסוף השבוע. תקדיש קצת מחשבה לכל סיוע נוסף במשרד שאולי תזדקק לו.’

‘מאה אחוז.’

ואז, בלי שום שינוי ניכר במצב הרוח או התודעה, דאג צ’ן הוסיף, ‘נדיר שתכשיטים נותנים תשואה על ההשקעה.’ הוא יצא וסגר את הדלת בשקט.

ג’ונה נעץ עיניים רגע בדלת הסגורה — והתחיל לצחוק: בגלל האבסורדיות של האמירה האחרונה, ויותר מזה — בגלל הקריירה שלו שמתקדמת פתאום כל כך נפלא. משהו בעבודה שלו בטח הרשים מישהו בדרגים העליונים של ההיררכיה ב’קנינגהם וולף’ — דאג צ’ן או איה פובאדה או מישהו אפילו גבוה מהם. והאירוניה הכי גדולה היא שהתפקוד שלו בימים האחרונים היה עלוב כל כך. ממש בדיחה, בעצם: הוא מגשש כל אחר הצהריים אחרי שישן כל הבוקר וכל היום הקודם, ועכשיו הוא עומד לטוס במטוס הפרטי של ‘בי־בי־אי־סי’ עם מנכ’ל ‘בי־בי־אי־סי’, ולבחור את עורכי הדין שיעבדו תחתיו.

הוא קלט: הוא הולך להיות שותף. הוא כבר ידע — הוא כבר הניח — אבל עכשיו זה קיבל איזה מין ודאות רבה יותר במוחו. הוא באמת יטוס במטוסים פרטיים, יהיה מיליונר, ישיג את מה שהתאמץ שנים רבות כל כך להשיג — אחרי הכול. ‘מי שלא עובד בדרך כלל לא מבין מה זה דורש ממי שכן, דאג?’ הוא אמר, וצחק. ‘אין לך מושג.’ הוא היה כל כך חדור תחושת ניצחון, כל כך מלא הקלה והכרת תודה בעקיפין, שצחק כמעט עד סף דמעות.

כשצחוקו שכך לבסוף, הוא שב ופתח את הדוח השנתי של ‘דיומקס’ במין נדיבות רוח — הסתכל שוב בתמונה של דייל קומפסטוק. לא היתה לו בעיה להודות שהוא מרחם עליו באיזה אופן מופשט. עכשיו תורו להפסיד. אבל במוקדם או במאוחר מגיע תורך, והפסד עשוי רק לעורר בו השראה לייסד חברה ביוטכנולוגית נוספת, ואולי הפעם להיות זה שגונב במקום זה שגונבים ממנו — ולשכור עורכי דין טובים יותר.

ג’ונה נשען לאחור בכיסאו והחליט לחגוג את הצלחתו האחרונה בעישון סיגריה נוספת. אמנם חבל שהוא הולך ומתמכר שוב, אבל זה רק אומר שיהיה עליו להשקיע מחדש את כל העבודה הדרושה לגמילה מחדש. הוא עשה את זה פעם, הוא יכול לעשות את זה שוב. הסיגריה הזאת, החליט, תהיה האחרונה שלו.

עכשיו, כשהיו לו ימים במקום שעות לגמור לקרוא את התיקים של ‘בי־בי־אי־סי’, התחוור לו שהוא מתקשה יותר לשמר את המוטיבציה להמשיך לחרוש את אלפי העמודים במסמכים שלפניו. הוא העיף מבט בשעון שבטלפון: השעה היתה כמעט ארבע. הוא החליט לשתות עוד כוס קפה. הוא לקח את הספל של ואסאר מהשולחן ויצא מהמשרד. דולורס עדיין לא חזרה אל שולחנה — או שיצאה לארוחת צהריים מאוחרת או שפשוט לא עשתה את עבודתה. אבל הוא רק חייך נוכח זאת — זיהה איזו אירוניה משעשעת בעובדה שממש בעודו מטפס ועולה בסולם של ‘קנינגהם וולף’, תפקודה של דולורס הולך ומידרדר. בכל מקרה, כשותף תהיה לו עוזרת שאף פעם לא תפנה לו עורף.

כדי להגיע למטבח ולמכונת הקפה, היה עליו ללכת במסדרון שגובל מצד אחד בארוניות תיוק בגובה שלושה מטרים ומצד שני בכוורת של חללי עבודה. כשפנה למסדרון הזה, ראה גבר עירום פותח מגירה וגוחן בזעף לבחון את תכולתה. האיש עמד בצללית מושלמת ביחס לג’ונה — כך שג’ונה היה יכול לעקוב אחר קו העור החשוף מצווארו של האיש מטה אל כתפו וקימור הגב ובית החזה עד המותניים — תחת וזין — ירכיים, שוקיים, כפות רגליים. המחשבה הראשונה של ג’ונה היתה שבנקאי ההשקעות העבירו את טקס הבונוס שלהם לקומות של ‘קנינגהם וולף’, אבל כשסובב את ראשו ראה שכל חללי העבודה, המעברים ביניהם, המסדרונות מעבר להם ופתחי המשרדים מלאים אנשים עירומים: מתמחים עירומים, עוזרים, אנשי אדמיניסטרציה, עורכי דין, וכן, שותפים — כולם עובדים בלי להקדיש שום תשומת לב לעירומם. עורך דין מקריח שמתמחה בניירות ערך מעך את כרסו לקפלים שעה שישב ברפיון אל שולחנו והצמיד טלפון לאוזן ביד שעירה; שדיה הצרים והארוכים של עורכת דין שמתמחה במיזוגים ורכישות השתלשלו מחזהּ, טפחו קלות זה בזה שעה שלקחה טלפון מעמיתה שזוף הזרועות וחיוור החזה. שני עורכי דין מקורס הקיץ של ג’ונה, סטיב וייסמן וריץ’ קמרון, למרות קרבתם וחשיפותם של איברי מין עירומים — נימול ולא נימול, בהתאמה — לגמו קפה רותח שעה שהינהנו ברצינות זה לזה. לאן שג’ונה הסתכל: תיקיות תחובות בבתי שחי שעירים, טבורים לחוצים לשפת שולחנות, בשר זרועות מיטלטל לקצב אצבעות מקלידות, רגליים משוכלות על שֹער ערווה — תחתים שרועים כמו בצק על מושבי ניילון, ועור דחוס כמו ופל ברשת המשענות.

‘אתה יכול לבוא בחמש לישיבה עם סקוט והצוות של אל־ג’יי־פי?’ שאלה ורוניקה סניידר, עורכת דין ג’ינג’ית קטנת־גוף עם קשת של שומות ונמשים על החזה, והילות כהות קטנות מתנוססות על שדיה כמו כיפות זעירות.

בלי לענות התקדם ג’ונה לעבר המעלית, שסיפקה לו מפלט בשעתו מהחיזיון הקודם. אבל כשהדלתות נפתחו, הוא ראה שגם השָרָת בפנים עירום — הודי, נמוך, קווצות שיער לבנות מעל האוזניים ופנים נעימות והחזה כמעט בשיפוע אנכי שמתחיל בפטמות, וכל השאר הסתתר למרבה ההקלה מאחורי פח אשפה בגובה מטר ועשרים שניצב לפניו. ג’ונה נכנס ולחץ L ובהה ברצפה. אבל רצפת המעלית היתה מרוצפת אריחים ממורקים כמעט כמו ראי, וכשהשרת יצא ג’ונה ראה את ההשתקפות של בשר גבו המדולדל בצורת V הפוך, כתם בהרת־לבנה על השוק הימנית — ולרגע קט — קצר אבל מספיק — קלט את צדם התחתון של שקיק האשכים והפרינאום שלו.

פעם זואי אמרה לג’ונה שכשהיא הולכת ברחוב בניו יורק, היא תמיד מרגישה כאילו היא האדם היחיד שהולך בכיוון שהיא הולכת בו — שכל אדם אחר על המדרכה צועד לעברה. זה היה בימים הראשונים, המאושרים של מערכת היחסים שלהם; ההערה הזאת נראתה לג’ונה בשעתה חושפנית מאוד (בנוגע לפסיכולוגיה של זואי) ומלאת תובנה (בנוגע לניו יורק) — וגרמה לו להתאהב בה אפילו יותר — באותם ימים היה נדמה שאהבה כלפי זואי היא הרגש היחיד שמעניין אותו. הימים האלה עברו מזמן, כמובן — אבל בכל פעם שהבחין בתופעה המדרכתית הזאת בעצמו, חשב עליה בחיבה. הוא לא חשב שהסיבה היא שניו יורק מעוררת בך בהכרח תחושה של בידוד — גם אם לפעמים כן — אלא שניו יורקרים תמיד צועדים מתוך כוונה החלטית: אמונה עמוקה בחשיבות הגעתם למקום שהם הולכים אליו. כשעמדת בדרכם של אנשים כאלה, באורח בלתי נמנע הבחנת בהם יותר מאשר באנשים שצעדו לידך, מאחוריך. לעתים קרובות מאוד הם גם היו האנשים שחצצו בינך לבין המקום החשוב במיוחד שנמצאת בדרכך אליו.

לפיכך, כשג’ונה יצא אל המדרכה וניצב בפני זרם של הולכי רגל עירומים שמתקדמים לעברו, הוא חשב בעגמומיות על זואי — בצביטה של נוסטלגיה לזמנים טובים, פשוטים ופרוזאיים מזה. הוא נגרף אז בגל של נתחים ומשטחים ומצבורים של בשר — משורטטים זה על זה בגודל וצורה וצבע — ערב־רב עצום של זרועות לבנות וזרועות כהות מהן, רגל פה, זרועות עירומות דוחפות עגלת תינוק ותינוק עירום — בטן ששֹיער שחור מזדחל עליה כמו עשב על אדמה מסתורית. הוא התחיל ללכת בכיוון הבית, ככל שהיה מסוגל לנחשו. האם זאת פנטזיה? הוא שאל את עצמו — להיות מסוגל לראות את כל מי שהוא רוצה עירום? אבל התברר שהפנטזיה הזאת שונה לגמרי מלהצטרך לראות כל אדם בעירומו: הרוכל העירום שכתפיו התעוותו כששָלה במלקחיים נקניקייה ממים מהבילים — גבשושיות בולטות של עמוד שדרה של איש שליחויות עירום, מתוות קשת לעבר מטבע שנפל. כשראה נשים צעירות, נשים מושכות, משהו בַּשֶפע, בהיעדר המודעות שלהן לעירומן שינה את זה — מתח העור על הבטן, מלאוּת השדיים, מוצקות הירכיים וסלסלי שֹער הערווה — כולם היו יותר עובדה פשוטה של גופיהן מאשר תכונות גוף הראויות להתפעלותו. כל מה שעשוי היה להיות ארוטי ומושך בגוף אחד מסוים, אבד בשטף הגופים הכללי — בַּמשותף לכל הגופים סביבו: כל מה שרך, כל מה שמיטלטל. הוא ראה בזה משהו עצוב נורא — כי זה מה שהם באמת. רק רצועות בד דקיקות מסתירות אותם, מגוננות עליהם מפני כך. מתחת לבגדים של כל ניו יורקר, מתחת לעבודה ולתואר ולסיבה הדחופה שבגללה הוא נמצא על המדרכה — יש בן אדם עירום: וגם הוא —

וזה שבר את לבו של ג’ונה.

6. הבטחה עצומה

באחד מימי ראשון בשלהי אוגוסט לפני שנתה האחרונה של ג’ודית בתיכון, היא והוריה הלכו לראות סרט באולם העצמאי שנפתח לאחרונה במרכז העיר. כשהסרט נגמר כבר היה חשוך בחוץ — האוויר ‘יותר של סתיו משל קיץ’, העירה האנה, אמא של ג’ודית. הם חצו את הפארק העירוני אל מסעדה סינית שאכלו בה מדי פעם, חלקו ארוחה של לו מיין עם ירקות, עוף עם ברוקולי, כופתאות מאודות — ההזמנה הרגילה שלהם. אחר כך נסעו הביתה — דיוויד, אבא של ג’ודית, נתן לה לנהוג בסאאב החדשה שקנה זה עתה. כשהגיעו הביתה, ההורים של ג’ודית התמקמו בסלון: האנה על הספה עם יריעות ההגהה של אנתולוגיה של שירת נשים במאה העשרים שערכה; דיוויד ענה על אימיילים בלפטופ שלו, מקליד בשתי אצבעות, מדי פעם שאל את אשתו שאלה של ניסוח או טקט. ג’ודית שמה דיסק של ג’יימס טיילור במערכת, לקחה את העותק שלה של תשבץ יום ראשון של הניו יורק טיימס (שלושתם אהבו לפתור את התשבץ ביום ראשון, אז בסופי שבוע הם קיבלו משלוח של שלושה עיתונים), ונשכבה על הרצפה בסלון בברכיים כפופות וקרסוליים משוכלים באוויר, מפעם לפעם טפחה קלות בעט על אפה בשביעות רצון לא־מודעת שעה שהתקדמה בפתרון התשבץ. בשלב מסוים הרימה את עיניה וראתה את אבא שלה מתבונן בה.

‘מה העניין?’ היא שאלה אותו.

‘מצלם לעצמי תמונות מנטליות,’ הוא אמר לה בחיוך עצוב במקצת, העיף מבט באשתו וחזר להקליד. הקולג’ — הטראומה הגדולה של משפחות אמריקאיות — התקרב בצעדי ענק.

ג’ודית כבר ניגשה למבחן הכללי ולמבחני המקצוע לקבלה לאוניברסיטה, לקחה חצי תריסר קורסי הכנה מתקדמים לאוניברסיטה ונבחנה בהם. היא כבר מיצתה את היצע הקורסים בצרפתית בגוסטב, ולכן אירגנה לה שיעורים פרטיים עם פרופסור בקולג’ שהוריה לימדו בו. בקיץ האחרון בילתה שישה שבועות בתוכנית לתלמידי תיכון ב’ייל’.

החוויה האחרונה הזאת חיזקה את החלטתה לנסות להתקבל לשם מוקדם מהרגיל. היא נטתה לכיוון הזה ממילא — האנה למדה שם לתואר הראשון — אבל העלייה במדרגות ספריית ‘סטרלינג’ דמוית המקדש, התחושה הלא בלתי מציאותית כשחצתה את הסף, שהיא נכנסת אל תחומם של המוחות המצטיינים, המעולים, המבטיחים ביותר במדינה, העלתה אדוות נעימות בנחרצותה. ובשעה שצעדה מתחת לתקרת הקשתות של אולם הקריאה, כשהאור נשפך פנימה מבעד לחלונות הגותיים המקושטים על פני שורות של שולחנות עמוסי סטודנטים הרכונים על לוחות כתיבה ולפטופים, ערימות של ספרים בצדם — היא הגיעה למסקנה שכאן מקומה.

טופסי המועמדות היו מאמץ קבוצתי. כעבור שנים ייראה לה אנכרוניסטי בצורה נוגעת ללב, שהיה עליהם להשתמש במכונת כתיבה למילוי הטפסים: העמידו על שולחן האוכל את האולימפיה SM9 הישנה שהאנה הדפיסה בה את הדוקטורט שלה, פרשו סביבה את כל הטפסים והחיבורים וההמלצות והתעודות. לאט־לאט הרכיבו את כל חייה האקדמיים של ג’ודית — שהיו פחות או יותר כל חייה — בתוך מעטפה אחת. אחר כך ‘חתמו אותה בנשיקה’, כדברי דיוויד — ושלחו אותה לניו הייבן.

חברותיה לכיתה בגוסטב שקיוו שמי שעתידה לשאת את נאום הפרידה של המחזור תקבל את עונשה כשיגיעו התשובות מהאוניברסיטה, התאכזבו. היא ואמה הכינו ארוחת ערב יחד במטבח כשאביה חזר הביתה מיום הוראה — והמעטפה השמנה המבשרת־טובות עם החותמת הכחולה של ייל בראש ערימת הדואר. היא זוכרת ששמעה את האקורדים המוכרים, דמויי המארש, של All Things Considered ברדיו במטבח כשפתחה את המעטפה. לא היה ספק רב באשר לתכולתה, כמובן; מצד שני, האם היה ספק אי־פעם? היא קיבלה כוכבים מוזהבים, הערכות מזהירות, ציונים מעולים — כל החיים. היא היתה בתם של שני אקדמאים שידעו שניהם דבר או שניים על תהליכי הקבלה לאוניברסיטה — הכירו פרופסור או שניים, לצורך העניין, בייל. לא יהיה מוגזם במיוחד להגיד שהם ראו בהתקבלות של ג’ודית לכל אוניברסיטה שתבחר בה זכות מולדת. אבל גם אם איש מהם לא היה מופתע, כשהקריאה מהדף שבראש ערימת הניירות שבמעטפה את המילה ‘ברכותינו’, בכו כולם והתחבקו.

הם אכלו גלידה ישר מהמקפיא, עיניהם עדיין אדומות, וג’ודית העירה כמה זה מוזר ששלושתם עבדו קשה כל כך להגיע לנקודה שתסמן את התמוססות המשפחה כפי שהכירו אותה. ‘זאת דרכו של עולם,’ ענתה האנה. ‘אנחנו רק יכולים להכין אותך כמיטב יכולתנו לחיים שיהיו לך. לא היינו רוצים לנעול אותך בחדר שלך למשך שארית חייך.’

‘דוחפים אותך החוצה מהקן!’ הוסיף דיוויד — אבל הוא לא הצליח לשמר את הנימה העליזה שפתח בה, וכשסיים התחיל לבכות שוב.

במהלך החודשים הבאים ג’ודית באמת הרגישה לפעמים אֵבל למחשבה על כך שתעזוב את בית ילדותה, את הוריה. אבל לעתים קרובות יותר היתה מלאת התרגשות: לקראת אתגרים חדשים — לקראת הצעד הבא. היא קראה את ידיעון הקורסים של ייל וסימנה אפשרויות; היא התכתבה עם פרופסורים במחלקות ששקלה לחוג הראשי שלה (אנגלית, צרפתית, דתות); היא קראה על פוריטניזם, על מושבת ניו הייבן, על ייסוד ייל ב־1701. וברגעים של הרגשה רעה במיוחד נוכח הפרידה הצפויה מדיוויד והאנה, היתה מזכירה לעצמה, או שהם היו מזכירים לה, שתמיד יפרידו ביניהם רק כמה שעות נסיעה במכונית.

באביב היא קיבלה אימייל משותפתה העתידית לחדר. בחורה ששמה מִילִים אוֹ: קוריאנית מצפון ניו ג’רזי, שגם היא מסיימת ביוני בית ספר פרטי לבנות. היא נראתה מחויבת לא פחות מג’ודית לכונן את חדרן כמקדש של שלווה נינוחה הדדית: כיבוי אורות באחת־עשרה, מוזיקה שאין הסכמה לגביה באוזניות. די אם נאמר שהן הסתדרו מהרגע הראשון.

באחר צהריים שמשי ובהיר כיאות של יום קיץ, ג’ודית סיימה את לימודיה באקדמיית גוסטב לבנות. היא וחברותיה לכיתה, לבושות לבן, עם זרי גרדניות לבנות בשיער. לבן לא היה צבע מחמיא לג’ודית. בתמונות היא נראית קצת כמו נר ענקי עם פתיל שחור בולבוסי. בוגרת גוסטב, כיום שופטת בית המשפט העליון, היתה הנואמת בטקס הסיום. ‘לאן שהשנים הבאות לא ייקחו אתכן,’ היא אמרה להן, ‘הלקחים שלמדתן כאן בגוסטב יהיו הרוח בגבכן.’

אחר הצהריים דיוויד והאנה ערכו לג’ודית מסיבה בחצר האחורית רחבת הידיים של בית הלבֵנים הקולוניאלי הדו־קומתי שלהם: קייטרינג, אוהל, חברי משפחה, חברות של ג’ודית ובנות כיתה, המורים האהובים עליה (רובם, בכל אופן). כולם חיבקו את ג’ודית, אמרו לה כמה הם גאים בה, כמה מזהיר העתיד שצפוי לה. היא לא בדיוק ידעה איך להתנהג במוקד כל תשומת הלב הזאת; היא לא היתה יהירה מספיק להתייחס למתרחש כמובן מאליו, אבל גם לא ענווה מספיק להיות נבוכה באמת ובתמים. היא מצאה את עצמה לוקחת מהבר כוס סודה אחרי כוס סודה, שהוליכו לצורך חוזר ונשנה להיכנס הביתה להשתין.

דודה של ג’ודית, נאיומי, ובתה מרגרטה באו גם הן למסיבה. אמא של ג’ודית ואחותה לא הסתדרו טוב, היו כמו שדיוויד כינה, ‘לא מתאימות מלידה’. דיוויד והאנה לא פירטו, אבל ממה שג’ודית הבינה, נאיומי תמיד העמידה את עצמה כיִין חופשי־ברוחו לעומת היאנג הקונבנציונאלי ההדוק של האנה, עובדה שכבר עשרות שנים מרתיחה את האנה יותר מכל דבר אחר. ומאחר שהאנה ונאיומי התראו לעתים רחוקות מאוד, ג’ודית התראתה עם מרגרטה לעתים רחוקות מאוד, למרות העובדה שבת דודתה היחידה היתה בת גילה.

‘הבית שלכם מגניב לגמרי,’ אמרה לה מרגרטה שעה שישבה ברגליים משוכלות על המדשאה, הרחק מכל שאר האורחים שדיברו זה עם זה. לעומת הלבן־ותחרה של ג’ודית, מרגרטה לבשה חולצת באטיק צבעונית ומתנפנפת וג’ינס קרועים בראוותנות.

‘תודה,’ אמרה ג’ודית.

‘אני לא מאמינה שאת הולכת ל’ייל’. כאילו, מי באמת הולך ל’ייל’? מבינה?’

‘תודה,’ חזרה ג’ודית. ‘את כבר יודעת לאן את הולכת?’ היה אמצע יוני, כך שאם מרגרטה הולכת לאנשהו היא כבר אמורה לדעת את זה, אבל ג’ודית ניסתה לשמור על טקט.

מרגרטה משכה בכתפיה. ‘אולי אני אסע לגור עם אבא שלי בהולנד.’ היא העבירה את כפות ידיה על קצות הדשא. ‘אני לא באמת מאמינה בקיום מסודר. אל תיעלבי.’ ג׳ודית הינהנה באי־נוחות מסוימת — בתחושה שהיא מגלמת את מערכת היחסים של אמה עם אחותה בשיחה הזאת עם בת דודה שלה. ‘רוצה לעלות לחדר שלך להתמסטל?’ שאלה מרגרטה. ‘יש לי חומר ממש טוב.’ ג’ודית נאלצה להודות שהיא מסתקרנת — אבל הרעיון לעשן מריחואנה כשכל השכנים והמורים והחברים של ההורים שלה מקובצים אצלה בבית נראה לה מטופש ולא הולם. (אם כי בשנים הבאות היא תזכור את זה כהצעה טובת לב).

‘לא תודה,’ אמרה לה ג’ודית.

‘מגניב,’ ענתה מרגרטה. ‘חכי רגע, פשוט תעמדי שם.’ היא הכניסה יד לתיק הסרוג שנח לצדה על הדשא והוציאה מצלמת פולרואיד. ‘אני עושה פרויקט אמנות. זה כאילו פרצופים של אנשים והעולם שהם חיים בו. ואַת והבית שלך והמדשאה והכול, זה פשוט מושלם.’ ואז, לפני שג’ודית הספיקה להגיב, היא אמרה, ‘תחייכי!’ וצילמה. ‘אני אשלח לך את כל העסק כשזה יהיה גמור,’ אמרה לה מרגרטה בעודה מנופפת את התמונה באוויר. ג’ודית הינהנה — ובעל כורחה היתה מלאת ספק שתראה את התמונה שוב אי־פעם.

כמה שבועות לאחר מכן יצאה משפחת בולברוק לחופשה משפחתית אחרונה לפני שג’ודית עוזבת את הבית: הם נסעו לאוסטרליה, שנירקלו בשונית הגדולה. כשחזרו בתחילת אוגוסט, התחילו בעבודה המעשית של הכנסת ג’ודית לאוניברסיטה: ארזו את הדברים שלה בקופסאות קרטון, קנו לה מחשב חדש וחלוק רחצה חדש וסדינים חדשים וכל דבר אחר שהיו מסוגלים לחשוב עליו. היא נפרדה מחברותיה, הבנות שהתפזרו לאוניברסיטאות עילית משלהן — קולומביה, הרווארד, דארתמות’, ולסלי וכל השאר. היה בפרידות האלה עצב, אבל עצב מסויג. כולן עזבו למקומות שרצו להיות בהם.

בלילה לפני שהיא והוריה היו אמורים לנסוע לניו הייבן, ג’ודית גילתה שהיא לא מסוגלת להירדם, ראשה היה עמוס מחשבות — ציפיות, תקוות, פחדים, זיכרונות — מכדי למצוא מרגוע. בסופו של דבר קמה מהמיטה, פסעה בשקט בבית הישֵן, לקחה את המפתחות מהקערה בכניסה ונכנסה למכונית הסטיישן המשפחתית, שהיתה עמוסה עכשיו בקופסאות קרטון מלאות בחפצים שתיקח איתה לאוניברסיטה. היא נסעה זמן־מה בלי שום יעד בראש — פשוט במסלולי עיר הולדתה שנסעה בהם מיום שהיא זוכרת את עצמה, עד שבסופו של דבר הגיעה לראש השביל, השביל שהוליך אל הנחל: הרקע לזיכרונות החזקים והפיקנטיים ביותר ממה שכבר החל להצטייר בעיניה כילדותה. לבושה במכנסי הספורט הקצרים מגוסטב ובסווטשרט של ייל שקיבלה מהוריה בסיום הלימודים, היא צעדה ביער בחושך — מנסה לקלוט את הפחד שהרגישה כחלק מן הלילה עצמו — והגיעה לשפת המים.

הירח זרח מבעד למרווחים בין העצים, אורו כסוף ומתפזר על מי הנחל השחורים. היא זיהתה השתקפות של עצמה בזה, במשחקי החושך והאור. היא גילתה שפכפוך הנחל חזק ביותר בלילה — קולו כמו מהדהד את דממתו הגדולה יותר של היער. היא חלצה את נעליה — הרגישה את חלוקי הנחל והאדמה הרכה שוקעים תחת כפות רגליה — ואז נכנסה למים.

כל בוגרת בגוסטב היתה צריכה להשלים פרויקט מיוחד כתנאי לסיום הלימודים. ג’ודית כתבה על תפיסת הזמן היהודית. מאז ביקורה בישראל בקיץ שאחרי כיתה י’, היהדות תפסה מקום מרכזי יותר בלימודיה ובחשיבתה. היו אפילו ימים שהשתעשעה ברעיון להיות רבה. (ומי יודע, חשבה לפעמים מאוחר יותר — אולי עוד תהיה.) במסגרת הפרויקט היא כתבה על כך שהנרטיב של התנ’ך ליניארי — שכל מאורע מוביל לבא בתור, ובכל המקרים האלה יש התקדמות של גניאולוגיה והיסטוריה: הבטחת אלוהים לאברהם, הוצאת צאצאיו ממצרים, מתנת עשרת הדיברות למשה וכן הלאה וכן הלאה. הרעיון הזה של זמן ליניארי עומד בניגוד לזמן שמתקיים בריטואל היהודי, שאינו ליניארי אלא דווקא מעגלי, מחזורי, בנוי סביב מועדים שחוזרים מדי שבוע, מדי שנה. שני סוגי הזמן האלה מתקיימים יחד, היא כתבה, בחיים של כל יהודי מאמין, שמאורגנים סביב מאורעות מפתח במחזור החיים: ברית מילה או מתן שם; בר או בת מצווה; נישואים תחת חופה; ברית מילה או מתן שם לילדיך שלך. ‘כל שבוע מסתיים בשבת, יום המנוחה,’ כתבה ג’ודית בסיכומה, שהמורה סימנה לאורכו אינספור סימני וי מהללים. ‘דבר זה מעניק לכל שבוע אותה צורה, אותו אופי, אותן תימות. בדיוק באופן הזה, מאורעות מחזור־החיים היהודי, מלידה עד מוות, מעניקים לכל חיים מבנה זהה מעצם מהותו. כל חיים, ויהיו ההבדלים בין פרטיהם אשר יהיו, מונחים בידי אותו סיפור יסוד, על פני הדורות ולאורך הזמן.’

כשכתבה את המילים האלה, היא האמינה בהן — המושג בולשיט היה מתועב בעיני ג’ודית קליין בולברוק. אבל היא האמינה בהן במישור העובדתי, ההגיוני — היא לא ראתה בהן אמת עמוקה יותר — אמת שלמילים עצמן אין סיכוי להביע. היא לא הרגישה אותן כפי שהרגישה עכשיו: כשעמדה עד קרסוליה במי הנחל הקרים, מרחק צעדים אחדים מהמקום שבו איבדה את בתוליה — בלילה האחרון למגוריה בעיר היחידה שגרה בה מעודה. היא ראתה בעיני רוחה תמונה של ספירלות עולות בכל צבעי הקשת — הרגישה את עצמה חלק מהתמונה הזאת — מוחזקת בבטחה בתוכה. הזמן אינו נפילה כאוטית לפנים, וגם אינו הידלדלות עקבית אל המוות, חשבה. הזמן מאורגן, הוא נשלט — הוא אלוהי.

היא כרעה, ידיה וברכיה שקועות במים עכשיו. אם המים היו עמוקים מספיק, אפשר שהיתה טובלת את כל גופה, עירומה מבגדיה — כדי להרגיש את עצמה, ככל האפשר, חלק מהם. ‘אני מגישה את עצמי לזה,’ היא התפללה. ‘אלוהים, עשה אותי חלק מסיפורך.’

היא נשארה בכריעת ההוקרה הזאת עד שהתחילה לאבד תחושה בבהונותיה ובאצבעותיה, עד שגבה המקושת התחיל לכאוב. ואז הזדקפה ועשתה את דרכה בזהירות לאחור לגדה. היא נעלה את נעליה, קשרה את השרוכים, חזרה למכונית. היא נסעה הביתה והלכה לישון. למחרת בבוקר הוריה לקחו אותה לאוניברסיטה.

הפרידה של ג’ודית מהוריה היתה בסופו של דבר די שקטה. אמא שלה הציעה את המיטה בחדר המעונות; הם פגשו כולם את מילים או, שהיתה מנומסת ונעימה ומאופקת כג’ודית עצמה כשפגשה את הוריה של מילים. אחר כך ליוותה ג’ודית את דיוויד והאנה בחזרה למכונית הסטיישן הריקה עכשיו, חיבקה כל אחד מהם לשלום — וזהו זה. הם חלקו כל כך הרבה פרצי בכי במהלך החודשים האחרונים בציפייה לרגע הזה, שאולי הוקל להם שהרגע עצמו הגיע סוף־סוף — ולגלות שאפשר בהחלט להתמודד איתו, שהוא יכול להיראות כמו כל פרידה אחרת. בנוסף, הם יתראו שוב בעוד שבועיים: האנה תקדם את ספרה החדש על שירה בסדרת הקראות, שאחת מהן תתקיים בחנות ספרים עצמאית בניו הייבן. הוריה יאכלו איתה ארוחת ערב ואחר כך ימשיכו לבוסטון ויטוסו לקליפורניה לשורת הקראות באוניברסיטאות בחוף המערבי. שלושתם ידעו שהחיים האקדמיים יזמנו להם הרבה הזדמנויות כאלה למפגש.

לג’ודית ציפו כמה ימים של אירועי התמצאות לפני שתלמידי השנים המתקדמות יותר יגיעו והשנה תתחיל. היא נפגשה עם היועצת שלה, שמעה נאומים מפי דיקנים ומנהלנים שונים, אכלה ארוחות צהריים בחצר עם חבריה לקולג’. האוניברסיטה לא התביישה בניסיונותיה להחדיר בתלמידיה החדשים את הרעיון שכן, זהו המוסד להשכלה גבוהה הטוב במדינה, וכן, הם באמת נמנים עם האליטה האקדמית — הנבחרים. כצפוי, ג’ודית לא התביישה לאמץ את הרעיונות הללו: הם היו פחות או יותר בדיוק מה שציפתה לו כשנרשמה לאוניברסיטה.

במהלך שבוע ההתמצאות הזה היא השתכרה לראשונה. שני בחורים בקומה שלה הצליחו להשיג ארגזי בירה ובקבוק וודקה וערכו מסיבה מאולתרת בחדרם. ג’ודית שתתה קצת בעבר: הגניבה לגימות מארון המשקאות בבתי חברות שישנה אצלן, ושתתה כמה בירות במסיבות בי’ב. אבל אף פעם לא היה בה רצון חזק מספיק להשתכר כדי להתגבר על סלידתה מטעם האלכוהול. אבל הלילה — בתחושת ההפקרות של תלמיד השנה הראשונה שבדיוק יצא מהבית — היה בה הרצון. הם שיחקו משחק קלפים שהיה כרוך בהורדת שוטים והנחיית אנשים אחרים לשתות, כשבמשך כל הזמן מתנגן ברקע דהרת הוולקיריות של וגנר. אחר כך הם שיחקו משחק נוסף שנקרא ‘אף פעם לא’, שהעניק לג’ודית את ההזדמנות להרשים את חבריה לכיתה בניסיונה המיני. לקראת חצות המסיבה קרסה לכדי מה שאפשר לכנות מפגן גועל: בני תשע־עשרה מקיאים במסדרון, מתקשרים בעיניים דומעות לחברים/חברות מימי התיכון, מילים מעולפת על הספה בפינת הישיבה הקומתית. ג’ודית סיימה את הערב במיטתו של שחקן כדורגל שגר שתי קומות מעליה — נשארה בתחתונים ונהנתה מאוד. למחרת בבוקר היא הקיפה בריצה את הקמפוס עד שכאב הראש מפרק־הגולגולת של ההנגאובר שלה (שאפילו קצת התגאתה בו, בידיעה שמדובר בפעם הראשונה בחייה) שכך, ובילתה את שלוש השעות הבאות בבחירת הקורסים לסמסטר. כשצעדה בין הבניינים המפוארים הבנויים אבן בגון־שמנת להביא את הטופס המתאים ליועצת שלה — עלי העצים בניו הייבן גרין הסגירו רמז ראשון לצבעי סתיו — קלטה שהיא מאוהבת באוניברסיטה.

עד שהגיעה אותה ארוחת ערב עם דיוויד והאנה שבועיים לאחר מכן, האהבה הזאת קיבלה ממדים של כמעט אקסטזה. היא סיפרה להם על קריאת פרוסט בצרפתית, על הפרופסור המבריק שלה לפילוסופיה של הדת. האנה ודיוויד רק חייכו והינהנו נוכח פרץ הדיבור הלא רגיל הזה מצד בתם. לאחר מכן בחדרם במלון, דיוויד אמר להאנה שארוחת הערב הזאת היא הרגע שבו ראה שבתם באמת סיימה את לימודי התיכון ויצאה מתחום טיפולם.

בסוף הארוחה כשעמדו להיפרד, ג’ודית התחילה לבכות. ‘מה קרה, חמודה?’ שאלה אותה האנה. משלא הבינה את הדמעות, היא אמרה, ‘נתראה שוב בסופשבוע הורים.’

‘לא, זה לא זה, זה רק… אני רק רוצה להודות לכם שנתתם לי את כל זה,’ היא אמרה להם.

‘לא נתנו לך כלום,’ אמר דיוויד. ‘הרווחת את זה.’

‘לא, אני יודעת, אבל…’ התחילה ג’ודית, אבל לא ידעה בדיוק איך לנסח את אופייה של הכרת התודה שהיא מרגישה. היא הסתכלה על שני הוריה — והרגישה שהיא רואה אותם, אולי בפעם הראשונה, לא רק כהוריה, אלא כאנשים: זוג נשוי לקראת סוף גיל העמידה, שמבקר את בתו היחידה באוניברסיטה; השיער של אביה היה עכשיו קרוב יותר להיות כולו אפור מאשר שחור, הקמטים המתעמקים בפניו האצילו עליו איזה יפי־תואר עמיד של שלב מאוחר בחיים; אמה, שבשערה זרק איזה ממד פרוע משלו, לבושה באלגנטיות רגועה של שמלה בהירה ושל סגול כרוך סביב כתפיה, כיוון שהיה ערב קריר. ציפתה להם נסיעה ארוכה לבוסטון לקראת הטיסה לקליפורניה למחרת בבוקר. הם הקריבו נסיעה קלה בהרבה כדי שיהיה להם זמן לאכול איתה ארוחת ערב. ‘אני מרגישה שכל מה שסיפרתם לי אי־פעם הוא אמת,’ אמרה ג’ודית.

למחרת התעוררה ג’ודית ב־07:15 בבוקר — יצאה לרוץ, אחר כך התיישבה לשולחן בחדרה במעונות, עברה על המטלה בפילוסופיה של הדת להיום, שתתה תה ירוק. השעון המעורר של מילים צילצל ב־08:30 — השותפות החליפו ברכת בוקר טוב מהירה, ומילים יצאה למקלחת בסביבות 08:45. כמה דקות לאחר מכן ג’ודית יצאה להתקלח בעצמה. כשחזרה לחדר שמה לב שמילים לא שם — אבל זה לא עורר בה שום חשד. יכול להיות ששמעה מישהו צועק בחצר מחוץ לחלון כשהתלבשה ב־09:15. מישהו עבר בריצה ליד הדלת בזמן שהכניסה את הספרים לתיק. היא פתחה את הדלת ללכת לאכול ארוחת בוקר בדיוק כשמילים נכנסה — מגבות כרוכות על חזהּ ושערהּ, פניה רטובות מתחת למשקפיים. ‘ריסקו מטוסים בניו יורק,’ אמרה מילים. עברו כמה רגעים לפני שג’ודית הצליח לפענח את משמעות המילים.

כשהגיעה לפינת הישיבה, חצי מהסטודנטים בקומה היו מקובצים סביב הטלוויזיה. רבים בכו; אלה מניו יורק נכנסו ויצאו, ניסו שוב ושוב להתקשר לטלפונים סלולריים שלא עבדו. בשביל ג’ודית, משהו נשאר מתקבל על הדעת — מובן — בנוגע לאסון שהלך ונחשף בטלוויזיה. היא שמעה על בניינים עולים באש בעבר. היה נדמה לה שמדובר בעצם בבעיה של הנדסה, של לוגיסטיקה: איך מכבים אש בגובה תשעים קומות? היא דימתה לעצמה שמסוקים עשויים להועיל. ואז, ב־09:59, צווחות מילאו את החלל, מילאו את החצר בחוץ, המגדל הראשון קרס.

בשלב זה כבר הספיקו לדווח שאחד המטוסים המריא מבוסטון בדרכו ללוס אנג’לס. אבל רק כשהמגדל קרס ניגשה ג’ודית לחדר שלה, ופתחה את האימייל שלה, וקראה מחדש את לוח הזמנים שאבא שלה שלח לה לילה קודם לכן. היא ראתה שלהוריה היו כרטיסים לטיסה מספר 11 של אמריקן איירליינס. היא הניחה שהם פיספסו אותה. היא הסתכלה בשעונה וראתה שנותר לה קצת זמן לפני שתצטרך לצאת לשיעור הפילוסופיה של הדת. היא התיישבה מחדש וסיימה לעבור על מטלת הקריאה.

כשחצתה את הקמפוס, השמים היו בהירים להפליא, הקמפוס חשוף להפליא, ריק — המדשאות הירוקות ובנייני האבן הגובלים בהן כאילו נוערו מכל האנשים. אבל ג’ודית היתה מודעת למין תנועה תזזיתית בשולי הריקות הזאת — כאילו ממש מעבר לשדה הראייה שלה, אנשים מתרוצצים הלוך ושוב. כשהגיעה לכיתה, היא היתה ריקה, האורות כבויים. היא הביטה בשעונה. היא ראתה שהקדימה להגיע בכמה דקות. היא עברה שוב על חומר הקריאה. בסופו של דבר הגיע שומר של הקמפוס ואמר לה ללכת: כל השיעורים בוטלו, כל הבניינים בקמפוס סגורים.

זה נראה לג’ודית חסר כל היגיון — ‘היסטריה שאינה ראויה לאוניברסיטה מסדר הגודל של ייל’, כך החליטה לנסח זאת במכתבה ל ייל דיילי ניוז. היא חשבה להציע את עצמה כבעלת טור בעיתון. אולי המכתב הזה ישמש חלק מדוגמת הכתיבה שלה.

מילים עוד ישבה בפינת הישיבה כשג’ודית חזרה לקומה שלה. כשמילים ראתה אותה, היא זינקה ממקומה ורצה אחריה בזמן שנכנסה לחדר — ג’ודית לא בדיוק יכלה לסגור ולנעול את הדלת בפרצופה.

‘ג’ודית!’ אמרה לה מילים. ‘האימייל שלך — אנשים מתקשרים.’

‘הם פיספסו את הטיסה.’

‘הם פיספסו את הטיסה?’ מילים לטשה בה עיניים מודאגות — התחילה להניד את ראשה לאט־לאט.

‘ברור שהם פיספסו את הטיסה,’ אמרה ג’ודית בזעם. היא התקשתה לנשום. היתה לה תחושה שהיא נופלת. איפה אלוהים? היא שאלה את עצמה. איפה אלוהים? ‘ברור שהם פיספסו את הטיסה… הם היו מוכרחים לפספס את הטיסה…’ היא חירחרה עכשיו — היא ראתה את מילים ואת המיטה שלה מתרוממות אל התקרה — בטלוויזיה היא ראתה אנשים קופצים — איפה אלוהים? היא עצמה את עיניה. היא הרגישה משהו מתכווץ בחזהּ. פרמדיק היה בתוך החדר. הטלפון צילצל. היתה שם דיקנית. היא נכנסה ויצאה, נכנסה ויצאה — אלוהים — האנה ודיוויד — אמא ואבא — איפה העולם שהכירה?

הימים הבאים עברו עליה מתוך הלם, והדהימה אותה העובדה שיש דברים לעשות. התברר שאין אף אחד אחר שיעשה אותם. היא אף פעם לא הבחינה קודם עד כמה המשפחה שלה קטנה. היה עליה לענות על טלפונים. היה עליה לדבר עם עורכי דין. וכל הפעילות הזאת נדמתה לה מגוחכת, בהתחשב בעובדה שדיוויד והאנה בולברוק נרצחו במקום שישבו בו — נשרפו חיים בן רגע, אם היו בני מזל — או, אם היו חסרי מזל, פלדה ריסקה ושיטחה את גופיהם, עצמות וגולגולות נסדקו בידי מה שחזק מהן. או שלחלופין הם נפלו. היא לא היתה מסוגלת לעצור בעצמה מלהרהר באפשרויות האלה — מוחה לא עמד בפיתוי המורגל להביא בחשבון את כל האפשרויות. ואף על פי כן — היו טלפונים לענות עליהם. לפי האימייל שאבא שלה שלח, הם לא ישבו יחד: האנה ישבה ב־27A, דיוויד ב־16B. אף אחד לא ידע להגיד לה אם הם החליפו מושבים — אם היו בנפרד בסוף, בלי שתהיה להם אפילו יד לאחוז בה. ובה בעת ציפו ממנה לחתום את שמה. ציפו ממנה לדבר. היו אנשים שהשלו את עצמם די הצורך להאמין שעדיין יש צורך בדיבור — שיש איזו הצדקה להמשיך לעשות את זה. שלחו לה גלויות, כתבו לה אימיילים, באו לבקר אותה. היה נדמה שהם לא מבינים, שאיכשהו אינם מודעים לעובדה שהאנה ודיוויד בולברוק נהרגו על דופן מרכז הסחר העולמי. כמה מטופשים הם היו — כמה מטומטמים — וכמה מטומטמת היתה היא. כמה מטומטמת, היא חשבה בהלוויה כשהביטה בשני הארונות מול הבימה — כמה מטומטמת, היא הקשיבה לרב, ושמעה דברים שנשמעו כמו תנחומים, והניחה לעצמה להיות מחובקת בידי כל האנשים שחיבקו אותה במסיבת סיום הלימודים שלה. היא צפתה בכל זה כמו מבעד למסכה חיוורת של פניה, ובשעה שאמרה קדיש יתום בשבעה הראשונה בחייה, היא קלטה שעכשיו, סוף כל סוף — יש לה סוד שגובר על כל השאר. ההורים שלה היו שקרנים, והיא טיפשה מטופשת.

7. כי אתה יהוה, כאשר חפצת עשית

בשעה שג’ונה עצמו כרע תחת החיזיון שראה, בשגרה הגורפת של העיר סביבו לא עלתה יותר מאדווה על אוקיינוס בעקבות פרפורי דג בודד. משמרות התחלפו, ‘הפי האוורס’ התחילו; בוול סטריט השווקים נסגרו. אוטובוסים עשו את דרכם היגעה על פני העיר, צפונה ודרומה, פיזור סיזיפי של נוסעים. דוורים — שהתהדרו בכבוד עצמי של אחרוני האינדיאנים האמריקאים — פתחו תיבות דואר כחולות נמוכות וערמו את התכולה היומית בגיגיות פלסטיק לבנות. תיירים גמרו לסייר בליברטי איילנד, או באליס איילנד, או בגראונד זירו, ועלו על רכבות לטיימס סקוור, משום שהיו מופעים לצפות בהם בערב. וכיוון שהיה קיץ, המדשאה הגדולה בסנטרל פארק היתה זרועה שמיכות וצלחות מעופפות בתעופה ונשים משתזפות ומשחקי סופטבול המשוחקים ברצון טוב על סף הוותרנות. בין כל באי הפארק היתה בקי, שלקחה יום חופש מהעבודה כדי לחגוג את אירוסיה — היהלום בחיתוך הנסיכה על אצבעה התנוצץ באור השמש בניצוצות של אדום וסגול וכחול. היא קראה את הניו יורקר לבושה בחצאית וחזיית ביקיני — עור רב משחשפה על פי רוב, אבל היתה מלאת גאווה וחיוניות לקראת נישואיה הקרבים. באותה עת ארוסה ישב לשולחנו ובהה בפנים ריקות במסך המחשב שלו, בלי שראה באמת את גיליון האקסל מולו, וקלט שלא זו בלבד שלא נפטר מחרדת סוף השבוע, אלא שעכשיו היא תזכה למעמד של קבע. שערי הרכבת התחתית הסתובבו בקליק־קלאק, קליק־קלאק; דלתות אוטומטיות של חנויות בגדים נפתחו באנחה, נסגרו באנחה, והציעו לקוני ניו יורק מלוא הטווח — בצבע ובמחיר ובבד, בתשומת לב לאופנה, בראוותנות ובמעשיות — בגדים. דולורס צעדה על המדרכה עם שקית ממייסיס, מלאה בגדים בשווי שלוש מאות דולר שקנתה על חשבון כרטיס האשראי של הבוס שלה — מאחר שהיה מבולגן מדי ובאופן כללי מטופש מכדי לבדוק את הקבלות שלו עצמו. במשרד ראש העיר, נציג של ארגון העובדים הפריח איומים בלתי מרומזים על כך שעובדי הניקיון עלולים לשבות אם העירייה לא תפשיר את שכרם. פיליפ אורנגו שהקשיב לזה, התקשה לכבוש את חיוכו, משום שידע שארגוני העובדים קיימים בשמם בלבד. פטריק הופר מצדו הזמין בינתיים ברשת כפפת בייסבול של הרמס בחמשת אלפים דולר, ואז החליט להזמין שתיים. וארון זיילר, במשרד ברחוב וסי, רץ על ההליכון בניסיון להוריד את קטעי השלושה מייל אל מתחת לשש דקות, אל אזור החמש חמישים. לא פעם היתה לו צניחת אנרגיה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובזמן הזה הוא ניסה לדחוף את אימוני הכושר. הוא רץ במצח מקומט, ואפילו הוא עצמו שם לב שיש משהו פראי בצורת ההתמקדות שלו. התנועה התחילה להצטבר ברחוב פד’ר, ובכניסה למנהרת לינקולן, ובשני המפלסים של גשר ג’ורג’ וושינגטון, ומתחת לקשתות הניאו־גותיות המפוארות של גשר ברוקלין. מוניות נאספו בג’יי־אף־קיי ובלה־גוארדיה ובמידטאון. במקום שרחוב היקס נמתח במקביל לשריון הבטון של כביש ברוקלין־קווינס, נהגים נעלו את דלתותיהם כשהאישה שג’ונה נתן לה ארבעים דולר — כסף שמזמן התפוגג ונעלם — עברה בהילוך לא יציב על רצועת המדרכה הצרה. מדי פעם נעצרה לאמוד את התקדמות הנסיגה בגופה, את התמעטות החמימות הכימית — ראשה נטוי ומוחזק במקומו, כאילו היא מקשיבה לסערה מרוחקת, אבל השמים מעליה היו בהירים בכחול־זהוב של סוף הקיץ שיימשך שעות, כפי שיודעים כולם: הם החליטו לחזור מהעבודה הביתה ברגל; תיכננו לאכול ארוחת ערב בחוץ. סילביה היתה מרוצה, כי הפגישה עם המשקיעים הסינים והחוכרים האמריקאים של שדה הנפט שהם קונים והשרים האנגולים שמשלו במדינה שבה הוא ממוקם, התנהלה בהתאם לציפיות. הם בדיוק יצאו להפסקה של רבע שעה; היא שמעה את קולות הגברים במסדרון שעה שרחצה את ידיה בשירותי הנשים הריקים. וזואי ישבה בתא שלה והירהרה בגופה העירום של השחקנית קייטי פורטר, שנראה על מסך המחשב לפניה. קייטי פורטר, בת שמונה־עשרה — פרט מכריע, מנקודת מבט משפטית, לא בת שבע־עשרה — החזיקה מצלמת טלפון נייד ביד אחת, ובשנייה הגביהה את שערה מאחורי ראשה, פיה פשוק בחיוך מצועף של פורנו רך. האתר שזואי עבדה בו שילם אלף דולר על התמונה, והבטיח לשלם ארבעת אלפים נוספים אם יתברר שהיא מקורית — ועבודתה של זואי היתה לבחון את התמונה, לבדוק אותה היטב ולקבוע אם היא אמיתית.

בזמן שכל זה קרה, ג’ונה התחבא במחסן תת־קרקעי מתחת למסעדה בשדרת לקסינגטון. גודלו של החדר היה לא יותר מעשרה מטרים מרובעים, עמוס בקופסאות קרטון של מוצרי נייר, צנצנות ופחיות, ארגזי יין ושתייה חריפה. האוויר היה דחוס ומחניק; סדק צר בין דלתות המתכת בראש גרם מדרגות תלול מעץ שהוליך מעלה לרחוב היה מקור האור היחיד, אבל ג’ונה עמד בעיניים עצומות בכל מקרה, ליתר ביטחון. הוא ראה את הדלתות הפתוחות ונמלט לכאן למטה: מעד במורד המדרגות וסגר את הדלתות מאחוריו. הוא היה מוכרח לברוח מהרחוב, להתרחק ממראה האנשים. היה גבול לכמות העירום שהיה מסוגל לעכל.

עכשיו השתופף בגבו אל מגדל כסוף של חביות בירה, זרועותיו חובקות את חזהו. סהר זיעה נוצר על מצחו ובמורד לחייו, אבל הוא לא טרח לנגב אותו. ‘אני משתגע,’ הוא אמר לעצמו שוב ושוב. ‘אני משתגע.’ כשאמר את המילים הללו לראשונה, ראה בהן הודאה, קבלה של משהו — ויתור אמיץ נוכח העובדות. אבל ככל שהוסיף לעמוד שם ולחזור עליהן כמו מנטרה, כך הלך והבין שבעצם הן מספקות לו מעין נחמה — נחמה שהולכת ומצטמקת עם כל חזרה עליהן. אם הוא באמת משתגע, הוא יכול להצמיד תוויות קליניות למה שעובר עליו, ליישם פתרונות בעלי חלות רפואית. הוא יכול להפנים את מה שקורה לו בצורה שתשאיר את העולם שהכיר בלא פגע. הבעיה היתה שהוא לא האמין שהוא באמת משתגע. הוא לא האמין בזה אחרי המסיבה אצל בקי, והוא לא האמין בזה עכשיו — והוא האמין בזה פחות ככל שניסה לשכנע את עצמו להאמין בזה.

זמזום פתאומי מילא את המחסן. ג’ונה הזדקף, נצמד לחביות הבירה. חלפו כמה שניות של דממה לפי שקלט שמה ששמע הוא רק זמזום של הודעה שהתקבלה בטלפון שלו. הוא הוציא את הטלפון מהכיס, הגביה אותו אל פניו. זאת היתה הודעה מסילביה: ‘יש אישור מבונד סטריט. ברט אומר שמוכרחים לסגור לוז לחתימה. א׳ בוקר מחר? תתקשר אלי, חמוד.’ הוא בהה בהודעה וניסה לאמוד את תגובתו אליה. לבסוף לא הצליח והחזיר את הטלפון לכיס.

בזמן שעשה זאת, עלה בדעתו שיש לו כיס, ולכן שהוא לבוש בבגדים — אולי זה אומר שהחיזיון נגמר. אבל הוא לא באמת חשב על עירומו שלו כשראה את עירומם של כל השאר. אחד המכנים המשותפים של מה שראה היום ושל מה שראה במסיבה אצל בקי הוא הצורה שבה פעלו שני המקרים על תודעתו — באופן שהמודעות שלו לעצמו היתה הקטנה מכול.

הוא חשב שאולי כדאי לו לדבר עם רב. אבל אף אחד מהרבנים שפגש בעברו ביהדות הממסדית לא היה טיפוס מעורר השראה במיוחד. וכשתיאר לעצמו חיפוש בגוגל של ‘הרב הכי טוב בניו יורק’, שיוביל למשרד מעוטר במנורות ומזוזות ומהדורות כרוכות־בעור של התלמוד והדפסים ממוסגרים של שגאל, דמיין את עצמו יושב לשולחן עץ אלון מול רב מזוקן חבוש כיפה ואדיר־אף, ומסביר לו שיש לו ‘אתה יודע, חזיונות’ — אם יצליח בכלל להוציא את המילה הזאת מהפה — הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר שהרב עשוי להגיד שיעניק לו נחמה כלשהי, שיניב תובנה כלשהי. הרי לא מדובר בייעוץ לטקס בר־מצווה למבוגרים.

זה כל כך לא הוגן, הוא חשב כשהשעין את מצחו עכשיו על פניה הקרות של אחת החביות. הוא לא אדם רע. ברור, הוא לא טוב כמו שהיה יכול להיות, אבל מצד שני, הוא טוב מהרבה אנשים אחרים: במילים אחרות, כמו כל אחד אחר. אז למה הוא היחיד שלא יכול ללכת ברחוב בלי לראות את אוכלוסיית ניו יורק מעורטלת?

אילו היה איזה מסר ברור, איזו מטרה לחזיונות, אולי היה עומד בזה קצת יותר טוב. אם נגזר עליו להתייסר ככה, האם זה מוגזם לבקש רציונל? ואם זה לא אפשרי, למה החזיונות לא יכולים להיות שונים? למה הוא לא יכול לראות, נגיד, מלאכים מנגנים בנבל על עננים לבנים תפוחים, טלאים מכורבלים עם אריות באיזה ציור עדני של הגן הבוטני של ברוקלין? לעזאזל, על אלה היה אולי אפילו מכיר תודה. מי לא רוצה אישור בדמות כרטיס ברכה מהעולם הבא וכוח עליון עם פרצוף מחייך? אבל היה משהו נורא בסצנות שהתרחשו מול עיניו. הוא לא ידע להגיד מה בדיוק כל כך נורא בהן; אבל היה בהן משהו חזק מספיק שאפילו ההיזכרות בפרטי מה שראה — ניו יורק כישימון של גופים עירומים, כולם עד אחד — הביאה לזיעה נוספת, קרה, שנבטה על מצחו, והוא נאלץ למשוך בקשר העניבה ולפתוח את הכפתור העליון בחולצה כמעט על סף התנשמות.

הוא נזכר בחסיד שראה ברכבת התחתית — באזהרתו, בסיפור שלו. ג’ונה לא פחד שעומד לבלוע אותו דג גדול, כמובן (למרות שנאלץ להכיר בכך, שהנסיבות הנוכחיות שלו הזכירו את מצב הביש הזה הרבה יותר משהיה רוצה להודות). אבל הדג הגדול, כפי שהסביר לו החסיד עצמו, לא היה העניין — הוא היה רק פרט. ג’ונה חש שיש משהו — תנכי — שמתרחש. והיה מבעית למצוא את עצמו לכוד בהלוך רוח כזה, בסדר כזה. העובדה שלא ידע כיצד הוא מזהה זאת, רק שמשהו בהתנסויות האלה מבהיר זאת מעל לכל ספק, רק הגבירה את פחדו — עד כדי כך שהמחסן, כשהביט סביבו בחרדה, נעשה מוזר ועוין, כמו שנראה לו החלק הפנימי של ארון בגדים כשהיה ילד: תכולתו הבלתי מזוהה, אפופת הצללים, היתה טעונה פתאום אפשרויות על־טבעיות מאיימות.

אינסטינקטיבית, הוא הושיט יד לקופסת הסיגריות בכיס — אבל כשניסה להוציא אותה, הקופסה הסתובבה, וכשנחלצה מהכיס החליקה מידו ונפלה על רצפת הבטון. הוא רכן להרים אותה, ובתוך כך נחבט בראשו בכוננית מדפים עמוסת צנצנות חרדל, קטשופ, חמוצים. ‘לכל הרוחות,’ הוא אמר והכה במדפים — מה שהעביר רעד נוסף של כאב בכף ידו.

‘לכל הרוחות!’ הוא חזר והתחיל לנער את המדפים, ובשעה שהצנצנות התנפצו על הארץ, הוא הגביר את הניעור. ‘לכל הרוחות, לכל הרוחות, לכל הרוחות, לכל הרוחות המזדיינות!’ הוא צעק כשהפיל ארצה את מגדל החביות, העיף את הקופסאות באוויר, קרע את השקים של כל מה שהיה שם, זרק פחית שתייה אחרי פחית שתייה אל הקירות.

כשגמר, שקע על הרצפה בין שלוליות צמיגיות וזכוכיות שבורות, חליפתו מוכתמת בקשת של צבעים, מתנשם כשראשו תלוי ברפיון. ‘מה אני הולך לעשות?’ הוא אמר — בשקט, מלא צער עכשיו. ‘מה אני הולך לעשות?’

קופסת הסיגריות נחה בזווית ליד פחית מקומטת ומתסיסה של דיאט פפסי. הוא ניגב קצת מיונז מאצבעותיו על מכנסיו, הוציא סיגריה והדליק אותה. הוא ניסה להתרכז רק בתחושות העישון: הפילטר בין שפתיו, העשן החמים הנכנס אל פיו ויוצא ממנו. הוא ניסה לדמות לעצמו את הניקוטין — מרגיע, מייצב — נספג בריאותיו, בזרם הדם שלו, מתפזר בגופו. וכשהסיגריה נגמרה, באמת הרגיש קצת יותר טוב. אולי הכול פשוט יעבור, הוא אמר לעצמו. אולי זה פשוט ייפסק.

באותו רגע, דלתות המתכת של המחסן שיקשקו מעליו — ג’ונה הרים את ראשו כשתחילה האחת ואז השנייה הוסטו, וטבלת אור גדולה נפלה עליו. הוא מיצמץ ושמע ספרדית בפי מישהו. הוא משך את עצמו וקם על רגליו כשגבר לטיני עם כובע של המטס, סינר ומכנסי דגמ’ח הופיע בראש המדרגות. ראשו של האיש התווה חצי עיגול מופתע באוויר בשעה שקלט את הבלגן בחדר, את האיש המלא נתזי אוכל במרכזו. ‘אסטס ביאן?’ הוא אמר לג’ונה.

ג’ונה ניסה לנסח תגובה על בסיס הספרדית שזכר מהתיכון, וקלט שיש לו רק כמה שניות לפני שיתברר שהוא אינו הקורבן אלא דווקא האחראי לחזיון הפוסט־קרבות־אוכל הזה. ‘נססריו… מדיקו… קון פרמיסו…’ הוא אמר, ומיהר ועלה במדרגות, הודף מדרכו את האיש ההמום עדיין.

הוא חצה בחצי־ריצה שתי שדרות לפני שחש בטוח מספיק שהאיש עם כובע המטס אינו עוקב אחריו. ואז חשב לעצמו, כובע מטס: כובע מטס, וסינר, ומכנסי דגמ’ח. הוא נעצר והסתכל סביבו: האנשים שעברו על פניו במדרכה, נכנסים ויוצאים מבתי דירות ומשרדים — כולם היו לבושים לגמרי. הוא רצה ליפול על ברכיו ולבכות מרוב הקלה. אבל הוא לא היה יכול לדעת כמה זמן תימשך השיבה לנורמליות, שלא יצטרך להתעמת מיד עם איזו צורה חדשה של חשיפה מטפיזית. הוא התחיל לצעוד שוב במהירות על המדרכה וסרק את הרחוב בחיפוש אחר מונית.

ברמזור בסוף הרחוב הוא נאלץ להיעצר. שאר הולכי הרגל שנאספו סביבו על שפת הכביש נתנו מבטים שואלים בנתזי הפולוק על בגדיו. הוא התעלם מהם, המשיך להביט ברחוב, המשיך לחפש מונית פנויה. אבל בזמן שעמד וחיכה שם — הביט במכוניות, העיף מבט ברמזור — המוצקות של הדברים החלה להתייצב לפניו. הבנאליות של הכול — הולכי רגל מתקהלים ממש על שפת הכביש בשעה שהם ממתינים שהרמזור יתחלף; אוטובוס התיירים האדום הענקי שהתקדם בכבדות עכשיו מעבר לפינה כשכל המכוניות סביבו צופרות; השלטים הירוקים עם האותיות הלבנות שנפגשים במאונך סמוך לראש עמוד תאורת הרחוב — הבנאליות הרגיעה אותו. מה יכול להפר את זה, לשנות את זה? אולי בכל זאת השתגע קודם. אולי, אם יוכל להיאחז בנורמליות, ברגילות האינרטית של כל מה שסביבו — הוא יהיה בסדר.

הוא איתר בר מעבר לרחוב. כל אחד היה מסכים שמגיע לו לשתות משהו אחרי מה שעבר, הוא חשב. כשהרמזור התחלף, הוא חצה את הרחוב עם כל השאר והמשיך לעבר הבר. זה היה אחד מאותם ברים כמו־איריים שפופולריים במידטאון: או’משהו, עם שלט ניאון של גינס בחלון, וכרזה בחזית שמפרסמת את המשחק של היאנקיז נגד הרד סוקס על שמונה מסכי HD. זה לא היה בר מהסוג שבדרך כלל נכנס אליו; עם סילביה — קוקטייל בר אמנותיים, עם קולגות לעבודה — ברים יקרים עם שתייה איכותית. אבל היום המקום חסר האופי הזה, שהיה עשוי להימצא בכל מקום בעיר — אולי בכל מקום בכל עיר — נראה לו בדיוק מה שנזקק לו: אנדרטה לבנאליות הבסיסית של החיים.

כשפתח את הדלת, הבחין באדם יוצא ממונית כמה מטרים בהמשך הרחוב. האיש היה מוצק, עם מצח גבוה מנומר, לבוש במכנסי חליפה ועניבה כשהז’קט תלוי בשקע זרועו, תיק מחשב תפוח מוטל באלכסון על חזהו, ועיתון תחוב באחד מכיסיו החיצוניים. שתי מזוודות גדולות על גלגלים כבר ניצבו לידו על שפת הכביש — ובעוד ג’ונה מביט בו, הוא הושיט יד פנימה דרך דלת המונית הפתוחה והתחיל למשוך החוצה תרמיל בד גדול במיוחד. האיש משך והז’קט נפל על המדרכה, ונחיריו ופיו התחילו לעבוד בשקט. הוא אחז בידית התרמיל בשתי ידיים ומשך שוב. אגלי זיעה נבטו על מצחו; פיו התעקם לעווית כאובה. ‘אה!’ הוא צעק כשהתיק עדיין לא יצא אחרי משיכה נוספת.

ג’ונה עמד כשכף ידו אוחזת בדלת הבר הפתוחה והביט. בסופו של דבר התרמיל השתחרר. האיש הניח אותו ליד שאר הפריטים, הניד את ראשו בהגזמה דרך ביטול — כאילו להדגים את שליטתו המחודשת במצב לכל מי שצפה בו במקרה. הוא הרים את הז’קט מהמדרכה וסגר את דלת המונית, ואז משך באפו בכבדות — כאילו מתח קו בינו לבין כל מה שקרה זה עתה — הסיר את רצועת תיק המחשב מחזהו ולבש את הז’קט. בשעה שהיטיב את הז’קט על כתפיו הבחין שג’ונה באמת צופה בו, לוטש בו עיניים מפתח הבר. הם הביטו זה בזה כמה שניות — אף אחד מהם לא באמת ידע איך להסתכל ברעהו. האיש זקף את הסנטר, פישק את שפתיו רגע כאילו חשב שהוא מזהה את ג’ונה — ואז פניו נאחזו מעין התקשחות אינסטינקטיבית, והוא חזר אל מטענו, שב והטיל את תיק המחשב באלכסון על חזהו, הרים את תרמיל הבד הגדול והניח אותו על אחת המזוודות בעלות הגלגלים כששוליו משתפלים משני צדיה, והתחיל לגרור את המטען כולו לאורך הרחוב.

ג’ונה נכנס לבר. הוא מצא בפנים את תאי המהגוני והשרפרפים, מכונת התקליטים הדיגיטלית שניגנה רוק קלאסי, לוח החצים ושורת ברזי הבירה לאורך הבר, כולם בדיוק כמו שציפה. אבל הוא לא התקדם יותר מצעדים אחדים מעבר לפתח. הוא חשב על הקול שהאיש השמיע קודם: על ה’אה!’ שפלט. זאת היתה השמעת קול מוכרת בקרב ניו יורקרים — קול גרוני, מהקרביים — שמעת אותו ברכבת התחתית כשמישהו לא הצליח להבקיע דרך בהמון לפני שהדלתות נסגרו; שמעת אותו בתור במעדנייה כשמישהו הפיל בטעות את הארנק על הרצפה. בדרך כלל זה היה המקסימום שניו יורקרים הרשו לעצמם להפגין כשחשו אי־נוחות, או אכזבה, או מבוכה, בעיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכול, ראית הכול, כבשת הכול בעבר. קול שביטא הגעה לקצה, אובדן שלווה, סבלנות שפקעה נוכח אלף המבחנים הזעירים שמציבים בפניך החיים בניו יורק, או בכל מקום אחר. בהרבה מובנים, קול נורא.

ג’ונה הסתובב ויצא מהבר. הוא השקיף על העיר — ביתו. אם זהו ביתו, לְמה זה עושה את האיש שראה זה עתה, מבחינתו? איזו אחווה מתקיימת בין שני אנשים באותו הבית? מוכרחה להיות אחווה כלשהי. האם לא היה הוא עצמו האיש ההוא — אלף פעם?

הוא ידע אז מה היה נורא כל כך בחזיונותיו, מה העניק להם את הכוח להבעית, לייסר — לעשות את חייו חלולים כל כך פתאום: הם היו אמיתיים. השבריריות, הפגיעות, סימני התמותה שראה — הם היו בכל מקום. זאת לא היתה התגלות גדולה, לגלות שכולם עירומים מתחת לבגדיהם, שהעיר וכל מי שבה יתפורר יום אחד ויהיה לעפר — ובכל זאת כן.

הוא חשב שהיה עליו לעזור לאיש ההוא. אם הם דומים ב — היה עליו לעזור —

הוא חשק שיניים, קמץ את אגרופיו עד שציפורניו ננעצו בכפות ידיו — ניסה לכפות על זרם המחשבות הזה להגיע לסופו. לא, הוא חשב. לא, לא, לא. הוא אינו איש מהסוג שמציע בספונטניות לעזור לזרים לשאת את תיקיהם. הוא אינו איש מהסוג שמגיב ל’אה!’ מלבד בהכרת התודה שלא הוא זה שפלט אותו.

הוא ראה שהוא מפסיד — שנגזלת ממנו — יכולת חיונית: היכולת להתעלם. התברר שצריך להתעלם מדברים מסוימים — מהרבה דברים, בעצם — רק כדי להיות מסוגל להיכנס לבר ולהשתכר, שלא לדבר על לעבוד 17,500 שעות במשרד עורכי דין. צריך להתעלם, למשל, מכך שאתה מוקף כל הזמן בני אדם אחרים שחייהם ניחנו באותם ייאושים, קטנים וגדולים, באותה זמניות חטופה כמו חייך שלך, חייו של כל אחד. כשאובדת לך האנונימיות של האחר — כשאינך יכול עוד לסנן אוטומטית את אנושיותם של שאר האנשים — אינך יכול לתפקד כאן. אין לך מקום כאן. ג’ונה הרגיש כאילו שנים ארוכות, אולי כל חייו, עברו עליו מתוך יכולת לשכון — לשגשג! — על פניהם הדקיקים של הדברים, ומרגע שצלל רגעית אל מתחת לפני השטח, לא הצליח לשוב ולמצוא אותם.

וזה, הוא חשב, לא בסדר.

ג’ונה התרגז שוב — לא במובן של התקף זעם מהסוג שחווה במחסן; הפעם היה מדובר בכעס עמוק יותר, מר יותר ובר־קיימא יותר. להיכנס לבר בכל שעה משעות היום ולהשתכר היה זכות מזכותו של תושב ניו יורק באשר הוא. מדוע הזכות הזאת נמנעת ממנו? מדוע אין הוא יכול לחיות את חייו ככל שיבחר — מתוך התעלמות אדישה ככל שיבחר מרעיו בני האדם?

הוא חש דחף עז להמחיש — לעצמו, ולכל מי (או כל מה) שעשוי לצפות בו — שהוא אותו האדם שתמיד היה, שתמיד יהיה — לטוב, לרע. ‘נון סֶרוויאם, ושיזדיין העולם,’ הוא מילמל בשקט.

בערך באותו הזמן יצאה זואי מהעבודה. היא ידעה שאין לה סיבה, אבל הבהייה בתמונה הדיגיטלית של קייטי פורטר העירומה — הַבּחינה של פיקסלים בודדים המרכיבים את הירכיים המושלמות, והשדיים המושלמים, והשיער המושלם, והבטן המושלמת, וכל המושלמים והמושלמות — הצליחה לדכא אותה. היא זיהתה שהתמונה אמיתית פחות או יותר מרגע שהופיעה על המסך שלה. חלק מעבודתה היה לבדוק את האותנטיות של עשרות תמונות כאלה בשבוע. ובאמת מצער שהיה עליה לראות את זה, כך חשבה לעצמה בשעת הבדיקה. קייטי פורטר היתה הידוענית שזואי השוותה את עצמה אליה בחודשים האחרונים, כי בתיאוריה היה להן מבנה גוף דומה מאוד. באמת יופי של תיאוריה, היא חשבה בייאוש. בכל מקום שזואי היתה בו עגולה מדי, או לא עגולה מספיק, או לא שזופה מספיק, או קצת לא בפרופורציה, קייטי פורטר היתה התגלמות האידיאל האפלטוני. זואי הירהרה לעצמה אם תחושתה עשויה להשתפר אם התמונה תשותף עם כל נער מחוצ’קן וגבר מכריס ומבחיל על פני כדור הארץ — אבל החליטה שלא. הדחף שלה לנקמה לא היה חזק במיוחד, ויותר מזה, היא איתרה בעצמה איזו אהדה מַקדימה לכל שאר הבחורות בתאי העבודה שמקבלות התראות של Glossified וישבו ויחקרו את התמונה באותה דקדקנות מזוכיסטית, וירגישו בסופו של דבר בדיוק כמוה. לכן סגרה לבסוף את הקובץ וכתבה לבוסית שלה, אניקה: ‘נראה לי מזויף. בכירי דיסני יכולים לנשום לרווחה’. וסיימה את יומה במשרד.

עכשיו יצאה מהדלת המסתובבת בפתח הבניין והחוצה אל כיכר האבן בחזית. התוכנית שלה היתה לחזור כמנצחת לחדר הכושר שבו יש לה מינוי ואשר ביקרה בו עד כה רק פעם אחת, ביום שבו נרשמה אליו. היא בדקה את לוח הזמנים באינטרנט ובחרה לעצמה שיעור יוגה. הכוונה היתה לקיים את אחד הסעיפים ב’חוזה עם עצמה’ שהמטפלת שלה, ד’ר פופר, הנחתה אותה לכתוב ולחתום במהלך הפגישה האחרונה שלהן: ‘להתעמל יותר ולאכול טוב יותר’. אבל בשעה שעמדה בכיכר באור הדמדומים של קיץ, הרגישה מרוקנת אחרי יום נוסף בגיהינום הבּי־גירלס — יום שנשאה אפילו בלי נחמתן של סיגריות (‘להפסיק לעשן עכשיו‘ היה הסעיף הרלוונטי). היא הכניסה יד לתיק לחפש את הטלפון — ושלפה אותו לפני שנזכרה שהיא לא יכולה להתקשר לאוואן שיֵצא איתה לארוחת ערב כי נפרדה ממנו אתמול. זה היה קשור בסעיף השלישי, ‘לקחת בעלות על בריאות נפשית’. ד’ר פופר הציעה את הניסוח, אבל הדחף היה שלה. היא קלטה שהיא לא באמת יודעת למה היא עם אוואן. ברור, הוא בכושר טוב, ולא היו ספקות בנוגע לרגשותיו כלפיה (הוא אפילו אמר ‘אני אוהב אותך’ קודם), ותמיד היה שמח לצאת לכל מסעדה/סרט/בר שבחרה. אבל כפי שאמרה לד’ר פופר בפגישתן הדומעת ביום שישי, ‘זה באמת כל מה שיש?’ העובדה ששכחה מהשיחה בת ארבע השעות שבה נפרדה ממנו הוכיחה לה פעם נוספת שמשהו בפירוש היה חסר ביניהם — לפחות מצדה. כך או כך, כשבהתה עכשיו בעגמומיות בטלפון וקלטה שאין לה למי להתקשר, היא תהתה איזו מידה של בריאות נפשית הצליחה להשיג כאן.

היא גם קלטה שבעל כורחה היא מאוכזבת ש״האיש ההוא״ לא התקשר אליה. קרה בעבר שמיד אחרי שזרק אותה, הוא היה מנסה לקחת הכול בחזרה, מנסה לשדל אותה לסליחה ולפיוס (רגשיים, גופניים). אבל היא קלטה שהפעם זה שונה, שהיה משהו קבוע בכוונותיו בפרידה האחרונה הזאת — והתחושה הזאת היתה לפחות בחלקה סיבת הדמעות והחוזה שבא לאחריהן עם ד’ר פופר ביום שישי. היא לא הצליחה לחמוק מן החשד המתגנב שהפעם הבאה שתראה אותו תהיה בעמוד ה’נדרים’ של הסאנדיי טיימס, מחייך ליד שלאמפּה: בלונדינית, קאפּ C, שלאמפּה ‘אליס־מייקלס’.

זואי עשתה עליה חיפוש מקיף בגוגל, כמובן. היה ברור לגמרי שהיא ״צעירה מצליחה ומוצלחת״. אבל למיטב הבנתה של זואי, זה כל מה שהיא היתה. והיה בזה משהו מאכזב נורא, כאילו הוא אפילו לא מנסה — כאילו התברר לה שהסרט האהוב עליו הוא טיטניק או מה.

היא לעסה את ציפורן האגודל עכשיו ועמדה, כך חשבה לעצמה, במרחק צעדים ספורים בלבד מהנקודה שבה זרק אותה. היא ידעה שהיא לא מסוגלת להיות אובייקטיבית בעניין הזה. והיא תהיה הראשונה להודות שהיא לא בן אדם שקל להיות איתו — שרק בן אדם מיוחד מאוד יעדיף בּי־גירל מוכת אולקוס וחובות על ״צעירה מצליחה ומוצלחת״. העניין הוא — היא תמיד חשבה שג’ונה הוא בן אדם כזה. ואם הוא לא, מי כן?

פתאום היא דמיינה את שיעור היוגה שלה מלא בשלאמפּות: שלאמפות גמישות וחטובות בחולצות טריקו של הרווארד. מה הטעם להכניס את עצמה לכל זה? האם הבריאות הנפשית שלה לא תצלח יותר עם שני משולשי פיצה, קופסת האגן־דאז ושש שעות של צפייה ב’בראבו’ על הספה?

מצד שני, כדרכה מאז התחילה את בית הספר התיכון בדלטון — עדיין השנים הגרועות בחייה מבחינה חברתית, בלי תחרות — היא ערכה לעצמה שיחת עידוד. או־קיי, אמרה לעצמה, קייטי פורטר נראית טוב יותר ממך עירומה. אבל היא כוכבת קולנוע, התפקיד שלה הוא להיראות טוב יותר מאנשים נורמליים עירומים. חוץ מזה, חלקנו צריכים לצרוך לפעמים עוד משהו חוץ מקולה וסלט. בקשר לאוואן, זה לא היה הוגן כלפי אף אחד מכם שתמשיכי לצאת איתו למרות שאת חושבת שהוא קצת משעמם רוב הזמן ואולי לא כל כך חכם. ו״האיש ההוא״ שבחר בשלאמפּה, בסך הכול בחר לעצמו חיי נישואים אומללים והתקף לב מוקדם. ואולי כל הבחורות בשיעור היוגה שלך ייראו כמו הגרסה הבלונדינית של אוליביה ויילד, אבל סביר יותר שהן ייראו כמו העכברונות ההן שקונות סלטי קינואה ב’הול פוּדס’. אז תתעודדי, וכן, את יכולה לעבור ב’לוּלוּלֶמוֹן’ בדרך לחדר הכושר כדי שאף אחד לא יראה אותך בחולצת טריקו של NYU והשורטס של אוואן, כי אחרת זה כל מה שיש לך ללבוש.

רבע שעה לאחר מכן היא היתה בתוך החנות. היא ידעה באובייקטיביות שקניית בגדי יוגה זאת טעות, בהתחשב בעובדה שיש לה חוב של 22,000 דולר בכרטיסי אשראי. אבל משהו מהבריאות הטובה המקושרת ליוגה כמו נדבק אליה פשוט מעצם העמידה בין בגדי ההתעמלות כשהיא שותה את תה הצמחים שהציעו לה כשנכנסה. היא לא תיקנה את הנחתה של המוכרת שהיא עושה יוגה בקביעות — העמידה בהצלחה פנים של מישהי שמבינה את ההבדל בין המילים ‘אשטנגה’ ו’ביקראם’.

היא היתה במצב רוח טוב להפליא כשיצאה החוצה לרחוב עם שקית של בגדים חדשים. ואז הטלפון שלה צילצל. היא קטמה כל ציפייה בבדיקה מיידית מי מתקשר: אניקה, הבוסית שלה. אוי, חשבה זואי. אניקה היא העורכת הראשית של Glossified, מפלצת בעצם: מטר תשעים, תווי פנים מפוסלים, גוף של פסל, כנראה האישה היחידה במשרד או אולי בעיר כולה שאין לה מה לפחד מלראות את קייטי פורטר עירומה, ושבדרך כלל חייכה רק למראה מתמחה בוכה.

‘היי, אניקה,’ אמרה זואי ופלטה שיעול מאולץ. ‘סליחה שהייתי מוכרחה לברוח. נראה לי שאולי יש לי —’

‘על סמך מה את טוענת שהתמונה מזויפת, לכל הרוחות?’ צרחה אניקה. ‘נכנסת ל־TMZ?’ אוי, אוי, אוי, חשבה זואי. ‘היתה לנו בלעדיות לפני שעתיים, דפוקה אחת!’

‘הצוואר נראה קצת מוזר…?’

‘הצוואר הדפוק נראה מאה אחוז!’

‘וגם, את יודעת, חשבתי, אנחנו באמת רוצים לפרסם חומרים כאלה?’

‘חומרים שמביאים תנועה? חומרים ששמים אותנו בטלוויזיה? כן! כן, כן, כן! תגידי לי, דפוקה אחת, איפה את עובדת בשנתיים האחרונות? את סגנית עורכת או לא סגנית עורכת? פישלת בגדול, זואי, פישלת בגדול.’

זואי שיערה שזה ה’מנטורינג’ שהובטח לה כשהגיעה לעבוד ב־Glossified. היא ידעה שיש רק דרך אחת להרגיע את אניקה כשהיא נכנסת לאחד ההתקפים שלה: לקרוע את גאוותה שלה לגזרים ולדרוך עליה בעצמה. ‘אני כל כך מצטערת,’ היא אמרה. ‘את צודקת במאה אחוז. ממש פישלתי בגדול.’

‘אין לך מושג כמה!’

‘אני יודעת, אני לא מאמינה שעשיתי את זה, אני כל כך מצטערת.’

השיחה המשיכה כך כמה דקות: אניקה מקללת את זואי, זואי מסכימה עם כל מילה. לבסוף, כשהתחילה להירגע, אמרה אניקה בקול מקפיא, ‘TMZ האכילו אותנו אבק היום. אני מקווה שזה מטריד אותך לפחות כמו שזה מטריד אותי.’

זה לא הטריד, אבל זואי אמרה, ‘אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב.’

‘חסר לך שכן, תאמיני לי.’ והיא ניתקה.

זואי התחילה לחשוב מיד על כל הדברים שהיתה יכולה להגיד, שהיתה צריכה להגיד, להגנתה: אם אניקה לא סומכת על ההחלטות שלה, למה מינתה אותה לסגנית עורכת מלכתחילה? היא באמת חושבת שגווין או איזק או אלייזה יעשו עבודה טובה יותר? מישהו מהם עבד פעם עד שתים־עשרה בלילה שבועיים רצופים אחרי ששלושה עובדים התפטרו כי אניקה קראה להם מתרוממים? ואם אניקה באמת חושבת שזואי מטומטמת בלי תקנה, למה היא לא פשוט מפטרת אותה? ברוב הימים זואי פינטזה שיפטרו אותה. היה אפילו סעיף בחוזה שאמר, ‘נסי למצוא לעצמך קריירה מספקת יותר’.

אבל לאמיתו של דבר, על מי היא עובדת? היא חיה מתלוש לתלוש. יש לה חוב של 22,000 דולר — בעצם 22,350 — בכרטיסי האשראי, ועוד שנה וחצי על חוזה שכירות לשנתיים. מה היא אמורה לעשות אם יפטרו אותה? לבקש כסף מהוריה? שוב? היא בת יותר משלושים, למען השם (גם זאת לא מחשבה מנחמת במיוחד).

היא העיפה מבט סביבה, כאילו שאר האנשים על המדרכה עשויים להיות צופים בהשפלה הטקסית שלה. היא ידעה שלא טוב לה להימצא בציבור כשמצבי הרוח האלה משתלטים עליה: אפילו באזור מסחרי אנרגטי כמו יוניון סקוור, האנשים סביבה נראו גדולים מהרגיל, הצללים מדאיגים מהרגיל. היא עצרה מונית ונסעה הביתה.

עד שהגיעה לדלת הדירה שלה, הקדרות הספיקה לכבוש כל חלקה טובה. היא ראתה שהמזוזה שתלתה, זאת שהיתה שייכת לסבתה, השתחררה איכשהו מאחד המסמרים, והשתלשלה עכשיו במהופך מהמשקוף. היא יישרה אותה בלי חשק — ראתה אותה מתנדנדת וחוזרת למקומה. בשעתה היתה די גאה בעצמה על תקיעת המסמר. איפה היא ואיפה הגאווה.

היא פתחה את הדלת ונכנסה. הסלון היה מבולגן כתמיד: בגדים נקיים ומלוכלכים זרוקים בכל מקום, בקבוק יין ריק מתגלגל על הספה, על השולחן ערימת עיתונים ומאפרות מלאות, הלפטופ פתוח על הרצפה, הסוללה מתה. היא הוציאה מהתיק כמה מבגדי היוגה החדשים שקנתה ולבשה אותם, אבל רק הרגישה מגוחכת — כאילו היא מנסה לרמות את עצמה בנוגע למשהו.

היא היתה מודעת — ד’ר פופר וקודמיה הכריחו אותה להיות מודעת — לאופי המחשבות המשתלטות עליה: חרדתיות, פסימיות ללא שום היגיון, תבוסתניות. כולם ידעו לאבחן אותן אבל אף אחד מהם לא ידע לרפא אותן — אלא אם כן תיקח כדורים פסיכיאטריים, מה שלא רצתה לעשות. אבל היא לא האשימה אותם. היא ידעה שד’ר פופר צודקת כשהיא אומרת שזה תלוי בה: לשלוט ברגשות הדיכאוניים, להתמודד עם הנפילות הבלתי נמנעות, לדבוק בחוזה שכתבה ולארגן לעצמה את החיים שהיא רוצה. אבל בחור אחד זרק אותה ומהאחר היא נפרדה, ומחבר־וחצי ביום שישי בבוקר היא נהיתה רווקה ביום ראשון בערב. היא חטפה על הראש מהבוסית הביצ’ית שלה וראתה בדיוק איזה אבק משאירות לה נשים שנראות באמת פצצה. אז אין לה זכות להרגיש חרא לפחות איזה רגע?

היא נכנסה למטבח, פתחה את המקרר — קופסאות משלוחים מתאריכים עלומים קידמו את פניה, מְכלי רטבים חצי ריקים, קנקן בריטה ריק. היא לא טרחה לפתוח את המקפיא. ברגע קנאי יותר היא זרקה את כל מה שהיה ראוי למאכל. היא הסתכלה בארון — מצאה צנצנת חמאת בוטנים. היא פתחה אותה ולקחה כפית, גרפה לעצמה קצת והחזיקה את הכפית מול הפרצוף, בהיסוס. למה אין לה יותר מזה בחיים?

מישהו דפק על הדלת. בהתחשב ביום שלה עד עכשיו, זאת היתה יכולה להיות רק פלישה למרחב שלה. היא יצאה לסלון והציצה דרך העינית. זה לא היה מישהו במסכת סקי, אבל משראתה את דמותו של ג’ונה כמו בעדשת עין דג, הרגישה בערך כמו שהיתה יכולה לצפות. היא פתחה את הדלת. ‘לפני כל דבר אחר, אתה מוכן לתקן את המזוזה של סבתא?’ היא אמרה.

הוא נראה מופתע. ‘למה את לבושה ככה? ולמה יש לך כפית ביד?’

‘אני הולכת ליוגה, שמוק.’ היא הסתכלה על הכפית העמוסה חמאת בוטנים. ‘ובדיוק הכנתי לעצמי…’ היא לא סיימה. הוא נראה די מוזר כשלעצמו: עניבה משתלשלת לא קשורה סביב הצוואר, שיער מבולגן, בגדים מכוסים אינספור כתמים לא מזוהים. ‘מה קרה לך… שדדו אותך צַבּעים?’ היא שאלה.

‘לא,’ הוא ענה בחדות. ‘אני בסדר.’

היא בחנה אותו עוד רגע ומשכה בכתפיה — חזרה למטבח ושמטה את הכפית בכיור. היא שמעה אותו נכנס וסוגר את הדלת, מתיישב על הספה. פתאום הרגישה מחורמנת נורא — אולי ניסיון מבועת מצד גופה להימנע מהליכה לחדר כושר — והחליטה שיהיה לה זמן לדאוג לבריאות הנפשית שלה אחרי שגופה יירגע. היא חזרה לסלון וקלטה שהוא כנראה חושב אותו דבר, כי בן רגע הוא קם ותפס אותה במותניה, בחספוס מסוים. והנה הם עומדים ומתנשקים שוב, חשבה. אחרי עשר שנים, הוא עדיין מנשק באותו האופן: קצת מגושם, אבל בלהט אמיתי — כאילו הוא חושב שזה חשוב מאוד. ואולי בכל זאת יש משהו ביניהם — למרות הסקפטיות של ד’ר פופר — כי אחרי עשר שנים היא עדיין אוהבת להתנשק איתו: זה עדיין ממלא אותה אושר, בלי שום סיבוך — עדיין מדליק אותה.

היא הרגישה את הטבק בפיו, שהזין והתמיר את תשוקת הניקוטין שלה עצמה. לא עבר רגע והיא כרכה את רגליה סביבו והרימה את עצמה מהרצפה. ‘יוגה!’ היא צחקה ונישקה אותו עוד.

גם בגדיו הדיפו ריח סיגריות — סיגריות ואולי רוטב טבסקו — אבל כל תחושה, כל פתית של תפיסה חושית הזין את עוררותה. בשמונים אחוז מהזמן סקס לא הזיז לה, בעשרה אחוז ממנו הוא די הגעיל אותה, ובעשרה אחוז הוא עורר בה הפקרות פראית ואורגזמות דומעניות. למרבה השמחה היה לה ברור שזה בפירוש עומד להיות רגע של עשרת האחוזים העליונים. הוא זרק אותה על הספה, קרע ממנה את הגופייה וחזיית הספורט, משך למטה את מכנסי הטייטס.

‘סילביה ואני עוברים לגור יחד,’ הוא אמר בשעה שטיפס ועלה עליה. ‘את יודעת איזו שגיאה זאת,’ הוא אמר ותחב את אצבעותיו לתוכה. ‘שגיאה איומה ונוראה.’

זה היה קצת מוזר על תקן של שיחה רטובה, אבל היא היתה שקועה מדי באורגזמה זעירה עכשיו מכדי שזה יזיז לה. ‘תגיד לי שאני שווה יותר מקייטי פורטר,’ היא אמרה כשהתחיל לנגוס בפטמותיה. ‘תגיד לי שאני הרבה יותר שווה משלאמפּה.’

‘את כל כך הרבה יותר שווה ממנה,’ הוא אמר תוך שהוא פושט את הז’קט והחולצה והיא פותחת את מכנסיו. ‘אני הולך לגור איתה, ואני הולך לזיין אותך. אני הולך להתחתן איתה, ואני הולך להמשיך לזיין אותך.’

זה דחק את הגבולות קצת רחוק מדי. ‘אולי נפסיק לדבר עכשיו.’ הוא הפשיל את המכנסיים ותחתוני הבוקסר על הקרסוליים ונשכב עליה בחזרה — וכשהרגישה בלחץ גופו העירום על גופה, היתה מוכנה לסלוח על כל מוזרות שהיא בשיחה. ‘תזיין אותי, יונסי,’ היא לחשה באוזניו. היא קיללה באנגלית רק ברגעים כאלה — רק ברגעים כאלה זה בא לה בטבעיות. היא עצמה בחוזקה את עיניה וחיכתה.

‘שגיאה איומה,’ הוא אמר, שפתיו בתוך אוזנה.

‘כן, נכון, קלטתי.’

היא חיכתה עוד כמה רגעים — אבל התחושה החיונית לא הגיעה. היא פקחה את עיניה וראתה אותו מביט בצורה מטרידה בגופה העירום. היא הושיטה יד למטה אל הזין שלו. ‘אתה צוחק עלי.’ היא הדפה אותו מעליה ברגליה. לרגע חשבה לאונן, אבל האם יכול להיות סיום פתטי יותר ליום הזה? היא הזדקפה ורכנה לפנים. הוא התחיל לבכות בין כפות ידיו, אבל היא חשה היעדר מוחלט של אהדה כלפיו. הם ישבו ככה, עירומים, זה לצד זו, כמה דקות. בשלב מסוים הטלפון שלו התחיל לצלצל — הוא שלף אותו מהכיס בלי להסתכל בו והשליך אותו על השולחן. מישהו ששמו ברט ניסה להשיג אותו; היא הביטה בטלפון שרטט ורקד על השולחן. ‘או־קיי, אני יודעת שזה מטומטם,’ היא אמרה לבסוף, ‘אבל זה לא בגלל שאני לא מגולחת, נכון?’ זה רק הגביר את בכיו. היא חזרה למטבח, לקחה את הכפית מהכיור ואכלה חלק מחמאת הבוטנים. אחר כך נכנסה לחדר האמבטיה, לבשה את החלוק וחזרה לסלון. הוא כבר ישב במכנסיים וחולצה ועישן סיגריה.

‘אל תעשה את זה פה, טוב?’ היא אמרה. הוא הסתכל עליה במבט ספקני, אבל כשלא חייכה הוא כיבה אותה באחת מארבע המאפרות שעמדו על השולחן. וכתוספת דגש, היא הרימה את הז’קט שלו מהרצפה, קיפלה אותו בתנועות חדות ותלתה אותו על משענת הכורסה. ‘חרא חליפה, דרך אגב,’ היא אמרה לו. הוא לא ענה, רק בהה באוויר, וההעלבה שלו לא עוררה בה שום סיפוק. לא יהיה שום סיפוק בשום דבר היום, זה כבר היה ברור לה.

‘מה אתה עושה פה, יונסי?’ היא שאלה אותו והרגישה שהיא עצמה עומדת לבכות. ‘כאילו, ברצינות, מה אתה עושה פה?’

‘כולנו עירומים, זואי,’ הוא ענה. ‘הגוף לבוש אבל…’

פתאום הכה בה עד כמה הכול מוזר — מצב הבגדים שלו, ההופעה המרושלת שלו באופן כללי, העובדה שצץ בדלת בלי הודעה מוקדמת.

‘שום דבר לא קרה, נכון?’ היא שאלה בחרדה. היא התיישבה לידו על הספה והניחה את ידה על ברכו. ‘אתה בסדר, נכון? אף אחד לא מת או משהו?’

‘רציתי להוכיח איזה שמוק אני.’

‘מי עוד זקוק להוכחה?’ היא אמרה את זה בהלצה — די שנונה, להערכתה — אבל הבעת פניו היתה מובסת כל כך, שבו ברגע התחרטה. ‘אתה לא שמוק, יונסי.’

‘אני פשוט… פשוט רציתי להוכיח ששום דבר לא השתנה. מבינה?’

למשמע הדברים היא הידקה קצת את החלוק על חזהּ. ‘אל תדאג, יונסי,’ היא אמרה. ‘שום דבר לא השתנה.’

הטלפון שלו צילצל שוב — הפעם שלאמפּה התקשרה אליו. כשתם הצלצול הוא שאל, ‘עוד יש לך את הכלים האלה מתחת לכיור?’ היא הינהנה, ועיניה נחו על ערימת הזבל על השולחן. היא שמעה אותו קם ומחפש משהו במטבח; היא שמעה אותו יוצא למסדרון ותוקע את המזוזה בחזרה במקומה.

כשחזר פנימה אמר, ‘אני נורא מצטער. אני לא אטריד אותך יותר.’

‘כן, די קלטתי.’

‘את יותר שווה משלאמפּה,’ הוא אמר לה. ‘ומקייטי פורטר. אין לזה שום קשר לגילוח, או מה.’

היה נדמה שהוא עומד ללכת, אז היא אמרה, ‘אלה באמת הולכות להיות המילים האחרונות?’

הם הסתכלו זה בזו — כאילו משני עברי אוקיינוס של זיכרון והזדמנות מוחמצת וחרטה ו — אם שמים בצד רגע את הספקנות של ד’ר פופר ובריאות נפשית — אהבה, היא חשבה.

מקץ שתיקה קצרה הוא אמר, ‘אולי בהתחלה. אולי באותו ספטמבר,’ הוא המשיך, ‘לפעמים נראה לי שאם לא —’

זה עורר בה דמעות — והיא התייפחה במלוא עוצמתן של האורגזמות שלא חוותה. הוא נשאר בפתח עד שדמעותיה אזלו. ‘לא הייתי צריך להגיד את זה,’ הוא אמר. ‘אני נורא מצטער.’ ויצא.

היא הרגישה שהיתה יכולה להציג בהצלחה בפני כל מנתח ריאות, לוביסט של בריאות הציבור או שורד סרטן בעולם את טיעוניה בזכות עישון סיגריה עכשיו. ומשום כך ניקתה מעט את הדירה ולבשה בחזרה את בגדי היוגה. זואי חשבה שלעולם לא תראה אותו שוב. והלכה לחדר הכושר.

8. ג’ודית אגוניסטס

חרף כל ההמלצות, ג’ודית לא לקחה פסק זמן מהקולג’. מה בדיוק חושבים האנשים שתעשה בזמן הפנוי הזה? כל חייה הכינו אותה — עד גיחוך, כפי שהבינה עכשיו — לדבר אחד בלבד: ללמוד בקולג’. היא אמנם זיהתה עכשיו את המופרכות — את הנאיביות — שבכל ההכנה הזאת, אבל זה לא אומר שידעה לעשות משהו אחר.

אבל עורך הדין שטיפל בעיזבון של הוריה הבהיר לה היטב שהיא ‘בעלת הסמכות’ היחידה לקבל החלטות חשובות — ולכן היא בילתה שבועות אחדים לאחר ההלוויה בעיר הולדתה, ולו כדי שלעולם לא תצטרך לחזור אליה שוב. היא התגוררה ב’הולידיי אין’ אנונימי במרחק עשרים דקות נסיעה בכביש המהיר: היא לא רצתה שידעו איפה היא מתגוררת, לא רצתה לישון במיטת ילדותה — ולישון במיטה של הוריה היתה מחשבה מפלצתית.

אבל לא היתה אפשרות להימנע לחלוטין מהבית. היא היתה צריכה להיות שם כשערכו את השמאות, והיתה צריכה להיות שם כדי להגיד למובילים מה הולך לאחסנה ומה נשאר למכירת העיזבון, והיתה צריכה לחפש מסמכים בארונות חדר העבודה של אבא שלה. היה נדמה שעניינים הדורשים את טיפולה הולכים ומתרבים, מתרבים עד גיחוך. דודתה נאיומי היתה יכולה אולי לעזור בזה, אבל אחרי ההלוויה היא שיגרה את עצמה לקליפורניה. מרגרטה, בת דודתה היחידה, לא היתה יכולה לבוא בכלל. דודתה מסרה שהיא שולחת תנחומים מאמסטרדם.

יום ראשון אחד ג’ודית באה אל הבית ומצאה שלושה עותקים של מהדורת יום ראשון של הניו יורק טיימס מחכים בשקיות הפלסטיק הכחולות שלהם על מדרגת הכניסה. שריד לאקסצנטריות שלהם: עותק אחד של תשבץ יום ראשון לכל אחד מהם. ג’ודית הביטה בשלושת העיתונים הבתוליים וקלטה שמשפחת בולברוק היתה מיוחדת — נדירה — עוד יותר משחשבה. ועכשיו היא האחרונה שנותרה. ביום הזה, כשהסתובבה ברחבי הבית — קופסאות קרטון גדולות ניצבו בכל פינה, פתוחות, כלי החרסינה בסלון היו עטופים ביריעות של ניילון־בועות, המזרן ממיטת הוריה נזרק והותיר רק מסגרת עץ, השתיקה בכל החדרים המחישה ביתר שאת את היעדר הדיירים — היא הרגישה שהיא מפלסת לה דרך בשרידי איזו ציוויליזציה אבודה.

גייבּ צץ והופיע בערך בזמן הזה. הוא לא היה בהלוויה, ובהמשך היא לא תצליח להיזכר אם הגיע לפני הטקס ולא היה יכול להישאר, או שלא הספיק להגיע בזמן בכלל. ימי שהותה הכפויה בעיר הולדתה התערבבו כולם בזיכרונה — היו כולם הלוויה אחת גדולה. וככלל, לאחר מות הוריה, היא התקשתה יותר ויותר להפריד מאורעות, לסדר לפי ימים, חודשים ושנים.

אבל היא זכרה שהיתה בבית כדי לארוז את התכשיטים של אמא שלה כשנפגשו. זה היה בשעת לילה, והם דיברו על מרפסת הכניסה. שלט ‘למכירה’ כבר ניצב בחצר הקדמית; זבובים ועשים חגו סביב הנורה היחידה במרפסת מעל ראשיהם. אף אחד מהם לא הראה כוונה לחבק את האחר כשאמרו שלום.

‘הם באמת היו אנשים נפלאים,’ אמר לה גייבּ.

‘אני יודעת,’ היא אמרה. מתוך כבוד למה שחלקו פעם, היא חסכה ממנו את החיוך השטחי שליטשה לאחרונה, שהיה נדמה לה שאנשים שאומרים לה דברים מסוג זה אוהבים כל כך לראות. היא חשבה שאם הם חברים ותיקים, אהובים ותיקים, היא יכולה לפחות להיות אדיבה מספיק ולהביע בפניו בדיוק כמה נחמה יש במילים האלה עבורה. הטלפונים שקיבלה מנשיא ייל, מנשיא הקולג’ שדיוויד והאנה לימדו בו, ממושל המדינה ושני הסנטורים שלה; המכתב שקיבלה, חתום בדיו אמיתית, מג’ורג’ ו׳ בוש; טקס האזכרה שעשרות סטודנטים לשעבר של הפרופסורים בולברוק באו לחלוק בו כבוד אחרון; המחמאות שכולם שפכו על הוריה כל אימת שראו אותה, האהדה במילים מדודות מאוד: בדבר מכל אלה לא מצאה שום נחמה. הכול היה — באותה המידה ובלי שום הבדל — לא מנחם. יגונה נראה לה באותם ימים בלתי ניתן להפרכה — היא אפילו חשה יראת כבוד כלשהי נוכח ממדיו.

‘אני יודע שהם — אני יודע שהם אהבו אותך.’ היא הינהנה. ‘את יודעת, את עדיין…’ הוא פתח אבל דעך. היא התחילה לצפות לדעיכה כשאנשים דיברו אליה. זה עורר בה צער עליהם — עוד אירוניה עצובה ומשעממת.

‘איך בקליפורניה?’ היא שאלה אותו. ‘אתה עדיין כותב?’

הוא הינהן אבל אמר, ‘לא, לא הרבה כמו פעם… האמת היא שאני חושב ללכת ללמוד משפטים.’ היא חשבה שהוא מנסה לדלות ממנה תגובה לרעיון — אולי אפילו מקווה שתסכים — אבל היא לא הצליחה לאתר בעצמה שום דעה, לכאן או לכאן. לבסוף הוא אמר, ‘ושמעתי שאת עצמך בחרת ללכת לייל.’

‘זה נראה המקום הנכון,’ היא ענתה — עוד תגובה שגורה, שבמקרה גם היתה נכונה.

השתררה שתיקה. הוא הביט בה בחרטה. ‘איזה מין ספרים קראת?’ הוא שאל אותה בכנות של דאגה פתאומית, מהסוג ששמעה לפעמים בדבריהם של אנשים ששאלו אותה אם היא אוכלת. הוא נראה מבוגר יותר, חשבה — קצת כבד יותר, קצת קירח יותר. אבל בהתחשב בנסיבות, אילו נכנס לשיעור הספרות שלה והקריא שיר של ויטמן, והיא היתה נערה בת חמש־עשרה בגוסטב, היא בטח היתה מתאהבת בו מיד מחדש. אבל היא לא היתה נערה בת חמש־עשרה, והוא העלה באוב עולם שכבר לא היה קיים מבחינתה, אם בכלל התקיים אי־פעם.

‘זה היה מאוד קלישאתי, לא?’ היא אמרה לו. ‘אתה ואני. תיכוניסטית עם המורה לספרות שלה. זה הרגיש כל כך… חשוב אז. אבל בעצם לא עשינו שום דבר שאלפי אנשים אחרים לא עשו גם כן.’

‘ג’ודית…’ הוא אמר.

‘בכל אופן, תודה שבאת,’ היא אמרה לו.

הוא הניח יד על כתפה. ‘עדיין יהיו לך חיים נפלאים בסוף,’ הוא אמר לה.

גם דיבורים כאלה שימשו להערכתה בעיקר לניחום המנחמים. היה נדמה שאנשים צריכים לחשוב שהיא תהיה בסדר בסוף. אבל מה זה אומר? וכמו ששאלה אותו עכשיו, ‘בסוף מה?’

הם עמדו שם רגע, ידו על כתפה — משהו שפעם היתה לו משמעות רבה כל כך מבחינתה, אבל עכשיו היה, למרבה האלם והצער, כל כך בלתי חשוב. ואז היא חשבה על משהו — הלכה רגע לחדרה, וחזרה עם תיק העור ששלפה מתחת למיטה. ‘אלה המכתבים שכתבת לי. אני צריכה לפַנות את הבית, ולא ידעתי בדיוק מה לעשות איתם.’ הוא לקח את התיק והביט בו בהיסוס. ‘תודה שבאת,’ היא חזרה ואמרה, והם נפרדו לשלום — גם הפעם ללא חיבוק — וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה אותו.

מהר ככל האפשר היא ארזה את כל מה שנראה לה ראוי לאחסון, בעיקר תמונות ומזכרות שלא היתה מסוגלת להביט בהן אך גם לא לזרוק. את השאר חיסלה, מכרה. ואז חזרה לייל.

הפיגור של כמה שבועות אחרי בני כיתתה הציב בפניה אתגר רצוי מאוד, אבל הפרופסורים עשו כולם שמיניות באוויר להציע לה הקלות. היא דחתה את כל ההצעות — כשם שדחתה את הפנייה להתראיין בייל דיילי ניוז, או ביו־אס־אי־טודיי, או להופיע עם שאר יתומי אסון התאומים ב’בוקר טוב אמריקה’, או בתוכנית יומית אחרת, או אצל אופְּרה; דחתה את הכיבוד לשבת בתא מפואר באצטדיון היאנקיז, דחתה את ההזמנה לשמש אורחת כבוד בטקסי הזיכרון המשודרים בטלוויזיה בניו יורק או בוושינגטון הבירה. לא היתה לה שום כוונה לגלם בעיני הציבור את ‘הבחורה שהוריה מתו באסון התאומים’: לבושה שחורים, מניחה זר, אמיצה נוכח פני הטרגדיה. גם אם חשבה שיש ביכולתה לעשות זאת, סלידתה הטבעית מקלישאות — שהתחזקה עוד יותר מאז הפגישה עם גייבּ — לא היתה מתירה זאת.

היא חזרה לשיעורי הפילוסופיה של הדת עם הפרופסור המבריק, חזרה לקרוא את ‘בעקבות הזמן האבוד’. אבל כל האקסטזה שחשה בשכבר הימים נעלמה ואיננה; רק איזו מידה של מוּכּרוּת מנחמת בשקדנות, הסיפוק הקטן מכך שיש ביכולתה לקבל מצוין גם בייל. מילים או, שותפתה לחדר, נראתה כאילו היא פוחדת ממנה בתחילה, כשם שנראו רוב מי שפגשה קודם לכן. מילים לפחות התגברה על כך די הצורך להתנהג כחברה, אבל בעיני ג’ודית, מערכת היחסים ביניהן התאפיינה מאז ומעולם במחוות ידידות חיצוניות יותר מאשר בחיבה של ממש. ג’ודית הבינה ששיקול הדעת של מילים הורה לה שחשוב מאוד שהן יישארו חברות, ובגלל שיקול הדעת הזה, חברות אותנטית היתה בלתי אפשרית. הרב בבית הִלל בקמפוס יצר איתה קשר — אבל אמונתה באלוהים כבתה יחד עם הוריה. ‘כל אלוהים שראוי להאמין בו לא היה נותן להורים שלי להירצח,’ היא אמרה לרב. היא ידעה שגם העמדה הזאת היא קלישאה — אבל סלחה לעצמה על כך, משום שהרגישה שהיא נכונה בעליל.

כשהתחילה את לימודיה בקולג’, חשבה ללמוד ספרות כחוג ראשי. אבל קריאת ספרות, כתיבה על ספרות, אלה דרשו ממנה משהו שלא היה ביכולתה להציע עוד. לא היה נחוץ יותר מציון אחד של 80 על חיבור על סיפורי קנטרברי — הפרופסור הסבירה את הציון בכך שהיא ‘לא הצליחה להתמודד בכנות עם היצירה של צ’וסר’ — לשכנע אותה שעליה לחפש חוג ראשי אחר.

קורס אחד שלמדה, שנקרא ‘אמנות אמריקאית והעולם הפוסטמודרני’, מיקד אותה בתולדות האמנות. שאר הסטודנטים נאבקו עם סממני הפוסטמודרניזם: שכבות של אבסטרקטיות, חלקלקות ההֶקשר. אבל ג’ודית גילתה שיש לה חוש לזה, שהסטריליות והאי־בהירות שדוחות את חבריה ללימודים אינן מרתיעות אותה. והיא גילתה שבהייה ביצירות אמנות — בהייה עד שהיה ביכולתה לראותן פשוט כמיזוג של השפעות, כוונות, אופנות ומטרות־נגד — מתיישבת איכשהו עם הלוך רוחה הנוכחי: שהיא משהו שיש ביכולתה לעשות בכנות.

למעשה, היא עבדה קשה משעבדה קודם לכן. היא מילאה את כל משימות הקורסים, קראה את כל הפריטים ברשימת הקריאה המומלצת בסילבוס, ואפילו פריטים נוספים שחשבה שהיו עשויים להימצא בה. לפעמים היתה הולכת ישר לספרייה משיעור של אחר הצהריים, מתיישבת באיזו פינה נטולת חלונות ופוסקת מלימודיה רק כשהספרנית אמרה לה שהבניין עומד להיסגר, ואז מגיחה אל תוך ליל ניו הייבן קר ודליל כוכבים. שוב לא נותר בעינו הלהט האקדמי מן העבר — אבל נחישותה אזרה כוח חדש ומיוחד במינו.

וזמן קצר אחרי שג’ודית חזרה לקמפוס, היא התחילה לקיים הרבה יחסי מין. במונחים הגולמיים ביותר: היגון חירמן אותה. היא ציינה לעצמה שמנקודת מבט דרוויניסטית, מדובר בהסתגלות יעילה מאוד. אבל אילו התירה לעצמה לעיין בנושא בצורה קצת פחות רדוקטיבית, היתה מודה שהיא פשוט בודדה מאוד; היתה מודה שהיא אינה יודעת כיצד להרגיש טוב. סקס פתר את שתי הבעיות, אם גם לזמן קצר בלבד. כשהבחורים גילו מי היא — או ליתר דיוק, גילו איך הוריה מתו — לרוב היה נדמה שגם הם מפחדים ממנה. אבל רבים מהם לא ידעו, והיו הרבה בחורים. היא גילתה שכל מה שעליה לעשות הוא להישאר בבר או במסיבת אחווה זמן ארוך מספיק, ובסופו של דבר אחד מהם ייגש ויציג את עצמו. היא נעשתה לאחד מאותם טיפוסים מפורסמים שבאמת לא אכפת להם לאן הקבוצה יוצאת לארוחת ערב: ג’ודית זרמה עם הכול. לא היו לה עכבות בנוגע לשום תנוחה או שום איברי גוף; היא נכנסה למיטה עם בחורים והחברות שלהם; שכבה עם שני חברים בקבוצת הלקרוס יחד; שמחה לקשור ולהיקשר. מגוון הגופים וההעדפות שגילתה הפתיע אותה, אפילו סיקרן אותה. אף פעם לא יכולת לחזות איך אנשים ייראו בלי בגדיהם: איפה ימוקמו קווצות שיער, היכן יופיעו קפלי הבטן כשיסתובבו או יתיישבו, איך ייראה הפין ביחס לשאר הגוף הגברי — איך אנשים יתנהגו כשלצדם עוד גוף אנושי עירום, שנכון לעשות איתם כל דבר שהוא. לפעמים חשבה שיש איזו אמת מהותית בכל זה — כאילו הגוף הוא באמת ובתמים ההתגלות הסופית והאחרונה של אדם.

במשך סמסטר שלם היה לה עניין עם המתרגל בקורס האמנות האטרוסקית שלה; הוא הציג לה את עולם ה־BDSM. היא היתה חוזרת הביתה מהדירה שלו ומביטה בעצמה במראה הגדולה שעל הדלת — מביטה בעורה הלבן החיוור, הכחלחל פה ושם, חבול בסימני נשיכה פה ושם, הצלפות חגורה — והיתה רואה את עצמה כמו מרחוק מאוד, כאילו בוחנת את גופה העירום מקצה מנהרה. מהי האמת שגופה חושף לעיניה? היתה שואלת את עצמה. וכשבחנה את היקפה של חבורה בגודל ביצה על ירכה, הגיעה למסקנה שגופה מספר לה רק את מה שכל גוף מספר לכל אחד: שזה מה שהיא רוצה.

היו בחורים שלאחר שנודע להם מה קרה להוריה (היא אף פעם לא הזדרזה לנדב מידע, אבל גם אף פעם לא הסתירה אותו), ניסו לנחם אותה, לרפא אותה — להציל אותה. הם היו ממירים ליטופים במין טפיחות הרגעה למראית עין, היו מציעים ‘לדבר על זה’ — שואלים אותה שאלות על הוריה, על רגשותיה — היו דוחקים בה להיפגש עם פסיכולוג. היא אמנם ידעה שכוונותיהם טובות, אבל תמיד הרגישה נבוכה בשבילם, נוכח דלילותם של דברי הנחמה שלהם — ויותר מזה, היתה מתעצבנת על כך שאינם פשוט נותנים לה את מה שרצתה מהם. ‘זה נשמע כל כך נורא,’ הם היו אומרים. ‘אני לא מסוגל לדמיין. את רוצה אולי לדבר עם מישהו?’

והיא היתה אומרת את מה שתמיד אמרה כשניסו לדחוף אותה לזרועות הפסיכותרפיה: ‘מה הם כבר יכולים לספר לי על עצמי שאני עדיין לא יודעת?’ היא ידעה שהיא מטביעה את עצמה בתיעוב עצמי, ברחמים עצמיים, בייאוש. אבל האמינה שסוף־סוף מצאה לעצמה הלוך רוח שווה ערך לתאוותיה המנטאליות הרעבתניות.

היא סיימה את לימודיה בייל בתולדות האמנות בהצטיינות יתרה, ובשלוש שנים, בהתאם לתוכניתה עתיקת השנים. מילים, הוריה, אפילו אחותה בת־העשרה, באו לטקס חלוקת התואר שלה והתעקשו להזמין אותה לארוחת ערב לאחר מכן — והיא החליטה לבסוף שאין טעם לדחות נדיבות כזאת. היא תמיד תזכור את הרמת הכוס עם ברכתו של אבא של מילים — כפוף, בשנות השבעים לחייו. הוא דיבר קוריאנית, אמא של מילים לחשה את התרגום באוזניה של ג’ודית. ‘הוא גאה בך…’ היא לחשה. ‘הוא מקווה שאת ומילים תמיד תהיו חברות מצוינות… הוא יודע שגם ההורים שלך גאים בך…’

אחרי הארוחה אמא של מילים צילמה את שלוש הנשים הצעירות, שישבו זו לצד זו לשולחן. ג’ודית עמדה לצאת ללימודי דוקטורט בפרינסטון בסתיו; למילים כבר היו תוכניות ללמוד רפואה בקורנל כשתסיים את לימודיה בשנה הבאה. כך שהשותפות לחדר במעונות היו בדרכן למקומות שווי ערך — אבל לג’ודית היה נדמה שמספיק מבט אחד במסך המצלמה הדיגיטלית של אמא של מילים כדי לראות שהמסלולים שלהן שונים לגמרי. לפעמים בשנותיה בקולג’ ג’ודית תהתה מה אנשים אחרים חושבים עליה — מה הם מנחשים בנוגע לבחורה שהולכת וחוזרת מהספרייה בשעות מוזרות, או יושבת בשתיקה בשיכול רגליים על מיטות שותפיהם לחדר בבוקר שאחרי; מה יש להם להגיד על מחשבות שנוטות לברוח מכל מי שדיברה איתו, או הזדיינה איתו. בעיניה, התצלום הזה הבהיר זאת. בעוד החיוכים של מילים ואחותה היו מאירים וכנים, זה של ג’ודית היה דליל ומרוחק; היא היתה עדיין בשמלת הבורגונדי שלבשה קודם לכן מתחת לגלימה עם הענקת התואר, וצבעה העז הדגיש את לובן עורה; שערה השחור היה סמיך וצפוף על מצחה, וסנטרה פונה מעט הצדה ממילים, כך שהשומה ליד עינה השמאלית נראתה ביתר בירור. היה נדמה לג’ודית שהצער חרות לאורכן ולרוחבן של הפנים המוזרות, הספקטרליות — כאילו היה שחור שֹערה והשומה. ג’ודית הרגישה שכל אחד יכול לראות, פשוט מריחוק חיוכה, שעשר הדקות לאחר הרמת הכוסית עברו עליה בבכי כשהיא חבויה בתא השירותים, למרבה ההקלה. עברו שנתיים וחצי, והיא עדיין הרגישה את הכאב — עדיין יכלה לראותו בתמונה — כאילו היה חדש לגמרי: חד ובלתי מתמתן.

בתוך שלושה שבועות מתום לימודיה בייל, היא עברה לפרינסטון, והתחילה לעבוד על פרויקט מחקר קיץ אצל אחד הפרופסורים שלה. היא בחרה בפרינסטון בגלל המוניטין של תוכנית הלימודים בתולדות האמנות שם, ובגלל החיזורים הלהוטים של המחלקה אחריה. ‘בניגוד להרבה מחברייך ללימודים, יש לך יכולת בלתי רגילה לבקר אמנות לא במונחים של מה שהיא שואפת להיות אלא במונחים של מה שהיא,’ כתבה לה ראש החוג במכתב הקבלה. ג’ודית ראתה בדבריה מחמאה עצומה ומלאת תובנה. פרינסטון קסמה לה גם מכיוון שבשום שלב בתהליך הקבלה לא נרמז לה שבית הספר ישמח לקבל אותה לשורותיו בשל הקשר שלה לאסון התאומים (בהרווארד, קולומביה ושיקגו לא היו מאופקים כל כך).

חייה בפרינסטון נעשו עד מהרה דומים כל כך לחייה בייל — השבועות התמלאו ברצועות עבות ובלתי מובחנות של שיעורים, פרופסורים, שקפים, קריאה, מחקר, סקס קדחתני אבל אדיש — שלפעמים שכחה לשים לב להבדל. היא היתה נכנסת תחת קשת אבן חיוורת לחצר, סוקרת שורת ספרים על מדף ספרייה, מחפשת כותר, היתה חוצה סלון מבולגן לעבר חדר שינה צר או פוטון — ומוצאת את עצמה מופתעת כשנזכרה שהיא כבר לא מתגוררת בניו הייבן. עלה בדעתה שכל מה שהשתנה מבחינתה בשלוש השנים האלה הוא השמות על הדלתות, המספרים לפני שמות הקורסים בלוח הזמנים שלה, צורות הגופים ועיוותיהם.

היא ידעה שעליה להקדיש מחשבה כדי לבנות לעצמה חיים מחוץ לאוניברסיטה. אבל שום דבר שהחיים עשויים להכיל לא משך אותה במיוחד. היא היתה בפרינסטון משום שהיתה צריכה להיות איפשהו. ולפחות בפרינסטון היתה יכולה להמשיך להיחשב מבריקה וחרוצה, כפי שנחשבה בעיני כל הפרופסורים שלה, בדיוק כמו שהיתה בייל, ובגוסטב — כפי שידעה שתיחשב כל עוד תישאר באוניברסיטה.

היא התחילה לערוך מחקר לקראת תזה על מוטיבים אדריכליים גותיים באמנות בת־זמננו, וזכתה במלגת לימודים בסורבון בפריז בקיץ בסוף שנתה הראשונה. בפעם הראשונה ביקרה בעיר עם אמה כשהיתה בת תשע, וכדי להתמודד עם כל אסוציאציה כואבת לאותו ביקור — לתלוש את הפלסטר במשיכה אחת, כביכול — העבירה את היום הראשון שלה בפריז בחזרה על המסלול שעשתה עם אמה בין אתרי התיירות בעיר: שער הניצחון והפנתיאון; סקרֵה קר וסנט שאפל; הלובר, פומפידו, מוזיאון ד’אורסה; מגדל אייפל וגני טווילרי. היא הלכה ובכתה — התרגשה עד דמעות בכל פנייה, מכל זיכרון, בדיוק כפי שציפתה. אבל היה משהו חלול בכוח הבכי הזה: היא הופתעה לגלות שהדמעות אינן אלימות יותר, שהצער אינו עז יותר. היא קלטה שלא יהיו בחייה רוחות רפאים, או חזיונות; היעדרם של האנה ודיוויד בולברוק היה זהה בכל רחבי העולם. המחשבה הזאת עוררה בה את הבכי העז ביותר — בדיוק בעוצמה שחיפשה, כמדומה.

השיעורים בסורבון התקיימו בצרפתית, והמרצים היו תובעניים יותר מאלה בארצות הברית — אבל ג’ודית לא נרתעה מפני דרגת קושי נוספת בעבודתה והתמודדה בהצלחה עם האתגר. היא היתה רהוטה עכשיו: רהוטה בצרפתית, רהוטה באקדמיה. בשעה שפרופסור ישיש שהיה מכר אישי של בראק שיבח אותה לפני הכיתה כולה על מאמר שהגישה לו, היא ראתה את עצמה פתאום כמין ציידת אקדמית נודדת: עוברת מיבשת ליבשת, מוחקת שמות מרשימה מוכרת ליודעי דבר. אולי תתקבל לפוסט־דוקטורט באוקספורד.

בחודש הראשון שלה בפריז, ג’ודית הכירה בחורה בתוכנית שלה ששמה קלודט לוראן. היו לה שיער בלונדיני קצר מאוד, אף צרפתי קלאסי — מתרחב במורד הגשר, מתעקל באלגנטיות בצדי הנחיריים — עיניים כחולות גדולות, שדיים גדולים. היא היתה יפהפייה, בעצם — הזכירה לג’ודית את כל האָשלִיות והבֶּת’יות הבאמת יפות שלמדו איתה בתיכון. היא וקלודט היו הולכות ברחוב, וג’ודית ראתה את כל הגברים נעצרים באמצע כל מה שעשו ולוטשים עיניים. קלודט התעלמה מכל זה. היא היתה מאורסת לגבר מבוגר ממנה, פרופסור לפילוסופיה בליון, עם בת משלו שלא היתה צעירה בהרבה מקלודט. היא היתה מצחקקת כמו תיכוניסטית כשתיארה את יפי תארו, את חוכמתו, את כישוריו במיטה. ג’ודית פגשה אותו רק פעם אחת: גבוה, זקן מאפיר, מבריק בנונשלנטיות ויהיר בנונשלנטיות צרפתית מאוד. היא היתה מוכרחה להודות שהיא מבינה את כוח המשיכה שלו.

קלודט נראתה מופתעת לגלות בג’ודית אמריקאית אינטליגנטית כל כך, מלאה כל כך בתובנות בנושאי אמנות. והיא הודתה בסקרנותה נוכח דתה של חברתה החדשה, אף על פי שג’ודית נטשה אותה; קלודט אמרה שג’ודית היא היהודייה הראשונה שהיתה לה הזדמנות להכיר ממש. את ג’ודית זה די הדהים — היא קלטה, שכמי שרוב חייה עברו עליה בצפון־מזרח ארצות הברית, היא חיה באשליה שפשוט יש יהודים בכל מקום. אבל לא זה היה המצב, כמובן — במיוחד לא באירופה.

גם קלודט מצדה סיקרנה את ג’ודית — כפי שסיקרנה את רוב האנשים. נוסף על היותה יפה במיוחד, היא היתה גם אינטליגנטית במיוחד, והיה נדמה שאיש אינו מסוגל להאמין בנס הגנטי שהתגלם באישה הצעירה. ג’ודית ראתה בה לפעמים מין ציפור יפה ואקזוטית, ותגובותיהם של אחרים כלפיה — התגובות שלה עצמה כלפיה — ריתקו אותה כשלעצמן. כאילו השילוב של יופי גופני כזה וכישורים שכליים כאלה משנים את כוח הכבידה החברתי סביבה: בעלים היו משתתקים באמצע המשפט בשיחות שניהלו עם נשותיהם כשהופיעה במסיבת קוקטייל; המרצים הסגפנים והאגואיסטיים ביותר היו לא רק מוצאים לנכון לפנות אליה בדברים אלא אפילו מנסים להקסים אותה, לחלץ ממנה חיוך. וג’ודית עצמה — שמעולם לא היתה בן אדם חברתי במיוחד, ובשנים האחרונות עוד פחות מתמיד — הרגישה כיצד היא נמשכת אליה ללא עוררין, עד כדי חמימות מסוימת בבטנה כשקלודט התקשרה אליה, או התיישבה לידה בכיתה.

כשהחברות ביניהן התהדקה, קלודט הזמינה את ג’ודית לעיירה הקטנה שהוריה התגוררו בה, מרחק ארבעים דקות נסיעה מפריז. קלודט הוליכה אותה בשביל העפר מהכביש אל הבית, קידמה את פני כלבה המזדקן, מקסים, ומדאם ומיסייה לוראן הגישו להן ארוחת צהריים בת חמש שעות של בשר ברווז, רטטוי, אספרגוס טרי, מרלו מקומי, גבינה ולחם ביתי. הלוראנים היו זוג מתוק ואפור שיער: המיסייה היה מורה והחמיא לג’ודית שוב ושוב על המבטא שלה, והמדאם שחקנית תיאטרון לשעבר — שמראהּ עזר להסביר את זה של בתה.

אחרי הארוחה, ברכבת חזרה לפריז, ג’ודית סיפרה לקלודט לראשונה על מות הוריה. עיני קלודט נמלאו צער — והיא ליטפה את זרועה של ג’ודית בעדינות וכינתה אותה יתומה קטנה ומסכנה שלי. זה הרגע שבו ג’ודית החליטה לפתות אותה. כבר יצא לה להיות עם אישה בעבר, והיא הבינה שההיקסמות שלה מקלודט גובלת בעניין מיני. של מי לא? אבל באותו הרגע של נחמה חלולה — ספק נאיבית, ספק מתנשאת — היא קלטה בעצמה תשוקה שמקורה ביותר מהימשכות גרידא.

ג’ודית ידעה שזה מביש, שזה גרוטסקי, אבל היא השתמשה בסבלה כדי לפתות את קלודט. היא חשבה שהמגרעת של קלודט היא שלמרות פיקחותה הנדירה, למרות יופייה הנדיר, היא היתה בסופו של דבר קלישאתית מדי: פשוט עוד בחורה צרפתייה אינטלקטואלית יתר על המידה, שהוקסמה מכאב שבחייה שלה היה עניין מופשט ותו לא.

לילה אחד בדירתה של קלודט, אחרי ערב של שתיית יין עם חברים לכיתה ברובע ה־13, עוד בקבוק יין ריק על השולחן בסלון מולן, ג’ודית הרשתה לעצמה להתחיל לבכות. זה לא היה קשה. היה עליה רק לחשוב על הוריה — ועל מה שהיא עומדת לעשות. אבל זה היה חזק ממנה. תאוותה נשזרה לבלי הפרד עם קנאה, עם טינה — והדחף שיצרה היה חזק מכדי לעמוד בפניו. קלודט, שבכתה עכשיו מתוך הזדהות, אחזה בידה של ג’ודית, וג’ודית התחילה ללטף את שערה הבלונדיני ומצאה אותו רך ושמימי בדיוק כפי שציפתה. אחר כך משכה את ראשה של קלודט כלפי מטה, מצאה בשפתיה את פיה הפתוח, דחפה את ידה בין ירכיה. קלודט נסוגה קצת — אבל רק קצת. הסקס היה בשביל ג’ודית כמו ניצחון ותהומות של ייאוש. היא באמת לא היתה מסוגלת להבחין בין השניים.

הרומן נמשך רוב הקיץ. למרות התחכום הפריזאי שהפגינה, התברר שקלודט מאוד לא בוגרת נפשית. אבל כפי שג’ודית כבר נוכחה לדעת, אינך יכול לדעת כיצד מישהו יהיה ברגע שיסיר את בגדיו. קלודט בכתה ברגשות אשמה על שבגדה בארוסה, בכתה על הבלבול שלה נוכח הימשכותה לאישה. היו לה התקפי זעם, היא סירבה לצאת מהמיטה, היא שתתה בקבוקי יין שלמים ואחר כך התחננה לג’ודית שתרד לה. אבל ככל שזה מוזר, הכול השתלב עם הטינה של ג’ודית ותיעובה העצמי בשל מה שהיא מעוללת לקלודט לכדי סימטריה דמוית אהבה. הן מצאו הרמוניה טעונת סקס באומללותן המשותפת: בוכות, מזדיינות. וג’ודית לא היתה מסוגלת להתכחש לתחושה מובהקת של צדק — אפילו נקמה — שהרגישה למראה פניה היפהפיות של קלודט כשהן חנוקות מבכי או מעוותות באורגזמה, וידעה שהיא האחראית לכך. היא למדה להכיר צללים אפלים ומרתקים עוד יותר משחשבה בקרקעית של עצמה.

היא התעוררה בטלטלה רק כשקלודט התחילה לדבר על רצונה להתוודות על הכול באוזני ארוסה, על הצטרפות לג’ודית עם שובה לארצות הברית בסתיו. אז קלטה ג’ודית — הרבה יותר מדי מאוחר, כהרגלה — שהיא הורסת את חייה של הבחורה השברירית־בניגוד־לצפוי.

היא אמרה לעצמה בכוח שכנוע מרגיע, שקלודט תחוש הקלה ברגע שהבלגן הרגשי של הרומן שלהן יגיע לקצו — ושרומן לסבי קצר ישתלב יפה מאוד באידיליה שהיא הנרטיב של קלודט לוראן. כעבור שנים תחשוב ג’ודית שהמעיטה בערכה של קלודט: שראתה בה, אפילו אז, קלישאה ותו לא.

אחר צהריים אחד, כשג’ודית החליטה לגמור את העניין, קלודט ישבה ליד השולחן במטבח הצר בדירתה השכורה של ג’ודית וכתבה להוריה מכתב, עם עט ונייר, כמנהגה. זה נראה לג’ודית כל כך חסר רגישות, כל כך אכזרי שלא לצורך, שבמבט לאחור חשבה שנהגה בפתאומיות מעבר לנדרש. קלודט חתמה זה הרגע את שמה בדיו כחולה על השורה התחתונה בדף כשג’ודית אמרה, באנגלית, ‘אני לא רוצה להמשיך עם זה.’

קלודט הרימה את מבטה, הסתכלה בה בקור וענתה, ‘אני לא יודעת על מה את מדברת.’

‘אני לא יכולה להיות איתך יותר. אני לא רוצה.’

קלודט הניחה את העט על הנייר. ‘התעייפת, מלכה שלי?’

‘התעייפתי כבר מזמן.’ פניה של קלודט נמתחו, כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. ג’ודית שאלה את עצמה מדוע היא אינה מסוגלת להפסיק להכאיב לבחורה הזאת. ‘אני לא אוהבת אותך,’ היא אמרה, השתדלה לעשות את זה מהר, ברחמנות — לתלוש את הפלסטר במשיכה אחת.

אבל עם כל פיקחותה ג’ודית גילתה מחדש שלא נולדה עם שום אינטליגנציה רגשית. קלודט קמה, וג’ודית קלטה שהמתח שאיתרה בפניה לא היה עצב אלא זעם עצור. ‘למה אני לא מתפלאת, עם זונה יהודייה כמוך?’

לתדהמתה של ג’ודית, היא גילתה שאפילו עכשיו היא נותרת תמימה — ילדה. זאת היתה ההערה האנטישמית הראשונה שנתקלה בה בחייה — ובתור אתיאיסטית מושבעת, היא היתה המומה מתחושת ההשפלה המיידית שחשה למשמע המילים. היא משכה את ידה רחוק ככל האפשר מאחורי כתפה וסטרה לקלודט על פניה. קול הנפץ מילא את המטבח; כף ידה כאבה.

במשך שניות אחדות נשארה קלודט רכונה לפנים, עיסתה את לחייה, כמעט מהורהרת. לרגע אחד ג’ודית נמלאה חדוות ניצחון — ניצחון מסוג חדש, ברברי, חורך, שלא ידעה מימיה — למחשבה על האנה ודיוויד. ואז היא פרצה בבכי, צעקה, ‘אני כל כך מצטערת, אוי, אלוהים, קלודט, אני כל כך מצטערת.’ היא התקדמה לעברה, אבל בשעה שעשתה זאת, קלודט לקחה בקבוק שחור מרובע של חומץ בלסמי שהיה מונח על שולחן המטבח. היא התכוונה רק לזרוק אותו לעבר ג’ודית (זה לפחות מה שטענה לאחר מכן), אבל כשהדפה את זרועה לפנים הוא התנפץ אל תוך אפה המתקדם של ג’ודית — ריסק זכוכית ועצם בפרץ עז של שברים ודם. וכשג’ודית התקפלה עכשיו לשניים והכאב התפשט מאפה אל כל גופה, כל שהיתה מסוגלת לחשוב הוא, אז זה מה שרציתי.

לרופא בבית החולים שקלודט לקחה אותה אליו היה פרצוף בשרני אדמדם, רעד שיתוקי בידו הימנית, וקווצות שיער אפור מרושל מציצות משני עברי הראש ומהאוזניים. קלודט הניחה את ידה על השוק של ג’ודית והרופא החזיר את אפה למוטב, ואז כרך סביבו תחבושת גדולה עם סד. היא ידעה שהוא עושה עבודה לא מוצלחת, והרעד בידו שלח בה גלי ייסורים קלים במרווחים קבועים. אבל היא הרגישה שזה בדיוק מה שמגיע לה.

היא וקלודט נפרדו ברחוב מחוץ לבית החולים, פניה של ג’ודית קבורות עכשיו בחלקן בתחבושת. ‘תישני אצלי הלילה,’ אמרה קלודט.

‘לא,’ אמרה ג’ודית. ‘כל העסק היה טעות.’

קלודט התחילה לבכות — דמעות חסרות תקווה ומעצורים. ‘למה עשית לי את זה?’

שאלה במקום, היא חשבה: למה עשתה את זה? הסיבות קפצו לראשה. היא היתה אבודה, היא היתה בודדה; היא היתה אכזרית, היא היתה שבורת לב. היא גדלה בסביבה מגוננת, מפנקת, בלי שום יכולת להתמודד עם החיים כשהיו כל דבר שאינו נעים ואדיב — לא היתה מסוגלת להתמודד עם מוות אפילו שנים לאחר מכן. היא עשתה את זה משום שרצתה להרוס לא את חייה של קלודט אלא את חייה שלה — את החיים שאולי היו לה אלמלא תיכננו הוריה לבקר אותה ולאחר מכן לטוס לבוסטון בבוקר האחד־עשר בספטמבר 2001. הקו שהפריד בין היות ג’ודית להיות קלודט היה עדין עד כדי כך, צר עד כדי כך, אבסורדי עד כדי כך. איך היה ביכולתה שלא לגרור את קלודט אל צדה שלה? היא היתה מכורה לסבל, היא היתה משועממת; מעולם לא התאבלה כמו שצריך, או לחלופין לא התאבלה כלל. זה הטוויסט בדנ’א שלה: זאת מי שהיא. בגלל כל הסיבות האלה היא עשתה זאת, ובגלל אלף סיבות אחרות — או בגלל אף לא אחת מהן. היא לא ידעה למה, והיא לא היתה מסוגלת להסביר את זה באנגלית, שלא לדבר על צרפתית — מדוע משהו קורה, מדוע מישהו עושה כל דבר שהוא. ‘לה טרוריזם,’ אמרה ג’ודית.

את שארית אחר הצהריים העבירה בשיטוט ברחבי העיר, בלי שום יעד מוגדר — פשוט הלכה, ופעימה עמומה עלתה באפה עם כל צעד. בסופו של דבר חצתה גשר לאיל דה לה סיטה ונעצרה מול נוטרדאם, שהשמש שקעה מאחוריה עכשיו — ולפעמים כשהיתה מביטה מבעד לחלון באחת הקומות העליונות של הקזינו של הקולונל בלאס וגאס, באוסף הבניינים המרשים שלאורך הרחוב הראשי ובמדבר ובהרים שמעבר לו מתכסים לאיטם באור ורוד־אדמדם, היתה נזכרת איך הקתדרלה נראתה כאילו היא צבועה באותו צבע ורוד יפה: צמד המגדלים ושלושת השערים, חלון הרוזטה ושפע הדמויות המפוסלות — קדושים, חוטאים, מלכים, מלאכים. הכיכר לפני נוטרדאם היתה ריקה להפתיע באותו יום — המוני התיירים עם המצלמות התלויות על החזה, קבוצות־קבוצות שצועדות, הפריזאי המזדמן, כולם כבר פרשו הביתה או למלון למשך הערב.

זיכרון עלה במוחה — זיכרון שחמק ממנה באותו יום ראשון רווי רגשות בעיר. היא נזכרה איך כשביקרה עם אמה בנוטרדאם שלוש־עשרה שנים קודם לכן, אמה התרגשה כל כך שהתיישבה על האבנים המשתפעות בעדינות בכיכר הזאת עצמה וכתבה שיר. בהמשך פורסם השיר בהרפר’ס והודפס מחדש באחד הספרים של אמה. אבל ג’ודית לא הצליחה להיזכר בשם השיר, או אפילו אם קראה אותו אי־פעם, לא באותו היום, ולא ביום המחרת, אפילו לא שנים לאחר מכן. אבל היא כן זכרה כמה פלאית נראתה לה אמה באותו הרגע: האדונית, שומרת הסודות הגדולים.

אבל עכשיו, כשעמדה מול הקתדרלה, היא ידעה שלא היו סודות — אמא שלה היתה בסך הכול עוד בן אדם שמת. לא היה שום פלא בשיר, או באקט הכתיבה שלו, או בקתדרלה עצמה — שנבנתה לסגוד לאלוהים שבו לא האמינה. ג’ודית ידעה גם שהגיע הזמן לפרוש מהאוניברסיטה. היא צעדה בעקבות אמונתם של הוריה ככל שהיתה מסוגלת, הרבה מעבר לנקודה שעוד האמינה בה. היא שמרה על הטקסים משום שהיו היחידים שהכירה. אבל היא הפסיקה לזהות את עצמה בסיפור הזה: ג’ודית קליין בולברוק, וכל ההבטחה העצומה הגלומה בה — כל הדברים הגדולים שהיתה יכולה להשיג בחייה. בסופו של דבר, ג’ודית קליין בולברוק נגלתה גם כמין טרוריסטית.

נזירה צצה לידה — זעירה, צמוקה — ולטשה עיניים קרועות בחזית הקתדרלה, שביסה השחור משתפל כמעט עד קו העיניים. ג’ודית תהתה אם ראתה אי־פעם נזירה לא זקנה. ברגע ההוא קמה רוח חדה, והתחבושת נצמדה לפניה בצורה מכאיבה כל כך, עד שגנחה והשפילה את ראשה לכתפה. כשהרוח שככה היא נשאה את עיניה וראתה את הנזירה מביטה בה בחיוך קל ואוהד. ‘מאנגליה?’ שאלה הנזירה.

‘ארצות הברית,’ ענתה ג’ודית.

הנזירה הינהנה, כאילו זה מסביר הרבה. ‘סבלנו כל כך מעט למענו, שסבל כל כך הרבה למעננו,’ אמרה לה הנזירה דרך נחמה והידסה משם לדרכה.

ג’ודית החזירה את מבטה אל חזית הקתדרלה, ורדרדות הערב העמיקה עכשיו לאדום־כחלחל, ותהתה על המשפט ששמעה — התחילה לנתחו בכוח האינטלקט המפורסם כל כך שלה. ב’סבלנו’ התכוונה האישה בוודאי לאנושות כולה; אבל ג’ודית למדה שסבל הוא דבר אינדיווידואלי, ובמקום שבו הוא קולקטיבי, הוא גדול, לא קטן; ובאשר לו עצמו — היא עצרה בעצמה. היא נפנתה מהקתדרלה והגיעה למסקנה שהמשפט היה בדיוק כפי שנשמע: בולשיט.

9. וישאו את יונה ויטילוהו אל הים

ג’ונה התעורר על רצפת הדירה שלו. הוא הצליח להשתכר מספיק כדי להירדם אמש — פילס את דרכו בשיטתיות עד סופו של בקבוק ג’ק דניאלס שקנה בדרך הביתה מזואי. הטלפון שלו צילצל מהיכנשהו בין הכריות על הספה מעליו. כשהרים את ראשו הכבד והפועם, הרגיש שהוא מצלצל כבר זמן רב. הוא מצא את הטלפון ובחן אותו: סילביה מתקשרת אליו. הטלפון היה חסר רחמים — כלפיה, כלפיו — בכך שהודיע לו בדיוק כמה פעמים היא כבר התקשרה, וכמה פעמים ברט כבר התקשר, וכמה הודעות ואימיילים שניהם כבר שלחו. המסר העיקרי שקרא היה שעליו להגיע למשרדי ‘קורקורן’ בתשע בבוקר. השעון על מסך הטלפון הראה לו שהשעה שמונה וחצי. הוא העיף מבט לעבר החלון. אור שמש צהוב עז נשפך פנימה והאיר את הרצפה.

הוא כשל על רגליו, נכנס לחדר האמבטיה, פתח את ארון התרופות כדי שלא יצטרך להסתכל על עצמו בראי, פתח את הברז. הוא היה מופתע למשמע הקקופוניה הקלה שהמים הזורמים הקימו בחדר הקטן, עמד שם כמה רגעים והקשיב לה. אחר כך רכן קדימה, הצמיד את שפתיו לזרם הקר, שתה קצת והתיז מעט מים על פניו. אם קיווה שזה יעניק לו איזה שמץ של צלילות והבנה מה הוא אמור לעשות עכשיו, הוא התאכזב. הוא סגר את הברז ונכנס לחדרו, סגר את הדלת — לא היה בטוח מה התכוון לעשות שם, ולבסוף פשוט התיישב על הרצפה.

האור בחדר היה כחול עמוק עמום שחדר מבעד לווילונות הכהים הסגורים. הוא לא זכר מתי סגר את הווילונות, מתי היה בחדר הזה בפעם האחרונה. הוא הרגיש כאילו מקצבי הזמן שחייו התנהלו בהם בעבר, שחיי כולם כמעט התנהלו בהם — התעוררות, עבודה, שינה — הוטבעו באיזה מין ממד אחר שתלטני יותר של זמן. אבל הוא כבר לא הצליח לגייס את הכעס והרחמים העצמיים מיום אתמול. הוא הבין שמה שהשיג בכך שהתעטף ברגשות האלה מסתכם בכך שהשפיל את עצמו, בגד בסילביה שוב, ופגע באדם שהכי פחות רצה לפגוע בו. אבל ברצינות, הוא שאל את עצמו — מה כבר נשאר לו להרגיש?

דלת הארון שלו היתה פתוחה, ולפני שהספיק להסיט את עיניו, הוא ראה בראי הגדול שבפנים את ההשתקפות שקודם הצליח באינסטינקט להימנע ממנה. פניו בראי נראו תשושות — זקנות. הוא עדיין לבש את החליפה שדולורס קנתה לו — את רובה, בכל אופן: החולצה המוכתמת היתה פתוחה עד כפתור הטבור, העניבה חסרה, רגלו האחת נעולה והשנייה יחפה. והיה נדמה לו שהוא יכול לראות בתנוחה השמוטה של כתפיו, בשקיות השחורות־אדומות תחת עיניו, באדישות פעורת השפתיים של פיו — לראות כאילו היה מדובר בתו מוחשי וקבוע מתווי פניו, כמו אפו — בדיוק את נטל המועקה: את התשישות, המחיר הפיזי של השתייה האינסופית, העישון האינסופי, הוויכוחים והשקרים וההתמקחויות שנדמו פתאום כאילו רק בהם הוא עוסק כבר ימים. הוא עצם את עיניו בציפייה לשינה — אבל הטלפון שלו צילצל שוב.

ברור שזאת היתה סילביה. אבל מה יוכל להגיד לה? שהוא לא יכול לגור איתה ברחוב בונד כי — למה? כי הוא סובל מליקוי מטאפיזי? כי הוא פשוט לא רוצה? הוא לא ידע שהוא לא רוצה. הוא רק ידע שהוא מתחיל להתקשות להפריד בין המאוויים שלו, שהם החלו להתעטף בכל מיני סיכונים ודו־משמעויות. אולי זאת היתה הכוונה או המקור של החזיונות: דרכן של עיני רוחו להגיד לו שהוא לא יודע מה הוא רוצה. אבל זאת לא היתה רציונליזציה משכנעת במיוחד — לאמיתו של דבר, אחת הפחות משכנעות שהצליח להגות. האם אין למוחו נתיבים ישירים יותר לתקשר מידע בסיסי כזה, נתיבים שאינם כרוכים בכל כך הרבה נזק משני לחייו?

הוא הביט במסך האייפון כשחשב את המחשבות, בהה בבלי דעת בהודעה על שיחה נכנסת מסילביה — וכשההודעה נעלמה, מצא את עצמו בוחן את המסך מקרוב יותר, לוטש עיניים בעולם הפיקסלים הקטן של המכשיר. הוא היה כל כך מיוחד, כל כך מסודר, כל כך מלא תקווה בדרכו שלו: הזמן בראש המסך באותיות חסונות ומרגיעות, האייקונים למפות, להודעות, למשחקים — לכל דבר שאולי תזדקק לו כדי לצלוח את יומך. עלה בדעתו שזוהי גרסה נוספת של גן עדן עם העננים התפוחים והמלאכים סמוקי הלחיים, שאנשים התמלאו נחמה למראהו המצויר — לאמונה בקיומו. זאת היתה הגרסה שמילאה אותו פעם נחמה.

בפעם השלישית בשלוש דקות סילביה התקשרה. היה יסוד סביר לחשוב שהיא דואגת לו. היה סביר מבחינתו לא לגרום נזק רב יותר משגרם כבר. ומשלא נותר עוד דבר — ובשלב זה היה נדמה שלא נותר עוד דבר — היה ביכולתו לפחות לנסות לא להחמיר את המצב.

‘הֵי,’ הוא אמר לתוך הטלפון.

‘ג’ונה, אלוהים,’ היא אמרה במצוקה. ‘איפה היית?’

‘עבדתי. בחוץ. לא יודע.’

‘אבל תהיה ב’קורקורן’ בעוד עשרים דקות, נכון? אני במונית מלה־גוארדיה עכשיו.’

‘תקשיבי סיל…’ אבל הוא לא ידע איך לגמור את המשפט.

‘אל תגיד לי שלא תהיה שם, ג’ונה, אל תגיד לי את זה.’ היה שילוב לא מוכר של דאגה וכעס בקולה — מין לחץ נואש. ‘ביטלתי בשביל זה פגישה עם נשיא הבנק של סין ושר האוצר של אנגולה.’ העובדה שהסגירה את זהות השחקנים בעסקה שעבדה עליה הדהימה אותו יותר מתאריהם: זה באמת היה חשוב לה כל כך. ומדוע שלא יחיה את חייו בשביל אנשים אחרים? נדמה שהוא אינו רשאי יותר לחיות למענו הוא.

‘אני בדיוק יורד לתפוס מונית,’ הוא אמר לה.

הוא נתן לעצמו זמן להחליף בגדים — ידע כשיצא מדלת הדירה שהיה עליו לומר שייאחר כדי שיוכל גם להתקלח ולהתגלח. אבל מה זה כבר משנה עכשיו? לפחות הוא יהיה שם בזמן, למענה.

למעשה, בסופו של דבר הוא הגיע לפניה. פקידת קבלה הוליכה אותו אל תוך חדר כנסים מעוטר במפות ממוסגרות של ניו יורק בשלבים שונים של ההיסטוריה שלה, עם שולחן ארוך שברט ישב והמתין לידו. הוא בדיוק הידק את החוזה במהדק חשמלי. ‘ג’ונה!’ הוא אמר, נרגש כצפוי. ‘יופי לראות אותך.’ משהו במאור הפנים של ברט התיש את ג’ונה עוד יותר. הוא הניח לעצמו לצנוח לכיסא מסתובב מעברו האחר של השולחן. ‘מה שלומך, ג’ונה?’ שאל עכשיו ברט, וקולו לבש גוון של דאגה כנה להפליא. הוא באמת היה צריך להתקלח, חשב ג’ונה. ‘ישנת בלילה? התקשרת לגורו פיל? אני אומר לך, הוא יחבר אותך עם היקום.’

ג’ונה עיסה את מצחו בכפות ידיו להקלה רגעית של כאב הראש שחש. ‘בשביל זה אני לא צריך גורו, ברט,’ הוא אמר. ‘כשיש ליקום משהו להגיד לי, הוא יורד ומכניס לי בעיטה בביצים.’

‘בדיוק,’ אמר ברט. ‘בדיוק! נשמע כאילו היתה לך התגלות.’

‘זאת המילה האחרונה שהיתה לי…’

‘אתה יודע איך הרגשתי כשסגרו את ׳להמן׳?’

‘כאילו חטפת בעיטה בביצים?’

‘כאילו חטפתי בעיטה בביצים.’

ג’ונה הרים את עיניו והביט בברט — שחייך אליו בעידוד כאילו ידע בדיוק מה עובר על ג’ונה, ושזה לא כזה סיפור גדול. את ההתחסדות הזאת הוא כבר לא היה מוכן לשאת. ‘אתה יודע, ברט, עזרת להתחיל קריסה כלכלית עולמית, אז אולי הגיע לך לחטוף בעיטה בביצים.’

ברט הינהן לאות הסכמה. ‘יכול להיות, ג’ונה, יכול להיות. אבל העניין הוא מה אנחנו עושים עם הבעיטה. לאן הבעיטה לוקחת אותך? אני יודע לאן היא לקחה אותי.’

היה ברור שהשמש של ברט תמשיך לזרוח, בדיוק כמו החושך של ג’ונה. ‘אנחנו יכולים לדבר על משהו אחר?’ הוא מילמל ועיסה את מצחו שוב.

‘בטח,’ הסכים ברט. ‘תעיף מבט במפה,’ הוא אמר והצביע על הקיר הסמוך לג’ונה. היא היתה מצוירת ביד, בשחור־לבן, ‘ניו אמסטרדם, 1660’, והציגה את קצה מנהטן כאוסף צנוע של מזחים ואדמות חווה, עם אוניות מצוירות שמפליגות ליד החוף. ‘רוב תושבי העיר לא מודעים להיסטוריה הימית שלה, אבל מוכרחים לזכור שזאת היתה עיר נמל בראש ובראשונה, במשך כמעט כל שנות קיומה. כעת, מה שבאמת מעניין בעיני זה שהיום מתחילים לראות את הטעם הימי באדריכלות בפרויקטים החדשים ב —’

‘סליחה, סליחה,’ אמרה סילביה שנכנסה במהירות לחדר. ‘נסעתי עם נהג מאלה שלא יודעים לנהוג.’ היא היתה מצוידת בתיק היום המרשים שלה ונראתה טיפ־טופ כמו תמיד — ז’קט וחצאית חומים וחולצה תכולה, מגוהצת ובצווארון ישר, עקבים, שערה הקצר מסודר כמו במסדר צבאי. ואז ג’ונה באמת חווה התגלות: הוא הולך לגור עם האישה הזאת. היא כנראה קלטה משהו במבטו והחזירה מצדה ארשת פליאה זועפת, שרק העמיקה כשקלטה איך הוא נראה. היא התיישבה לידו.

‘אז בואו נתחיל,’ אמר ברט. הוא החליק את החוזה לעברם על השולחן. היה נדמה שסילביה מחכה שג’ונה ייקח אותו — וזה הפתיע אותו עד שנזכר ש… אה, נכון, הוא עורך דין. כעבור עוד רגע, משלא לקח אותו מהשולחן, סילביה התחילה לקרוא אותו בעצמה. ‘אין כאן שום דבר אקזוטי,’ אמר ברט בשעה שקראה. ‘חוזה שכירות סטנדרטי במנהטן. דמי יציאה, איסור החזקת חיות מחמד, חבות ביטוח. ברגע שתחתמו, הבעלים יחתום גם הוא, ואני אשלח לכם עותק עם פדקס, אני מקווה שעד מחר אחרי הצהריים. תאריך הכניסה הוא אחד בספטמבר, אבל התשלום היום עבור חודש ראשון, חודש אחרון ודמי ביטחון יכסה אתכם עד אחד באוקטובר. זכרתם להביא פנקסי צ’קים?’

סילביה הינהנה — העיפה מבט בג’ונה. בנסיבות הקיימות קשה מאוד להאשים אותו ששכח את הפרט הזה. סילביה אמרה לברט, ‘אני אתן צ’ק על הסכום המלא.’

‘לנו זה מתאים,’ אמר ברט.

‘ג’ונה, אתה רוצה להעיף מבט בזה?’ שאלה אותו סילביה. היא הושיטה לו את החוזה. הוא העיף בו מבט ואחר הסתכל בעיניה. עד עתה נמנע מלהביט בהן — בעיניה התמהות, המתוסכלות, החרדות. הוא הסיט את מבטו.

ברט טפח על כיסי מכנסיו ואמר, ‘יודעים מה, חבר’ה? שכחתי להביא עט. אני אלך להביא.’ הוא קם ויצא. ג’ונה היה מוכרח לומר לזכותו, שעם כל ההתחסדות היה לו טקט בשפע.

ג’ונה ציפה להצלפה מיידית של חרצובות לשון שלוחות רסן, אבל במקום זה סילביה הסתובבה לעברו על כיסאה ואמרה בקול מודאג, ‘דבר אלי, ג’ונה.’

‘היה לי — אני לא יודע, סיל.’

‘אני יודעת שהיה קשה בלעדי. נראה לך שאני לא מתגעגעת אליך?’

הוא הסתכל בה שוב. פניה היו מודאגות עוד יותר עכשיו — תומכות. כן, הוא חשב, הוא יכול לגור עם האישה הזאת. ‘נראה לי שעבדתי יותר מדי,’ הוא הזדרז להגיד. ‘הייתי לחוץ מדי ושתיתי וכל החרא הזה.’

‘אני יכולה להריח את זה עליך, ג’ונה.’

‘אבל את יודעת שזה לא מי שאני.’

‘כן, אני יודעת,’ היא ענתה.

‘ואני יכול — אני יכול להיות מי שאת רוצה שאהיה, אני חושב, אם נעבוד על זה יחד.’

היא לקחה את ידו, סחטה אותה בידה. ‘תקשיב, אל תתרגז,’ היא אמרה. ‘דיברתי עם אמילי על… אה… הבעיות שלנו. גם לה ולבעלה היו בעיות בנישואים, והם הלכו ליועץ, בצ’פאקווה, ולפי מה שהיא מספרת… נראה לי שהוא באמת יכול לעזור לנו, ג’ונה.’

אבא של סילביה היה אלכוהוליסט — מיזוגן מגעיל וחתיכת חרא אמיתי שג’ונה פגש פעם אחת, ולא היה לו שום עניין לפגוש שוב לעולם. הוא אימלל את סילביה ואת אמא שלה ואת שתי האחיות הצעירות שלה ככל יכולתו בתחומי החוק. סילביה ברחה לפנימיות, להרווארד, לניו יורק ול’וולס פארגו’ ואז ל’אליס־מייקלס’. כמה קשה בטח היה לה להיכנס לחדר הזה היום ולמצוא אותו במצב הנוכחי. האם זה המסר של כל מה שעבר עליו? שגם הוא חתיכת חרא, בדיוק כמו אבא של סילביה? או־קיי, הוא חשב, הוא הבין את המסר. הוא ישתנה. ‘ניפגש עם היועץ בצ’פאקווה,’ הוא אמר — וכשהגה את המילים, הרגיש גאות אדירה של תקווה ואופטימיות. כן, הוא חשב, היועץ בצ’פאקווה! ‘אפילו חמש פעמים בשבוע אם נצטרך.’

‘אנחנו נעבור את זה ונתחיל לבנות לעצמנו חיים יחד,’ היא אמרה לו. היא נישקה אותו, הניחה את ידה על לבו. ברגע הזה ברט חזר. ג’ונה הסיק שאו שיש מצלמות בחדר, או שחוש העיתוי של ברט פשוט מושלם. כך או כך, האיש מוכרח להיות המתווך הכי טוב בעיר. הוא התיישב שוב, זקוף ורשמי, העניק למאורע את מידת הטקסיות שהאמין שהוא ראוי לה — והושיט לסילביה עט כדורי שחור של ויז’ן.

סילביה פתחה את החוזה, וכשידה עדיין אוחזת בידו של ג’ונה, חתמה את שמה. אחר כך החליקה את המסמכים והעט אל ג’ונה. ‘סילביה ג’יי. קווין,’ היא כתבה. ג’ונה לקח את העט. היה קו שחור דק במקום שבו היה אמור לחתום — ומעליו חלל ריק.

הוא העיף מבט בלולאות המושלמות של שמה של סילביה. הוא מצא את עצמו בוהה בג’יי שבאמצע. את שמה הפרטי ושם המשפחה היא כתבה בכתב יד מחובר. אבל את הג’יי. בדפוס. והוא אף פעם לא ראה אותה מכלילה אותו בחתימה שלה עד כה: לא בצ’ק, לא במכתב, ולא בשום דבר אחר שראה אותה חותמת עליו. היה משהו נוגע ללב בנוכחותו שם עכשיו — משהו כל כך כן וישיר — כאילו באות הקטנה הזאת ששולחת את ראשה עטוי הכובע כלפי מעלה טמונות כל תקוותיה בעבורם, כל נאמנותה אליו — תקוותה בבית משותף ברחוב בונד. רק כשראה את האות הזאת הבין עד כמה היא רוצה בית.

‘בגדתי,’ הוא אמר. הוא לא הביט בה, או באף אחד, עדיין הביט בחתימתה בדיו השחורה, בחלל הריק הגדול לידה, מעל הקו במקום שחתימתו אמורה להופיע. היתה דממה בחדר. נראה שאפילו לברט לא היה את הטקט לזה.

‘מי?’ היא שאלה לבסוף.

‘זואי.’

‘כמה זמן?’

‘חודשים.’

‘אתה כל כך אידיוט,’ היא אמרה בפשטות. ‘אתה כל כך, כל כך אידיוט.’ היא נאנחה בקול רם. אחר כך הרימה את השדכן החשמלי מהשולחן והטיחה אותו בפרצופו של ג’ונה. ‘אתה כזה חתיכת אידיוט מזדיין!’ היא צרחה כשכמעט התהפך בכיסאו. היא זרקה את השדכן על השולחן, והוא התנפץ בענן של סיכות, כשברט מגונן על עיניו. ואז לקחה את התיק שלה ועזבה את החדר.

היה משהו ענוג, משהו שקוף וטוטלי בכאב בפניו של ג’ונה. היא פגעה בו ישירות באף — הוא הושיט יד מהססת לעברו, וכשאצבעותיו רק נגעו בקצהו, כל שדה הראייה שלו נבלע בכאב לבן מתנפץ. כשהביט באצבעותיו, היו עליהן טיפות דם.

‘או־קיי,’ אמר ברט. ‘בוא נישאר רגועים.’ הוא היה על רגליו, חיוור מאוד, הרים והוריד את זרועותיו באזור המרפק, כמו תיכוניסט בחוג דרמה בחזרה להצגה השנתית.

ג’ונה ידע שהאף שלו שבור.

ברט היה חסר תועלת לאחר מכן. הוא התעקש שוב ושוב שצריך להישאר רגועים, ולבסוף היה צריך להתיישב עם הראש בין הברכיים. בתנוחה הזאת הוא חשף שהוא מקבל סחרחורת למראה דם. הדמות המועילה ביותר היתה פקידת הקבלה שקיבלה את פני ג’ונה בכניסה. היא אמרה לו שסיימה שני סמסטרים בבית ספר לאחיות, בדקה את האף שלו בצורה מקצועית ואישרה שכן, האף שבור, וכן, הוא צריך ללכת לבית חולים. זמן קצר לאחר מכן הופיע מנהל עם איזו הצהרת ויתור שהוא רצה שג’ונה יחתום עליה. אבל הכרת־עורך־הדין של ג’ונה נשארה איתנה מספיק, שיסרב לחתום על כל דבר שהוא כל עוד הוא מדמם מהפנים — אם כי במצב רוח שונה הוא היה מרגיע את המנהל שיהיה קשה מאוד לבנות תביעת נזיקין סביב נוכחותו של שדכן. המנהל הגיב בכעס לסירובו לחתום ואז אמר משהו גס רוח לברט — שג’ונה פיתח כלפיו חיבה מוזרה — וכשג’ונה אמר למנהל שיפסיק להתנהג כמו שמוק עם העובדים שלו, הוא התבקש לעזוב את המקום. לפני שג’ונה יצא, פקידת הקבלה נתנה לו המבורגר צמחי קפוא מהפריזר במטבח, וג’ונה הצמיד אותו בעדינות אל אפו לזמן־מה בעודו יושב על שפת הכביש.

זו היתה שעת בוקר מאוחרת ביום קיץ יפה: חם אבל לא לח, השמים בצבע כחול עמוק וחף מעננים. ג’ונה נזכר בישיבה במרפסת הכניסה בבית שגדל בו, ברוקסווד — אולי בגלל ההמבורגר הקפוא, נזכר באכילת קרטיבים. הוא לא היה יכול להתכחש לתחושת השלווה ביושבו שם ברחוב הצר. הוא הצטער על הכאב שגרם לסילביה. אבל עכשיו כבר נראה לו ברור שחוץ מכאב לא היה לו שום דבר להציע לה — ולהפך. לפחות הכאב הגיע לנקודת הקצה שלו — ואולי לשיאו הבלתי נמנע. כך או כך, זה נגמר.

הוא הכיר בעובדה שאם חש צורך להתוודות, היה עליו להמתין: למצוא רגע הולם יותר ודרך עדינה יותר לספר לה את האמת. אבל כשהרגע הגיע — הוא באמת לא הרגיש שהיתה לו ברירה. הוא הרגיש כאילו החזיונות וכל מה שבא בעקבותיהם הלך והצטבר לגאות, ובחדר הכנסים גילה שאינו מסוגל לעמוד בפניה עוד. אולי מעולם לא היה ביכולתו לעמוד בה.

וזה, כך זיהה עכשיו, בעודו מעביר את ההמבורגר מיד אחת לשנייה, היה מקורה האמיתי של תחושת הסיפוק הבלתי צפויה שהרגיש. ההקלה היתה יותר משביעות הרצון הצפויה בסופה של מערכת יחסים מייסרת. זאת היתה הקלה שבוויתור, שבהיכנעות — בציפה על פני הזרם אחרי שנאבק נגדו לשווא זמן ארוך כל כך.

הוא העיף מבט סביבו: הרחוב היה קטן מכדי להיות אלא יובל זעיר של שאון העיר והתנועה בה; מכוניות עברו בו לעתים רחוקות כל כך, שהוא שמע כל אחת ואחת מהן בשעה שהתקרבה ואחר התרחקה לדרכה. שמש הקיץ המאוחרת טפחה על כל משטח בנגיעת זהב עדינה. ובעודו יושב וסופג את כל זה, הוא שאל את עצמו: מדוע להתנגד לכל זה?

מדוע לא להודות בתחושת האנושיות הגדלה שצמחה בו? הוא חשב לעצמו בלהט גובר. מדוע לא לתת מקום למצפונו המייסר אותו כרונית? מדוע לא להיכנע לדחפי העווית להיות טוב מכפי שרצה להיות? האין זאת המשמעות — המסר — שאליו מתכנסות כל חוויותיו מן העת האחרונה? מדוע לא פשוט לוותר, ולהיטיב?

הפשטות והבהירות שבהן הכה בו הרעיון הזה היו עזות כל כך, שלמשך רגעים אחדים הוא שכח מאפו, ישב ובהה ברחוב כשההמבורגר מונח על ברכו. ואז הטלפון שלו — צופר ערפל או סירנה של עולם שלא תוּחם ברחוב שקט ביום שמשי — צילצל בכיסו. הוא שלף אותו מהכיס: הזמנה להיפגש עם דאג צ’ן אחר הצהריים. הוא נזכר בנסיבות של תיק ‘בי־בי־אי־סי’: 5F–LUM6, ו’דיומקס’, ודייל קומפסטוק. הוא נזכר בגנֵבה של ‘בי־בי־אי־סי’ — ובתפקיד שעליו למלא כדי לעזור להם לצאת פטורים מעונש. הוא הבין שזה תיאור פשטני מאוד של הדברים. המורכבויות המוסריות שזיהה באבחונו האחרון את התיק עדיין היו שם, גם אם עכשיו היה מעדיף שלא יהיו. אבל לא היתה לזה חשיבות. הוא יציב לעצמו רף גבוה יותר — ברור שהוא מוכרח. הוא צריך לחשוב על המדען שעבודתו ירדה לטמיון, על תריסר אנשים או יותר שיאבדו את עבודתם, על המשקיעים וה… אלה היו הדוגמאות היחידות שהצליח למצוא לאנשים שעלולים באמת לסבול אם ‘בי־בי־אי־סי’ ינצחו. אבל זה מספיק, וחוץ מזה, הנקודה היתה שהוא לא היה מוכן להמשיך לחשוב לפי הלוגיקה שהדריכה אותו קודם לכן — לא היה מוכן להסתפק עוד בכך שהאי־בהירות המובנית בוויכוח בין יצרן תרופות רב־לאומי לחברה ביוטכנולוגית פוטרת אותו מכל אחריות אישית, אתית ומוסרית. הוא יאמץ אל לבו את האחריות הזאת. הוא יסתער עליה.

הוא גילה שיצירת חשבון ג’ימייל חדש על אייפון היא משימה לוגיסטית קצת מורכבת, אבל בסופו של דבר הסתדר. אחר כך ערך חיפוש על ‘בי־בי־אי־סי’ בגוגל ניוז — מצא מאמר בוול סטריט ג’ורנל בכותרת ”בי־בי־אי־סי’ סגרו על משפט עם סטארט־אפ מקיימברידג”. השימוש בצירוף ‘סגרו על’ רמז לכך שלכתבת יש מושג מסוים מה מתרחש. הוא כתב לה אימייל מחשבון הקש החדש שהקים, BBECsource123@gmail.com:

יש לי גישה למסמכים שקשורים ל’בי־בי־אי־סי’/’דיומקס’… כולל תכתובת פנימית בהנהלה הבכירה… צריך לעניין את וסג’… 100% אנונימיות הכרחית… נא הנחיותייך איך להמשיך…

הוא קלט שהוא בטח קצת מגזים עם הזהירות עם השפה המקודדת שלו. אבל למה להסתכן? הוא רצה לעשות את הדבר הנכון, אבל הוא לא חשב שהוא צריך להקריב את הקריירה שלו בתוך כך.

כשקם משפת הכביש, גילה ששלוותו פרחה ושיגשגה כמעט לכדי אושר. הוא היה לפחות חופשי מהאשמה, הוא היה חופשי מהשקר, הוא היה חופשי מההשפלה המוסרית שבקלות רבה מדי הניח לה להפוך לחלק מהקריירה שלו, ממערכות היחסים שלו — מחייו. הוא ישאיר את כל זה מאחור עכשיו — בדיוק כשם שהשאיר מאחור את ההמבורגר הצמחי, שהיה עכשיו מרוח בדם, השליך אותו על שפת הכביש.

הוא נכנס למונית ואמר לנהג לקחת אותו לבית ישראל. זה לא היה בית החולים הקרוב ביותר, אבל זאת היתה הבחירה ההולמת. תוך כדי נסיעה הוא סקר את האימיילים שלו — ראה שקיבל אחד מבקי:

היי ג’ונה!

התקשרתי, אבל אין תשובה! אתה בטח קבור בעבודה. אבל רציתי שתשמע את החדשות הגדולות ממני… דני הציע לי נישואים בסוף השבוע!!! כמובן שאמרתי כן. p-: בכל אופן, בוא ניפגש בקרוב ואני אספר לך את כל הסיפור. (לא תאמין איזה עצבני הוא היה.) אני שמחה נורא שיצא לנו להיפגש ביום שישי ויצא לך להכיר קצת את דני. בוא ניפגש כולנו בקרוב!

באהבה, בת דודתך שהתארסה זה עתה,

בקי

ג’ונה חשב רגע, ואחר כך ענה:

הֵי בקי,

טוב לשמוע ממך. יש משהו שהייתי צריך להגיד לך כבר לפני יומיים. ראיתי את דני מתנשק עם בחור במדרגות במסיבה אצלך. לא התכוונתי להגיד שום דבר, אבל אני קולט עכשיו שזה לא יהיה נכון מצדי. תתקשרי אלי שנוכל להמשיך לדבר.

באהבה,

ג’ונה

רק בהמשך, כשכבר יהיה הרבה יותר מדי מאוחר, הוא יקלוט שהעובדה שפתח את המייל ב’טוב לשמוע ממך’ מעידה בבירור שאולי השכל שלו לא תיפקד כמו שצריך כשכתב אותו. אבל כשלחץ על שְלח הרגיש רק הקלה נוספת, אישור נוסף לדרך החשיבה שלו, ו — גרוע מכול, לפחות במבט לאחור — גאווה מתעצמת נוכח העדות האחרונה הזאת ליושרה החדשה שנגלתה לו.

ג’ונה הגיע לחדר המיון, ופציעתו אובחנה כלא חמורה — לפחות לא חמורה מספיק לפטור אותו מלמלא טופסי ביטוח ולשבת במשך שעה מתחת לטלוויזיה שהרעימה את ‘פחות או יותר’, כשהוא מצמיד חבילת קרח לאף. כשהאחות קראה בשמו לבסוף, הכניסו אותו לחדר טיפול קטן סגור בווילון, ושם הוא המתין עשרים דקות. בסופו של דבר הופיעה רופאה טרודה מאוד — אישה הודית בערך בגילו, עם חלוק לבן ומשקפיים. היא שאלה אותו כמה שאלות שטחיות, לא באמת הקשיבה לתשובות, בחנה את האף מכמה זוויות. אחרי בערך דקה של זה היא הזריקה לו חומר לפנים ויצאה מהחדר לעשרים דקות נוספות. כשחזרה, תפסה מיד את אפו הרדום־עכשיו בין אצבעותיה והתחילה להזיז ולמשוך, תחושות שג’ונה הרגיש רק כמשיכות פנטום בצווארו.

‘אין צורך בניתוח, וגם זה משהו,’ היא אמרה תוך כדי עבודה. ‘יכול להיות שתישאר איזו עקמומיות. אבל בשביל זה יש מנתחים פלסטיים.’ היא קיבעה את האף בסד והתחילה לחבוש אותו. ‘תשאיר את הסד לפחות עשרים וארבע שעות,’ היא אמרה. ‘תנסה לא להרטיב אותו.’ היא דיברה במבטא מקסים, בריטי עם נגיעות של דרום אסיה — הזכירה לג’ונה כתבת בבי־בי־סי. ‘אני אתן לך משהו לכאב. לקחת פעם משככי כאבים במרשם רופא?’

‘לא,’ הוא ענה.

‘אז אני ארשום לך משהו מתון. האחות אמרה שמישהו הכה אותך? בשדכן?’

‘אהמ.’

‘אתה צריך למלא דוח משטרה,’ היא אמרה בשוויון נפש והתחילה לכתוב את המרשם.

היא היתה קצת פשוטה אולי — אבל ברהיטותה המדויקת, והמשקפיים הקטנים במסגרת כסופה שהרכיבה, היא היתה חמודה מאוד, בסגנון ספרנית. ‘מאיפה את במקור?’ הוא שאל אותה.

היא הרימה את עיניה מהכתיבה וכיווצה את גבותיה מאחורי המשקפיים, כאילו היא מתקשה להבינו. ‘הודו,’ היא ענתה.

רופאה זה בדיוק אדם מהסוג שהוא צריך בחיים שלו עכשיו, הוא חשב. ובהתחשב בעובדה שהוא רווק מאז הבוקר, הוא אמר, ‘אני יודע שעם האף אני בטח לא נראה במיטבי, אבל כשזה יירגע, אולי נוכל לצאת לארוחת ערב מתישהו?’ הוא באמת הרגיש משוחרר מאוד.

היא נתנה בו מבט אדיש להפליא. אולי זה קורה לה לעתים קרובות. ‘אני נשואה,’ היא אמרה. ‘קח את הכדור כל ארבע שעות, לא יותר.’ היא הושיטה לו את המרשם ויצאה.

הוא לא לקח מדי ללב את הדחייה שלה. לא היתה לו סיבה לחשוב שהיא לא נשואה באמת — וחוץ מזה, האף שלו היה שבור. מכל מקום, הוא רק תירגל חירויות חדשות, לא באמת עשה ניסיון אמיתי להתחיל איתה. ואם יחליט שהוא באמת מרגיש מחסור ביחסים חבריים בעקבות פרידתו מסילביה, הוא תמיד יכול לנסות להחיות את היחסים עם זואי. אולי הפעם זה אפילו יעבוד.

הוא לקח את המרשם והלך הביתה. הוא התקלח כשפניו החבושות תקועות מעברו האחר של הווילון, לבש חליפה נקייה, לקח כדור, הלך לעבודה. הוא יצא מוקדם מהעבודה אתמול, הגיע מאוחר היום, אבל העובדות האלה התחברו יפה יחד לשקר אחד שרקם בעודו במקלחת: שהוא החליק ונפל במדרגות ברכבת התחתית ושבר את אפו. בשעה שעלה במעלית לקומה העשרים ותשע, הוא חשב על השינויים שיעשה בקריירה שלו. תוך כדי ההתקדמות הוא יעבוד אך ורק על תיקים שהלקוחות שלהם מנסים, נאמר, להתגונן מפני הפרה מתמשכת של פטנטים, או לפצות על מעשים חצופים של גנֵבת נכסים אינטלקטואליים — תיקים, במילים אחרות, שבהם ‘קנינגהם וולף’ עוזרים ללקוחות שבלי ספק נעשה להם עוול להשיג משפט צדק. לא היו הרבה מקרים כאלה, כמובן. אבל הוא היה מוכן להשלים באהבה עם קריירה צנועה יותר כדי לדבוק בערכיו החדשים.

כשדלתות המעלית נפתחו, הוא חש צביטה פתאומית של חרדה וקלט שלפחות חלק מהלוך המחשבה שלו הוא התמקחות מונעת. אבל כשיצא מהמעלית, האיש הראשון שראה היה מתמחה לקיץ שאיתו עבד במהלך החודשים האחרונים — והוא היה לבוש בחליפה בצבע שחור פחם ונעול בנעליים חומות מבריקות. המתמחה אמר לג’ונה שלום, וג’ונה הגיב בהנהון אופנתי — והיה מרוצה מכך שסוף־סוף מצא את דרכו חזרה לצדם הנכון של הדברים, שהקורבנות שהקריב התקבלו.

ואז, כשצעד במסדרון, הטלפון שלו צייץ עם קבלת הודעה מוקלטת ממתקשר לא מזוהה. היתה לו תחושה מבשרת רעות — אבל הוא פטר אותה כהשפעה של משכך הכאבים החדש שלקח. הוא הקשיב להודעה. ‘אתה בן אדם נורא, ג’ונה,’ אמר המתקשר — קול גברי שלא זיהה. ‘אתה בן אדם איום ונורא. רק תזכור, יום אחד תעמוד לפני ישו ותיתן את הדין על כל מה שעשית.’ זה הכול. רק בשמיעה שלישית הוא קלט שזה דני.

הוא הניח שזה אומר שהרכבת יצאה לדרך. אבל התגובה הזאת הפתיעה אותו — אף על פי שלא היתה אמורה להפתיע. אבל איכשהו הוא הניח שהאימייל שלו פשוט ימוסס את העניין כולו. כך או כך, ג’ונה הזכיר לעצמו שדני הוא האחראי לכל העסק, ואם דני כועס, הוא צריך לכעוס על עצמו. ג’ונה רק השליח. ובכל הנוגע לישו, ג’ונה ראה בעצמו סמכות גבוהה מדני בנושאים מעין אלה.

מששבה שלמותו הנפשית, הוא המשיך למשרד. דולורס ישבה לשולחנה — עשתה הצגה גדולה של הקלדה קדחתנית כשהתקרב. ‘בוקר טוב, דולורס,’ הוא אמר. היא לא ענתה. ‘אני רוצה להתנצל שוב על אתמול.’ היה נדמה שההקלדה מתעצמת. אבל זה עורר בו אי־נוחות, לחשוב שהיא עדיין כועסת עליו, אז הוא אמר, ‘שוב, אני באמת מצטער, וזה לא יקרה שוב. אני מבטיח.’ היא עדיין לא הגיבה — ובסופו של דבר הוא נכנס למשרדו וסגר את הדלת.

הוא העיף מבט אל הפינה שבה השאיר את תיקי ה’בי־בי־אי־סי’ — הם לא היו בה. הוא הסתובב וראה שגם השולחן שלו ריק: המחשב, הניירות, הספרים שכיסו אותו — הכול. לרגע מבועת אחד הוא חשב שיש לו עוד חיזיון, יסודי יותר בחשיפת עירומם של הדברים — אבל כמעט מיד הוא קלט שאינו חש את האינטנסיביות המחניקה של שאר החזיונות. יותר מכך, הטלפון שלו עדיין היה מונח על השולחן, תעודת עורך הדין שלו עדיין על הקיר. אבל תחושת הבעתה המיידית רק פינתה את מקומה לפחד מחלחל — ובזה לא היתה הקלה רבה. הוא לא היה זקוק לאינסטינקטים שפיתח במשך 17,500 שעות כדי לדעת מה קרה כאן. אם מדברים על אותות, משרד שפּוּנה מתכולתו הוא תחתית החבית. הוא פתח את דלת המשרד — עכשיו גם דולורס לא היתה עוד. הוא ראה אותה ממהרת במסדרון לעבר השירותים.

‘איזה —’ ולפני שהספיק להגיד ‘זין’, הטלפון על שולחנו צילצל. הוא שקל לא לענות — אבל זה שלא יענה לא ישנה את דעתו של איש, לא יחזיר לאחור שום דבר שנעשה כבר. ‘הלו?’ הוא אמר לתוך הטלפון.

‘היי, ג’ונה, זה סקוט בייקר,’ אמר האיש בטלפון בחביבות. ‘אולי כדאי שתבוא למשרד של דאג צ’ן כדי שנוכל לדבר.’ סקוט בייקר היה שותף, אבל הוא אף פעם לא עבד על תיקים, אף פעם לא נפגש עם לקוחות, אף פעם לא הופיע בבית משפט. הוא נודע במסדרון כאיש הצללים של ‘קנינגהם וולף’. טלפון מסקוט בייקר: עוד אות של תחתית החבית.

‘יהיה שם… נציג ממשאבי אנוש?’ שאל ג’ונה, שאפו התחיל לכאוב פתאום.

סקוט בייקר צחק. ‘ברצינות, ג’ונה?’

‘אני רק שואל אם אני צריך עורך דין?’

‘טוב, לא חסרים כאלה בבניין. תראה אם מישהו רוצה לבוא איתך.’

תעמוד לפני ישו ותיתן את הדין על כל מה שעשית, הוא חשב כשניתק את השיחה.

מה, לעזאזל, הוא חשב לעצמו?

עברו רק ימים ספורים מאז ביקורו האחרון במשרד של דאג צ’ן, והמצב בחדר היה כמעט זהה: המונדריאן, פסל האבן, דאג צ’ן המקליד בשקט על שולחנו הצח ללא רבב — הכול חלק וטהור ומינימליסטי. ההבדל היחיד — והלא בלתי חשוב, למרבה הצער — היה העובדה שסקוט בייקר ישב על אדן החלון של דאג צ’ן ונידנד את רגליו בשאננות. הוא היה לבוש במכנסי חאקי, חולצה בלי עניבה וסניקרס. היית צריך להיות עורך דין ממש־ממש טוב כדי לשלם עשרות אלפי דולרים על חשפניות בכרטיס האשראי של המשרד; היית צריך להיות אפילו טוב יותר כדי להיות שותף ב’קנינגהם וולף’ ולהסתובב לבוש ככה. הלך עלי לגמרי, חשב ג’ונה.

אבל סקוט בייקר חייך בנעימות כשג’ונה נכנס. היו לו פנים תפוחות ומבנה גוף בצקי, ולחיים ואף אדומים מאוד — כמו גבר אומלל בגיל העמידה שחזר שרוף מחופשה. ‘שב,’ הוא אמר והצביע על כיסא מעברו השני של השולחן של דאג צ’ן. ג’ונה התיישב; דאג צ’ן המשיך להקליד.

‘טוב, לפני הכול, אתה מפוטר,’ פתח סקוט בייקר וטילטל את רגליו. ג’ונה הינהן בעגמומיות. הוא ישב בזרועות משולבות בחיקו — היה צריך להתאמץ שלא להישמט קדימה על כיסאו. ‘אז מה קרה לאף שלך?’ שאל סקוט בייקר.

‘האקסית שלי הרביצה לי עם שדכן.’

סקוט בייקר ציחקק באהדה משועשעת כאילו שמע את הסיפור על כוס בירה בבר. ‘ג’ונה, זה לא היום שלך. אז זה היה לפני או אחרי שהיא שברה לך את האף ששלחת את המייל לאשלי סלומון בג‘ורנל?’

ג’ונה נאנח בכבדות. ‘זה היה מהיר,’ הוא אמר.

‘בפעם הבאה שאתה שולח אימייל אנונימי, תעשה את זה מאייפון שלא שייך למעביד שלך. ג’ונה, אם היית גרון עמוק, ריצ’רד ניקסון עוד היה נשיא.’ והוא ציחקק שוב בטוב לב.

הטלפון, חשב ג’ונה. ברור. ‘אתם באמת עוקבים אחרי כל זה?’

‘אני לא יודע למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘כל זה’, אבל תכתוב ‘בי־בי־אי־סי’ במייל ותשלח אותו לוול סטריט ג’ורנל, וכן, אתה יכול לצפות שנעיף מבט. בכל אופן. קודם כתבת את המייל, ואז האקסית שברה לך את האף?’

‘קודם היא שברה לי את האף, ואז כתבתי את המייל.’

סקוט בייקר העיף מבט לראשונה בדאג צ’ן, שהמשיך להקליד כאילו החדר ריק, דומם. סקוט בייקר החזיר את עיניו לג’ונה. ‘ובעצם לא באמת שלחת שום דבר, נכון? כאילו, זה יעשה את הכול להרבה יותר פשוט.’ ג’ונה הניד את ראשו. ‘ככה חשבנו,’ ענה סקוט בייקר. ‘בזה אני מתכוון שלא מצאנו שום דבר חסר. אי־אפשר לצלם את המסמכים האלה, דרך אגב. נייר מיוחד. גם אי־אפשר לסרוק אותם. נתנו לך משככי כאבים או משהו כזה?’

‘כן,’ הוא ענה.

‘לקחת אחד וכתבת את המייל?’

‘לא, האמת היא שכתבתי אותו לפני ש…’ אלוהים, הוא חשב שעה שסקוט בייקר העיף עוד מבט בדאג צ’ן — למה שלא פשוט יודה בהפרת חוזה כאן ועכשיו? ‘אני לא חושב שכדאי שאגיד שום דבר נוסף.’

סקוט בייקר פטר את דבריו בתנועת יד. ‘נצא מנקודת הנחה שלא שלחת שום דבר. זאת באמת הנקודה החשובה ביותר.’ הוא זינק ממקומו, לקח מעטפה חומה שהיתה מונחת על אדן החלון והושיט אותה לג’ונה. היו בה שני מסמכים מהודקים. ‘אז ככה זה עובד,’ אמר סקוט בייקר. ‘במסמך הראשון אתה מצהיר שלא שלחת שום מסמכים שהם, ‘בי־בי־אי־סי’ או כל דבר אחר, לאף אחד במדיה, או לאף אחד שלא במדיה, לצורך העניין — אתה יודע, לכל ישות בעלת הכרה וכד’ — ואנחנו נסכים להימנע מלרמוס אותך בשתי רגליים על כך שהפרת את הסכמי שמירת הסודיות שלך, שדרך אגב הם מאוד נשכניים, ואני יודע כי אני ניסחתי אותם. כמובן, אם יתברר שבכל זאת שלחת משהו…’

‘לא שלחתי,’ התעקש ג’ונה שממש נפגע מהדברים — ובלי שום סיבה מבחינתו, כי הרי זה בדיוק מה שתיכנן לעשות.

‘כמו שאמרתי, אנחנו פחות או יותר מאמינים לך,’ ענה סקוט בייקר. ‘אבל תחתום על זה ונרגיש הרבה יותר טוב. ואז במסמך השני יש פיטורים די סטנדרטיים: שלושה חודשי משכורת, לעולם לא נראה אותך שוב וכן הלאה. מצדנו היינו הרבה יותר שמחים לא לתת לך כלום, אבל אתה יודע איך זה עובד: זה קצת יותר יפה אם זה נראה הדדי. מושבעים עושים דברים איומים.’

‘אני לא מתכוון לתבוע,’ הוא מילמל.

‘גם אנחנו לא חושבים שתתבע, אבל חתימות עוזרות לנו לישון בלילה,’ הוא ענה. ‘חוץ מזה, ג’ונה, זאת החלטה מהסוג שאנחנו מצפים ממך לקבל ברגע הזה. אחרת, טוב, בוא נגיד רק שהעניין הזה עלה לכמה מהאנשים הכי בכירים במשרד, ואלה תמיד האנשים האחרונים שאתה רוצה שירמסו אותך בשתי רגליים.’

ג’ונה שם לב שדאג צ’ן הפסיק להקליד — שהוא נועץ בו מבט אדיש, בלתי חדיר כתמיד. ג’ונה ידע שהוא צריך לפחות לקרוא את שני המסמכים. אבל הוא גם ידע שהסיכוי הכי טוב שלו לצאת מהחדר הזה בלי להפוך יעד לתביעה שלא יוכל לא לזכות בה ולא לממן אותה הוא לחתום על המסמכים האלה מהר ככל האפשר. הוא שלף עט שמצא בכיסו — קלט שזה עט הוויז’ן מ’קורקורן’ — לא הרשה לעצמו שום הרהור נוסף, וחתם על מסמך ה’בי־בי־אי־סי’. הוא עבר לדף האחרון של חוזה הפיטורים — ולא היה מסוגל לעצור בעצמו מלעצור. עיניו נפלו פעם נוספת על החלל הריק מעל הקו שעליו היה אמור לחתום.

‘אם אני חותם על זה, אני בחיים לא אעבוד שוב במשרד בניו יורק, נכון?’

‘נכון!’ אמר סקוט בייקר בעליצות, ואיכשהו בלי זדון. ‘ולא הייתי מפתח תקוות גם בנוגע ללוס אנג’לס או שיקגו.’

הוא הרים את ידו, אבל היא רעדה. זה נגמר: הקריירה שלו, כל אחת מ־17,500 השעות — של חייו! — כל תוכניותיו. ‘אני לא מסוגל לעשות את זה,’ הוא אמר.

‘אבל אתה צריך,’ ענה סקוט בייקר.

הוא הביט בקו השחור הבוטה, בקצה העט הרועד חלושות מעליו. הוא חשב לעצמו שהקושי דומה לזה שהיה חווה אילו התבקש לקטוע את אחד מאיברי גופו באבחת העט הזה. ‘אנחנו יכולים אולי…’

‘לצערי לא,’ ענה סקוט בייקר. ‘שלחת את האימייל.’

הוא עשה עוד ניסיון לחתום, אבל ידו רעדה בצורה מביכה. הוא ניסה לייצב אותה בידו השנייה. זה לא עזר. לבסוף הוא הניח את העט מידו על גבי המסמך. הוא ראה את דאג צ’ן עדיין מביט בו.

‘כדאי שתזכור שהמשרד השקיע בך הרבה מאוד,’ אמר דאג צ’ן בקולו חסר האינטונציה, כהרגלו. ‘אולי בזמן שזיהינו את ההבטחה הטמונה בך, לא הקדשנו מספיק תשומת לב לתכונות אחרות שלך.’ ג’ונה היה יכול רק לבהות בחזרה באי־הבנה.

‘נדמה לי שהרעיון הוא שגם אנחנו מצטערים שזה קרה,’ אמר סקוט בייקר. ‘אחרי הכול,’ הוא אמר והתווה באצבעו מעגל באוויר שרמז למתאר פניו של ג’ונה, ‘שקלנו לעשות אותך שותף.’

‘בלי שום קשר, בשלב הזה יהיה פשוט לטובתך לחתום,’ אמר לו דאג צ’ן. ‘לטובת כולנו.’

ג’ונה ידע שהוא צודק, ובמה שקלט שתהיה כנראה הדגמה אחרונה של ה’הבטחה’ שהיתה טמונה בו כעורך דין שהיה עשוי יום אחד להעפיל לדרגת שותף במשרד עילית בניו יורק — הוא הבין את הטיעון שהועלה: הוא חייב להם. הוא נשם נשימה עמוקה — וכמו קטע את רגלו בברך. הוא הושיט לסקוט בייקר את המסמכים והתחיל לבכות. הדמעות היו טהורות כל כך בעצבונן, בחרטתן, בפעם השנייה היום הוא הרגיש כמו ילד — עכשיו כזה הכורע בסלון ליד מנורה שבורה. להשפלה שחש נוסף הכאב שהרגיש באפו עם כל התייפחות. כשהתעשת די הצורך להרים את עיניו שוב, גילה שדאג צ’ן חזר להקליד; סקוט בייקר חזר למקומו על אדן החלון ונידנד את רגליו. ‘אל תדאג,’ אמר סקוט בייקר. ‘לא נספר לאף אחד. אבל רק מתוך סקרנות. התכוונת לנסות למכור לג’ורנל את המסמכים? הם לא באמת משלמים על דברים כאלה, לא מספיק כדי לעשות את זה כדאי, בכל אופן. או שדמיינת את עצמך מעיד בקונגרס ומופיע ב’שישים דקות’? יש חֶבר’ה בגילך שזה קורה להם. הם צריכים להוכיח כמה הם הרבה יותר חכמים מכל השאר.’

‘רק… רק ניסיתי לעשות את הדבר הנכון.’

‘מצפון?!’ קרא סקוט בייקר בהלם פארודי. ‘לא הורידו לך אותו בפקולטה למשפטים?’ הוא העיף מבט בדאג צ’ן, אבל הלה המשיך להקליד. סקוט בייקר נראה כמעט מאוכזב מכך שדאג צ’ן לא צחק. ‘בכל מקרה, ג’ונה,’ הוא המשיך, ‘יש רק עוד דבר אחד. אתה מכיר את הסצנה בסרט שהשוטר צריך להחזיר את התג והאקדח?’

‘כן,’ אמר ג’ונה בלי להבין. ואז הבין. סקוט בייקר הינהן לאות אישור. ג’ונה הושיט יד לכיס ופתח את הארנק, הוציא את כרטיס האשראי של המשרד ואת תג הזיהוי לכניסה לבניין, והניח אותם על פני שולחנו הצח ללא דופי של דאג צ’ן.

‘אין שום דבר חשוד על הכרטיס, נכון?’ שאל סקוט בייקר.

‘לא. כאילו, לא, העוזרת שלי מטפלת בקבלות…’

‘אף אחד לא מאשים אותך, אני סתם סקרן. נבדוק אותו בכל מקרה.’ השתררה שתיקה קצרה. ‘והטלפון,’ אמר סקוט בייקר. ג’ונה הושיט יד לכיס והניח את האייפון על השולחן — היסס רגע, ואחר הזיז את ידו.

‘אז זהו זה!’ אמר סקוט בייקר. ‘עכשיו, אם תרשה לי עצה אישית. עם האף השבור והניסיון להפיץ מסמכים בצורה לא חוקית והעובדה שפוטרת, אתה נראה כמו מישהו שזקוק לחופשה. אז קח את שלושת החודשים האלה, עזוב את העיר, שתה כמה קוקטיילים, ונסה להתאים את עצמך למצב העניינים המצוי, במקום למצב העניינים כמו שהיית רוצה שיהיה. וכשכל הברגים בראש יחזרו למקום הנכון, אתה יכול לנסות להתחיל בקריירה קצת פחות שאתפנית בתחום. הממשלה תמיד מחפשת עורכי דין.’

ג’ונה עדיין הביט בטלפון שלו. הוא הרגיש כאילו הקטיעה שדמיין קודם לכן נעשתה ממשית, וכל שנותר לו הוא להביט בייאוש באיבר הזנוח. ‘אני באמת מצטער,’ אמר ג’ונה. ‘אני באמת מצטער.’ והיה עליו להיאבק בפרץ נוסף של דמעות.

‘טוב,’ אמר סקוט בייקר, ‘כדאי שתזכור את זה בפעם הבאה שמישהו אומר לך לעשות את הדבר הנכון.’ ואז הוא צחק, ואולי אפילו הפה של דאג צ’ן זז חצי סנטימטר.

כשג’ונה חזר למשרד שלו, דולורס עדיין לא היתה שם. הוא חשב שמוטב כך; הוא קלט שהיא זאת שהתקשרה לסקוט בייקר כשהגיע, ולא היה יכול שלא לראות בזה מין בגידה. מצד שני, היא רק מילאה את תפקידה, כמובן — ומה הם היו זה לזו מלבד שני אנשים שממלאים את תפקידם באותו המקום, ואף פעם לא אהבו במיוחד זה את זו?

מישהו השאיר על שולחנו פתק. היה כתוב בו בכתב יד בלתי מזוהה, ‘אנשים מחכים לך בקבלה’. בטח אנשי הביטחון, הוא חשב. הם יכלו לחסוך לעצמם את המאמץ. אחרי הכול, הם כבר פינו את המשרד שלו; כבר קיבלו חתימה על מסמכי הסירוס שהעבירו לרשותם כל דבר שניתן להעביר מהקריירה שלו ב’קנינגהם וולף’. הם באמת חושבים שאחרי שחתם על זה, עוד יש בו כוח לעשות איזו סצנה?

הוא עבר על השולחן שלו, לא מצא שום דבר ששווה להציל, לא ראה מה ספח של כרטיסי מזל לכאורה של הניקס, עוד פד לעכבר, יוכלו לתת לו עכשיו. הוא העיף מבט רגע ברישיון הממוסגר שלו (קולומביה, 05′) — החליט שיהיה פתטי מדי לצאת איתו מתחת לזרועו. כשעמד לצאת, שם לב שיש הודעה חדשה בטלפון שעל שולחנו מהמספר של סילביה בעבודה. בלהיטות ותקווה שיהיו מביכות בעיניו בדיעבד, הוא תלש את השפופרת והקשיב להודעה: ‘שלום, מדברת לינדה מהמשרד של גברת קווין. גברת קווין ביקשה ממני לטפל בסידורים הנחוצים לאיסוף חפציה האישיים מהדירה שלך. אם תוכל להתקשר אלי בחזרה עם מועד נוח, אני אשלח —’ הוא ניתק. היא ביקשה מהעוזרת שלה להתקשר. זה היה מאוד סילביה, בלי ספק. ממנה לא יהיו הודעות קול דומעות, שום וידויי חרטה או רחמים של אמצע הלילה. גם אם יהיו לה דמעות חרטה, לטוב ולרע, היא תהיה מלאת גאווה וחזקה — חכמה — מכדי לשתף אותו בהן. ופתאום היה לו דחף עז להתקשר אליה, לספר לה — שהיא האיש הכי חזק שפגש מימיו.

הוא הגיע עד לשלב הרמת השפופרת שוב לפני שקלט שלא יהיה בזה טעם. הוא לא יצלח את התא הקולי שלה, לא יגיע מעבר ללינדה. בכל מקרה, מה אכפת לה עכשיו כמה חזקה הוא חושב שהיא?

הוא ניסה לא לפגוש את עיניו של איש כשצעד במסדרון לעבר המעליות. הוא הניח שכולם כבר יודעים בשלב הזה, ולא היה מסוגל לעמוד בתגובותיהם כלפיו, יהיו אשר יהיו: הוא לא רצה לראות את המבוכה בגללו, הוא לא רצה לראות אהדה כנה, הוא לא רצה לראות סיפוק מוסווה בקושי מכך שיש עובד אחד פחות, יריב אחד פחות להתמודד איתו. הוא לא רצה לראות אותם כולם עירומים שוב.

הוא הגיע לקצה המסדרון ופתח את דלת הזכוכית לאזור הקבלה, תוהה איך אנשי הביטחון עתידים לנהוג בו (בגסות? בכבוד? לא יצא לו לראות אותם מלווים אף אחד החוצה בעבר), ואז ראה שלא אנשי ביטחון מחכים לו אלא בת דודתו בקי, בסווטשרט גדול למידתה עם קפוצ’ון לראשה ועיניה מכוסות במשקפי שמש שחורים; הארוס שלה, דני, בחליפה שחורה נאה, בידיים על מותניו, כאילו בניסיון להקרין משהו שג’ונה חשב שאפילו דני לא יודע מהו; והשותפה של בקי, איימי, שזרועה חבקה את בקי, ועיניה נעצו מבט מלא בוז בג’ונה ברגע שנכנס. זאת היתה תמונה חיה מוזרה כל כך, שברגע הראשון לא היה לו שמץ של מושג מה לומר. האישה שישבה בקבלה העיפה מבטים חשאיים וסקרניים בחבורה ובג’ונה, שניסה מצדו להבין איך כל האנשים האלה מסתדרים יחד.

אבל אחרי הפליאה הראשונית ג’ונה הבין טוב מאוד למה באו — ובמקום לפתוח בשיחה עכשיו, נפנה לפקידת הקבלה ואמר, ‘אנג’ליקה, נכון?’ היא היתה צעירה היספנית עגולת עיניים עם שיער שחור חלק, לבושה בחולצה ורודה. היא הינהנה בבלבול למשמע השאלה, מופתעת בעליל מכך שעם כל האנשים שנאספו בחדר, היא זו שבחר לפנות אליה בדברים. ‘סליחה שלא השתתפתי במתנה ליום ההולדת שלך.’

‘זה בסדר,’ היא אמרה במהירות. עכשיו היא נתנה בו מבט שרמז שהיא חושבת שאולי הוא מופרע. הוא תהה מה דולורס סיפרה לה — ואז נזכר בתחבושת שעל פניו.

הוא נפנה לאחרים. ‘אז אני מבין שמגיע לכם מזל טוב!’ הוא קלט מיד שמדובר בבדיחה אכזרית, ואם לא קלט זאת, הבעת הפנים שלהם (דכדוך, גועל, זעם, בהתאמה) היתה מספרת לו. אבל נראה לו שבמקרה הטוב המצב הוא פשוט פארסה, אם כי ברור שאף אחד אחר אינו מוכן לראות זאת כך — והוא לא היה יכול להאשים אותם.

‘זה מה שזה בעיניך? הכול בדיחה אחת גדולה?’ פתחה איימי. ‘אתה לא קולט שיש כאן אנשים עם רגשות — וכאילו, זאת המשפחה שלך? כאילו, ברצינות. באמת יש אנשים כאלה בעולם? ברצינות. וואו. אתה מבין? וואו.’

‘ג’ונה,’ פתח דני בטון חמור אבל כזה שרמז שהוא נכון לנהוג בהיגיון — ג’ונה לא היה מסוגל להתייחס לדבריו ברצינות גם אם ידיו של דני לא היו נותרות בחוסר תנועה על מותניו. ‘אולי היתה לך סיבה טובה לספר את השקר שסיפרת,’ הוא אמר. ‘ואולי לא היתה לך סיבה טובה לשקר. אבל אתה צריך לקלוט כמה נזק השקר שלך גרם.’ אם הוא ניסה לשדר לג’ונה מה הקו שהוא מצפה ממנו לנקוט, הוא לא היה עדין במיוחד בניסיונו להיות עדין.

‘כאילו, בת דודה שלך בכתה שעות,’ אמרה איימי. ‘זה לא עושה לך כלום?’ היא עדיין חבקה בזרועה את בקי, שפניה ועיניה המכוסות נותרו מושפלות. ג’ונה הצליח לא להסתכל בה היטב עד עכשיו. הוא הבחין שהיא לובשת מכנסי פיג’מה. כשראה אותם, הבין פתאום כמה משפיל היה זה בשבילה לבוא הנה ככה — כמה משפיל בשבילה העסק כולו: לקבל את האימייל, לספר לאיימי, לדבר עם דני. היה ברור שאם ניסיונותיו להיות טוב לא עזרו לו עצמו במאום, הם עזרו לבת דודתו עוד פחות מכך. ‘בקי, אני יכול לדבר איתך רגע לבד?’

‘לא נראה לי שזה רעיון טוב,’ אמר דני.

‘באמת?’ אמר ג’ונה בתיעוב גלוי. החרטה העצומה שהרגיש עוררה בו בוז מידתי כלפי דני וחלקו בכל העסק.

‘נראה שנפצעת,’ הציע דני. ‘אולי אתה סובל מזעזוע מוח…?’ הוא הוסיף דרך סיוע.

‘לא, אני לא סובל מזעזוע מוח, האף שלי שבור.’ הוא נפנה אל איימי. ‘תני לי רק חמש דקות.’

אבל היה ברור שאיימי ודני שותפים לקשר כאן — לקשר למען בריאותה הנפשית של בחורה, שלמראה פניה הנפולות ודמותה הממוטטת, ג’ונה היה באמת מסוגל להאמין שחתכה את עצמה בעבר — מפני שאיימי אמרה מיד, ‘אף אחד לא רוצה לשמוע את הבולשיט שלך יותר. אני לא יודעת אם אתה סוציופת או מה, או שסתם יש לך חוש הומור ממש־ממש מופרע כאילו, אבל כל מה שאתה יכול לעשות ברגע זה הוא להודות שכל מה שכתבת באימייל ההוא היה שקר גמור.’

ג’ונה בחן את פניה: לחיים סמוקות, עיניים זועמות, נחושות. אם היא משחקת, היא משחקת היטב. אבל לא, הוא הסיק, דני בטח שיכנע גם אותה. או ליתר דיוק, היא לא נזקקה לשכנוע. העניין הוא פשוט שאיש לא האמין לו.

‘תראה,’ אמר דני. ‘אולי היית מסטול ביום שישי בלילה, ואולי משהו אחר עובר עליך, אבל אתה צריך להבין שלעשות דברים כמו שעשית, כרעם ביום בהיר, גם אם אתה מתלוצץ, ג’ונה, זאת התנהגות ממש־ממש לא בסדר.’ הוא הסתכל היישר בעיניו של ג’ונה כשאמר את הדברים, ובמידה הגיונית בקירוב של שכנוע עצמי. ג’ונה היה עשוי ממש להתרשם ממנו אלמלא היה מזועזע. ‘כל מה שאנחנו רוצים — הסיבה היחידה שאנחנו כאן,’ הוא המשיך, ‘היא שתודה שמה שכתבת באימייל לא נכון, כדי שבקי תוכל לשמוע את זה בעצמה, ואז נוכל להשאיר את כל זה מאחורינו.’

ג’ונה העיף עוד מבט בבקי. היא עדיין עמדה בפנים מושפלות, אבל פיה ולחייה עבדו כאילו היא נאבקת בבכי שהזכירו קודם לכן. ‘בחייך,’ אמרה לו איימי. ‘אל תהיה חתיכת זבל, או־קיי?’ עם השאלה האחרונה הזאת, משהו במבטה השתנה, ואיזו תחינה מסוג חדש הופיעה בו — כנה יותר, עוינת פחות. אולי גם היא יודעת, אפילו אם דני לא קולט את זה. עלה בדעתו של ג’ונה שהסצנה הזאת ניחנה בשכבות ההונאה החופפות של משפט ראווה. ‘היא לא מפסיקה לבכות. או־קיי?’

‘אבל אתם לא יכולים לעשות את זה כאן,’ אמרה עכשיו אנג’ליקה מדלפק הקבלה. היא יכלה להגיד את זה קודם, אבל ג’ונה הניח שגם היא נשאבה אל תוך ההתרחשות. ‘אתם צריכים לצאת.’

‘בוא פשוט נסכים לשים את זה מאחורינו,’ אמר דני.

ג’ונה נתן מבט אחרון בבקי. הוא הצטער מאוד שלא היתה לו הזדמנות להכיר אותה טוב יותר. ‘זאת היתה בדיחה חולנית,’ הוא אמר לה. ‘בואי פשוט נשכח מזה.’

איימי אימצה אותה אליה. ‘או־קיי, חמודה? אנחנו יכולות ללכת הביתה עכשיו.’ בקי הניעה את ראשה בצורה שהיתה עשויה לסמן הסכמה, ואיימי מיד לחצה על כפתור המעלית, שוב ושוב. היה נדמה לג’ונה שהוא יכול לאתר בפניו של דני הבהוב של הקלה או הכרת תודה — איזו הודאה בָּאמת הידועה לשניהם — אבל הוא נפנה מעליו לפני שההבהוב יתפתח לכדי משהו אחר. היו כנראה דברים שדני לא הודה בהם אפילו בינו לבין עצמו.

דני תפס עכשיו עמדה מאחורי שתי הנשים, בפניו למעלית, וחיכה. לא היה כנראה שום דבר נוסף לומר. אבל אז ג’ונה הבין: כשאתה מקבל את הדיל שרצית, אתה לא מחכה לראות אם הצד השני ישנה את דעתו. בסופו של דבר הדלתות נפתחו — אך כשאיימי התחילה להתקדם, בקי נשארה במקומה, ואז סובבה את פניה אל ג’ונה. ‘אנ’לא רוצה אותך בחיים שלי, ג’ונה,’ היא אמרה. ואז שלושתם נכנסו למעלית, והדלתות נסגרו.

ג’ונה חיכה כמה דקות, נתן להם מספיק זמן לחצות את הלובי, להיכנס למונית. כעבור זמן־מה אנג’ליקה שאלה, ‘זאת היתה האמת?’

הוא העיף מבט לעברה. ‘אהה,’ הוא אמר לה. ‘זאת היתה האמת.’

אנג’ליקה הינהנה בהרהור. ‘מה היה —’ הטלפון על דלפק הקבלה צילצל. ”קנינגהם וולף’,’ היא ענתה. ‘אהם, מדברת… לא, האמת, הוא…’ היא הפנתה את פניה מג’ונה. היא המשיכה יותר בשקט, ‘האמת היא שהוא עומד ממש כאן, אתה רוצה… אהם, הוא…? או־קיי, אני אגיד לו… מר ג’ייקובסטין?’ היא אמרה, פונה אליו. ‘אנחנו צריכים שתתפנה ברגע זה, מר ג’ייקובסטין, אחרת נצטרך —’

הוא לחץ על כפתור המעלית — נכנס כשהדלתות נפתחו וירד ללובי.

אחר הצהריים התקרב עכשיו. נעימוּת הבוקר, אם היתה כזאת, התחלפה בחום של שלושים ושמונה מעלות, למרות הרוח, עם לחות. החום כמו נאסף ברסיסים ושברים בהירים של אור שמש על כל משטחי המתכת — ברזי כיבוי האש, פסי הגגונים של מכוניות חונות, מוטות הדגל האופקיים בכניסות לבניינים במידטאון — כמו נצבר בשכבה אחידה על מדרכה ורחוב. ג’ונה עמד כמה צעדים מהכניסה לשדרת לקסינגטון 813 כמה דקות לפני שקלט שהתחבושת שלו ספוגה זיעה, והיא נחה עכשיו שמוטה ורטובה על לחיו. אבל הוא לא עשה שום ניסיון להיטיב אותה, השאיר אותה כמות שהיא. כשיצא מהבניין, הסתכל במעלה ובמורד הרחוב — שנמתח לשני העברים עד נקודת מגוז בערפילי החום — ודילמה בלתי מוכרת הכתה בו, כזאת שלא היתה זכורה לו מימיו עד רגע זה: לא היה לו לאן ללכת.

‘אנחנו’, אמרה לו אנג’ליקה. ‘אנחנו’. הוא חשב על זה שוב ושוב. כמעט בן רגע ‘קנינגהם וולף’ היו ל’אנחנו’, והוא היה ל’מר ג’ייקובסטין’ — אאוטסיידר, כמו זר מבחינתם. אותו דבר אירע עם בקי ודני ואיימי: הוא הרגיש כאילו דחפו אותו דרך איזו ממברנה חדירה ואחר כך התארגנו למשהו חדש בלעדיו — ואולי למשהו זהה בלעדיו: משפחה. דני ואיימי — הם המשפחה של בקי. והוא האידיוט שיחד הם החליטו להתעמת איתו.

האם הוא אמור לחזור לרוקסווד עכשיו? לעבור לגור עם אמא שלו? מלבד העובדה שהרעיון נשמע לו מדכא נורא, הוא ידע שלא יעשה לה טוב שהבן הבוגר שלה יחזור פתאום לגור איתה. מאז ומעולם היתה בן אדם חרדתי, והחרדה רק התעצמה עם הגיל. היא לא תפסיק לשאול אותו אם הוא בסדר ולהאשים די בגלוי את ההשפעה של אביו בכל הסבר שיעלה בדעתו לתלות בו את העובדה שהגיע לכדי כך שחזר לגור איתה. הרעיון לעבור לגור עם אביו לא היה מושך יותר. הוא לא ירצה להימצא על הספה בדירה של אביו כשאביו יביא נשים הביתה, וגם אבא שלו לא ירצה אותו שם. לאמיתו של דבר, הוא והוריו הם שלושה מבוגרים שחיים את חייהם בנפרד זה מזה כבר די הרבה זמן.

שני גברים צוחקים נדחפו ועברו על פניו לתוך הלובי. שניהם היו בנקאים מהקומות העליונות — ג’ונה ידע זאת משום שראה אותם בעבר, יותר מפעם אחת, רצים עירומים סביב העץ בלובי ביום הבונוסים. הוא הביט בהם עוברים על פני העץ עם תיקי המסמכים, כוסות הקפה, הטלפונים, בדרך למעליות.

כשנעלמו, עיניו הוסיפו להשתהות על העץ. כתמיד, העלווה היתה ירוקה ושופעת, הגזע שידר קביעות לא מעורערת. הוא קלט שמאז ומעולם ראה בעץ סמל למשהו — אבל לא ידע להגיד לְמה בדיוק. זה לא היה משהו שעורר בו התפעלות בהכרח, מצד שני גם לא משהו שראוי לבוז לו. אבל זה היה משהו שג’ונה דימה לעצמו שהוא תמיד יהיה חלק ממנו. בסופו של דבר, חשב שמן הסתם היתה בו איזו אמונה בעץ — אמונה שמתברר שהיתה לא במקומה. מעולם לא עלה בדעתו עד כמה שברירי הוא מקומו בסדר הדברים.

הוא נשאר מחוץ ללקסינגטון 813 זמן ארוך — ולבסוף התחיל ללכת מתוך רצון להימנע ממבטי עמיתיו לשעבר בתקיעותו המובסת, יותר מאשר מתוך דחף להימצא במקום אחר כלשהו. הוא צעד בלי שום רעיון או כיוון או יעד — פשוט נתן לעצמו להיסחף במעלה שדרה אחת, במורד אחרת. בסופו של דבר, הכחול של שמי הקיץ הִדליל; השמש הנמיכה עוד יותר, הצללים התארכו, החום התמתן, וכל מי שנאלץ להימצא בחוץ סבל קצת פחות. בחללי העבודה אנשים יצאו מחשבונות וכיבו את המסכים למשך הלילה; תחנות פּן וגרנד סנטרל וכל תחנות הרכבת התחתית גאו מרוב אנשים בדרכם הביתה; נפשות זהירות החליטו שהגיע הזמן לעזוב את סנטרל פארק. ג’ונה התחיל לפלס לו דרך בין דוכני האוכל הנגררים מאחורי מכוניות, דבוקות גדלות של אנשים תחת שלטי תחנות אוטובוס, ויעד החל ללבוש צורה ברוחו, ועד מהרה התקבע יותר ויותר עם כל צעד. עד שהגיע, כיכר האבן מחוץ לבניין של זואי הספיקה לעטות את הגוונים הכתומים משהו של דמדומים ניו יורקיים: התמזגות של כל פנסי המכוניות, שלטי הניאון, גדולים וקטנים, וגם — היכנשהו מעבר לאופק הבניינים, היכנשהו מעל הובוקן — השקיעה; לפחות בדמיונו של ג’ונה.

הוא ישב על אחד מעציצי הבטון שעיטרו את שולי הכיכר וחיכה לזואי שתגיע. האבן היתה חמה, ושוליה נלחצו באי־נוחות לרוחב ישבנו, אבל הוא היה תשוש מכדי להמשיך לעמוד — רגליו כאבו, אפו קונן עם כל נשימה. הוא היה יכול להתקשר אליה כמובן, אבל המספר שלה — כל המספרים — היו טמונים באייפון שלו, שטמון עכשיו במשרדי ‘קנינגהם וולף’ — במגירה בשולחן העבודה של דאג צ’ן, שדמיין בעיני רוחו כמו מגירות של מגזינים וממתקים מוחרמים של מורים בבית הספר. לא היתה לו שום ברירה אלא לשבת ולחכות לה.

אבל גם כשהדמדומים פינו את מקומם לגמרי לערב, הוא עדיין לא ראה אותה. בתחילה היתה תנועה קבועה של הולכי הרגל בכיכר, אנשים שסיימו את יומם, לבדם או בקבוצות קטנטנות, אבל עכשיו הכיכר היתה ריקה. הוא פחד שאולי פיספס אותה, או שכלל לא הלכה לעבודה היום. בקרוב יצטרך לחפש אותה בדירה שלה. אבל מה אם היא נמצאת שם עם אוואן? מה אם תסרב לפתוח לו את הדלת בכלל?

ואז הוא ראה אותה: דמות רזה, ניתנת לזיהוי יותר בזכות גזרתה וצורת הליכתה המובחנת, מאשר מתווי הפנים שהיה מסוגל לזהות באור בין הערביים. היא חצתה עד אמצע הכיכר בערך, נעצרה — ואז, בניגוד לציפיותיו, לא הושיטה מיד יד להוציא סיגריה מהתיק. היא פשוט עמדה שם כמה רגעים, ואחר כך הצמידה יד לפה, ממש מתחת לאף, הניחה אותה שם, ופניה שקעו במין ריכוז עדין — כאילו היא מנסה להיזכר במשהו, או נמצאת על חוף וסורקת את הים בחיפוש אחר ספינה רחוקה. הוא איתר משהו ענוג — נוגע ללב — בתנוחה הזאת, וחש דחף לעזוב אותה לנפשה, כמו שהבטיח. אבל אז חשב, אם רק ייתנו לזה עוד ניסיון אחד — אם רק לא מאוחר מדי —

היא הנמיכה את ידה, צעדה עוד צעדים אחדים על פני הכיכר. כשהבחינה בו, פניה עטו תחילה בעתה, והיא אפילו נסוגה צעד לאחור; הוא הניח שזאת תגובה לפניו החבושות. אחר כך זיהתה אותו, ופיה התעקם בהבעת דאגה — אבל היה נדמה שבצורה מודעת היא הודפת מעליה את הבעת הפנים והמחשבות שעוררו אותה, ופניה לבשו רוגז גלוי. היא התחילה להתרחק במהירות.

‘חכי — זואי,’ הוא אמר וצעד בעקבותיה. ‘אני צריך לדבר איתך.’ היא לא נעצרה. ‘בבקשה, זואי,’ הוא אמר וניסה לצעוד בקו אחד איתה, אבל הליכה מהירה הכאיבה לו, משום שכל צעד שיגר זעזוע באפו.

‘יש לי ניחוש מעולה מה קרה לפרצוף שלך,’ היא מילמלה, עדיין צועדת.

‘תני לי רק שנייה, בבקשה,’ הוא אמר. ‘זואי, אני — אני —’ אבל איך יוכל לשכנע אותה שזה יהיה שונה הפעם, שהוא לא יפשל כמו תמיד — כמו אפילו אתמול בדירה שלה? איך יסביר לה את מה שקלט בדרכו הנה, כשסקר את מה שנשאר מחייו: שהוא מאוהב בה, תמיד היה מאוהב בה — שכל מה שקרה קרה משום שנפרד ממנה מלכתחילה — אבל עדיין אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, עדיין אפשר לתקן? ‘אני רוצה להתחתן איתך!’ היו המילים שאמר לבסוף.

‘אלוהים שבשמים,’ ענתה זואי בתגובה והמשיכה לצעוד כאילו כלום.

‘אני רציני!’ הוא אמר. הם סיימו לחצות את שולי הכיכר, הוא צעד עכשיו בעקבותיה על המדרכה. ‘חייתי לא נכון, אני מבין את זה עכשיו, אבל אני יכול להשתנות, אני רוצה להשתנות! אני רוצה להיות מה שאת רוצה שאני אהיה, אני נשבע, אני רוצה משפחה — אני רוצה לעשות איתך תינוקות. תינוקות יהודים! אני רוצה שהם יעשו בר־מצווה, אני רוצה לשמור כשרות, אני רוצה לנסוע לחופשות בישראל, אני…’ הוא ידע שהוא מקשקש — והיה לו ברור כמה משוגע הוא נראה לפי מבטי האי־נוחות שספגה המומיה הצעקנית הרודפת אחרי האישה הצעירה מכל מי שעבר על פניהם — אבל הוא המשיך: כל תנועת פה הכפילה את הכאב באפו, אבל הוא המשיך. הוא לא ראה שום ברירה אחרת. ‘נגור בבית. בשכונה. נעזוב את ניו יורק.’

‘אני אוהבת את ניו יורק,’ היא אמרה בלי להביט בו.

‘יונקרס,’ הוא אמר. ‘אני יכול להיות עורך דין שם. או בעיר שלך, נחזור ללרצ’מונט.’

‘אוה, עכשיו זה באמת נהיה רומנטי.’

‘בבקשה, זואי, בבקשה!’ הוא צעק, ומשהו בטון — הייאוש או הבוטות או חוסר העכבות של הייאוש — עצרו בעדה לבסוף, אבל היא לא הסתכלה עליו, הקפידה להפנות את פניה ממנו, עמדה בזרועות שלובות על חזהּ כשהתיק שלה משתלשל מידה. היא עמדה מתחת לפנס רחוב דולק; הוא ראה שלכל אורך הרחוב, הפנסים נדלקו לקראת הלילה. ‘אני יודע שעשיתי טעויות,’ הוא אמר. הוא לא ידע על אילו טעויות הוא מדבר, אבל היה לו ברור שיש הרבה כאלה. ‘ואני רוצה שתדעי עד כמה אני מצטער, על כולן, על הכול. זואי, אף פעם… אף פעם לא הבנתי…’ לטובתו שלו, הוא רצה נורא להצליח לסיים את המשפט. אבל האמת היא שהוא הרגיש מבין עכשיו פחות מאי־פעם. ‘אולי, אולי אם בהתחלה…’

‘אל תתחיל,’ היא אמרה והנידה את ראשה. צללים קלים שהטיל פנס הרחוב מעליה התנועעו על פניה, והיה ביכולתו רק לזהות את התווים הכלליים, הלא ברורים, ולסירוגין: שפתיים, עיניים — אף אהוב.

‘אנחנו יכולים להתחיל מחדש,’ הוא אמר לה. ‘זה יכול להיות כמו שזה היה פעם.’ היא עדיין הנידה את ראשה. ‘בבקשה, זואי,’ הוא אמר. ‘תתחתני איתי. את התקווה האחרונה שלי.’

היא בטח לא התכוונה לפגוע בו בדיוק בפנים, אבל מצד שני, התיק היה די גדול, התחבושת היתה די גדולה — באמת היתה אפשרות שהיא לא תפגע בו בכלל. מכל מקום, כעבור רגע כל הראש שלו התפוצץ מכאב, והוא צנח ארצה, ברכיים לחזה, זרועות על הפנים — כאילו הוא קופץ ראש לבריכה.

‘מצטערת… אתה מבין?’ היא אמרה, בלי כוח שכנוע רב.

הוא הצליח להגיד, ‘אז תחשבי על זה?’ והיא צחקה. היה נדמה לו שעבר זמן רב מאז שמע אותה צוחקת — והוא קלט ששוב עשה הכול לא נכון.

‘אז הנה מה שנראה לי שקרה,’ היא אמרה. ‘שלאמפּה גילתה שאתה מתפרפר ותקעה לך עקב של לובוטין בפרצוף. מאחר שאני בטוחה שהשם שלי הולך לעלות ביניכם די הרבה מעכשיו והלאה, וגם בטח לחטוף השמצות נוראיות, בבקשה תגיד לה שתמיד דמיינתי אותה כאישה שנועלת נעליים יפות.

‘אני, מצדי, הפסקתי לעשן, אכלתי קייל לצהריים, ואני לא מתכוונת להמשיך להיות הבחורה שאתה בורח אליה כל פעם שמערכת היחסים האמיתית שלך נהיית לך מורכבת מדי, ואתה במצב רוח למישהי עם בדיוק אפס דרישות וציפיות. וכן, אתה היית הבן אדם הזה בשבילי כשאני רציתי, אבל כל הנקודה היא שאני לא רוצה לעשות את זה יותר, כי אני יודעת שזה לא טוב בשבילי. ויום אחד מישהו שאני אוהב יציע לי נישואים ובאמת יתכוון לזה, וכשזה יקרה, אתה יודע מה הוא לא הולך להגיד? הוא לא הולך להגיד, ‘את התקווה האחרונה שלי’. אני מקווה שאתה זוכר, יונסי, שזאת לא בדיוק מחמאה בשבילנו, הבנות.’ הוא הרים את פניו לנסות לענות, אבל היא המשיכה. ‘האמת הפשוטה היא שאיבדתי כבר תקווה שתפסיק לנסות להיות אידיוט גדול יותר מזה שאתה ממילא. כאילו, אם כל מה שאתה רוצה זה להיות עורך דין תאגידי שבוגד בחברות שלו, איזו סיבה יש לי לחשוב שיום אחד תהיה משהו אחר? וזה בטח לא סוג האבא שאני רוצה בשביל התינוקות היהודים שלי. אבל ברצינות, אם זה כל מה שאתה מחפש, תאמין לי, לא חסרות שלאמפּות יהודיות. ולמרות שאין לי שום כוונה להיכנס לשום דבר עכשיו, כאילו אני ממש מסרבת, בוא רק נודה שאם מדברים על תינוקות יהודים, אנחנו את ההזדמנות שלנו פיספסנו כבר לפני עשר שנים.’ הוא הבחין ברעד המוכר במצחה שאותת שהיא עלולה להתחיל לבכות — אבל היא לא התחילה, היא המשיכה לדבר. ‘כאילו, זה באמת משנה שהיה לנו די נהדר בהתחלה? זה באמת משנה שהייתי פחות או יותר מאוהבת בך במשך עשור? לא יודעת. אולי בתיאוריה. אבל בפרקטיקה זה פשוט נראה כמו… זה פשוט נראה כמו…’ הכוח שדחף אותה לדבר אזל. יותר בשקט, ובתמיהה מסוימת — כאילו מה שאמרה הפליא אותה עצמה — היא חידשה את דבריה, ‘אמרת שאתה רוצה להתחתן איתי, יונסי. דיברת איתי על תינוקות… ואתה מכיר אותי יותר טוב מכל אחד אחר בעולם.’ היא התחילה לבכות, אבל באיזו דקיקות שלא ראה בעבר: דמעות בפסים עדינים ודקים זלגו במורד לחייה. הוא קם על רגליו; הוא הושיט יד לגעת בזרועה, אבל היא תלשה אותה מידו. היא גם נמנעה מלהביט בו — נעצה מבט בנקודה בלתי נראית במדרכה לפני חרטום נעלה.

‘ניסיתי להשתנות,’ הוא אמר לה. ‘אין לך מושג כמה אני רוצה להשתנות.’

היא הנידה את ראשה בייאוש לעומת המדרכה. ‘אתה לא מבין? אני לא רוצה שתשתנה. אף פעם לא רציתי שתשתנה, יונסי.’ הנדת הראש נעצרה; היא נאנחה, פנימה והחוצה דרך אפה. ‘רק למה אתה צריך להיות אנוכי כל כך? אתה פשוט כזה אנוכי.’

‘כל הזמן ניסיתי — אני מנסה לעשות את הדבר הנכון!’

היא סוף־סוף הביטה בו — באירוניה, בחרטה, בחיבה יגעה, בבוז. ‘וזה הרעיון שלך של הדבר הנכון, ג’ונה?’

הוא לא ידע מה לומר — חש שאסור לו לומר שום דבר נוסף. וכמעין הכרה בכך, היא ניגבה את דמעותיה במהירות בקצות אצבעותיה והיטיבה את התיק על כתפה. אבל אף על פי שידע שהיא צודקת — בנוגע לכול — העובדה שאלה יהיו המילים האחרונות ביניהם היתה יותר מכפי שהיה מסוגל לשאת. ‘ראיתי אותך עומדת, בכיכר,’ הוא אמר. ‘חשבתי שאת כל כך יפה. מה עשית שם?’

היא חייכה לעצמה חיוך קלוש. ‘התפללתי,’ היא אמרה. ‘אני לא רוצה לפחד כל כך כל הזמן.’ לרגע היה נדמה שהיא עושה אותו מושא לחיוכה — אבל אז היא הלכה משם. הוא צפה בה עד שקודקוד ראשה, הדבר האחרון בה שראה, נעלם בתוך ההמון על המדרכה — כאילו נסחפה אל מעבר לקו האופק.

עכשיו כבר היה חשוך לגמרי: ג’ונה השקיף על הרחוב שהיה עכשיו מגילה פרושה של פתחים ואורות, מוניות וחזיתות חנויות מוארות. הכול יהיה בסדר, הוא אמר לעצמו. הכול יהיה בסדר. הוא לא ידע למה הוא חושב ככה, וגם לא היה מסוגל לדמיין את מסלול ההתרחשויות שיוביל ל’בסדר’. הוא אפילו לא באמת ידע איך ‘בסדר’ ייראה עכשיו. הוא הבין, בצלילות מדהימה חפה מתקווה ומרחמים עצמיים — צלילות שהרשה לעצמו לעתים רחוקות בלבד, כפי שידע — שלעולם לא יבקשו ממנו לחזור ל’קנינגהם וולף’; שהקריירה שלו כעורך דין צמרת נגמרה; שסילביה לעולם לא תדבר איתו שוב; שהצליח לבגוד בבקי לא פעם אחת אלא פעמיים; שזואי צודקת כשהיא חושבת שטוב לה יותר בלעדיו. ואיכשהו כל זה קרה בפרק הזמן שבין יום שישי ליום שלישי. ובעוד מוחו מנסה להתמודד עם כל העובדות האלה, כל מה שעלה בידו להפיק הוא ההבטחה העמומה והלא משכנעת — שהכול יהיה בסדר.

הוא קלט שהמחשבה הזאת אינה אלא מין נחמה עצמית, קו הגנה אחרון: הנחמה שאדם מציע — מציע למישהו אחר, מציע לעצמו — כשלא נותרה עוד שום נחמה אחרת להציע. הכול יהיה בסדר: גם בזה הוא ראה מין אמונה — אמונה עיוורת — שבזכות איזו איכות נצחית של המאורעות, משהו נסבל יופיע. אמונתם של בני מזל — של מי שבשבילם הכול תמיד בסדר. זאת היתה האמונה של ארון זיילר, ושל פיליפ אורנגו, של כל מי שעבר מדי יום ביומו על פני העץ בלובי בלקסינגטון 813, האמונה של מי שלא הרגישו שיש להם בכלל אמונה או שהם זקוקים לה בכלל, בדיוק משום שלא משנה מה יקרה, היה ברור להם שהכול יהיה בסדר — או, ליתר דיוק: בשבילם הכול יהיה בסדר. זאת היתה אמונה שאפילו לא ידעת שיש לך עד שאיבדת אותה.

לא, הוא אמר לעצמו, לא יהיה בסדר — לפחות לא בשבילו. והוא הביט סביבו, והעיר נראתה לו פתאום כפי שלא פעם תיארו באוזניו אנשים שלא גרו בה: גדולה נורא ומבלבלת.

הוא הסתובב והתחיל ללכת בכיוון ההפוך מזה של זואי — ובשעה שהלך הוא שמע — עמומה תחילה, אבל ככל שהאזין — גדֵלה, נאספת — שאגה — סערה — מתגלגלת מתחת למדרכה — מתגלגלת לרוחב השמים — אדומה וכחולה חשמלית וירקרקת — מרעידה את פני הבניינים — מרעידה את עמוד השדרה שלו, מרעימה תחת סוליות רגליו — מזעזעת את רסיסי אפו המנותץ — ואז ראה את גשמיה: שואגים, חמים, בלתי פוסקים — מים נשפכים מהשמים — מבעבעים מפתחי הניקוז ומפיות הרכבת התחתית ופורצים מברזי כיבוי אש וגועשים מחלונות הבניינים — וכל האנשים שנלכדו בהם — רטובים וספוגי מים — מבפנים או מבחוץ, כל מה שלבשו — מים על עורם, ומים בעיניהם — בעיני כולם — וגם בעיניו שלו — השאגה רק הלכה והתעצמה — עד שג’ונה נאלץ לסתום את אוזניו — אבל לחיצת ידיו על אוזניו רק הגבירה אותה — עד שבעיצומה של השאגה — קול, קטן ודומם — במילים שלא הצליח להבין — ולאחר מכן במילים שהצליח —

יונה הנני

לך לשם ושֹא את המילים החרותות על לוח לבך.

הוא מיצמץ לגרש את הדמעות מעיניו — לבו הלם באוזניו ובעורקי צווארו. הוא הרגיש שהוא עומד ליפול ונאחז בפנס רחוב. הוא הסתכל סביבו. היה ליל אוגוסט חם בעיר ניו יורק. ההמולה היתה צפויה, חסרת ייחוד: אנשים במסעדות, אנשים במוניות; פטפוטים על המדרכות, פטפוטים בברים; זה עליז, זה מוטרד, זה מקשיב לאוזניות, זה בדרכו לדייט ראשון, ולרסיטל לפסנתר של ילד, ולמשחק בייסבול, ולרכבת התחתית. אבל אם הקשיב, עדיין היה ביכולתו לשמוע את אותה שאגה: אותו צורך; אם הביט היטב, עדיין היה ביכולתו לראות — כולם ספוגי מים — בדיוק כמוהו —

ג’ונה התחיל לצחוק.

לשאת את המילים החרותות על לוח לבו? צחוקו התגבר והכאיב לאפו, אבל הוא לא ניסה לרסנו. למעשה, הוא געה בצחוק. הוא אמור לדבר על סערה חסרת רחמים? על עירום אוניברסלי? לשם מה? מעט הטוב שניסה לעשות — ולו מתוך בעתה טהורה ואנוכיות לשמה, כמסקנתה של זואי — הרס את כל מה שידע בחייו, אולי הרס את חייהם של עוד כמה אנשים. הוא מצופה לעשות יותר מזה? ממה? לא, הוא חשב והביט סביבו על המדרכה, זין על כולם. זין על העצים שלהם ומשפטי הראווה שלהם והעירום שכל כך ברור שהם מתים להתעלם ממנו — בדיוק כמו שהוא רצה. זין על הכול, וזין על הרעיון שאולי יש לו משהו לשאת למישהו — מה זה בכלל אומר? וגם, הוא המשיך לחשוב וצחק בהיסטריה עכשיו, זין על כל כוח עליון שהגה את כל העסק הזה וחשב שזה רעיון טוב — שזאת מין חוכמה, או צדק.

לא, הוא לא יישא שום מילים שחרותות על לוח לבו. מה שהוא יעשה זה ישתה איזה קוקטייל ויסתגל לעולם לא כמות שהוא, אלא כפי שכולם רוצים שיהיה.

וג’ונה החליט לצאת לחופשה.