דמיינו לעצמכם חיים ללא מלחמות. מצב שבו לא משנה מה מתרחש במציאות, יש לך את היכולת להמשיך להרגיש שלווה ולהגיב […]
הקדמה
כמו רוב מלכות היופי גם החלום שלי, מאז ומתמיד, היה שלום עולמי.
כבר מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי חושבת עד כמה מלחמות הן דבר לא הגיוני. זה דבר שהטריד אותי מאוד מאז שאני ילדה קטנה. זה העסיק אותי בספרים שקראתי, כששמעתי חדשות, בשיעורי היסטוריה – לא הבנתי איך לא מצליחים למצוא פתרון אחר. למה לא מתעקשים למצוא פתרון אחר. למה מלחמה נראית לאנשים סביבי פתרון הגיוני. ואחד המקומות שבעיניי ממחישים בצורה הטובה ביותר את חוסר ההיגיון הזה הוא סרטי מלחמה. קחו לדוגמה מלחמות של פעם – סרטי אבירים, הם בדרך כלל מתחילים טוב… המלך, גבר נאה עם זקן לבן, רכוב זקוף על סוס לבן יפהפה, עטוף בשריון מפואר, לידו ניצב בנו, הנסיך יפה התואר, עיניים תכולות בוהקות, רכוב גם הוא על סוס לתפארת. הם ניצבים על קצה צוק ומביטים על צבא האויב מתקרב… הם מביטים זה בעיני זה וקוראים לצבא המסור שלהם: "אחרינו! להגן על הממלכה!" שני הצבאות מתחילים לדהור זה לעבר זה. חרבות, דם, מוות, חרבות, דם, מוות, חרבות, הרבה דם, ממש הרבה מוות…
לרגע הכול עוצר כשהמפקד של צבא האויב תופס את המלך ונועץ בו את חרבו. שקט. למרות זאת, הנסיך וחייליו ממשיכים! הם לא יוותרו! הם ימשיכו להילחם בכל הכוח, למען המלך. לא נכנעים. ובכוחם האחרון – הם מנצחים בקרב. הנסיך תוקע את דגל הממלכה באדמה. ניצחון!
שנייה אחת! עצרו רגע! זה ניצחון? באמת? הוא הרגע איבד את אבא שלו, מאות מחייליו, את רוב החברים שלו, הרג עשרות או מאות אנשים שגם להם יש הורים, נשים, ילדים, חברים – איזה מין ניצחון זה?
את השאלה הזאת שאלתי את עצמי בגיל שש. ולומר את האמת, עדיין אין לי תשובה טובה.
בעיניים שלי, במלחמה אין מנצחים. מלחמה היא בזבוז משאבים! בזבוז זמן, אנרגיה, כוחות. מלחמה היא בזבוז של חיים!
אני יודעת ששלום הוא הייעוד שלי. איך אני יודעת את זה? כי כשאני רק חושבת על האפשרות הזו, "שלום", העיניים שלי מתמלאות בדמעות. אין דבר שמרגש אותי יותר מזה. אני בטוחה שזה הדבר שלשמו אני כאן.
ומכיוון שעד עכשיו לא הצלחתי לקדם את השלום במזרח התיכון (וגם לא בשאר חלקי העולם), החלטתי להתחיל בשלום שאני כן מצליחה לקדם. כל יום, כל שנה, יותר ויותר. השלום בעולמי שלי.
אני מזמינה אתכם להצטרף למסע בין מלחמות פנימיות בדרך לשלום עולמי. כל אחד בעולמו שלו.
אמא תרזה אמרה:
"רוצה לקדם את השלום בעולם? חזור לביתך ואהוב את משפחתך".
images.jpg
למה מלחמות הן לא הגיוניות?
מבחינה תודעתית:
"כל מה שאנחנו נלחמים בו מתעצם".
מלחמה מעצימה את המשמעות והנוכחות של הדבר שאני רוצה להיפטר ממנו בחיי.
יש שאלה פשוטה שכל אחד יכול לשאול את עצמו: "איפה הפוקוס שלי נמצא?"
האם אני מתמקד.ת בדברים שאני רוצה להשיג, במקומות שאני רוצה להגיע אליהם? או האם אני מתמקד.ת בדבר שאני רוצה להימנע ממנו, במקום שאני ממש לא הייתי רוצה להיות בו?
חשוב לדעת שתת־המודע שלנו אינו קולט שלילה, ולכן מתקיים לופ – אני לא רוצה את זה יותר בחיים שלי, משמע אני מתמקד.ת בזה – משמע זה ממשיך להתקיים בחיי, וככל שאני לא ארצה את זה יותר כך זה רק ילך ויתעצם.
קחו לדוגמה מישהו שרוצה לרדת במשקל, הוא ממש מנסה לאכול פחות וחושב איך אפשר לאכול פחות וקורא מאמרים על דרכים לאכול פחות ומזמין מוצרים שיגרמו לו לאכול פחות, ובסופו של דבר מתעסק כל היום באוכל, מה שבדרך כלל יוצר אצלו צורך לאכול יותר…
images.jpg
לחיות במלחמה פנימית זה כמו לנהוג בלחיצה מתמדת על הגז ועל הברקס יחד
מבחינה פיזית:
מלחמה מכניסה אותנו למצב הישרדותי. הגוף והמוח הקדום שלנו בנויים להגיב במיטבם במצבי מלחמה, כשכל האנרגיה מופנית לידיים ולרגליים (מנגנוני ברח או תקוף), כך שנוכל לברוח או לתקוף כאשר נשקפת לנו סכנה. במצבים כאלו המערכת החיסונית, מערכת העיכול ויכולת החשיבה שלנו נפגעות.
המצב הזה תוכנן במקור לזמן קצוב, למפגש עם נמר לדוגמה. אבל בעידן שלנו אנשים נמצאים במצב ההישרדותי הזה במשך שעות רבות משעות היום. וזה לא עובד. כשאנחנו במלחמה – אנחנו ממש לא במיטבנו.
מבחינת משאבים
מלחמה היא בזבוז זמן ובזבוז אנרגיה. כשאני נלחמת, האנרגיה שלי מופנית להישרדות והיא לא מופנית להתקדמות שלי, לצמיחה שלי, לרווחים ולהצלחה שלי.
זה נכון, כדי להגיע לשלום צריך לוותר על דברים מסוימים, אבל כשמביטים בתמונה הגדולה (מחיר לעומת רווח) התשובה ברורה מאליה.
images.jpg
למה בכל זאת אנשים ממשיכים להילחם?
כי ככה אנחנו מחונכים.
אנחנו מחונכים לקדש מלחמה, להעריץ מאמץ, קושי, לא לוותר, להמשיך כנגד כל הסיכויים… יש טובים ורעים (אנחנו תמיד הטובים), ואנחנו נלחמים אל מול הרעים. זה מתחיל בסיפורי ילדות, ממשיך בהיסטוריה הלאומית ונגמר (או שלא) בחיי היומיום שלנו.
כי זה מעניין, מחבר ולפעמים אפילו ממכר.
מלחמות מכניסות אקשן לחיים. דרמה. אנשים מכורים לדרמות (אחרת איזו הצדקה הגיונית יש לטלנובלות ולתוכניות הריאלטי למיניהן?). והם אוהבים לשמוע שקשה לך. זה יוצר תחושה של חיבור, אמפתיה והזדהות. לפעמים זה אפילו לא נעים להגיד שהכול טוב…
כי אנחנו "מושקעים" במלחמות.
כבר הפסדנו כל כך הרבה, אז זה לא הגיוני לוותר עכשיו. ואם השינוי (לכיוון שלום) הוא פשוט – זה אפילו עוד יותר מקשה על הסיטואציה. אם באמת יש דרך קלה וטובה יותר לעשות את זה, אז למה נלחמתי? למה סבלתי כל השנים? מה אני מטומטמת? זה לא פשוט לוותר על שנים של מלחמה.
ולכן אנשים רבים מתקשים לבחור בשלום ומתעקשים להמשיך להילחם.
וורן באפט אמר:
"כשאתה בתוך בור, הדבר החשוב ביותר שתוכל לעשות, הוא להפסיק לחפור".
אין עדיין תגובות