הוריו של דני שטיינברג התגרשו כשהיה בן ארבע עשרה. מכורח הנסיבות המשיך דני לגור עם אביו, האינג'ינר, שמיהר להינשא מחדש. […]
פרק 1
שיעול קצר לניקוי הגרון ואחר כך: "דני שלום, מדבר אבא."
"אבא, מה שלומך?" דני שטיינברג מתאמץ לתקוע את שפופרת הטלפון בשקע שבין הצוואר לכתף, משום שחשוב לו לגמור לשטוף את הכלים ולהתקדם הלאה במטלות הבוקר שלו.
גדעון שטיינברג מתעלם מהשאלה. "אתה יכול לבוא לגלח אותי?"
דני שטיינברג לא גלב, אבל בשל העובדה שאבא שלו מאושפז בבית חולים שבועות ארוכים בגלל מחלה סופנית, הוא נאלץ, בלית ברירה, ללמוד לעשות כל מיני דברים.
"אני קופץ לבית החולים הערב," אומר דני לאשתו אחר הצהריים.
"איך הוא מרגיש?" היא שואלת.
"לא מגולח."
"אוי, באמת! איך אתה יכול להיות כל כך אטום?" אומרת אשתו. "אתה לא מבין שזו הדרך היחידה שלו לבקש שתבוא לבקר אותו?"
"באמת? אז למה ברגע שאני גומר לגלח ולצחצח אותו הוא הולך לישון?"
"זה לא נכון. אתה בעצמך סיפרת לי איך הוא מתגאה בך ומתעקש לספר לכל מי שרק מוכן לשמוע שאתה הבן שלו, ושאתה גם פקח טיסה וגם עורך דין, וגם וגם וגם."
דני מגרד את הפדחת קצוצת התספורת שלו, "זה כבר מזמן לא ככה." מה שהוא לא מספר לה זה שבזמן האחרון, בכל פעם שהוא מגיע לבקר את אבא שלו בבית החולים "כרמל" בחיפה, הוא מזדעזע מחדש מהמראה שלו.
"אינג'ינר שטיינברג" – כפי שהיה נוהג להציג את עצמו כשמצא לנכון לעשות כן – היה עד לא מכבר גבר נשוא-פנים. 'נשוא-פנים' במילון של דני היה מטר שמונים ושלושה סנטימטר, בעל מצח גבוה, שיער מסורק לאחור בקפידה, שפעם היה שחור כעורב ובשנים האחרונות נצבע לשחור דהוי, שפם בריטי קטן ומטופח, משקפיים במסגרת דמוית קרן, ומראה כללי שמזכיר מאוד את סר לורנס אוליבייה. לא אישה אחת ולא שתיים מהדור של אביו אמרו לדני, שכאשר אביו היה צעיר הוא היה החתיך בהא הידיעה של חיפה, ושגם היום הוא עדיין גבר נאה מאוד.
לעומת זאת, מה שדני מוצא פעם אחר פעם במיטת בית החולים זאת חורבה. עיקר התפקיד שלו בזמן האחרון הוא לנסות ולהחזיר לחורבה הזאת שמץ מהמראה של האינג'ינר. לפעמים הוא ממש לא מאמין למראה עיניו. לאן נעלמה הקומה הזקופה? היכן השיער השחור החלק, והיכן השיניים הלבנות, הנהדרות? לאן נעלמה המכובדות? איפה האינג'ינר שממנו ירא יראה כה גדולה?
הביקורים הסדירים בבית החולים לבשו כבר מזמן מתכונת קבועה. ראשית, דני ניגש לעגלה של הסניטרים, מציץ ימינה ושמאלה ולוקח עוד שתי מגבות. אחר כך הוא נוטל את קערית הפלסטיק דמוית הכליה מהכוננית לצד המיטה של אביו וממלא אותה במים חמים. בשלב הבא הוא עוזר לו להזדקף במיטה, תומך בו מאחור באמצעות שתי כריות, דוחף מגבת אחת אל מתחת לסנטרו, ולעבודה.
קודם כול הוא מכסה את פניו וראשו של אביו במגבת ספוגת מים חמים מאוד. את הקונץ הזה הוא למד מגלב אחד בשכונת הבוכרים בירושלים, שגילח אותו פעם, ועד היום הוא זוכר אותו כגילוח הטוב ביותר בחייו. אחרי כדקה הוא מסיר את המגבת, טובל אותה שוב במים החמים, ושב ועוטף את פני אביו. עתה, כשעור פניו מתרכך, הוא מכסה אותו בקצף ופותח במלאכת הגילוח.
הפעם הראשונה שדני גילח את אבא שלו היתה באמצעות סכין גילוח חד-פעמית שקנה במיני-מרקט שליד בית החולים. הוא התלבט בין הסכין החד-פעמית לבין "מאך 3" של ג'ילט, ולבסוף התקמצן וקנה את החד-פעמית, שאפילו לא דיגדגה את הזיפים של גדעון, על אף הטיפול העיקש במגבות החמות. אחר כך הביאה אשתו של אביו מביתם את סכין הגילוח שלו, ובעזרתה הגילוח נעשה קל בהרבה. הוא מגלח אותו בלי שיחה מרובה בשני הכיוונים, ונראה שאבא שלו נהנה משום שהוא עוצם את עיניו, והבעה של השלמה והתרגעות יורדת עליו. אחר כך דני מנגב את פניו ואת שערו, מסרק אותו למשעי, מזליף עליו מן האפטר-שייב היקר שהוא עצמו קיבל אבל לא אוהב את ריחו, מחליף את חולצת הפיג'מה, נפטר מהמגבות הרטובות ומתיישב מולו.
אבא שלו מרכיב את משקפיו, מציץ בו ומחייך קלושות בהכרת תודה. לאחר מכן מלטף גדעון את לחיי עצמו, ושניהם מהנהנים ואומרים "חלק כמו טוסיק של תינוק". בכך מסתיים הטקס. דני שב ובוחן אותו, ובכל פעם משתאה מחדש כיצד טיפול קצר כזה, בן עשרים דקות לכל היותר, משנה את אבא שלו מהקצה לקצה כאילו עבר מטמורפוזה.
נעלמה כלא היתה החורבה, ומולו שב ויושב בגאון במיטתו אינג'ינר שטיינברג, לשעבר המהנדס הראשי של חברת "פז", חבר באין-סוף ועדות אנרגיה ובטיחות, פעיל באגודת שוחרי הטכניון ובאגודת בוגרי "בית הספר הריאלי" בחיפה, מוותיקי הבריטונים במקהלה הקאמרית של חיפה, רס"ן (מיל.) בתותחנים ועוד ועוד – מעמודי התווך של חיפה במלוא מובן המילה.
קצת מייאש את דני לחשוב שבעוד יומיים-שלושה יחזור לבקר, ושוב ימצא חורבת אדם מוטלת חיוורת ועצומת עיניים בין הסדינים הקמוטים והשמיכה הגולשת לרצפה. אבל עד לפעם הבאה נחמד לו לבלות קצת עם אבא שלו כפי שהוא מעדיף לזכור אותו.
דני עצמו כבר עבר מזמן את גיל חמישים, וזאת לא היתה הפעם הראשונה שבה התערערה בעיניו דמות אביו. בהחלט לא. עד שהוריו התגרשו היתה תדמיתו של אביו כמעט ללא רבב, לפחות בעיני ילדי המשפחה. היה להם אבא טוב, שסיפר להם סיפורים מתוך ספרי אגאטה כריסטי האהובים עליו, שהרכיב אותם על הגב ועל הכתפיים, שלקח אותם בשבת לטיולים בגליל או לפיקניקים בסחנה, שנתן להם לשבת על ברכיו ולנהוג ב'לארק' בכבישי עפר נידחים, שקנה להם אופניים לימי ההולדת ותמיד הביא מתנות כשחזר מחוץ לארץ. אומנם לא בדיוק מה שהם רצו, כפי שנהגו להתלונן, אבל בערך. אמא שלהם היא זאת שתמיד הביאה בדייקנות את מה שביקשו, בלי לפספס מעולם.
כל הילדים בגיל הזה פוחדים קצת מאבא שלהם. דני, אחיו הגדול ואחותו הקטנה פחדו ממנו לא משום שהיה מפחיד, אלא משום שהיה מרשים. אינג'ינר שטיינברג התהלך בקומה זקופה והאנשים כיבדו אותו באופן כמעט אוטומטי. הוא קרא את "הארץ", דיבר אנגלית מושלמת במבטא אוקספורדי וגרמנית כאילו חי כל חייו בפרנקפורט, היה אלוף במקצועות הריאלים, בעל נימוסים מושלמים כולל נימוסי שולחן, וידע לזמזם כל יצירה קלאסית שנכתבה אי פעם. בשבת בבוקר היה אינג'ינר גדעון שטיינברג יושב ומאזין לחידון המוזיקלי בהנחיית צחי שמעוני, ולא היתה פעם שלא ניחש מייד עם הישמע הצלילים הראשונים באיזו יצירה מדובר.
"פם, פם, פים, פם," היה מתחיל מייד לפזם במאור פנים ובמשקפיים מתנוצצים ומכריז משהו כמו: "נו, באמת! זה הקונצ'רטו לכינור מספר שתיים של פגאניני," או למשל: "בחייכם! זו הפתיחה 'אגמונט' של בטהובן!" בדרך כלל הוא גם ידע לומר אם יאשה חפץ הוא המנגן, או שמא יהודי מנוחין או דוד אויסטרך.
ובכל זאת התגלו בקיעים ראשונים בתדמית האינג'ינר שטיינברג כבר בשלב מוקדם יחסית. דני זכר כמה וכמה אירועים שפגמו לא מעט בתדמית האב הפטריארכלי שטופחה בקפידה בבית שטיינברג. למשל, בשבת חורפית אחת בשלהי שנת 1966, כשבחוץ הרוח מייללת, המיתון משתולל, והיורדים צובאים על נמל התעופה בדרכם לעזוב את הארץ. בני המשפחה סיימו לאכול את ארוחת הצהריים, אמא שטפה כלים במטבח, ואבא של דני, אחיו הגדול והוא נשארו לשבת בפינת האוכל. ואז אחיו, שהיה בשביעית, אמר פתאום לאבא שלהם: "אבא, בוא נראה אותך הולך הורדת ידיים עם דני." בקשה קצת חריגה, אם זוכרים שדני היה אז בן שלוש עשרה, ומולו ישב אביהם, שאומנם רק לעיתים נדירות ביותר הרים עליהם יד, אבל גם בלי זה הם פחדו ממנו פחד מוות.
"עזוב," חייך אביהם חיוך עדין. "הוא בקושי בן שלוש עשרה."
"כן?" התריס נגדו האח הגדול, אורי. "בוא נתערב שהוא מוריד אותך בהורדת ידיים?!"
"תפסיק," אמר אבא שלהם ופיהק בעייפות. "אולי עוד כמה שנים."
"בוא נתערב!" התעקש אורי.
דני ישב בצד והקשיב להם, מחריש ומקדיר פנים כמו מתאגרף מקצועי שעוקב אחר המנג'ר האישי שלו, המנהל עבורו משא ומתן לקראת הקרב על אליפות העולם. למעשה, הרעיון להתחרות עם אבא שלהם לא היה לגמרי מופרך. הוא היה אומנם נשוא פנים, אבל התרחק מכל ספורט או מאמץ גופני כלשהו כמו מאש. בינם לבינם, אורי ודני די זילזלו ביכולות הגופניות שלו, ואורי אפילו טען שהוא חלשלוש.
האיש שממנו כן התלהבו אורי ודני היה סבא שלהם מבנימינה, סבא שמואל. סבא שמואל היה חקלאי בעל משק ופרדסים, שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה קצין בצבא הבריטי, ישב חמש שנים בשבי הגרמני בטירת 'קולדיץ' הידועה לשמצה, והיה לו זוג ידיים כמו פלאיירים. לאבא של דני היו ידיים עדינות, לבנבנות, ולמרבה הבושה אפילו הידיים של אמא של דני, בתו של סבא שמואל, היו גדולות יותר. את הידיים של אמא שלהם דווקא הכירו האחים הכר היטב. סטירה מאמא שלהם לא היתה דבר נדיר בבית שטיינברג, ואחרי סטירת לחי ממנה היה חתן הסטירה עונה במשך שבועיים לטלפונים שכלל לא צילצלו. "הלו?" היה אומר. "הלו?!" ומניח את השפופרת בחזרה במקומה, נכלם.
סטירה מסבא שמואל מעולם לא חטפו, אבל הבוס של אבא שלהם, שרמן, שלמד שנה מתחת לסבא שלהם בגימנסיה 'הרצליה', דווקא כן חטף ממנו סטירה באחת ההפסקות. אבא שלהם סיפר שהבוס שלו נוטה לגמגם ברגעי התרגשות, ואמא שלהם טענה שלסטירה של סבא שמואל היתה יותר מתרומה שולית לעניין הזה. הוא לא היחיד שחטף סטירה מסבא שמואל. היו כמה וכמה פועלים ערבים ש"התחצפו" וטעמו את נחת זרועו, ובספר "בנימינה, תרפ"ג-תשי"ג: הכפר ע"ש הנדיב הידוע" נכתב עליו בעברית מליצית שהיה "משחק באגרופיו את הערבים לאבק פורח." אורי ודני היו קוראים את המילים הללו חזור וקרוא ומתמוגגים מנחת.
גם הסיפור על פלוני, צימרובסקי, שהיה חוסם עם הטרקטור שלו את שביל הגישה לגברת ליכטר, סופר בין ילדי המשפחה שוב ושוב. גברת ליכטר היתה אלמנתו של אביגדור ליכטר, ממייסדי בנימינה, שמצא את מותו על חוף ימה של עתלית מידי מרצחים ערבים. סבא שמואל שמע על גבהות הלב של צימרובסקי וניגש לדבר איתו. הלה שלח אותו לכל הרוחות, ואז סבא שמואל "נתן לו פליק ויותר לא היו איתו בעיות," – ככה ענה בקיצור אופייני לנכדיו הסקרנים.
היתה גם פרשת הדקל הזקן שסבא שמואל עקר מהגינה שבחזית ביתו. אחר כך היה צריך להוציא את הדקל מהחצר לטנדר, וכשסבא שמואל סחב אותו על הכתף הוא חטף על המקום 'קילה'. למרות זאת הוא העמיס את הדקל על הטנדר, נסע למזבלה וזרק אותו שם. "קילה שמילה," ענה בביטול, כששאלו אותו הנכדים אם הסיפור נכון. אורי ודני ניסו להציץ לו במקלחת כדי לראות אם יש לו צלקת, אבל את סבא שמואל היה קשה לתפוס מתקלח. הוא לא האמין במקלחות, סבר שהן בזבוז מים, ובמקומן העדיף להתרחץ בפרדס. סבא שמואל היה מוריד את חולצתו ספוגת הזיעה, פותח את השיבר הראשי, דוחף את הראש פנימה, שוטף גם את הצוואר ואת בתי השחי, לובש בחזרה את החולצה וזהו – הוא "נקי פיקס".
פעם הוא וסאלי, אשתו השלישית, היו מוזמנים לחתונה בכרכור. בדרך לחתונה סבא שמואל נזכר שהוא צריך לעצור בפרדס ולסגור את המים. סאלי היתה על סף התמוטטות עצבים, משום שגם ככה הם כבר היו באיחור של שלושת-רבעי שעה. סבא שמואל הציע שהיא תיסע עם אחיו הגדול יעקב ואשתו אסתר, והוא עצמו יגיע ישר מהפרדס. סאלי קצפה משום שיום שלם היא עמדה וניקתה וגיהצה לו את החליפה השחורה, אבל סבא שמואל הבטיח לה שהוא יקפיד לא להתלכלך, והוריד אותה אצל יעקב אחיו. "אל תבלבלי לי את המוח, סאלי!" היו מילותיו המדויקות. שעה אחר כך הוא התייצב בחתונה בתרועת "הלו!" גדולה לשמחת כל האורחים, ונופף בחביבות ימינה ושמאלה לקול מצהלות הקהל (כולם אהבו את סבא שמואל). סאלי העיפה בו מבט אחד והתעלפה במקום. מסתבר שסבא שמואל השאיר אומנם את החליפה נקייה ללא רבב, אבל את הנעליים השחורות המצוחצחות הוא שכח בבגאז', ובמקומן נכנס לאולם נעול במגפי הגומי המסריחים ומכוסי הבוץ של הפרדס.
אין זה פלא, על כן, שבעיני נכדיו היה סבא שמואל מגזע הנפילים, מין "אריה בעל גוף" כזה, ואבא שלהם, לעומת זאת, היה 'רק' נשוא פנים, ובכל זאת פחדו ממנו פחד מוות.
אורי, האח הבכור, נולד צנום כמו אבא שלהם בצעירותו, ודווקא דני, השני, נולד חסון, כמו משפחתה של אמא. אורי טיפח את דני מגיל צעיר, לימד אותו ללכת מכות, לנסוע על אופניים, לירוק מוחטות למרחקים, ולטפס על עצים. החלום הכמוס של אורי באותם ימים היה לעשות מדני "מר עולם". לשם כך הוא היה מעמיד אותו מול המראה הגדולה בחדר השינה של ההורים ומלמד אותו את כל הפוזות הנחוצות. חוץ מזה, הוא תמיד היה אומר, שכששניהם יגדלו הם לא יתחתנו, אלא יעברו לגור בירושלים, בבוקר יעבדו ואחר הצהריים ילכו להרביץ לדתיים שלא משרתים בצבא. כך קרה שכאשר הגיע דני לגיל שלוש עשרה, לאורי היתה סיבה טובה להאמין שהוא יצליח להביס את אבא שלהם בהורדות ידיים. אורי המשיך לנדנד לאביהם עד שלבסוף התרצה והסכים "רק בשביל הצחוק".
השניים התיישבו זה מול זה, לפתו האחד את כף ידו של האחר, והתחילו לפי הסימן של אורי. לפי אחיזת היד של אביו דני הרגיש מייד שהוא יכול לנצח אותו. אחרי כחצי דקה העיף בו דני מבט, וראה את אביו הולך ומאדים מרוב מאמץ, ואת אגלי הזיעה נאספים על מצחו. הוא חיכה עוד מעט, ולבסוף הניח לאביו להוריד את ידו שלו לשולחן. אורי היה מאוכזב מאוד, ואחרי שאבא שלהם יצא מהחדר לשטוף פנים, הוא מיהר לשאול את דני למה הוא לא ניצח. דני ענה, שלא היה לו נעים ושהוא ריחם עליו.
"איך זה היה נראה?" שאל דני, "ילד בן שלוש עשרה מנצח את אבא שלו בהורדות ידיים?" אורי, שהתרגז משום שהפסיד בהתערבות, הזדרז להסביר לדני שהוא חמור ושהוא לא מבין שום דבר, כי מגיע לאבא שלהם להפסיד.
דני זכר גם את תקרית הסירה עם קרקעית הזכוכית, שהתרחשה במהלך אחת החופשות המשפחתיות באילת. משפחת שטיינברג יצאה לשוט בסירה כדי לראות את האלמוגים. השיט נמשך כחמש עשרה דקות, שבמהלכן הצטופפו בני המשפחה עם עוד עשרים איש בסירה סביב רצפת הזכוכית וראו מתחת למים מבחר של בקבוקי טמפו ומיץ פז, צמיגים, בלוקים, דג או שניים ואצות למכביר. משהסתיים הסיור והסירה פנתה לשוב למזח, שאל האינג'ינר את המשיט מדוע אינו מפליג לחוף האלמוגים. המשיט ענה שהסיור הזה לא מגיע לשם, ואביהם התקומם ואמר שהם קנו כרטיסים לשיט לחוף האלמוגים, וגם השלט שעל המזח מציין זאת במפורש.
המשיט, גברתן לא מגולח עם בדל סיגריה דבוק לזווית פיו, הביט באבא שלהם בזלזול מופגן ושלח אותו לעזאזל. אמא שלהם ניסתה להרגיע את אביהם, בעוד אורי ודני מצפים בכליון עיניים שהוא יתפוס את המשיט החצוף בצווארו וישליך אותו למים, כמו שסבא שמואל היה עושה מייד. במקום זה האינג'ינר האדים כסלק והתחיל לצעוק שזו "הונאת קהל", וש"אי אפשר להוליך כך שולל את האנשים", תוך שהוא מביט סביבו בתקווה שגם אחרים יצטרפו אליו. איש כמובן לא הצטרף, והאינג'ינר המשיך למחות ואיים להתלונן עוד באותו יום במחלקת התיירות של עיריית אילת. דני ואחיו ישבו מבוישים ובזו לו בסתר ליבם.
"זה מה שיש," אמר אורי לדני בלילה בשוכבם במיטותיהם. "אבא שלנו טוב בלצעוק, בלקרוא עיתון הארץ, ובלחטט באף. להרביץ מכות זה לא בשבילו."
דני זכר גם אירוע נוסף, שהתרחש כמה שנים אחר כך. דני סבל מתזוזת חוליה בגב, וסבא שמואל הציע שדני יטופל על ידי "הבייגל מאכער", איכר רוסי עב-כרס שנודע כעושה נפלאות בתחום בעיות הגב. הבייגל מאכער זכה לשמו בזכות הסימנים דמויי הבייגלה, שכוסות הרוח שלו היו מותירות על גב מטופליו. הוא נהג להשכיב את מטופליו על בטנם, להעניק להם עיסוי גב קצר וקטלני באמצעות שמן חם, ואחר כך לכסות את גבם בכוסות רוח מלמעלה עד למטה.
היתה מן חיבה משונה של פלאחים רוסיים בין סבא שמואל לבין הבייגל מאכער. סבא שמואל היה מברך אותו ב"בלאט" ו"פיזדאמאטי", הבייגעל מאכער היה עונה בהדגשה "יובטפויומאט! יובטפויומאט!", סבא שמואל היה צוחק ואומר "חוי!", הבייגל מאכער היה עונה מייד "יובאני!", וחילופי הקללות הקולניות ברוסית עסיסית היו נמשכות דקות ארוכות.
אחרי שדני היה אצלו בטיפול כחצי שנה, פעמיים בשבוע, הצטרף אליו האינג'ינר פעם אחת, משום שנתקף כאבי גב ורצה לנסות את הקוסם מחדרה. עד לאותה פעם היה דני נוסע לבדו ברכבת לבנימינה, שם היה מחכה לו בתחנה סבא שמואל, מסיע אותו במכוניתו לחדרה לבייגל מאכער, ובדרך דוחף לו ליד בקבוק בירה שחורה "נשר" ושני כריכי ענק עם לקרדה. לפעמים היתה מצטרפת אליהם שופטת בית המשפט העליון שושנה נתניהו, שלמדה עם אבא שלו בכיתה, סבלה מבעיות איומות בצוואר, והיתה בין המטופלות הוותיקות של הבייגל מאכער. דני והשופטת היו יושבים זה לצד זו ברכבת, היא עם "הארץ" והוא עם "ביל קרטר", ולא מחליפים מילה. עם סבא שמואל במכונית היא דווקא פיטפטה ברצון רב, ונראתה כנהנית מחברתו הנאה מרובה.
באותה פעם שאבא של דני בא איתו, הבייגל מאכער השכיב אותם זה לצד זה באותו חדרון, ודני טופל ראשון. כרגיל הצמיד לגבו הבייגל מאכער עשרים כוסות רוח, כיסה את הכוסות במגבת גדולה המדיפה ריח של ספירט, נתן הרצאה קצרה ברוסית, סיים ב"בקשה, 50 לירות", ועבר לטפל באבא של דני. כשסיים, כיסה גם את אבא של דני במגבת, יצא, סגר את הפתח בווילון ועבר לחדרון הבא.
הטיפול לא היה נעים. כוסות הרוח צבטו והכאיבו, אבל דני היה ילד שהתבייש להתלונן. אחרי שהבייגל מאכער יצא, דני שכב על הבטן והביט באביו השרוע במיטה שלידו כשפניו לקיר. לאחר דקה בערך סובב אביו את ראשו לעברו, ודני כמעט התעלף; פניו היו מעוותות עד כדי כך, שדני בקושי הכיר אותו.
"מה קרה?" נחרד דני.
"תקרא לו!" לחש אבא שלו.
"מה?"
"תקרא לו, אתה שומע? תקרא לו!" לחש שוב לחישה חנוקה אך רועמת.
"אבא, מה קרה לך?!"
"אני לא יכול לסבול את זה! תקרא לו!"
"אבא, בחייך, אל תעשה עניין!" הפציר בו דני.
גדעון לטש בו מבט זועם וקצר-רואי.
"מה קרה?" שאל דני שוב.
גדעון שאף עמוקות ונשף בגניחה: "זה זוועה! איך אתה יכול לסבול את הכאבים האלה?"
"לא יודע," ענה דני. "מתרגלים."
"תאמין לי," אמר גדעון, "אני לא מבין איך אתה עומד בזה."
דני לא זכר מה היתה תשובתו, אלא רק את העובדה שהרגיש צורך להמשיך ולדבר עם אביו כדי להסיח את דעתו מהכאב, כאילו שלא הוא הילד בן הארבע עשרה ואביו – הגבר בן הארבעים וארבע. העובדה, שאבא שלו לא יכול היה לסבול את הכאב, המעיטה מערכו בעיניו. דני לא קרא לבייגל מאכער, וגדעון החזיק מעמד עוד עשרים דקות עד לסוף הטיפול, אבל לבייגל מאכער הוא לא חזר לעולם.
אין עדיין תגובות