החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נפתחו שערי הגיהינום

מאת:
מאנגלית: משה סביליה-שרון | הוצאה: | 2015-08 | 734 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

נפתחו שערי הגיהינום פורש יריעה רחבה  על האירוע האדיר והאיום ביותר בהיסטוריה – מלחמת–העולם השנייה, ומראה את השפעתו על מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם – חיילים, אנשי חילות הים, היבשה והאוויר, עקרות בית בריטיות ואיכרים הודים; רוצחים של האס.אס ותושבי לנינגרד; טייסים יפנים מתאבדים וצוותים שעל נושאות המטוסים. הוא אמנם מתאר מהלכים צבאיים של הכוחות היריבים במלחמה, כמו התקפת חיל האוויר הבריטי על סכרי נהר הרוהר; זוועות השיירות הימיות באזור הארקטי; קרבות טנקים במדבר והתנגשויות בג'ונגלים. אבל עיקר ייחודו של הספר בתיאור האירועים, הייסורים וכוח העמידה של חיילים כאזרחים, כבני אדם, תוך שהוא עובר בשיטתיות ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת. הוא מתאר בפני הקוראים מה עבר על החיילים בחזית הרוסית, שבה נהרגו יותר מ-90% מכוחות הצבא הגרמני, את מה שעבר על פולין עם פלישת הנאצים בספטמבר 1939, את הרעב הגדול בבנגל שבהודו שהיתה תחת שלטון בריטי, ובו מתו מיליון בני אדם,  בלי שהממשל דאג לרעבים.

זהו סיפור של כל אדם. זהו ניסיון לענות על השאלה: איך נראתה מלחמת–העולם השנייה?

מקס הייסטינגס הוא עיתונאי, עורך והיסטוריון צבאי, שכתב ספרים רבים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, ביניהם 'פורענות – 1914' שיצא לאור בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-531232
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

ספר זה עוסק בעיקר בחוויה אנושית. גברים ונשים מעשרות אומות נאבקו למצוא את המילים הנכונות לתאר את אשר קרה להם במלחמת־העולם השנייה, חוויה שהתעלתה מעל כל דבר שחוו אי־פעם. מתוך חוסר יכולת למצוא ניסוח קולע, רבים השתמשו בקלישאה: "נפתחו שערי הגיהינום". מאחר שהנוסחה הזאת שגורה בתיאורי קרבות, תקיפות אוויריות, מעשי טבח ואסונות ים, הדורות הבאים נוטים לבטלה משום שהיא כה נדושה. ואף על פי כן, מילים אלה מבטאות, בראש ובראשונה, את עצם משמעותם של המאורעות בעיני מאות מיליוני אנשים שנעקרו מחייהם השקטים והסדורים והושלכו אל תוך זוועה שבמקרים רבים נמשכה שנים, ושלגבי לפחות 60 מיליון מהם הסתיימה במוות. בעימות הכלל־עולמי שהתחולל בין ספטמבר 1939 לבין אוגוסט 1945 נספו מדי יום 27,000 אנשים בממוצע. היו ניצולים שגילו כי האופן שבו התנהלו במהלך המאבק קבע, לטוב או לרע, את מעמדם בחברה שבה חיו את שארית חייהם. המלחמה שיוותה ללוחמים המוצלחים זוהר שאיפשר להם לשגשג במגזר הציבורי והכלכלי. אך היו גם אחרים, כמו לוחם ותיק של המשמר המלכותי שישב בבר של מועדון לונדוני ביום השנה ה-30 לניצחון באירופה ורטן על מדינאי בכיר מהמפלגה השמרנית: "בחור בסדר, סמית זה. כל כך חבל שהוא ברח בזמן המלחמה." או ילדה הולנדית שהתבגרה בשנות החמישים וגילתה שהוריה סיווגו את שכניהם לפי התנהגותם בתקופת הכיבוש הנאצי.

חיילים רגליים אמריקאים ובריטים היו מזועזעים מחוויותיהם במערכה שהתנהלה ב-1944-1945 בצפון־מערב צרפת ושנמשכה "רק" 11 חודשים, בעוד שהגרמנים והרוסים לחמו זה בזה ללא הפסקה במשך כמעט ארבע שנים בתנאים גרועים בהרבה ובמחיר של אבידות גדולות לאין שיעור.1 עמים ששיחקו תפקיד צבאי שולי איבדו יותר אנשים מבעלות־הברית המערביות: הזוועה שחוללו היפנים בסין בין השנים 1937 ל-1945 עלתה בחייהם של 15 מיליון איש לפחות; ליוגוסלביה, שם התנהלה מלחמת אזרחים תוך כדי כיבוש צבאות ה"ציר", היו יותר ממיליון הרוגים. אנשים רבים היו עדים לסצינות שהזכירו את האופן שבו דמיינו ציירי הרנסנס את הגיהינום שאליו הושלכו המקוללים: בני־אדם קרועים לגזרים; ערים הרוסות עד היסוד; קהילות שלמות מפוררות לגורמיהן. כמעט כל מה שבני תרבות מקבלים כברור מאליו בעיתות שלום טואטא הצידה, מעל לכול הציפייה להגנה מפני אלימות.

אי אפשר להקיף בכרך אחד ויחיד את המאורע רחב היריעה ביותר בתולדות האנושות. כבר תיארתי את היבטיה השונים של המלחמה בשמונה ספרים, בעיקר ב'מפקדת המפציצים', 'אוברלורד', 'ארמגדון', 'נמסיס', ו'שעתם היפה ביותר'.2 השתדלתי להימנע מחזרה על הסיפורים הקטנים ועל ניתוח הסוגיות הרחבות כאחד. לדוגמה, אחרי שהקדשתי פרק שלם ב'נמסיס' להטלת פצצות האטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי, איני רואה תועלת בחזרה על אותם הדברים כאן. ספר זה בנוי על מסגרת כרונולוגית ומבקש לצייר את "התמונה הגדולה" – את ההקשר הכללי של המאורעות – ולהתבונן בה. מטרת הספר היא להקנות לקורא הבנה כוללת של מה שקרה בעולם בין 1939 ל-1945. אך יעדו העיקרי הוא לתאר את המשמעות שלבש העימות בעיני אנשים רבים מעמים רבים, משתתפים פעילים כסבילים במאורעות – גם אם ההבחנה בין שני הסוגים לרוב מעורפלת. האם, למשל, אישה בהמבורג שהיתה מהתומכות הנלהבות של היטלר ונספתה בסופת האש שחוללה הפצצת כוחות בעלות־הברית ביולי 1943, היתה שותפה לאחריותם של הנאצים למלחמה? או קורבן חף מפשע של מעשה מפלצתי?

בחיפושיי אחרי הסיפור האנושי אני נמנע מלהזכיר את שמות היחידות הצבאיות ואת פרטי התמרונים בשדה הקרב, אם כי לא על חשבון עקביות הסיפור. המפות הכלולות בספר הן בכוונה כלליות ולא מפורטות; התצלומים מראים אנשים רגילים ולא מצביאים. ניסיתי ליצור דיוקן כוללני: התיאורים האסטרטגיים מדגישים היבטים של העימות שלא בחנתי במקומות אחרים ולא סופרו במלואם – כמו למשל האירועים שהתרחשו בהודו – על חשבון היבטים אחרים שנחקרו באופן ממצה, כמו ההתקפה על פּרל הרבוֹר והפלישה לנורמנדי.

השמדת העם היהודי היתה המרכיב שזכה למימוש העקבי ביותר באידיאולוגיה הנאצית. מאחר שב'ארמגדון' תיארתי כבר את הזוועות שחוו אסירי מחנות הריכוז, בספר זה התמקדתי בהתפתחות תוכנית ההשמדה מן ההיבט הנאצי. הדעה שהמלחמה כולה היתה בעניין היהודים כה נפוצה במערב של ימינו, עד שיש צורך להדגיש שאין בכך כל אמת. אמנם היטלר ותומכיו בחרו להאשים את היהודים בכל הצרות של אירופה ובכל העוולות שנעשו לרייך השלישי, אך מאבקה של גרמניה נגד בעלות־הברית היה מאבק כוח ושליטה על חצי כדור הארץ הצפוני. מצוקתו של העם היהודי תחת הכיבוש הנאצי נראתה כסוגיה יחסית זניחה בין הסוגיות שעמדו לנגד עיניהם של צ'רצ'יל ורוזוולט, ושלא במפתיע, עוד פחות מבין אלה שהעסיקו את סטלין. לימים התברר שבערך שביעית מכל קורבנות הנאצים ועשירית מכל הרוגי המלחמה היו יהודים. אבל בזמן אמת רדיפת היהודים נראתה לבעלות־הברית כחלק מזערי של הנזק האזרחי שחולל היטלר – וכך הרוסים רואים את השואה עד היום. תשומת הלב המוגבלת שבעלות־הברית העניקו לסבלם של היהודים בזמן המלחמה, עוררה תסכול וזעם אצל היהודים בעולם שהיו מודעים למתרחש, וביטויי ההתמרמרות על חוסר המעש של המערב לא פסקו מאז. אבל חשוב להבין שבין 1939 ל-1945 בעלות־הברית התייחסו למאבק בראש ובראשונה במונחים של האיום שהיוו מדינות הציר על האינטרסים שלהן עצמן, גם אם צ'רצ'יל הגדיר אותם באיפוק ובעידון.

אחת העובדות החשובות ביותר בקשר למלחמה, למעשה בקשר לעניינים הנוגעים לבני־אדם בכלל, היא שאנשים מפרשים את אשר קורה להם רק במסגרת הנסיבות שהם נתונים בהן. העובדה, מבחינה סטטיסטית ואובייקטיבית, שהסבל שסבלו אנשים מסוימים היה איום פחות מסבלם של אנשים אחרים במקומות אחרים בעולם, היתה חסרת משמעות לגבי הצדדים המעורבים. חייל בריטי או אמריקאי תחת מטר של פצצות מרגמה, שחבריו נהרגים סביבו, מן הסתם לא היה רוצה לשמוע שהאבידות של הרוסים היו כבדות בהרבה. הרגשתה של אישה צרפתייה גוועת ברעב או של אישה בריטית יגעה מהחד־גוניות של מזון ההקצבה, לא היתה משתפרת אילו נאמר לה שאנשים הגוועים ברעב בלנינגרד הנצורה אכלו זה את זה ובבֶּנְגַל משפחות מכרו את בנותיהן כדי להשיג מזון. הידיעה שגרמנים ויפנים עוד יידעו אבידות כבדות לאין ערוך והרס חסר תקדים מהפצצות בעלות־הברית, היתה מנחמת אך מעטים מתושבי לונדון שעמדו בבליץ3 הגרמני ב-1940-41. תפקידו וזכותו של ההיסטוריון להציג את היחסיות הזאת באופן שלא היה אפשר לצפות מאלה שהיו עדים למאורעות בזמן התרחשותם. כמעט כל מי שהשתתף במלחמה סבל במידה זו או אחרת, אך הידיעה שאחרים סבלו יותר לא ניחמה את אלה שסבלו פחות: עוצמתן ואופיין השונים של חוויותיהם הם נושאי הספר הזה.

היבטים מסוימים של חוויית המלחמה היו כמעט כלל־עולמיים: הפחד והצער, גיוס הגברים והנשים הצעירים למאמץ המלחמתי שיצר עבורם מציאות חדשה שונה לחלוטין, כשרובם הופנו לשרת בצבא ובמקרה הגרוע הובלו לעבודות כפייה. העלייה הניכרת בזנות היתה תופעה גלובלית, והיא נושא לספר בפני עצמו. המלחמה הביאה להגירות המוניות במקומות רבים. מקצתן התנהלו באופן מסודר: מחצית מאוכלוסיית בריטניה עברה מקום במהלך המלחמה, ואמריקאים רבים הלכו לעבוד במקומות זרים להם. אבל במקומות אחרים, מיליוני אנשים נעקרו מקהילותיהם בנסיבות מחרידות ולא אחת קיפחו את חייהם בזוועות שהושלכו אליהן. "אלה זמנים משונים," כתבה אישה ברלינאית ב-22 באפריל 1945 באחד מהיומנים האישיים הגדולים ביותר של המלחמה, "היסטוריה שחווים אותה ממקור ראשון, עשויה מסיפורים שטרם סופרו, משירים שטרם חוברו. אך במבט מקרוב ההיסטוריה מטרידה הרבה יותר – כולה עול ופחד. מחר אצא לחפש עשבים לחליטה וקצת פחם."

טבעו של שדה הקרב נתפש באופנים רבים על ידי העמים והיחידות השונות שהתנסו בו. בקרב הכוחות הלוחמים, החיילים הקרביים עמדו ברמות סיכון גבוהות ובקשיים גדולים בהרבה בהשוואה למיליוני חיילים ששירתו ביחידות התומכות. יחס האבידות הכולל בצבא האמריקני היה רק חמישה אנשים לכל 1,000 מגויסים. הרוב המכריע של אנשי הצבא עמד בסכנות שלא עלו בחומרתן על אלה שהן מנת חלקו של כל אזרח רגיל. במהלך המלחמה, 17,000 חיילים קרביים אמריקאים איבדו גפיים, בעוד שבאותה תקופה 100,000 פועלים בארצות־הברית עצמה נפצעו פצעים דומים בתאונות תעשייתיות. חיילים בנסיגה סבלו יותר מאלה ששירתו בתקופות ניצחון; ללוחמי בעלות־הברית שלחמו בשנים 1944-45, היה מבחינה סטטיסטית סיכוי גדול בהרבה לשרוד בהשוואה, לדוגמה, לצוותי האוויר או לאנשי הצוללות שנכנסו לשירות פעיל מוקדם יותר, כשתנאי הלחימה לא היו לטובתם.

הסיפור שלי סוקר מאורעות וחוויות במבט מלמטה־למעלה, משמיע את קולם של האנשים הקטנים יותר מאשר את קולם של הגדולים. במקומות אחרים כתבתי בהרחבה על אודות המצביאים של מלחמת־העולם השנייה. יומנים אישיים ומכתבים שנכתבו בתקופת המלחמה מתעדים את מה שהם עשו, או את מה שעשו להם, אך לא מרבים לתאר את מה שהם חשבו. זה הצד המעניין יותר, אם כי חמקמק, בתעודות ששרדו. הסיבה לכך היא שרוב הלוחמים הם צעירים ולא בוגרים. הם חווים מצבים של התרגשות, אימה או קושי קיצוניים, ורק למיעוטם – אלה ששקועים במה שקורה בסביבה הפיזית הקרובה שלהם, בצורכיהם ובמאווייהם – האנרגיה הרגשית להרהר במצבם.

היה אך טבעי שרק מספר מזערי של מנהיגים לאומיים ומפקדים ידעו הרבה על מה שמתרחש מעבר לטווח הראייה המיידי שלהם. האזרחים היו שרויים בערפל התעמולה ואי הוודאות, שהיה סמיך בבריטניה ובארצות־הברית לא פחות מאשר בגרמניה או ברוסיה. לוחמים בקו האש העריכו את מידת הצלחתו או כישלונו של הצד שלהם לפי מספר האבידות ולפי כיוון התנועה של הכוחות – קדימה או אחורה. אבל לעיתים היו אלה סימנים שלא שיקפו את המצב לאשורו. הגדוד של טר"ש אֶריק דילֶר היה מנותק במשך 17 ימים מהכוח האמריקני העיקרי במהלך קרב לֵייטֶה בפיליפינים, אך הוא הבין את חומרת מצבו רק כששמע עליו מפי מפקדו אחרי המלחמה.

גם בעלי גישה לסודות היו חשופים רק לאותו חלק של המידע שהיה מיועד להם מתוך התצרף העצום. לדוגמה, רוי ג'נקינס, לימים מדינאי בריטי, עסק בפענוח הצופן הגרמני בבְּלֶצְ'לי פארק.4 הוא ועמיתיו ידעו את חשיבות העבודה שעשו והיו מודעים לדחיפותה, אך לא נאמר להם דבר לגבי משמעות תרומתם או השפעתה. אילוצים כאלה היו, שלא במפתיע, חמורים יותר בצד השני של המתרס: בינואר 1942 התברר להיטלר שליותר מדי אנשים בברלין יש גישה ליותר מדי מידע. הוא פסק שאפילו אנשי המודיעין הצבאי, ה'אבְּוֶוהר' (Abwehr), יקבלו רק את המידע הנחוץ להם בעבודתם. נאסר עליהם להאזין לשידורי האויב, מגבלה מהותית בעבודתו של שירות מודיעין.

אני מוקסם מהמשחקים המורכבים של נאמנות ואהדה הדדית בין עמי העולם. בבריטניה ובאמריקה, האמוּנה שהורינו וסבינו לחמו "מלחמה צודקת" מושרשת כה עמוק בתודעה, עד שאנו שוכחים שאנשים בארצות רבות לא היו לגמרי משוכנעים בכך: בעיני הנתינים במושבות הבריטיות, ובראשם 400 מיליון הודים, לניצחון על מדינות הציר לא היה ערך מיוחד אם משמעות הדבר היתה המשך השליטה הבריטית בהם. צרפתים רבים לחמו במרץ נגד בעלות־הברית. הפלגים היריבים ביוגוסלביה היו מחויבים הרבה יותר למלחמת האחים ביניהם מכפי שהיו מחויבים לקידום האינטרסים של בעלות־הברית או של הציר. מספר גדול של רוסים ניצלו את ההזדמנות שיצר הכיבוש הגרמני כדי למרוד נגד שלטונו השנוא של סטלין. אין להסיק מכך שמטרותיהן של בעלות־הברית לא היו ראויות לניצחון שזכו לו, אך יש בכך כדי להדגיש שלא כל מה שצ'רצ'יל ורוזוולט עשו היה צודק לחלוטין.

יש עניין להסביר איך ספר זה נכתב. התחלתי בקריאה חוזרת של 'עולם במלחמה' מאת גרהרד ויינברג ושל 'מלחמה כוללת' מאת פטר קלבוקורסי, גאי וינט וג'ון פריטצ'רד,5 אולי שתי היצירות בכרך־אחד הטובות ביותר על תולדות המלחמה. לאחר מכן בניתי את שלד הסיפור, ורשמתי את המאורעות המרכזיים של המלחמה לפי סדר התרחשותם, והלבשתי עליהם את הסיפורים ואת מחשבותיי האישיות. לאחר שסיימתי את הטיוטה הראשונה, חזרתי לכמה מהיצירות החדשות הבולטות על תולדות המלחמה: 'מדוע בעלות־הברית ניצחו?' מאת ריצ'רד אוברי, 'היתה מלחמה והיה עלינו לנצח בה' של אלן מילט וויליאמסון מרי, ו'קרב המצפון' פרי עטו של מייקל ברלי.6 לאחר מכן עברתי על ההערות והמסקנות שלי לאור תובנותיהם.

בכל מקום שהדבר היה אפשרי, העדפתי סיפורים ממקורות לא מוכרים על פני ספרי זיכרונות שזכו לתהילה, מוצדקת ככל שתהיה. התעלמתי, למשל, מ'האויב האחרון' של ריצ'רד הילרי ו'בטוחים כאן' מאת ג'ורג' מקדונלד פרייז'ר.7 ד"ר ליובה וינוגרָדוֹבה, שבעשור האחרון סקרה את מקורותיי ברוסית, עזרה לי גם בספר זה, ומצאה עדויות אישיות, יומנים ומכתבים, ותירגמה אותם. סרנה סיסוֹנְס תירגמה מאיטלקית אלפי מילים מתוך זיכרונות ויומנים אישיים מאחר שאנשי מוסוליני, כך נדמה לי, לא זכו לייצוג הולם ברוב המחקרים באנגלית. חקרתי דיווחים מפולין השמורים בארכיון מוזיאון המלחמה האימפריאלי ב'מכון סיקורסקי' בלונדון. אני אסיר תודה לד"ר תמי בידל מ'מכללת מוזיאון המלחמה' בקרְלַייל שבפנסילבניה, על כך ששבה ושיתפה אותי ברוחב לב בתובנות הנגזרות ממחקריה ובמסמכים ששימשו אותה. חברים שונים ובהם בעיקר פרופ' סר מייקל האוורד, ד"ר ויליאמסון מרי, ודון בֶּרי קראו ברוב אדיבותם את הטיוטה של ספר זה והכניסו תיקונים, צירפו המלצות והעירו הערות שערכם לא יסולא בפז. זקן ההיסטוריונים הבריטים, פרופ' ניקולס רודג'ר מ'אול סולס קולג" באוניברסיטת אוקספורד קרא את הפרק על חוויותיהם של הלוחמים הבריטים בים, ותרם תרומה נאה לגיבוש הטקסט הסופי. ריצ'רד פראנק, גדול ההיסטוריונים של הקרבות שניהלו האמריקאים באוקיינוס השקט, זיהה בכתב־היד שלי שורה מדאיגה של שגיאות מבישות, ואין לי אלא להביע לפניו את תודתי העמוקה. כמובן, איש מהם אינו אחראי לשיקולים שהבעתי בספר ולטעויות שבו.

שאיפתו הגדולה ביותר של כל סופר, יותר מ-65 שנים אחרי סיום המלחמה, היא להציע השקפה אישית יותר מאשר תיאור כוללני של הגדולה והנוראה שבחוויות האנושיות, שלא מפסיקה לעורר רגשות של ענווה בחוקריה העכשוויים ושל הכרת תודה על כך שנחסך מהם דבר דומה. ב-1920, כשהקולונל צ'רלס א קור רֶפּינגטון, הכתב הצבאי של ה'דיילי טלגרף', פירסם את הרב־מכר שלו על המלחמה שהסתיימה לא מזמן, נחשבה הכותרת שהוא בחר לספר – "מלחמת־העולם הראשונה" – למרושעת ולסרת טעם, משום שהיא הניחה שיהיו עוד מלחמות כאלה. אילו קראתי לספר שלפניכם "מלחמת־העולם האחרונה" היה בכך כדי להתגרות במזל, אבל לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שמיליוני אנשים חמושים שוב לא יילחמו זה בזה בשדות הקרב של אירופה כמו שעשו בשנים 1939-45. העימותים העתידיים יהיו שונים מאוד, ולא תהיה בכך אופטימיות מוגזמת אם נאמר שיהיו פחות נוראיים.

מקס הייסטינגס

קלינטון פולייט, ברקשייר וקמוגי, קניה

יוני 2011

1    לכל אורך הספר, המונח "אבידות" משמש במשמעות הצבאית הטכנית ומתייחס להרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים. ברוב הקרבות הקרקעיים ברוב הגזרות היו שלושה פצועים על כל הרוג. [המחבר]

2    הספרים לא תורגמו לעברית, פרט ל'ארמגדון'. השם 'שעתם היפה ביותר' ניתן מתוך ציטוט מדבריו של צ'רצ'יל. השמות במקור: -Bomber Command, Overlord, Armageddon, Nemesis ו-Finest Years. [כל הערות השוליים הן של המתרגם, אלא אם מצוין אחרת]

3    הפצצת ערים בריטיות בידי חיל האוויר הגרמני ב-1940.

4    מרכז פענוח הצפנים של שירות המודיעין הבריטי.

5    'עולם במלחמה' (A World at Arms) מאת גרהרד ויינברג (Weinberg), 'מלחמה כוללת' (Total War) מאת פטר קלבוקורסי (Calvocoressi), גאי וינט (Wint) וג'ון פריטצ'רד (Pritchard).

6    'מדוע בעלות־הברית ניצחו?' (Why the Allies Won) מאת ריצ'רד אוברי (Overy), 'היתה מלחמה והיה עלינו לנצח בה' (There’s a War to be Won) של אלן מילט (Millett) וויליאמסון מרי (Murray), ו'קרב המצפון' (Moral Combat) פרי עטו של מייקל ברלי (Burleigh).

7    'האויב האחרון' (The Last Enemy) של ריצ'רד הילרי (Hillary) ו'בטוחים כאן' (Quartered Safe Out Here) מאת ג'ורג' מקדונלד פרייז'ר (Macdonald Frasier).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפתחו שערי הגיהינום”