מארק ראיין, סוכן חשאי אמריקני , עטור תהילה, רוקם עם מפעיליו מזימה מתוחכמת ומסוכנת של איסוף מידע משבוי ישראלי, בתא […]
1. 1975, מערב אוקראינה – טיפות של גשם ועוד טיפות של גשם. מבעד לחלון הקומה השנייה זה נראה כמו עוד גשם מקומי, שעלול להשבית לי ולאחיי בילוי איכותי ושובב של אחר הצהריים, הרחק מהבית שבחווה.
אף פעם לא הבנתי למה אבא ואימא בחרו מרצונם לעבור, לפני שנתיים, לגור במקום הקר והאפלולי הזה. יש לי אומנם מעט מאוד זיכרונות מארץ מולדתי, אבל אני זוכר בוודאות ששם אין בעיה של מזג אויר. רוב הזמן חם ואפשר לשחק בחוץ, בלי הפסקה ובלי לדאוג לעקבות בוץ או לטפטוף מים מהבגדים אל רצפת הסלון, דבר שלרוב מלווה בצעקות מיואשות ומובנות של אימא.
הגשם הזה הוא לא סתם גשם, זה גשם שיורד ונע עם מלווה צמוד, סוג של שומר ראש, אנחנו קוראים לזה רוח. אין דבר מרגיז יותר מגשם ששוטף אותך בליווי רוח חזקה. כשזה תופס אותי בחוץ, לא מוכן, אני מרגיש שאני באמת מבין את עוצמתו של הטבע.
אני מתבונן החוצה ומבחין במגבת תלויה, בחצר הקדמית, מתבדרת ברוח, רטובה לגמרי. כנראה הופקרה בשטח כשאימא הורידה את הכבסים, שניות לפני שהגשם התחיל. שלושה זוגות אופניים שוכבים להם בתוך שלולית של מים, סמוך לשער הכניסה לחווה, מחכות בעצב מסוים ליום בהיר של רכיבה בשבילים הירוקים, שמובילים אל הנהר הסמוך.
אני דבק במשימה שהצבתי לעצמי לפני חמש דקות, מנמיך גובה ונושם בכבדות על אדן החלון עד שאני כבר לא מצליח לראות מבעדו החוצה. אני נסוג מעט לאחור, , מתבונן על היצירה, נותן חיוך מעט ממזרי- מעט רציני ומישיר מבט קדימה. החלון מכוסה לגמרי באדים, פרי יצירתי!
גאה בעצמי, אני ניגש למלאכה. אני אוחז ביד אחת את כובע הפיראטים וחובש אותו על ראשי. בידי השנייה אני מניף בגאווה את החרב שקיבלתי מתנה מדוד אייזיק ליום ההולדת האחרון. אני מושיט את יד ימין קדימה ומצייר שלושה כדורים מקבילים לרוחב החלון, בערך בשליש הגובה.
היצירה הושלמה. החלון כבר לא קיים יותר, עכשיו זו שמשת גשר הפיקוד בספינת הפיראטים שלי, הידועה בכל העולם בשמה המפורסם "קטאנה", שפירושה חרב של סמוראי, חרב שחותכת מבתרת כל אויב מרושע שניצב בפני הלוחם, ממש כשם שהספינה שלי צולחת את כל הסערות שניצבות בפניה באוקיאנוס. השמשה הזו היא הקשר היחידי שלי לעולם החיצון. שם, בחוץ, הים סוער והגשם לא חדל לרדת.
דיוויד מביט לאחור אל החדר השומם ומדמיין אותו כסיפון, גדוש באנשיו המביטים בו בפחד אבל גם באמונה שלמה, סומכים עליו שישמור עליהם גם הפעם ויוביל אותם לחוף מבטחים.
דיוויד מנפח את החזה, זוקף קומה ושואג בקול רם: "חברים יקרים! שודדי הים של ספינת הקטאנה. אני אקח אתכם לחוף מבטחים. אני נשבע לכם בחרב שלי שנצליח לעבור את הסערה הזו גם הפעם, אפילו אם היא תימשך שבוע."
דיוויד מקפל את גופו ימינה ושמאלה, מדמה מצב של חוסר שיווי משקל. הוא מדמיין כיצד הספינה מיטלטלת מצד לצד בחוזקה, מביט למעלה ושומע איך התורן, שעשוי מעץ חזק, מתחיל לחרוק ולהשמיע קולות של סף שבירה.
דיוויד מתבונן קדימה דרך השמשה במטרה להחליט לאיזה כיוון להפליג. הוא מבין שזו החלטה קריטית ביותר. "איך לעזאזל אני עובר את הסערה הזו מבלי להטביע את הספינה והזהב?" הוא שואל בקול.
הוא מתבונן החוצה, סורק מימין, מסובב את ראשו בחדות שמאלה ומבחין במגבת המתנופפת, שמבשרת מאין נושבת הרוח. הוא משחרר חיוך של מנצח ומחליט לשנות כיוון אליה, על מנת לייצב את הספינה המיטלטלת. "הגאי הקטאנה, שנה כיוון לעבר הרוח ומייד!" הוא שואג. הספינה מסתובבת, ממשיכה אומנם להיטלטל, אבל מתייצבת.
דיוויד מביט לאחור לסיפון, הוא מבחין באנשיו מתבוננים בו בהערצה ואומרים זה לזה בחיוך משכר: "איזה נווט מהאגדות! לא היה ולא יהיה כמו קפטן דיוויד!"
הוא שולף בקבוק פלסטיק צבעוני מהמגירה שבשידה ומדמיין עצמו לוגם משקה רום, ממש כמו של פיראטים אמיתיים שמרימים בקבוק "לחיים" לאות ניצחון על האויב, במקרה הזה איתני הטבע.
דיוויד נשען על אדן החלון ומביט החוצה לכיוון הנהר, סוג של חזרה למציאות.
נהר הבּוּג מרוחק כרבע שעה הליכה מהחווה. זהו אזור הבילוי המרכזי והמועדף על דיוויד ואחיו. דיוויד צולל במחשבות על המשפחה והחווה.
הוא מדמיין כיצד הילדים שגרו בחווה לפניהם, שיחקו ודאי עם הצאן שגידלו. מוזר לו לראות את החווה נטושה מחיות, זה נראה לו כמו מלונה בלי כלב, כמו שובך בלי יונים.
'אני יודע שהחווה שייכת לחברה שבה אבא עובד', הוא חושב לעצמו, 'אבל כנראה זו חברה לא כזו מצליחה, אם הם מבזבזים המון כסף על רכישת חווה, אבל לא קונים בעלי חיים לגדל לשם מכירה'.
"איזה כיף," אומר דיוויד, "הגשם פסק." הוא מרשה לעצמו לחייך קלות. תוך שניות החיוך הופך לכאב חד שמקורו בגב… שוב פעם רון, אחיו הקטן בן ה-3, מכה בו עם רובה הצעצוע בגב ובורח במורד המדרגות למטה.
"נמאס לי ממנו!" צועק דיוויד. הוא רודף אחריו במדרגות, צורח בקולי קולות, כמעט נושך לעצמו את הלשון. "אני אהרוג אותך, תות שדה רקוב!"
רון נולד עם כתם לידה מכוער בצורת "תות שדה" מעל החזה. בכל הזדמנות שיש לי, אני אוהב להקניט אותו לגבי זה.
תוך כדי ריצת האמוק, אני מבחין משמאלי, כמעט בזוית של 90 מעלות, ב"שטן", האח התאום שלי בן ה-6 מתגלגל מצחוק על הספה בסלון. "חה, חה, חה, תראו, קפטן דיוויד חטף בראש מילד בן שלוש…"
באותה שנייה אני קולט שהוא הבמאי האחראי על הסצנה. בשנייה שלאחר מכן, אני מבצע את המהלך הבא: כמו ציפור טרף שרודפת אחרי אוגר קטן ומשנה כיוון, כי הבחינה בארנב שמנמן ועסיסי, אני מפסיק לרדוף אחרי רון ומשנה כיוון לעבר "השטן", רץ להכות אותו במגמה להרוג. תריסר אגרופים, מספר נשיכות הדדיות ומשיכה בשיער. זיעה, הדופק שלנו בשמיים. לפתע, אנחנו מבחינים ברקע באימא, מתקרבת בצעדים מרוגזים מכיוון המטבח…
"שוב פעם אתם רבים? מה יהיה, לכל הרוחות? עכשיו אני מתקשרת לאבא לספר לו איך אתם מוציאים אותי מדעתי! תצפו לריתוק כבד השבוע!"
תוך כדי ספיגת צעקות, אני מבחין ברון הקטן מתקדם לצידה של אימא, מחייך מאוזן לאוזן, נהנה מהצעקות שהטיחה בנו ומהריתוק הקרב ובא. אם רק הייתי יכול לשים עליו עכשיו את היד…
מייקל ואני לא נשארים אדישים ומחליטים לבצע תמרון התחמקות קל מאימא, תוך שאנחנו רצים למבואת הכניסה, נועלים במהירות את המגפיים, לובשים את המעילים שהונחו לייבוש על המתלה מעץ שאבא קנה, סוף סוף, בשבוע שעבר ורצים הרחק מהחווה. זאת, בתקווה להספיק כמה שעות של בילוי איכותי בנהר לפני החשיכה ולפני הריתוק. "אל תאחרו לארוחת הערב," צועקת אימא מפתח הבית.
אני מסובב את ראשי לאחור תוך כדי הריצה ומבחין בפניו העצובות של רון שנשאר מאחור, עם מוצץ בפה ורובה צעצוע בידו, נותן מבט של חייל שהופקר בשטח.
אני לא יכול שלא לצחוק לאידו ובעודי רץ, אני מנופף לו לשלום, במגמה להקניטו ומשחרר חיוך שטני לעבר רון. "להתראות תות שדה," אני צועק, סוג של סגירת חשבון על המכה שנתן לי בגב, עשר דקות קודם לכן.
אמירה מורג – :
ספרו של דודי אוחיון הוא ספר מתח סוחף ומרתק שלא תוכלו להניחו מידכם עד שתסיימו אותו. ספר ישראלי עם טעם של חו"ל, קולח, מרתק ומעניין עד לסופו המפתיע. מומלץ בחום. גילוי נאות: אני ערכתי את ספרו של דודי ועדיין, זה אחד הספרים היותר טובים שיצא לי לערוך. אמירה מורג, עורכת ספרותית ולשונית ומדריכת כתיבה.