שקר משפחתי הוא סיפור על קשרי משפחה, תככים וסוד.
דרך נפתולי אהבה שתחילתה בהכרות תמימה בירושלים והמשכה באמון שמופר יום יום, נפרשת עלילה מרתקת, חוצה גבולות וארצות, בה מתוארות תהפוכות חייה של צעירה ירושלמית שמתאהבת בחיל בודד מליברפול.
בעלילה רווית עושר וצבע, יוצקת פרוינד בסגנונה הנגיש, אשם, ניכור ואהבה, אל עולמן של דמויות עטופות סוד. תיאור תלאותיה של הגיבורה לצד חידת בעל נרדף ובוגדני, מציג מציאות פתלתלה בה כמיהתה להוֹרוּת בזוגיות של אמת, מתנפצת כבועת סבון.
בודדה בהונולולו, הגיבורה אינה נופלת ברוחה כשבעלה חוזר הביתה מוכה ומתרץ את חבלותיו בשקרים. תעצומות נפשה סוככות עליה גם כשנודע לה על פרשיות אהבים שהוא מקיים עם נשים אחרות. חוסנה ממשיך להעפיל גם כאשר בעלה מועמד להיות מגורש מארצות הברית והיא מועמדת לגירוש יחד אתו. אלא שמשהו בתוכה נוטר, חותר לנקמה.
שיחה שלא תאמן שהגיבורה שומעת באקראי, חושפת את השקר המשפחתי שכיסה את הסוד שהמיט עליה שבע שנים של סבל. נקמתה של הגיבורה שחכתה להזדמנות, מענישה חלק מהאחראים לסבלה בעוד אחרים זוכים למחילה.
רותי פרוינד ילידת ירושלים, היא בעלת משרה בכירה במשרד הבריאות. זהו ספרה השני. ספרה הראשון, "חשופית", ראה אור בשנת 2015 והיה לרב מכר.
על רותי פרוינד
רותי פרוינד היא בת ירושלים הנושאת בתפקיד בכיר בשרות המדינה. זהו סיפרה הראשון. למבוגרים בלבד. ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, אהבה ותשוקה, סיפורת עברית
27.00 ₪
מקט: 4-1293-23
פרק ראשון
הייתי ילדה טובה עד לאותו ערב שבו נשמע צלצולו המתנגן של פעמון הבית וכרגיל אימא צעקה מן המטבח, “איילת, תפתחי! זה בטח בשבילך!” לאחר זיהוי קצר דרך עינית הדלת, אני משחררת את הבריח ונעמדת בארשת פנים משתאה. מול הדלת הפעורה לרווחה ניצבת שלישיה: נעמי, בעלה הטרי אנטוני, וגבר נוסף, בעל קומה ורחב כתפיים, שתווי פניו חדים ועיני הבדולח מאחורי משקפי זהב, כחולות כמו הים, ננעצות בי. רעד עובר בי למראהו – דק גזרה, מלא חיוכים בגופיית טי קצרצרה ושרירי זרועותיו מותחים למקסימום את שולי שרווליו.
הגבר הזר מושיט לי יד. “צ’אק פרידמן, מליברפול, כבר יותר משנתיים בארץ, נעים מאוד,” הוא מכריז בלמד מתגלגלת.
אני במכנסי בג’ינס מרוטים וגופיה צמודה, נחלצת מן השיתוק הרגעי, מנערת את שיערי לאחור ובחום גלוי מודיעה, “איילת לביא, גם לי נעים מאוד, עשרים ושלוש שנים בארץ… בואו, תיכנסו.” אני מזמינה את השלישיה פנימה בתנועת זרוע רחבה.
“אנטוני וצ’אק בחופשה מהצבא, חזרנו מסיבוב בעתיקה,” ממהרת נעמי להסביר ונכנסת. אנטוני בעקבותיה וצ’אק ואני מאחוריהם. נעמי ואנטוני מתקדמים בצעד בטוח ונבלעים בחדרי. האנגלי בגינוניו המופלאים נעצר בפתח, שולח אלי מבט מנומס, מפנה את הדרך, מסמן לי לעבור על פניו ואומר בקולו העמוק, “please.”
ערנות מוזרה מתגנבת אלי, קסם שוטף את איבריי, תחושה שלא הכרתי מקודם מעוררת בי סקרנות כאילו שמשהו נפלא עומד לקרות. “תשתו משהו?” אני שואלת.
“לא תודה, כבר אכולים ושתויים, אחרי מׇסׇבָחא אצל אבו-שוקרי. לא צריך כלום, שבי.” נעמי מזדרזת לפנות לי מקום לידה על המיטה.
“את נולדתה פה?” שואל אותי האנגלי השרירי שעומד מולי ובולע חיוך ג’נטלמני. עיניו בוחנות ואצבעותיו נעוצות בין החגורה למכנסיו כמו מסתירות הר געש אדיר.
“ברור, ירושלמית בדם,” אני עונה ומותחת את צווארי בגאווה.
“כמוני! שתינו אחוקיות, יחד מכיתה אלף, לא עוזבות’עיר הזאת,” מתערבת נעמי בהתלהבות כאילו שהחברות בינינו היא הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחיים.
אנטוני מתרווח בכורסה. האנגלי מעיף מבט קצר על מסך המחשב שלי, מסובב על צירו את כיסא הלימודים ותופס מקום ליד המכתבה. “מה זה שאת לומדה?” הוא שואל בטון מלכותי.
“מבוא לפסיכולוגיה, שנה שנייה לתואר ראשון.”
“אני מקנאת בכל מי שעברית זאת שפת של האימא שלו,” פוסק האנגלי השרירי בעברית עילגת. עיניו תועות בחלל ונעצרות מול עיניי. שפתיו הבשרניות חושפות ביניהן שרשרת שיניים צחורות מתחת לשפם עבה, מזדקרות אלי כפנינים בורקות בדובדבן בשל.
“עברית שפה קשה,” אני ממלמלת משפט שחוק ותולה בו זוג עיניים גדולות הנאחזות בעיניו הכחולות כשני קרסים המחפשים חיבור.
“מי שלא נולד בארץ הזאתי הוא lost case ואף פעם לא ידברת ולא יקרת עברית כמו אתם סברס,” מציין אנטוני בביטול, מתרווח לאחור בכורסה, שולח לפניו את רגליו מצליב את קרסוליו ומצית סיגריה.
תחושת אי נוחות נמסכת בי כשהאנגלי מליברפול מקרב את פניו למסך ומעיין בשורותיי. אני קמה לכבות את המחשב.
“את חושבת שבן אדם בריטי שנתיים בארץ יכולה לקרוא ולהבין מה שתכתובים בסיקולוגיקה שבחורות יפות כותבות בקומפיוטר שלהם?”
“מה?” אני מבקשת שיחזור על שאלתו ובתנועת עכבר עדינה מכבה את המחשב.
האנגלי מרהיב עוז, מתקרב אל אוזני ולוחש, “אני אומר שבכל בחורות יפות, יש סטייל גם בלכתוב.”
שתיקה. בהתפעלות חשדנית, בעודי חוקרת בעומק אישוניו, בשמורות העליונות של עפעפיו, בריסיו המתעגלים אל-על, הברק שמרצד בעיניו מנצנץ אלי ומצית בלבי גחלת קטנה שמתחילה לבעור.
“כולה מאמרים יבשים בפסיכולוגיה.” נעמי פולטת צרור צחקוקים בסטקטו האופייני שלה.
“אבל בעברית! חלום שלי זה לדעת לקרוא ולכתוב היברו, היום אני חושב שטעות שלא שמעתי בקול הורים שלי שרצו לשלוח אותי ב-Sunday school ללמוד עברית ואני לא הסכמתי,” אומר האנגלי בחיוך מבויש שנמתח על פניו.
“אף פעם לא מאוחר מדי,” אני משיבה בקול רפה, נרעדת למראה החיוך שנפרס לצדי פניו ככנפי ציפור.
“נראה לך?” מתערב אנטוני. “אצלנו מאוחר זה פור שׁוּר. מי שלא נולד פה סברס, הלך עליו. בחיים לא יוכל לכתוב עברית. אבל לקלל בעברית זה אנחנו זורמים טוב.” אנטוני סרוח בכורסה ורגליו מפושקות בניחותא, לוקח נשימה עמוקה של עשן, משלב ידיים ומבליט חזה תפוח. “עברית שלי אבל בכלל לא רע, שנתיים בצבא יצאתי בסבבה, היברו שוטפת לא ככה, אחי?” אנטוני שולח מבט, מחפש את אישור חברו. האנגלי שולח אליו מבט חלול.
“עברית דמיקולו,” מסכם אנטוני ופולט שני סילוני עשן מנחיריו.
האנגלי מעביר מבט מאנטוני אלי, מרפרף בריסיו רפרוף חסוד ואומר, “חוכמה זה לדעת לכתוב ולקרוא, דיבורים זה לא אומרת כלום על שפה שיש למישהו.”
גופי נמלא המולה לשמע להגו בעברית השבורה, פועם בדהרה כמו בכל איבר שתול עורק ראשי. הדם אוזל מפניי. מילותיי נאלמות. מחשבה נעימה חולפת בי כשאני בוחנת את אפו הזקוף הישר כסרגל, את שפתיו הסולדות בגוונן האדמדם: אפולו. כליל השלמות.
לאחר מספר משפטי היכרות נוספים נדמה שקליפת הזרות נסדקת ושיחה רבת שנינויות סוחפת את ארבעתנו. בין קולותיהם הרועשים של אנטוני המצחיקן הכפייתי, לבין צחוקה המתגבר של נעמי, אני מתקשה לשמוע את שאלת האורח, “את תמיד ידעת שתרצה להיות סיכולוגית?”
“לא, האמת שלא, ועד עכשיו אני לא סגורה על זה,” אני עונה, מופתעת משאלתו הכל כך רלוונטית ומגייסת ממחסני החירום את כל ביטחוני העצמי. “תואר ראשון בפסיכולוגיה יכול לפתוח דלתות. כאילו, יכול להיות בסיס לכל דבר,” אני פולטת והמילים כנשמות תועות מאיימות להתבלבל בפי. מול מבטו החקרני הסוקר את גופי מלמעלה למטה, מודעת לעורי המתכסה חידודים חידודים, אני שבה ושואלת בקול סדוק, “תרצו לשתות משהו?” ומבלי לחכות לתשובה חומקת למטבח, בראש ובראשונה כדי לאסוף מחשבות ולהתאושש מיופיו הכובש של האורח.
שלטונה המלא של אימא בממלכת האוכל, מקמחת, לשה, מגלגלת את המערוך ומזמזמת מנגינה עליזה, כמשב רוח ביום חמסין, מחזיר אותי לעצמי. אני מתנהלת במהירות. ממלא קערית בבוטנים, שולפת ארבע כוסות מהמדף, יוצקת לתוכן מים ממכל המים המטוהרים, מניחה את הכוסות על מגש צבעוני, ובמיומנות של מלצרית ותיקה מייצבת את המגש בשתי ידיי.
בחדר השיחה קולנית. אנטוני וצ’אק משוחחים בהתעוררות על הפלאות הגדולות שעשה צבאנו במבצע האחרון בעזה שהיחידות חזרו ממנו בלי אף הרוג, ונעמי מנענעת רגל על רגל בתנועות מהירות, מחרישה, מאשרת בהנהון ראש את דבריהם.
אני ניצבת בפתח החדר עם המגש, בכתפיים זקורות. בן רגע מזדרז הג’נטלמן האנגלי לקום, נוטל את המגש מידיי ואומר, “אצלך בבית לא כמו חדר אוכל קצינים אוכלים בהגשה, אנחנו באים לקחת הכול מלבד.”
למרות שהעילגות אינה אחת מתכונותיי האופייניות, פתאום אני מגמגמת, “פה, פה זה… בסדר, שים על השולחן.” כשלשוני חוזרת לציית אני שואלת, “כמה זמן עוד נשאר לכם לשרת?”
“עוד ארבע חודשים,” ממהר אנטוני להשיב.
עד מהרה מתגלגלת השיחה אל התנדבותם של השניים ליחידה קרבית, הפרידה מהמשפחות, היכרותם בטירונות, ועד לגורל המוזר שהועיד שני בריטים מליברפול, שלא הכירו זה את זה, להשתבץ יחד בחטיבת הצנחנים. רק בשלב הזה אני מפנימה שצ’אק הוא חייל בודד שמחפש בית חם.
כזה היה מפגשי הראשון עם מי שעתיד לחלוק עמי שבע שנים מחיי. שבע שנים של אושר מטלטל שלבסוף יסיט ממני את פניו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שקר משפחתי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות