1

הבית הישן משתופף על הגבעה, כולו צבע לבן מתקלף, חלונות עמוקים ומעקות עץ דקים מכוסים ורדים מטפסים ואוג רעיל. מתומכות הוורדים התרופפו רצועות עץ, שמידלדלות עכשיו חנוקות בסבך הצמחייה. דרך הגישה העשויה חצץ זרועה תרמילי ירי ריקים מוכתמים פטינה ירוקה. מרטין אַלְוֶוסְטוֹן יוצא מהטנדר ולא מסתכל לאחור אל טֶרְטֵל היושבת בקבינה, אלא מטפס ישר במדרגות המרפסת ונעליו הכבדות הולמות על הקרשים בקול חלול, גבר גדול בחולצת פלנל ובמכנסי ג’ינס שפותח את דלתות ההזזה העשויות זכוכית. טרטל מחכה ומקשיבה למנוע מתקתק, ואז נכנסת בעקבותיו.

בסלון חלון אחד חסום, יריעות מתכת ודיקטים בעובי סנטימטר ממוסמרים אל המסגרת ומכוסים מטרות ירי. המקבצים כה צפופים, שנדמה שמישהו הצמיד אל מרכזי המטרות רובה 10 גייג’ ופוצץ אותם מקרוב; הקליעים נוצצים בגומות המשוננות כמו מים בתחתית בארות.

אבא שלה פותח קופסת שעועית ‘בוש’ על התנור הישן ומשפשף גפרור על ציפורן האגודל להדליק את הכירה, והאש מבליחה ומתעוררת לחיים בהדרגה, מאירה באור כתום את קירות הסקוויה הכהים, את הארונות הלא צבועים, את מלכודות החולדות המוכתמות משומן.

בדלת האחורית אין מנעול, רק חורים לידית ולבריח, ומרטין פותח אותה בבעיטה ויוצא אל המרפסת האחורית הלא גמורה. הקורות התומכות, שלא רוצפו בקרשים, שורצות לטאות דוקרניות, ומבעד לסבך הפטל השחור השזור סביבן מבצבצים גבעולי זנב הסוס וצמחי מנתה רכים עם פלומה משונה וריח חמוץ. מרטין נעמד בפישוק רגליים על התומכות ומוריד את המחבת שתלה על רצועות העץ הרופפות כדי שהדביבונים ינקו אותה בליקוקים. הוא פותח את הברז במפתח שוודי חלוד ומפגיז את הברזל היצוק במים, תולש חופנים של זנב הסוס לקרצף במקומות הבעייתיים. הוא חוזר לבית ומניח את המחבת על הכירה והמים רוחשים ומלחשים. הוא פותח את המקרר בצבע זית שאין בו אור ומוציא שני סטייקים עטופים נייר חום. מרטין שולף מחגורתו את סכין ‘דניאל וינקלר’ ומנגב את הלהב בירך מכנסי הג’ינס שלו, ואז משפד כל סטייק עם החוד ומעביר אל המחבת.

טרטל מתיישבת בקפיצה על דלפק המטבח העשוי קרשי סקוויה חשופים, המסמרים מוקפים טביעות פטיש ישנות. היא מרימה אקדח ‘זיג זאוֶור’ מבין הפחיות הזרוקות סביב ומושכת מעט במחלק לראות את כדור הפליז בבית הבליעה. היא מכוונת את האקדח ומסתובבת לראות איך יגיב, והוא עומד כשיד אחת נשענת על הארונות ומחייך בעייפות בלי להרים מבט.

כשטרטל היתה בת שש הוא הורה לה ללבוש חגורת הצלה לריפוד, הזהיר אותה שלא תיגע בתרמילים הנפלטים הלוהטים והתחיל איתה עם ‘רוּגֵר’ 0.22 בריחי כשהיא יושבת אל שולחן המטבח ומשעינה את הרובה על מגבת מגולגלת. סבא שמע כנראה את היריות בדרכו בחזרה מחנות המשקאות כי הוא הגיע במכנסי ג’ינס ובחלוק מגבת ובמוקסינים עם גדילי עור קטנים, נעמד בפתח ואמר, ‘לעזאזל איתך, מרטי.’ דאדי, שישב בכיסא ליד טרטל וקרא את ‘מחקר בדבר עקרוני המוסר’ של דייוויד יום, הניח את הספר פתוח על הירך כדי לשמור את המקום ואמר, ‘לכי לחדר שלך, קצוצית,’ וטרטל עלתה במדרגות החורקות, הפתוחות ונטולות המעקה, קורות שנחתכו משאריות סקוויה, הצדדים העשויים עץ ישן סדוקים ומעוקמים מהטיפול הדל, וההתעקמות מושכת את המסמרים מהקרשים החשופים העמוסים כמעט עד התבקעות, הגברים שותקים למטה, סבא צופה בה, מרטין נוגע באותיות המוזהבות של שדרת הספר שלו בקצה האצבע. אבל אפילו למעלה, בעודה שוכבת על מיטת הדיקט שלה כשהיא מכוסה בשק שינה מעודפי צבא, היא עדיין שמעה אותם, סבא אומר, ‘לעזאזל איתך, מרטין, זאת לא צורה לגדל ילדה,’ ודאדי לא אומר שום דבר הרבה מאוד זמן, ואז אומר, ‘זה הבית שלי ואל תשכח את זה, דניאל.’

הם אוכלים את הסטייקים כמעט בדממה, שכבות החול שוקעות בהדרגה בכוסות המים הגבוהות. חפיסת קלפים נחה על השולחן ביניהם ובכיסוי השקוף נראה ג’וקר. צד אחד של פניו מעוקם בגיחוך מוטרף, האחר משוך מטה בזעף. כשטרטל גומרת לאכול היא דוחפת את הצלחת שלה מעליה ואבא שלה צופה בה.

היא גבוהה יחסית לגיל ארבע־עשרה, סייחה ארוכת זרועות ורגליים, ירכיה וכתפיה רחבות אך עדינות, צווארה ארוך וחזק. עיניה הן המאפיין המרשים ביותר בה, כחולות ושקדיות בפנים רזות מדי, עם עצמות לחיים רחבות וחדות ופה עקום ובולט־שיניים — פנים מכוערות, היא יודעת, ולא שגרתיות. השיער שלה מלא ובלונדיני, קווצות בהירות מולבנות משמש. עורה זרוע קבוצות כוכבים של נמשי נחושת. בכפות ידיה ובפנים זרועותיה וירכיה נגלה סבך ורידים כחולים.

מרטין אומר, ‘לכי תביאי את אוצר המילים שלך, קצוצית.’

היא מביאה את המחברת הכחולה מהתרמיל ומדפדפת לתרגילי אוצר המילים של השבוע, שהעתיקה בדקדקנות מהלוח. הוא מניח יד על המחברת, מושך אותה לעברו על השולחן. הוא מתחיל להקריא את הרשימה. ‘נהיר,’ הוא אומר ומסתכל עליה. ‘תוכחה.’ בצורה זאת הוא עובר על כל הרשימה. ואז הוא אומר, ‘טוב. תרגיל מספר אחת. ‘קיבלנו רווח מרשם לתרופות.” הוא מסובב את המחברת ומחליק אותה על השולחן לעברה. היא קוראת:

1) קיבלנו _____ מרשם לתרופות.

היא עוברת על הרשימה ומפוקקת את בהונות רגליה על קרשי הרצפה. דאדי מסתכל עליה אבל היא לא יודעת את התשובה. היא אומרת, ”מהמורה’, אולי זה ‘מהמוֹרה’.’ דאדי מרים גבות והיא כותבת את זה בעיפרון

1) קיבלנו מהמורה מרשם לתרופות.

הוא מושך את המחברת על פני השולחן ומסתכל עליה. ‘טוב,’ הוא אומר, ‘תסתכלי פה על מספר שתיים.’ הוא מחליק את המחברת בחזרה אליה. היא מסתכלת על מספר שתיים.

2) המכונית נסעה על ______ בכביש.

היא מקשיבה לו נושם דרך האף השבור שלו, כל נשימה בלתי נסבלת עבורה כי היא אוהבת אותו. היא מרוכזת בפניו, בכל פרט, וחושבת, כלבה קטנה, את מסוגלת לעשות את זה, כלבה קטנה.

‘תראי,’ הוא אומר, ‘תראי,’ והוא לוקח ממנה את העיפרון ובשני קווים זריזים מוחק את ‘מהמורה’ וכותב ‘מהאורתופד’. הוא מחליק את המחברת בחזרה אליה ואומר, ‘קצוצית, מה זה מספר שתיים? בדיוק עברנו על זה. זה פה.’

היא מסתכלת על הדף, שהוא הדבר הכי פחות חשוב בחדר, וראשה מלא בקוצר הרוח שלו. הוא שובר את העיפרון, מניח את שני החצאים מול המחברת. היא משתופפת מעל לדף וחושבת טיפשה, טיפשה, טיפשה — ומחורבנת בכל דבר. הוא משפשף בכוח את הזיפים שלו. ‘בסדר,’ שפוף מתשישות הוא מעביר אצבע בשאריות הדם על הצלחת שלו, ‘טוב, בסדר,’ הוא אומר, ומעיף את המחברת על פני הסלון, ‘טוב, בסדר, זה יספיק להערב, זה יספיק — מה הבעיה שלך?’ ואז, בטלטול ראש, ‘לא, זה בסדר, לא, זה מספיק.’ טרטל יושבת שותקת ושערה סבוך סביב פניה, והוא פותח את הלסת ומזיז אותה שמאלה כאילו בוחן את המפרק.

הוא מושיט יד ומניח מולה את ה’זיג זאוור’. ואז הוא גורף את חפיסת הקלפים על פני השולחן ושומט אותה ליד האחרת. הוא ניגש לחלון החסום, נעמד מול המטרות זרועות הגומות, מושך את הקלפים מהקופסה, שולף את הנסיך עלה ומחזיק אותו לצד העין, מראה לה את החזית, את הגב, את הקלף מהצד. טרטל יושבת עם הידיים על השולחן ומסתכלת על האקדח. הוא אומר, ‘אל תהיי כלבה קטנה, קצוצית.’ הוא עומד דומם לגמרי. ‘את מתנהגת כמו כלבה קטנה. את מנסה להיות כלבה קטנה, קצוצית?’

טרטל קמה, נוטעת רגליים, מיישרת את הכוונת הקדמית עם עין ימין. היא יודעת שהכוונת מיושרת כאשר השוליים דקים כתער — אם האקדח נוטה למעלה, היא רואה את הבוהק המסגיר מגג הכוונת. היא מתקנת לקו דק וקלוש, וחושבת, זהירות, זהירות ילדה. על צדו, הקלף הוא מטרה בעובי ציפורן. היא לוחצת לחיצה ראשונית על הדק ה־4.4 פאונד, שואפת, נושפת עד הקצה הטבעי של הנשימה ולוחצת עד הסוף על ה־4.4 פאונד האלה. האקדח יורה. החצי העליון של הקלף מרפרף לרצפה בתנועה הסלילית של זרע מכונף של עץ אדר. טרטל עומדת ללא ניע מלבד הרעידות הרודפות זו אחר זו במורד זרועותיה. הוא מנענע בראשו, מחייך חיוך קל ומנסה לכבוש אותו, נוגע בשפתיים באגודל יבש. ואז הוא שולף קלף נוסף וזוקף אותו מולה.

‘אל תהיי כלבה קטנה, קצוצית,’ הוא אומר ומחכה. כשהיא לא זזה, הוא אומר, ‘לעזאזל כבר, קצוצית.’

היא ממששת את הפטיש עם האגודל. ישנה תחושה מסוימת כשמחזיקים את האקדח נכון, וטרטל עוברת על כל מה שהיא מרגישה בחיפוש אחר משהו שגוי, שולי כוונת האתנח מכסים את פניו, נקודת הטריטיום הירוקה הזוהרת בגודל העין שלו. לרגע מתמשך אחד היא מתרכזת ומכוונת, והעין הכחולה שלו זורחת מעל לאופק הדק והשטוח של הכוונת הקדמית. הקיבה שלה מתכווצת וצוללת כמו דג שנתפס ונמלט אל הצמחייה שעל הקרקעית, והיא לא זזה, והיא חושבת, שיט, שיט, והיא חושבת, אל תסתכלי עליו, אל תסתכלי עליו. אם הוא רואה אותה מבעד לכוונות, הוא לא מגיב. היא מעבירה את הכוונות אל הקלף הרועד, המטושטש. היא נושפת עד הסיום הטבעי של הנשימה ויורה. הקלף לא זז. היא החטיאה. היא רואה את הפגיעה בלוח המטרות, מרחק כף יד ממנו. היא משחררת את הפטיש ומורידה את האקדח. הזיעה תלויה כמו תחרה מבריקה על ריסיה.

‘תנסי לכוון,’ הוא אומר.

היא עומדת דוממת לחלוטין.

‘את הולכת לנסות שוב או מה זה אמור להיות?’

טרטל דורכת את הפטיש ומרימה את האקדח מירכה אל העין הדומיננטית שלה, הכוונות מיושרות, פסי אור שווים בין הכוונת הקדמית לאחורית, הקצה כה יציב שהיית יכולה לאזן על הלהב מטבע זקוף. הקלף נע קלות מעלה־מטה, לצדדים. רעד קל שבקלים בתגובה על הדופק שלו. היא חושבת, אל תסתכלי עליו, אל תסתכלי על הפנים שלו. תתמקדי בכוונת הקדמית שלך, תתמקדי בקצה העליון של הכוונת הקדמית שלך. בדממה שלאחר הירייה, טרטל מרפה מההדק עד הנקישה. מרטין הופך בקלף השלם בידיו ועושה הצגה שלמה מהבדיקה שלו. הוא אומר, ‘בדיוק כמו שחשבתי,’ ומשליך את הקלף על קרשי הרצפה, חוזר לשולחן, מתיישב מולה, לוקח את הספר שהניח פתוח על השולחן ורוכן מעליו. בחלון החסום מאחוריו חורי הקליעים יוצרים מקבץ שהיה אפשר לכסות במטבע של רבע דולר.

היא עומדת וצופה בו שלוש פעימות לב. היא מוציאה את המחסנית, משחררת את הכדור מבית הבליעה ותופסת אותו בידה, נועלת את המחלק לאחור ומניחה את האקדח, המחסנית והכדור על השולחן לצד הצלחת המלוכלכת שלה. הכדור מתגלגל בקשת רחבה, בקול כמו של אבן עגולה. הוא מלחלח אצבע ומדפדף. היא עומדת ומחכה שירים מבט אליה, אבל הוא לא מרים מבט, והיא חושבת, זה הכול? היא עולה לחדר שלה, הכהה מחיפוי עץ לא צבוע, מטפסי האוג הארסי מבצבצים מבעד למסגרת ולכנפי החלון המערבי.

באותו לילה טרטל מחכה על מיטת הדיקט שלה, מתחת לשק השינה הצבאי הירוק ושמיכת הצמר, ומקשיבה לחולדות נוגסות בכלים המלוכלכים במטבח. לפעמים נשמע קול הקלאק קלאק קלאק של חולדה הרובצת על ערימת צלחות ומגרדת את הצוואר. היא שומעת את מרטין צועד מחדר לחדר. על ווים תלויים הרובים שלה, הLMT‘״ AR-10, ה’נובסקי’ AR-15 ורובה הציד ‘רמינגטון’ 870 12 גייג’. כל אחד תואם פילוסופיית שימוש אחרת. הבגדים שלה מקופלים יפה על המדפים, הגרביים מאוחסנים בארגז נסיעות למרגלות המיטה. פעם היא השאירה שמיכה לא מקופלת, והוא שרף אותה בחצר ואמר, ‘רק חיות הורסות את הבית שלהן, קצוצית, רק חיות הורסות את הבית המזדיין שלהן.’

בבוקר מרטין יוצא מהחדר שלו כשהוא סוגר את חגורת מכנסי הג’ינס, וטרטל פותחת את המקרר ומוציאה תבנית ביצים ובקבוק בירה. היא זורקת לו את הבירה. הוא מצמיד את הפקק לשפת הדלפק, פותח אותו בחבטה, שותה בעמידה. חולצת הפלנל שלו פתוחה. שרירי הבטן נעים בעודו שותה. טרטל שוברת את הביצים על הדלפק, מרימה אותן באגרוף, פותחת את הסדק במשיכה ושומטת את התוכן היישר לתוך הפה, ואת הקליפות זורקת לדלי הקומפוסט של העשרים ליטר.

‘אתה לא חייב ללוות אותי,’ היא אומרת ומכסה על הפה.

‘אני יודע,’ הוא אומר.

‘אתה לא חייב,’ היא אומרת.

‘אני יודע שאני לא חייב,’ הוא אומר.

הוא מלווה אותה לאוטובוס, אבא ובת שהולכים בתלמים לאורך רצועת העשב שבמרכז. משני העברים נראות שושנות העלים הקוצניות, נטולות הפרחים, של צמחי הקוצן. מרטין מצמיד את הבירה שלו לחזה, מכפתר את חולצת הפלנל ביד האחרת. הם מחכים יחד במפרץ החנייה הרחב המוקף פרחי שיפוד השטן והפקעות הרדומות של האמריליס. פרגים מבצבצים בין אבני החצץ. אל אפה של טרטל מגיעים ריח האצות הנרקבות על החוף למטה והצחנה הפורייה של שפך הנהר במרחק עשרים מטרים משם. מי הים במפרצון בַּקְהוֹרְן ירוקים חיוורים, עמודי הסלע הבולטים מתוך המים מוקפים אדוות של לובן. רחוק יותר מהחוף גון המים הופך תכול, זהה במדויק לצבע השמים, ללא קו אופק וללא עננים.

‘תראי מה זה, קצוצית,’ מרטין אומר.

‘אתה לא חייב לחכות,’ היא אומרת.

‘להסתכל על משהו כזה עושה טוב לנפש. אתה מסתכל ואתה חושב, שככה יהיה לי טוב. ללמוד דבר כזה משמעותו להתקרב לאמת. אתה גר על שפת העולם ואתה חושב שזה מלמד אותך משהו על החיים, כשאתה משקיף. והשנים עוברות, ואתה ממשיך לחשוב ככה. את יודעת למה אני מתכוון?’

‘כן, דאדי.’

‘השנים עוברות, ואתה חושב שאתה עושה איזו עבודה אקזיסטנציאלית חשובה, בולם את החשכה בעצם מעשה ההסתכלות. ואז יום אחד אתה קולט שאין לך מושג על מה לעזאזל אתה מסתכל. כי זה מוזר בצורה שאי אפשר להגדיר אותה ולא דומה לשום דבר מלבד עצמו וכל ההרהורים האלה היו בסך הכול סוג של יוהרה, כל מחשבה שעברה לך בראש אי־פעם החמיצה את חוסר היכולת להסביר את הדבר הזה, כמה שהוא רחב ידיים ואדיש. במשך שנים הסתכלת על האוקיינוס וחשבת שיש לו משמעות, אבל אין לו שום משמעות.’

‘אתה לא חייב לבוא לפה, דאדי.’

‘אלוהים, איך אני מת על הלסבית הזאת,’ מרטין אומר. ‘וגם היא מחבבת אותי. אפשר לראות את זה בעיניים שלה. חכי ותראי. חיבה אמיתית.’

האוטובוס עוקף בהתנשפות את מרגלות גבעת בקהורן. מרטין מחייך חיוך שובב ומצדיע בבירה שלו לנהגת האוטובוס הענקית בסרבל ‘קרהארט’ שלה ובנעליים הגבוהות. היא בוהה בו ולא נראית משועשעת. טרטל עולה לאוטובוס ופונה למעבר. נהגת האוטובוס מסתכלת על מרטין העומד בפנים קורנות בדרך הגישה, כשהבירה צמודה ללבו והוא מנענע בראשו ואומר, ‘את חתיכת אישה, מרג’רי. חתיכת אישה.’ מרג’רי סוגרת את הדלתות המוקפות איטום גומי וטרטל מיטלטלת מצד לצד כשהאוטובוס כושל קדימה. טרטל מסתכלת מהחלון ורואה שמרטין הרים את ידו בברכת פרידה. היא מתיישבת במושב ריק. אליס מסתובבת ומשעינה את הסנטר שלה על גב המושב ואומרת, ‘אבא שלך כאילו… כל כך קוּל.’ טרטל מסתכלת מהחלון.

בשיעור השני אנה צועדת הלוך ושוב מול הכיתה כשהשיער השחור שלה אסוף בקוקו רטוב. מאחורי השולחן שלה תלויה חליפת צלילה שנוטפת מים אל פח פלסטיק. הם מתקנים מבחני איות היום וטרטל משתופפת מעל למבחן שמולה ופותחת וסוגרת את העט שלה בלחיצות של האצבע, מתאמנת בסחיטת הדק בלי שום לחץ ימינה או שמאלה. לבנות יש קולות דקים וחלשים, וכשזה מתאפשר לה טרטל מסתובבת במושב שלה לקרוא שפתיים.

אנה אומרת, ‘ג’וליה, את יכולה בבקשה לאיית ולהגדיר עבור הכיתה את המילה ‘סינקדוכה’? ואז תקריאי לנו בבקשה את המשפט שלך?’

למרות שהם מתקנים מבחנים, ולמרות שמול טרטל מונח מבחן של ילדה אחרת, ילדה שטרטל מתפעלת ממנה בצידוד מבטים ובנשיכת אצבעות, למרות שהמילה ‘סינקדוכה’ מאויתת בכתב היד המסודר של הילדה האחרת בדיו ורודה עם נוצצים, טרטל לא מצליחה לעשות את זה. היא מתחילה, ‘ס־א־י־נ…’ ואז משתתקת, לא מצליחה למצוא את דרכה במבוך. היא מתחילה שוב, ‘ס־א־י־נ…’

אנה אומרת בעדינות, ‘טוב, ג’וליה — זאת באמת מילה קשה, זה סינקדוכה, ס־י־נ־ק־ד־ו־כ־ה, סינקדוכה. מישהו אחר רוצה לומר לנו מה המשמעות של המילה?’

רילקה, הילדה האחרת, היפה בהרבה, מצביעה ושפתיה הוורודות מתכווצות לעיגול נלהב, ‘סינקדוכה: אמצעי ספרותי שבו חלק מייצג את השלם; הכתר אינו מרוצה.‘ היא וטרטל החליפו מבחנים, כך שרילקה מדקלמת את זה מהזיכרון, בלי להסתכל על הדף של טרטל כי הדף של טרטל ריק מלבד השורה הראשונה, 1) מהמורה. בור. המכונית נסעה על מהמורה בכביש. טרטל לא יודעת מה זה אומר, שחלק מייצג את השלם. זה לא נשמע לה הגיוני, והיא לא יודעת מה זה אומר, הכתר אינו מרוצה.

‘יפה מאוד,’ אנה אומרת. ‘עוד אחד מהשורשים שלנו מיוונית, ממש כמו —’

‘אה!’ היד של רילקה מתרוממת. ‘סימפתיה.’

טרטל יושבת בכיסא פלסטיק כחול ולועסת את מפרקי האצבעות. היא מסריחה מהסחופת בנחל סלוטרהאוס, לבושה חולצת טריקו מרופטת ומכנסי ג’ינס מקופלים מעל לקרסוליים, עורה חיוור ובו טלאים של יובש. מתחת לציפורן אחת יש טינופת חלודה של שמן מנועים סינתטי. האצבעות שלה נודפות את ריחו הפרהיסטורי. היא אוהבת לעסות את הפלדה בחומר סיכה בידיים חשופות. רילקה מורחת ליפגלוס אחרי שכבר סיימה לעבור על המבחן של טרטל עם איקס קטן ומסודר לצד כל שורה ריקה, וטרטל חושבת, תראי את השרמוטה הזאת. פשוט תראי את השרמוטה הזאת. בחוץ השדה סחוף הרוח זרוע שלוליות, התעלה המוצפת חותכת בבוץ שצבעו כאפר, ומעבר לזה, פאתי היער. טרטל היתה יכולה להיכנס ליער הזה ולהיעלם לתמיד. היא הבטיחה למרטין שלעולם לא תעשה את זה, לא שוב.

‘ג’וליה,’ אנה אומרת, ‘ג’וליה?’

טרטל מסתובבת לאט להסתכל עליה, מחכה, מאזינה.

אנה אומרת בעדינות רבה, ‘ג’וליה, אם תוכלי להתרכז בבקשה.’

טרטל מהנהנת.

‘תודה רבה,’ אנה אומרת.

כשהפעמון מצלצל להפסקת הצהריים, כל התלמידים קמים בבת אחת ואנה הולכת במעבר ומניחה שתי אצבעות על השולחן של טרטל, ואז היא מרימה בחיוך אצבע אחת לציין שהיא צריכה רגע. טרטל מסתכלת על התלמידים האחרים יוצאים.

‘ובכן,’ אנה אומרת. היא מתיישבת על השולחן וטרטל, השקטה והצופייה, הקשובה־לפרצופים, מסוגלת לקרוא כמעט כל דבר שהיא חושבת; אנה מסתכלת על טרטל מלמעלה עד למטה וחושבת, אני מחבבת את הילדה הזאת, ושוקלת איך לגרום לזה לעבוד. זה מוזר ולא הגיוני בעיני טרטל, ששונאת את אנה, שמעולם לא נתנה לאנה כל סיבה לחבב אותה, שלא מחבבת את עצמה. טרטל חושבת, חתיכת זונה.

‘ובכן,’ אנה אומרת שוב, ‘איך הרגשת עם זה?’ הפנים שלה נמלאות חקרנות עדינה — היא נושכת שפתיים ומאפשרת לגבות שלה להתרומם, קווצות שיער רטובות חומקות מהקוקו שלה. היא אומרת, ‘ג’וליה?’ לאוזני החוף הצפוני של טרטל, יש לאנה מבטא קריר ומעושה. טרטל מעולם לא הגיעה מדרום לנהר נבארו, מעולם לא מצפון לנהר מאטול.

‘כן?’ טרטל אומרת. היא איפשרה לדממה להימשך יותר מדי זמן.

‘איך הרגשת עם זה?’

‘לא כל כך טוב,’ טרטל אומרת.

אנה אומרת, ‘טוב, ידעת משהו מההגדרות?’

טרטל לא יודעת מה אנה רוצה ממנה. לא, היא לא ידעה, ואנה בוודאי יודעת את זה. יש רק תשובה אחת לשאלות של אנה, והיא שטרטל חסרת תועלת.

‘לא,’ טרטל אומרת, ‘לא ידעתי אף הגדרה. אה, מילאתי את הראשונה. המכונית נסעה על מהמורה בכביש.‘

‘למה זה לדעתך?’ אנה שואלת.

טרטל מטלטלת את הראש מצד לצד — היא לא מסוגלת לומר את זה והיא לא מוכנה שישפיעו עליה בבריונות לומר משהו אחר.

‘אולי,’ אנה אומרת, ‘תישארי בכיתה באיזו הפסקת צהריים, ונכין כרטיסים יחד?’

‘אני כן לומדת,’ טרטל אומרת. ‘אני לא יודעת אם זה יעזור.’

‘יש משהו שאת חושבת שכן יעזור?’ זה מה שאנה עושה, היא שואלת שאלות, מעמידה פנים שהיא יוצרת מקום בטוח, אבל אין שום מקום בטוח.

‘אני לא בטוחה,’ טרטל אומרת. ‘אני עוברת על כל המילים עם דאדי —’ וכאן, טרטל רואה את אנה מהססת והיא יודעת שעשתה טעות כי בנות אחרות במנדוסינו לא אומרות ‘דאדי’. רובן קוראות להורה שלהן בשמו הפרטי או ‘אבא שלי’. טרטל ממשיכה, ‘אנחנו עוברים עליהן, ואני חושבת שמה שאני צריכה זה פשוט לעבור עליהן בעצמי קצת יותר.’

‘אז פשוט להשקיע בזה קצת יותר זמן, זה מה שאת אומרת?’

‘כן,’ טרטל אומרת.

‘אז איך את לומדת עם אבא?’ אנה שואלת.

טרטל מהססת. היא לא יכולה להתחמק מהשאלה, אבל היא חושבת, זהירות, זהירות.

‘טוב, אנחנו עוברים על המילים יחד,’ טרטל אומרת.

‘כמה זמן?’ אנה שואלת.

טרטל משחקת עם אצבע אחת, מפוקקת אותה, מרימה מבט, מקמטת את המצח ואומרת, ‘לא יודעת — שעה?’

טרטל משקרת. זה גלוי בפנים של אנה, הזיהוי.

‘זה נכון?’ אנה שואלת. ‘את לומדת שעה בכל ערב?’

‘טוב,’ טרטל אומרת.

אנה צופה בה.

‘רוב הערבים,’ טרטל אומרת. היא חייבת להגן על האופן שבו היא מנקה את כלי הנשק לאור האש בזמן שמרטין מחכה וקורא ליד האח כשהאור נמלט על פניהם ואל החדר ואז נגרר בחזרה בכוח אל הגחלים.

אנה אומרת, ‘אנחנו נצטרך לדבר על זה עם מרטין.’

טרטל אומרת, ‘רגע. אני יודעת לאיית סינקדוכה.’

‘ג’וליה, אנחנו נצטרך לדבר עם אבא,’ אנה אומרת.

טרטל אומרת, ‘ס־א־י־נ,’ ואז עוצרת, היא יודעת שזאת טעות, שהיא טועה, והיא בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר מה בא אחר כך. אנה מסתכלת עליה במבט קריר מאוד, שואל, וטרטל משיבה מבט וחושבת, חתיכת כלבה. היא יודעת שאם תמשיך למחות, שאם תאמר עוד משהו, היא תסגיר בזה משהו.

‘בסדר,’ טרטל אומרת, ‘בסדר.’

אחרי הלימודים טרטל הולכת למזכירות ומתיישבת על ספסל. הספסל פונה אל הדלפק, ומעבר לדלפק ישנם השולחן של העוזרת האדמיניסטרטיבית ומסדרון קצר אל הדלת הצבועה ירוק של משרד המנהל. מאחורי הדלת הזאת אנה אומרת, ‘תשמע, דייב, הילדה הזאת צריכה עזרה, עזרה ממשית ומשמעותית, יותר משאני יכולה לתת לה. יש לי שלושים תלמידים בכיתה, בשם אלוהים.’ טרטל יושבת ומפוקקת את האצבעות, והמזכירה מעיפה בה מבטים מהירים של אי־נחת מעל למסך המחשב שלה. טרטל לא שומעת לפעמים אבל אנה מדברת בקול רם ומתוסכל. ‘אתה חושב שאני רוצה לדבר עם האיש? תקשיב, תקשיב — מיזוגיניה, בידוד, דריכות. אלה סימני אזהרה רציניים. הייתי רוצה שהיא תיפגש עם יועצת, דייב. היא מנודה, ואם היא תתחיל תיכון בלי שנטפל בזה, הפער שלה יגדל עוד יותר. אנחנו יכולים לסגור את הפער הזה — כן, אני יודעת שאנחנו מנסים כבר כמה זמן — אבל אנחנו חייבים להמשיך לנסות. ואם באמת משהו לא בסדר —’ הבטן של טרטל מתכווצת. אלוהים, היא חושבת.

המזכירה מיישרת בטפיחה ערימת דפים על משטח השולחן שלה ומניחה אותם והולכת במסדרון אל הדלת. המנהל גרין אומר משהו ואנה עונה רגוזה, ‘אף אחד לא רוצה בזה? למה אף אחד לא רוצה בזה? יש אופציות, זה כל מה שאני אומרת — טוב. לא. שום דבר. אני בסך —’ והמזכירה נעמדת מול הדלת ודופקת ומשרבבת את הראש פנימה ואומרת, ‘ג’וליה כאן. היא מחכה לאבא שלה.’

שתיקה משתררת. המזכירה חוזרת לשולחן שלה. מרטין פותח את הדלת, מעיף מבט אחד בטרטל וניגש לדלפק. המזכירה מסתכלת עליו במבט חמור. ‘אתם יכולים פשוט…’ היא אומרת ומסמנת לו עם הניירת שייכנס. טרטל קמה והולכת בעקבותיו על פני השולחן ולאורך המסדרון והוא דופק פעם אחת ופותח את הדלת.

‘תיכנסו, תיכנסו,’ המנהל גרין אומר. הוא איש ענקי, ורוד־פנים, עם ידיים ורודות גדולות ורכות. השומנים שלו משתפלים וממלאים את מכנסי החאקי בעלי הקפלים. מרטין סוגר את הדלת ועומד לפניה, גבוה כמו הדלת עצמה ורחב כמעט כמוה. חולצת הפלנל הרפויה שלו רק חצי מכופתרת וחושפת את עצמות הבריח. השיער החום שלו, המלא והארוך, אסוף בקוקו. המפתחות שלו התחילו לחתוך את דרכם מהכיס ויצרו טלאים של חוטים לבנים. גם אילו טרטל לא ידעה, היא היתה מזהה שיש למרטין אקדח רק על פי האופן שבו הוא לובש את החולצה שלו, רק על פי האופן שהוא מתיישב, אבל המנהל גרין ואנה לא רואים את זה. הם אפילו לא יודעים שדברים כאלה אפשריים, וטרטל תוהה אם יש דברים שהיא עיוורת אליהם, שאנשים אחרים יכולים לראות, ומה עשויים להיות הדברים האלה.

המנהל גרין לוקח קערה של ‘נשיקות הרשי’ ומושיט אותה תחילה למרטין, שמנענע בראשו, ואז לטרטל, שמנענעת בשלה. ‘טוב, אז איך היה היום שלכם עד כה?’ הוא שואל ומניח את הקערה בחזרה על השולחן שלו.

‘אה,’ מרטין אומר, ‘כבר היו לי ימים טובים יותר.’ טרטל חושבת, זאת טעות, זאת לא הדרך הנכונה לענות, אבל מאיפה לך לדעת, את בסך הכול כלבה קטנה.

‘וג’וליה, מה איתך?’

‘אני בסדר,’ טרטל אומרת.

‘אה, כן, טוב, אני בטוח שזה קצת מלחיץ,’ המנהל גרין אומר.

‘נו?’ מרטין אומר ומסמן לו שיזדרז.

‘בואו נדבר על זה, טוב?’ המנהל גרין אומר. המורים הצעירים רוצים שיפנו אליהם בשמם הפרטי, אבל המנהל גרין מבוגר בדור, אולי בשניים. ‘מאז השיחה האחרונה שלנו ג’וליה ממשיכה להתקשות בלימודיה והיא מדאיגה אותנו. חלק מהבעיה הוא הציונים שלה. יש מקום לשיפור בהבנת הנקרא שלה. היא מתקשה במבחנים. אבל מבחינתנו, הבעיה האמיתית — יותר מכל שאלה של כישורים — היא התחושה שלה ש… ובכן, אולי התחושה שלה שבית הספר אינו מסביר פנים, ואנחנו באמת מאמינים שהיא זקוקה לרמה מסוימת של נוחות, רמה מסוימת של השתייכות, לפני שהיא תוכל לפרוח בבית הספר. זאת הבעיה כפי שאנחנו רואים אותה.’

אנה אומרת, ‘אני עבדתי עם ג’וליה לא מעט, ואני חושבת ש —’

מרטין קוטע אותה, רוכן קדימה במושב וסופק ידיים. הוא אומר, ‘היא תסגור את הפערים.’ טרטל כובשת את הפתעתה, היא מסתכלת על מרטין וחושבת, מה אתה עושה? מה שהיא רוצה זה שמרטין יסתכל ישירות על אנה, והיא יודעת שהוא מסוגל לזה — יסתכל ישירות עליה ויגרום לה להרגיש טוב לגבי כל העניין הזה.

אנה אומרת, ‘נראה שג’וליה מתקשה במיוחד עם הבנות. חשבנו לעצמנו — אולי היא תסכים להיפגש עם מאיה, היועצת שלנו. רבים מהתלמידים שלנו מוצאים בשיחות כאלה משהו מאוד מעגן. אנחנו מאמינים שג’וליה תוכל להרוויח הרבה מפנים ידידותיות כאן בבית הספר, מישהי שתוכל לשתף אותה —’

מרטין אומר, ‘אתם לא יכולים להתנות את סיום הלימודים של ג’וליה בפגישה עם יועצת. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להבטיח שהיא תסיים את הלימודים?’ הוא מסתכל על המנהל גרין. מעין אימה הולכת וגואה בתוך טרטל, והיא כובשת אותה, כי אולי היא לא מבינה, ואולי מרטין כן מבין. היא חושבת, דאדי, מה אתה עושה?

אנה אומרת, ‘מרטין, אני חושבת שחלה כאן אי־הבנה. ג’וליה לא תישאר כיתה. כיוון שכבר אין לנו תקציב ללימודי קיץ, וכיוון שהמקום בבתי הספר המיוחדים מוגבל מאוד, כל התלמידים יעברו לתיכון הרגיל. אבל אם היא תעזוב את חטיבת הביניים ללא קשרים חברתיים איתנים ובמיומנויות הלימוד ורמת הקריאה הנוכחיות שלה, ציונים נמוכים ישפיעו על תוכנית הלימודים שלה בתיכון ובעקבות זאת על האפשרויות להשכלה גבוהה. ולכן חשוב להמשיך לטפל בסוגיות הללו עכשיו, באפריל, כששנת הלימודים עדיין רחוקה מלהסתיים. מדובר בראש ובראשונה ברווחתה של ג’וליה, ואנחנו חושבים שפגישה שבועית עם מישהי שג’וליה תוכל לדבר איתה צריכה להיות חלק מכל פתרון.’

מרטין רוכן קדימה והכיסא שלו חורק. הוא יוצר קשר עין עם המנהל גרין, מציג את ידיו כאילו שואל — אם אין שום השלכות, מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?

המנהל גרין מסתכל על אנה. מרטין מסתכל עליה כאילו תוהה למה מסתכלים עליה. ואז הוא ממהר להסב את המבט ומתמקד שוב במנהל גרין. מרטין חושב שהמנהל גרין האחראי כאן, ושהמנהל גרין הוא אגוז קשה לפיצוח. בעיני מרטין, אנה טרחנית מדי וחסרת השפעה מדי. טרטל לא יודעת למה הוא חושב ככה. בכל השיחות שלהם המנהל גרין מעולם לא התרשם ממרטין. היא יכולה לראות את זה, כמה שהוא יציב. טרטל יודעת שיש לו בן מצומצם־עיניים עם תסמונת דאון ושהוא המנהל כאן יותר מעשרים שנה, ומרטין לא מדבר בשפה שלו. שום דבר שמרטין יאמר לא ישכנע את המנהל גרין. בפגישה הזאת הם צריכים לנהוג בנימוס ולהראות שטרטל מעורבת, שגם מרטין מעורב עם המורים של טרטל, ומרטין לא עושה את זה נכון, הוא לא אומר את הדברים הנכונים, הוא מנסה להשפיע על המנהל גרין בבריונות, כפי שעשה בעבר.

‘מרטין,’ אנה אומרת, ‘אני מחויבת מאוד לעבודה עם ג’וליה ולכל דבר שיידרש כדי להכין אותה ללימודים בתיכון, אבל יש גבול למה שאני יכולה לעשות כשג’וליה לא מעורבת כאן בבית הספר, לא ממוקדת.’

‘מר גרין,’ מרטין אומר, כאילו מדובר בתחרות טיעונים עם אנה. המנהל גרין מזעיף פנים ומתנדנד קצת מצד לצד בכיסא שלו, הידיים ספוקות מעל הכרס הענקית. ‘ההצלחה של ג’וליה לא תנבע מתשומת לב מיוחדת או מהתערבות טיפולית. זה לא כזה מסובך. הלימודים שלה משעממים. אנחנו חיים בזמנים מלהיבים ונוראים. העולם נמצא במלחמה במזרח התיכון. רמות הפחמן באטמוספירה מתקרבות לארבע מאות חלקים למיליון. הטבע נמצא בעיצומה של הכחדה שישית. בעשור הבא אנחנו עומדים לעבור את פסגת הוברט. ייתכן שכבר עברנו אותה, או שנמשיך בכיוון הנוכחי של שימוש בסדיקה הידראולית, שמעמידה את מי התהום בסכנה מסוג אחר אך לא פחות חמור. ולמרות כל המאמצים שלכם, הילדים שלנו פחות או יותר מאמינים שהמים שלהם מגיעים לברז בדרך קסם. הם לא יודעים שישנו אקוויפר מתחת לעיירה שלהם, או שהוא מדולדל במידה מסוכנת, או שאין לנו תוכנית איך לספק מים לעיירה לאחר שהוא יתרוקן. רובם לא יודעים שחמש מתוך שש השנים האחרונות היו החמות ביותר המתועדות. אני מתאר לעצמי שזה עשוי לעניין את התלמידים שלך. אני מתאר לעצמי שאולי הם יתעניינו בעתיד. במקום זה הילדה שלי עושה מבחנים באיות. בכיתה ח’. מפתיע אותך שהמחשבות שלה משוטטות?’

טרטל מסתכלת עליו ומנסה לראות אותו כפי שהמנהל גרין ואנה רואים אותו, והיא שונאת את מה שהיא רואה.

מר גרין נראה כאילו כבר שמע את הטענה הזאת בעבר מאחרים, שניסחו אותה בצורה טובה יותר. הוא אומר, ‘ובכן, מרטין. זה לא בדיוק נכון. התלמידים שלנו עוברים את מבחן האיות האחרון שלהם בכיתה ה’. תלמידי כיתה ח’ מרחיבים את אוצר המילים שלהם במילים שרבות מהן בעלות אטימולוגיה יוונית ולטינית, וכולן שימושיות בהכנת התלמידים להבין ולבטא את התופעות שתיארת.’

מרטין לוטש מבט במר גרין.

מר גרין אומר, ‘אם כי אמת שהם נדרשים לאיית את המילים כהלכה.’

מרטין רוכן קדימה וה’קולט’ 1911 נלחץ אל חולצת הפלנל שלו בתחתית הגב, ולמרות פניו הרגועות, התנועה מפגינה את הכוח והאיום הפיזיים שלו. כשמסתכלים על המנהל גרין ועל מרטין יושבים זה מול זה, ברור שהם בערך באותו משקל, אבל היכן שהמנהל גרין גולש עצום מעל הכיסא, מרטין מוצק כמו חומה. טרטל יודעת שהפגישה הזאת נועדה להפגין את הנכונות שלהם להתמודד עם הדברים שמדאיגים אותם. לא נראה שמרטין מבין את זה. ‘אני חושב,’ מרטין אומר, ‘שאנחנו צריכים לאפשר לג’וליה לנווט בעצמה במערכות היחסים שלה עם חבריה לספסל הלימודים, ובמערכת היחסים שלה עם הלימודים בבית הספר, בכל דרך שמתאימה לה. אתה לא יכול להכתיב לילדה להיות מוחצנת. אתה לא יכול להכתיב לה להיפגש עם יועצת, ואתה לא יכול להתייחס לשעמום שלה ולחוסר היכולת שלה לבחור במסגרת תוכנית לימודים משמימה ולהציג אותם באור פתולוגי. במקומה גם אתה או אני היינו משועממים ולא היינו מסוגלים לבחור. אז אני לא אומר לה — ולא אסכים שאף אחד אחר יאמר לה — שהיא זקוקה לתשומת לב מיוחדת. אני מבין שאתה מודאג מרמת הקושי של הלימודים בתיכון, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שרמת קושי כזאת תעמוד בניגוד מועיל לטבעת החנק המטמטמת של מבחני איות וספרי ילדים נטולי עלילה. היא תתמודד בהצלחה עם כל אתגר שיציבו בפניה השנים הבאות. אני כן מכיר בדאגה שלך ומוכן להתחייב עכשיו למצוא יותר זמן לעזור לג’וליה ללמוד, וללמד אותה את המיומנויות שאתה מאמין שחסרות לה. אני יכול למצוא יותר זמן לזה, כל ערב ובסופי שבוע.’

המנהל גרין פונה אל טרטל ואומר, ‘ג’וליה, מה את חושבת על כל זה? היית רוצה להיפגש עם מאיה?’

טרטל יושבת קפואה, יד אחת אוחזת בכוח בשנייה, ממש על סף לפוקק אצבע, הפה פתוח, והיא מסתכלת מאבא שלה לאנה. היא רוצה לגרום לאנה להרגיש בנוח, אבל לא יכולה לסתור את מרטין. כולם מסתכלים עליה. היא אומרת, ‘אנה עוזרת לי המון, ואני לא חושבת שאני נותנת לה לעזור מספיק.’ כולם בחדר נראים מופתעים. ‘אני חושבת,’ טרטל אומרת, ‘שאני צריכה לעבוד קצת יותר קשה, ולתת לאנה לעזור קצת יותר, אולי להקשיב לה יותר. אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד.’

כשהם מסיימים, דאדי קם ופותח את הדלת עבור טרטל והם הולכים לטנדר יחד ונכנסים יחד ויושבים בשתיקה במושב. מרטין מניח יד על מתג ההצתה ונראה כמי שחושב על משהו בזמן שהוא מסתכל בחלון הצד. ואז הוא אומר, ‘בזה מסתכמות השאיפות שלך? להיות כוס קטן ונבער?’

הוא מתניע והם יוצאים מהחניון, וטרטל חוזרת לעצמה על המילים כוס קטן ונבער. המשמעות עולה בה בבת אחת, כמו משהו שנתקע בפחית והשתחרר בקול בעבוע. היא משאירה חלקים מעצמה נטולי שם או בחינה, ואז הוא נותן להם שם, והיא רואה את עצמה בבירור במילותיו ושונאת את עצמה. הוא לא מסתכל עליה, מעביר הילוכים בכעס עז ודומם. היא שונאת את עצמה, שונאת את החור הלא גמור והלא סתום הזה. הם עולים בדרך הגישה והוא חונה מול המרפסת ומכבה את המנוע. הם עולים יחד במדרגות ונכנסים לבית. דאדי מוציא בירה מהמקרר ופותח אותה במכה על שפת הדלפק. הוא מתיישב אל השולחן ומגרד כתם עם ציפורן האגודל. טרטל יורדת על ארבע ומניחה ידיים על הכחול הדהוי של מכנסי הג’ינס שלו ואומרת, ‘אני מצטערת, דאדי.’ היא משחילה שתי אצבעות דרך החוטים הלבנים המשופשפים, משעינה את צד הפרצוף על פנים הירך שלו. הוא יושב ומסתכל בכיוון השני, מחזיק את הבירה שלו מוקפת באגודל ואצבע, והיא חושבת בייאוש על מה שהיא יכולה לעשות, ילדת כוס קטנה, כולה כוס ובערות.

הוא אומר, ‘אני אפילו לא יודע מה לומר. אני לא יודע מה לומר לך. האנושות הורגת את עצמה — מעשה חורבן הדרגתי, כולם מחרבנים באמבטיה, מחרבנים על העולם פשוט כי הם לא מסוגלים לתפוס שהעולם קיים. השמן הזה והכלבה, הם לא מבינים. הם ממציאים לך חישוקים לקפוץ דרכם ורוצים שתחשבי שזה העולם. שהעולם עשוי מחישוקים. אבל זה לא נכון, ואסור לך לחשוב ככה. העולם הוא מפרצון בקהורן וערוץ סלוטרהאוס. זה העולם, ובית הספר ההוא הוא רק — צללים, הסחות דעת. לעולם אל תשכחי את זה. אבל את חייבת לנהוג בתשומת לב. אם את תמעדי הם ייקחו אותך ממני. אז מה אני אומר לך…? שבית הספר הוא שום דבר, ובכל זאת את חייבת לשתף פעולה?’ הוא מסתכל עליה, אומד את מידת האינטליגנציה שלה. ואז הוא מושיט יד, תופס בלסת שלה ואומר, ‘מה קורה בתוך הראש הקטן הזה שלך?’ הוא מסובב את הראש שלה הנה והנה ומסתכל עליה במבט עז. בסופו של דבר הוא אומר, ‘את יודעת את זה, קצוצית? את יודעת כמה את חשובה לי? את מצילה את החיים שלי כל בוקר כשאת קמה ויוצאת מהמיטה. אני שומע את הצעדים הקטנים שלך יורדים במדרגות ואני חושב, הנה הילדה שלי, בשביל זה אני חי.‘ הוא שותק רגע. היא מנענעת בראש והלב שלה חורק מרוב כעס.

באותו לילה היא מחכה בדממה, מאזינה, נוגעת בפניה בלהב הקר של האולר שלה. היא פותחת וסוגרת אותו בדממה, לוחצת על הנעילה עם האגודל וסוגרת אותה כדי שלא תשמיע נקישה. היא שומעת אותו צועד מחדר לחדר. טרטל מגלפת סהרונים מהציפורניים שלה. כשהוא עוצר, היא עוצרת. הוא דומם למטה בסלון. לאט, בשקט, היא מקפלת את הסכין. היא מפוקקת את הבהונות עם עקב הרגל האחרת. הוא עולה במדרגות ומרים אותה והיא כורכת ידיים סביב הצוואר שלו והוא נושא אותה במורד המדרגות ומבעד לסלון החשוך אל חדר השינה שלו, שם צללי עלי האלמון מתחדדים ומיטשטשים על קיר הגבס לאור הירח, העלים עצמם ירוק כהה, שעווני, כנגד זגוגית החלון, קרשי הרצפה שחורים כחלודה עם סדקים כמו חריצי גרזן, החיבור הלא גמור בין רצפת העץ לקיר הגבס תפר שחור הנפער אל יסודות שאין לרדת לחקרם, שם פולטות הקורות הישנות ניחוח כמו של תה שחור, כמו של חלוקי נחל וטבק. הוא משכיב אותה, קצות אצבעותיו טובעים גומות בירכיה וצלעותיה נפתחות ונסגרות, כל עמק מוצלל, כל רכס לבן צחור. היא חושבת, תעשה את זה, אני רוצה שתעשה את זה. היא שוכבת ומצפה שזה יקרה בכל רגע, משקיפה מהחלון על אצטרובלי האלמון הקטנים, הירוקים, החדשים, וחושבת, זאת אני, מחשבותיה לשד דביק ומדמם בתוך מעברי עצמות הירך החלולות וצמד העצמות המעוקלות קלות של אמותיה. הוא כורע מעליה ובקול צרוד שכולו השתאות אומר, ‘פאק, קצוצית, פאק.’ הוא מניח את ידיו על הבליטות החלולות של עצמות האגן שלה, על הבטן שלה, על פניה. היא לוטשת מבט בלי למצמץ. הוא אומר, ‘פאק,’ ומעביר את קצות אצבעותיו המצולקים בסבך שערה, ואז הופך אותה והיא שוכבת עם הפנים למטה ומחכה לו, ובהמתנה רוצה ולא רוצה חליפות. המגע שלו מעורר את עורה לחיים, והיא אוצרת את כולו בתיאטרון הפרטי של מחשבתה שבו הכול מותר, שני צלליהם מוטלים על הסדין ונשזרים יחד. הוא מעביר יד במעלה הרגל שלה וחופן את ישבנה בידו ואומר, ‘פאק, פאק,’ והוא מוליך את השפתיים במעלה גבשושיות עמוד השדרה שלה, מנשק כל אחת, ממתין עם כל אחת, ונשימתו חנוקה מרגש, והוא אומר, ‘פאק,’ ורגליה נפשקות בפער אל חשכת מעיה, וזאת האמת שהוא רואה בה, היא יודעת. הוא מרים את שערה בחופנים ומניח אותו על הכרית לחשוף את העורף שלה ואומר, ‘פאק,’ קולו כנשיפה, מדגדג בשערות הסוררות הקטנות באצבעותיו. הגרון שלה נח על הכרית, מלא עלי נייר רטובים, כאילו היא לגימה צוננת בסתיו, מי החורף מסתננים דרכם בטעם פלפל ואורן, עלי אלון והטעם הירוק של עשב השדה. הוא מאמין שהוא מבין את גופה, ובאופן בוגדני כל כך, זה אכן כך.

כשהוא נרדם, היא קמה וחוצה את הבית לבדה, כשהיא מחזיקה בכוס הגדוש שלה לתפוס את החמימות הזולגת. היא משתופפת באמבט ומבטה נעוץ בברזי הנחושת, שוטפת את עצמה בחופני מים קרים, וקורי העכביש הגסים של השפיך שלו שבין אצבעותיה דבקים בהן אפילו תחת המים הזורמים ונדמה שרק מתעבים עוד יותר. היא נעמדת מול כיור החרסינה ושוטפת ידיים, ובמראה אלה עיני אביה. היא גומרת להישטף, סוגרת את ברז הנחושת ומסתכלת אל תוך הכחול הסדוק הזה עם נימי הלובן, האישון השחור מתרחב ומתכווץ מכוח עצמו.