"יייש לללל…להם רראש שששחורר," גמגם דן. "מה? יש להם שיער שחור, לזה אתה מתכוון?" "לא. הם בכלל לא נראים אנושיים, […]
פרק 1
חורשת האורנים
השעה הייתה שבע בבוקר. דן היה עסוק באריזת חפצים אחרונים בתיקו, כשאימו שרה נכנסה לחדרו ושאלה, "לקחת הכול? תחתונים? גרביים? בגדים להחלפה? כסף? כובע? מגבות? והינה, הבאתי לך קרם הגנה, אל תשכח להתמרח." דן לקח מידיה את קרם ההגנה, והכניסו לאחד התאים בתיק. שש עשרה שנה ואימא אף פעם לא מפסיקה לדאוג, הרהר בליבו. הוא הניף את התיק אל כתפו, וירד בעקבות אימו עד לדלת הכניסה של הבית. שם חיכתה להם אחותו הקטנה בת השש, שירה, לבושה בפיג'מה ורודה עם הדפסי דובים. היא שפשפה את עיניה בידיה הקטנות.
"איפה אבא?" שאל דן, "הוא לא בא להגיד שלום?"
שרה העוותה את פניה בחיוך כואב. "אבא שלך יצא היום מוקדם לעבודה, הוא היה צריך לנסוע לתל אביב כדי לסדר עניין דחוף." כשראתה את העצב על פניו היא המשיכה, "אל תדאג, הוא הבטיח שיתקשר ברגע שיוכל."
דן שמע הרבה את המשפט הזה, ובגרסאות שונות. אביו נעדר הרבה מהבית, ומיעט להשתתף באירועים חברתיים ומשפחתיים. הוא לא נכח באירועים בבית הספר ולא במשחקי הכדורגל, ואת ימי ההולדת שדן חגג עם אביו אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת. "לא אכפת לי. אני הולך, ביי," פלט דן. הוא חיבק את אחותו שירה שאמרה בקולה המתוק והקטן, "ביי ביי, דנדי, תחזור מהר."
"תתנהגי יפה, שירוש," הוא השיב.
שרה חיבקה גם היא את דן ואמרה ברכּות, "להתראות, חמוד שלי, ותשמור על עצמך."
השעה הייתה כבר שבע וחצי. דן חיכה בכניסה לרחוב ומלמל לעצמו בקול, "איפה רון? הוא כבר היה אמור להיות כאן." רון היה החבר הכי טוב של דן מאז שמלאו לו שש שנים, והוא זה שהעלה את הרעיון לנסוע לשבוע לצפון, לבקתות בחורשה. דן ועוד שלושה מחבריהם אהבו את הרעיון, ולכן רון, בעזרת קשרים של אבא שלו, השיג להם בקתה במחיר מעולה.
"טוּוּוּוּ טוּוּוּוּ…" נשמעה צפירה, ומייד אחריה גם צעקה שהגיעה מנער בעל שיער בלונדיני ועיניים בצבע דבש שישב במושב הימני הקדמי במאזדה 3 כסופה.
"היי דן, תפסיק להיות מעופף וקפוץ פנימה!"
לצידו של רון, במושב הנהג, ישב אחיו בן העשרים וחמש. גם שערו היה בלונדיני, אך לעומת תספורתו הקצרה של רון, שערו של האח היה ארוך וחלק והגיע עד לכתפיו. דן בירך אותו לשלום, "היי, שאול," ושאול החזיר לו הנהון קל.
לאחר נסיעה קצרה, הם הגיעו לתחנה המרכזית בירושלים. "תודה על הטרמפ, שאול, איזה מלך," הודה דן כאשר יצא מהמכונית. "אין בעד מה, ושמור עליו שלא יעשה שטויות," החווה שאול בראשו לעבר רון. רון, ששמע זאת, העמיד פני נעלב ואמר, "אני? עושה שטויות? מה פתאום. זה דן שגורר אותי, אבל אל תדאג, אני אשמור עליו." רון קרץ בעינו, והדף קלות את דן לכיוון הכניסה לתחנה המרכזית.
על רציף האוטובוס הם פגשו את חבריהם: יוסי, ששערו הארוך חום וחלק וגולש לו עד לעורף, תומר השחרחר שתספורתו קצוצה וגבותיו עבותות, ומאיר האדמוני שנמשים רבים עיטרו את פניו. החמישה עלו לאוטובוס, שילמו לנהג והתיישבו במושבים האחוריים. "כמה זמן הנסיעה?" שאל דן.
"שלוש שעות, כך שתשב ותירגע. אני מקווה שהבאת אספקת שירים לדרך," ענה רון.
"ברור, כל החדשים של אייל גולן ועד הישנים של זוהר ארגוב," התלהב דן.
"רק תעשו טובה, בלי פדיחות, שלא כל האוטובוס ישמע את הזיופים שלכם," ביקש תומר, והשעין את ראשו על החלון כדי להירדם.
חיוך הפציע על שפתיו של רון. "אתה יודע, דן," הוא אמר, "תומר נתן לי רעיון."
"בדיוק מה שבאתי להגיד, גם לי הוא נתן רעיון," אמר דן וחייך גם הוא. "תוך דקה יהיה לנו שיר." דן שלף את האייפון שלו, ויחד עם הצלילים שבקעו מתוכו הוא ורון התחילו לשיר ולסלסל.
הם שרו בקול רם וחזק, ותומר התלונן. "אוף, ככה בחיים לא אצליח לישון במשך כל הנסיעה."
מאיה מחתה את הזיעה ממצחה בכף ידה. החדר, שבו היא עמלה על סידור חשבוניות ומסמכים ישנים של אביה, רתח מחום. מאז שהיא זכרה את עצמה, כל חופשת קיץ הייתה דומה לקודמתה: נסיעה לחורשת האורנים (שנקראה כך על שם אביה אורן, ולא כמו שכולם חשבו בגלל עצי האורן שהיו בה), במטרה לעבוד ולעזור שם. אבא שלה תמיד אמר, "בואי והרוויחי את לחמך בצדק." אז עכשיו, בשביל ה"לחם" שלה, היא הייתה תקועה במחסן חנוק ובו חלון אחד שבקושי נפתח, שלא היה בו מזגן ושהיה מלא בקופסאות שופעות באבק. היא תייקה חשבוניות ומסמכים ישנים שדפיהם התחילו להצהיב. שערה החוּם הארוך היה מגולגל על עורפה, ולמרות בגדיה הקיציים, גופייה ומכנסיים קצרים, אגלי זיעה בצבצו על עורה.
כשסיימה לתייק שלושה קלסרים, היא החליטה להעלות אותם למשרד של אביה ויצאה מהמחסן. משב רוח מרענן ליטף את עורה, והקל מעט את החום. המחסן היה במרחק של שלוש דקות הליכה מהבקתה הראשית שבה היו חדר הקבלה ומספר משרדים, בהם המשרד של אביה, חדר האוכל והמגורים הזמניים שלה ושל אביה.
תוך כדי הליכה, הבחינה מאיה מרחוק בסבלים לבושים בסרבלי עבודה ירוקים, שרוקנו ארגזי ציוד גדולים חומים ממשאיות שעמדו בחניה הקרובה.
כשהגיעה לבקתה הראשית, היא עלתה במעלית לקומה השנייה שהייתה קומת המשרדים.
כשנפתחה דלת המעלית היא פסעה החוצה וצעדה לאורך מסדרון ארוך שקירותיו לבנים, עד שנעמדה מול דלת עץ גדולה. שלט מפואר התנוסס על הדלת ועליו נכתב: "אורן כהן — מנהל החורשה".
מאיה נקשה קלות על הדלת, ומעברה השני נשמע קול עבה, "כן? יבוא." היא פתחה את הדלת ונכנסה אל משרד גדול ומרובע. הקירות היו מכוסים במדפים רבים, עמוסים בתיקיות ובמסמכים שונים. בצד החדר ניצב ארון עץ קטן שדלתותיו נעולות במנעול כסוף, ובמרכז החדר עמד שולחן מלבני גדול בצבע חום בהיר ועליו היו מונחים מחשב נייד ומכשיר טלפון מוקפים בתיקיות, בדפי נייר ובעטים ובציוד משרדי נוסף. מאחורי השולחן ישב על כיסא עור שחור — גבר עטור זיפים שחורים עם אניצי שיער לבן. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע אפור ומכנסי ג'ינס. אורן סקר את מאיה בעיניו החומות, והחווה בראשו לעבר שלוש התיקיות שהחזיקה. "כבר סיימת לסדר את כל המסמכים?" שאל.
"לא את כולם, אבא," ענתה מאיה. "אלו מה שעשיתי עד עכשיו. מאוד חנוק וחם במחסן, אני לא יכולה להישאר שם יותר!"
מאיה הניחה את שלוש התיקיות על שולחנו של אביה והסתובבה לכיוון הדלת כדי לצאת.
"מאיה, אני חשבתי על זה ו…" התחיל אורן לומר, ואז נעצר כדי לסדר את מילותיו. "אולי תיקחי לך כמה ימי חופש ממחר ותזמיני איזו חברה שתבוא לישון פה אצלך. אולי את שרון?"
מאיה העוותה את פניה. כמה טיפוסי זה לאבות לראות חברה שלך פעם אחת, ואחר כך לזכור רק אותה, ועוד לזכור אותה כחברה הכי טובה שלך, היא הרהרה בליבה.
"באמת, אבוש?" היא אמרה בשמחה, "אז אני אזמין מישהי, אבל לא את שרון."
"תזמיני איזו חברה שאת רוצה, אבל סיימי היום לסדר את המחסן."
"בסדר…" זרקה מאיה ומיהרה לצאת מהמשרד. היא כבר הייתה צריכה לדעת שאביה לא נותן חופש סתם ככה. תמיד יש לו תנאים.
כשיצאה מהבקתה הראשית, היא הבחינה בקבוצה של חמישה נערים שבאו מכיוון החניה. שניים מהם, שהלכו בראש, בלטו יותר מהשאר. אחד מהם היה נער בלונדיני עם עיניים בצבע דבש, ולשֵני, ששערו היה שחור וקצר, היו עיניים כחולות ועגיל באוזן שמאל.
אוי, הם בטח באו להתארח פה. הם נראים כאלה שמביאים צרות.
מאיה אהבה לראות צעירים בחורשת האורנים, אך לא כאלה בעייתיים שהרסו דברים והרעישו.
היא הסיטה את מבטה מהם בתקווה שהיא טועה לגביהם, והלכה לסדר את המחסן.
פקידת הקבלה הפנתה את דן וחבריו לבקתה מספר 3, שהייתה עשויה מעץ כהה ודמתה לשאר עשרות הבקתות שעמדו סביב מסודרות בשורות.
כשנכנסו לבקתה, נגלה לעיניהם חדר אורחים ובו שולחן זכוכית עגול וקטן, שלוש כורסאות וטלוויזיה שטוחת מסך שהייתה תלויה על הקיר ממול. בחלק האחורי של הבקתה היו שני חדרים צמודים, שבכל אחד מהם עמדו שלוש מיטות. חדר האמבטיה היה גדול ומרווח, ושם גם היו השירותים. רצפת הבקתה הייתה גם היא עשויה מעץ, ועל קירות הבקתה נתלו תמונות טבע צבעוניות.
רון ודן מיקמו את עצמם בחדר אחד, ותומר, מאיר ויוסי חלקו ביניהם את החדר השני.
החמישה החליפו את בגדיהם והלכו לבקתה הראשית, שדרך הלובי שלה אפשר היה להגיע לבריכה. הבריכה, שאורכה היה עשרים וחמישה מטרים ורוחבה שבעה מטרים, נבנתה בצורת האות T. הנערים הניחו את המגבות שלהם על אחד הכיסאות וקפצו לבריכה. "יואו, איזו בריכה ענקית," התלהב מאיר.
"קראתי שבאורך שלה היא כמו בריכה חצי אולימפית," הוסיף יוסי.
"שמע, רון, אבא שלך סידר אותנו במקום מדהים," אמר תומר.
"בכיף, חברים," חייך רון, שצף על גבו.
אחרי זמן מה של שחייה, שיזוף ומשחקי כדור, דן התעייף. לחבריו הוא הודיע שהוא הולך לבקתה לנוח קצת ולבדוק אם היו לו שיחות כלשהן. הוא יצא מהבקתה הראשית, וצעד לכיוון אזור הבקתות. בדרכו הבחין במבנה קטן שדלת הברזל שלו הייתה מעט פתוחה.
מאיה עבדה עוד כשלוש שעות במיון ובסידור הארגזים והמסמכים שהיו בתוכם. לפתע נשר מאחד המדפים הגבוהים והריקים שבמחסן דף נייר צהוב שעליו הייתה מצוירת מפה. מאיה העיפה מבט קצר בדף והכניסה אותו לכיס המכנסיים תוך כדי שמלמלה לעצמה, "יותר מאוחר אלך לאבא לשאול אותו מה זה."
היא עלתה במדרגות כשהיא נושאת איתה ארגז אחד. הוא הכיל מסמכים שאביה עשוי היה למצוא בהם עניין. היא כיבתה את האור ונעלה את דלת המחסן, ואז, כשעמדה לפנות לעבר הבקתה הראשית, היא ראתה אותו, את הנער בעל השיער השחור והעגיל באוזן. הוא הביט בה במבט של "מה את עושה עם הארגז הזה?!" הוא לבש בגד ים בצבע כחול שתאם את צבע עיניו, ומים נטפו משערו.
"את צריכה עזרה?" שאל אותה הנער, והצביע על הארגז שבידה.
"לא, תודה, אני מסתדרת," ענתה מאיה, והמשיכה לצעוד לכיוון המשרד של אביה.
דן משך בכתפיו והמשיך ללכת לבקתה מספר 3. הוא נכנס, נשכב על מיטתו ובדק את מצב השיחות באייפון שלו. הייתה לו רק הודעה אחת, מאימו, ובה נכתב — "אל תשכח למרוח קרם הגנה, ואבא אמר שיהיה בקשר בערב. אוהבת, אימא."
הוא נשאר בחדר עוד כעשרים דקות, ובדרכו החוצה הוציא פחיות שתייה מהמקרר כדי להביא לחבריו.
מאיה נכנסה למשרד של אביה והניחה את הארגז על שולחנו. "יש פה כל מיני דפים שחשבתי שתרצה לעיין בהם," היא אמרה.
"תודה, אעבור עליהם מאוחר יותר." אורן היה עסוק בהקלדה במחשב.
מאיה הוציאה בזהירות את הדף הצהוב מכיס מכנסיה. "רציתי לש…" היא החלה את המשפט, כשנשמעה דפיקה בדלת וגבר ששערו וזקנו אפורים נכנס לחדר. אורן סגר את המחשב הנייד, התרומם ממקומו ואמר למאיה, "יש לי פגישה עכשיו, אז נדבר יותר מאוחר, מתוקה שלי." הוא ניגש אל האיש, לחץ את ידו והחווה בידו על אחד הכיסאות.
מאיה יצאה מהמשרד, וסגרה מאחוריה בשקט את הדלת. היא עלתה במעלית לקומה השלישית ונכנסה לחדרה, שקירותיו נצבעו בגוון שמנת והיה עטור בפרחים. מיטתה הרחבה הייתה צמודה לקיר, ושעון מחוגים גדול היה תלוי מעליה. מול המיטה עמדו כוננית ספרים, שידה בעלת שלוש מגירות וארון בגדים לבן.
תיקה השחור והמחשב הנייד שלה נחו על הרצפה, ומול דלת הכניסה לחדר הייתה דלת נוספת שהובילה למקלחת ולשירותים. מאיה נטלה את הטלפון הנייד שלה, שנח על הכוננית, וחייגה לחברתה הטובה מיכל. השתיים נפגשו בכיתה ז', בחטיבה, ומאז לא נפרדו. "הלו?" אחרי מספר שניות נשמע קולה של מיכל.
"מיככככל," צעקה מאיה בהתרגשות.
"מאיה, יש לי זיהוי שיחות, את לא צריכה לצעוק כדי שאני אבין שזאת את," צחקה מיכל.
"נכון, אבל מה שאני הולכת להגיד לך את אף פעם לא תוכלי לנחש," אמרה מאיה בנימה מסתורית.
"אמממ… בואי נראה. יש לך חבר? את טסה לחו"ל? השנה את לא צריכה לעבוד בחורשה המעצבנת הזאת של אבא שלך?" מיכל זרקה לא מעט ניחושים בנשימה אחת.
"לא, הלוואי, ואל תקראי למקום שאת מוזמנת אליו 'מעצבן'," ענתה מאיה.
"מה? אמרת מוזמנת? כאילו, באמת?"
"כן, כאילו מישהו עשה אתחול לאבא שלי. פתאום הוא הציע לי להזמין חבֵרה, ואני גם לא צריכה להמשיך לעבוד," אמרה מאיה בהתלהבות.
"יואו, איזה כיף! אז מחר על הבוקר אני אבוא למקום המעצבן, תשלחי לי הוראות הגעה. אני לא מאמינה שסוף כל סוף אתארח בחורשת האורנים, את לא מבינה כמה דברים יש לי לספר לך," מיכל נשמעה נרגשת.
"יופי, אז נתראה מחר. נשיקות," אמרה מאיה וניתקה את השיחה.
למוחרת בבוקר מאיה ומיכל נפגשו בחדר הקבלה של הבקתה הראשית. מיכל לבשה מכנסיים ורודים קצרים וטי שירט לבנה, וכשמאיה זיהתה את חברתה עם השיער החום שהגיע עד לכתפיה והיה שזור בקצותיו בפסים צהובים, היא קפצה עליה בחיבוק. "אני ממש שמחה שאת כאן, סוף כל סוף יהיה כיף." היא הבחינה בתיק הסגול שמיכל נשאה איתה והוסיפה, "בואי נעלה לחדר שלי, נשים שם את התיק שלך ו…"
"ואחר כך נלך לבריכה," השלימה מיכל.
מאיה הנהנה, והשתיים עלו לחדר. כששבו ויצאו ממנו הן היו לבושות בבגדי הים שלהן.
"מסתבר שהמקום הזה לא כל כך מעצבן," מיכל אמרה, לאחר שהתיישבו להן בנוחיות על שפת הבריכה. "אני לא מבינה למה את תמיד מתלוננת על כך שבקיץ את כאן, המקום יפהפה ויש כאן בריכה ענקית."
"כן, אבל כמו שאבא שלי אומר, 'בשביל לבלות, את צריכה לעבוד', ומרוב עבודה לא יוצא לי לנוח ולהיות הרבה בבריכה," נאנחה מאיה.
השתיים המשיכו לפטפט ולהחליף ביניהן חדשות, רכילות ועדכונים על מה שעשו עד כה בקיץ.
דן וחבריו התמקמו על חמישה כיסאות במתחם הבריכה. על פניו של דן הייתה נסוכה ארשת מרירות. על אף שתמיד שידר חוסר אכפתיות בכל מה שנגע באביו, הוא היה ממש מאוכזב מכך שלא קיבל את שיחת הטלפון שהובטחה לו ביום האתמול.
רון, שהכיר אותו היטב שאל, "קרה משהו, דן?"
דן העלה על פניו חיוך מאולץ וענה "כן ל…" דבריו נקטעו כשהבחין בנערה שראה אתמול נושאת בזרועותיה ארגז. חשבתי שהיא עובדת כאן, אז מה היא עושה בבריכה? תהה לעצמו. היא לא הייתה לבדה. לצידה ישבה נערה שנראתה לו בת גילה.
מאיה ומיכל בדיוק העבירו ביניהן מידע מי מבית הספר עושה מה בחופשת הקיץ, כאשר יורם, אחד מעובדיו של אורן, ניגש אליהן. היו לו ראסטות שחורות, ועורו היה שזוף מאוד מעבודה בשמש. "מאיה, אבא שלך רוצה לדבר איתך," הוא אמר.
"מה הוא רוצה?" שאלה מאיה. בליבה תהתה אם עכשיו ייפלו עליה משימות נוספות.
"אני לא יודע, הוא ביקש שתעלי למשרד שלו," משך יורם בכתפיו.
"אוףףףף. אני באה," נאנחה מאיה. "מה הוא רוצה עכשיו? עד שסוף כל סוף יש לי מנוחה," היא רטנה בזמן שלבשה את החולצה התכולה ואת מכנסי הג'ינס על בגד הים שלה.
"לכי תדעי, אולי הוא רוצה לעשות לך הפתעה או סתם לראות אותך," ניסתה מיכל להרגיע אותה.
"בנוגע לאבא שלי אסור לפתח ציפיות," מלמלה מאיה בכעס.
"טוב, אז בינתיים אני פה, תופסת צבע." מיכל התרווחה על הכיסא והרכיבה זוג משקפי שמש.
כאשר נכנסה מאיה למשרד של אורן, קיבל אותה זה בחיוך, "מאיוש, טוב שבאת, רציתי לשאול אם החברה שלך הגיעה."
"כן, היא הגיעה בבוקר," ענתה מאיה. חשד קינן בה לגבי מה שאורן עומד להגיד או לבקש.
"מצוין, אז היא תישן אצלך בחדר, נכון?" שאל אורן ותופף בידו על שולחן העבודה.
"כן, נסתדר," ענתה מאיה קצרות. הינה זה מגיע, מעניין מה הוא צריך ממני, היא חשבה.
אביה השתמש בטון שתמיד דיבר בו כשפתח שיחה בשאלה על אודותיה, ומייד אחר כך שינה נושא וביקש ממנה לעשות עבודה כלשהי.
"תקשיבי, מאיוש שלי, אחד העובדים שלי לא יכול היה להגיע היום. אני צריך שתצאי לחניה ותוודאי שהמשאית שנמצאת שם פרקה את כל ארגזי השתייה, ושתחתמי למי שצריך," הוא ביקש.
"אבל אבא," התחילה מאיה למחות. "אני פה עם חברה, ואני לא רוצה להשאיר אותה לבד. וחוץ מזה, יורם או אחד העובדים האחרים שלך לא יכולים לעשות את זה?" קולה התרומם מעט בסוף דבריה.
"לא יקרה כלום אם תשאירי את החברה שלך לבד עשר דקות, מה כבר ביקשתי? ואת יודעת טוב מאוד שלכל העובדים שלי יש תעסוקה," אורן נשמע רציני.
פניו לבשו את הבעת ה"אל תתווכחי איתי, כדי שלא יהיה יותר גרוע", ולכן מאיה אמרה בכניעה, "בסדר, אבל זה הדבר האחרון שאני עושה."
"מה דעתכם ללכת לשחק כדורגל? הבאתי כדור מהבית ובטוח יש פה מגרש," שאל מאיר את חבריו. הם בילו בבריכה זמן רב, וכבר התחילו להשתעמם.
"רעיון טוב. אלך לשאול בקבלה איפה יש מגרש," אמר דן וקם מהכיסא.
כשהגיע לבקתה הראשית ושאל את אחד העובדים, העובד הרים את זרועו והתווה לו את מסלול הדרך. "כדי להגיע למגרש אתם צריכים לעבור את כל הבקתות. הוא נמצא בעצם אחרי הטור האחרון של הבקתות."
דן הודה לו וחזר אל חבריו. אחרי הסבר קצר, החמישה חזרו לבקתה כדי לנעול נעליים. כששבו ויצאו, דן טפח בידו על מצחו. אוי," הוא אמר, "שכחתי את החולצה בבריכה, אני אלך להביא אותה וניפגש במגרש."
הוא חזר בריצה לבקתה הראשית, ונעצר בכניסה. הנערה שפגש אתמול עמדה במגרש החניה ודיברה עם נהג משאית שסיפק ארגזי שתייה. לאחר מספר שניות של בהייה, נזכר למה בעצם הוא שם ועבר בריצה דרך הבקתה הראשית בדרכו לבריכה. הוא איתר במהירות את החולצה שלו, שהייתה זרוקה על אחד הכיסאות.
"אאחחח," כשעבר בריצה שוב מבעד לדלת הבקתה הראשית בדרכו להצטרף לחבריו, דן נתקל בנערה שנפלה על הרצפה. הוא הושיט לה את ידו כדי לעזור לה לקום, אך היא קמה בכוחות עצמה ונעמדה מולו כשידיה על מותניה ואמרה, "אתה צריך להיזהר יותר, תסתכל לאן אתה רץ." זו הייתה הנערה חומת השיער, שרגע קודם ראה אותה בחניה.
"מצטער, מיהרתי, אז לא שמתי לב," הוא הרגיש צורך להסביר.
הנערה גלגלה עיניים והתחילה ללכת, אך דן עצר אותה ואמר, "דרך אגב, קוראים לי דן. ומי את? את עובדת פה?"
הנערה בחנה אותו בעיניה החומות ואמרה בזלזול, "אם אתה מתכוון אליהם," היא הצביעה על המשאית שעמדה עדיין בחניה. "אז רק עשיתי טובה ל…" דבריה של הנערה נקטעו כששמה לב שדלת המשאית הייתה סגורה. הנהג לא היה במושב הקדמי, והעובדים נעלמו מהמקום כאילו בלעה אותם האדמה.
מאיה חזרה לחניה, התקרבה למשאית והציצה דרך חלונותיה מקרוב, אבל המשאית הייתה ריקה ונעולה. כשהלכה סביבה, הבחינה בעקבות של פסים על הקרקע, והלכה בעקבותיהם.
"קרה משהו? מה את עושה?" שאל דן.
"מוזר, האנשים שהיו במשאית נכנסו לתוך היער, וזה לא חלק מהתפקיד שלהם. הם בדיוק היו אמורים ללכת," ענתה מאיה. היא דיברה יותר לעצמה מאשר עם דן. היא המשיכה לעקוב אחרי הסימנים על הקרקע, שהובילו אל תוך היער שהקיף את חורשת האורנים ודן צעד אחריה.
אחרי הליכה של כעשר דקות, שעברה על השניים בשתיקה, הם מצאו עצמם במרחק של כחמישה מטרים מקרחת יער. מאיה המשיכה להתקדם, אך דן עצר אותה. הוא אחז באמת ידה ומשך אותה אל בין העצים.
"תראי שם," אמר דן, והצביע לשמאלם על קרחת היער שבה עמדו שישה אנשים.
"הנהג והעובדים," אמרה מאיה. ידה התרוממה וכיסתה את פיה.
ליד השישה נחו ארגזים גדולים וכבדים. "מה לעזאזל הם עושים?" כיווצה מאיה את מצחה.
דן אחז בחוזקה באמת ידה של מאיה והתחיל לרעוד. "דן, מה קרה?" שאלה מאיה והסתכלה על פניו שהתכווצו מפחד.
"יייש לללל…להם רראש שששחורר," גמגם דן.
"מה? יש להם שיער שחור, לזה אתה מתכוון?" מאיה הביטה שוב באנשים.
"לא. הם בכלל לא נראים אנושיים, הם כמו יצורים מעולם אחר," דן לא היה מסוגל להסביר את מה שראה. העובדים שלמאיה נראו אנושיים, נראו לדן כמו גוף של בני אדם עם פרצוף שחור כמו הלילה. הייתה להם אוזן מחודדת אחת בצד הימני של פניהם, האף שלהם היה בצורת עיגול קטן ובו נחיר אחד בלבד ועיניהם נדמו כעיגולים כהים בתוך פרצופיהם.
"נראה לי שאתה מדמיין את זה. אני הולכת לשם עכשיו כדי לברר מה הם עושים," אמרה מאיה בהחלטיות. היא כבר התחילה להתרומם.
"לא! תישארי כאן, הם ממש מסוכנים." עיניו התחננו אליה שלא תלך.
"עוד פעם זה… הינה תסתכל," מאיה הסיטה את מבטה לכיוון קרחת היער, אך העובדים וגם הארגזים שהיו לידם נעלמו.
"לאן הם הלכו?" היא תהתה. קמה וניערה את מכנסיה מפירורי האדמה שדבקו בהם.
השניים הסתובבו בקרחת היער וסרקו במבטם את כל הכיוונים, אבל היא הייתה ריקה ולא נותר זכר לעובדים ולארגזים. "מוזר… בוא נחזור, אולי הם חזרו למשאית," הציעה מאיה.
דן, מכונס בעצמו, הלך בעקבותיה בחזרה לחניה וכשהגיעו, המשאית כבר לא הייתה שם.
"אולי הייתָּ יותר מדי בשמש. לך תשתה משהו, כנראה התחלת להזות," מאיה הבחינה בחיוורון פניו של דן.
"יכול להיות," היסס דן. "אני צריך לחזור לחברים שלי. הם לא יבינו לאן נעלמתי, ביי."
"ביי," מאיה החלה גם היא ללכת, אבל נזכרה במשהו. עצרה ופנתה לאחור, אל דן, ובקול רם יותר אמרה, "קוראים לי מאיה," והמשיכה לבקתה הראשית.
כשדן הגיע למגרש, חבריו עצרו את המשחק. רון שאל, "למה התעכבת כל כך הרבה זמן?" ואחרי מבט קצר בפניו הוסיף, "ולמה אתה כזה חיוור?"
"לקח לי זמן עד שמצאתי את המגרש, כל הבקתות האלה מבלבלות," שיקר דן. הוא לא רצה לשתף אף אחד במה שקרה, כי אז גם רון יחשוב שהוא הוזה והיה לו די בכך שמאיה חושבת שדמיין הכול.
הוא הצטרף לקבוצה, שגם מאיר ותומר היו בה, והחמישה המשיכו לשחק. הריצה והמשחק הרגיעו אותו, הם פוגגו את המתח והפחד שהשתלטו עליו. הוא תהה בינו לבינו מי היו היצורים שראה ומה הם עשו בקרחת היער, ועד סוף המשחק כבר גמלה החלטה בליבו שכשיזדמן לו הוא יחזור לקרחת היער כדי לבדוק את העניין.
מאיה חזרה לבריכה והתיישבה לצידה של מיכל שאמרה, "לקח לך הרבה זמן, כבר הספקתי להיכנס לבריכה ולהתייבש בחזרה."
"אבא שלי דרש שאעזור לו עם ספקי השתייה. באמת נעדרתי לכל כך הרבה זמן?" שאלה מאיה.
"רק שעה, אבל לא נורא. הייתה לי פה חֶבְרָה," ענתה מיכל וקרצה למאיה. מאיה אהבה את היכולת של מיכל להתחבר לאנשים שהיא לא מכירה ולדבר איתם כאילו הם הכירו שנים. למיכל אף פעם לא היה משעמם, היא תמיד מצאה עם מי לדבר ובכל אירוע חברתי הצליחה להשתלב בקלות.
השעות עברו מהר בין שיזוף בבריכה לבין פטפוטים, קריאת ספרים וצפייה בסרטונים.
אחרי המקלחת, מאיה ומיכל ארגנו ארוחת ערב בחדר. מהמטבח הן הביאו אורז ותפוחי אדמה, עוף ועוד תוספות, ולקינוח הגישו מיני עוגות ועוגיות. "זה החלק הכי טוב בלהיות כאן. לא צריך לדאוג לאוכל, והארוחות ממש טעימות," אמרה מאיה בסוף הארוחה.
"את יודעת, זה באמת לא גרוע להיות כאן. יש לך בריכה, שמש, אוכל והמון חתיכים," אמרה מיכל.
"גגגחחחח," גיחכה מאיה. "אין בעיה. אם את רוצה, נתחלף. אני אסע לחו"ל כל שנה, ואת תבואי לפה. תרימי ארגזים, תסדרי ניירת, והזמן היחידי שיהיה לך לבלות בבריכה הוא כשהיא תהיה סגורה בערב."
"לא, לא, לא. תבטלי את מה שאמרתי קודם, אני מעדיפה לנסוע לחו"ל," חייכה מיכל.
משפחתה של מיכל הייתה משפחה אמידה, שנסעה בכל חופשה למקום אחר. רוב הנסיעות היו לחו"ל, כך שמיכל ראתה מגוון ארצות והיו לה הרבה סיפורים.
מאיה ביקרה רק פעם אחת בחו"ל. בטיול בת המצווה שלה, היא נסעה לאירופה עם הוריה. כסף לא היה חסר במשפחה שלה, אבל היה חוסר עצום בזמן פנוי. אביה היה עסוק בניהול הבקתות, ואימה ניהלה רשת אופנה. בימים אלה אימא שלה הייתה באנגליה וקידמה קו חדש של בגדים, אבל על אף שהיא נסעה לעיתים קרובות, היא לא הסכימה אף פעם לקחת את מאיה לנסיעות הללו.
מאיה, כמו הרבה נערות בגילה, הייתה סקרנית וצמאה להרפתקאות. נסיעות לחו"ל אומנם נמנעו ממנה, אבל גם קרוב לבית היא לא ויתרה על שום הזדמנות להתנסות בחוויות חדשות ומלהיבות.
מאוחר יותר בערב ההוא, מיכל נרדמה מהר. מאיה, לעומתה, שכבה בעיניים פקוחות ומחשבותיה נדדו בראשה. היא הריצה את כל מאורעות היום הקשורים לקרחת היער. הדברים העיקריים שהרהרה בהם היו מה קרה לדן? ממה הוא באמת פחד? אולי לא הייתי צריכה לזלזל במה שהוא אמר? עד כמה שזה לא הגיוני, אולי דן דובר אמת? המחשבות על כך התרוצצו במוחה, וכשלא הצליחה להירדם, החליטה לצאת לנשום אוויר צח ולצאת להליכה קצרה. היא התלבשה בבגדים שהיו תלויים על וו בחדר האמבטיה ויצאה מחדרה.
דן שכב במיטתו, שקוע עמוק בחלום. בחלומו הוא ראה את היצורים בעלי הפרצוף השחור, האוזן האחת, האף העגול והעיניים הכהות. הם רדפו אחריו ביער, והוא רץ וחמק מהם במהירות עד שהגיע לקרחת היער. הוא נוכח לדעת שהיצורים הקיפו אותו מכל הכיוונים והכול סביבו נצבע בשחור.
הוא התעורר בבת אחת, מתנשף ומזיע, למרות שישן בחדר עם מזגן, ללא חולצה וללא שמיכה. רון, שישן במיטה הנוספת בחדר, פקח את עיניו למחצה ושאל, ישנוני, "כבר בוקר?"
"לא, אני יוצא שנייה, תחזור לישון," אמר דן. אך לא היה טעם בדבריו, כי רון כבר הסתובב על צידו, עצם את עיניו ונרדם שוב. דן לא הצליח לחזור ולהירדם, ולכן החליט לצאת מהבקתה לטיול קטן שיעזור לו לחשוב.
הוא זִגזג בין הבקתות, בלי כיוון מסוים. הרוח ליטפה וציננה את גופו, ובראשו התרוצצו המון מחשבות. למה מאיה לא ראתה את היצורים השחורים? לא יכול להיות שדמיינתי, אני בטוח בכך.
בלי משים, הוא הגיע לשורות הבקתות ורגליו נשאו אותו אל הבקתה הראשית. כשעמד מולה, דן ראה את מאיה יוצאת מתוכה. שׂערה החום הארוך היה פזור על כתפיה, והיא לבשה חולצה ומכנסי ג'ינס קצרים.
"היי, מאיה," הוא הרים את זרועו ונופף לה, וכשהבחינה בו התקדמה לעברו כשמבט תוהה על פניה.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזו?" היא שאלה.
"סתם יצאתי לסיבוב להתרענן קצת," ענה דן.
הוא החליט שלא לספר לה על הסיוט. הוא לא רצה לשמוע שהיא לא מאמינה לו, ושכנראה חטף מכת שמש והתחיל להזות.
"ומה את עושה?" הוא החווה בידו על בגדי היום יום שלבשה. "את לא ישנה בשעות כאלה?"
"אני, אמממ…" גירדה מאיה בראשה. "לא הצלחתי להירדם, לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה היום ועל מה שאמרת." היא זעה במקומה בחוסר נוחות, והעבירה את משקלה מרגל אחת לשנייה.
"מה זה? זה שלך?" דן התכופף להרים דף נייר צהוב שראה על הקרקע.
"כן, וואיי, שכחתי מזה," היא אמרה, "זה כנראה נפל לי מהכיס, זו איזו מפה מוזרה שמצאתי במחסן פה."
דן הביט בתשומת לב בדף הצהבהב שהחזיק בידו. הייתה שם מפה, שבצידה הימני העליון היו משורטטים שושנת רוחות וציון הכיוונים צפון, דרום, מזרח ומערב. קבוצת עצים הופיעה מעט מתחת לשושנת הרוחות, וביניהם שורטט עיגול ובתוכו מלבן. מעל העצים היה כיתוב לא ברור.
images.jpg
"מה זה הקשקוש הזה למעלה? באיזו שפה הוא כתוב? זה בעברית?" מאיה העבירה את אצבעה על הכתובת המוזרה.
"אני יודע אנגלית, צרפתית וספרדית, אבל זה לא נראה תואם לאחד מהם," אמר דן. ולאחר שראה את מאיה מכווצת את מצחה ומסתכלת עליו במבט מוזר, הוא הרגיש מחויב להוסיף ואמר, "כשהייתי בן שמונה או תשע, אבא שלי הכריח אותי ללמוד ספרדית ואחר כך צרפתית. הוא תמיד אמר 'בן, יום אחד תבין שידע יעזור לך בחיים וכמו כן גם שפות'" — קולו הפך עבה ומעושה כשחיקה את קולו של אביו.
"אז נסעת הרבה פעמים לחו"ל?" שאלה מאיה בסקרנות.
"לא כל כך, בערך שלוש פעמים," ענה דן מבלי להרחיב.
כשמלאו לדן אחת עשרה, אביו התקבל לעבודה חדשה במשרד החוץ ומאז נמצא פחות ופחות בבית. אירועים משפחתיים וטיולים, ובמיוחד נסיעות משותפות לחוץ לארץ, התאפשרו רק לעיתים רחוקות מאוד.
"מה נראה לך שזה העיגול עם המלבן?" דן העדיף להעביר נושא.
"אני לא יודעת," ענתה מאיה. "ובמבט שני, הדף הזה לא נראה כמו מפה. הוא נראה כמו ציור של ילד בן שבע. אם היה לי מוזיאון, בחיים לא הייתי תולה אותו בו."
"חחחחחחח," צחק דן. "טוב, מה שזה לא יהיה עכשיו כבר אמצע הלילה," הוא פיהק. "אז אם את רוצה, אולי נסתכל על המפה הזו מחר באור יום."
"כן, אפשר, אז שיהיה לילה טוב," מאיה לקחה את הדף מידיו והלכה לחדרה. דן חזר גם הוא לחדרו, נרדם וישן שנת ישרים.
אין עדיין תגובות