לאחר שזיכרונות העבר תפסו אותה באמצע החיים מופתעת וכאובה, היא נסעה רחוק כדי לאסוף את רסיסי סיפורה וחזרה אישה אחרת, […]
המקשיבה
היא הייתה ילדה רבת כישרונות. חלקם התגלו בפניה רק כשבגרה, וחלקם עוד ממתינים להתגלות. למשל, היה לה כישרון יוצא דופן להיות רואה ואינה נראית. במשך שעות יכולה הייתה לשהות בחדר מלא אנשים בלי שאף אחד יראה אותה.
היא ידעה שדוד אברם עומד להתגרש מדודה דפנה עוד לפני שהיא ידעה. אברם סיפר זאת לסבתה במטבח, כששניהם היו בטוחים שהם לבד. היא ידעה שרותם השכן לקח לאחיה את הגולות, ושאבא של ענת סיפר לאמא שלה שהמפקד שלו אמר לו שעומדת לפרוץ מלחמה.
היה ברשותה מידע רב ומגוון על כל מי שנכנס ויצא מביתה ומבתים אחרים שביקרה בהם, אפילו בחצרות, אבל היא מעולם לא חלקה את המידע הזה או ניצלה אותו לטובתה. היא ידעה לשמור סודות. גם סודות של גדולים על דברים אסורים, סודות חשובים וכואבים שנתבקשה לשמור, והיה מן הראוי שתספר.
ימים רבים הייתה הזבוב על הקיר. נוכחותה הבלתי נראית לא השמיעה הגה או זמזום, אבל היא רצתה מקום בעולם. כדי שיהיה לה מקום בעולם, חשבה, צריך שמישהו יראה אותה, אז היא ניסתה להיראות בכל מיני דרכים וצורות, בעיקר מהסוג שעליו אנשים אוהבים להסתכל. וכולם הסתכלו. אבל כשהם הסתכלו, הם ראו מישהי אחרת, והמישהי הזו תפסה את המקום שלה בעולם.
היא הבינה שהדרך היחידה שלה לתפוס מקום משלה היא להשמיע את עצמה, גם כשזה כאב, צלצל ורעם באוזניים. שנים היא רעמה את המקום שלה.
בגיל מאוחר יחסית היא גילתה שהיא הרבה יותר טובה בלהקשיב. היא הייתה כל כך טובה בלהקשיב, שאנשים רצו לספר לה הכול, אפילו דברים שלא קרו באמת. אוזניה לא היו חדות במיוחד או גדולות במיוחד להקשיב לכל כך הרבה אנשים ולכל כך הרבה סיפורים, אבל לא צריך אוזניים מיוחדות בשביל זה. היא גילתה שלהקשיב רק עם האוזניים זה כמו להתחבק רק עם כפות הידיים. חיבוק משמעותי הוא חיבוק עם כל הגוף, עם החזה, עם הצוואר, עם הזרועות, עם הנשימה ועם הנשמה. רק כך הוא מחמם ומנחם מספיק כדי להיחשב חיבוק באמת.
היא לא הקשיבה רק עם האוזניים, אלא עם הגוף כולו: עם העיניים, עם החיוך, עם עמוד השדרה, עם המעיים, עם הנשימה, עם כפות ידיים פתוחות ובעיקר עם הלב. היא ידעה לפתוח אותו כל כך רחב שגם האנשים הכי גדולים נכנסו אליו בקלות. אפילו שהלב שלה שקל פחות מחצי קילוגרם והאישה שגרה ליד המכולת שקלה מאה ועשרים קילוגרם, היא החליקה פנימה ישר אל תוך לבה, ממש כמו רחשו של אוקיינוס עצום ממדים, המחליק בטבעיות לתוך קונכייה.
לכל האנשים ולכל הסיפורים היה מקום בלבה, כזה גמיש הוא היה. היה בו מקום מחבק גם לאנשים קטנים במיוחד ולסיפורים קטנים במיוחד, בלי שירגישו שהם הולכים לאיבוד באין-סוף.
אבל מעולם לא היה בה מקום ליותר מאדם אחד וסיפור אחד בו-זמנית.
לבה של המקשיבה התרחב והתרחב ככל שהאדם וסיפורו גדלו והתפתחו, ומשסופר הסיפור עד אחרון פרטיו והגיע לסופו, יצאו האדם וסיפורו מלבה ושבו לביתם. היא לא הייתה רכושנית, ולא תבעה בעלות על סיפורם של אחרים לשמרם לעצמה ולשחק בהם כרצונה אחרי שסופרו. היא לא חלקה אותם או העניקה מהם לאחרים בתמורה לסיפוק ולתשומת לב. אפילו חלקים ופירורי סיפורים לא שמרה לעצמה. כל סיפור שב לבעליו בשלמותו.
המקשיבה ישבה בחדר קטן שחלק קיר אחד עם הבית, קיר אחר פנה אל סבך השיחים שהסתירו את החצר האחורית של הבית, והקיר השלישי, שבו היה החלון היחיד בחדר, פנה אל גינת הירק. דלת החדר, בקיר הרביעי, פנתה אל קדמת הבית. על הדלת נתלה צעיף אדום פרחוני, שחימם את אחד הסיפורים הראשונים. אחרי שיצאו האישה וסיפורה, הצעיף נשאר מאחור. המקשיבה תלתה אותו על הדלת בזמן ההקשבה, והסירה אותו כשסיימה. כך ידעו כולם מתי אפשר להיכנס.
ובאו האנשים והלכו משעות הבוקר ועד הערב. היא גידלה חמישה ילדים והרבה ירקות, בישלה ותרגלה מדיטציה בכל יום, ובאופן תמוה נדמה היה שהיא תמיד בחדר הקטן הזה, מקשיבה.
החצר הקדמית של ביתה הייתה קטנה. גדר חיה של פיטנגו חצצה בינה לבין הרחוב, והאנשים שנזקקו לשירותיה ישבו וחיכו לה על שפת המדרכה מול הבית. השכנים התרגלו לראות איש או אישה לבד על המדרכה. לא היה ספסל או כיסאות להמתנה ולא מחסה מפני השמש הקופחת, הגשם או הרוח, אבל אף אחד לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לתפוס לכמה שעות את מקומו בעולם.
שעות ישבו או עמדו, ולפעמים פסעו הלוך ושוב באיטיות מול השער הירוק, משחזרים את הפרטים, מספרים לעצמם את סיפורם שוב ושוב באופן שבו רצו לספר לה אותו. ככה התאמנו על ניגון הלב הייחודי להם. כשהיו רעבים, אכלו את הפירות המתוקים של הפיטנגו הבשל והגיעו לתורם עם כתמים אדומים על בגדיהם ועל ידיהם. נדמה היה שהפירות הללו אינם נגמרים לעולם. כאילו מדי שעות אחדות שבו והבשילו כמה עשרות מהם, מוכנים להמתיק את ההמתנה. כשבאו איש או אישה לספר את סיפורם ומצאו מישהו ממתין בפתח הבית, כבר ידעו שאין מספיק פיטנגו לשני אנשים וביקשו מקום אחר, בקרבת מקום, להמתנה הממושכת.
את המקרים האלה אהב דָּארָה, הבעלים של בית הקפה היחיד בשכונה. הממתינים באו אליו להרוות את צימאונם במשקה חם או קר, אף שהיו צמאים בעיקר להקשבה. לפעמים הצורך בהקשבה היה כה חזק וההמתנה כה ארוכה, עד כי הזמינו גם משהו לאכול. במקרים של המתנה ארוכה במיוחד, אכלו אפילו שתי מנות ויותר. הם ישבו תמיד לבד בשולחן הקטן ליד החלון, הנקודה היחידה שממנה ניתן לראות את שער הבית, ושתקו. אפשר היה לראות בעיניהם את התנועה הדוממת הזו שיש באנשים שמספרים סיפור, אבל שפתותיהם לא זזו.
במקרים לא מעטים הסיפורים הם שרקמו את החיים שהגיעו בעקבותיהם. המוקשבים תיארו בסבלנות ובהתמדה את התמונה כולה, לעתים שחזרו תמונת עבר שדהתה והיה צורך לחזק את צבעיה ולסייע לה לשרוד את פגעי הזמן. דארה דאג להרחיק מעט את השולחן הקטן מהשאר, כדי לספק להם את השקט הדרוש להם להתכונן. הם תמיד שילמו מראש. ברגע שראו שהמדרכה מול הבית מתפנה, יצאו מבית הקפה ללא מילים והתייצבו נרגשים לפני הגדר. הם לא היו קצרי רוח והיו מוכנים לחכות ככל שיידרש. ביקור אצל המקשיבה זה לא משהו שעושים כל יום. מי שכבר היה בחדר שלה ידע כמה ההמתנה משתלמת.
אין עדיין תגובות