שלום לך, קולומבוס, הנובלה המרכזית בספרו הראשון של פיליפ רות, מתמקדת במערכת היחסים המתרקמת בין ניל קלוגמן, ספרן יהודי עני, […]
1
בפעם הראשונה שראיתי את ברנדה היא ביקשה ממני להחזיק את משקפיה. אחר כך ניגשה לשפת המקפצה ושלחה מבט מעורפל בברֵכה; הברֵכה היתה יכולה להיות ריקה, ברנדה קצרת הרואי לא היתה מבחינה בכך. היא זינקה יפה פנימה וכעבור רגע חזרה בשחייה לדופן הברֵכה, ראשה קצוץ השיער הערמוני נישא זקוף וישר לפניה, כאילו היה ורד על גבי גבעול ארוך. היא גלשה לשפת הברֵכה והיתה לידי. "תודה," היא אמרה בעיניים מימיות, אבל לא מן המים. היא הושיטה יד לקחת את משקפיה, אך לא הרכיבה אותם אלא לאחר שהסתובבה והחלה להתרחק. צפיתי בה שוחה לדרכה. ידיה צצו פתאום מאחוריה. היא תפסה את חלקו התחתון של בגד הים שלה בין אגודל לאצבע ובתנועה מהירה החזירה פיסת בשר סוררת למקומה. דָמי סער.
אותו לילה, לפני ארוחת הערב, התקשרתי אליה.
"למי אתה מתקשר?" שאלה דודתי גלאדיס.
"לאיזו בחורה שפגשתי היום."
"דוריס הכירה לך?"
"דוריס לא היתה מכירה לי את הבחור שמרוקן את הברֵכה, דודה גלאדיס."
"אל תהיה ביקורתי כל כך. בת דודה זאת בת דודה. איך פגשת אותה?"
"לא בדיוק פגשתי אותה. ראיתי אותה."
"מי היא?"
"שם המשפחה שלה הוא פָּטימקין."
"פטימקין אני לא מכירה," אמרה דודה גלאדיס, כאילו הכירה מישהו מחברי הקאנטרי קלאב "גרין לֵיין". "אתה הולך להתקשר אליה אתה לא מכיר אותה?"
"כן," הסברתי. "אני אציג את עצמי."
"קזנובה," היא אמרה וחזרה לטרוח על ארוחת הערב של דוד שלי. אף פעם לא אכלנו יחד: דודה גלאדיס אכלה בחמש, בת דודי סוזן בחמש וחצי, אני בשש, ודוד שלי בשש וחצי. אין לכך שום הסבר מלבד העובדה שדודה שלי משוגעת.
"איפה ספר הטלפונים של הפרוורים?" שאלתי אחרי ששלפתי את כל הספרים התחובים תחת שולחן הטלפון.
"מה?"
"ספר הטלפונים של הפרוורים. אני רוצה להתקשר לשוֹרט הילז."1
1 Short Hills: מילולית — גבעות נמוכות. (כל ההערות הן של המתרגם)
"הספר הדקיק ההוא? מה, אני צריכה שיסתובב לי פה בבית, אני אף פעם לא משתמשת בו?"
"איפה הוא?"
"מתחת לשידה בִּמקום הרגל שהתפרקה."
"בחייך," אמרתי.
"תתקשר למודיעין יותר טוב. אתה תתחיל למשוך שם תהפוך לי את המגירות. אל תפריע לי, הרי הדוד שלך יהיה בבית בקרוב. אפילו אותך עוד לא האכלתי."
"דודה גלאדיס, אולי נאכל כולנו יחד הערב. חם היום, יהיה לך קל יותר ככה."
"בטח, ואני אגיש ארבע ארוחות שונות בבת אחת. אתה אוכל צלי, סוזן עם הקוטג' שלה, מקס אוכל סטייק. יום שישי הוא יום הסטייק שלו, אני לא אקח לו את זה. ואני אוכלת קצת עוף קר. אני צריכה להתרוצץ הלוך ושוב עשרים פעם? מה אני, סוס עבודה?"
"למה לא נאכל כולנו סטייק, או עוף קר —"
"עשרים שנה אני מנהלת בית. לך תתקשר לחברה שלך."
אבל כשהתקשרתי, ברנדה פטימקין לא היתה בבית. היא אוכלת ארוחת ערב בקאנטרי, אמר לי קול אישה. האם תחזור הביתה לאחר מכן (קולי היה גבוה בשתי אוקטבות מזה של נער מקהלה)? אני לא יודעת, אמר הקול, יכול להיות שתלך לחבוט כדורי גולף. מי מדבר? מילמלתי כמה מילים — אף אחד היא לא מכירה אני אתקשר שוב לא צריך למסור תודה רבה מצטער שהטרדתי... היכן שהוא באמצע ניתקתי. אחר כך דודה שלי קראה לי ושינסתי מותניים לקראת הארוחה.
היא הגבירה את המאוורר השחור המזמזם ל"חזק", ובמצבו זה הוא הצליח להזיז את החוט התלוי ממנורת המטבח.
"איזה מין שתייה אתה רוצה? יש לי ג'ינג'ר אֵיְיל, סודה רגילה, פטל ובקבוק גזוז וניל שאני יכולה לפתוח."
"שום דבר, תודה."
"רוצה מים?"
"אני לא שותה בזמן הארוחות. דודה גלאדיס, אני אומר לך את זה יום־יום כבר שנה —"
"מקס יכול לשתות ארגז שלם רק עם הכבד־קצוץ שלו. הוא עובד קשה כל היום. אם היית עובד קשה היית שותה יותר."
ליד הכיריים היא ערמה על צלחת צלי, רוטב, תפוחי אדמה מבושלים ואפונה וגזר. היא הניחה את הצלחת מולי וחשתי בחומו של האוכל על פנַי. אחר כך פרסה שתי פרוסות לחם שיפון והניחה אותן לידי, על השולחן.
חציתי תפוח אדמה במזלג ואכלתי אותו, ודודה גלאדיס, שהתיישבה מולי, צפתה בי. "אתה לא רוצה לחם," היא אמרה, "לא הייתי פורסת אותו הוא יתייבש."
"אני רוצה לחם," אמרתי.
"אתה לא אוהב עם גרעינים, נכון?"
קרעתי פרוסת לחם לשניים ואכלתי אותה.
"איך הבשר?" היא אמרה.
"בסדר. טוב."
"תתמלא בתפוחי אדמה ולחם, את הבשר תשאיר אני אצטרך לזרוק אותו."
פתאום היא זינקה מהכיסא. "מלח!" כשחזרה לשולחן הניחה מלחייה בחבטה לפנַי — פלפל לא הוגש אצלה בבית: היא שמעה אצל גֵיילֶן דרֵייק שפלפל לא נספג בגוף, והציקה לה המחשבה שמשהו שתגיש עלול לעבור בוושט, בקיבה ובמעי רק כדי ליהנות מהמסע.
"אתה מתכוון לדלות רק את האפונה? תגיד לי מראש, אני לא אקנה עם הגזר."
"אני אוהב גזר," אמרתי, "אני אוהב אותו." וכדי להוכיח זאת שפכתי מחצית ממנו לגרוני ואת המחצית השנייה על מכנסי.
"חזיר," היא אמרה.
למרות העובדה שאני אוהב מאוד קינוח, במיוחד פירות, בחרתי לא לאכול הפעם. רציתי, בלילה חם זה, להימנע מהשיחה על העדפתי לפירות טריים על פני פירות משומרים, או לפירות משומרים על פני פירות טריים; לא משנה במה בחרתי, לדודה גלאדיס תמיד היה שפע מן הסוג השני שגדש את המקרר כמו יהלומים גנובים. "הוא רוצה שימורי אפרסקים, יש לי מקרר מלא ענבים שצריך להיפטר מהם..." החיים היו היפטרות אחת גדולה לדידה של דודה גלאדיס המסכנה, הנאותיה הגדולות ביותר היו לזרוק את הזבל, לרוקן את המזווה ולהכין חבילות מרופטות בשביל מה שהוסיפה לכנות "היהודים המסכנים בפלשתינה". אני רק מקווה שתמות עם מקרר ריק, אחרת תהרוס את הנֶצח לכל שאר האנשים עם הגבינה המותכת המוריקה שלה ותפוזי הטבּוּרי שיגַדלו מעטה פלומתי שם למטה.
דודי מקס חזר הביתה ובשעה שחייגתי את מספרה של ברנדה פעם נוספת, שמעתי בקבוקי סודה נפתחים במטבח בקול נפץ. הקול שענה הפעם היה גבוה, תמציתי ועייף. "שלום."
פתחתי בנאום שלי. "שלום־ברנדה־אַת־לא־מכירה־אותי־כלומר־את־לא־יודעת־איך־קוראים־לי־אבל־החזקתי־לך־את־המשקפיים־אחר־הצהריים־בקאנטרי־קלאב... ביקשת־ממני־אני־לא־חבר־בת־דודה־שלי־דוריס־חברה־דוריס־קלוגמן־שאלתי־מי־אַת..." נשמתי, נתתי לה הזדמנות לדבר, ואחר כך המשכתי ועניתי על השקט מן העבר השני. "דוריס? היא זאת שתמיד קוראת את 'מלחמה ושלום'. ככה אני יודע שקיץ, כשדוריס קוראת את 'מלחמה ושלום'." ברנדה לא צחקה; למן הרגע הראשון היא היתה בחורה מעשית.
"איך קוראים לך?" היא אמרה.
"ניל קלוגמן. החזקתי לך את המשקפיים ליד המקפצה, זוכרת?"
היא ענתה בשאלה משלה, שאלה שאין לי ספק כי יש בה עלבון לפשוּט ולנאוֶוה כאחד. "איך אתה נראה?"
"אני... שחרחר."
"אתה כושי?"
"לא," אמרתי.
"אז איך אתה נראה?"
"אני יכול לבוא לבקר אותך הערב ולהראות לך?"
"נחמד מאוד," היא צחקה. "אני משחקת טניס הערב."
"חשבתי שאת חובטת כדורי גולף."
"כבר חבטתי."
"אולי אחרי הטניס?"
"אני אזיע אחרֵי," אמרה ברנדה.
זה לא נועד להזהיר אותי שאסתום את אפי באטב ואברח בכיוון הנגדי; זאת היתה עובדה, שכנראה לא הפריעה לברנדה, אבל היא רצתה שהדבר ייאמר.
"זה לא מפריע לי," אמרתי, ובנימת קולי קיוויתי לרכוש לעצמי נישה היכן שהוא בין עדין הנפש לשָפָל. "אני יכול לאסוף אותך?"
במשך דקה היא לא ענתה; שמעתי אותה ממלמלת, "דוריס קלוגמן, דוריס קלוגמן..." אחר כך אמרה, "כן, בְּראיְירפּאת' הילז,2 שמונה ורבע."
2 Briarpath Hills: מילולית — גבעות הנתיב הקוצני (briar הוא כינוי מכליל לכמה מיני צמחים קוצניים).
"יש לי פלימות' —" החלטתי לא לחשוף את השנה, "צהבהבה. ככה תוכלי לזהות אותי. איך אוכל לזהות אותך?" אמרתי בצחוק ערמומי ואיום.
"אני אזיע," היא אמרה וניתקה.
אחרי שיצאתי מניוּאַרק, עברתי את אֶרווינגטון ואת הסבך הצפוף של מעברי מסילות, צריפי עַתָקים, מחסני עצים, סניפי "דֵיירי קווין" ומגרשי מכוניות משומשות, החל הלילה להתקרר. למעשה, היה זה כאילו חמישים המטרים הנוספים שלגובהם התנשאו הפרוורים מעל ניוארק קירבו אותך יותר לגן עדן, שכן השמש עצמה נעשתה גדולה יותר, נמוכה ועגולה יותר, ועד מהרה עברתי על פני מדשאות ארוכות שנראו כאילו הן ממטירות מים על עצמן, ועל פני בתים שאיש לא ישב במרפסות הכניסה שלהם, שדלקו בהם אורות אך לא היו בהם חלונות פתוחים, שכן האנשים שבפנים, שסירבו לחלוק את מרקם החיים עצמו עם אלה מאיתנו שבחוץ, ויסתו בחוגה את מידות הלחות שהורשו לבוא במגע עם עורם. השעה היתה שמונה בלבד, ולא רציתי להקדים, לכן נסעתי הלוך ושוב ברחובות שנשאו את שמותיהן של מכללות במזרח, כאילו כבר קבעה העיירה, לפני שנים, כשלדברים ניתנו שמות, את ייעודם של בני התושבים. חשבתי על דודתי גלאדיס ודודי מקס החולקים יחד חטיף שוקולד באפֵלה רווית האפר של הסמטה שלהם, על כיסאות נוח, כשכל משב אוויר קריר מתוק בעיניהם כהבטחה לעולם הבא, וכעבור זמן־מה הגעתי לדרכי העפר של הפארק הקטן שבו שיחקה ברנדה טניס. בתוך תא הכפפות שלי דומה היה שמפת "רחובות העיר ניוארק" התגלגלה לצרצרים, שכן אותם רחובות אספלט ארוכים־ארוכים לא היו קיימים עוד בעיני, וקולות הלילה נשמעו חזקים כמו הדם שהלם ברקותי.
החניתי את המכונית תחת חופתם השחורה־ירוקה של שלושה אלונים, וצעדתי לעבר קולם של כדורי הטניס. שמעתי קול נרגז אומר, "שוב שוויון." זאת היתה ברנדה, והיא נשמעה כאילו היא מזיעה למכביר. גרסתי לאטי את החצץ תחת רגלי ושמעתי את ברנדה פעם נוספת. "יתרון לי," ואחר כך בדיוק כשהגעתי לקצה השביל, ודש השרוול שלי התמלא בתרמילים דביקים, שמעתי, "משחקון שלי!" המחבט שלה נזרק והסתחרר אל על והיא קלטה אותו יפה בדיוק כשנכנסתי לטווח ראייה.
"שלום," קראתי.
"שלום, ניל. עוד משחקון אחד," היא קראה. דבריה של ברנדה עוררו כנראה את זעמה של יריבתה, בחורה יפה חומת שיער, גבוהה פחות מברנדה, שחדלה לחפש את הכדור שנחבט אל מעבר לה ונעצה בברנדה ובי מבט מלוכלך. כעבור רגע נודע לי מדוע: ברנדה הובילה חמש־ארבע וביטחונה המופרז שנותר רק משחקון אחד עורר ביריבתה כעס במידה שהספיקה לשנינו.
רצה הגורל, וברנדה ניצחה בסופו של דבר, אבל נדרשו לה לשם כך משחקונים רבים משציפתה. הבחורה השנייה, ששמה נשמע כמו סימְפּ,3 היתה שמחה כנראה לסיים את המשחק בשש לַכול, אבל ברנדה, מתנועעת, מתרוצצת, דרוכה וערנית, לא הסכימה להפסיק, עד שכל שהצלחתי להבחין בתנועתו בחשכה היו משקפיה, נצנוץ שלהם, אבזם החגורה שלה, הגרביים שלה, נעלי הספורט שלה, ומפעם לפעם, הכדור. ככל שהחשיך יותר כך עלתה ברנדה לרשת בפראות רבה יותר, וזה היה מוזר, כי שמתי לב שקודם לכן, באור, היא נשארה מאחור, וגם כשנאלצה לעלות, לאחר שהנחיתה בעוצמה חבטה גבוהה, היא לא נראתה מאושרת במיוחד מהקִרבה הרבה כל כך למחבט של יריבתה. תשוקתה לזכות בנקודה נפלה כמדומה מתשוקה עזה עוד יותר לשמר את יופייה כמות שהוא. חשדתי שטביעתו האדומה של כדור טניס על לֶחייהּ תכאיב לה יותר מאובדן כל הנקודות שבעולם. אבל החושך דחק בה, והיא חבטה חזק יותר, עד שלבסוף היה נדמה שסימפּ רצה על קרסוליה. כשהכול נגמר, סימפּ סירבה להצעתי להקפיץ אותה הביתה וציינה בנעימת דיבור ששאלה מאיזה סרט ישן של קת'רין הפבורן שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה; אחוזתה שכנה כנראה ממש מעבר לחלקת הקוצים הקרובה ביותר. לא מצאתי חן בעיניה והיא לא בעיני, אך הדבר הטריד אותי, אני בטוח, יותר מאשר אותה.
3 Simp: בעגה — טיפשה.
"מי זאת?"
"לורה סימפסון סטולוביץ'."
"למה את לא קוראת לה סטוֹלוֹ?" שאלתי.
"סימפּ הוא השם שלה מ'בֵּנינגטון'. המטומטמת."
"שם את לומדת?" שאלתי.
היא עמדה והפשילה את חולצתה כלפי מעלה על עורה כדי לייבש את הזיעה. "לא. אני לומדת בבוסטון."
שנאתי אותה על תשובתה. כל אימת שמישהו שואל אותי איפה למדתי אני אומר חד וחלק: במכללות של אוניברסיטת "ראטגֶרס" בניוארק. אני אולי אומר את זה בשמץ להט רב מדי, מהר מדי, בשחצנות רבה מדי, אבל אני אומר את זה. ברנדה הזכירה לי לרגע קט את הבניזונות הקטנים חרומי־האף ממוֹנטקלֵייר שבאים לספרייה בזמן החופשות, וכאשר אני מחתים את ספריהם, הם עומדים ומושכים בצעיפיהם הענקיים עד שאלה משתלשלים ומגיעים לקרסוליהם, ומפריחים כל העת רמזים על "בוסטון" ו"ניו הייבן".
"אוניברסיטת בוסטון?" שאלתי והסטתי את מבטי אל העצים.
"'רֶדקליף'."
עדיין עמדנו במגרש, תחומים בקווים לבנים מכל עבר. גחליליות ציירו שמיניות באוויר שריחו קוצני סביב השיחים מאחורי המגרש ואחר כך, כשהלילה ירד פתאום לגמרי, העלים על העצים הזדהרו רגע, כאילו זה עתה ירד עליהם גשם. ברנדה ירדה מהמגרש, ואני מעט מאחוריה. עכשיו כבר התרגלתי לחושך, ומשחדלה להיות קול בלבד ושבה והפכה לדמות, התפוגג חלק מכעסי בעקבות הערתה על "בוסטון" והנחתי לעצמי להתפעל ממנה. ידיה לא משכו באזור הישבן, אך צורתו נגלתה בכל זאת, למרות היותו מכוסה, תחת מכנסי הברמודה הצמודים בצבע חאקי שלבשה. היו לה שני משולשים רטובים על גב חולצת הפולו הלבנה זעירת הצווארון, בדיוק במקום שבו היו כנפיה נמצאות אילו היה לה זוג. היא לבשה, להשלמת התמונה, חגורת טרטן וגרביים לבנים, ונעלה נעלי טניס לבנות.
תוך כדי הליכה היא רכסה את כיסוי המחבט שלה.
"את לחוצה לחזור הביתה?" אמרתי.
"לא."
"בואי נשב כאן. נעים פה."
"בסדר."
התיישבנו על מדרון של דשא שהיה משופע דיו כדי שנוכל להישען לאחור בלי להישען ממש; לפי הזווית נראינו כאילו אנחנו מתכוננים לצפות באיזה מאורע שמימי, הטבלתו של כוכב חדש, ניפוחו לגודל מלא של ירח תפוח־למחצה. ברנדה רכסה ופתחה את רוכסן הכיסוי בזמן שדיברה; זאת היתה הפעם הראשונה שהפגינה עצבנות; עצבנותה עוררה מחדש את שלי, וכך היינו מוכנים עכשיו למה שבאורח פלא היה נדמה שאולי נצליח להסתדר בלעדיו: פגישה.
"איך נראית הבת דודה שלך דוריס?" היא שאלה.
"היא שחרחורת —"
"היא —"
"לא," אמרתי. "יש לה נמשים ושיער שחור והיא גבוהה מאוד."
"איפה היא לומדת?"
"בנוֹרת'המפטון."
היא לא ענתה, ואני לא יודע באיזו מידה הבינה את כוונתי.
"נראה לי שאני לא מכירה אותה," היא אמרה כעבור רגע. "היא חברה חדשה שם?"
"אני חושב שכן. הם עברו לליווינגסטון רק לפני שנתיים."
"אה."
לא הופיע שום כוכב חדש, לפחות לא במהלך חמש הדקות הבאות.
"זכרת אותי מזה שהחזקתי לך את המשקפיים?" אמרתי.
"עכשיו אני זוכרת," היא אמרה. "גם אתה גר בליווינגסטון?"
"לא. בניוארק."
"כשהייתי תינוקת גרנו בניוארק," היא ניסתה.
"את רוצה לחזור הביתה?" הייתי נרגז פתאום.
"לא. אבל בוא נלך קצת."
ברנדה בעטה באבן והלכה צעד אחד לפני.
"למה את עולה לרשת רק אחרי שמחשיך?" אמרתי.
היא הסתובבה אלי וחייכה. "שמת לב? סימפּ הטיפשה לא שמה לב לזה."
"אז למה?"
"אני לא אוהבת להיות קרובה מדי, אלא אם כן אני בטוחה שהיא לא תחזיר את הכדור."
"למה?"
"בגלל האף שלי."
"מה?"
"אני פוחדת על האף. יישרתי אותו."
"מה?"
"עשיתי ניתוח אף."
"מה היה לא בסדר בו?"
"הוא היה גבנוני."
"מאוד?"
"לא," היא אמרה. "הייתי יפה. עכשיו אני יפה יותר. אחי עושה ניתוח בסתיו."
"הוא רוצה להיות יפה יותר?"
היא לא ענתה ושבה לצעוד לפני.
"אני לא מתכוון ללעוג. אני שואל למה הוא עושה את זה?"
"כי הוא רוצה... אלא אם כן הוא יהיה מורה להתעמלות... אבל הוא לא יהיה," היא אמרה. "כולנו דומים לאבא שלי."
"גם הוא עושה ניתוח?"
"למה אתה מגעיל כל כך?"
"אני לא. אני מצטער." השאלה הבאה שלי נבעה מתוך רצון להפגין עניין ועל ידי כך לשוב ולשוות לי אדיבות; היא לא כל כך יצאה כמו שציפיתי — אמרתי אותה בקול רם מדי. "כמה זה עולה?"
ברנדה חיכתה רגע אבל אחר כך ענתה. "אלף דולר. אלא אם כן אתה הולך לְקצב."
"תני לי לראות אם קיבלת את מלוא התמורה על הכסף."
היא הסתובבה שוב; היא עמדה ליד ספסל והניחה עליו את המחבט. "אם אני ארשה לך לנשק אותי תפסיק להיות מגעיל?"
נאלצנו להתקדם בערך שני צעדים יותר מדי כדי שההיצמדות לא תהיה מגושמת, אבל צייתנו לדחף והתנשקנו. חשתי בידה על עורפי ולכן משכתי אותה אלי, אולי באלימות רבה מדי, והחלקתי את ידַי שלי על צדי גופה ומסביב אל גבה. חשתי בכתמים הרטובים על שִכמותיה, ומתחת להם, אני בטוח בזה, ברפרוף רפה, כאילו רחש דבר־מה בתוך שדיה, רחוק ועמוק עד כדי כך שהיה ביכולתו להיוודע מבעד לחולצתה. זה היה כמו רפרוף כנפיים, כנפיים זעירות שאינן גדולות משדיה. קוטנן של הכנפיים לא הטריד אותי — לא יהיה צורך בעַיט כדי לשאת אותי במעלה אותם חמישים המטרים העלובים שבזכותם לילות הקיץ בשוֹרט הילז כל כך הרבה יותר קרירים משהם בניוארק.
2
למחרת שוב החזקתי את משקפיה של ברנדה, הפעם לא כמשרת רגעי, אלא כאורח לאחר הצהריים; או אולי כשניהם, וגם בזה היה שיפור. היא לבשה בגד ים שלם בצבע שחור והתהלכה יחפה, ובין כל הנשים האחרות, על עקביהן הקובניים ושדיהן הנתמכים מלמטה, הטבעות הגדולות כמפרקי אצבעות וכובעי הקש שהזכירו צלחות פיצה עצומות עשויות נצרים ונקנו, כפי ששמעתי אישה אחת שזופה מאוד אומרת בקולה הצורמני, "משווארצע קטן וחמוד כשעגַנו בברבדוס," ברנדה נראתה ביניהן פשוטה בטוב טעם, כמו חלום של מַלח על עלמה פולינזית, אם גם כזו שמרכיבה משקפי שמש אופטיים ונושאת את שם המשפחה פטימקין. היא הביאה עמה שכשוך מים קטן בשעה שחתרה בחזרה לשפת הברֵכה, וכשהגיע לשפתה שלחה את ידיה למעלה ואחזה בקרסולַי, בלפיתה חזקה ורטובה.
"בוא תיכנס," היא אמרה כלפי מעלה, מצמצמת את עיניה. "נשחק."
"המשקפיים שלך," אמרתי.
"אחח תשבור אותם וזהו. אני שונאת אותם."
"למה לא תנתחי את העיניים?"
"שוב אתה מתחיל."
"סליחה," אמרתי. "אני אתן אותם לדוריס."
דוריס, בהפתעת הקיץ, הצליחה לצלוח את פרֵדת הנסיך אנדריי מאשתו, ועכשיו ישבה והירהרה, כפי שהתברר, לא בגורלה הבודד של הנסיכה ליזה המסכנה, אלא בעור שלא מזמן גילתה שהחל להתקלף מכתפיה.
"את מוכנה לשמור על המשקפיים של ברנדה?" אמרתי.
"כן." היא ניערה קשקשים קטנים של בשר שקוף אל האוויר. "לעזאזל."
הושטתי לה את המשקפיים.
"אוי בחייך," היא אמרה, "אני לא מתכוונת להחזיק אותם. תניח אותם. אני לא העבד שלה."
"את קוץ בתחת, דוריס, את יודעת את זה?" כשישבה שם היא הזכירה במקצת את לורה סימפסון סטולוביץ', שלאמיתו של דבר התהלכה לה היכן שהוא מעברה הרחוק של הברֵכה, והתחמקה מברנדה וממני בגלל (כך רציתי לחשוב) התבוסה שהנחילה לה ברנדה לילה קודם; או שמא (לא רציתי לחשוב) בגלל המוזרות של נוכחותי. על כל פנים, דוריס נאלצה לשאת בנטל האשמה שלי את סימפּ ואותה גם יחד.
"תודה רבה," היא אמרה. "אחרי שהזמנתי אותך לבלות את היום פה."
"זה היה אתמול."
"ובשנה שעברה?"
"נכון, גם בשנה שעברה אמא שלך אמרה לך — תזמיני את הבן של אסתר כדי שכשהוא יכתוב להורים שלו הם לא יתלוננו שאנחנו לא דואגים לו. כל קיץ אני מקבל את היום שלי."
"היית צריך לנסוע איתם. זאת לא אשמתנו. אנחנו לא האפוטרופוסים שלך," וכשאמרה את הדברים היה לי ברור שזה משהו ששמעה בבית, או קיבלה במכתב בדואר של יום ב', אחרי שחזרה לנורת'המפטון מסטוֹאוּ, או מדארטמות', או אולי מאותו סוף שבוע שבו התקלחה עם החבר שלה במעונות לוֹאֶל.
"תגידי לאבא שלך שלא ידאג. דוד אהרון, החברֶמן. אני אסתדר בעצמי," ורצתי בחזרה לברֵכה, רצתי וזינקתי פנימה, למעשה, עליתי כמו דולפין ליד ברנדה, והחלקתי על רגליה ברגלַי.
"מה שלום דוריס?" היא אמרה.
"מתקלפת," אמרתי. "היא הולכת לעשות ניתוח עור."
"די עם זה," היא אמרה וצללה למטה מתחתינו עד שהרגשתי אותה לוחצת את ידיה אל כפות רגלי מלמטה. נסוגותי וצללתי גם אני, ואז, על הקרקעית, לא יותר מחמישה־עשר סנטימטרים מעל הקווים השחורים המרצדים שחילקו את הברֵכה למסלולי תחרויות, ביעבענו נשיקה זה לשפתיו של זה. היא חייכה שם, אלי, למטה על קרקעית ברֵכת השחייה של קאנטרי קלאב "גרין ליין". הרחק מעלינו התנודדו רגליים במים וזוג סנפירים חלף ירקרקוֹת על פנינו; בת דודי דוריס היתה יכולה להתקלף לדעת מבחינתי, דודתי גלאדיס לקיים עשרים האבסות מדי ערב, אבי ואמי לצלות את האסתמה שלהם עד תום בכבשני אריזונה, עריקים תפרנים שכמותם — לא עִניין אותי כלום מלבד ברנדה. התקרבתי למשוך אותה אלי בדיוק כשהתחילה לרפרף כלפי מעלה; ידי נתפסה בחזית בגד הים שלה והבד נמשך וניתק ממנה. שדיה שחו לעברי כשני דגים ורודי־אף והיא נתנה לי להחזיק אותם. ואז, כעבור רגע, היתה זאת השמש שנישקה את שנינו, ויצאנו מהמים, שמחים זה בזה מכדי לחייך. ברנדה ניערה את הרטיבות משערה על פנַי ועם הטיפות שנגעו בי הרגשתי שהבטיחה לי דבר־מה בנוגע לקיץ, ואף, כך קיוויתי, מעבר לו.
"את רוצה את משקפי השמש שלך?"
"אתה קרוב מספיק כדי שאראה אותך," היא אמרה. היינו תחת שמשייה כחולה גדולה, זה לצד זו על שני שֶז־לונגים, שכיסויי הפלסטיק שלהם רחשו כנגד בגדי הים שלנו ובשרנו; סובבתי את ראשי להביט בברנדה והרחתי את אותו ניחוח קל ונעים של שרֵפה בעור הכתפיים שלי. שבתי ופניתי למעלה אל השמש, כמותה, ובזמן שדיברנו, והאוויר הלך והתחמם והבהיק, הצבעים השתברו תחת עפעפי הסגורים.
"הכול קורה מהר מאוד," היא אמרה.
"לא קרה שום דבר," אמרתי חרש.
"לא. אני משערת שלא. אבל יש לי מין תחושה כאילו כן."
"בשמונה־עשרה שעות?"
"כן. אני מרגישה... מחוּזרת," היא אמרה כעבור רגע.
"אַת הזמנת אותי, ברנדה."
"למה אתה תמיד נשמע קצת מגעיל כלפי?"
"נשמעתי מגעיל? זה בלי כוונה. באמת."
"ככה אתה נשמע! אַת הזמנת אותי, ברנדה. אז מה?" היא אמרה. "לא לזה התכוונתי בכלל."
"אני מצטער."
"תפסיק להתנצל. זה כל כך אוטומטי, אתה בכלל לא מתכוון לזה."
"עכשיו את מגעילה כלפי," אמרתי.
"לא. רק מציינת עובדות. בוא לא נתווכח. אתה מוצא חן בעיני." היא סובבה את ראשה ונראתה כאילו גם היא משתהה רגע להריח את הקיץ על בשרה שלה. "אני אוהבת את איך שאתה נראה." היא הצילה אותי ממבוכה באותה נימה עובדתית שלה.
"למה?" אמרתי.
"מאיפה הכתפיים הנהדרות האלה? אתה משחק משהו?"
"לא," אמרתי. "גדלתי והן גדלו איתי."
"אני אוהבת את הגוף שלך. הוא נהדר."
"אני שמח," אמרתי.
"אתה אוהב את שלי, נכון?"
"לא," אמרתי.
"אז הוא מנוּע ממך," היא אמרה.
החלקתי את שערה על אוזנה בגב ידי ואחר כך שתקנו קצת.
"ברנדה," אמרתי, "לא שאלת אותי שום דבר לגבַי."
"איך אתה מרגיש? אתה רוצה שאשאל אותך איך אתה מרגיש?"
"כן," אמרתי, משלים עם הדלת האחורית שפתחה בפני, אך כנראה לא מאותן הסיבות שהציעה אותה.
"אז איך אתה מרגיש?"
"אני רוצה לשחות."
"בסדר," היא אמרה.
בילינו את שארית אחר הצהריים במים. שמונה קווים ארוכים היו מצוירים לאורכה של הברֵכה ועד סוף היום נדמה לי שחנינו קצת בכל מסלול, קרוב מספיק לפסים השחורים כדי להושיט יד ולגעת בהם. מפעם לפעם חזרנו לכיסאות ודיקלמנו דיתֵרַמבּים מהוססים, שנונים, מתוחים ונעימים באשר לרגשותינו הראשוניים זה כלפי זה. למעשה לא היו לנו הרגשות שאמרנו שיש לנו עד שדיברנו אותם — לי לפחות לא היו; להביע אותם במילים היה להמציא אותם ולתבוע עליהם בעלות. טרפנו את זרוּתנו וחדשוּתנו לכדי קציפה שהזכירה אהבה, ולא העזנו לשחק בה זמן ארוך מדי, לדבר עליה יותר מדי, שמא תיפול ותתמסמס. לכן עברנו שוב ושוב בין כיסאות למים, בין דיבור לשתיקה, ובהתחשב בעצבנותי הבלתי מעורערת לצד ברנדה, ובחומות האגו הגבוהות שהתנשאו, על תומכותיהן, בינה ובין היכרותה את עצמה, הסתדרנו לא רע.
בשעה ארבע בערך, על קרקעית הברֵכה, ברנדה ניתקה ממני פתאום ומיהרה לעלות לפני המים. מיהרתי לעלות אחריה.
"מה קרה?" שאלתי.
תחילה היא הסיטה את השיער ממצחה בתנועה מהירה. אחר כך הצביעה בידה אל עבר בסיס הברֵכה. "אחי," היא אמרה, והשתעלה מעט מים שרחשו משוחררים בתוכה.
ופתאום, כפרוטאוּס קצוץ־שיער שעלה מן הים, הגיח רון פטימקין מתוך המעמקים ששכַנו בהם זה עתה והתייצב בפנינו במלוא ענקיותו.
"הֵי, ברֶן," הוא אמר ודחף כף יד שטוחה אל תוך המים ששיגרה הוריקן קטן לעבר ברנדה ולעברי.
"מה כל כך משמח אותך?" היא אמרה.
"היאנקיז לקחו את השני."
"אז מיקי מנטל בא לארוחת ערב?" היא אמרה. "כשהיאנקיז מנצחים," היא אמרה לי, דשה במים בקלות רבה כל כך שהיה נדמה שהכלור הופך לשיש מתחתיה, "אנחנו עורכים מקום נוסף למיקי מנטל."
"רוצה להתחרות?" שאל רון.
"לא, רונלד. לך תתחרה לבד."
איש לא אמר מילה לגבי. דשתי במים בצנעה רבה ככל יכולתי, כדרך שצד שלישי, שטרם הוצג, עומד בצד ולא אומר דבר, בהמתנה לגינונים. אבל הייתי עייף, מכל פעילות אחר הצהריים, וייחלתי מאוד לכך שהאח והאחות לא ימשיכו להקניט זה את זה ולשוחח עוד זמן רב. למזלי הרב ברנדה הציגה אותי. "רונלד, זה ניל קלוגמן. זה אחי, רונלד פטימקין."
מכל הדברים בעולם שם בחמישה מטרים של מים, רון הושיט את ידו ללחיצה. החזרתי לו לחיצה, לא בדיוק באופן המונומנטלי שציפה לו כמדומה; סנטרי החליק מעט אל תוך המים ובבת אחת הייתי מותש.
"רוצה להתחרות?" שאל אותי רון ברוח טובה.
"קדימה, ניל, תתחרה איתו. אני רוצה להתקשר הביתה ולהגיד שאתה בא לארוחת ערב."
"באמת? אני צריך להתקשר לדודה שלי. לא אמרת כלום. הבגדים שלי —"
"אנחנו סועדים אוֹ־נָטוּרֶל."
"מה?" אמר רונלד.
"תשחה, מותק," אמרה לו ברנדה וכאב לי קצת כשנשקה לו על פניו.
ביקשתי להשתחרר מהתחרות, בתואנה שגם אני צריך להתקשר, וברגע שעליתי לשפת הברֵכה המצופה באריחים כחולים, הבטתי לאחור וראיתי את רון חותר לכל אורכה בתנועות חלקות, כבירות. היתה תחושה שאחרי שישחה את הברֵכה לכל אורכה חצי תריסר פעמים ירכוש לעצמו את הזכות לשתות את תכולתה; תיארתי לעצמי שבדומה לדודי מקס, הוא ניחן בצמא אדיר ובשלפוחית עצומה.
לדודה גלאדיס לא הוקל כמדומה כשאמרתי לה שתצטרך להכין רק שלוש ארוחות אותו ערב. "כֶּסֶף־שְמֶסף" הוא כל מה שאמרה לי בטלפון.
לא אכלנו במטבח; תחת זאת ישבנו שִשתנו — ברנדה, אני, רון, מר וגברת פטימקין, ואחותה הקטנה של ברנדה, ג'ולי — לשולחן בפינת האוכל, והעוזרת, קַרלוֹטה, כושית בעלת פנֵי נבאחוֹ שהיו לה חורים קטנים באוזניים אבל לא עגילים, הגישה את הארוחה. הושיבו אותי ליד ברנדה, שהיתה לבושה במה שהיה עבורה אוֹ־נָטוּרֶל: מכנסי ברמודה, מהסוג הצמוד, חולצת פולו לבנה, נעלי טניס וגרביים לבנים. מולי ישבה ג'ולי, בת עשר, עגולת פנים, פיקחית, שלפני ארוחת הערב, בשעה ששאר הילדות ברחוב שיחקו בחמש אבנים ועם בנים וזו עם זו, גילגלה כדורי גולף עם אבא שלה בדשא מאחור. מר פטימקין הזכיר לי את אבא שלי, מלבד זאת שכשדיבר לא עטף כל תנועה בחרחור. הוא היה גבוה, חזק, עילג דקדוקית ואכלן חסר מעצורים. כשהסתער על הסלט — לאחר שהטביע אותו ברוטב ויניגרט מבקבוק — תפחו הוורידים תחת עורה העבה של אמת ידו. הוא אכל שלוש מנות סלט, רון אכל ארבע, ברנדה וג'ולי שתיים, ורק גברת פטימקין ואני אכלנו מנה כל אחד. גברת פטימקין לא מצאה חן בעיני, אך אין ספק שהיתה המרשימה מכולנו מסביב לשולחן. היא היתה מנומסת להחריד כלפי, ובעיניה הסגולות, בשערה השחור ובגזרתה הגדולה, המשכנעת, עוררה בי תחושה של איזו יפהפייה שבויה, איזו נסיכה פראית, שאולפה והועמדה לשרת את בת המלך — הלוא היא ברנדה.
בחוץ, מבעד לחלון הגדול, יכולתי לראות את המדשאה האחורית על צמד עצי האלון שבה. אני אומר אלונים, אבל באופן ציורי אפשר לכנות אותם עצים נושאי אבזרי־ספורט. מתחת לענפיהם, כמו פירות שנשרו מבדיהם, נחו שני ברזלים, כדור גולף, פחית כדורי טניס, מחבט בייסבול, כדורסל, כפפת שחקן בסיס ראשון, ומה שנראה כמו שוט רכיבה. הלאה משם, סמוך לשיחים שתחמו את החצר של פטימקין ולפני מגרש הכדורסל הקטן, שמיכה אדומה מרובעת, שהאות "O" רקומה באמצעיתה בלבן, נראתה כאילו היא בוערת על רקע הדשא הירוק. מן הסתם נשבה בחוץ רוח קלה, כי הרשת על הסל זזה; בפנים אכלנו בקרירותו הקבועה של אוויר תוצרת וֶסטינגהאוס. זה היה תענוג, מלבד זאת שבעודי אוכל בקרב הבּרוֹבּדינגנאגים האלה, הרגשתי לפרק זמן לא קצר כאילו קצצו עשרה סנטימטרים מכתפי, שבעה סנטימטרים מגובהי, ולא עוד אלא שמישהו הסיר את צלעותי וחזי שקע בהכנעה כלפי גבי.
לא התנהלה שיחה של ממש בזמן הארוחה; האכילה היתה כבדה, שיטתית ורצינית, ואפשר בהחלט להביא את כל מה שנאמר בנשימה אחת, במקום לציין את המשפטים, שאבדו בהעברתו של אוכל, את המילים שלועלעו בפיות מלאים, ואת התחביר שנקצץ ונשכח תוך כדי הערָמָה, הרקה וזלילה.
אל רון: מתי הארִיֶיט מתקשרת?
רון: בחמש.
ג'ולי: כבר היה חמש.
רון: חמש אצלם.
ג'ולי: איך זה שמוקדם יותר במילווקי? אם היית טס הלוך ושוב כל היום, לא היית מזדקן אף פעם.
ברנדה: נכון מאוד, חמודה.
גב' פ': לשם מה את מלעיטה את הילדה במידע מוטעה? בשביל זה היא הולכת לבית ספר?
ברנדה: אני לא יודעת בשביל מה היא הולכת לבית ספר.
מר פ' (בחיבה): סטודנטית.
רון: איפה קרלוטה? קרלוטה!
גב' פ': קרלוטה, תני לרונלד עוד.
קרלוטה (קוראת): עוד מה?
רון: הכול.
מר פ': גם לי.
גב' פ': יצטרכו לגלגל אותך על מגרש הגולף.
מר פ': (מפשיל את חולצתו וטופח על כרסו השחורה, העגלגלה): על מה את מדברת? תראי את זה!
רון (מושך את חולצת הטי שלו בחוזקה כלפי מעלה): תראי את זה!
ברנדה (אלַי): תרצה לחשוף את הבטן?
אני (נער המקהלה שוב): לא.
גב' פ': בדיוק כך, ניל.
אני: כן, תודה.
קרלוטה (מעבר לכתפי, כרוח לא קרואה): אתה רוצה עוד?
אני: לא.
מר פ': הוא אוכל כמו ציפור.
ג'ולי: יש ציפורים שאוכלות הרבה.
ברנדה: איזה?
גב' פ': בואו לא נדבר על חיות ליד השולחן. ברנדה, למה את מעודדת אותה?
רון: איפה קרלוטה, אני משחק הערב.
מר פ': תחבוש את המפרק, אל תשכח.
גב' פ': איפה אתה גר, ביל?
ברנדה: ניל.
גב' פ': לא אמרתי ניל?
ג'ולי: אמרת 'איפה אתה גר, ביל?'.
גב' פ': כנראה חשבתי על משהו אחר.
רון: אני שונא תחבושת. איך לעזאזל אני אמור לשחק עם תחבושת?
ג'ולי: אל תקלל.
גב' פ': נכון מאוד.
מר פ': מה הממוצע של מנטל עכשיו?
ג'ולי: שלוש שתיים שמונה.
רון: שלוש שתיים חמש.
ג'ולי: שמונה!
רון: חמש, סתומה! הוא חבט שלוש מארבע במשחק השני.
ג'ולי: ארבע מארבע.
רון: זאת היתה שגיאה, מינוֹסוֹ היה אמור לפסול.
ג'ולי: לא לדעתי.
ברנדה (אלַי): רואה?
גב' פ': רואה מה?
ברנדה: דיברתי עם ביל.
ג'ולי: ניל.
מר פ': תשתקו ותאכלו.
גב' פ': קצת פחות דיבורים, גברתי הצעירה.
ג'ולי: לא אמרתי כלום!
ברנדה: היא דיברה אלי, חמודה.
מר פ': מי זאת היא? ככה את קוראת לאמא שלך? מה יש לקינוח?
הטלפון מצלצל, ואף על פי שאנחנו ממתינים לקינוח, נראה שהארוחה הגיעה לסופה הרשמי, שכן רון פורץ בריצה לחדרו, ג'ולי צועקת "הארייט!" ומר פטימקין אינו מצליח להחניק גיהוק עד תום, אבל הכישלון אף יותר מן הניסיון הוא שמחבב אותו עלי. גברת פטימקין מורה לקרלוטה לא לערבב שוב את הסכו"ם החלבי והסכו"ם הבשרי, וקרלוטה אוכלת אפרסק בעודה מקשיבה; מתחת לשולחן אני חש באצבעותיה של ברנדה מדגדגות לי את השוֹק. אני מלא.
ישבנו תחת הגדול שבעצי האלון ובמגרש הכדורסל מר פטימקין שיחק חמש־שתיים4 עם ג'ולי. בחניה הריץ רון את מנוע הפולקסוואגן. "אולי מישהו מוכן להזיז את הקרייזלר מאחורי?" הוא קרא בכעס. "גם ככה אני מאחר."
4 לפי העיקרון של חמש־שלוש־אחת במקומותינו, אלא שכל תור כולל שתי זריקות בלבד.
"סליחה," אמרה ברנדה וקמה.
"נדמה לי שאני מאחורי הקרייזלר," אמרתי.
"אז בוא," היא אמרה.
הזזנו את המכוניות לאחור כדי שרון יוכל למהר למשחק שלו. אחר כך החנינו אותן מחדש וחזרנו לצפות במר פטימקין וג'ולי.
"אני אוהב את אחותך," אמרתי.
"גם אני," היא אמרה. "מעניין איך היא תצא."
"כמוך," אמרתי.
"אני לא יודעת," היא אמרה. "בטח טוב יותר." ואחר כך הוסיפה, "או שאולי רע יותר. מי יודע? אבא שלי נחמד אליה, אבל אני נותנת לה עוד שלוש שנים עם אמא שלי... ביל," היא אמרה מהורהרת.
"זה לא הפריע לי," אמרתי. "היא יפה מאוד, אמא שלך."
"אני בכלל לא מסוגלת לחשוב עליה כעל אמא שלי. היא שונאת אותי. בנות אחרות, כשהן אורזות בספטמבר, לפחות האימהות שלהן עוזרות להן. לא שלי. היא תחדד עפרונות לקלמר של ג'ולי בזמן שאני אסחב את הארגז שלי במעלה המדרגות. וכל כך ברור למה. זה ממש מקרה בוחן."
"למה?"
"היא מקנאה. זה כל כך נדוש שאני מתביישת להגיד את זה. אתה יודע שלאמא שלי היתה חבטת גב היד הכי טובה בניו ג'רזי? באמת, היא היתה שחקנית הטניס הכי טובה במדינה, לא רק מבין הנשים, גם מבין הגברים. אתה צריך לראות תמונות שלה כשהיתה ילדה. היתה לה חזות בריאה כל כך. אבל לא שמנמונת או שום דבר. היא היתה מלאת רגש, בחיי. אני אוהבת אותה בתמונות האלה. לפעמים אני אומרת לה כמה התמונות יפות. אפילו ביקשתי להגדיל אחת מהן כדי שאוכל לקחת אותה איתי ללימודים. 'גברתי הצעירה, יש לנו דברים אחרים לעשות עם הכסף במקום לבזבז אותו על תמונות ישנות.' כסף! אבא שלי טובע בכסף, אבל אתה צריך לשמוע אותה בכל פעם שאני קונה מעיל. 'גברתי הצעירה, את לא מוכרחה ללכת ל"בוֹנוויט", הבדים אצל אורבך הכי חזקים.' מי רוצה בד חזק! בסוף אני משיגה את מה שאני רוצה, אבל לא לפני שהיא מצליחה לעצבן אותי. כסף הוא כזה בזבוז בשבילה. היא אפילו לא יודעת ליהנות ממנו. היא עדיין חושבת שאנחנו גרים בניוארק."
"אבל את משיגה את מה שאת רוצה," אמרתי.
"כן. הוא," והיא הצביעה על מר פטימקין שבדיוק צלף את הזריקה השלישית ברציפות שלו מקו העונשין למורת רוחה הברורה של ג'ולי, שרקעה באדמה חזק כל כך שהעלתה סופת אבק קטנה סביב רגליה הצעירות המושלמות.
"הוא לא חכם במיוחד אבל לפחות הוא מתוק. הוא לא מתייחס לאחי כמו שהוא מתייחס אלי. תודה לאל. אוף, נמאס לי לדבר עליהם. מאז השנה הראשונה שלי באוניברסיטה נראה לי שכל שיחה שלי תמיד מגיעה בסוף אל ההורים שלי ולכמה זה נורא. זה אוניברסלי. הצרה היחידה היא שהם לא יודעים את זה."
לפי האופן שבו צחקו ג'ולי ומר פטימקין במגרש עכשיו, לא היתה בנמצא בעיה שעשויה להצטייר כאוניברסלית פחות; אבל בעיני ברנדה כמובן היא היתה אוניברסלית, אפילו קוסמית — היא הפכה כל סוודר קשמיר לקרב עם אמה, וחייה, שנסבו במידה רבה, לא היה לי ספק בכך, על קנייה מסיבית של אריגים רכים מאוד למגע, לבשו אופי של מלחמת מאה השנים...
לא התכוונתי להרשות לעצמי מחשבות בוגדניות כל כך, להתייצב כך לצדה של גברת פטימקין בעודי יושב ליד ברנדה, אבל לא הצלחתי לסלק ממוח הפיל שלי את אותה הערת היא־עדיין־חושבת־שאנחנו־גרים־בניוארק. עם זאת, לא אמרתי דבר, מחשש שמא נימת הדיבור שלי תנפץ את השלווה והקִרבה שלאחר הארוחה. היה פשוט כל כך לשמור על קִרבה כשהמים הולמים בכל נקבוביותינו וחותמים אותן, ולאחר מכן, כשהשמש מחממת אותן ומסממת את חושינו, אבל עכשיו, בצֵל ולעיני כול, בהיותנו קרירים ולבושים במגרש הביתי שלה, לא רציתי לומר אף מילה שתקרע את המעטה ותחשוף את אותו רגש נתעב שחשתי כלפיה כל הזמן, והוא צדה הנסתר של האהבה. לא תמיד יישאר הצד הנסתר — אבל אני מקדים את המאוחר.
ג'ולי הקטנה הסתערה עלינו פתאום. "רוצה לשחק?" היא אמרה לי. "אבא עייף."
"בוא בוא," קרא מר פטימקין. "תסיים במקומי."
היססתי — לא החזקתי כדורסל מאז התיכון — אבל ג'ולי משכה בידי, וברנדה אמרה, "לך שחק."
מר פטימקין זרק אלי את הכדור בזמן שלא הסתכלתי והוא ניתז מהחזה שלי והשאיר כתם אבק עגול, כמו צִלו של ירח, על החולצה שלי. צחקתי, בטירוף.
"אתה יודע לתפוס?" אמרה ג'ולי.
בדומה לאחותה, נראה שניחנה בכישרון מיוחד לשאול שאלות מעשיות מרתיחות.
"כן."
"תורך," היא אמרה. "אבא בפיגור שלושים ותשע ארבעים ושבע. משחקים עד מאתיים."
להרף עין, בזמן שהצבתי את בהונותי בשקע הקטן שנחרץ עם השנים לכדי קו העונשין, פקד אותי אחד מאותם חלומות רגעיים בהקיץ שטורדים אותי מעת לעת, ומעלים, כך חברי מספרים לי, קטרקטים קטלניים בעינַי: השמש שקעה זה מכבר, הצרצרים באו והלכו, העלים השחירו, וג'ולי ואני עוד עמדנו לבדנו בדשא, וזרקנו את הכדור לסל; "עד חמש מאות," היא קראה, וכשהגיעה לחמש מאות לפנַי היא קראה, "עכשיו אתה צריך להגיע לחמש מאות," והגעתי, והלילה התארך, והיא קראה, "עד שמונה מאות," והמשכנו לשחק ואחר כך עד אלף מאה והמשכנו לשחק והבוקר לא בא לעולם.
"זרוק," אמר מר פטימקין. "אתה אני."
דבריו התמיהו אותי, אבל זרקתי, ומובן שפיספסתי. בעזרת השם ומשב רוח קל, קלעתי את הצעד וחצי.
"יש לך ארבעים ואחת. תורי," אמרה ג'ולי.
מר פטימקין ישב על הדשא בקצה המגרש. הוא פשט את החולצה, ובגופייה לעורו, וזקנו בן היום התמים, נראה כמו נהג משאית. האף הישן של ברנדה התאים לו מאוד. היה בו גבנון, אל נכון; למעלה באזור הגשר הוא נראה כאילו דחפו לו יהלום מתומן קטן מתחת לעור. ידעתי שמר פטימקין לעולם לא יטרח לנסר את האבן מפניו, ואף על פי כן, בשמחה ובגאווה, בלי ספק, שילם כדי שמישהו יסיר את היהלום של ברנדה ויזרוק אותו לאיזו אסלת בית חולים בשדרה החמישית.
ג'ולי פיספסה את הזריקה הראשונה, ואני מודה ברטט קל ועליז שפקד את לבי.
"תני לכדור קצת סיבוב," אמר לה מר פטימקין.
"אני יכולה לזרוק שוב?" שאלה אותי ג'ולי.
"כן." בהתחשב בהנחיות האבהיות מן הקווים ובטוב הלב הממאן שלי עצמי על המגרש, לא היה כמדומה סיכוי גדול שאסגור את הפער. ורציתי מאוד, פתאום, רציתי לנצח, לרמוס את ג'ולי הקטנה. ברנדה נשענה לאחור על מרפק אחד, תחת העץ, לעסה עלֶה והביטה. ולמעלה בבית, בחלון המטבח, הבחנתי שהווילון הוסט — השמש היתה נמוכה עכשיו מכדי שתוחזר מסנוורת ממכשירי חשמל — וגברת פטימקין השקיפה בהתמדה על המשחק. ואז הופיעה קרלוטה על המדרגות האחוריות, כשהיא אוכלת אפרסק ומחזיקה פח אשפה בידה החופשית. גם היא נעצרה להביט.
שוב הגיע תורי. פיספסתי את זריקת העונשין ופניתי לג'ולי בצחוק ואמרתי, "אני יכול לזרוק שוב?"
"לא!"
כך למדתי את חוקי המשחק. לאורך השנים לימד מר פטימקין את בנותיו שזכותן לבקש זריקות חופשיות; הוא היה יכול להרשות לעצמו. אולם נוכח העיניים הזרות שנעצה בי שורט הילז, גבירות, משרתות ומפרנסים, הרגשתי משום־מה שאני איני יכול להרשות לעצמי. אבל הייתי מוכרח והרשיתי.
"תודה רבה, ניל," אמרה ג'ולי כשהמשחק נגמר — ב־100 — והגיעו הצרצרים.
"בבקשה."
מתחת לעצים, ברנדה חייכה. "נתת לה לנצח?"
"אני חושב," אמרתי. "אני לא בטוח."
משהו בקולי הניע את ברנדה לומר, בנימה מנחמת, "אפילו רון נותן לה לנצח."
"הכול טוב ויפה בשביל ג'ולי," אמרתי.
3
למחרת בבוקר מצאתי חניה ברחוב וושינגטון ממש מול הספרייה. מאחר שהקדמתי בעשרים דקות החלטתי לטייל בפארק במקום לחצות את הכביש לעבודה; לא הייתי להוט במיוחד להצטרף לעמיתי, שידעתי שוודאי ילגמו קפה מוקדם של בוקר בחדר הכריכה, כשהם עדיין מדיפים את ריח כל האורנג'דה ששתו במהלך סוף השבוע באַסבֵּרי פארק. ישבתי על ספסל והשקפתי לעבר רחוב בּרוֹד ותנועת הבוקר. רכבות הפרוורים של לאקאוואנָה הרעימו במרחק כמה גושי בניינים מצפון ויכולתי לשמוע אותם, חשבתי לעצמי — את הקרונות הירוקים שטופי השמש, ישנים ונקיים, שחלונותיהם נפתחים עד הסוף. בבקרים שהייתי צריך להרוג בהם זמן לפני העבודה, נהגתי לפעמים ללכת אל המסילות ולהביט בחלונות הפתוחים מתגלגלים פנימה, כשעל אדניהם מרפקים הנתונים בחליפות טרופיות ושפתם של תיקי מסמכים, רכושם של אנשי עסקים שהגיעו העירה ממֵייפּלווּד, מהאוֹרֶנגֶ'ס ומהפרוורים שמעבר להם.
הפארק, הגובל ברחוב וושינגטון ממערב ובבּרוֹד ממזרח, היה ריק ומוצל ועמד בו ריח של לילה, עצים ופסולת כלבים; והיה גם הד קלוש של ריח לח, עדות לכך שרכב הטֵאוּט, אותו קרנף עצום, כבר עבר במקום, והרטיב וטיאטא את רחובות מרכז העיר. בהמשך רחוב וושינגטון, מאחורי, ניצב לו מוזיאון ניוארק — יכולתי לראותו בלי להביט אפילו; שני אגרטלים אוריינטליים בחזית כמרקקות לראג'ה, ובסמוך האגף הקטן שנסענו אליו באוטובוסים מיוחדים כשלמדנו בבית הספר. האגף היה בניין לבֵנים, ישן ומכוסה מטפסים, ותמיד הזכיר לי את הקשר של ניו ג'רזי עם ראשית המדינה, עם ג'ורג' וושינגטון, שאימן את צבאו העשוי טלאים־טלאים — לוחית ברונזה קטנה יִידעה אותנו, הילדים — בעצם הפארק שבו ישבתי עכשיו. בקצהו הרחוק של הפארק, מעבר למוזיאון, ניצב מבנה הבנק שבו למדתי בהיותי סטודנט. שנים אחדות קודם לכן הוסב המבנה לשמש שלוחה של אוניברסיטת ראטגֶרס; למעשה, במה ששימש בעבר חדר ההמתנה של נשיא הבנק למדתי קורס שנקרא "סוגיות מוסר בנות זמננו". אף על פי שהיה קיץ עכשיו, וסיימתי את לימודי במכללה שלוש שנים קודם לכן, לא התקשיתי לזכור את שאר הסטודנטים, חברַי, שעבדו בערבים ב"בּאמבֶּרגֶר'ז" וב"קרֶזגִ'י'ז" ובעמלות שהרוויחו ממכירת נעלי נשים שלא־בעונה מימנו את תשלומי המעבדה. ואחר כך שבתי והשקפתי לעבר רחוב ברוד. דחוק בין חנות ספרים שחלונה מטונף ובין מזנון עלוב ניצב לו גגונו של סינמטק זעיר — כמה שנים חלפו מאז עמדתי תחת אותו גגון ושיקרתי בעניין שנת הלידה שלי כדי שאוכל לראות את הֵדי לאמאר שוחה בעירום ב"אקסטזה"; ולאחר שהגנבתי למבקר הכרטיסים עוד רבע דולר, איזו אכזבה חשתי נוכח קמצנות קסמה הסלאבי... ביושבי שם בפארק חשתי הכרה עמוקה של ניוארק, חיבור מושרש כל כך שלא היתה לו ברֵרה אלא להסתעף לכדי חיבה.
פתאום היה תשע והכול החלו להתרוצץ. בחורות על עקבים מתנודדים חלפו בסיבוב מבעד לדלתותיו של בניין הטלפונים מעבר לכביש, התנועה צפרה בקולי קולות, שוטרים נבחו, שרקו וכיוונו נהגים אנה ואנה. בכנסיית "סנט וינסֶנט" נפתחו השערים הכהים העצומים בתנועה רחבה לאחור והעיניים הטרוטות שהשכימו קום למיסה מיצמצו עתה נוכח האור. אחר כך ירדו המתפללים במדרגות הכנסייה ואצו ברחובות לעבר שולחנות, ארונות תיוק, מזכירות, מעבידים — ואם מצא אלוהים לנכון לסלק קורטוב של קושי מחייהם — אל נוחותם של מזגנים מפמפמים בחלונותיהם. קמתי וחציתי את הכביש לספרייה, ותהיתי אם ברנדה התעוררה כבר.
אריות הבטון החיוורים עמדו על משמרם העלוב על מדרגות הספרייה, סובלים כהרגלם משילוב של אֵלֵפַנטיָאזִיס ואַרטֶריוֹ־סקֵֶלרוֹזיס, ולא הייתי מזכה אותם בתשומת לב רבה מזו שהקדשתי להם בשמונת החודשים שחלפו אלמלא ילד צבעוני קטן שעמד מול אחד מהם. האריה איבד את כל בהונותיו בקיץ שעבר לספארי של נוער עבריין, ועתה ניצב בפניו מְענה חדש, בברכיים שמוטות במקצת, ונהם. הוא נהם, נהמה ארוכה ונמוכה, נסוג, חיכה, ונהם שוב. אחר כך הזדקף, ותוך שהוא מניד את ראשו אמר לאריה, "בוא'נה, אתה פחדן..." אחר כך נהם פעם נוספת, וכן הלאה.
היום התחיל ככל יום אחר. ממקומי מאחורי השולחן בקומת הכניסה צפיתי בחתיכות זקורות החזה שעיכסו במעלה גרם מדרגות השיש הרחב שהוביל לאולם הקריאה המרכזי. המדרגות היו חיקוי של גרם מדרגות היכן שהוא בוֶורסאי, אבל במכנסי השלושת־רבעי הצמודים והסוודרים שלבשו היו נערות אלה, בנותיהם הצעירות של רצענים איטלקים, פועלי מבשלה פולנים ופרוונים יהודים, רחוקות מלהיות דוכסיות. הן גם לא היו ברנדה, וכל תשוקה שניצתה בי לאורך היום המשמים היתה אקדמית וחולפת. מפעם לפעם העפתי מבט בשעוני, חשבתי על ברנדה וחיכיתי להפסקת הצהריים, ולפרק הזמן שאחריה, שבו אעבור לדלפק המידע למעלה וג'ון מֶק'קי, שהיה רק בן עשרים ואחת אבל חפת את שרווליו בגומיות, יֵרד בצעדים מעומלנים במדרגות כדי להחתים בשקדנות ספרים להשאלה ולהחזרה. ג'ון מֶק'גומיות עמד בשנתו האחרונה בסמינר הארצי למורים בניוארק, שבו למד את שיטת דְיוּאִי כהכנה למפעל חייו. הספרייה לא היתה עתידה להיות מפעל חיי שלי, ידעתי זאת. עם זאת, היו דיבורים — מפי מר סקאפֵּלוֹ, סריס זקן שלמד איכשהו להסוות את קולו כקול גבר — על כך שכשאחזור מחופשת הקיץ שלי אקבל את ניהול אולם ספרי היעץ, תפקיד שלא אויש מאז אותו בוקר שמרתה ויני נפלה בו משרפרף גבוה בחדר האנציקלופדיות, וריסקה את כל אותן עצמות עדינות, שיחד מהוות את מה שאצל אישה במחצית גילה היינו מכנים אגן.
היו לי עמיתים מוזרים בספרייה, ואם להודות על האמת, היו שעות רבות שלא ממש ידעתי איך הגעתי לשם ולמה נשארתי. אף על פי כן נשארתי וכעבור זמן־מה חיכיתי בסבלנות ליום שבו אכנס לשירותי הגברים בקומת הכניסה כדי לעשן סיגריה, ובזמן שאבחן את דמותי תוך נשיפת עשן אל תוך הראי, אראה שברגע זה או אחר במהלך הבוקר החוורתי, ושתחת עורי, כמו תחת עורם של מק'קי וסקאפלו וגברת ויני, התהוותה כרית דקה של אוויר המפרידה בין הדם לבשר. מישהו ניפח אותה שם בשעה שהחתמתי ספר להשאלה, והחיים מעתה ואילך יהיו לא היפטרות אחת גדולה, כמו לדידה של דודה גלאדיס, ולא ליקוט אחד גדול, כמו לדידה של ברנדה, אלא קיהיון גמור, חוסר תחושה. התחלתי לחשוש מפני כך, ואף על פי כן, במסירותי נטולת המרפקים לעבודתי, דומה שלזאת בדיוק התקרבתי אט־אט, בדממה, כדרך שגברת ויני נהגה להתקרב אל ה"בריטניקה". שרפרפה עמד ריק עכשיו והמתין לי.
ממש לפני הפסקת הצהריים נכנס לספרייה פעור עיניים מאלף האריות. הוא עמד רגע במקומו, כשרק אצבעותיו מתנועעות, כאילו הוא סופר את מדרגות השיש שלפניו. אחר כך צעד כמתגנב על רצפת השיש, מחניק גיחוכים נוכח נקישות נעלי הסטפס שלו והאופן שבו הרעש הקטן שלו מתעצם אל עבר התקרה הקמורה. אוֹטוֹ, שומר הסף, אמר לו להקים פחות רעש בנעליו, אבל דומה שהדבר לא הטריד את הילד. הוא נקש על קצות אצבעותיו, גבוה, כצופן סוד, מאושר על ההזדמנות שקיבל מאוטו לתרגל את העמדה הזאת. הוא הלך על קצות אצבעותיו עד אלי.
"הֵי," הוא אמר, "איפה פה אגף ההוּמנות?"
"המה?"
"אגף ההומנות. אין לכם אגף הומנות?"
היה לו מבטא כושי דרומי מהסוג הכבד ביותר, והמילה היחידה שהצלחתי להבין בבירור היתה זו שנשמעה כמו הומנות.
"איך כותבים את זה?" אמרתי.
"הומנות. בנאדם, תמונות, ספרי רישום. איפה הם?"
"אתה מתכוון לספרי אמנות? רפרודוקציות?"
הוא תפס אותי במילה הרב־הברתית. "כן, זה האלה."
"בכמה מקומות," אמרתי לו. "באיזה אמן אתה מעוניין?"
עיני הילד הצטמצמו עד שכל פניו נראו שחורים. הוא התחיל לסגת, כפי שנסוג קודם מהאריה. "בכולם..." הוא מילמל.
"זה בסדר," אמרתי. "לך תסתכל בכל אמן שתרצה. בקומה הבאה. לך לפי החץ עד כוננית מספר שלוש. תזכור את זה? כוננית מספר שלוש. תשאל מישהו למעלה."
הוא לא זז ממקומו; דומה שהתייחס לסקרנותי בנוגע לטעמו כאל מין ביקורת מס גולגולת. "קדימה," אמרתי וקרעתי את פני בחיוך, "זה פה למעלה..."
וכמו טיל הוא חמק ועלה בנקישות אל עבר אגף ההומנות.
אחרי הפסקת הצהריים חזרתי לשולחן ההשאלה־והחזרה ושם חיכה לי ג'ון מק'קי, במכנסיו התכולים, בנעליו השחורות, בחולצת חלוק־הספּרים שלו עם הגומיות, ובעניבה סרוגה גדולה, ירוקה, כרוכה בקשר וינדזור, שהיה ענקי וקפץ בשעה שדיבר. הבל הפה שלו הדיף ריח של שמן לשיער והשיער שלו ריח של הבל פה, וכשדיבר נמתחו קורים של רוק בזוויות פיו. לא אהבתי אותו, ולפעמים חשתי דחף למשוך בחוזקה בגומיות סביב זרועותיו וליידות אותו החוצה כמו מקֶלע על פני אוטו והאריות אל הרחוב.
"עבר כאן ילד כושי קטן? עם מבטא כבד? הוא מתחבא בספרי האמנות כל הבוקר. אתה יודע מה הילדים האלה עושים שם."
"ראיתי אותו נכנס, ג'ון."
"גם אני. אבל ראית אם הוא יצא?"
"לא שמתי לב. אני משער שכן."
"הספרים האלה מאוד יקרים."
"אל תהיה עצבני כל כך, ג'ון. אנשים אמורים לגעת בהם."
"יש לגעת," אמר ג'ון נמלצות, "ויש לגעת. מישהו צריך לבדוק מה איתו. פחדתי לעזוב את השולחן כאן. אתה יודע איך הם מתייחסים לדיור הציבורי שאנחנו נותנים להם."
"אתה נותן להם?"
"העירייה. ראית מה הם עושים בסֶת' בוֹידֶן? הם זורקים בקבוקי בירה, הבקבוקים הגדולים ההם, על הדשא. הם משתלטים על העיר."
"רק על האזורים הכושיים."
"קל לצחוק, אתה לא גר לידם. אני הולך להתקשר למשרד של מר סקאפלו שיבדוק את אגף האמנות. מאין בכלל נודע לו על אמנות?"
"אתה תעשה למר סקאפלו אולקוס, כל כך מוקדם אחרי כריך הביצה־ופלפל שלו. אני אבדוק, אני עולה בכל מקרה."
"אתה יודע מה הם עושים שם," הזהיר אותי ג'ון.
"אל תדאג, ג'וני, הם אלה שיחטפו יבלות בידיים הקטנות המלוכלכות שלהם."
"חה חה. לידיעתך הספרים האלה עולים —"
כדי שמר סקאפלו לא יעוט על הילד באצבעותיו הלבנות כסיד, עליתי את שלוש הקומות אל כוננית מספר שלוש, עברתי על פני חדר האיסוף שג'ימי בוילֶן בעל העיניים הלחלוחיות, נער השרֵת בן החמישים ואחת שלנו, פָּרַק בו ספרים מעגלה; על פני אולם הקריאה, שבטלנים מרחוב מאלבֵּרי ישנו בו על גיליונות של "מכניקה פופולרית"; על פני המסדרונות המעלים עשן שסטודנטים מיוזעי־מצח מסמסטר הקיץ בבית הספר למשפטים התרגעו בהם, מהם מעשנים, מהם מנסים לגרד את הצבע שדבק בקצות אצבעותיהם מדיני הנזיקין; ולבסוף, על פני אולם כתבי העת, היכן שכמה גברות ישישות שהובאו הנה במכוניות מאַפֶּר מונטקלייר הצטנפו עכשיו בכיסאותיהן, ובהו מצוּבָּטוֹת בעמודי רכילות מצהיבים ובלים בעותקים ישנים נושנים של ה"ניוּז" של ניוארק. ליד כוננית מספר שלוש מצאתי את הילד. הוא ישב על רצפת לבני הזכוכית עם ספר פתוח בחיקו, ספר שהיה למעשה גדול מחיקו והיה עליו לתמוך אותו בברכיו. באורו של החלון מאחוריו הבחנתי במאות המרווחים שבין מאות חולצי־הפקקים השחורים הזעירים שהיו שערו. הוא היה שחור ומבריק מאוד, ובשר שפתיו לא נראה בדיוק כאילו צבעו שונה אלא כאילו הוא עדיין לא גמור וממתין לשכבה נוספת. השפתיים היו פשוקות, העיניים פעורות, ואפילו האוזניים הפגינו כמדומה רמת קליטה מוגברת. הוא נראה אקסטטי — כלומר, עד שראה אותי. מבחינתו הייתי אני ג'ון מק'קי.
"זה בסדר," אמרתי עוד לפני שהיה סיפק בידו לזוז, "אני רק עובר פה. תמשיך לקרוא."
"אין בכלל מה לקרוא. רק תמונות."
"יופי." פישפשתי קצת במדפים התחתונים ביותר, מעמיד פנים כעובד.
"הֵי, אדון," אמר הילד כעבור דקה, "איפה זה?"
"איפה מה?"
"איפה התמונות האלה? האנשים האלה, בנאדם, הם נראים ממש שלווים. כאן לא צורחים ולא צועקים, אפשר ממש לראות את זה."
הוא הגביה את הספר שאוכל לראות. זאת היתה מהדורה גדולה ויקרה של רפרודוקציות של גוגן. בעמוד שבו הסתכל נראה הדפס בגודל ½11x8, צבעוני, של שלוש נשים ילידיות עומדות עד ברכיהן בנחל שצבעו ורוד. זו בהחלט היתה תמונה שקטה, הוא צדק.
"זאת טהיטי. אי באוקיינוס השקט."
"זה לא מקום שאפשר לנסוע אליו, נכון? כמו אתר נו־פש?"
"אני משער שאפשר לנסוע לשם. זה רחוק מאוד. אנשים חיים שם..."
"הֵי, תראה, תראה את זאתי כאן." הוא דיפדף אחורה אל עמוד שעלמה שחומה צעירה רכנה בו לפנים על ברכיה, כאילו כדי לייבש את שערה. "בנאדם," אמר הילד, "איזה בנזונה של חיים." האופוריה שניכרה בסגנונו היתה מזכה אותו בהגליה נצחית מהספרייה הציבורית של ניוארק וסניפיה אילו היו ג'ון או מר סקאפלו — או גברת ויני המאושפזת, חס ושלום — באים לבדוק את המתרחש.
"מי צילם את התמונות האלה?" הוא שאל אותי.
"גוגן. הוא לא צילם אותן, הוא צייר אותן. פול גוגן. הוא היה צרפתי."
"הוא איש לבן או צבעוני?"
"הוא לבן."
"בנאדם," חייך הילד, כמעט גיחך, "ידעתי. הוא לא מצלם תמונות כמו שאיש צבעוני. הוא צלמן טוב... תראה, תראה, תראה את זאתי כאן. זה לא בנזונה של חיים?"
הסכמתי שכן והלכתי.
מאוחר יותר שלחתי את ג'ימי בוילן לדלג במורד המדרגות ולספר למק'קי שהכול בסדר. שאר היום עבר ללא אירועים מיוחדים. ישבתי בדלפק המידע וחשבתי על ברנדה והזכרתי לעצמי שבערב יהיה עלי למלא דלק לפני צאתי לדרך לשורט הילז, שיכולתי לראות עכשיו, בעיני רוחי, בשעת בין ערביים, בצבע ורוד, כמו נחל של גוגן.
כשחניתי ליד בית פטימקין אותו לילה, כולם פרט לג'ולי חיכו לי במרפסת הכניסה: מר וגברת, רון וברנדה, בשמלה. לא ראיתי אותה בשמלה עד כה ולרגע קט היא לא נראתה כמו אותה בחורה. אבל זו היתה רק מחציתה של ההפתעה. רבות כל כך מאותן סטודנטיות לינקולניוֹת מתבררות בדיעבד כמי שאיבריהן נוצרו למכנסיים קצרים בלבד. לא ברנדה. היא נראתה, בשמלה, כאילו כל ימיה עברו עליה בלבוש זה, כאילו מעודה לא לבשה מכנסיים קצרים, או בגדי ים או פיג'מות, או כל דבר שהוא פרט לאותה שמלת פשתן חיוורת. פסעתי על הדשא בצעד נמרץ משהו, על פני הערבה הבוכייה הענקית, לעבר הפטימקינים הממתינים, מֵצר כל העת על כך שלא דאגתי לשטוף את המכונית. עוד לפני שהספקתי להגיע אליהם, רון ניגש אלי ולחץ את ידי, במרץ רב, כאילו לא התראינו מאז הגולה. גברת פטימקין חייכה ומר פטימקין נהם משהו והמשיך לפתל את מפרקי ידיו לפניו, אחר כך הניף מקל גולף דמיוני וחבט כדור רפאים משם והלאה לעבר הרי אורנג', הנקראים אורנג', כך אני משוכנע, משום שבאותו אור פרוורי מגוון זהו הצבע היחיד שאותו אין הם עוטים.
"אנחנו כבר חוזרים," אמרה לי ברנדה. "אתה צריך לשמור על ג'ולי. קרלוטה בחופש."
"טוב," אמרתי.
"אנחנו לוקחים את רון לנמל התעופה."
"טוב."
"ג'ולי לא רוצה לבוא. היא אומרת שרון דחף אותה בברֵכה אחר הצהריים. חיכינו לך, כדי שלא נפספס את המטוס של רון. טוב?"
"טוב."
מר וגברת פטימקין ורון התחילו ללכת, והבזקתי לברנדה שמץ קל של מבט זועם. היא הושיטה יד ואחזה בידי רגע.
"איך אני בעיניך?" היא אמרה.
"נפלאה, ממש אושר להיות שמרטף בשבילך. מותר לי כמה חלב ועוגה שאני רוצה?"
"אל תכעס, חמוד. אנחנו כבר חוזרים." אחר כך חיכתה רגע, ומשלא מיהרתי לוותר על הפנים החמוצים, נתנה בי מבט זועם, לא שמץ קל ולא צלו של שמץ. "התכוונתי איך אני בעיניך בשמלה!" אחר כך פרצה בריצה קלה אל הקרייזלר, טופפת על עקביה הגבוהים כמו סייחה.
נכנסתי הביתה וטרקתי את דלת הרשת מאחורי.
"סגור גם את הדלת השנייה," צעק קול קטן. "המיזוג."
סגרתי את הדלת השנייה, בצייתנות.
"ניל?" קראה ג'ולי.
"כן."
"הַיי. רוצה לשחק חמש־שתיים?"
"לא."
"למה לא?"
לא עניתי.
"אני בחדר הטלוויזיה," היא קראה.
"יופי."
"אתה אמור להישאר איתי?"
"כן."
היא צצה באורח בלתי צפוי מבעד לפינת האוכל. "רוצה לקרוא דוח קריאה שכתבתי?"
"לא עכשיו."
"מה אתה רוצה לעשות?" היא אמרה.
"שום דבר, חמודה. אולי תלכי לראות טלוויזיה?"
"בסדר," היא אמרה בסלידה ורקעה בדרכה בחזרה לחדר הטלוויזיה.
זמן־מה נשארתי במבואה, אחוז דחף עז לחמוק בשקט החוצה, למכונית שלי, ובחזרה לניוארק, ושם אולי אפילו לשבת בסמטה ולשבור חטיף עם שכמותי. הרגשתי כמו קרלוטה; לא, אפילו פחות בנוח מזה. לבסוף עזבתי את המבואה והתחלתי לשוטט בחדרים בקומה הראשונה. בסמוך לסלון נמצא חדר העבודה, חדר קטן של אורן מסוקס עמוס לעייפה בכורסאות עור אלכסוניות ובאוסף שלם של אלמנכי "מידע בבקשה". על הקיר היו תלויים שלושה ציורים־צילומיים צבעוניים: הם היו מן הסוג שיהיו מושאיו אשר יהיו, נמרצים או חלושים, זקנים או צעירים, הרי הם מתאפיינים בניצת־לחיים, בשפתיים לחות, בשיני פנינה ובשיער מבריק, מתכתי. הנושאים במקרה זה היו רון, ברנדה וג'ולי בהיותם בני ארבע־עשרה, שלוש־עשרה ושנתיים בערך. ברנדה נראתה בשיער ערמוני ארוך, באפה המשובץ־יהלום ובלי משקפיים; הכול חברו יחד לשוות לה מראה מלכותי של בת שלוש־עשרה שבדיוק נכנס לה עשן לעיניים. רון היה עגול יותר וקו השיער שלו נמוך יותר, אך אותה אהבה לחפצים כדוריים ולמגרשים מקווקווים התנוצצה בעיניו הנעריות. ג'ולי הקטנה המסכנה הלכה לאיבוד בתוך תפיסת הילדוּת האפלטונית של צייר־הצילומים; אנושיותה הזעירה נקברה אי־שם מאחורי כמות עצומה של ורוד ולבן.
היו על הקיר עוד תמונות, קטנות יותר, שצולמו במצלמת בראוּני רפלקס לפני שציור־צילומי נכנס לאופנה. היתה תמונה זעירה של ברנדה על סוס; אחרת של רון בחליפת בר מצווה, ירמולקה וטלית; ושתי תמונות ממוסגרות יחד — האחת של אישה יפה, דהויה, שלפי עיניה היתה ודאי אמה של גברת פטימקין, והאחרת של גברת פטימקין עצמה, שערה בעטרה סביב ראשה, עיניה שופעות עליזות ולא עיני אישה המזדקנת לאטה ולה בת פיקחית ויפה.
נכנסתי דרך המעבר המקומר לפינת האוכל, עמדתי רגע והבטתי החוצה בעץ אבזרי הספורט. מחדר הטלוויזיה, שהסתעף מפינת האוכל, שמעתי את ג'ולי מקשיבה ל"חיים שכאלה". המטבח, שהסתעף מהצד הנגדי, היה ריק, וכפי הנראה, מאחר שקרלוטה היתה בחופש, הפטימקינים כבר אכלו ארוחת ערב בקאנטרי. חדר השינה של מר וגברת פטימקין ניצב באמצע הבית, בהמשך המסדרון, סמוך לחדרה של ג'ולי, ולרגע אחד רציתי לראות באיזה גודל מיטה ישנים שני ענקים אלה — דימיתי אותה רחבה ועמוקה כברֵכת שחייה — אבל דחיתי את החקירה כל זמן שג'ולי בבית, ובמקום זאת פתחתי את הדלת במטבח שהוליכה למרתף למטה.
במרתף עמדה קרירות שונה מזו שעמדה בבית, והיה בו ריח, שהקומה למעלה היתה חפה ממנו לחלוטין. הוא עורר תחושה מערתית, אבל באופן מנחם, כמו מערות הדֶמֶה שילדים מקימים לעצמם בימים גשומים, בארונות מסדרון, תחת שמיכות או בין רגלי שולחנות אוכל. הדלקתי את האור בתחתית המדרגות ולא הופתעתי למראה ספיני האורן, רהיטי הבמבוק, שולחן הפינג־פונג והבר המעוטר במראָה שהיה מצויד בכוסות, בדליי קרח, בדקנטרים, במערבלים, במקלות בחישה, בכוסיות ובקערות בייגלה בכל המינים והגדלים — כל אביזרי הבכחנליה, שופעים, מסודרים וחסרי שימוש, כפי שאפשר למצוא רק בבר של איש עשיר שלעולם אינו מארח אנשים שותים, שהוא עצמו אינו שותה, שלמעשה סופג מבט מפוקפק מאשתו כשמדי כמה חודשים הוא לוגם כוסית של שְנַפּס לפני ארוחת הערב. נכנסתי אל מעבר לדלפק ושם מצאתי כיור אלומיניום שלא ראה כוס מלוכלכת, בלי ספק, מאז מסיבת הבר מצווה של רון, וּודאי לא יראה כוס נוספת עד שילדי פטימקין יינשאו או יתארסו. הייתי מוזג לעצמי כוסית — רק שכר מחוצף על הצטרפותי הכפויה לצוות המשרתים — אבל הרגשתי לא בנוח לקרוע את התווית החותמת בקבוק ויסקי. על המדף מאחורי הבר ניצבו שני תריסרי בקבוקים — עשרים ושלושה ליתר דיוק — של ג'ק דניאלס, שלצווארו של כל אחד מהם קשור ספרון המביא לידיעת הלקוח עד כמה אצילי מצדו לשתות את המשקה. ומעל הג'ק דניאלס היו תצלומים נוספים — היה תצלום מוגדל מהעיתון של רון החופן כדורסל ביד אחת כאילו היה צימוק; מתחת לתמונה נכתב, "שחקן הציר, רונלד פטימקין, בית הספר התיכון מילבֶּרן, 1.93 מ', 98 ק"ג". והיתה תמונה נוספת של ברנדה על סוס, ולידה לוח קטיפה ועליו אותות ומדליות: סוסיאדה מחוז אֵסֶקס 1949, סוסיאדה מחוז יוניון 1953, יריד מדינת הגַנים 1952, סוסיאדה מחוז מוריסטאון 1953, וכן הלאה — כולם לברנדה, על קפיצה וריצה או דהירה או יהיו אשר יהיו הדברים שילדות מקבלות אותות עבורם. בכל הבית כולו לא ראיתי תמונה אחת של מר פטימקין.
שאר המרתף, מעבר לחדר הרחב סְפוּן האורן, היה קירות בטון אפורים ורצפת לינוליאום והכיל אינספור מכשירי חשמל, ובהם מקפיא גדול דיו לאכסן משפחת אסקימואים. ליד המקפיא ניצב, בלתי תואם, מקרר גבוה ישן; נוכחותו הנושנה שימשה לי תזכורת לשורשיהם של הפטימקינים בניוארק. מקרר זה ממש עמד פעם במטבח של דירה באיזה בית ארבע־משפחתי, מן הסתם באותה שכונה שחייתי בה כל חיי, תחילה עם הורי ואחר כך, משנסעו שניהם בחרחורים לאריזונה, עם דודתי ודודי. אחרי פרל הארבור עשה המקרר את המעבר לשורט הילז; "פטימקין כיורי מטבח ואמבט" יצאה למלחמה: אף מחנה צבאי חדש לא היה שלם בלי חוליה של כיורי פטימקין שעיטרה את מחראתו.
פתחתי את דלת המקרר הישן; הוא לא היה ריק. הוא לא הכיל עוד חמאה, ביצים, דג מלוח בשמנת, ג'ינג'ר אֵייל, סלט טונה, צרור פרחים מזדמן — תחת זאת היה עמוס לעייפה בפירות, מדפים גדושי פרי, בכל צבע, בכל מרקם, ובתוכם פנימה, כל מיני הגלעין. היו שם שזיפים ירוקים, שזיפים סגולים, שזיפים אדומים, משמשים, נקטרינות, אפרסקים, קרנות ארוכות של ענבים, שחורים, צהובים, אדומים, ודובדבנים, דובדבנים שנשפכו מקופסאות וצבעו את הכול ארגמן. והיו מלונים — חלקים ומחוספסים — ובמדף העליון, חצי אבטיח ענק, שנייר שעווה דקיק צמוד לפניו האדומים החשופים כשפה רטובה. הוי פטימקין! פירות צמחו במקררם ואבזרי ספורט נשרו מעציהם!
לקחתי חופן דובדבנים ואחר כך נקטרינה, ונגסתי בה עד הגלעין.
"כדאי שתשטוף אותה אחרת תחטוף שלשול."
ג'ולי עמדה מאחורי בחדר ספון האורן. היא היתה לבושה במכנסי הברמודה שלה ובחולצת הפולו הלבנה שלה, שנבדלה מזו של ברנדה רק בכך שהיתה לה היסטוריה תזונתית קטנה משל עצמה.
"מה?" אמרתי.
"הם עוד לא רחוצים," אמרה ג'ולי, ובאופן שהציב כמדומה את המקרר עצמו מחוץ לתחום, ולו רק בשבילי.
"זה בסדר," אמרתי, טרפתי את הנקטרינה ושמתי את הגלעין בכיס, ויצאתי מחדר המקרר, הכול בתוך שנייה אחת. עדיין לא ידעתי מה לעשות בדובדבנים. "רק הסתכלתי," אמרתי.
ג'ולי לא ענתה.
"לאן רון נוסע?" שאלתי, ותחבתי את הדובדבנים לכיסי, בין המפתחות והמטבעות.
"למילווקי."
"להרבה זמן?"
"לראות את הארייט. הם מאוהבים."
הבטנו זה בזו זמן ארוך משיכולתי לשאת. "הארייט?" שאלתי.
"כן."
ג'ולי הביטה בי כאילו היא מנסה להביט מאחורי, ואז קלטתי שאני עומד כך שאי אפשר לראות את ידַי. העברתי אותן לפנים, ושכה יהיה לי טוב, היא באמת הציצה ובדקה אם הן ריקות.
שוב עמדנו זה מול זו; איוּם כלשהו ניכר בפניה.
ואז היא דיברה: "רוצה לשחק פינג־פונג?"
"מאוד־מאוד," אמרתי, והגעתי לשולחן בשני צעדי דילוג ארוכים. "את יכולה להגיש."
ג'ולי חייכה והתחלנו לשחק.
אין לי שום תירוץ למה שקרה לאחר מכן. התחלתי לנצח וזה מצא חן בעיני.
"אני יכולה להגיש שוב?" אמרה ג'ולי. "פצעתי את האצבע אתמול וזה ממש כאב כשהגשתי."
"לא."
המשכתי לנצח.
"זה היה לא הוגן, ניל. השרוך שלי נפתח. אני יכולה לחזור —"
"לא."
שיחקנו, אני בפראות.
"ניל, נשענת על השולחן. זה לא חוקי —"
"לא נשענתי עליו וזה לא לא חוקי."
חשתי שהדובדבנים מקפצים בין מטבעות של סנט וחמישה סנט בכיסי.
"ניל, בילפת בנקודה. לך יש תשע־עשרה ולי אחת־עשרה —"
עשרים ועשר," אמרתי. "תגישי!"
היא הגישה והנחַתִּי את הכדור מעבר לה — הוא טס מעל השולחן וקיפץ אל תוך חדר המקרר.
"אתה רמאי!" היא צעקה עלי. "אתה מרמה!" הלסת שלה רעדה כאילו נשאה משקולת על קודקוד ראשה היפה. "אני שונאת אותך!" והיא זרקה את המחבט לקצה החדר והוא ניתז מהבר בנקישה מצלצלת, בדיוק בשעה שבחוץ, שמעתי את הקרייזלר גורסת חצץ בחניה.
"המשחק לא נגמר," אמרתי לה.
"אתה מרמה! וגנבת פירות!" היא אמרה, וברחה לפני שהיתה לי הזדמנות לנצח.
מאוחר יותר באותו לילה, ברנדה ואני התעלסנו, הפעם הראשונה שלנו. ישבנו על הספה בחדר הטלוויזיה ובמשך עשר דקות לא אמרנו דבר זה לזו. ג'ולי כבר מזמן הלכה לישון בוכייה, ואף על פי שאיש לא אמר לי דבר בנוגע לבכייה, לא ידעתי אם הילדה הזכירה את חופן הדובדבנים שלי, שזמן־מה קודם לכן הדחתי באסלה.
מכשיר הטלוויזיה דלק ואף על פי שפעל ללא קול והבית היה שקט, ריצדו התמונות האפורות בקצהו הרחוק של החדר. ברנדה שתקה ושמלתה עיטרה את רגליה, שהיו תחובות מתחת לגופה. ישבנו כך זמן־מה ולא דיברנו. אחר כך היא נכנסה למטבח וכשחזרה אמרה שנשמע כאילו כולם ישנים. ישבנו עוד זמן־מה וצפינו בגופים הדוממים על המרקע אוכלים ארוחה אילמת במסעדתו האילמת של מישהו. כשהתחלתי לפתוח את כפתורי שמלתה היא התנגדה, ואני רוצה לחשוב שנהגה כך מפני שידעה כמה יפה היא נראית בה. אבל היא היתה יפה, ברנדה שלי, גם כך, וקיפלנו את השמלה בקפידה והתחבקנו חזק וכך מצאנו את עצמנו עד מהרה, ברנדה שוקעת, לאטה אך בחיוך, ואני מתרומם.
איך אוכל לתאר מהו לאהוב את ברנדה? זה היה כל כך מתוק, כאילו זכיתי סוף־סוף בנקודה העשרים ואחת ההיא.
כשהגעתי הביתה חייגתי את המספר של ברנדה, אבל לא לפני שדודתי שמעה וקמה מהמיטה.
"למי אתה מתקשר בשעה כזאת? לרופא?"
"לא."
"איזה מין שיחות טלפון באחת בלילה?"
"שְשש!" אמרתי.
"הוא אומר לי שְשש. שיחות טלפון באחת בלילה, החשבון שלנו לא גדול מספיק," וגררה את עצמה בחזרה למיטה, היכן שבלב של קדושה מעונה ובעיניים טרוטות עמדה עד עתה בפיתוי השינה שמשכה אותה מטה עד ששמעה את המפתח שלי בדלת.
ברנדה ענתה לטלפון.
"ניל?" היא אמרה.
"כן," לחשתי. "לא יצאת מהמיטה, נכון?"
"לא," היא אמרה, "הטלפון ליד המיטה."
"יופי. איך במיטה?"
"יופי. אתה במיטה?"
"כן," שיקרתי, וניסיתי לתקן את דרכי באמצעות גרירת חוט הטלפון קרוב ככל האפשר לחדרי.
"אני במיטה איתך," היא אמרה.
"בדיוק," אמרתי, "ואני איתך."
"הווילונות סגורים, אז חשוך פה ואני לא רואה אותך."
"גם אני לא רואה אותך."
"היה ממש יופי, ניל."
"כן. לכי לישון, חמודה, אני פה," וניתקנו בלי לומר שלום. בבוקר התקשרתי פעם נוספת, כמתוכנן, אבל כמעט לא הצלחתי לשמוע את ברנדה או את עצמי לצורך העניין, כי דודה גלאדיס ודוד מקס עמדו לצאת לפיקניק של "חוג הפועלים" אחר הצהריים, והיתה איזו בעיה בנוגע למיץ ענבים שטיפטף כל הלילה מהכד במקרר ועד הבוקר כבר הספיק לדלוף החוצה לרצפה. ברנדה עדיין היתה במיטה ולכן היה ביכולתה לשחק את המשחק שלנו במידה של הצלחה, אבל אני נאלצתי להגיף את כל הווילונות על חושי כדי לדמיין את עצמי לצדה. יכולתי רק להתפלל שלילותינו ובקרינו בוא יבואו, ולא עבר זמן רב וכך היה.
4
לאורך עשרת הימים הבאים היו כמדומה רק שני אנשים בחיי: ברנדה והילד הצבעוני שאהב את גוגן. בוקר־בוקר לפני פתיחת הספרייה מצאתי את הילד מחכה; לפעמים היה ישוב על גב האריה, לפעמים מתחת לבטנו, לפעמים פשוט עמד באפס מעשה וזרק חלוקי אבן על רעמתו. אחר כך היה נכנס פנימה, רוקע סטפס ברחבי קומת הכניסה עד שמבט מאוטו העלה אותו על קצות האצבעות, ולבסוף עלה במדרגות השיש הארוכות שהוליכו לטהיטי. לא תמיד הוא נשאר עד הפסקת הצהריים, אבל יום לוהט אחד הוא היה שם כשהגעתי בבוקר ויצא בעקבותי כשהלכתי בלילה. למחרת בבוקר, זה היה, שלא הופיע, וכאילו במקומו הגיע איש זקן מאוד, לבן, מדיף ריח סוכריות "לַייף סֵייבֶרס", ורידים פורצים תחת אפו ולחייו. "תוכל לומר לי איפה נמצא אגף האמנות?"
"כוננית מספר שלוש," אמרתי.
כעבור דקות אחדות הוא חזר עם ספר גדול בכריכה חומה בידו. הוא הניח אותו על שולחני, שלף את כרטיסו מתוך ארנק ארוך נטול כסף והמתין שאחתים את הספר להשאלה.
"אתה רוצה לקחת את הספר הזה?" אמרתי.
הוא חייך.
לקחתי ממנו את הכרטיס ותקעתי את קצהו המתכתי בתוך המכונה; אבל לא החתמתי את הספר. "רק רגע," אמרתי. שלפתי לוח כתיבה ממקומו מתחת לשולחן ועילעלתי בדפים אחדים שהכילו משחקי צוללות ואיקס־מיקס־דריקס ששיחקתי עם עצמי במהלך השבוע. "אני חושש שהספר הזה מוזמן."
"הוא מה?"
"מוזמן. מישהו התקשר וביקש שנשמור אותו בשבילו. אני יכול לרשום את שמך וכתובתך ולשלוח כרטיס כשיתפנה..."
וכך הצלחתי, לא בלי להסמיק פעם־פעמיים, להחזיר את הספר למקומו על הכוננית. כשהופיע הילד הצבעוני בהמשך היום, הספר נמצא בדיוק היכן שהשאיר אותו אחר צהריים קודם לכן.
אשר לברנדה, ראיתי אותה בכל ערב, וכשלא נערך משחק לילי שהותיר את מר פטימקין ער ובחדר הטלוויזיה, או ערב קלפים של "הדסה" שהוציא את גברת פטימקין מהבית והחזיר אותה בשעות בלתי צפויות, התעלסנו מול המרקע הדומם. לילה הביל, נמוך־שמים אחד לקחה אותי ברנדה לשחות בקאנטרי. היינו האנשים היחידים בברֵכה, וכל הכיסאות, הסככות, הפנסים, המקפצות, המים עצמם התקיימו כמדומה להנאתנו בלבד. היא לבשה בגד ים כחול שנראה סגול לאור הפנסים ולמטה מתחת למים הבזיק לפעמים בירוק, לפעמים בשחור. מאוחר בערב החלה לנשוב רוח קלה ממגרש הגולף והתעטפנו במגבת אחת ענקית, הצמדנו שני שז־לונגים זה לזה, ולמרות המוזג, שהתהלך בעקביות הלוך ושוב לאורך חלון הבר, שהשקיף אל הברֵכה, נחנו זה בצד זו על הכיסאות. בסופו של דבר כבו אורות הבר עצמו, ואחר כך, בבת אחת, כבו ונגוזו האורות סביב הברֵכה. לבי ודאי פעם מהר יותר, או מה, כי ברנדה ניחשה כמדומה את הספק שהתעורר בי פתאום — כדאי שנלך, חשבתי.
היא אמרה: "זה בסדר."
היה חשוך מאוד, השמים היו נמוכים ונטולי כוכבים, ונדרש לי זמן־מה כדי לשוב ולראות את המקפצה בגוון בהיר אך במעט מהלילה, ולהבחין בין המים לכיסאות שהקיפו את צדה הרחוק של הברֵכה.
הפשלתי את כתפיות בגד הים שלה אבל היא אמרה לא והתרחקה ממני סנטימטרים אחדים, ולראשונה בשבועיים שהכרתי אותה שאלה אותי שאלה על עצמי.
"איפה ההורים שלך?" היא אמרה.
"בטוּסוֹן," אמרתי. "למה?"
"אמא שלי שאלה אותי."
עכשיו יכולתי לראות את כיסא המציל, לבן כמעט.
"למה אתה עדיין כאן? למה אתה לא איתם?" היא שאלה.
"אני כבר לא ילד, ברנדה," אמרתי, בחריפות רבה משהתכוונתי. "אני לא יכול פשוט לנסוע לכל מקום שההורים שלי נמצאים בו."
"אז למה אתה גר אצל דוד ודודה שלך?"
"הם לא ההורים שלי."
"הם טובים יותר?"
"לא. גרועים יותר. אני לא יודע למה אני גר אצלם."
"למה?"
"למה אני לא יודע?"
"למה אתה גר שם? אתה יודע, נכון?"
"בגלל העבודה שלי, אני מניח. נוח להגיע משם, וזה זול, וזה משמח את ההורים שלי. האמת היא שדודה שלי בסדר... אני באמת צריך להסביר לאמא שלך למה אני גר איפה שאני גר?"
"זה לא בשביל אמא שלי. אני רוצה לדעת. תהיתי למה אתה לא עם ההורים שלך, זה הכול."
"קר לך?" שאלתי.
"לא."
"את רוצה ללכת הביתה?"
"לא, אלא אם כן אתה רוצה. אתה לא מרגיש טוב, ניל?"
"אני מרגיש בסדר," וכדי שתדע שזה עדיין אני, חיבקתי אותה, אבל לא היתה בי תשוקה באותו הרגע.
"ניל?"
"מה?"
"מה בנוגע לספרייה?"
"מי רוצה לדעת את זה?"
"אבא שלי," היא צחקה.
"ואַת?"
לרגע אחד היא לא ענתה לי. "ואני," היא אמרה לבסוף.
"אז מה איתה? אם אני אוהב לעבוד שם? זה בסדר. פעם מכרתי נעליים ואני אוהב יותר את הספרייה. אחרי הצבא ניסו אותי חודשיים בחברת הנדל"ן של דוד אהרון — אבא של דוריס — ואני אוהב את הספרייה יותר מזה..."
"איך השגת עבודה שם?"
"עבדתי שם קצת כשהייתי באוניברסיטה, ואז כשהתפטרתי מהחברה של דוד אהרון, אחח, אני לא יודע..."
"מה למדת באוניברסיטה?"
"במכללות של אוניברסיטת ראטגרס בניוארק למדתי פילוסופיה כחוג ראשי. אני בן עשרים ושלוש. אני —"
"למה אתה שוב נשמע מגעיל?"
"באמת?"
"כן."
לא אמרתי שאני מצטער.
"אתה מתכנן קריירה בספרייה?"
"ברֶן, אני לא מתכנן כלום. לא תיכננתי שוב דבר כבר שלוש שנים. לפחות במשך השנה מאז השתחררתי מהצבא. בצבא נהגתי לתכנן לנסוע לסופי שבוע. אני — אני לא אדם שמתכנן." אחרי כל האמת שנתתי לה פתאום, לא הייתי צריך להרוס לעצמי באותו שקר אחרון. הוספתי, "אני הולך עם הלב."
"אני עם הכבד," היא אמרה.
"אני עם ה —"
והיא קטעה בנשיקה את המשחק המגוחך; היא רצתה להיות רצינית.
"אתה אוהב אותי, ניל?"
לא עניתי.
"אני אשכב איתך גם אם כן וגם אם לא, אז תגיד לי את האמת."
"זה היה גס רוח מצדך."
"אל תתחסד," היא אמרה.
"לא, התכוונתי שהיה גס רוח מצדך לומר את זה עלי."
"אני לא מבינה," היא אמרה, ובאמת לא הבינה, והעובדה שלא הבינה הכאיבה לי; עם זאת, הרשיתי לעצמי את השקר הקל של למחול לברנדה על אטימותה. "אז אתה אוהב אותי?" היא אמרה.
"לא."
"אני רוצה שתאהב."
"מה עם הספרייה?"
"מה איתה?" היא אמרה.
שוב היתה זו אטימות? היה נדמה לי שלא — וכך אמנם התברר, כי ברנדה אמרה, "כשתאהב אותי, לא תהיה שום סיבה לדאגה."
"אז ברור שאוהב אותך." חייכתי.
"אני יודעת שתאהב," היא אמרה. "אולי תיכנס למים, ואני אחכה לך ואעצום את העיניים, וכשתחזור תפתיע אותי עם הרטיבות. לך תיכנס."
"את אוהבת משחקים, מה?"
"לך תיכנס. אני אעצום את העיניים."
ירדתי לשפת הברֵכה וזינקתי פנימה. המים היו קרים משהיו קודם לכן, וכשהבקעתי פנימה וצללתי למטה כעיוור חשתי שמץ של בהלה. כששבתי ועליתי התחלתי לשחות לאורכה של הברֵכה, הסתובבתי בקצה, והתחלתי לשחות בחזרה, ופתאום הייתי בטוח שכשאצא מהמים ברנדה לא תהיה שם. אהיה לבדי במקום הארור הזה. שחיתי אל הדופן ומשכתי את עצמי כלפי מעלה ורצתי אל הכיסאות וברנדה היתה שם ונישקתי אותה.
"אלוהים," היא רעדה, "לא נשארת הרבה."
"אני יודע."
"תורי," היא אמרה, וקמה, וכעבור שנייה שמעתי רחש קל של מים נבקעים ואחר כך שום דבר. שום דבר במשך זמן לא קצר.
"ברֶן," קראתי חרש, "את בסדר?" אבל איש לא ענה.
מצאתי את משקפיה על הכיסא לידי והחזקתי אותם בידַי. "ברנדה?"
שום דבר.
"ברנדה?"
"לא הוגן לקרוא," היא אמרה והתנפלה עלי רטובה כולה. "תורך," היא אמרה.
הפעם נשארתי מתחת למים זמן ארוך וכששבתי ועליתי ריאותי חישבו להתפוצץ. הטלתי את ראשי לאחור לנשום אוויר ומעלי ראיתי את השמים, נמוכים כמו יד שלוחצת כלפי מטה, והתחלתי לשחות כמבקש לחמוק מלחצה. רציתי לחזור לברנדה, כי פעם נוספת התחלתי לדאוג — והרי לא היתה שום ראיה לכך, נכון? — שאם אשאר זמן ארוך מדי היא לא תהיה שם כשאחזור. הצטערתי שלא לקחתי איתי את משקפיה, כדי שיהיה עליה לחכות לי שאוביל אותה בחזרה הביתה. אלה היו מחשבות מטורפות, ידעתי זאת, ואף על פי כן דומה שלא היו לא במקומן באפלתו ובזרותו של המקום. אוֹה כמה רציתי לקרוא אליה מן הברֵכה, אבל ידעתי שלא תענה והכרחתי את עצמי לשחות ברֵכה שלישית, ורביעית, אבל באמצע החמישית נשטפתי שוב אימה מוזרה, עלו בי מחשבות רגעיות על כיליוני שלי, והפעם כשחזרתי חיבקתי אותה חזק משציפינו שנינו.
"עזוב, עזוב," היא צחקה, "תורי —"
"אבל ברנדה —"
אבל ברנדה נעלמה והפעם היה נדמה שלעולם לא תחזור. נשענתי לאחור וחיכיתי לשמש שתזרח מעל הגומה התשיעית, התפללתי שתזרח ולו למען הנחמה שבאורה, וכשברנדה חזרה אלי לבסוף לא הרפיתי ממנה, ורטיבותה הקרה חילחלה איכשהו לתוכי והתחלתי לרעוד. "מספיק, ברנדה. אני מבקש, די עם המשחקים," אמרתי, וכשדיברתי שוב אחזתי בה חזק כל כך, שכמעט נעצתי את גופי בתוך גופה, "אני אוהב אותך," אמרתי, "באמת."
כך נמשך לו הקיץ. ראיתי את ברנדה ערב־ערב: הלכנו לשחות, יצאנו לטיולים ברגל, יצאנו לטיולים במכונית, למעלה בהרים רחוק כל כך ולאורך זמן רב כל כך, שכשהתחלנו לחזור הערפל כבר החל להגיח מבין העצים ולסגור על הכביש, והייתי מהדק את אחיזתי בהגה וברנדה היתה מרכיבה את משקפיה ומשגיחה למעני על הקו הלבן. והיינו אוכלים — לילות אחדים לאחר שגיליתי את מקרר הפירות ברנדה הוליכה אותי אליו בעצמה. נהגנו למלא קערות מרק עצומות בדובדבנים, ובצלחות הגשה לרוסטביף ערמנו פרוסות אבטיח. אחר כך היינו עולים ויוצאים מהכניסה האחורית של המרתף אל הדשא מאחור ויושבים תחת עץ אבזרי־הספורט, כשהאור הבוקע מחדר הטלוויזיה מספק לנו תאורה יחידה שם בחוץ. כל מה ששמענו במשך זמן־מה הוא את שנינו יורקים חרצנים. "הייתי רוצה שיכו שורש בן לילה ובבוקר הכול כאן יהיה אבטיחים ודובדבנים."
"חמודה שלי, אם הם יכו שורש בחצר הזאת הם יצמיחו מקררים ומניות של וֶסטינגהאוס. אני לא מגעיל," הייתי ממהר להוסיף, וברנדה היתה צוחקת, ואומרת שמתחשק לה שזיף ירוק, והייתי נבלע במורד המרתף וקערת הדובדבנים היתה עכשיו קערת שזיפים ירוקים, ואחר כך קערת נקטרינות, ואחר כך קערת אפרסקים, עד אשר, עלי להודות בכך, חשתי במעי העדינים, ואת הלילה הבא נאלצתי לבלות בהינזרות, למרבה הצער. נוסף על כך יצאנו לאכול כריכי בשר משומר, פיצה, בירה וחסילונים, גזוז עם גלידה והמבורגרים. לילה אחד הלכנו ליריד מועדון "ליוֹנס" וברנדה זכתה במאפרת מועדון "ליונס" משום שקלעה שלושה סלים בזה אחר זה. וכשרון חזר הביתה ממילווקי הלכנו מפעם לפעם לראות אותו משחק כדורסל בליגת הקיץ המקצוענית־למחצה, ובאותם הערבים הרגשתי זר בחברת ברנדה, כי היא הכירה את שמות כל השחקנים, ואף על פי שרובם היו מגושמי־איברים ומשעממים, היה בהם אחד ששמו לוּת'ר פֵרארי שהיה לא זה ולא זה, ובתיכון ברנדה יצאה איתו במשך שנה שלמה. הוא היה חברו הקרוב ביותר של רון וזכרתי את שמו מה"ניוּז" של ניוארק: הוא נמנה עם האחים פרארי הנפלאים, כולם ייצגו את ניו ג'רזי בשני ענפי ספורט לפחות. פרארי הוא שכינה את ברנדה "פּוֹנִי", כינוי חיבה שמקורו כנראה בימים שבהם זכתה באותות ההצטיינות. בדומה לרון, פרארי היה מנומס להפליא, כאילו היה זה מֵחוש הפוקד את מי שגובהו מעל מטר תשעים; הוא נהג בג'נטלמניות כלפַי, ובאדיבות בברנדה, וכעבור זמן־מה סירבתי בתוקף כשעלתה ההצעה שנלך לראות את רון משחק. לילה אחד גילינו שבשעה אחת־עשרה הקופאי בקולנוע "הילטוֹפּ" הולך הביתה והמנהל נבלע במשרדו, ועל כן אותו קיץ ראינו את הרבע האחרון של חמישה־עשר סרטים לפחות, ובדרך הביתה — כלומר לבית של ברנדה — היינו מנסים לשחזר את תחילות הסרטים. רבע־הסרט האחרון האהוב עלינו ביותר היה "אמא ואבא קֶטל בָעיר", הפרי האהוב עלינו ביותר שזיף ירוק, והאנשים האהובים עלינו ביותר, היחידים, אנחנו שנינו. מובן שמפעם לפעם נתקלנו באנשים אחרים, בחברים של ברנדה, ולפעמים גם בחבר או שניים משלי. לילה אחד באוגוסט הלכנו לבר על כביש שש עם לורה סימפסון סטולוביץ' וארוּסה, אבל זה היה ערב משמים. ברנדה ואני לא היינו מורגלים בדיבור עם אחרים, ולכן בילינו חלק ניכר מהזמן בריקוד, שהיה, כך קלטנו, הדבר האחד שלא עשינו מעולם עד אז. החבר של לורה שתה סטינגֵרים ביהירות וסימפּ — ברנדה רצתה שאקרא לה סטוֹלוֹ אבל לא קראתי — סימפּ שתתה איזה שילוב פושר של ג'ינג'ר אֵייל וסודה. כל אימת שחזרנו לשולחן, סימפּ דיברה על "הנשף" והארוּס על "הסרט", עד שלבסוף ברנדה שאלה אותו "איזה סרט?" ואחר כך רקדנו עד שעת הסגירה. וכשחזרנו לברנדה מילאנו קערה בדובדבנים ונשאנו אותה לחדר הטלוויזיה וזמן־מה אכלנו ברישול; ולאחר מכן, על הספה, אהבנו זה את זו, ובדרכי מהחדר החשוך לשירותים חשתי תמיד במגעם של חרצני דובדבנים תחת רגלי היחפות. בבית, כשהתפשטתי בפעם השנייה אותו לילה, מצאתי סימנים אדומים על סוליות רגלי.
ואיך קיבלו הוריה את כל זה? גברת פטימקין המשיכה לחייך אלי ומר פטימקין המשיך לחשוב שאני אוכל כמו ציפור. כשהוזמנתי לארוחת ערב הייתי אוכל, למענו, פי שניים מכפי שרציתי, אבל למען האמת, מיום שאִפיין את תאבוני בפעם הראשונה ההיא, מעולם לא טרח להביט שוב. יכולתי לאכול פי עשרה מן הכמות הרגילה שלי, ממש להרוג את עצמי מרוב אוכל, והוא היה מוסיף לראות בי לא אדם אלא אנקור. איש לא הוטרד במיוחד מנוכחותי, כמדומה, אף שיחסה של ג'ולי התקרר במידה ניכרת; לפיכך, כשברנדה הציעה לאביה שבסוף אוגוסט אבלה שבוע מחופשתי בבית פטימקין, הוא הירהר מעט, בחר בברזל מספר חמש, ביצע את חבטת הגישה, ואמר כן. וכשהעבירה לאמה את החלטת פטימקין כיורים, לא היה ביכולתה של גברת פטימקין לעשות הרבה בנידון, וכך, הודות לעורמתה של ברנדה, הוזמנתי.
בבוקר יום השישי שנועד להיות יומי האחרון בעבודה, ראתה אותי דודתי גלאדיס אורז את התיק שלי ושאלה לאן אני הולך. סיפרתי לה. היא לא ענתה והיה נדמה לי שהבחנתי ביראת כבוד באותן עיניים היסטריות עטורות־אדום — עשיתי כברת דרך מאז אותו היום שבו אמרה לי בטלפון, "כסף־שמסף."
"לכמה זמן אתה נוסע, אני צריכה לדעת מה לקנות שלא אקנה יותר מדי. תשאיר אותי עם מקרר מלא חלב הוא יתקלקל ויסריח את המקרר —"
"שבוע," אמרתי.
"שבוע?" היא אמרה. "יש להם מקום לשבוע?"
"דודה גלאדיס, הם לא גרים מעל החנות."
"אני גרתי מעל חנות לא התביישתי בזה. תודה לאל תמיד היה לנו גג. אף פעם לא קיבצנו נדבות," היא אמרה לי בשעה שארזתי את מכנסי הברמודה שקניתי זה עתה, "ואת בת דודה שלך סוזן נשלח לאוניברסיטה, שיהיה בריא הדוד מקס. לא שלחנו אותה למחנה באוגוסט, היא לא מקבלת נעליים כשהיא רוצה, אין לה מגירה מלאה בסוודרים —"
"לא אמרתי כלום, דודה גלאדיס."
"לא נותנים לך מספיק לאכול כאן? מה שאתה משאיר לפעמים אני מראה לדוד מקס את הצלחת שלך ממש בושה. ילד באירופה היה עושה ארוחה של ארבע מנות מהשאריות שלך."
"דודה גלאדיס." ניגשתי אליה. "אני מקבל פה כל מה שאני רוצה. אני רק יוצא לחופשה. לא מגיעה לי חופשה?"
היא נצמדה אלי והרגשתי שהיא רועדת. "אמרתי לאמא שלך שנטפל בניל שלה היא לא צריכה לדאוג. ועכשיו אתה בורח —"
כרכתי את זרועותי סביבה ונישקתי אותה על קודקוד ראשה. "בחייך," אמרתי, "אל תדברי שטויות. אני לא בורח. אני רק נוסע לשבוע, לחופשה."
"תשאיר את מספר הטלפון שלהם אם חס וחלילה תהיה חולה."
"בסדר."
"במילבֶּרן הם גרים?"
"בשוֹרט הילז. אני אשאיר את המספר."
"ממתי יהודים גרים בשורט הילז? הם לא יכולים להיות יהודים אמיתיים תאמין לי."
"הם יהודים אמיתיים," אמרתי.
"נחיה ונראה." היא קינחה את עיניה בזווית הסינר בדיוק בשעה שרכסתי את צדי המזוודה. "אל תסגור את התיק עוד. אני אכין לך חבילה קטנה עם קצת פירות, תיקח איתך."
"בסדר, דודה גלאדיס," ובדרך לעבודה אותו בוקר אכלתי את התפוז ושני האפרסקים ששמה בשקית בשבילי.
שעות אחדות לאחר מכן הודיע לי מר סקאפלו שכשאשוב מחופשתי אחרי חג העבודה, יעלו אותי היישר על שרפרפה של מרתה ויני. הוא עצמו, כך אמר, עשה את אותו הצעד לפני כשתים־עשרה שנה בקירוב, ועל כן נראָה שאם אצליח לשמור על שיווי המשקל שלי אפשר שיום אחד אהיה מר סקאפלו. בנוסף אזכה להעלאה של שמונה דולרים במשכורת, שהם חמישה דולרים יותר מן ההעלאה שקיבל מר סקאפלו לפני שנים. הוא לחץ את ידי ואחר חזר ועלה בגרם מדרגות השיש הארוך, כשאחוריו נלחצים אל מקטורן החליפה כמו חישוק. בו ברגע שעזב את צדי עלה באפי ריח מנתה, הרמתי את עיני וראיתי את האיש הזקן שאפו ולחייו חרוצי ורידים.
"שלום, בחור צעיר," הוא אמר בנועם. "החזירו את הספר?"
"איזה ספר?"
"הגוגן. ערכתי קניות וחשבתי להיכנס לשאול. עדיין לא קיבלתי את הכרטיס. עברו כבר שבועיים."
"לא," אמרתי, ובשעה שדיברתי ראיתי שמר סקאפלו נעצר במחצית המדרגות והסתובב כאילו שכח לומר לי משהו. "תראה," אמרתי לזקן, "הוא אמור לחזור כל יום." אמרתי זאת בפסקנות שגבלה בגסות, ונבהלתי, שכן פתאום ראיתי מה עתיד לקרות: הזקן מעורר מהומה, מר סקאפלו גולש במורד המדרגות, מר סקאפלו נחפז אל הכונניות, סקאפלו נרעש, סקאפלו יוצא מגדרו, סקאפלו מנהל את טקס עלייתו של ג'ון מק'קי על שרפרפה של גברת ויני. פניתי לזקן, "אולי תשאיר לי את מספר הטלפון שלך ואני אנסה להשיג את הספר אחר הצהריים —" אבל ניסיוני להפגין דאגה ואדיבות איחר את המועד, והאיש נהם כמה מילים בנוגע לעובדי ציבור, מכתב לראש העיר, ילדים זבי חוטם, ויצא מהספרייה, תודה לאל, שנייה אחת בלבד לפני שמר סקאפלו שב לשולחני כדי להזכיר לי שאוספים כסף למתנה לגברת ויני ואם אני רוצה להצטרף שאשאיר חצי דולר על שולחנו במהלך היום.
אחרי הפסקת הצהריים נכנס הילד הצבעוני. כשחלף על פני השולחן לעבר המדרגות, קראתי אליו. "בוא הנה," אמרתי. "לאן אתה הולך?"
"לאגף ההומנות."
"איזה ספר אתה קורא?"
"את ההוא של מר גו־נגן. בנאדם, אנ'לא עושה שום דבר רע, בחיי. לא כתבתי כלום בכלל בשום־מקום. אתה יכול לחפש עלי —"
"אני יודע שלא. תקשיב, אם אתה כל כך אוהב את הספר אולי תיקח אותו הביתה בבקשה? יש לך כרטיס קורא?"
"לא, אדוני, אנ'לא לקחתי כלום."
"לא, כרטיס קורא הוא מה שאנחנו נותנים לך כדי שתוכל לקחת ספרים הביתה. ככה לא תצטרך לבוא הנה כל יום. אתה הולך לבית ספר?"
"כן, אדוני. ל'מילֶר סטריט'. אבל קיץ עכשיו. זה בסדר שאנ'לא בבית ספר. אנ'לא אמור להיות בבית ספר."
"אני יודע. היות שאתה הולך לבית ספר אתה יכול לקבל כרטיס קורא. אתה יכול לקחת ספר הביתה."
"בשביל מה אתה אומר לי כל הזמן לקחת את הספר הביתה? בבית מישהו יה־רוס אותו."
"אתה יכול להחביא אותו איפה שהוא, בשולחן —"
"בוא'נה," הוא אמר וצימצם עיניים לעומתי, "למה אתה לא רוצה שאני אבוא לפה?"
"לא אמרתי שאסור לך."
"אני אוהב להיות פה. אני אוהב ת'מדרגות."
"גם אני אוהב אותן," אמרתי. "הצרה היא שיום אחד מישהו ייקח את הספר הביתה."
הוא חייך. "אין לך מה לדאוג," הוא אמר לי. "אף אחד עוד לא עשה את זה," והוא רקע אל עבר המדרגות וכוננית מספר שלוש.
כמה הזעתי אותו יום! זה היה היום הקריר ביותר אותו קיץ, אבל כשיצאתי מהעבודה בערב החולצה נדבקה לי לגב. במכונית פתחתי את התיק, ובעוד תנועת השיא זורמת ברחוב וושינגטון, הצטנפתי מאחור והחלפתי לחולצה נקייה כדי שכשאגיע לשורט הילז איראה כמי שראוי לאתנחתא בפרוורים. אך תוך כדי הנסיעה בשדרת סנטרל לא הצלחתי להתרכז בחופשה שלי, או בנהיגה שלי לצורך העניין: לאימתם של נהגים והולכי רגל חרקתי הילוכים, החטאתי מעברי חציה, היססתי ברמזורים ירוקים ואדומים כאחד. כל הזמן חשבתי על כך שבזמן שאהיה בחופשה יחזור הבנזונה שמוט הלחיים לספרייה, שספרו של הילד הצבעוני ייעלם, שעבודתי החדשה תילקח ממני, שעבודתי הישנה, למעשה — מצד שני למה לי לדאוג כל כך: הספרייה לא היתה עתידה להיות חיי.
5
"רון מתחתן!" צעקה עלי ג'ולי כשנכנסתי מבעד לדלת. "רון מתחתן!"
"עכשיו?" אמרתי.
"בחג העבודה! הוא מתחתן עם הארייט, הוא מתחתן עם הארייט." היא התחילה לשיר את זה כמו שיר קפיצה בחבל, מאנפף וקצבי. "אני הולכת להיות גיסה!"
"הַיי," אמרה ברנדה. "אני הולכת להיות גיסה."
"כך שמעתי. מתי זה קרה?"
"הוא סיפר לנו אחר הצהריים. הם דיברו בטלפון ארבעים דקות אתמול בלילה, שיחת חוץ. היא טסה הנה בשבוע הבא והולכת להיות חתונה ענקית. ההורים שלי מתזזים כמו משוגעים. הם צריכים לארגן הכול בתוך יום־יומיים בערך. ואבא שלי מכניס את רון לעסק — אבל הוא יצטרך להתחיל במאתיים לשבוע ולהתקדם משם. זה ייקח עד אוקטובר."
"חשבתי שהוא התכוון להיות מורה להתעמלות."
"הוא התכוון. אבל עכשיו יש לו מחויבויות..."
ובארוחת הערב רון הרחיב בעניין המחויבויות והעתיד.
"יהיה לנו בן," הוא אמר, לאושרה של אמו, "וכשהוא יהיה בן חצי שנה בערך אני אושיב אותו ואשים לפניו כדורסל, וכדור פוטבול וכדור בייסבול, והכדור שאליו הוא יושיט את היד זה הכדור שנתרכז בו."
"ואם הוא לא יושיט יד לאף אחד מהם?" אמרה ברנדה.
"אל תתחכמי, גברתי הצעירה," אמרה גברת פטימקין.
"אני הולכת להיות דודה," שרה ג'ולי, והוציאה לשון לברנדה.
"מתי הארייט באה?" סינן מר פטימקין מבעד לפה מלא תפוחי אדמה.
"שבוע מאתמול."
"היא יכולה לישון בחדר שלי?" צעקה ג'ולי."היא יכולה?"
"לא, בחדר האורחים —" החלה גברת פטימקין, אבל אז נזכרה בי — במבט אלכסוני מוחץ מאותן עיניים סגולות, ואמרה, "כמובן."
אכן אכלתי כמו ציפור. אחרי ארוחת הערב נישא תיקי — על ידִי — לחדר האורחים שהיה ממוקם מול חדרו של רון ובהמשך המסדרון מברנדה. ברנדה באה איתי להראות לי את הדרך.
"תראי לי את המיטה שלך, ברֶן."
"אחר כך," היא אמרה.
"אנחנו יכולים? כאן למעלה?"
"נראה לי שכן," היא אמרה. "רון ישן כמו בול עץ."
"אני יכול להישאר כל הלילה?"
"אני לא יודעת."
"אני יכול לקום מוקדם ולחזור הנה. נשים שעון מעורר."
"זה יעיר את כולם."
"אני אזכור לקום. אני מסוגל לעשות את זה."
"לא כדאי שאשאר איתך למעלה יותר מדי," היא אמרה. "אמא שלי תיכנס להיסטריה. אני חושבת שהיא לחוצה מזה שאתה פה."
"גם אני. אני בקושי מכיר אותם. את חושבת שבאמת כדאי שאשאר שבוע שלם?"
"שבוע שלם? ברגע שהארייט תגיע יהיה פה כזה בלגן שתוכל להישאר גם חודשיים."
"את חושבת?"
"כן."
"את רוצה שאשאר?"
"כן," היא אמרה, וירדה במדרגות להשקיט את המצפון של אמה.
פרקתי את התיק שלי ושמתי את הבגדים במגירה שהיתה ריקה פרט לחבילת מגיני זיעה וספר מחזור מהתיכון. באמצע הפריקה רון עלה במדרגות בנקישות עמומות.
"הַיי," הוא קרא לתוך חדרי.
"מזל טוב," קראתי בחזרה. היה עלי לדעת שכל מילה טקסית תגרור לחיצת יד מרון; הוא קטע את מה שהיה בכוונתו לעשות בחדרו, יהיה אשר יהיה, ונכנס לחדרי.
"תודה." הוא פימפם אותי. "תודה."
אחר כך התיישב על מיטתי והביט בי בשעה שסיימתי לפרוק. יש לי חולצה אחת שנושאת את התווית "ברוּקס בְּרָדֶרס" והשארתי אותה בחוץ על המיטה זמן־מה; את חולצות ה"אֵרוֹ" ערמתי במגירה. רון ישב שם, משפשף את אמת היד ומחייך חיוך רחב. הדממה עירערה אותי לגמרי כעבור זמן־מה.
"נו," אמרתי, "זה באמת משהו."
הוא הסכים, עם מה אינני יודע.
"איך המרגש?" שאלתי, מקץ עוד שתיקה ארוכה.
"יותר טוב. פרארי נכנס בה מתחת לקרש."
"אה. יופי," אמרתי. "איך המרגש להתחתן?"
"אה, בסדר, אני מניח."
נשענתי על השידה וספרתי תפרים בשטיח.
רון הסתכן לבסוף במסע לתחומי השפה. "אתה מבין משהו במוזיקה?" הוא שאל.
"משהו, כן."
"אתה יכול להקשיב לפטפון שלי אם אתה רוצה."
"תודה, רון. לא ידעתי שאתה מתעניין במוזיקה."
"בטח. יש לי את כל התקליטים של אַנדרֵי קוֹסטֵלָנֶץ שיצאו אי־פעם. אתה אוהב את מַנטוֹבאני? גם ממנו יש לי את הכול. אני אוהב מוזיקה קלאסית קלה. אתה יכול לשמוע את התקליט שלי מקולומבוס אם אתה רוצה..." הוא דעך. בסופו של דבר הוא לחץ את ידי ויצא.
למטה יכולתי לשמוע את ג'ולי שרה. "אני הולכת להיות דוֹ־אוֹ־דה," ואת גברת פטימקין אומרת לה, "לא, מתוקה, את הולכת להיות גיסה. תשירי את זה, חמודה," אבל ג'ולי המשיכה לשיר, "אני הולכת להיות דו־או־דה," ואחר כך שמעתי את קולה של ברנדה מצטרף אליה, ושר, "אנחנו הולכות להיות דו־או־דה," וג'ולי הצטרפה לזה, ולבסוף גברת פטימקין קראה למר פטימקין, "תדאג שהיא תפסיק לעודד אותה..." ועד מהרה הסתיים הדואט.
ואחר כך שוב שמעתי את גברת פטימקין. לא הצלחתי להבין את המילים אבל ברנדה ענתה לה. הקולות הלכו והתחזקו; לבסוף יכולתי לשמוע מצוין. "אני צריכה בית מלא אורחים בימים כאלה?" זאת היתה גברת פטימקין. "שאלתי אותך, אמא." "שאלת את אבא שלך. אני זאת שהיית צריכה לשאול קודם. הוא לא יודע כמה עבודה נוספת נדרשת ממני..." "בחייך, אמא, אפשר לחשוב שקרלוטה וגֵ'ני לא פה." "קרלוטה וג'ני לא יכולות לעשות הכול. אנחנו לא צבא הישע!" "מה לעזאזל זה אמור להביע?" "תשמרי על הפה שלך, גברתי הצעירה. אני לא החברים שלך מהאוניברסיטה." "אוי, תפסיקי כבר, אמא!" "אל תרימי עלי את הקול. מתי בפעם האחרונה נקפת אצבע ועזרת פה?" "אני לא שפחה... אני בת." "את צריכה ללמוד מה המשמעות של יום עבודה." "למה?" אמרה ברנדה. "למה?" "כי את עצלנית," ענתה גברת פטימקין, "ואת חושבת שהעולם חייב לפרנס אותך." "מי אמר דבר כזה?" "את צריכה להרוויח קצת כסף ולקנות לך בגדים בעצמך." "למה? בחייך, אמא, אבא יכול לחיות מהמניות בלבד, תעשי לי טובה. על מה בדיוק את מתלוננת?" "מתי שטפת כלים בפעם האחרונה!" "ישו שבשמים!" התפרצה ברנדה, "קרלוטה שוטפת את הכלים!" "את אל תדחפי לי את ישו!" "אוף, אמא!" וברנדה החלה לבכות. "למה את כזאת לעזאזל!" "עד כאן," אמרה גברת פטימקין, "לכי לבכות לאורח שלך..." "האורח שלי..." התייפחה ברנדה, "אולי תלכי לצעוק גם עליו... למה כולם כל כך מגעילים אלי..."
מעבר למסדרון שמעתי את אנדרי קוסטלנץ משחרר כמה אלפי כינורות מייבבים לחופשי בשיר "לילה ויום".5 הדלת של רון היתה פתוחה וראיתי שהוא שרוע, קולוסאלית, על המיטה שלו; הוא שר עם התקליט. המילים היו שייכות ל"לילה ויום", אבל לא זיהיתי את המנגינה של רון. כעבור דקה הוא הרים את הטלפון וביקש מהמרכזנית מספר במילווקי. בשעה שחיברה אותו, הוא התהפך והגביר את עוצמת הקול של הפטפון, כדי שזה יינשא לאורך אלף וארבע מאות הקילומטרים מערבה.
5 Night and Day.
שמעתי את ג'ולי למטה. "חה חה, ברנדה בוכה, חה חה, ברנדה בוכה."
וברנדה עלתה בריצה במדרגות. "גם יומך יבוא, מטומטמת קטנה שכמותך!" היא קראה.
"ברנדה!" קראה גברת פטימקין.
"אמא!" צרחה ג'ולי. "ברנדה קיללה אותי!"
"מה בדיוק הולך פה?" צעק מר פטימקין.
"קראת לי, גברת פ'?" צעקה קרלוטה.
ורון, בחדר השני, אמר, "שלום, האר, סיפרתי להם..."
התיישבתי על חולצת ה"ברוקס ברדרס" שלי ואמרתי את שמי בקול רם.
"לעזאזל איתה!" אמרה לי ברנדה כשהיא מתהלכת הלוך ושוב בחדרי.
"ברֶן, אולי כדאי שאני אלך —"
"שְשש..." היא ניגשה לדלת החדר שלי והקשיבה. "הם יוצאים לביקור, תודה לאל."
"ברנדה —"
"שְשש... הם הלכו."
"גם ג'ולי?"
"כן," היא אמרה. "רון בחדר שלו? הדלת שלו סגורה."
"הוא יצא."
"אי אפשר לשמוע אף אחד שמסתובב פה. כולם פה מתגנבים בנעלי ספורט. אוּף, ניל."
"ברֶן, שאלתי אותך, אולי כדאי שאשאר רק עד מחר ואז אלך."
"אה, לא בגללך היא כועסת."
"אני לא עוזר במיוחד."
"זה בגלל רון. העובדה שהוא מתחתן מורידה אותה מהפסים. ואותי. עכשיו עם ההארייט הצדיקה־תמימה הזאת בסביבה היא פשוט תשכח שאני קיימת בכלל."
"וזה באמת מפריע לך?"
היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה. היה חשוך וקריר; העצים איוושו והתנופפו כאילו היו סדינים שנתלו לייבוש. החוץ כולו אמר ספטמבר, ולראשונה קלטתי עד כמה אנחנו קרובים לעזיבתה של ברנדה ללימודיה.
"כן, ברֶן?" אבל היא לא הקשיבה לי.
היא חצתה את החדר אל דלת בצדו הרחוק של החדר. היא פתחה אותה.
"חשבתי שזה ארון," אמרתי.
"בוא הנה."
היא פתחה לרווחה את הדלת ורכנו לתוך החושך. יכולנו לשמוע את הרוח המוזרה שורקת במַזחילות הבית.
"מה יש כאן?" אמרתי.
"כסף."
ברנדה נכנסה לחדר. משהוברגה הנורה החלשה בת שישים־הוואט למקומה, ראיתי שהמקום מלא רהיטים ישנים — שתי כורסאות גבוהות מוכתמות בפסי שמן־שיער מאחור, ספה עם בטן באמצעיתה, שולחן ברידג', שני כיסאות ברידג' שמילוים מציץ החוצה, מראָה שהציפוי האחורי שלה התקלף, מנורות נטולות אהילים, אהילים נטולי מנורות, שולחן קפה מצופה זכוכית סדוקה וערֵמה של וילונות מגולגלים.
"מה זה?" אמרתי.
"מחסן. הרהיטים הישנים שלנו."
"כמה ישנים?"
"מניוארק," היא אמרה. "בוא הנה." היא עמדה על שש מול הספה והגביהה את בטן הספה כדי להציץ מתחת.
"ברנדה, מה לעזאזל אנחנו עושים כאן? את מתלכלכת."
"זה לא פה."
"מה?"
"הכסף. אמרתי לך."
התיישבתי על כורסה, מעלה קצת אבק בתוך כך. בחוץ התחיל לרדת גשם, ויכולנו להריח את לחות הסתיו נכנסת מבעד לפתח האוורור שהצטייר בקצהו המרוחק של המחסן. ברנדה קמה מהרצפה והתיישבה על הספה. ברכיה ומכנסי הברמודה שלה היו מלוכלכים, וכשהסיטה את שערה מפניה היא ליכלכה את מצחה. בתוך התוהו ובוהו והלכלוך חוויתי את החוויה המוזרה של לראותנו, שנינו, מוקפים בתוהו ובוהו ובלכלוך: נראינו כמו זוג צעיר שעבר זה עתה לדירה חדשה; ערכנו פתאום ספירת מלאי של רהיטינו, של כספנו ועתידנו, והדבר היחיד שיכולנו לשאוב ממנו הנאה היה ריחו הנקי של החוץ, שהזכיר לנו שאנחנו בחיים, אבל בשעת הדחק, לא יאכיל אותנו.
"איזה כסף?" אמרתי שוב.
"השטרות של מאה דולר. מכשהייתי ילדה..." והיא נשמה עמוקות. "כשהייתי קטנה ורק עברנו מניוארק, אבא שלי לקח אותי למעלה יום אחד. הוא לקח אותי לחדר הזה ואמר לי שאם פעם יקרה לו משהו, הוא רוצה שאדע איפה יש קצת כסף שהוא רוצה שאקח לי. הוא אמר שהוא לא מיועד לאף אחד אחר מלבדי, ושלא אספר עליו לאף אחד, אפילו לא לרון. או לאמא שלי."
"כמה היה שם?"
"שלושה שטרות של מאה דולר. אף פעם לא ראיתי אותם קודם. הייתי בת תשע, בערך בגיל של ג'ולי. גרנו כאן בקושי חודש, אני חושבת. אני זוכרת שהייתי עולה הנה בערך פעם בשבוע, כשאף אחד חוץ מקרלוטה לא היה בבית, וזוחלת מתחת לספה ומוודאת שזה עדיין פה. וזה תמיד היה. הוא מעולם לא הזכיר את זה שוב. מעולם."
"איפה הוא? אולי מישהו גנב אותו."
"אני לא יודעת, ניל. אולי הוא לקח אותו בחזרה."
"כשהוא נעלם," אמרתי, "את רוצה להגיד שלא סיפרת לו? אולי קרלוטה —"
"לא ידעתי שהוא נעלם, עד הרגע. כנראה הפסקתי לחפש מתישהו... ואחר כך שכחתי מזה. או פשוט לא חשבתי על זה. כלומר, תמיד היה לי מספיק, לא הייתי זקוקה לו. אולי יום אחד הוא הבין שלא אהיה זקוקה לו."
ברנדה פסעה אל החלון הצר, המכוסה אבק וכתבה עליו את ראשי התיבות של שמה.
"למה רצית אותו עכשיו?" אמרתי.
"אני לא יודעת..." היא אמרה וניגשה לנורה וסובבה אותה עד שכבתה.
לא זזתי מהכיסא וברנדה, במכנסיה וחולצתה הצמודים, נדמתה עירומה בעומדה שם מרחק צעדים אחדים ממני. אחר כך ראיתי את כתפיה רועדות. "רציתי למצוא אותו ולקרוע אותו לחתיכות קטנות ולשים את החתיכות המזורגגות בארנק שלה! אם הוא היה פה, אני נשבעת שהייתי עושה את זה."
"לא הייתי נותן לך, ברֶן."
"לא היית נותן?"
"לא."
"עשה איתי אהבה, ניל. ברגע זה."
"איפה?"
"תעשה את זה! פה על הספה המגעילה מגעילה מגעילה הזאתי."
וצִייתי לה.
למחרת בבוקר ברנדה הכינה ארוחת בוקר לשנינו. רון יצא ליומו הראשון בעבודה — שמעתי אותו שר במקלחת שעה אחת בלבד אחרי שחזרתי לחדרי; למעשה, עדיין הייתי ער כשהקרייזלר יצאה מהחניה, נושאת את הבוס ובנו אל מפעלי פטימקין בניוארק. גם גברת פטימקין לא היתה בבית; היא לקחת את מכוניתה ונסעה לבית הכנסת לדבר עם הרב קראניץ בנוגע לחתונה. ג'ולי היתה בדשא מאחור, מעמידה פני עוזרת לקרלוטה לתלות את הכביסה.
"אתה יודע מה אני רוצה לעשות הבוקר?" אמרה ברנדה. ישבנו ואכלנו אשכולית, חלקנו אותה ברישול־מה, כי ברנדה לא הצליחה למצוא סכין קילוף, ולכן החלטנו לקלף אותה כמו תפוז ולאכול את הפלחים אחד־אחד.
"מה?" אמרתי.
"לרוץ," היא אמרה. "אתה רץ לפעמים?"
"את מתכוונת על מסלול? בטח, המון. בתיכון היינו צריכים לרוץ מייל כל חודש. כדי שלא נהיה ילדים טובים של אמא. אני חושב שככל שהריאות שלך גדלות, כך אתה אמור לשנוא את אמא שלך יותר."
"אני רוצה לרוץ," היא אמרה, "ואני רוצה שאתה תרוץ. טוב?"
"בחייך, ברנדה..."
אבל כעבור שעה, לאחר ארוחת בוקר שכללה אשכולית נוספת, שהיא כנראה כל מה שאצן אמור לאכול בבוקר, נסענו בפולקסוואגן אל בית הספר התיכון, שמאחוריו היה מסלול של רבע מייל. כמה ילדים שיחקו עם כלב במרכז המדושא של המסלול, ובקצהו הרחוק, סמוך ליער, דמות במכנסיים קצרים לבנים שסועים בצדיהם, ובלי חולצה, חגה, חגה ויידתה כדור ברזל רחוק ככל האפשר. הכדור עזב את ידו של האיש וזה ביצע ריקוד סטפס חד־עין קטן בשעה שצפה בו מקשית ומנמיך ונוחת במרחק.
"אתה יודע," אמרה ברנדה, "אתה נראה כמוני. רק גדול יותר."
היינו לבושים באותו האופן, בנעלי ספורט, גרבי ספורט, מכנסי ברמודה בצבע חאקי וסווטשֶרט, אבל היתה לי תחושה שברנדה אינה מדברת על הדמיון המקרי בלבושנו — אם אכן היה מקרי. לא היה לי ספק שהתכוונה לומר שבאופן כלשהו אני מתחיל להיראות כפי שרצתה שאיראה. כמותה.
"בוא נראה מי מהיר יותר," היא אמרה, והתחלנו לרוץ במסלול. לאורך שמינית המייל הראשונה רצו בעקבותינו שלושת הילדים והכלב. כשעברנו את הפינה שבה עמד הודף הכדור, הוא נופף לנו; ברנדה קראה "הַיי!" ואני חייכתי, דבר שכידוע לכם או לא, מעורר באדם השקוע בריצה רצינית תחושה מטופשת להפליא. מקץ רבע מייל נשרו הילדים ופרשו אל הדשא, הכלב הסתובב והתחיל לרוץ בכיוון הנגדי, וסכין זעיר ננעץ במותנִי. אף על פי כן נשארתי בקו אחד עם ברנדה, שבשעה שהתחלנו את ההקפה השנייה, קראה "הַיי!" פעם נוספת אל ההודף בר המזל, שנח על הדשא עכשיו, הביט בנו ושיפשף את כדור הברזל שלו כאילו היה כדור בדולח. אחח, חשבתי לעצמי, זה ענף ספורט.
"מה דעתך שנזרוק כדור ברזל?" התנשמתי.
"אחר כך," היא אמרה, וראיתי אגלי זיעה נאחזים בקווצות השיער האחרונות שהשתלשלו מאוזנה. כשהתקרבנו לחצי המייל ברנדה סטתה פתאום מהמסלול אל הדשא וצנחה ארצה; פרישתה הפתיעה אותי והוספתי לרוץ.
"הֵי, בוב מת'יאס," היא קראה, "בוא נשכב בשמש..."
אבל העמדתי פנים שלא שמעתי אותה, ואף על פי שלבי הלם בגרוני ופי היה יבש כמו בצורת, הנעתי את רגלי, ונשבעתי שלא אעצור לפני שאסיים עוד הקפה. כשעברתי על פני ההודף בפעם השלישית, קראתי "הַיי!"
היא היתה נרגשת כשנעצרתי לידה לבסוף. "אתה טוב," היא אמרה. עמדתי עם ידי על מותני והבטתי באדמה וינקתי אוויר — ליתר דיוק, אוויר ינק אותי, לא היה לי הרבה מה לומר בעניין.
"אהה," התנשמתי.
"בוא נעשה את זה כל בוקר," היא אמרה. "נקום ונאכל שתי אשכוליות, ואחר כך תבוא הנה ותרוץ. אני אמדוד לך את הזמן. בתוך שבועיים תרד מארבע דקות, נכון, חמוד? אני אשיג את שעון העצר של רון." היא היתה כל כך נרגשת — היא גלשה לעברי על הדשא ומתחה את גרבַּי במעלה הקרסוליים והשוקיים הרטובים. היא נשכה את פיקת הברך שלי.
"טוב," אמרתי.
"אחר כך נחזור ונאכל ארוחת בוקר אמיתית."
"טוב."
"אתה נוהג בחזרה," היא אמרה, ופתאום קמה וכבר רצה לפני, ואחר כך היינו בדרכנו חזרה במכונית.
ובבוקר המחרת, כשֶפי עודנו מכווץ מפלחי האשכולית, היינו במסלול. הבאנו איתנו את שעון העצר של רון ומגבת בשבילי, לכשאסיים.
"הרגליים כואבות לי קצת," אמרתי.
"תעשה תרגילים," אמרה ברנדה. "אני אעשה איתך." היא ערמה את המגבת על הדשא ויחד עשינו כפיפות ברכיים עמוקות, וכפיפות בטן, ושכיבות סמיכה, וכמה הרמות ברכיים גבוהות בַמקום. הרגשתי מאושר בתכלית.
"אני הולך לרוץ רק חצי היום, ברֶן. נראה כמה אני עושה..." ושמעתי את ברנדה לוחצת על השעון, ואחר כך, כשנמצאתי בקצהו המרוחק של המסלול, העננים נשרכים מעלי כאילו היו זנבִי הצמרירי והלבן, ראיתי שברנדה יושבת על הארץ, חובקת את ברכיה, ולסירוגין בודקת את השעון ומשקיפה לעברי. היינו היחידים שם, והכול הזכיר לי אחת מאותן סצנות בסרטים על סוסי מֵרוץ, כשמאמן זקן כמו ווֹלטר ברֵנן ובחור צעיר יפה תואר מודדים זמן לְסוסהּ של הבחורה היפה בשעת בוקר מוקדמת בקנטאקי, כדי לראות אם הוא באמת בן־השנתיים המהיר ביותר בעולם. היו הבדלים, בלי ספק — האחד מהם פשוט זה שברבע המייל ברנדה צעקה לי, "דקה וארבע־עשרה שניות," אבל זה היה נעים ומרגש ונקי וכשסיימתי ברנדה עמדה וחיכתה לי. במקום סרט לקריעה, היה זה גופה המתוק של ברנדה שהמתין שאפגוש בו, וכך עשיתי, וזאת היתה הפעם הראשונה שאמרה לי שהיא אוהבת אותי.
רצנו — רצתי — בוקר־בוקר, ועד סוף השבוע כבר רצתי מייל ב־7:02, ובסוף הדרך המתינו לי תמיד נקישתו הקטנה של השעון וזרועותיה של ברנדה.
בלילה הייתי קורא בפיג'מה, בשעה שברנדה, בחדרה, קראה, והיינו מחכים שרון ילך לישון. היו לילות שנאלצנו לחכות בהם זמן ארוך מאחרים, והייתי שומע את העלים מרשרשים בחוץ, שכן מזג האוויר התקרר בסוף אוגוסט, והמיזוג היה כבוי בלילה והורשינו לפתוח חלונות. לבסוף היה רון מוכן לשכב לישון. הוא היה רוקע לו בחדרו ואחר כך ניגש לדלת במכנסיו הקצרים ובחולצת הטי שלו, הולך לחדר האמבטיה ושם משתין בקול ומצחצח את שיניו. לאחר שציחצח את שיניו הייתי נכנס לצחצח את שלי. היינו עוברים זה על פני זה במסדרון והייתי מזכה אותו בברכת "לילה טוב" כנה ולבבית. בחדר האמבטיה הייתי מבלה רגע בהתפעלות מן השיזוף שלי במראה; מאחורי יכולתי לראות את מגן הביצים של רון תלוי לייבוש על ברזי ה"חם" וה"קר" במקלחת. איש לא הטיל ספק במידת הטעם שיש לו כקישוט, וכעבור לילות אחדים אפילו לא הבחנתי בקיומו.
בשעה שרון ציחצח את שיניו ואני חיכיתי במיטתי לתורי, יכולתי לשמוע את הפטפון מנגן בחדרו. בדרך כלל, בשובו ממשחק כדורסל, הוא היה מתקשר להארייט — שהיתה מרוחקת מאיתנו ימים ספורים בלבד עכשיו — ואחר כך נועל את עצמו עם "ספורטס אילוסטרייטד" ומנטובאני; אך כשהגיח מחדרו לרחצת הלילה, לא היה זה תקליט של מנטובאני ששמעתי מתנגן, אלא משהו אחר, כפי הנראה מה שכינה פעם תקליט קולומבוס שלו. הנחתי שבזה מדובר, כי לא הצלחתי להבין הרבה מרגעי הצליל האחרונים. כל ששמעתי הוא פעמונים מקוננים באחידות ומוזיקה פטריוטית חרישית ברקע, כשמעל לכול נישא מין קול עגמומי ועמוק נוסח אדוארד ר' מארוֹ: "על כן שלום לך, קולומבוס," הטעים הקול, "...שלום לך, קולומבוס... שלום..." אחר כך היה משתרר שקט ורון היה שב לחדרו; האור היה כבה וכעבור דקות ספורות בלבד הייתי שומע אותו מתגלגל ושוקע באותה שינה מרעננת, מאוששת, גדושת־ויטמינים שדימיתי שאתלטים מתענגים עליה.
בוקר אחד סמוך לזמן ההתגנבות־בחזרה חלמתי חלום וכשהתעוררתי ממנו עמד בחדר בדיוק די שחר כדי שאוכל להבחין בצבע שערה של ברנדה. נגעתי בה בשנתה, שכן החלום עירער אותי: הוא התרחש באונייה, באוניית מפרש ישנה מעין אלה שרואים בסרטים על שודדי ים. איתי באונייה היה הילד הצבעוני הקטן מהספרייה — הייתי הקברניט והוא קצין הסיפון שלי, והיינו אנשי הצוות היחידים. במשך זמן־מה היה החלום נעים; עָגַנו בנמלו של אי באוקיינוס השקט, והיה שם שטוף שמש מאוד. על החוף היו כושיות יפהפיות מעורטלות, ואף אחת מהן לא זזה; אבל פתאום התחלנו אנחנו לזוז, האונייה שלנו, אל מחוץ לנמל, והכושיות ירדו לאטן אל החוף והחלו להשליך לעברנו זרי פרחים ולומר, "שלום לך, קולומבוס... שלום לך, קולומבוס... שלום..." ולמרות העובדה שלא רצינו ללכת, הילד ואני, הספינה שטה ולא היה ביכולתנו לעשות שום דבר בנידון, והוא צעק עלי שזאת אשמתי ואני צעקתי שזאת אשמתו מפני שאין לו כרטיס קורא, אבל צעקנו לריק, שכן התרחקנו עוד ועוד מהאי, ועד מהרה לא נותר דבר מן הילידות. המרחב היה נטול כל פרופורציה בחלום, ודברים היו ערוכים ומסודרים בו באופן שלא ראיתי מעודי, ונדמה לי שזה, יותר מכל דבר אחר, הוא שהעירני והשיב אותי להכרתי. לא רציתי לעזוב את צדה של ברנדה אותו בוקר, ובמשך זמן־מה שיחקתי בקווצה המחודדת בעורפה, היכן שהסתפרה. נשארתי זמן ארוך משהיה עלי להישאר, וכשחזרתי סוף־סוף לחדרי כמעט נתקלתי ברון שהיה שקוע בהכנות לקראת יומו ב"פטימקין כיורי מטבח ואמבט".
6
אותו בוקר היה אמור להיות האחרון שלי בבית פטימקין; אך כשהתחלתי להשליך את דברי אל תוך התיק באחת משעות היום המאוחרות, ברנדה אמרה לי שאני יכול לפרוק — באופן כלשהו הצליחה לסחוט מהוריה שבוע נוסף, וכך אוכל להישאר ממש עד חג העבודה, שבו צפוי רון להתחתן; ובבוקר המחרת, ברנדה תחזור ללימודים ואני אחזור לעבודה. כך נוכל להיות יחד עד רגעי הקיץ האחרונים.
זה היה אמור לשמח אותי עד הגג, אך מאחר שברנדה שבה וירדה בריצה במדרגות להתלוות אל משפחתה לנמל התעופה — כדי לאסוף את הארייט — לא נמלאתי שמחה אלא דאגה, כפי שקרה לי יותר ויותר לנוכח המחשבה שחזרתה של ברנדה לרדקליף תהיה הסוף שלי. הייתי משוכנע שאפילו שרפרפה של גברת ויני אינו גבוה דיו כדי שאוכל לראות ממנו את בוסטון. אף על פי כן, הטלתי את בגדי בחזרה למגירה, ובסופו של דבר היה ביכולתי לומר לעצמי שברנדה לא הפריחה שום רמזים בנוגע לסיום הרומן שלנו, ושכל חשדותי, כל עצבנות שהיא, מקורם בלבי הספקני בלבד. אחר כך נכנסתי לחדרו של רון והתקשרתי לדודתי.
"שלום?" היא אמרה.
"דודה גלאדיס," אמרתי, "מה שלומך?"
"אתה חולה."
"לא, אני מבלה יפה. רציתי להתקשר אלייך, אני נשאר פה עוד שבוע."
"למה?"
"אמרתי לך. אני נהנה מאוד. גברת פטימקין הזמינה אותי להישאר עד חג העבודה."
"יש לך תחתונים נקיים?"
"אני שוטף אותם בלילה. אני בסדר, דודה גלאדיס."
"זה לא יוצא נקי ביד."
"זה מספיק נקי. תקשיבי, דודה גלאדיס, אני מבלה נהדר."
"הוא חי בתוך שְמוּץ ואני לא צריכה לדאוג."
"מה שלום דוד מקס?" שאלתי.
"איך אתה רוצה שיהיה? דוד מקס הוא דוד מקס. אתה, אני לא אוהבת את איך שהקול שלך נשמע."
"למה? אני נשמע כאילו אני לובש תחתונים מלוכלכים?"
"חכמולוג. יום אחד תלמד."
"מה?"
"מה זאת אומרת מה? עוד תגלה. אם תישאר שם יותר מדי עוד תהיה טוב מדי בשבילנו."
"בחיים לא, מותק," אמרתי.
"נחיה ונראה."
"קריר בניוארק, דודה גלאדיס?"
"יורד שלג," היא אמרה.
"לא היה קריר כל השבוע?"
"כשמתבטלים כל היום, קריר. אצלי לא פברואר, תאמין לי."
"בסדר, דודה גלאדיס. תמסרי ד"ש לכולם."
"קיבלת מכתב מאמא שלך."
"יופי, אני אקרא אותו כשאחזור הביתה."
"אתה לא יכול לקפוץ הנה לקרוא אותו?"
"זה לא יברח. אני אכתוב להם מילה. תהיי ילדה טובה," אמרתי.
"מה עם הגרביים שלך?"
"אני הולך יחף. להתראות, בובה." וניתקתי.
למטה במטבח טרחה קרלוטה על ארוחת הערב. תמיד נדהמתי מהאופן שבו עבודתה של קרלוטה מעולם לא הפריעה, כמדומה, למהלך חייה. היא שיוותה למטלות הבית נופך של מחווֹת הבהרה לשירים ששרה במקרה, אפילו, כמו עכשיו למשל, כששרה "אתה עושה לי את זה".6 היא נעה בין התנור למדיח הכלים האוטומטי — היא לחצה על כפתורים, סובבה חוגות, הציצה לתנור בעל דלת הזכוכית, ומפעם לפעם תלשה עינב שחור גדול מאשכול שנח לו בכיור. היא לעסה ולעסה, מהמהמת כל העת, ולבסוף, באגביות מכוונת, ירקה את הקליפה והגרעין היישר אל תוך טוחן האשפה. אמרתי לה שלום כשיצאתי מבעד לדלת האחורית, ואף על פי שלא השיבה על ברכתי, חשתי קרבה אל מי, שבדומה אלי, חבה משהו מן החיזור אחריה ומכיבושה לפירות פטימקין.
6 I Get a Kick out of You.
בחוץ על הדשא קלעתי לסל זמן־מה; אחר כך לקחתי ברזל וחבטתי ברפיון כדור גולף מכותנה אל אור השמש; אחר כך בעטתי כדור רגל אל עבר עץ האלון; אחר כך שוב ניסיתי לקלוע זריקות עונשין. דבר לא שיעשע אותי — הרגשתי פעוּר־בטן, כאילו לא אכלתי חודשים, ואף על פי שחזרתי ונכנסתי פנימה ויצאתי עם חופן ענבים משלי, התחושה נמשכה, וידעתי שאין לה שום קשר לצריכת הקלוריות שלי; היה זה הד לריקנות הצפויה לי כשברנדה תיסע לה. עובדת עזיבתה העסיקה אותי כמובן זה זמן־מה, אבל היא נצבעה עכשיו בן לילה בגוון אפל יותר. למרבה העניין, היה נדמה שהאפלה קשורה באופן כלשהו בהארייט, אשתו לעתיד של רון, ובתחילה פשוט חשבתי שעצם הגעתה של הארייט הוא שהעמיד באור דרמטי את חלוף הזמן: דיברנו על כך ועתה זה הגיע פתאום — כשם שעזיבתה של ברנדה תגיע עוד לפני שנספיק לשים לב.
אבל היה מדובר ביותר מכך: איחודם של הארייט ורון הזכיר לי שפירוד אינו חייב להיות מצב קבוע. אנשים יכולים להינשא זה לזה, גם אם הם צעירים! עם זאת, ברנדה ואני לא העלינו את עניין הנישואים, פרט אולי לאותו הלילה בברֵכה כשאמרה, "כשתאהב אותי, הכול יהיה בסדר." ובכן, אהבתי אותה, והיא אותי, ומצב העניינים לא נראה בסדר כלל וכלל. או שמא שוב המצאתי בעיות? הִנחתי שלאמיתו של דבר היה עלי לתפוס את מצבי כמשופר מעיקרו; למרות זאת, בהיותי שם על הדשא נראו לי שמי אוגוסט יפים וזמניים מכדי שאוכל לשאתם, ורציתי שברנדה תינשא לי. אבל נישואים אינם מה שהצעתי לה כשחזרה במכונית לחניה, לבדה, כרבע שעה לאחר מכן. ההצעה הזו הצריכה סוג של אומץ שלא הייתי סבור שמצוי ברשותי. לא הרגשתי את עצמי מוכן לאף תשובה מלבד "הללויה!" אף כן אחר לא היה מספק אותי, ולא מכל סוג שהוא, אפילו כזה המסתתר מאחורי המילים, "בוא נחכה, חמוד," היה גומר אותי. וזאת מן הסתם הסיבה שהצעתי את התחליף, שהיה בדיעבד נועז הרבה יותר משקלטתי בשעתו.
"הטיסה של הארייט מאחרת, אז חזרתי הביתה," קראה ברנדה.
"איפה כולם?"
"הם הולכים לחכות לה ולאכול ארוחת ערב בנמל התעופה. אני צריכה להגיד לקרלוטה," והיא נכנסה פנימה.
כעבור דקות אחדות היא הופיעה על המרפסת. היא היתה לבושה בשמלה צהובה עם מחשוף בגזרת פרסה רחבה שגילה את כתפיה וצווארה, וחשף את עורה השזוף במקום שבו התחיל מעל שדיה. על הדשא היא חלצה את נעלי העקב וצעדה יחפה אל היכן שישבתי תחת עץ האלון.
"נשים שנועלות עקבים גבוהים כל הזמן השחלות שלהן מתעקמות," היא אמרה.
"מי אמר לך את זה?"
"אני לא זוכרת. אני רוצה לחשוב שהכול בסדר גמור שם בפנים."
"ברנדה, אני רוצה לבקש ממך משהו..."
היא משכה אלינו את השמיכה עם ה"O" הגדול והתיישבה.
"מה?"
"אני יודע שזה אולי מפתיע מאוד, למרות שבעצם זה לא... אני רוצה שתקני דיאפרגמה. שתלכי לרופא ותשיגי לך."
היא חייכה. "אל תדאג, חמוד, אנחנו נזהרים. הכול בסדר."
"אבל זה הכי בטוח."
"אנחנו בטוחים. זה בזבוז."
"למה להסתכן?"
"אבל אנחנו לא מסתכנים. כמה דברים צריך?"
"מתוקה, לא הכמות מעניינת אותי. זה אפילו לא הביטחון," הוספתי.
"אתה פשוט רוצה שתהיה לי כזאת, זה העניין? כמו מקל הליכה, או כובע שעם..."
"ברנדה, אני רוצה שתהיה לך כזאת בשביל... בשביל ההנאה."
"ההנאה? של מי? של הרופא?"
"שלי," אמרתי.
היא לא ענתה לי, אלא הסיעה את אצבעותיה לאורך קו הרכס של עצם הבריח שלה כדי לנגב את אגלי הזיעה הזעירים שנבטו שם פתאום.
"לא, ניל, זה טיפשי."
"למה?"
"למה? כי ככה."
"את יודעת למה זה טיפשי, ברנדה — כי אני ביקשתי ממך לעשות את זה?"
"זה טיפשי עוד יותר."
"אם היית מבקשת ממני לקנות דיאפרגמה היינו מוכרחים לפתוח דפי זהב בו במקום ולמצוא גינקולוג שמקבל בשבת אחר הצהריים."
"בחיים לא הייתי מבקשת ממך דבר כזה, בובון."
"זאת האמת," אמרתי, אף על פי שחייכתי. "זאת האמת."
"לא נכון," היא אמרה, וקמה והלכה למגרש הכדורסל, ושם צעדה לאורך הקווים הלבנים שמר פטימקין סימן יום קודם לכן.
"תחזרי הנה," אמרתי.
"ניל, זה טיפשי ואני לא רוצה לדבר על זה."
"למה את כל כך אנוכית?"
"אנוכית? אתה זה שאנוכי. מדובר בהנאה שלך..."
"נכון. ההנאה שלי. למה לא!"
"אל תרים את הקול. קרלוטה."
"אז בואי הנה כבר," אמרתי.
היא חזרה לקראתי, מותירה עקבות לבנים על הדשא. "לא חשבתי שאתה כזאת חיית בשרים," היא אמרה.
"באמת?" אמרתי. "אז יש משהו שכדאי שתדעי. אני אפילו לא מדבר על תענוגות בשרים."
"אז תסלח לי, אני לא מבינה על מה אתה כן מדבר. לשם מה אתה טורח בכלל. מה שאנחנו משתמשים בו לא מספיק?"
"אני טורח רק מפני שאני רוצה שתלכי לרופא ותקני דיאפרגמה. זה הכול. בלי הסבר. פשוט תעשי את זה. תעשי את זה כי ביקשתי ממך."
"אתה לא מדבר בהיגיון —"
"לעזאזל איתך, ברנדה!"
"לעזאזל איתך בעצמך!" היא אמרה וחזרה ונכנסה הביתה.
עצמתי את עיני ונשענתי לאחור וכעבור רבע שעה, אולי פחות, שמעתי מישהו חובט בכדור הגולף מכותנה. היא החליפה בגדים למכנסיים קצרים וחולצה ונשארה יחפה.
לא דיברנו זה עם זו, אבל צפיתי בה מניפה את המקל אל מאחורי אוזנה, ואחר כך מבצעת את התנועה המעגלית בשלמותה, בסנטר זקור כלפי מעלה עם קו המעוף שכדור גולף רגיל היה עף בו.
"חמש מאות מטר," אמרתי.
היא לא ענתה אלא פסעה בעקבות כדור הכותנה והתכוננה לחבטה נוספת.
"ברנדה, בבקשה בואי הנה."
היא ניגשה אלי, גוררת את המקל על הדשא.
"מה?"
"אני לא רוצה לריב איתך."
"ואני לא איתך," היא אמרה. "זאת היתה הפעם הראשונה."
"זה היה כל כך נורא מה שביקשתי?"
היא הינהנה.
"ברֶן, אני יודע שזה בטח הפתיע אותך. גם אותי זה הפתיע. אבל אנחנו לא ילדים."
"ניל, אני פשוט לא רוצה. זה גם לא בגלל שביקשת ממני. אני לא יודעת מאיפה הבאת את זה. לא זה העניין."
"אז מה העניין?"
"הכול. אני פשוט לא מרגישה מבוגרת מספיק בשביל כל הציוד הזה."
"מה הקשר לגיל?"
"אני לא מתכוונת לגיל. אני מתכוונת — בעצם, אלַי. כלומר, זה דבר נורא מוּדע לעשות."
"ברור שזה מודע. זה בדיוק העניין. את לא מבינה? זה ישנה אותנו."
"זה ישנה אותי."
"אותנו. יחד."
"ניל, איך אני ארגיש לדעתך כשאצטרך לשקר לאיזה רופא?"
"אפשר ללכת למרגרט סנגר, בניו יורק. הם לא שואלים שאלות."
"עשית את זה פעם?"
"לא," אמרתי. "אני פשוט יודע. קראתי את מרי מקארת'י."
"זה בדיוק העניין. ככה בדיוק אני ארגיש, כמו מישהי מתוך הספרים שלה."
"אל תהיי דרמטית," אמרתי.
"אתה זה שדרמטי. אתה מחפש איזה נופך של רומן זול. בקיץ שעבר יצאתי עם הזונה הזאת ששלחתי לקנות —"
"אוי, ברנדה, כלבה אגואיסטית אנוכית שכמותך! את זאת שחושבת על 'הקיץ שעבר', על סוף בשבילנו. זה בעצם כל העניין, לא —"
"נכון מאוד, אני כלבה. אני רוצה לגמור עם זה. בגלל זה הזמנתי אותך להישאר עוד שבוע, בגלל זה אני נותנת לך לשכב איתי אצלי בבית. מה עובר עליך! למה שלא תתחלקו אתה ואמא שלי — יום אחד היא תטריף אותי, יום אחד אתה —"
"תפסיקי!"
"לכו לעזאזל, כולכם!" אמרה ברנדה, ועכשיו היא בכתה וידעתי כשברחה שלא אראה אותה כל שאר אחר הצהריים, וכך היה.
הארייט ארליך עשתה עלי רושם של בחורה צעירה חסרת כל מודעות לקיומם של מניעים באחרים ובה עצמה. הכול היה פני־שטח בלבד, והיה נדמה שהיא בת הזוג המושלמת לרון, ולמשפחת פטימקין. גברת פטימקין, למעשה, נהגה בדיוק כפי שברנדה ניבאה: הארייט הופיעה, ואמה של ברנדה הרימה כנף ואספה את הבחורה אל חיקה החמים, מקום שברנדה עצמה היתה רוצה לחסות בו. להארייט היה מבנה גוף כשל ברנדה, אבל חזהּ היה שופע מעט יותר והיא הינהנה ללא הרף כל אימת שמישהו דיבר. לפעמים אפילו אמרה את המילים האחרונות במשפט יחד איתך, אבל לא לעתים קרובות; בדרך כלל רק הינהנה ושמרה את ידיה שלובות. כל הערב, בשעה שהפטימקינים תיכננו היכן יגור הזוג הטרי, אילו רהיטים יקנה, כמה מהר יוליד תינוק — במהלך כל אלה חשבתי שוב ושוב שהארייט לובשת כפפות לבנות, אך היא לא לבשה.
ברנדה ואני לא החלפנו מילה או מבט; ישבנו והקשבנו, ברנדה בחוסר סבלנות רב משלי, במידת־מה. לקראת הסוף הארייט החלה לקרוא לגברת פטימקין "אמא", ופעם אחת "אמא פטימקין", ובשלב זה ברנדה הלכה לישון. אני נשארתי עוד, כמעט מהופנט נוכח ביתורו, ניתוחו, בחינתו מחדש, ולבסוף, אימוצו אל לב של הטריוויאלי. בסופו של דבר התגלגלו מר וגברת פטימקין למיטתם, וג'ולי, שנרדמה על כיסאה, נישאה אל חדרה בידי רון. כך נותרנו שני הלא־פטימקינים יחד.
"רון סיפר לי שיש לך עבודה מעניינת מאוד."
"אני עובד בספרייה."
"תמיד אהבתי לקרוא."
"יהיה נחמד, להיות נשואה לרון."
"רון אוהב מוזיקה."
"כן," אמרתי. מה אמרתי הרגע?
"אתה בטח רואה את רבי־המכר לפני כולם," היא אמרה.
"לפעמים," אמרתי.
"טוב," היא אמרה וטפחה בידיה על ברכיה, "אני בטוחה שניהנה מאוד יחד. רון ואני מקווים שאתה וברנדה תצאו איתנו ברביעייה בקרוב."
"לא הערב." חייכתי. "בקרוב. תסלחי לי בבקשה."
"לילה טוב. אני מאוד אוהבת את ברנדה."
"תודה," אמרתי כשהתחלתי לעלות במדרגות.
דפקתי בעדינות בדלת חדרה של ברנדה.
"אני ישנה."
"אני יכול להיכנס?" שאלתי.
הדלת שלה נפתחה טיפה והיא אמרה, "רון יעלה בקרוב."
"נשאיר את הדלת פתוחה. אני רק רוצה לדבר."
היא נתנה לי להיכנס והתיישבתי על הכיסא מול המיטה.
"מה דעתך על הגיסה שלך?"
"כבר פגשתי אותה."
"ברנדה, את לא מוכרחה להיות תמציתית להחריד."
היא לא ענתה ופשוט ישבתי שם ומשכתי את חוט הצִילון מעלה־מטה.
"את עדיין כועסת?" שאלתי לבסוף.
"כן."
"אל תכעסי," אמרתי. "תשכחי מההצעה שלי. זה לא שווה את זה אם זה מה שהולך לקרות."
"מה ציפית שיקרה?"
"שום דבר. לא חשבתי שזה יהיה נורא כל כך."
"זה מפני שאתה לא מסוגל להבין את הצד שלי."
"אולי."
"שום אולי."
"בסדר," אמרתי. "רק הייתי רוצה שתביני על מה בדיוק את כועסת. זה לא על ההצעה שלי, ברנדה."
"לא? אז על מה?"
"עלי."
"אוף אל תתחיל עם זה שוב, בחייך. אני לא יכולה לנצח, לא משנה מה אני אגיד."
"את כן יכולה," אמרתי. "ניצחת."
יצאתי מחדרה וסגרתי מאחורי את הדלת למשך הלילה.
כשירדתי למטה למחרת בבוקר היתה שם הרבה מאוד פעילות. בסלון שמעתי את גברת פטימקין קוראת רשימה להארייט בשעה שג'ולי התרוצצה בין חדרים בחיפוש אחר מפתח גלגיליות. קרלוטה שאבה את השטיח; כל מכשיר במטבח ביעבע, הסתובב והתערבב. ברנדה קידמה את פני בחיוך נעים להפליא ובפינת האוכל, לשם ניגשתי כדי לבחון מבעד לחלון את הדשא ומזג האוויר, היא נשקה לי על כתפי.
"שלום," היא אמרה.
"שלום."
"אני צריכה ללכת עם הארייט הבוקר," אמרה לי ברנדה. "אז לא נרוץ. אלא אם כן אתה רוצה ללכת לבד."
"לא. אני אקרא או משהו. לאן אתן הולכות?"
"אנחנו נוסעות לניו יורק. לקניות. היא הולכת לקנות שמלת כלה. לאחרי החתונה. בשביל לנסוע בה."
"מה את הולכת לקנות?"
"שמלה להיות בה שושבינה. בגלל שאני הולכת עם הארייט אני יכולה ללכת ל'בֶּרגדוֹרף' בלי כל הסיפור הזה של 'אורבך' עם אמא שלי."
"תביאי לי משהו, טוב?" אמרתי.
"אוף, ניל, אתה שוב מעלה את זה!"
"רק התלוצצתי. בכלל לא חשבתי על זה."
"אז למה אמרת את זה?"
"ישו שבשמים!" אמרתי ויצאתי החוצה ונסעתי במכונית שלי למילבֶּרן סנטר ואכלתי שם ביצים וקפה.
כשחזרתי, ברנדה כבר נסעה, ורק קרלוטה, גברת פטימקין ואני היינו בבית. ניסיתי לשמור מרחק מהחדרים שהשתיים היו בהם, אך בסופו של דבר מצאנו את עצמנו גברת פטימקין ואני ישובים זה מול זה בחדר הטלוויזיה. היא סימנה שמות על דף נייר ארוך שהחזיקה; לידה, על השולחן, נחו שני ספרי טלפונים דקים שבהם נועצה מעת לעת.
"אין מנוחה ליגעים," היא אמרה לי.
חייכתי חיוך ענקי, מאמץ את הפתגם אל לבי כאילו טבעה אותו גברת פטימקין בזה הרגע. "כן. כמובן," אמרתי. "את צריכה עזרה? אולי אני יכול לעזור לך לבדוק משהו."
"לא, לא," היא אמרה ופטרה אותי במנוד ראש, "זה בשביל 'הדסה'."
"אה," אמרתי.
ישבתי והבטתי בה עד ששאלה, "אמא שלך ב'הדסה'?"
"אני לא יודע אם היא עכשיו. בניוארק היא היתה."
"היא היתה חברה פעילה?"
"נראה לי שכן, היא תמיד נטעה עצים בישראל בשביל מישהו."
"באמת?" אמרה גברת פטימקין. "איך קוראים לה?"
"אסתר קלוגמן. היא באריזונה עכשיו. יש שם 'הדסה'?"
"בכל מקום שיש בו נשים יהודיות."
"אז אני מניח שכן. היא עם אבא שלי. הם נסעו לשם בגלל האסתמה שלהם. אני גר אצל דודה שלי בניוארק. היא לא ב'הדסה'. אבל דודה שלי סילביה כן. את מכירה אותה, אהרון קלוגמן וסילביה? הם בקאנטרי שלכם. יש להם בת, בת דודה שלי דוריס —" לא הצלחתי לעצור בעצמי "— הם גרים בליווינגסטון. אולי זה לא 'הדסה' מה שדודה שלי סילביה עושה. אני חושב שזה ארגון של שחפת. או סרטן. ניוון שרירים, אולי. אני יודע שהיא מתעניינת באיזושהי מחלה."
"זה יפה מאוד," אמרה גברת פטימקין.
"כן, נכון."
"הם עושים עבודה נפלאה."
"אני יודע."
גברת פטימקין, כך חשבתי, החלה להפשיר כלפי; היא הניחה לעיניה הסגולות להפסיק לחקור את העולם ופשוט להביט בו זמן־מה בלי לשפוט. "אתה מתעניין ב'בני ברית'?" היא שאלה אותי. "רון מצטרף, אתה יודע, מיד אחרי החתונה."
"אני חושב שאחכה עד אז," אמרתי.
גברת פטימקין חזרה ברוגז לרשימותיה, וקלטתי שהיה מטופש מצדי להסתכן בקלות דעת עמה כשמדובר בעניינים יהודיים. "את פעילה בבית הכנסת, נכון?" שאלתי במרב העניין שהצלחתי לגייס.
"כן," היא אמרה.
"לאיזה בית כנסה אתה שייך?" היא שאלה כעבור רגע.
"פעם היינו חברים בבית הכנסת 'הַדסון סטריט'. מאז שההורים שלי עזבו, לא היה לי הרבה מגע."
לא ידעתי אם גברת פטימקין קלטה נימה של זיוף בקולי. אישית חשבתי שעמדתי לא רע בווידוי המצער שלי, במיוחד כשנזכרתי בַעשור של פגאניות שקדם לעזיבתם של הורי. על כל פנים, גברת פטימקין שאלה באופן מיידי — ואסטרטגי כמדומה — "כולנו הולכים לבית הכנסת בליל שבת. אולי תבוא איתנו? כלומר, אתה אורתודוקסי או קונסרבטיבי?"
שקלתי בעניין. "תראי, לא הלכתי כבר הרבה זמן... אני עובר בין לבין..." חייכתי. "אני פשוט יהודי," אמרתי מתוך כוונה טובה, אבל גם זה החזיר את גברת פטימקין לעבודתה ב"הדסה". ניסיתי נואשות לחשוב על משהו שישכנע אותה שאינני כופר. לבסוף שאלתי: "את מכירה את יצירתו של מרטין בובר?"
"בובר... בובר," היא אמרה, מעיינת ברשימת "הדסה" שלה. "הוא אורתודוקסי או קונסרבטיבי?" היא שאלה.
"...הוא פילוסוף."
"הוא רפורמי?" היא שאלה, נרגזת או מחמקנותי או מהאפשרות שבובר מתפלל בליל שבת בלי כובע, ושלגברת בובר יש מערכת כלים אחת בלבד במטבחה.
"אורתודוקסי," אמרתי בקול רפה.
"יפה מאוד," היא אמרה.
"כן."
"גם בית הכנסת 'הדסון סטריט' אורתודוקסי, לא?" היא שאלה.
"אני לא יודע," אמרתי.
"חשבתי שהיית חבר."
"עשיתי שם בר מצווה."
"ואתה לא יודע שהוא אורתודוקסי?"
"כן. אני יודע. הוא אורתודוקסי."
"אז אתה בטח אורתודוקסי."
"כן, נכון," אמרתי. "מה אַת?" יריתי, מסמיק.
"אורתודוקסית. בעלי קונסרבטיבי," שפירושו, כך הנחתי, שלא אכפת לו. "ברנדה לא שום דבר, כפי שאתה בטח יודע."
"באמת?" אמרתי. "לא. לא ידעתי את זה."
"היא היתה התלמידה הכי טובה לעברית שראיתי מימי," אמרה גברת פטימקין, "אבל אז, כמובן, ההצלחה עלתה לה לראש."
גברת פטימקין הביטה בי, ותהיתי אם האדיבות מחייבת שאסכים לדעתה. "האמת, אני לא יודע," אמרתי לבסוף, "הייתי אומר שברנדה קונסרבטיבית. אולי קצת רפורמית..."
הטלפון צילצל והציל אותי, ונשאתי תפילה אורתודוקסית אילמת לאֵל.
"שלום," אמרה גברת פטימקין. "...לא... אני לא יכולה, יש לי את כל הטלפונים של 'הדסה' על הראש..."
העמדתי פנים כאילו אני מקשיב לציפורים בחוץ, אבל החלונות הסגורים לא איפשרו לקולות טבעיים לחדור פנימה.
"אז שרונלד יביא אותן... אבל אי אפשר לחכות, לא אם אנחנו רוצים אותן בזמן..."
גברת פטימקין העיפה מבט לעברי; אחר כך הניחה יד אחת על הפומית. "אתה מוכן לקפוץ לניוארק בשבילי?"
קמתי. "כן. בוודאי."
"יקירי?" היא אמרה בחזרה לטלפון, "ניל יבוא לקחת אותן... לא, ניל, חבר של ברנדה... כן... להתראות."
"למר פטימקין יש כמה דוגמאות סכו"ם שאני צריכה לראות. אתה מוכן לנסוע אליו ולהביא אותן?"
"בטח."
"אתה יודע איפה החנות?"
"כן."
"הִנה," היא אמרה והושיטה לי מחזיק מפתחות, "קח את הפולקסוואגן."
"המכונית שלי פה בחוץ."
"קח את אלה," היא אמרה.
"פטימקין כיורי מטבח ואמבט" ממוקמת בלב הרובע הכושי של ניוארק. לפני שנים, בימי ההגירה הגדולה, היה זה הרובע היהודי, ועדיין אפשר לראות את חנויות הדגים הקטנות, את המעדניות הכשרות, את המרחצאות הטורקיים, היכן שסבַי וסבותי ערכו קניות והתרחצו בראשית המאה. אפילו הריחות נשארו: דג מלוח, בשר משומר, עגבניות חמוצות — אבל עכשיו, מעל כל אלה, מרחפים ריחם השמנוני המאפיל של סדנאות לפירוק כלי רכב, הצחנה החמוצה של מבשלה, הריח השרוף מבית חרושת לעורות; וברחובות, במקום יידיש, נשמעות צעקותיהם של ילדים כושים המעמידים פני וילי מֵייז עם ידית של מטאטא וחצי כדור גומי. השכונה השתנתה: היהודים הזקנים כמו סבַי וסבותי נאבקו להתפרנס ומתו, וצאצאיהם נאבקו להתפרנס ושיגשגו, ונדדו עוד ועוד מערבה, אל פאתי ניוארק, ואחר כך אל מחוצה לה, ובמעלה מדרונות הרי אורנג', עד שהגיעו לפסגה, החלו לרדת מן העבר השני, וזרמו למחוזות הגויים כמו שהאירים הסקוטים זרמו מבעד למעבר קאמברלנד. למעשה, הכושים היגרו עכשיו באותו האופן, הלכו בדרכם של היהודים, ואלה שנותרו ברובע השלישי חיו חיים עלובים להפליא וחלמו במזרנים המבאישים על ניחוח האורנים של לילות ג'ורג'יה.
תהיתי, לרגע קט בלבד, אם אראה כאן ברחובות את הילד הצבעוני מהספרייה. לא ראיתי, כמובן, אבל הייתי בטוח שהוא גר באחד הבניינים המתפוררים, המתקלפים, שכלבים, ילדים ונשים לבושות סינר יצאו מהם בלי הרף. בקומות העליונות חלונות היו פתוחים, והישישים, שלא היו מסוגלים עוד לרדת במדרגות הארוכות החורקות אל הרחוב, ישבו היכן שהושיבו אותם, בחלונות נטולי הרשתות, מרפקיהם שעונים על כרים מדולדלים, וראשיהם נוטים לפנים על צוואריהם, וצפו בשטף הצעירים וההרוֹת והמובטלים. מי יבוא אחרי הכושים? מי נשאר? אף אחד, חשבתי, ויום אחד הרחובות האלה, שסבתי שתתה בהם תה חם מכוס יארצייט ישנה, יתרוקנו מיושביהם וכולנו כבר נשב לבטח על פסגת הרי אורנג', והאם לא יחדלו המתים אז לבעוט בתוככי ארונותיהם?
עצרתי את הפולקסוואגן מול דלת מוסך עצומה שלרוחב חזיתה היה כתוב:
פטימקין כיורי מטבח ואמבט
בכל גודל — בכל צורה
בפנים ראיתי משרד תחום בזכוכית; הוא היה ממוקם באמצעיתו של מחסן ענקי. מאחור עסקו בהטענת שתי משאיות, ומר פטימקין, כשראיתיו, החזיק בפיו סיגר וצעק על מישהו. זה היה רון, שלבש חולצת טי לבנה ועל חזיתה הכיתוב "איגוד האתלטיקה של אוניברסיטת אוהיו". אף על פי שהיה גבוה ממר פטימקין, ומוצק כמעט כמותו, ידיו היו תלויות ברפיון מעברי גופו כידי ילד קטן; הסיגר של מר פטימקין התנועע בפיו. שישה כושים היו שקועים בהטענה קדחתנית של אחת המשאיות, בהטלת — בטני צנחה — כיורים זה לזה.
רון עזב את צדו של מר פטימקין, וחזר לפקח על העובדים. הוא נופף הרבה מאוד בידיו, ולמרות העובדה שככלל הוא נראה די מבולבל, דומה שלא היה מוטרד כהוא זה מן האפשרות שמישהו יפיל כיור. פתאום יכולתי לראות את עצמי מפקח על הכושים — הייתי חוטף אולקוס בתוך שעה. כמעט יכולתי לשמוע את פני האֶמַייל מתנפצים על הרצפה. ויכולתי לשמוע את עצמי: "זהירות, חבר'ה. שימו לב בבקשה. אוּפס! בבקשה, שימו — זהירות! זהירות! אחח!" נניח שמר פטימקין יבוא ויגיד לי, "בסדר, בחור, אתה רוצה להתחתן עם הבת שלי, בוא נראה מה אתה יודע לעשות." ובכן, הוא יראה: כעבור רגע הרצפה הזאת תהיה פסיפס מנופץ, שביל של אֶמייל גרוס. "קלוגמן, איזה מין עובד אתה? אתה עובד כמו שאתה אוכל!" "נכון מאוד, נכון מאוד, אני אנקור, שחרר אותי." "אתה אפילו לא יודע לטעון ולפרוק?" "מר פטימקין, גם לנשום קשה לי, שינה מעייפת אותי, שחרר אותי, שחרר אותי..."
מר פטימקין היה בדרכו בחזרה לאקווריום כדי לענות לטלפון מצלצל, ואני התנערתי מחלומי בהקיץ ופניתי גם כן למשרד. כשנכנסתי, מר פטימקין שלח בי מבט בעיניו מהטלפון; מקל הסיגר היה בידו הפנויה — הוא הזיז אותו לעומתי, ברכת שלום. מבחוץ שמעתי את רון קורא בקול גבוה, "אתם לא יכולים לצאת כולכם בבת אחת לארוחת צהריים. אין לנו כל היום!"
"שב," ירה מר פטימקין לעברי, אך כשחזר לשיחתו ראיתי שיש במשרד רק כיסא אחד, שלו. אנשים לא יושבים בפטימקין כיורים — כאן אדם מרוויח את כספו בדרך הקשה, בעמידה. העסקתי את עצמי בעיון בלוחות שנה אחדים שהשתלשלו מארונות תיוק; נראו בהם איורי נשים חלומיות כל כך, מדושנות ירך ומעוטנות עד כדי כך, שלא יכולת לתופסם כפורנוגרפיים. האומן שרשם את נערות הלוח עבור "חברת הבנייה לואיס", ו"מוסך אֶרל למכוניות ומשאיות", ו"גרוסמן ובנו, קופסאות קרטון" צייר איזה מין שלישי שלא ראיתי מימי.
"בטח, בטח, בטח," אמר מר פטימקין לטלפון. "מחר, אל תגיד לי מחר. מחר העולם יכול להתפוצץ."
מן העבר השני דיבר מישהו. מי זה היה? לואיס מחברת הבנייה? ארל ממוסך המשאיות?
"אני מנהל עסק, גרוסמן, לא ארגון צדקה."
אז גרוסמן הוא שקיבל על הראש מן העבר השני.
"מעניין ת'תחת שלי," אמר מר פטימקין, "אתה לא היחיד בעיר, ידידי," והוא קרץ לי.
אהה, קונספירציה נגד גרוסמן. אני ומר פטימקין. חייכתי בקנונייתיות רבה ככל יכולתי.
"טוב, אנחנו פה עד חמש... לא אחרי."
הוא כתב משהו על פיסת נייר. זה היה רק X גדול.
"הבן שלי יהיה פה," הוא אמר. "כן, הוא בעסק."
הדברים שאמר מר גרוסמן מן העבר השני עוררו את צחוקו של פטימקין. מר פטימקין ניתק בלי לומר שלום.
הוא הביט לאחור לראות איך רון מסתדר. "ארבע שנים באוניברסיטה והוא לא מסוגל לפרוק משאית."
לא ידעתי מה לומר אבל לבסוף בחרתי באמת. "אני מניח שגם אני לא הייתי מסוגל."
"אפשר ללמוד. מה אני, גאון? למדתי. עבודה קשה עוד לא הרגה אף אחד."
עם זה הסכמתי.
מר פטימקין הביט בסיגר שלו. "אדם עובד קשה יש לו משהו. לא מגיעים לשום מקום אם יושבים על התחת, אתה יודע... האנשים הכי גדולים במדינה עבדו קשה, תאמין לי. אפילו רוקפלר. ההצלחה לא באה בקלות..." הוא לא בדיוק אמר את זה אלא היגג בקול בעודו סוקר את ממלכתו. הוא לא היה אדם שהולך שבי אחר מילים, והיתה לי תחושה שמה שמשך אותו להפגזת האוניברסלים הזאת הוא ודאי השילוב של ביצועיו של רון ונוכחותי — אני, הזר מבחוץ שיום אחד עשוי למצוא את עצמו בפנים. אבל האם מר פטימקין בכלל הביא בחשבון אפשרות כזאת? לא ידעתי; ידעתי רק שהמילים הבודדות שכן אמר, בקושי היה בהן כדי להעביר את שביעות רצונו ופליאתו מן החיים שהצליח לבנות לעצמו ולמשפחתו.
הוא שב והביט החוצה ברון. "תראה אותו, אם ככה הוא היה משחק כדורסל היו מעיפים אותו מהמגרש לכל הרוחות." אבל הוא חייך כשאמר זאת.
הוא ניגש לדלת. "רונלד, תן להם ללכת לאכול."
רון צעק בחזרה, "חשבתי שחלק ילכו עכשיו, וחלק אחר כך."
"למה?"
"ככה תמיד יהיה פה —"
"אצלנו אין התחכמויות," צעק מר פטימקין. "כולנו הולכים לאכול בו זמנית."
רון הסתובב. "בסדר, חבר'ה, ארוחת צהריים!"
אבא שלו חייך אלי. "בחור חכם? הָא?" הוא הקיש על ראשו. "בשביל זה היה צריך שכל, הָא? אין לו חשק לעסקים. הוא אידיאליסט," ונדמה לי שאחר כך מר פטימקין קלט פתאום מי אני, ותיקן את עצמו בלהיטות כדי לא לפגוע. "זה בסדר גמור, אתה יודע, אם אתה מורה, או כמוך, סטודנט או משהו כזה. כאן צריך שיהיה בך משהו מהגאנעב. אתה יודע מה זה? גאנעב?"
"גנב," אמרתי.
"אתה יודע יותר מהילדים שלי. הם גויים, הילדים שלי, זה מה שהם מבינים." הוא הביט בחבורת הטעינה הכושית עוברת על פני המשרד וצעק אליה, "אתם יודעים מה האורך של שעה, חבר'ה? בסדר, תחזרו בעוד שעה!"
רון נכנס למשרד וכמובן לחץ את ידי.
"יש לך את הדברים לגברת פטימקין?" שאלתי.
"רונלד, תביא לו את דוגמאות הסכו"ם." רון יצא ומר פטימקין אמר, "כשאני התחתנתי היו לנו מזלגות וסכינים מחנות המציאות. הילד הזה צריך לאכול בזהב," אבל לא היה בו כעס; רחוק מזה.
אותו אחר צהריים נסעתי להרים במכונית שלי, ועמדתי זמן־מה ליד גדר התיל, צופה בצבאים מנתרים בקלילות, אוכלים בביישנות, תחת עינם הפקוחה של שלטים שכתוב עליהם, לא להאכיל את הצבאים, בהוראת שמורת סאות' מאונטן. לצדִי לאורך הגדר היו עשרות ילדים; הם ציחקקו וצרחו כשצבאים ליקקו את הפופקורן מידיהם, ונעצבו כשהתלהבותם שלהם הבריחה את הצעירים בשעטה אל עבר קצהו המרוחק של השדה שבו עמדו במלכותיות אמותיהם החומות־צהבהבות וצפו בתנועה המתפתלת במעלה הכביש ההררי אימהות צחות־עור צעירות, מבוגרות אך בקושי ממני, ובמקרים רבים צעירות ממני, שוחחו במכוניותיהן בעלות הגג הנפתח מאחורי, ומפעם לפעם העיפו מבט לראות מה עושים ילדיהן. ראיתי אותן בעבר, כשברנדה ואני יצאנו לחטוף משהו אחר הצהריים, או עלינו הנה לארוחת צהריים: בקבוצות של שלוש ושל ארבע הן ישבו במאורות המבורגר כפריות שניקדו את אזור השמורה בשעה שילדיהן זללו המבורגרים ומילקשייקים וקיבלו מטבעות להזין את תיבת התקליטים. למרות העובדה שאף אחד מהקטנים לא היה גדול מספיק כדי לקרוא את שמות השירים, כמעט כולם ידעו לצעוק את המילים, ועשו זאת, בשעה שהאימהות, שאחדות מהן זיהיתי כחברות לספסל הלימודים בתיכון, השוו גוני שיזוף, סופרמרקטים וחופשות. הן נראו בנות אלמוות ביושבן שם. שערן תמיד יהיה בצבע הרצוי, בגדיהן תמיד מן האריג ובגוון הנכון; בבתיהן יהיה עיצוב שבדי מודרני פשוט כשזה יהיה באופנה, ואם בארוק ענקי ומכוער יחזור אי־פעם לאופנה, שולחן הקפה הארוך משיש בעל הרגליים הננסיות ימצא את עצמו בחוץ ולואי הארבעה־עשר יתפוס את מקומו. אלה היו האֵלוֹת, ואילו הייתי פָּריס לא הייתי מסוגל לבחור ביניהן, כל כך מיקרוסקופיים היו ההבדלים. גורלן עשאן לאחת. ברנדה לבדה זהרה. כסף ונוחות לא ימחו את יחידותה — עדיין לא מחו, או שמא כן? מהו שאני אוהב, שאלתי את עצמי, ומאחר שאינני נוהג לנתח את עצמי באזמל, פיתלתי את ידַי מבעד לגדר והנחתי לצבי בעל אף זערורי ללקק את מחשבותי ממני והלאה.
כשחזרתי לבית פטימקין, ברנדה היתה בסלון ונראתה יפה משראיתיה אי־פעם. היא דיגמנה את שמלתה החדשה בפני הארייט ואמה. אפילו גברת פטימקין התרככה למראָה, כמדומה; כאילו הזריקו לה איזו תרופת הרגעה, שהרפתה את שרירי השנאה־לברנדה סביב עיניה ופיה.
ברנדה, ללא משקפיים, עמדה ודיגמנה; כשהביטה בי היה זה מין מבט מעורפל, מתעורר־למחצה, שזכיתי לו, ואם אחרים עשויים היו לפרשו כישנוניות, בעורקי הוא נשמע כתשוקה. גברת פטימקין אמרה לה לבסוף שהיא קנתה שמלה יפה מאוד ואני אמרתי לה שהיא נראית נהדר והארייט אמרה לה שהיא יפה מאוד ושהיא צריכה להיות הכלה, ואחר כך השתררה דממה מעיקה בשעה שכולנו תהינו מי צריך להיות החתן.
אחרי שגברת פטימקין הוליכה את הארייט למטבח, ברנדה ניגשה אלי ואמרה, "אני צריכה להיות הכלה."
"את צריכה, מתוקה." נישקתי אותה ופתאום היא התחילה לבכות.
"מה קרה, חמודה?" אמרתי.
"בוא נצא."
על הדשא, ברנדה לא בכתה עוד אבל קולה נשמע עייף מאוד.
"ניל, התקשרתי למרפאה של מרגרט סנגר," היא אמרה. "כשהייתי בניו יורק."
לא עניתי.
"ניל, הם כן שאלו אם אני נשואה. אלוהים, האישה שם נשמעה כמו אמא שלי..."
"ומה אמרת?"
"אמרתי לא."
"מה היא אמרה?"
"אני לא יודעת. ניתקתי." היא התרחקה והקיפה את עץ האלון. כששבה והופיעה היא היתה יחפה והחזיקה יד אחת על העץ, כאילו היא חגה סביב עמוד בפולחן האביב.
"את יכולה להתקשר שוב," אמרתי.
היא הנידה את ראשה. "לא, אני לא יכולה. אני אפילו לא יודעת למה התקשרתי מלכתחילה. עשינו קניות ופשוט ניגשתי, חיפשתי את המספר והתקשרתי."
"אז את יכולה ללכת לרופא."
היא הנידה את ראשה שוב.
"תראי, ברֶן," אמרתי ומיהרתי לקראתה, "נלך יחד, לרופא. בניו יורק —"
"אני לא רוצה ללכת לאיזה משרד קטן ומלוכלך —"
"לא נלך לכזה. נלך לגינקולוג הנוצץ ביותר בניו יורק. כזה שמחזיק 'הרפר'ז בזאר' בחדר הקבלה. מה דעתך?"
היא נשכה את שפתה התחתונה.
"תבוא איתי?" היא שאלה.
"אני אבוא איתך."
"לרופא?"
"מתוקה שלי, בעלך לא היה בא איתך לרופא."
"לא?"
"הוא היה עובד."
"אבל אתה לא עובד," היא אמרה.
"אני בחופשה," אמרתי, אבל עניתי על השאלה הלא נכונה. "ברֶן, אני אמתין וכשתסיימי נלך לשתות כוסית. נצא לארוחת ערב."
"ניל, לא הייתי צריכה להתקשר למרגרט סנגר — זה לא בסדר."
"זה כן, ברנדה. זה הדבר הנכון ביותר שאנחנו יכולים לעשות." היא התרחקה והייתי מותש מרוב הפצרות. משום־מה היתה לי תחושה שהייתי יכול לשכנע אותה אילו הייתי ערמומי יותר; עם זאת, לא הייתי רוצה שעורמה היא שתגרום לה לשנות את דעתה. שתקתי כשחזרה, ואולי דווקא זה שלא אמרתי כלום הוא שדחף אותה לומר לבסוף, "אני אשאל את אמא פטימקין אם היא רוצה שניקח איתנו גם את הארייט..."
7
לעולם לא אשכח את החום והלחות באותו אחר צהריים שבו נסענו לניו יורק. זה היה ארבעה ימים לאחר שהתקשרה למרגרט סנגר — היא דחתה ודחתה את זה, אבל בסופו של דבר ביום שישי, שלושה ימים לפני חתונתו של רון וארבעה לפני עזיבתה, חצינו את מנהרת לינקולן, שהיתה כמדומה ארוכה והבילה מתמיד, כגיהינום שקירותיו מצופים אריחים. לבסוף היינו בניו יורק, והיום המחניק שב להלום בנו. הקפתי את השוטר שכיוון את התנועה ללא מקטורן ועליתי להחנות את המכונית על גג בניין רשות הנמלים.
"יש לך כסף למונית?" אמרתי.
"אתה לא בא איתי?"
"חשבתי לחכות לך בבר. כאן, למטה."
"אתה יכול לחכות בסנטרל פארק. המשרד שלו ממש מעבר לרחוב."
"ברֶן, מה זה כבר מְשַ —" אבל כשראיתי את המבט שפלש לעיניה ויתרתי על הבר הממוזג כדי ללוות אותה לעברה השני של העיר. גשם פתאומי ירד בזמן שחצינו את העיר במונית, וכשהגשם פסק הרחובות היו דביקים ונוצצים, ומתחת למדרכה רעמו הרכבות התחתיות. התחושה בכללותה היתה כמו להיכנס לאוזן של אריה.
משרדו של הרופא היה ממוקם בבית "סקוויבּ", מול "ברגדוֹרף גוּדמן", ועל כן מקום מושלם לברנדה להוסיף למלתחתה. משום־מה לא עלה על דעתנו שתלך לרופא בניוארק, אולי מפני שזה היה קרוב מדי הביתה וכרוך באפשרויות להיחשף. כשברנדה הגיעה לדלת המסתובבת היא העיפה אלי מבט לאחור; עיניה היו מימיות מאוד, אפילו עם המשקפיים, ולא אמרתי מילה, מחשש מה מילה, כל מילה שהיא, עלולה לחולל. נישקתי את שערה וסימנתי שאהיה מעבר לרחוב ליד המזרקה בכיכר, ואחר כך הבטתי בה חגה מבעד לדלתות. ברחוב בחוץ התנועה התקדמה באטיות כאילו היתה הלחות קיר בולם־כול. אפילו המזרקה ביעבעה כמדומה מים רותחים על האנשים שישבו על שפתה, ובן רגע החלטתי לא לחצות את הרחוב, ופניתי דרומה על השדרה החמישית והתחלתי לצעוד לאורך המדרכה המהבילה אל עבר כנסיית סנט פטריק. על המדרגות הצפוניות נאסף קהל; כולם צפו בדוגמנית שצולמה שם. היא היתה לבושה בשמלה בצבע לימון וכפות רגליה ניצבו בתנוחה מחודדת כשל בלרינה, ובשעה שעברתי על פניהם אל תוך הכנסייה שמעתי איזו גברת אומרת, "גם אם הייתי אוכלת קוטג' עשר פעמים ביום, לא הייתי מצליחה להיות רזה כל כך."
לא היה קריר הרבה יותר בתוך הכנסייה, אבל השקט והבהוב הנרות עוררו בי את התחושה שכן. בחרתי כיסא מאחור ואף על פי שלא יכולתי להביא את עצמי לכרוע, בכל זאת רכנתי קדימה אל מסעד הספסל שלפני, והצמדתי את ידי זו לזו ועצמתי את עיני. תהיתי אם אני נראה כמו קתולי, ושקוע בתהייה התחלתי לשאת נאום קטן לעצמי. האם אוכל לכנות את המילים המודעות־לעצמן שאמרתי תפילה? מכל מקום, למאזיני קראתי אלוהים. אלוהים, אמרתי, אני בן עשרים ושלוש. אני רוצה להפיק את המיטב ממצב העניינים. עתה עומד הרופא להשיא לי את ברנדה, ואינני בטוח לגמרי שכל זה הוא לטובה. מהו שאני אוהב, אֵלִי? מדוע בחרתי? מיהי ברנדה? לַקַלִים המֵרוֹץ. האם היה עלי לעצור ולחשוב?
לא זכיתי לתשובות, אבל המשכתי. אם אנחנו פוגשים אותך כלל, אלוהים, הרי זה בהיותנו תאוותניים, וחמדניים, ובשל כך נוטלים בך חלק. אני תאוותני, ואני יודע שהדבר טוב בעיניך, אני פשוט יודע. אבל כמה תאוותני אוכל להיות? אני חמדני. לאן אוליך עכשיו את חמדנותי? היכן ניפגש? איזה פרָס הוא אתה?
זו היתה תהִייה מחוכמת, ופתאום נמלאתי בושה. קמתי ויצאתי החוצה, והרעש העולה מהשדרה החמישית קידם את פני בתשובה:
איזה פרס נראה לך, שמוק? סכו"ם מזהב, עצים של אבזרי־ספורט, נקטרינות, טוחני אשפה, אפים נטולי גבנון, "פטימקין כיורים", "בוֹנוויט טֵלֶר" —
אבל לכל הרוחות, אלוהים, זה אכן אתה!
ואלוהים רק צחק, הליצן.
על המדרגות סביב המזרקה ישבתי בקימור קטן של קשת שהשמש יצרה ברסס המים. ואז ראיתי את ברנדה יוצאת מבית "סקוויב". היא לא נשאה איתה דבר, כמו אישה שרק יצאה להביט בחלונות ראווה, ולרגע שמחתי שבסופו של דבר לא נשמעה לרצוני.
אבל כשחצתה את הכביש חלפה לה אותה קלות ראש קטנה, ושוב הייתי אני עצמי.
היא באה ונעמדה לפני והביטה למטה אל היכן שישבתי; כששאפה אוויר מילאה את כל גופה, ואחר כך נשפה אותו החוצה בלוויית "פיוּ!"
"איפה זה?" אמרתי.
התשובה שקיבלתי, תחילה, היתה אותו מבט ניצחון שלה ותו לא, המבט ששלחה בסימפּ אותו לילה כשניצחה אותה, המבט שזכיתי לו אותו בוקר כשסיימתי את ההקפה השלישית לבדי. לבסוף היא אמרה, "זה עָלַי."
"אוֹה, ברֶן."
"הוא אמר לעטוף לך את זה או שתיקחי את זה איתך?"
"אוֹה ברנדה, אני אוהב אותך."
שכבנו אותו לילה, וכל כך עצבניים היינו בגלל הצעצוע החדש שלנו שהביצועים שלנו היו כשל ילדים בגן, או (בלשון אותה הארץ) כשל צוות פסילה־כפולה חסר כל תיאום. ואז למחרת כמעט לא ראינו זה את זו כלל, שכן ההכנות של הרגע האחרון לחתונה הביאו עמן התרוצצויות, הברקת מברקים, צעקות, בכי, היחפזות — בקצרה, טירוף. אפילו הארוחות איבדו ממלאותן הפטימקינית, והוצאו בייסורים מגבינה לבנה, לחמניות בצל ישנות, סלאמי יבש, מעט כבד קצוץ ולפתן. סוף השבוע כולו היה קדחתני, וניסיתי כמיטב יכולתי לשמור מרחק מן הסערה, שבעינה היו רון, מגושם וחייכני, והארייט, אדיבה ורחפנית, הולכים ונמשכים בכוח זה אל זה. ביום ראשון בלילה גברה העייפות על ההיסטריה וכל הפטימקינים, ובכללם ברנדה, הלכו לישון מוקדם. כשרון נכנס לחדר האמבטיה לצחצח את שיניו החלטתי להיכנס פנימה ולצחצח את שלי. בזמן שעמדתי מעל הכיור הוא בדק אם המגינים שלו רטובים; אחר כך תלה אותם על ברזי המקלחת ושאל אותי אם אני רוצה להקשיב קצת לתקליטים שלו. לא מתוך שעמום ובדידות קיבלתי את הצעתו; תחת זאת, ניצוץ חטוף של אחוות מלתחה ניצת שם בין הסבון והמים והאריחים, וחשבתי שאולי הזמנתו של רון מקורה ברצון לבלות את רגעיו האחרונים כ"גבר רווק" בחברת "גבר רווק" אחר. אם צדקתי, הרי היתה זו ההכרה האמיתית הראשונה שלו בגבריותי. כיצד יכולתי לסרב?
ישבתי על מיטת היחיד הפנויה.
"רוצה לשמוע את מנטובאני?"
"בטח," אמרתי.
"את מי אתה אוהב יותר, אותו או את קוסטלנץ?"
"קשה להגיד."
רון ניגש לארון שלו. "הֵי, מה דעתך על התקליט מקולומבוס? ברנדה השמיעה לך אותו?"
"לא. אני לא חושב."
הוא שלף את התקליט מתוך העטיפה שלו, וכמו ענק עם צדף בידו, הניח אותו בזהירות על הפטפון. אחר כך חייך אלי ונשען לאחור על מיטתו. זרועותיו נחו מאחורי ראשו ועיניו היו נעוצות בתקרה. "נותנים אותו לכל הבוגרים. עם ספר המחזור —" אבל הוא השתתק ברגע שהתחילו הצלילים. הבטתי ברון והקשבתי לתקליט.
בתחילה נשמע רק קול תופים, אחר כך דממה, אחר כך עוד קול תופים — ואז בשקט, שיר לכת, בעל מנגינה מוכרת מאוד. כשנגמר השיר, שמעתי את הפעמונים, חרישיים, חזקים, ושוב חרישיים. ולבסוף נשמע קול, עמוק מאוד והיסטורי, מן הסוג המתקשר לסרטי תעודה על עליית הפשיזם.
"השנה, 1956. העונה, סתיו. המקום, אוניברסיטת אוהיו..."
בליצקריג! יום הדין! האֵל הוריד את שרביטו וחברי מקהלת האוניברסיטה של אוהיו הסתערו על המנון המוסד כאילו היו נשמותיהם תלויות בזה. מקץ שיר אחד נואש, הם שקעו, עודם צורחים, בתהום הנשייה, והקול המשיך:
"העלים החלו לשנות את צבעם ולהאדים על העצים. מדורות מעלות עשן מעטרות את רובע האחווֹת, בשעה שמועמדים חדשים גורפים את העלים ומעלים אותם לדוק של ערפל. פנים ותיקים מברכות לשלום פנים חדשות, פנים חדשות פוגשים פנים ותיקות, ושנה נוספת החלה..."
מוזיקה. המקהלה חוזרת ובגדול. ושוב הקול: "המקום, גדות האוֹלֶנטאנגי. המאורע, משחק הכנס השנתי, 1956. היריב, אִילִינִי המסוכנת..."
שאגת קהל. קול חדש — ביל סטֶרן: "הכדור אצל איליני. השחרור. לינדֵיי רץ אחורה כדי למסור, מוצא תופס, הוא מוסר עמוק, עמוק אל שטח היריב — והכדור נחטף בידי מספר 43, הֶרבּ קלארק מאוניברסיטת אוהיו! קלארק חומק ממתקֵל אחד, הוא חומק מעוד אחד ועובר למרכז השדה. הוא אוסף סביבו חוסמים, הוא עובר את קו ה־45, ה־40, ה־35 —"
ובעוד ביל סטרן סוחף את קלארק, וקלארק, את ביל סטרן, רון, על מיטתו, בתנועות גוף מעטות, ליווה את הרבּ קלארק בדרכו אל השער.
"ואוהיו מובילה עכשיו 21:19. איזה משחק!"
קול ההיסטוריה שב לבַרטֶן: "אבל העונה היתה רצופה עליות ומורדות, וכשהשלג הראשון כיסה את המגרש, היו אלה קול הכדרור והקריאה עלֵה וקלע! שהידהדו ברחבי האולם..."
רון עצם את עיניו.
"המשחק מול מינסוטה," הכריז קול חדש וגבוה, "ולאחדים מתלמידי השנה האחרונה, משחקם האחרון במדים האדומים־לבנים... השחקנים מוכנים לעלות למגרש ולצאת לאור הזרקורים. האולם המלא מפה לפה יביע במחיאות כפיים סוערות את הערכתו לאחדים מהבחורים שלא יהיו איתנו בשנה הבאה. הנה עולה לארי גארדנר, מספר 7 הגדול, למגרש, לארי הגדול מעֶקרון, אוהיו..."
"לארי —" הודיעה מערכת הכריזה; "לארי," שאג הקהל אחריה.
"והנה עולה בכדרור רון פטימקין. רון, מספר 11, משוֹרט הילז, ניו ג'רזי. המשחק האחרון של רון הגדול, ויעבור לא מעט זמן עד שאוהדי אוהיו ישכחו אותו..."
רון הגדול התכווץ על מיטתו בשעה שהרמקול קרא בשמו; התשואות שזכה להן ודאי הרעידו רשתות. לאחר מכן הוכרזו שמותיהם של שאר השחקנים, ואחר כך הסתיימה עונת הכדורסל, ובאו שבוע הדת, נשף תלמידי השנה האחרונה (בילי מֵיי מרים את הגג באולם ההתעמלות), ערב מערכונים באחווה, א' א' קאמינגס קורא בפני סטודנטים (שיר, דממה, מחיאות כפיים); ולבסוף, טקס חלוקת התארים:
"הקמפוס מחריש היום. לאלפי גברים ונשים צעירים מדובר במאורע משמח אך אומר כבוד. ולהוריהם יום של צחוק ויום של דמע. יום ירוק בהיר, השבעה ביוני אלף תשע מאות חמישים ושבע, ולאמריקנים צעירים אלה, היום המרגש ביותר בחייהם. לרבים תהיה זו הפעם האחרונה שיראו את הקמפוס, את קולומבוס, למשך שנים רבות מאוד. החיים קוראים לנו, וחוששים, אולי אף מתוחים, אנו יוצאים אל העולם, ונפרדים מההנאות שצפנו חומות אלה עטורות המטפסים. אך לא מזיכרונותינו מהן. אלה ישמשו בני לווייתינו הצמודים, אם לא העיקריים, בחיינו. אנו עתידים לבחור לנו בעלים ונשים, אנו עתידים לבחור עבודות ובתים, אנו עתידים להוליד ילדים ונכדים, אך לא נשכח אותך, אוניברסיטת אוהיו. בשנים שתבואנה תמיד נישא עמנו את הזיכרונות ממך, אוניברסיטת אוהיו..."
אט־אט, חרש־חרש, מתחילה תזמורת האוניברסיטה של אוהיו לנגן את המנון המוסד, ואחר כך מצלצלים הפעמונים את השעה האחרונה. חרישיים, חרישיים מאוד, שכן אביב עכשיו.
עור ברווז פשט על זרועותיו המגוידות של רון בשעה שהקול המשיך. "הנה כי כן, הרינו מציעים את עצמנו בפניך, העולם, ויוצאים אליך לבקש חיים. ולך, אוניברסיטת אוהיו, לך קולומבוס, אנו אומרים תודה, תודה ושלום. נתגעגע אלייך, בסתיו, בחורף ובאביב, אבל יום אחד עוד נשוב. עד אז, שלום לך, אוניברסיטת אוהיו, שלום אדום־לבן, שלום לך, קולומבוס... שלום לך, קולומבוס... שלום..."
עיניו של רון היו עצומות. התזמורת שפכה את מטען הנוסטלגיה האחרון, ויצאתי על קצות אצבעותי מהחדר, בקצב אחיד עם 2,163 הבוגרים של מחזור 57'.
סגרתי את הדלת, אבל אחר כך פתחתי אותה והסתכלתי על רון: הוא הוסיף להמהם על מיטתו. הֵא אתה! חשבתי, גיסי!
החתונה.
נפתח בקרובים.
היו בני משפחתה של גברת פטימקין: אחותה מוֹלי, תרנגולת טרחנית זעירה ושופעת שקרסוליה תפחו וצרו על נעליה, ואשר עתידה לזכור את חתונתו של רון ולו בשל העובדה שייסרה את כפות רגליה בעקבים של שבעה סנטימטרים, ובעלה של מולי, הגולם האמיד הארי גרוסברט, שעשה את הונו משעורה ותירס בתקופת היובש. כעת היה הארי פעיל בבית הכנסת וכל אימת שראה את ברנדה הוא הפליק לה על עכוזה; זו היתה מעין הברחה גופנית על תקן של הבעת חיבה משפחתית, כך הנחתי. היה גם אחיה של גברת פטימקין, מַרטי קריגר, מלך הנקניקיות הכשרות, איש עצום ממדים, שמספר כרֵסיו אינו נופל ממספר סנטריו, ובגיל חמישים וחמש כבר הספיק לעבור התקפי לב כמספר הכרֵסים והסנטרים גם יחד. זה עתה חזר מתקופת מרפא בהרי הקֶטסקיל, שבה לא אכל לדבריו אלא דגני־בוקר מלאים וזכה ב־1,500 דולר במשחק רֵמי. כשהגיע הצלם לצלם תמונות, מרטי שם את ידו על שדֵי הפנקייק של אשתו ואמר, "הֵי, מה דעתך לצלם את זה!" אשתו, סילביה, היתה אישה גבוהה דקה ושברירית, שעצמותיה עצמות ציפור. היא בכתה לכל אורך הטקס ולמעשה התייפחה לעין כול כשהרב הכריז על רון והארייט כעל "בעל ואישה בעיני האל ומדינת ניו ג'רזי". לאחר מכן, בארוחת הערב, היא התקשחה די הצורך כדי לסטור על יד בעלה כשזו נשלחה לסיגר. אך כשהושיט את ידו לאחוז בשדהּ היא רק נראתה מזועזעת ולא אמרה דבר.
היו גם אחיותיה התאומות של גברת פטימקין, רוז ופֶּרל, שתיהן בעלות שְׂער שיבה, בצבעה של לינקולן בעלת גג נפתח, וקול מאנפף, ובעלים שנשרכו בעקבותיהן אך דיברו רק זה עם זה, כאילו, לאמיתו של דבר, היו אלה אחות שנישאה לאחות ובעל לבעל. הבעלים, ששמותיהם אֶרל קליין ומֵני קרצמן, ישבו זה ליד זה במהלך הטקס, ולאחר מכן בארוחת הערב, ופעם אחת, למעשה, בשעה שהתזמורת ניגנה בין המנות, הם קמו, קליין וקרצמן, כאילו ביקשו לרקוד, אבל במקום זאת צעדו לקצהו הרחוק של האולם ושם מדדו יחד את רוחבו בצעדיהם. ארל, כך נודע לי אחר כך, מצוי בעסקי שטיחים, וכפי הנראה ניסה לחשב כמה כסף ירוויח אם מלון "פְּיֶיר" יזכה אותו בעסקה.
מצדו של מר פטימקין היה רק ליאו, אחיו למחצה. ליאו היה נשוי לאישה ששמה בִּי, שאף אחד כמדומה לא דיבר איתה. בּי לא ישבה רגע אחד במנוחה בזמן הארוחה וכל הזמן רצה אל שולחן הילדים לבדוק אם מטפלים כהלכה בבתה שרון. "אמרתי לה לא לקחת את הילדה. תשיגי שמרטפית, אמרתי." ליאו אמר לי את הדברים בשעה שברנדה רקדה עם פֵרארי, שושבינו של רון. "היא אומרת, מה אנחנו, מיליונרים? לא, בחייך, אבל הבן של אח שלי מתחתן, אני יכול לחגוג קצת. לא, אנחנו צריכים לסחוב את הילדה איתנו. אָה, זה נותן לה משהו לעשות!..." הוא השקיף על האולם. על הבמה הנהיג הארי וינטרס (לשעבר ויינברג) את תזמורתו במחרוזת מתוך "גברתי הנאווה"; ברחבה רקדו כל הגילים, כל הגדלים, כל הצורות. מר פטימקין רקד עם ג'ולי, ששמלתה גלשה למטה מכתפיה וחשפה את גבה הקטן הענוג, ואת צווארה הארוך כצווארה של ברנדה. הוא רקד בריבועים קטנים ועשה מאמצים ניכרים לא לדרוך על אצבעותיה של ג'ולי. הארייט, שהיתה, לדברי כולם, כלה יפה, רקדה עם אביה. רון רקד עם אמה של הארייט, ברנדה עם פרארי, ואני התיישבתי לזמן־מה בכיסא הריק לצד ליאו כדי שלא יתמרנו אותי לרקוד עם גברת פטימקין, שכן דומה שלשם חישבו העניינים להתקדם.
"אתה החבר של ברנדה? הא?" אמר ליאו.
הינהנתי. בשלב מוקדם יותר של הערב הפסקתי לספק הסברים סמוקי פנים. "אתה מוכרח להתערב שם, בחור," אמר ליאו, "שלא תפקשש את זה."
"היא יפה מאוד," אמרתי.
ליאו מזג לעצמו כוס שמפניה, והמתין כאילו ציפה שייווצר עליה ראש של קצף; כשזה לא נוצר, הוא מילא את הכוס עד שפתה.
"יפה, לא יפה, מה זה חשוב. אני אדם מעשי. אני נמצא בתחתית, אז אני מוכרח להיות. כשאתה עלי ח'אן אתה מתחתן עם כוכבות קולנוע. לא נולדתי אתמול... אתה יודע בן כמה הייתי כשהתחתנתי? שלושים וחמש. השד יודע מה בער לי." הוא רוקן את כוסו ושב ומילא אותה. "אני אגיד לך משהו, דבר אחד טוב קרה לי בכל ימי חיי. אולי שניים. לפני שחזרתי מעבר לים קיבלתי מכתב מאשתי — היא לא היתה אשתי אז. החותנת שלי מצאה לנו דירה בקווינס. שישים ושניים וחצי דולר לחודש היא עלתה. זה הדבר הטוב האחרון שקרה."
"מה היה הראשון?"
"איזה ראשון?"
"אמרת שני דברים," אמרתי.
"אני לא זוכר. אני אומר שניים בגלל שאשתי אומרת לי שאני סרקסטי וציניקן. ככה אולי היא לא תחשוב שאני כזה חכמולוג."
ראיתי את ברנדה ופרארי נפרדים, אז ביקשתי סליחה והתחלתי להתקדם לעבר ברנדה, אבל בדיוק באותו הרגע מר פטימקין נפרד מג'ולי ושני הגברים נראו כאילו הם עומדים להחליף בנות זוג. אבל במקום זאת הם עמדו, ארבעתם, על רחבת הריקודים וכשהגעתי אליהם הם צחקו וג'ולי אמרה, "מה כל כך מצחיק!" פרארי אמר לי "הַיי," וגרף איתו את ג'ולי, שפרצה בצחוק מצלצל.
ידו של מר פטימקין היתה מונחת על גבה של ברנדה ופתאום מצאתי את ידו השנייה על גבי. "אתם מבלים יפה, ילדים?" הוא אמר.
עמדנו שם שלושתנו, מתנודדים קצת, לצלילי "שֶרק נבוא לכנסייה בזמן".
ברנדה נשקה לאביה. "כן," היא אמרה. "אני שיכורה כל כך שהראש שלי בכלל לא צריך את הצוואר."
"זאת חתונה יפה מאוד, מר פטימקין."
"אם תרצו משהו רק תבקשו..." הוא אמר, שיכור במקצת בעצמו. "אתם שני ילדים טובים... מה דעתך על האח שלך שמתחתן ככה?... הא?... בחורה בחורה, מה?"
ברנדה חייכה, ואף על פי שחשבה, כנראה, שאביה דיבר עליה, אני הייתי בטוח שהוא מדבר על הארייט.
"אתה אוהב חתונות, אבא?" אמרה ברנדה.
"אני אוהב את החתונות של הילדים שלי..." הוא טפח על גבי. "תגידו, ילדים, רוצים משהו? לכו לבלות. תזכרי," הוא אמר לברנדה, "את המתוקה שלי..." אחר כך הוא הסתכל עלי. "כל מה שהפוני שלי רוצָה הוא בסדר גמור מבחינתי. אף עסק לא גדול עד כדי כך שאין בו מקום לראש נוסף."
חייכתי, אך לא ישר אליו, ומעבר לו ראיתי את ליאו גומע שמפניה וצופה בשלושתנו; כשצד את עיני הוא התווה סימן בידו, עיגול באמצעות האגודל והאצבע, כאומר, "כל הכבוד, כל הכבוד!"
אחרי לכתו של מר פטימקין, ברנדה ואני רקדנו צמוד, והתיישבנו רק כשהמלצרים התחילו לעבור עם המנה העיקרית. השולחן המרכזי היה רועש, במיוחד בקצה שבו ישבנו, היכן שכמעט כל הגברים היו חבריו של רון לקבוצה בענף ספורט זה או אחר; הם אכלו מספר עצום של לחמניות. טֶנק פלדמן, שותפו לחדר של רון, שהגיע בטיסה מטולידו, שלח את המלצר פעם אחר פעם להביא לחמניות, סלרי, זיתים, ותמיד לאושרה המצווח של גלוריה פלדמן, אשתו, בחורה עצבנית, תת־תזונתית ששיגרה שוב ושוב מבטים אל חזית שמלתה כאילו מתנהל שם איזה פרויקט בנייה תחת בגדיה. גלוריה וטנק כיהנו, למעשה, כראשי אזור־בחירה מטעם עצמם בקצה השולחן שישבנו בו. הם הכריזו על הרמת כוסיות, פרצו בשירה סוערת ולא הפסיקו לכנות את ברנדה ואותי "זוג יונים". ברנדה חייכה בכל מאודה למשמע הכינוי ואני שלפתי הבעה טהורה וזכה מאיזו עלייה נכלולית בלבי.
והלילה נמשך; אכלנו, שתינו, רקדנו — רוז ופֶּרל רקדו צ'רלסטון זו עם זו (בשעה שבעליהן בחנו את מלאכת הנגרות ונברשות), ואחר כך רקדתי אני צ'רלסטון עם גלוריה פלדמן בכבודה ובעצמה, שעשתה לי פרצופים מבוישים מחרידים לכל אורך הריקוד. לקראת סוף הערב, ברנדה, ששתתה שמפניה כמו דודה ליאו, רקדה טנגו ריטה הייוורת'י עם עצמה, וג'ולי נרדמה על כמה שרכים שגרפה מהשולחן הראשי והפכה למזרן בקצהו הרחוק של האולם. חוסר תחושה החל להשתלט על החך הקשה שלי, ובשלוש בלילה אנשים כבר רקדו במעילים, גברות יחפות עטפו נתחי עוגת חתונה במפיות לארוחות הצהריים של ילדיהן, ולבסוף גלוריה פלדמן עשתה את דרכה אל קצה השולחן שבו ישבנו ואמרה בזלזול, "נו, חכמולוגית קטנה שלנו מרדקליף, מה עשית אַת כל הקיץ?"
"גידלתי זרג."
גלוריה חייכה ועזבה מהר כלעומת שבאה, וברנדה בלי לומר מילה נוספת התנודדה לעבר שירותי הנשים והגמול על סביאת יתר. רק הלכה וכבר הופיע לצדי ליאו, עם כוס ביד אחת ובקבוק שמפניה חדש באחרת.
"אין זכר לחתן והכלה?" הוא אמר, במבט תאוותני. בשלב זה כבר איבד את מרבית העיצורים ועשה כמיטב יכולתו בתנועות ארוכות ורטובות. "נו, אתה הבא בתור, בחור, אני רואה את זה בקלפים... אתה לא פראייר של אף אחד..." והוא נעץ במותני את ראש הבקבוק ושפך שמפניה על צדו של הטוקסידו השכור שלי. הוא הזדקף, מזג עוד על ידו ולתוך הכוס, ופתאום חדל. הוא נעץ מבט בנורות שהיו חבויות תחת סוללה ארוכה של פרחים שקישטו את קדמת השולחן. הוא ניער את הבקבוק בידו כאילו ביקש להתסיסו. "הבנזונה שהמציא את נורת הפלואורסצנט שיתפגר אמן!" הוא הניח את הבקבוק ושתה.
על הבמה עצר הארי וינטרס את הנגנים שלו. המתופף קם, התמתח, וכולם התחילו לפתוח את התיקים ולארוז את הכלים. על הרחבה חבקו קרובי משפחה, חברים, עמיתים איש את מותניו וכתפיו של רעהו, וילדים קטנים הצטנפו סביב רגלי הוריהם. שני ילדים התרוצצו בין קהל האנשים, משחקים תופסת בצרחות, עד שמבוגר תפס אחד מהם וחבט לו כהוגן על ישבנו. הוא התחיל לבכות, ובזה אחר זה נטשו הזוגות את הרחבה. השולחן שלנו היה בלגן מעוך של הכול: מפיות, פירות, פרחים; היו עליו בקבוקי ויסקי ריקים, שרכים מדולדלים וכלים עם שלוליות בלתי גמורות של רוטב דובדבנים, שהפך דביק עם חלוף השעות. בקצה השולחן ישב מר פטימקין ליד אשתו, ואחז בידה. מולם, על שני כיסאות ברידג' שקירבו לשולחן, ישבו מר וגברת ארליך. הם שוחחו בשקט ובשלווה, כאילו הם מכירים אלה את אלה כבר שנים ארוכות. הכול האט את קצבו עכשיו, ומפעם לפעם היו אנשים ניגשים אל הפטימקינים והארליכים, מאחלים להם מזל טוב, ואחר כך גוררים את עצמם ואת משפחותיהם החוצה, אל ליל ספטמבר, שהיה קריר ונשוּב רוח, כך אמר מישהו, והזכיר לי שבקרוב יבואו חורף ושלג.
"הם לא מתקלקלים, הדברים האלה, אתה יודע את זה." ליאו הצביע על נורות הפלואורסצנט שזהרו מבעד לפרחים. "הם מחזיקים שנים. היה אפשר לייצר מכונית כזאת אילו רצו, שלא תתקלקל אף פעם. שתפעל על מים בקיץ ועל שלג בחורף. אבל הם לא יעשו את זה, הגדולים... תראה אותי," אמר ליאו, מתיז שמפניה על קִדמת החליפה שלו, "אני מוכר נורה טובה. את הנורה שאני מוכר אי אפשר לקנות בדראגסטור. זאת נורה איכותית. אבל אני האיש הקטן. אין לי אפילו מכונית. האח שלו, ואפילו רכב משלי אין לי. לכל מקום אני נוסע ברכבת. אני הבן אדם היחיד שאני מכיר שגומר שלושה זוגות ערדליים כל חורף. רוב האנשים קונים זוג חדש כשהישן הולך לאיבוד. אני שוחק אותם, כמו נעליים. תראה," הוא אמר, נרכן לתוכי, "אני יכול למכור נורה מחורבנת, זה לא ישבור את לבי. אבל זה לא עסק טוב."
הארליכים והפטימקינים גררו את כיסאותיהם לאחור והחלו להתרחק, כולם מלבד מר פטימקין שפסע לאורך השולחן לעבר ליאו ולעברי.
הוא טפח לליאו על גבו. "נו, מה שלומך, שטארק?"
"בסדר, בן. בסדר..."
"אתה מבלה?"
"עסק יפה היה לך כאן, בן, הוא בטח עלה לא מעט, תאמין לי..."
מר פטימקין צחק. "כשאני מכין את הדוח למס ההכנסה אני הולך לליאו. הוא יודע בדיוק כמה כסף הוצאתי... אתה צריך טרמפ הביתה?" הוא שאל אותי.
"לא תודה. אני מחכה לברנדה. אנחנו עם המכונית שלי."
"לילה טוב," אמר מר פטימקין.
הבטתי בו יורד מהבמה שנשאה את השולחן הראשי, וצועד אל עבר היציאה. האנשים היחידים באולם — חורבות האולם — כעת היו אני, ליאו, ואשתו ובתם שישנו, כשראשיהן מונחים על מפה מקומטת ששימשה להן ככרית, על שולחן על הרצפה למרגלותינו. ברנדה לא נראתה בסביבה.
"כשיש לך," אמר ליאו, משפשף את אצבעותיו זו בזו, "אתה יכול להרשות לעצמך לדבר כמו מוישה גרויס. מי צריך בחור כמוני היום? סוכני מכירות, יורקים עליהם. אתה יכול ללכת לסופרמרקט ולקנות הכול. איפה שאשתי קונה אפשר לקנות סדינים וציפיות. תאר לעצמך, חנות מכולת! אני, אני מוכר לתחנות דלק, למפעלים, לעסקים קטנים, לכל אורך החוף המזרחי. בטח, אתה יכול למכור לבחור בתחנת דלק נורה מחורבנת שתישרף אחרי שבוע. בשביל המשאבות אני מדבר, יש בפנים נורה מיוחדת. נורת שירות. בסדר, אז אתה מוכר לו נורה מחורבנת, וכעבור שבוע הוא צריך לשים נורה חדשה, ובזמן שהוא מחליף אותה הוא עוד זוכר איך קוראים לך. לא אצלי. אני מוכר נורה איכותית. מחזיקה חודש, חמישה שבועות, לפני שהיא אפילו מהבהבת, אחר כך היא נותנת לך עוד יום־יומיים, עמומה אולי, אבל לפחות לא תתעוור. היא מחזיקה מעמד, זאת נורה איכותית. עוד לפני שהיא נשרפת אתה שם לב שהיא נהיית עמומה, אז אתה שׂם חדשה. מה שאנשים לא אוהבים זה שרגע אחד יש אור יום וברגע הבא חושך. תן לה להפיץ אור קלוש כמה ימים והם לא ירגישו רע כל כך. אף אחד לא זורק את הנורה שלי — מחליטים לשמור אותן, תמיד יהיה אפשר להשתמש בהן בעת צרה. לפעמים אני אומר לבנאדם, זרקת פעם נורה שקנית מליאו פטימקין? אתה מוכרח להשתמש בפסיכולוגיה. בגלל זה אני שולח את הילדה שלי לאוניברסיטה. אם אין לך קצת מושג בפסיכולוגיה בימינו, אתה מחוסל..."
הוא הרים זרוע והצביע על אשתו; אחר כך נשמט על כיסאו. "אחח!" הוא אמר, ושתה חצי כוס שמפניה. "תקשיב לי, עד ניו לונדון, קונטיקט אני מגיע. עד לשם אני מגיע, וכשאני חוזר הביתה בלילה אני עוצר קודם לשתות משהו, מרטיני. אני שותה שניים, לפעמים שלושה. נשמע סביר, לא? אבל מבחינתה לגימה קטנה או אמבט שלם, זה מריח אותו הדבר. היא אומרת שזה רע לילדה שאני בא הביתה מסריח. הילדה תינוקת, למען השם, היא חושבת שככה אני אמור להריח. גבר בן ארבעים ושמונה עם ילדה בת שלוש! אני אחטוף תרומבוזה מהילדה הזאת. אשתי, היא רוצה שאבוא הביתה מוקדם ואשחק עם הילדה לפני שהיא הולכת לישון. בוא הביתה, היא אומרת, ואני אמזוג לך כוסית. הא! אני מעביר את כל היום עם האף בתוך הדלק, מתחת למכסי מנוע עם פוֹילישֶע מטונפים בניו לונדון, מנסה להבריג נורה מחורבנת לתושבת — אני אבריג, אני אומר להם — והיא חושבת שאני רוצה לחזור הביתה ולשתות מרטיני מכוס של ג'לי! עד מתי תישאר בברים, היא אומרת. עד שיהודייה תהיה מיס ריינגולד!
"תראה," הוא המשיך אחרי עוד לגימה, "אני אוהב את הילדה שלי כמו שבן אוהב את ברנדה שלו. זה לא שאני לא רוצה לשחק איתה. אבל אם אני משחק עם הילדה ואחר כך בלילה נכנס למיטה עם אשתי, אז היא לא יכולה לצפות ממני לכל מיני שיגעונות. זה או־או. אני לא כוכב קולנוע."
ליאו הביט בכוסו הריקה והניח אותה על השולחן; הוא הטה את הבקבוק ושתה את השמפניה כאילו היתה סודה. "כמה לדעתך אני מרוויח בשבוע?" הוא שאל.
"אני לא יודע."
"תנחש."
"מאתיים דולר."
"בטח, ומחר ישחררו את האריות מהכלוב בסנטרל פארק. כמה לדעתך אני מרוויח?"
"אין לי מושג."
"נהג מונית מרוויח יותר ממני. זאת האמת. אח של אשתי נהג מונית, הוא גר בקיוּ גארדֶנז. והוא לא נותן שיעבדו עליו, הוֹ לא, לא נהגי המוניות האלה. בשבוע שעבר ירד גשם לילה אחד ואמרתי לעזאזל, אני לוקח מונית. העברתי את כל היום בניוּטוֹן, מסצ'וסטס. בדרך כלל אני לא נוסע כל כך רחוק, אבל ברכבת בבוקר אמרתי לעצמי, תישאר, תמשיך הלאה, לשם שינוי. וכל הזמן ברור לי שאני משלה את עצמי. שאפילו לא ארוויח את ההפרש על הכרטיס. אבל אני ממשיך. ובלילה עוד נשארו לי שתי קופסאות, אז כשהבחור עוצר לי בגראנד סנטרל יש בי איזה שד שאומר לי להיכנס. אפילו זרקתי את הנורות פנימה, אפילו לא היה אכפת לי שיישברו. והנהג מונית הזה אומר, מה אתה מנסה לעשות, חבר, לקרוע את העור? אלה מושבים חדשים לגמרי. לא, אמרתי. ישו שבשמים, הוא אומר, איזה אנשים מחורבנים. אני נכנס למונית ונותן לו כתובת בקווינס מה שאמור להשתיק אותו, אבל לא, כל הדרך הוא דחף לי את הישו שלו. חם במונית, אז אני פותח את החלון ואז הוא מסתובב ואומר, מה אתה רוצה, שאני אחטוף התקררות בצוואר? רק עכשיו הבראתי מהצטננות מחורבנת..." ליאו הסתכל עלי, בעיניים מעורפלות. "העיר הזאת מטורפת! אם היה לי קצת כסף הייתי בורח מפה תוך דקה. הייתי נוסע לקליפורניה. הם לא צריכים נורות שם יש כל כך הרבה אור. הייתי בגיניאה החדשה בזמן המלחמה הפלגתי מסן פרנסיסקו. זה," הוא התפרץ, "זה הדבר הטוב השני שקרה לי, הלילה בסן פרנסיסקו עם חנה שרייבר. אלה השניים, שאלת אותי אני מספר לך — הדירה שהחותנת שלי מצאה לנו, וחנה שרייבר ההיא. לילה אחד זה הכול. הלכתי ל'בני ברית', לנשף ריקודים לחיילים במרתף של איזה בית כנסת גדול, ופגשתי אותה. עוד לא הייתי נשוי, אז אל תעשה פרצופים."
"אני לא."
"היה לה חדר קטן ונחמד משל עצמה. היא היתה סטודנטית להוראה. כבר ידעתי שמשהו מתבשל כי במונית היא נתנה לי למשש לה מתחת לתחתונית. תשמעו אותי, אפשר לחשוב שאני תמיד במוניות. אולי עוד פעמיים בחיים חוץ מאלה. לומר את האמת אני אפילו לא נהנה מזה. כל משך הנסיעה אני מסתכל על המונה. אפילו מהנאות אני לא מסוגל ליהנות!"
"מה עם חנה שרייבר?"
הוא חייך, מבזיק מעט זהב בפיו. "מה דעתך על השם הזה? היא היתה בחורה צעירה, אבל היה לה שם של גברת זקנה. בחדר היא אומרת לי שהיא מאמינה באהבה אוראלית. אני עוד יכול לשמוע אותה: ליאו פטימקין, אני מאמינה באהבה אוראלית. אין לי מושג למה לעזאזל היא מתכוונת. חשבתי שהיא חברה בכנסייה המדעית או באיזה כת או מה. אז אמרתי, אבל מה עם חיילים, בחורים שיוצאים אל מעבר לים ועלולים להיהרג, חס וחלילה." הוא משך בכתפיו. "לא הכי חכם בעולם. אבל זה היה לפני עשרים שנה כמעט, עוד הייתי צעיר וירוק. אז מדי פעם אשתי — אתה יודע, היא עושה בשבילי את מה שחנה שרייבר עשתה. אני לא אוהב להכריח אותה, היא עובדת קשה. זה בשבילה כמו מונית בשבילי. לא הייתי מכריח אותה. אני זוכר את כל הפעמים, אני חותם לך. פעם אחת אחרי סדר, אמא שלי עוד היתה בחיים, עליה השלום. אשתי היתה מלאה עד האוזניים ב'מגן דוד'. בעצם, פעמיים אחרי סדר. אחח! כל דבר טוב בחיים שלי אני מסוגל לספור על האצבעות! חס וחלילה עוד מישהו יוריש לי מיליון דולר, אני אפילו לא אצטרך לחלוץ נעליים. עוד נשארה לי יד שלמה."
הוא הצביע על נורות הפלואורסצנט בבקבוק השמפניה הכמעט ריק. "אתה קורא לזה אור? זה אור לקרוא בו? זה סגול, למען השם! חצי מהעיוורים בעולם גמרו את עצמם בגלל הדברים הארורים האלה. אתה יודע מי עומד מאחורי זה? האופטומטריסטים! אני אומר לך, אתה נותן לי מאתיים בשביל המלאי והשטח שלי, אני מוכר מחר. בדיוק ככה, ליאו א' פטימקין, סמסטר אחד של ראיית חשבון, לילות בסיטי קולג', מוכן למכור ציוד, שטח, את שמו הטוב. אני אקנה שני אינץ' ב'טיימס'. השטח הוא מכאן עד כל מקום. אני הולך לאן שאני רוצה, הבוס של עצמי, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אתה יודע תנ"ך? 'יהי אור — ויהי ליאו פטימקין!' זה הסמל המסחרי שלי, ואני אמכור גם אותו. אני אומר להם את הסיסמה הזאת, לפוילישע, הם חושבים שהמצאתי את זה. מה הטעם להיות חכם אם אין לך איך לנצל את זה! יש לי יותר שכל בזרת משיש לבֶּן בכל הראש שלו. אז למה הוא למעלה ואני למטה! למה! תאמין לי, אם נולדת עם מזל, יש לך מזל!" והוא פרץ בשתיקה.
היתה לי תחושה שהוא עומד לבכות, אז רכנתי אליו ולחשתי לו, "כדאי שתלך הביתה." הוא הסכים, אבל היה עלי להקים אותו מכיסאו ולהוליך אותו בזרועו אל אשתו ובתו. את הילדה לא היה אפשר להעיר, וליאו ובּי ביקשו ממני לשמור עליה בשעה שיצאו למבואה לקחת את מעיליהם. כשחזרו הצליח ליאו כמדומה לגרור את עצמו בחזרה למדרגת תקשורת אנושית. הוא לחץ את ידי ברגש. הדבר נגע ללבי מאוד.
"אתה תגיע רחוק," הוא אמר לי. "אתה בחור חכם, לך על בטוח. אל תפקשש."
"אני לא."
"בפעם הבאה שנתראה זאת תהיה החתונה שלך," והוא קרץ לי. בּי עמדה לצדו ומילמלה להתראות כל זמן שדיבר. הוא לחץ את ידי שוב ואחר כך הרים את הילדה מתוך כיסאה, והם פנו לעבר הדלת. מאחור, בכתפיהם העגולות, כבדות מנֶטל, הנושאות את הילדה, הם נראו כמו אנשים שנמלטים מעיר כבושה.
ברנדה, כך גיליתי, ישנה לה על ספה במבואה. השעה היתה כמעט ארבע בבוקר ושנינו ופקיד הקבלה היינו האנשים היחידים במבואת המלון. בתחילה לא הערתי את ברנדה, שכן היא היתה חיוורת וקמולה וידעתי שהקיאה קודם לכן. ישבתי לידה והסטתי את שערה מאוזניה. איך אוכל להגיע אי־פעם לידי הכרה שלה, תהיתי, שכן בשנתה הרגשתי שאיני יודע עליה יותר מכפי שהייתי עשוי ללמוד מתצלום. הערתי אותה בעדינות וישֵנה־למחצה היא צעדה איתי החוצה למכונית.
כבר כמעט האיר השחר כשיצאנו ממנהרת לינקולן אל ניו ג'רזי. הנמכתי את אורות הדרך לאורות החניה ונהגתי הלאה אל הטֶרנפַּייק, ושם לפנַי יכולתי לראות את כרי העשב המוצפים מים שהשתרעו על פני קילומטרים רבים, בִּיצתיים, חברברים, מצחינים, כמין טעות של אלוהים. חשבתי על אותה טעות אחרת, על ליאו פטימקין, אחיו־למחצה של בן. בעוד כמה שעות יעלה על רכבת בדרכה צפונה, וכשיעבור על פני סקארסדֵייל וּוַייט פלֵיינס, יגהק וטעם שמפניה יעלה בפיו, והוא יניח לו להישאר שם. לצדו על המושב, כנוסע נוסף, ינוחו קרטונים של נורות. הוא יֵרד בניו לונדון, או אולי, בהשראת מראה אחיו־למחצה, יישאר שוב, מתוך תקווה לאיזה מזל חדש צפונה משם. כי העולם הוא השטח של ליאו, כל עיר, כל ביצה, כל דרך וכביש. הוא יכול לנסוע עד ניופאונדלנד אם ירצה, עד מפרץ הדסון, והלאה לתוּלה, ומשם לגלוש במורד צדו האחר של הגלובוס ולהתדפק על חלונות מכוסים כפור בערבות רוסיה, אילו רצה בכך. אבל ליאו לא יעשה זאת. הוא בן ארבעים ושמונה וכבר הספיק ללמוד. נפשו יצאה לסבל ולצער, אמנם כן, אך אם עד הגיעך לניו לונדון כבר קיבלת די והותר, לאילו זוועות חדשות תוכל לייחל בוולאדיבוסטוק?
למחרת הביאה הרוח בכנפיה את הסתיו והערבה הבוכייה טפחה בענפיה על הדשא מלפנים. בצהריים לקחתי את ברנדה לרכבת, והיא עזבה אותי.
8
הסתיו הגיע מהר. היה קר ובג'רזי העלים שינו את צבעם ונשרו בן לילה. ביום שבת שלאחר מכן נסעתי להרים לראות את הצבאים, ואפילו לא יצאתי מהמכונית, כי היה קר מכדי לעמוד ליד גדר התיל, ולכן צפיתי בחיות שהלכו ורצו באפלוליות אחר הצהריים. כעבור זמן־מה הכול, אפילו הטבע עצמו, העצים, העננים, הדשא, העשבים השוטים, הזכיר לי את ברנדה, וחזרתי לניוארק. כבר הספקנו לשלוח את מכתבינו הראשונים ופעם אחת התקשרתי אליה מאוחר בלילה, אבל בדואר ובטלפון התקשינו מעט למצוא זה את זה; עוד לא הספקנו לאמץ סגנון הולם. אותו לילה ניסיתי אותה שוב, ומישהי בקומה שלה אמרה שהיא יצאה ותחזור רק מאוחר.
עם שובי לספרייה תושאלתי בידי מר סקאפלו בנוגע לספר של גוגן. האיש שמוט הלחיים באמת שלח מכתב נבזי בנוגע לגסות הרוח שלי, ועלה בידי להיחלץ מזה רק בעזרת סיפור מבולבל שסיפרתי בנימה מלאת זעם. למעשה, הצלחתי אפילו לסובב את הדברים כך שמר סקאפלו התנצל בפני בשעה שהוליך אותי למעלה לעמדתי החדשה, בינות לאנציקלופדיות, לביבליוגרפיות, למפתחות ולמדריכים. ההתקצפות שלי הפתיעה אותי, ותהיתי אם משהו ממנה לא נלמד ממר פטימקין באותו בוקר כששמעתי אותו נותן לגרוסמן על הראש בטלפון. אולי יש בי כישרון גדול לעסקים משחשבתי. אולי אוכל ללמוד להיות פטימקין בקלות...
הימים חלפו לאטם; את הילד הצבעוני באמת לא ראיתי שוב, וכאשר, אחר צהריים אחד, חיפשתי בכונניות, גוגן לא היה שם, כנראה נלקח סוף־סוף בידי שמוט הלחיים. תהיתי איך נראה אותו היום שבו גילה הילד הצבעוני שהספר נעלם. האם בכה? משום־מה דימיתי לי שהאשים אותי בזה, אך לאחר מכן הבנתי שאני מבלבל בין החלום שחלמתי למציאות. קרוב לוודאי שמצא לו מישהו אחר, ון גוך, ורמיר... אבל לא, אלה לא היו אומנים מהסוג שאהב. מה שקרה מן הסתם הוא שוויתר על הספרייה וחזר לשחק וילי מייז ברחובות. מוטב כך, חשבתי. מה הטעם לשגות בחלומות על טהיטי אם אינך יכול להרשות לעצמך לקנות כרטיס.
בוא נראה, מה עוד עשיתי? אכלתי, ישנתי, הלכתי לקולנוע, שלחתי ספרים קרועי שִדרה לכריכייה — עשיתי כל מה שעשיתי בעבר, אבל כל פעולה היתה מוקפת גדר עכשיו, קיימת לעצמה, וחיי התמצו בקפיצה מגדר לגדר. לא היתה בהם זרימה, שכן זו היתה ברנדה.
ואז כתבה ברנדה ואמרה שתבוא לחגים, שהיו רחוקים שבוע אחד בלבד. שמחתי כל כך שרציתי להתקשר למר וגברת פטימקין, רק כדי לספר להם על אושרי. אבל אחרי שהגעתי לטלפון וכבר חייגתי את שתי האותיות הראשונות, ידעתי שבעבר השני תשרור שתיקה; אם בכלל ייאמר משהו, זאת תהיה רק גברת פטימקין שתשאל, "מה בדיוק אתה רוצה?" מר פטימקין כבר ודאי שכח את שמי.
אותו לילה, אחרי ארוחת הערב, נתתי לדודה גלאדיס נשיקה ואמרתי לה שהיא לא צריכה לעבוד קשה כל כך.
"עוד פחות משבוע ראש השנה והוא חושב שאני צריכה לצאת לחופש. עשרה אנשים אני מארחת. מה אתה חושב, העוף מנקה את עצמו? תודה לאל, החגים באים רק פעם בשנה, עוד הייתי זקנה טרם זמני."
אבל אז התברר שרק תשעה אנשים יתארחו אצל גברת גלאדיס, כי יומיים אחרי המכתב שלה ברנדה התקשרה.
"אוי, גאָט!" קראה דודה גלאדיס, "שיחת חוץ!"
"שלום?" אמרתי.
"שלום, חומד?"
"כן," אמרתי.
"מה קרה?" משכה דודה גלאדיס בחולצתי. "מה קרה?"
"זה בשבילי."
"מי?" אמרה דודה גלאדיס והצביעה לתוך השפופרת.
"ברנדה," אמרתי.
"כן?" אמרה ברנדה.
"ברנדה?" אמרה דודה גלאדיס. "מה היא מתקשרת שיחת חוץ, כמעט חטפתי התקף לב."
"כי היא בבוסטון," אמרתי. "בבקשה, דודה גלאדיס..."
ודודה גלאדיס התרחקה תוך שהיא ממלמלת, "הילדים האלה..."
"שלום," אמרתי שוב לתוך השפופרת.
"ניל, מה שלומך?"
"אני אוהב אותך."
"ניל, יש לי בשורות רעות. אני לא יכולה לבוא השבוע."
"אבל מתוקה, זה ראש השנה היהודית."
"חמוד שלי," היא צחקה.
"את לא יכולה להגיד את זה, בתור תירוץ?"
"יש לי מבחן בשבת, ועבודה לכתוב, ואתה יודע שאם אבוא הביתה אני לא אספיק שום דבר..."
"את כן."
"ניל, אני פשוט לא יכולה. אמא שלי תכריח אותי ללכת לבית הכנסת, ואני אפילו לא אספיק לראות אותך."
"בחייך, ברנדה."
"חמוד?"
"כן?"
"אתה לא יכול לבוא הנה?" היא שאלה.
"אני עובד."
"זה ראש השנה היהודית," היא אמרה.
"אני לא יכול, מתוקה. בשנה שעברה לא לקחתי בו חופש, אני לא יכול פתאום —"
"אתה יכול להגיד שהתקרבת לדת."
"חוץ מזה, דודה שלי מארחת את כל המשפחה לארוחת ערב, ואת יודעת בגלל ההורים שלי —"
"בוא לכאן, ניל."
"ברֶן, אני לא יכול לקחת יומיים חופש סתם ככה. בדיוק קיבלתי קידום והעלאה —"
"לעזאזל ההעלאה."
"חמודה, זאת העבודה שלי."
"לתמיד?" היא אמרה.
"לא."
"אז בוא. יש לי חדר במלון."
"בשבילי?"
"בשבילנו."
"את יכולה לעשות את זה?"
"לא וכן. אנשים עושים את זה."
"ברנדה, את מפתה אותי."
"תתפתה."
"אני יכול לקחת רכבת ביום רביעי ישר מהעבודה."
"אתה יכול להישאר עד יום ראשון בלילה."
"ברֶן, אני לא יכול. אני עדיין צריך לחזור לעבוד בשבת."
"אין לך אף יום חופשי?" היא אמרה.
"יום שלישי," אמרתי בעצב.
"אלוהים."
"ויום ראשון," הוספתי.
ברנדה אמרה משהו אבל לא שמעתי אותה, כי דודה גלאדיס קראה, "אתה מדבר שיחת חוץ כל היום?"
"שקט!" צעקתי לה בחזרה.
"ניל, תבוא?"
"כן, לעזאזל!" אמרתי.
"אתה כועס?"
"לא נראה לי. אני בא."
"עד יום ראשון."
"נראה."
"אל תהיה נסער, ניל. אתה נשמע נסער. זה ראש השנה היהודית. זכותך להיות בחופש."
"נכון מאוד," אמרתי. "אני יהודי אורתודוקסי, למען השם, אני מוכרח לנצל את זה."
"נכון מאוד," היא אמרה.
"יש רכבת בסביבות שש?"
"כל שעה, אני חושבת."
"אז אני אהיה על זאת שיוצאת בשש."
"אני אחכה בתחנה," היא אמרה. "איך אני אזהה אותך?"
"אני אהיה מחופש ליהודי אורתודוקסי."
"גם אני," היא אמרה.
"לילה טוב, אהובה," אמרתי.
דודה גלאדיס בכתה כשסיפרתי לה שאני נוסע לראש השנה.
"ואני התכוננתי להכין ארוחה גדולה," היא אמרה.
"את עדיין יכולה להכין אותה."
"מה אני אגיד לאמא שלך?"
"אני אגיד לה, דודה גלאדיס. בבקשה. אין לך זכות להיות נסערת..."
"יום אחד תהיה לך משפחה תדע איך זה מרגיש."
"יש לי משפחה עכשיו."
"מה העניין," היא אמרה, וקינחה את אפה. "הבחורה לא יכולה לבוא הביתה לראות את המשפחה שלה בחגים?"
"היא לומדת. היא פשוט לא יכולה —"
"אם היא היתה אוהבת את המשפחה שלה היא היתה מוצאת זמן. אנחנו לא חיים שש מאות שנה."
"היא אוהבת את המשפחה שלה."
"אז יום אחד בשנה אפשר לעשות מאמץ ולבוא לבקר."
"דודה גלאדיס, את לא מבינה."
"בטח," היא אמרה, "כשאני אהיה בת עשרים ושלוש אני אבין הכול."
ניגשתי לנשק אותה והיא אמרה, "לך ממני, לך תרוץ לבוסטון..."
למחרת בבוקר גיליתי שגם מר סקאפלו אינו רוצה שאסע בראש השנה, אבל עירערתי את ביטחונו, אני חושב, כשרמזתי שאפשר שהקרירות שבה קידם את חופשתי בת היומיים היא אנטישמיות מוסווית בקושי, לכן ככלל היה קל יותר להתמודד איתו. בהפסקת הצהריים הלכתי לתחנת פֶּן ולקחתי לוח רכבות לבוסטון. זה היה חומר הקריאה שלי לפני שנרדמתי בשלושת הלילות הבאים.
היא לא נראתה כמו ברנדה, לפחות לא ברגע הראשון. ומן הסתם בעיניה אני לא נראיתי כמותי. אבל התנשקנו והתחבקנו, והיה מוזר לחוש בעובי המעילים בינינו.
"אני מגדלת שיער," היא אמרה במונית, ולמעשה זה כל מה שאמרה. רק כשעזרתי לה לצאת מהמונית הבחנתי בטבעת הזהב הדקה המתנוצצת על ידה השמאלית.
היא נותרה מאחור, פסעה לתומה במבואת המלון בשעה שחתמתי ביומן "מר וגברת ניל קלוגמן," ואחר כך בחדר התנשקנו שוב.
"הלב שלך דופק," אמרתי לה.
"אני יודעת," היא אמרה.
"את עצבנית?"
"לא."
"עשית את זה פעם?" אמרתי.
"קראתי את מרי מקארת'י."
היא פשטה את המעיל ובמקום לתלות אותו בארון, השליכה אותו על הכיסא. התיישבתי על המיטה; היא לא.
"מה העניין?"
ברנדה נשמה נשימה עמוקה וניגשה לחלון, וחשבתי שאולי מוטב שלא אשאל דבר — שנוכל להתרגל זה לנוכחותה של זו בשקט. תליתי את מעילה ומעילי בארון הריק, והשארתי את המזוודות — שלה ושלי — עומדות ליד המיטה.
ברנדה כרעה לאחור על הכיסא, והביטה החוצה מבעד לחלון כאילו מחוץ לחלון הוא המקום שהיתה מעדיפה להיות בו. קרבתי אליה מאחור וכרכתי את ידי סביב גופה והחזקתי את שדיה, וכשחשתי ברוח הפרצים הקרה החודרת מתחת לאדן החלון קלטתי כמה זמן עבר מאז הלילה החמים הראשון שבו חיבקתי אותה וחשתי בכנפיים הזעירות המפרפרות בגבה. ואז קלטתי מה הסיבה האמיתית לבואי לבוסטון — עבר די זמן. הגיע הזמן להפסיק להתלוצץ בנוגע לחתונה.
"קרה משהו?" אמרתי.
"כן."
זאת לא היתה התשובה שציפיתי לה; לא רציתי תשובה, בעצם, רק להרגיע את עצבנותה בהבעת דאגה מצדי.
אבל שאלתי, "מה העניין? למה לא אמרת שום דבר בטלפון?"
"זה קרה רק היום."
"בלימודים?"
"בבית. הם יודעים עלינו."
סובבתי את פניה אלי. "זה בסדר. גם לדודה שלי סיפרתי שאני בא הנה. מה זה משנה?"
"על הקיץ. על זה ששכבנו."
"מה?"
"כן."
"...רון?"
"לא."
"אותו לילה, את רוצה להגיד שג'ולי —"
"לא," היא אמרה, "זה לא בגלל אף אחד."
"אני לא מבין."
ברנדה קמה וניגשה למיטה והתיישבה על שפתה. התיישבתי על הכיסא.
"אמא שלי מצאה אותה."
"את הדיאפרגמה?"
היא הינהנה.
"מתי?" שאלתי.
"לפני כמה ימים, כנראה." היא ניגשה לשולחן ופתחה את ארנקה. "קח, תקרא אותם בסדר שקיבלתי אותם." היא השליכה מעטפה לעברי; המעטפה היתה מלוכלכת בשוליה ומקומטת, כאילו נתחבה לכיסיה ונשלפה מהם פעמים רבות מאוד. "את זה קיבלתי הבוקר," היא אמרה. "דואר שליחים."
הוצאתי את המכתב וקראתי:
פטימקין כיורי מטבח ואמבט
בכל גודל — בכל צורה
ברנדה היקרה —
אל תתייחסי למכתב של אמא שלך כשתקבלי אותו. אני אוהב אותך חמודה אם את רוצה מעיל אני אקנה לך מעיל. תמיד יכולת לקבל כל מה שרצית. אנחנו סומכים עלייך לגמרי אז אל תהיי נסערת מדי ממה שאמא שלך אומרת במכתב שלה. היא כמובן קצת היסטרית בגלל הזעזוע והיא עובדת כל כך קשה ב"הדסה". היא אישה וקשה לה להבין כמה מהזעזועים בחיים. אני כמובן לא יכול לומר שלא היינו מופתעים כולנו כי מהרגע הראשון הייתי נחמד אליו וחשבתי שהוא יֵדע להעריך את החופשה הנעימה שהענקנו לו. יש אנשים שלעולם לא יהיו מה שקיווית והתפללת אבל אני מוכן לסלוח ולהגיד מה שעבר, עבר, עד היום תמיד היית פוני למופת וקיבלת ציונים לימודיים טובים ורון תמיד היה מה שרצינו ילד טוב, הכי חשוב, ונחמד. בשלב מאוחר זה בחיי תאמיני לי אני לא מתכוון להתחיל לשנוא את עצמי ובשרי. בכל הקשור לטעות שלך בשביל לטעות צריך שניים ועכשיו כשתהיי באוניברסיטה ורחוק ממנו וממה שהסתבכת בו אני מניח שתהיי בסדר אני סומך עלייך לגמרי. אדם צריך לסמוך על הילדים שלו כמו בעסק או בכל משימה רצינית ושום דבר לא רע עד כדי כך שאי אפשר לסלוח במיוחד כשמדובר בעצמנו ובשרנו. יש לנו משפחה יפה ומלוכדת ולמה לא???? שיהיה לך חג נחמד ובבית הכנסת אני אתפלל בשבילך כמו שאני עושה כל שנה. ביום שני אני רוצה שתיסעי לבוסטון ותקני מעיל. כל מה שאת צריכה כי אני יודע כמה קר נהיה שם במקום שאת נמצאת... תמסרי דרישת שלום ללינדה ותזכרי להביא אותה איתך הביתה בחג ההודיה כמו בשנה שעברה. ביליתן אז יפה כל כך שתיכן. אף פעם מעולם לא אמרתי מילה רעה על אף אחד מהחברים שלך או של רון והעובדה שדבר כזה קורה היא רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. שיהיה לך חג שמח.
אבא שלך
ועל המכתב היה חתום בן פטימקין, אבל המילים היו מחוקות ומתחת ל"אבא שלך" נכתבו פעם נוספת, כמו הד, המילים, "אבא שלך".
"מי זאת לינדה?" שאלתי.
"השותפה שלי לחדר, בשנה שעברה." היא זרקה אלי מעטפה נוספת. "הנה. את זאת קיבלתי אחר הצהריים. דואר אוויר."
המכתב היה מאמה של ברנדה. התחלתי לקרוא אותו והפסקתי רגע. "את זה קיבלת אחרי?"
"כן," היא אמרה. "כשקיבלתי את שלו לא ידעתי מה קורה. תקרא את שלה."
התחלתי שוב.
ברנדה היקרה —
אני אפילו לא יודעת איך להתחיל. כל הבוקר בכיתי והייתי צריכה לוותר על ישיבת ההנהלה שלי אחר הצהריים כי העיניים שלי אדומות כל כך. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לְבת שלי. אני תוהה אם את יודעת למה אני מתכוונת, אם זה לפחות מעיק על מצפונך, כדי שלא אצטרך להשפיל אף אחת מאיתנו בתיאור. אני רק יכולה להגיד שהבוקר כשפיניתי את המגירות ואיחסנתי את בגדי הקיץ שלך נתקלתי במשהו במגירה התחתונה שלך, מתחת לסוודרים שאת בטח זוכרת שהשארת שם. בכיתי ברגע שראיתי אותו ולא הפסקתי לבכות מאז. אבא שלך התקשר קודם ועכשיו הוא בדרך הביתה משום ששמע כמה אני נסערת בטלפון.
אינני יודעת מה עשינו שאת גומלת לנו ככה. נתנו לך בית יפה ואת כל האהבה וההתחשבות שילדה זקוקה להן. תמיד התגאיתי כשהיית ילדה קטנה בכך שאת יכולה לדאוג לעצמך כל כך טוב. טיפלת בג'ולי יפה כל כך היה תענוג לראות את זה, כשהיית רק בת ארבע־עשרה. אבל הלכת והתרחקת ממשפחתך, למרות ששלחנו אותך לבתי הספר הטובים ביותר ונתנו לך את המיטב שיכול הכסף לקנות. למה את גומלת לנו ככה היא שאלה שאקח איתי לקבר.
במה שנוגע לידידך אין לי מילים. זאת האחריות של הוריו ואינני יכולה לדמיין באיזה מין בית גדל שהוא מסוגל להתנהג ככה. זאת בלי ספק דרך נאה לגמול לנו על הכנסת האורחים שהואלנו לנהוג בו, בזר גמור. ששניכם תתנהגו ככה אצלנו בבית זה דבר שבחיים לא אוכל להבין. הזמנים בהחלט השתנו מאז שהייתי ילדה אם דבר כזה יכול להתרחש. אני שואלת את עצמי שוב ושוב אם לפחות לא חשבת עלינו בזמן שעשית את זה. אם לא עלי, איך יכולת לעשות את זה לאבא שלך? חס ושלום רק שהדבר לא ייוודע לג'ולי.
רק אלוהים יודע מה עשית כל השנים האלה שבטחנו בך.
שברת את לב הורייך וכדאי שתדעי זאת. איזו תודה נהדרת על כל מה שנתַנו לך.
אמא
היא חתמה "אמא" רק פעם אחת, ובכתב יד זערורי להפליא, כמו לחישה.
"ברנדה," אמרתי.
"מה?"
"את מתחילה לבכות?"
"לא. כבר בכיתי."
"אל תתחילי שוב."
"אני מנסה, למען השם."
"בסדר... ברנדה, אני יכול לשאול אותך שאלה אחת?"
"מה?"
"למה השארת אותה בבית?"
"כי לא תיכננתי להשתמש בה פה, זה למה."
"ואם הייתי בא? כלומר הנֵה באתי, אז מה?"
"חשבתי שאני אבוא קודם."
"אז לא יכולת לקחת אותה איתך? כמו מברשת שיניים?"
"אתה מנסה להתחכם?"
"לא. אני רק שואל אותך למה השארת אותה בבית."
"אמרתי לך," אמרה ברנדה. "חשבתי שאני אחזור הביתה."
"אבל ברנדה, זה פשוט לא הגיוני. נניח שהיית חוזרת הביתה, ושוב היית חוזרת הנה. לא היית לוקחת אותה איתך אז?"
"אני לא יודעת."
"אל תכעסי," אמרתי.
"אתה זה שכועס."
"אני נסער, אני לא כועס."
"אז גם אני נסערת."
לא עניתי אלא ניגשתי לחלון והבטתי החוצה. הכוכבים והירח זרחו, כסופים וקשים, ומהחלון יכולתי להשקיף אל עבר הקמפוס של הרווארד, שפנסים דלקו בו ואחר כך כמו היבהבו כשהעצים נשבו על פניהם.
"ברנדה..."
"מה?"
"בהתחשב ברגשותיה של אמא שלך כלפייך, לא היה מטופש להשאיר אותה בבית? מסוכן?"
"מה זה קשור לרגשותיה כלפי?"
"את לא יכולה לבטוח בה."
"למה לא?"
"את לא רואה? את לא יכולה."
"ניל, היא רק פינתה את המגירות."
"לא ידעת שהיא תעשה את זה?"
"היא אף פעם לא עשתה את זה בעבר. או שאולי כן. ניל, לא יכולתי לחשוב על הכול. שכבנו לילה־לילה ואף אחד לא שמע או שם לב —"
"ברנדה, למה לעזאזל את מתעקשת לבלבל בין הדברים?"
"אני לא!"
"בסדר," אמרתי בשקט. "בסדר."
"אתה זה שמבלבל בין דברים," אמרה ברנדה. "אתה מתנהג כאילו רציתי שהיא תמצא אותה."
לא עניתי.
"זה מה שאתה חושב?" היא אמרה, אחרי שאף אחד משנינו לא אמר דבר במשך דקה תמימה.
"אני לא יודע."
"אוף, ניל, אתה מטורף."
"מה מטורף יותר מלהשאיר את הדבר המזורגג הזה שוכב שם?"
"זאת היתה טעות."
"עכשיו זאת טעות, קודם זה היה מכוּון."
"המגירה היתה טעות. זאת לא היתה טעות להשאיר אותה," היא אמרה.
"ברנדה, מתוקה שלי, את מסכימה איתי שהדבר הכי בטוח, הכי חכם, הכי פשוט וקל היה לקחת אותה איתך? את מסכימה איתי?"
"זה לא היה משנה בכל מקרה."
"ברנדה, זה הוויכוח הכי מתסכל שהיה לי בחיים!"
"אתה כל הזמן מציג את זה כאילו רציתי שהיא תמצא אותה. אתה חושב שאני צריכה את זה? כן? אני אפילו לא יכולה לחזור הביתה עכשיו."
"באמת?"
"כן!"
"לא," אמרתי. "את יכולה לחזור הביתה — אבא שלך יחכה לך עם שני מעילים וחצי תריסר שמלות."
"מה עם אמא שלי?"
"אותו הדבר איתה."
"אל תדבר שטויות. איך אני יכולה להראות את הפרצוף שלי!"
"למה שלא תוכלי להראות את הפרצוף שלך? עשית משהו לא בסדר?"
"ניל, תראה את זה באור מציאותי, טוב?"
"עשית משהו לא בסדר?"
"ניל, הם חושבים שזה לא בסדר. הם ההורים שלי."
"אבל האם את עצמך חושבת שזה לא בסדר —"
"זה לא משנה."
"זה משנה לי, ברנדה..."
"ניל, למה אתה מבלבל בין דברים? אתה כל הזמן מאשים אותי בדברים."
"לעזאזל איתך, ברנדה, יש דברים שאת אשמה בהם."
"מה?"
"בזה שהשארת שם את הדיאפרגמה המזורגגת. איך את יכולה לקרוא לזה טעות!"
"בחייך, ניל, אל תתחיל עם הקשקוש הפסיכואנליטי הזה!"
"אחרת למה בדיוק עשית את זה? רצית שהיא תמצא אותה!"
"למה?"
"אני לא יודע, ברנדה, למה?"
"אוּף!" היא אמרה, והיא הרימה את הכר וזרקה אותו בחזרה על המיטה.
"מה קורה עכשיו, ברֶן?" אמרתי.
"מה זאת אומרת?"
"בדיוק מה שאמרתי. מה קורה עכשיו?"
היא התגלגלה ועלתה על המיטה וטמנה בה את ראשה.
"אל תתחילי לבכות," אמרתי.
"אני לא."
עדיין החזקתי את המכתבים בידי ושלפתי את זה של מר פטימקין מתוך המעטפה.
"'בכל הקשור לטעות שלך'," הקראתי לברנדה בקול, "'בשביל לטעות צריך שניים ועכשיו כשתהיי באוניברסיטה ורחוק ממנו וממה שהסתבכת בו אני מניח שתהיי בסדר אני סומך עלייך לגמרי. אבא שלך. אבא שלך.'"
היא הסתובבה להביט בי; אך שתקה.
"'אף פעם מעולם לא אמרתי מילה רעה על אף אחד מהחברים שלך או של רון והעובדה שדבר כזה קורה היא רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. שיהיה לך חג שמח.'" הפסקתי. בפניה של ברנדה לא נראה בעליל שום איום של דמעות; היא נראתה, פתאום, שקולה והחלטית. "אז מה את הולכת לעשות?" שאלתי.
"כלום."
"את מי תביאי הביתה לחג ההודיה — את לינדה?" אמרתי, "או אותי?"
"את מי אני יכולה להביא הביתה, ניל?"
"אני לא יודע, את מי?"
"אני יכולה להביא אותך הביתה?"
"אני לא יודע," אמרתי, "את יכולה?"
"תפסיק לחזור על השאלה!"
"אני בטח לא יכול לתת לך את התשובה."
"ניל, תהיה מציאותי. אחרי כל זה, אני יכולה להביא אותך הביתה? אתה מסוגל לראות את כולנו יושבים סביב השולחן?"
"לא אם אַת לא, וכן אם אַת כן."
"אתה מתחיל לדבר זֶן, למען השם!"
"ברנדה, הבחירות אינן שלי. את יכולה להביא את לינדה או אותי. את יכולה לנסוע הביתה או לא. זאת בחירה נוספת. ככה בכלל לא תצטרכי לטרוח לבחור ביני לבין לינדה."
"ניל, אתה לא מבין. הם בכל זאת ההורים שלי. הם באמת שלחו אותי לבתי הספר הכי טובים, נכון? הם באמת נתנו לי כל מה שרציתי, נכון?"
"כן."
"אז איך אני יכולה לא לנסוע הביתה? אני מוכרחה לנסוע הביתה."
"למה?"
"אתה לא מבין. ההורים שלך כבר לא מציקים לך. אתה בר מזל."
"כן, בטח. אני גר עם הדודה המשוגעת שלי, ממש מציאה."
"משפחות שונות זו מזו. אתה לא מבין."
"לעזאזל, אני מבין יותר ממה שנדמה לך. אני מבין טוב מאוד למה השארת את הדבר המזורגג הזה מונח שם. את לא מבינה? את לא מסוגלת לעשות אחד ועוד אחד?"
"ניל, על מה אתה מדבר! אתה זה שלא מבין. אתה זה שמהרגע הראשון האשים אותי בדברים? זוכר? נכון? למה לא תנתחי את העיניים? למה לא תנתחי את זה, תנתחי את ההוא? כאילו זאת אשמתי שאני יכולה לנתח אותם. כל הזמן התנהגת כאילו אני עומדת לברוח ממך כל רגע. ועכשיו אתה עושה את זה שוב, אומר לי ששתלתי אותה שם בכוונה."
"אהבתי אותך, ברנדה, אז דאגתי."
"אני אהבתי אותך. בגלל זה קניתי את הדבר הארור הזה מלכתחילה."
ואז קלטנו שדיברנו בזמן עבר ושקענו בתוך עצמנו ובשתיקה.
כעבור כמה דקות לקחתי את התיק שלי ולבשתי את המעיל. אני חושב שגם ברנדה בכתה כשיצאתי מהחדר.
במקום לתפוס מיד מונית, הלכתי ברחוב לעבר חצר הרווארד שלא ראיתי מימי בעבר. נכנסתי דרך אחד השערים ושמתי פעמי לאורך שביל מתחת לעלוות הסתיו העייפה והשמים השחורים. רציתי להיות לבד, בחושך; לא מפני שרציתי לחשוב על משהו, אלא מפני שלזמן־מה, לא רציתי לחשוב על שום דבר. חציתי את החצר כולה וטיפסתי על גבעה קטנה ומצאתי את עצמי עומד מול ספריית למונט, שבחדרי השירותים שלה, כך סיפרה לי פעם ברנדה, מותקנים כיורי פטימקין. באור הפנס שעל השביל מאחורי יכולתי לראות את בבואתי בחזית הזכוכית של הבניין. בפנים היה חשוך, ולא היה זכר לסטודנטים, או לספרנים. פתאום רציתי להניח את המזוודה ולהרים אבן ולהטיח אותה היישר בזכוכית, אבל מובן שלא עשיתי זאת. רק הבטתי בעצמי במראָה שהאור יצר מהחלון. אני הוא רק החומר הזה, חשבתי, האיברים האלה, הפנים האלה הניבטים אלי. הסתכלתי, אבל חיצוניותי הסגירה מידע מועט מאוד בנוגע לפנימיותי. הצטערתי שאיני יכול לזנק בבת אחת לעברו האחר של החלון, מהר יותר מֵאור או מקול או מהֶרבּ קלארק במעמד הכנס השנתי, להתייצב מאחורי הדמות שניבטה בו ולתפוס את הדבר ההוא, יהיה אשר יהיה, אשר השקיף מבעד לעיניים. מהו בי שהפך רדיפה והיאחזות לאהבה, ואחר כך הפך את היוצרות פעם נוספת? מהו שהפך ניצחון להפסד, והפסד — מי יודע — לניצחון? היה לי ברור שאהבתי את ברנדה, אך בעומדי שם ידעתי שלא אוכל לאהוב אותה עוד. וידעתי שיחלוף זמן רב לפני שאתעלס עם מישהי כפי שהתעלסתי איתה. עם מישהי אחרת, כלשהי, האוכל לגייס בי תשוקה כזאת? אותו דבר מה אשר הוליד את אהבתי אליה, האם הוא זה אשר הוליד גם תאווה כזאת? אילו רק היתה לא ברנדה במקצת... אך האם הייתי אוהב אותה אז? התבוננתי היטב בדמותי, באותו ערפול של זגוגית, ואחר כך חדר מבטי אל מעבר לה, על פני הרצפה הקרירה, אל קיר מקוטע של ספרים, מסודרים על מדפים באי־שלמות.
לא הוספתי להביט עוד זמן רב, אלא תפסתי רכבת שהביאה אותי לניוארק בדיוק כשהשמש זרחה על יומה הראשון של השנה היהודית החדשה. נותר לי שפע של זמן להספיק להגיע לעבודה.
אין עדיין תגובות