לא כל הפלגה היא שיט תענוגות… האל לוקי קרוב מתמיד להגשים את חלומו — לפתוח במלחמת יום הדין. ועל מי […]
פרסי ג'קסון משתדל להרוג אותי
״תנסה שוב,״ אמר לי פרסי. ״אבל הפעם תמות פחות.״
אני עמדתי על זרוע המפרש של הספינה ״יו־אס־אס קונסטיטיושן״ והסתכלתי אל נמל בוסטון שנמצא שישים מטרים מתחתי. הצטערתי שבניגוד לבעלי חיים אוכלי נבלות, אני לא יכול להקיא בקשת על פרסי ג'קסון. אולי אז הוא היה עוזב אותי בשקט ומסתלק.
בפעם הקודמת שהוא הכריח אותי לבצע את הקפיצה הזאת, רק לפני שעה, נשברו לי כל העצמות בגוף. חברי אלכס פְיֵירוֹ נאלץ לקחת אותי במהירות אל מלון וַלְהָלָה, כדי שאספיק למות במיטה שלי.
לרוע המזל, אני אַיינְהֶריִי, אחד הלוחמים בני האלמוות של אודין. כל עוד המוות שלי מתרחש בתוך תחומי ולהלה, הוא זמני בלבד. כעבור שלושים דקות התעוררתי כמו חדש. ועכשיו עמדתי כאן שוב, נכון לסבב נוסף של כאב. יש!
״זה באמת הכרחי?״ שאלתי.
פרסי נשען על חבלי המפרש, והרוח העלתה גלים קטנים בשיער השחור שלו.
הוא נראה כמו בחור רגיל — חולצת טריקו כתומה, מכנסי ג'ינס, נעלי ריבוק לבנות שחוקות. אם הייתם רואים אותו ברחוב, לא הייתם חושבים לעצמכם, הי, תראו, הבן החצוי של האל פוסידון! השבח וההלל לאולימפיים! לא היו לו זימים או קרומים בין האצבעות, למרות שהעיניים שלו היו ירוקות כמו הים — תיארתי לעצמי שזה גם פחות או יותר הגוון של הפנים שלי כרגע. הדבר יוצא הדופן היחיד בפרסי היה הקעקוע בִּפנים הזרוע שלו — קלשון כהה כמו עץ צרוב, ומתחתיו קו יחיד והאותיות SPQR.
הוא אמר לי שאלה ראשי תיבות של המילים סוֹנוֹ פּאצי קְוֵולי רוֹמאני — הרומאים האלה משוגעים. לא ידעתי אם הוא צוחק.
״תראה, מגנס,״ הוא אמר לי. ״אתה עומד להפליג בשטח עוין. כל מיני מפלצות ים ואלי ים ומי יודע מי עוד ינסו להרוג אותך, נכון?״
״נראה לי, כן.״
למעשה, התכוונתי להגיד: בבקשה אל תזכיר לי. בבקשה תעזוב אותי בשקט.
״בשלב כלשהו,״ אמר פרסי, ״אתה תושלך מהספינה, יכול להיות שמגובה כזה. אתה חייב לדעת איך לשרוד את הנפילה ולא לטבוע, ואז לחזור לפני המים במצב קרבי. זה לא יהיה קל, בעיקר במים קרים.״
ידעתי שאני צריך להקשיב לו. לפי כל מה שבת הדודה שלי אנבת' סיפרה לי, פרסי עבר הרפתקאות מסוכנות בהרבה מאלה שלי. (ואני חייתי בוולהלה. במקום הזה מתים פעם ביום לפחות.) אבל עד כמה שהערכתי את העובדה שהוא הגיע מניו יורק לתת לי טיפים בהישרדות גיבורים בים, התחיל להימאס לי מכישלונות.
אתמול טרף אותי עמלץ לבן, חנק אותי תמנון ענקי, וצרבו אותי אלף מדוזות עצבניות. בלעתי כמה ליטרים של מי ים בניסיון לעצור את הנשימה, ולמדתי שכישורי הלחימה שלי בעומק עשרה מטרים מתחת לפני המים לא מוצלחים יותר מאלה שעל אדמה יבשה.
הבוקר פרסי הסתובב איתי ברחבי ספינת המפרש העתיקה בניסיון ללמד אותי את יסודות השיט והניווט הימי, אבל אני עדיין לא הצלחתי להבחין בין האַחְרָה לשִפּוּלַיִים.
ועכשיו זה: נכשלתי בנפילה מִקורה.
העפתי מבט למטה. אנבת' ואלכס פיירו צפו בנו מהסיפון.
״קטן עליך, מגנס!״ אנבת' הריעה.
אלכס פיירו זקר שני אגודלים. לפחות ככה נדמה לי. היה קשה לדעת ממרחק כזה.
פרסי נשם נשימה עמוקה. עד עכשיו הוא היה סבלני מאוד, אבל הרגשתי שהמתח של סוף השבוע הזה מתחיל להשפיע גם עליו. בכל פעם שהוא הסתכל עלי, עווית עברה בעין שמאל שלו.
״זה בסדר, אחי,״ הוא הבטיח. ״אני אדגים שוב, טוב? תתחיל בצניחה חופשית בגוף אופקי, כשהידיים והרגליים מפושקות כדי לבלום את הנפילה. ואז, רגע לפני שאתה פוגע במים, תתיישר אנכית כמו חץ — הראש למעלה, העקבים למטה, הגב זקוף, הישבן מכווץ. החלק האחרון הזה ממש חשוב.״
״צניחה חופשית,״ אמרתי. ״פישוק. חץ. ישבן.״
״בדיוק,״ אמר פרסי. ״עכשיו תסתכל עלי.״
הוא קפץ מהקורה ונפל לעבר הנמל בפישוק גפיים מושלם. ברגע האחרון הוא התיישר אנכית עם העקבים למטה, פגע במים ונעלם כמעט בלי להעלות אדוות. כעבור רגע הוא עלה אל פני המים והרים כפות ידיים כאילו אומר, אתה רואה? קלי קלות!
אנבת' ואלכס הריעו.
״בסדר, מגנס!״ קרא אלי אלכס מלמטה. ״עכשיו תורך! תהיה גבר!״
אני מניח שזה היה אמור להצחיק. רוב הזמן אלכס מזדהה כבת, אבל היום הוא בהחלט היה בן. לפעמים התבלבלתי וטעיתי במגדר כשדיברתי איתו, ואלכס אהב לנקום בי בעקיצות אינסופיות. ככה זה חברים.
אנבת' שאגה, ״קטן עליך, בן דוד!״
מִתחתי התנוצצו פני המים הכהים כמו מכשיר מצוחצח להכנת ופל בלגי, נכונים לשטֵח אותי עד דק.
בסדר, רטנתי לעצמי.
קפצתי.
למשך חצי שנייה הייתי די מרוצה מעצמי. הרוח שרקה לי באוזניים. פרשתי זרועות לצדדים והצלחתי לא לצרוח.
מעולה, חשבתי לעצמי. אני מסוגל לזה.
זה השלב שבו הלהב שלי ג'ק החליט לעופף אלי משום מקום ולפתוח בשיחה.
״הֵי, סניור!״ הרונות שלו קרנו לאורכו, ״מה 'תה עושה?״
התחלתי להתחבט בניסיון להתיישר לנחיתה. ״ג'ק, לא עכשיו!״
״אה, הבנתי! אתה נופל! אתה יודע, פעם אחת פְרֵיי ואני נפלנו…״
לפני שהוא הספיק להמשיך בסיפור המרתק, התנגשתי במים.
בדיוק כמו שפרסי הזהיר, הקור המם אותי. שקעתי מטה, משותק לרגע ובלי אוויר בריאות. הקרסוליים שלי כאבו כאילו קפצתי על טרמפולינת אבן. אבל לפחות הייתי בחיים.
סרקתי את הגוף שלי בניסיון לאתר פציעות קשות. האַיינְהֶרְיאר מפתחים מיומנות גבוהה בהקשבה לכאבי הגוף. אתם עשויים, למשל, לכשול ברחבי שדה הקרב בוולהלה, פצועים אנושות ומתנשפים בנשימות אפכם האחרונות, ולחשוב לעצמכם בשלווה, הממ, אז ככה מרגישים כשהצלעות נמעכות פנימה. מעניין!
הפעם לא היה ספק ששברתי את הקרסול השמאלי. הימני היה רק נקוע.
לפחות את זה לא היה קשה לתקן. זימנתי את כוחו של פריי.
חמימות כמו אור שמש של קיץ התפשטה מהחזה שלי אל כל הגוף. הכאב שכך. היה קל לי יותר לרפא אחרים מאשר את עצמי, אבל הרגשתי שהקרסוליים שלי מתחילים להחלים — כאילו להקה של צרעות ידידותיות מזדחלת בתוך הגוף שלי, מתקנת שברים בבוץ ומחברת מחדש את הרצועות.
או, ככה יותר טוב, חשבתי לעצמי בעודי צף בחשכה הקרה. עכשיו, יש משהו נוסף שאני אמור לעשות… אה, כן. לנשום.
הקת של ג'ק דחקה לי ביד כמו כלב שמבקש תשומת לב. סגרתי את האצבעות סביב כיסוי העור של הקת, וג'ק משך אותי כלפי מעלה, עד שזינקתי באוויר מתוך הנמל כמו גבירת האגם על טיל. נחַתִי על סיפון הספינה לצד החברים, מתנשף ורועד כולי.
״ואוו.״ פרסי נסוג צעד לאחור. ״סגנון חדש. אתה בסדר, מגנס?״
״בסדר גמור,״ השתעלתי. נשמעתי כמו ברווז מצונן.
פרסי בחן את הרונות הקורנות של כלי הנשק שלי. ״מאיפה החרב הגיעה?״
״היי, אני ג'ק!״ אמר ג'ק.
אנבת' כבשה צפצוף של הפתעה. ״היא מדברת?״
״היא?״ שאל ג'ק בכעס. ״תסלחי לי, גברת. אני סוּמַרְבְּרַנְדֶר! להב הקיץ! כלי הנשק של פריי! אני קיים כבר אלפי שנים! ואני בן!״
המצח של אנבת' התקמט. ״מגנס, כשסיפרת לי על הלהב הקסום שלך, יכול להיות ששכחת להזכיר ש… שהוא מסוגל לדבר?״
״אממ, אולי?״ באמת לא זכרתי.
בשבועות האחרונים ג'ק הסתובב לבדו ועשה את הדברים שלהבי קסם תבוניים עושים בזמנם החופשי. פרסי ואני התאמַנו בחרבות אימונים רגילות של מלון ולהלה. לא עלה על דעתי שג'ק עשוי לצוץ משום מקום ולהציג את עצמו. חוץ מזה, העובדה שג'ק מדבר היתה הדבר הכי פחות מוזר בו. העובדה שהוא זכר בעל פה את כל הפסקול של ״ג'רזי בויז״… זה היה מוזר.
נראה שאלכס פיירו מתאמץ לא לצחוק. הוא לבש ורוד וירוק, כרגיל, אם כי התלבושת המסוימת הזאת לא היתה מוכרת לי: נעלי עור גבוהות, סקיני ג'ינס בצבע ורוד, חולצת כפתורים בצבע ליים מחוץ למכנסיים ועניבת משבצות דקה רופפת כמו שרשרת. עם הריי־באן השחורים שלו ושְׂער השפיצים הירוק הוא נראה כאילו יצא מעטיפה של אלבום מוזיקת ״גל חדש״ מסביבות 1979.
״תהיה מנומס, מגנס,״ הוא אמר. ״תעשה היכרות בין החברים שלך ללהב שלך.״
״אממ, כן,״ אמרתי. ״ג'ק, אלה פרסי ואנבת'. הם חצויים — מהסוג היווני.״
״הממ.״ לא נשמע שג'ק מתרשם. ״פגשתי את הרקולס פעם.״
״מי לא?״ מילמלה אנבת'.
״יש בזה משהו,״ אמר ג'ק. ״אבל אני מניח שאם אתם חברים של מגנס…״ פתאום הוא קפא לגמרי. הרונות שלו דעכו. ואז הוא זינק מהיד שלי והסתער לעבר אנבת', כשהלהב שלו רוטט כאילו מרחרח את האוויר. ״איפה היא? איפה את מסתירה אותה?״
אנבת' נסוגה לעבר המעקה. ״הלו, להב קסום, שמעת על מרחב אישי?״
״ג'ק, תתנהג יפה,״ אמר אלכס. ״מה אתה עושה?״
״היא איפשהו בסביבה,״ התעקש ג'ק. הוא עופף אל פרסי. ״אהא! מה יש לך בכיס, ילד ים?״
״סליחה?״ פרסי נראה קצת לחוץ מהלהב הקסום שמרחף בגובה המותניים שלו.
אלכס הוריד את משקפי השמש. ״או־קיי, עכשיו אני סקרן. באמת מה יש לך בכיס, פרסי? לידע כללי.״
פרסי שלף מכיס הג'ינס שלו עט רגיל־למראה. ״אתה מתכוון לזה?״
״בום!״ אמר ג'ק. ״מי המהממת?״
״ג'ק,״ אמרתי, ״זה עט.״
״ממש לא! תראה לי! תראה לי!״
״אממ… טוב,״ פרסי הוריד את המכסה מעל לעט.
בן־רגע הפך העט לחרב באורך מטר, עם להב בצורת עלה עשוי ארָד קורֵן. לעומת ג'ק נראה כלי הנשק עדין, כמעט קטן, אבל לפי האופן שפרסי אחז בו, לא היה לי ספק שהוא היה מסתדר טוב מאוד בשדות הקרב של ולהלה.
ג'ק הפנה את החוד שלו לעברי, והרונות שלו הבזיקו באור אדום. ״אתה רואה, מגנס? אמרתי לך שלא מטופש להסתובב עם להב מוסווה כעט!״
״ג'ק, אני לא אמרתי שזה מטופש!״ מחיתי, ״אתה אמרת את זה.״
פרסי הרים גבה. ״על מה אתם מדברים?״
״על שום דבר,״ מיהרתי לענות. ״אז אני מבין שזה אָנַקלוּסמוֹס המפורסם? אנבת' סיפרה לי על כלי הנשק הזה.״
״עליה,״ תיקן אותי ג'ק.
המצח של אנבת' התקמט. ״כלי הנשק של פרסי הוא בת?״
ג'ק צחק. ״כאילו דה.״
פרסי בחן את אָנַקלוּסמוֹס, למרות שהייתי יכול לומר לו מניסיון שאין דרך לזהות את המגדר של חרב במבט פשוט.
״אני לא יודע,״ הוא אמר, ״אתה בטוח…?״
״פרסי,״ אמר אלכס, ״תכבד את המגדר של אחרים.״
״בסדר, בסדר,״ הוא אמר, ״פשוט קצת מוזר שלא ידעתי.״
״בכל זאת,״ אמרה אנבת', ״אתה לא ידעת שהעט מסוגל לכתוב עד השנה שעברה.״
״הי! לא יפה, חכמולוגית.״
״בכל אופן!״ קטע אותם ג'ק, ״הדבר החשוב הוא שאָנַקלוּסמוֹס כאן עכשיו, שהיא יפהפייה ושהיא פגשה אותי! אולי שנינו נוכל… אתם יודעים… להישאר לבד ולדבר על, אה, עניינים של חרבות?״
אלכס גיחך. ״זה נשמע רעיון מעולה. מה אתם אומרים, שנשאיר את החרבות לקשקש ונאכל ארוחת צהריים? מגנס, אתה חושב שתצליח לאכול פלאפל בלי להיחנק?״
אין עדיין תגובות