חַבְיֶיר מַאיַירִינוֹ הוא אגדה חיה: קריקטוריסט פוליטי רב השפעה, מצפונה של האומה. הוא מסוגל לבטל חוקים, לסכל החלטות של שופטים, […]
מאיַירינוֹ ישב מול פארק סַנטַנדֶר והניח למצחצח הנעליים למרוח את נעליו שעה שחיכה למועד הטקס, ופתאום ניחתה עליו הוודאות שראה קריקטוריסט מת. כף רגלו השמאלית נחה על עקבת העץ שעל התיבה, את מותניו השעין על כרית המסעד כדי שפריצת הדיסק שממנה סבל כבר זמן רב לא תתחיל להשמיע את טרוניותיה, ונתן לזמן לחלוף תוך כדי קריאה בצהובונים המקומיים שנייר ההדפסה הזול שלהם לכלך את האצבעות, וכותרותיהם הגדולות באותיות האדומות סיפרו לו על פשעים עקובים מדם, על סודות מחדרי המיטות, על חוצנים חוטפי ילדים בשכונות דרום העיר. קריאת הצהובונים הסבה לו עונג כרוך בתחושת אשמה: משהו שהוא הרשה לעצמו לעשות כשאיש אינו רואה. מחשבותיו של מאיירינו היו נתונות בדיוק לעניין הזה, בשעות שבזבז כאן בזמן שהתמסר לסטייה הזאת מתחת לשמשיות הדהויות, כשהרים את ראשו וניתק את עיניו מהאותיות כמו שעושים כשרוצים להיטיב לזכור. וכשמבטו נתקל בבניינים הגבוהים, בשמיים האפורים תמיד, בעצים השוברים את האספלט מאז ומעולם, הרגיש שהוא רואה הכול בפעם הראשונה. ואז זה קרה.
זה קרה בשבריר של שנייה. הדמות חצתה את השדרה השביעית בחליפתה הכהה, בעניבת הפרפר הפרומה ובכובע רחב שוליים, פנתה בפינה של כנסיית סן פרנסיסקו ונעלמה לעד. מתוך רצון שהדמות לא תיעלם מעיניו, מאיירינו רכן קדימה והוריד את רגלו מתיבת הצחצוח בדיוק כשמצחצח הנעליים קירב את המטלית הטבולה במשחה לעור הנעל, ועל הגרב שלו נשאר כתם ארוך של משחת נעליים, עין שחורה שהביטה בו מלמטה ותלתה בו אשמה בדיוק כמו עיניו העצומות למחצה של האיש. מאיירינו, שעד לאותו רגע ראה את מצחצח הנעליים מלמעלה – כותפות הסרבל הכחול זרועים קשקשים חדשים, קודקוד חלק בשל ההתקרחות החמורה – נתקל אז באף משופע ורידים, באוזניים קטנות ובולטות ובשפם לבן ואפור כמו לשלשת של יונים. ״סליחה,״ אמר לו מאיירינו, ״חשבתי שראיתי מישהו.״ האיש חזר למלאכתו, למגע המדויק של ידו שמרחה את צד הנעל. ״תגיד,״ הוסיף, ״אפשר לשאול אותך משהו?״
״בקשה, בוס.״
״שמעת פעם על ריקַרדוֹ רֶנדון?״ מלמטה הגיעה אליו שתיקה: פעימה אחת, שתי פעימות.
״לא מצלצל לי, בוס,״ אמר האיש. ״אם אתה רוצה, אפשר לשאול אחר כך את החברים.״
החברים. שניים או שלושה מהם כבר התחילו לארוז את החפצים שלהם. הם קיפלו כיסאות, גלגלו מטליות וספוגיות, הכניסו מברשות מרוטות שיער וקופסאות חבוטות של משחות נעליים לתיבות העץ, ומתחת לשאון תנועת המכוניות של הערב התמלא האוויר בניקורי הפחיות שנסגרו ומכסי האלומיניום שנטרקו בתקיפות. השעה הייתה עשרה לחמש, ממתי יש למצחצחי הנעליים של מרכז העיר שעות עבודה קבועות? מאיירינו צייר אותם יותר מפעם אחת, במיוחד בתקופה הראשונה, כשהירידה למרכז העיר, הסיבוב ברגל וצחצוח הנעליים היו כלים שבאמצעותם בדק את הדופק של העיר המחשמלת, והרגיש שהוא עֵד בלתי אמצעי לחומריה. כל זה השתנה, מאיירינו השתנה, מצחצחי הנעליים השתנו. הוא הפסיק לרדת אל העיר כמעט לגמרי. הוא התרגל לראות את העולם דרך המסכים והדפים, ונתן לחיים להגיע אליו במקום לרדוף אחריהם אל מקומות המסתור שלהם, כאילו הבין שהישגיו מתירים לו לנהוג כך, ושעכשיו, לאחר שנים רבות כל כך, החיים הם שצריכים לחפש אותו. ואשר למצחצחי הנעליים, הם כבר לא היו משתלטים על שטח, על אותם שני מטרים רבועים של המרחב הציבורי על פי הסכם של כבוד, אלא בזכות השתייכות לאיגוד, תשלום חודשי, בעלוּת על תעודה מצופה היטב בפלסטיק שהיו שולפים אל מול ההתגרות הקטנה ביותר. כן, העיר הייתה אחרת. אבל לא הנוסטלגיה היא שמילאה אותו, אלא רצון מוזר לעצור את התקדמות הכאוס, כאילו שכך יצליח לעצור גם את האנטרופיה הפנימית שלו, את ההתחמצנות האיטית של איבריו, את השחיקה של זיכרונו שהשתקפה בזיכרון הנשחק של העיר, למשל בעובדה שאיש כבר לא ידע מיהו ריקרדו רנדון, שבדיוק עבר שם, אף על פי שהוא מת לפני שבעים ותשע שנים. הקריקטוריסט הפוליטי הדגול ביותר בתולדות קולומביה נבלע כמו דמויות רבות אחרות ברעב האינסופי של השכחה. גם אותי ישכחו יום אחד, חשב מאיירינו. הוא הוריד רגל אחת מהתיבה והרים את האחרת, הוא ניער את העיתון כדי שהדף המקומט ישוב למצב הנדרש (צליפה נמרצת ומיומנת של כפות הידיים), מאיירינו חשב: כן, גם אותי ישכחו. וחשב: אבל עדיין חסר הרבה זמן עד שזה יקרה. באותו רגע שמע את עצמו אומר:
״ומה עם חַביֶיר מאיירינו?״
למצחצח הנעליים נדרש רגע עד שתפס שהשאלה מופנית אליו. ״בוס?״
״חבייר מאיירינו. אתה יודע מי זה?״
״זה שעושה את הציורים בעיתון, כן,״ אמר האיש. ״אבל הוא כבר לא בא הנה. התעייף מבוגוטה, זה מה שהסבירו לי. כבר מזמן הוא גר מחוץ לעיר, באזור ההר.״
כלומר את זה עדיין זוכרים. לא מפתיע. המעבר שלו בתחילת שנות השמונים, לפני שפרצה תקופת הטרור, כשלאנשים לא היו סיבות להסתלק מהעיר, היה לידיעה כלל ארצית. מאיירינו חיכה שמצחצח הנעליים יגיד משהו, שישאל שאלה, שיפלוט קריאה כלשהי, והמשיך להביט על הקרחת שבקודקוד המצחצח, על השטח החרב הזה ששערות בודדות הפציעו ממנו פה ושם ושהיה מוכתם בכתמים שהסגירו את כל השעות שבילה בשמש, אזורים להתפתחות אפשרית של סרטן, המקום שבו החיים מתחילים להתפוגג. אבל האיש לא הוסיף שום דבר. הוא לא זיהה אותו. בתוך דקות אחדות עמד מאיירינו לקבל את ההכרה הסופית, אורגזמה הולמת למשגל ממושך בן ארבעים שנה עם מקצועו, ואף על פי שהדבר הזה עמד לקרות, עדיין הופתע שלא מזהים אותו. הקריקטורות הפוליטיות שלו הפכו אותו למה שרנדון היה בתחילת שנות השלושים: סמכות מוסרית בעיני מחצית אחת של המדינה, האויב מספר אחת בעיני המחצית השנייה, ובעיני כולם אדם המסוגל להביא לביטול חוק, לקעקע פסק דין של שופט, להפיל ראש עיר ולאיים קשות על יציבות של משרד ממשלתי, וכל זה באמצעות כלי נשקו היחידים, הנייר והדיו. ולמרות כל זה, ברחוב הוא היה סתם אחד, ״הוא יכול להמשיך להיות סתם אחד״, מפני שהקריקטורות, בניגוד לטורים העכשוויים בעיתון, אינן נושאות תצלום של האחראי להן. בעיני הקוראים ברחוב הקריקטורות כמו קרו מעצמן, הן היו חופשיות מכל יוצר, כמו הגשם, כמו תאונה.
״זה שעושה את הציורים בעיתון״. כן, זה מה שהיה מאיירינו. ״השרבטן המשוגע״. כך קרא לו פעם ב״מכתבים למערכת״ פוליטיקאי שהרגיש שכבודו נפגע. עיניו, שנפלה עליהן עייפות תמידית, התבוננו עכשיו בתושבי מרכז העיר, במוכר הפיס שנח על חומת האבן, בסטודנט שהלך לכיוון צפון וחיפש מונית שירות כשהוא שולח מבטים לאחור, בזוג, גבר ואישה, שנעצרו באמצע המדרכה, פקידים שניהם, לבושים חליפות בצבע כחול כהה וחולצות לבנות, שאחזו ידיים בלי להביט זה בזה. כל אלה היו מגיבים לו הוזכר שמו. מי בהערצה מי בתיעוב, לעולם לא באדישות, אבל איש מהם לא היה מסוגל לזהות את פניו. אילו ביצע פשע, איש מהם לא היה מצביע עליו בשורה של החשודים חסרי הקווים המאפיינים. כן, אני בטוח, זה היה מספר חמש, המזוקן, הרזה, הקירח. מאיירינו לא נשא בעיניהם סימנים מיוחדים, והקוראים המעטים שזכו להכיר אותו במהלך השנים היו מעירים בפליאה: לא דמיינתי אותך קירח ולא רזה ולא מזוקן. הקרחת שלו הייתה מאלה שלא משכו תשומת לב, וכששב ופגש מישהו שראה אותו רק פעם אחת, מאיירינו היה שומע את אותן הערות משתוממות: ״תמיד נראית ככה?״ וגם: ״מוזר. לא שמתי לב כשהכרנו״. אולי הבעת פניו היא שבלעה את תשומת הלב של האנשים כמו שֶחור שחור בולע את האור, אולי בגלל עיניו נפולות העפעפיים שהציצו במעין עצב קבוע מאחורי המשקפיים, ואולי בגלל הזקן שהסתיר את פניו כמו המטפחת שמסתירה את פניו של פושע. הזקָן שבעבר היה שחור עדיין היה עבות, אבל האפיר בינתיים, קצת יותר באזור הסנטר ומתחת לפאות הלחיים וקצת פחות בצידי הפנים. זה לא היה חשוב, הזקן המשיך להסתיר אותו. ומאיירינו הוסיף להיות בלתי מזוהה, אלמוני ברחובות העמוסים. האלמוניות הזאת עוררה בו עונג ילדותי (ילד המתחבא בחדרים אסורים), ואת מגדלנה, אשתו בזמנים רחוקים, היא הרגיעה. ״בארץ הזאת הורגים אנשים על פחות מזה,״ הייתה אומרת לו כשבציורים שלו הופיעה דמותו של איש צבא או ברון סמים. ״עדיף שאף אחד לא ידע מי אתה, איך אתה נראה. עדיף שתוכל ללכת לקנות חלב ושאני לא אדאג אם תתעכב.״
מבטו הקיף את יקום הערב של פארק סנטנדר. הספיק לו רגע כדי לגלות שלושה בני אדם קוראים עיתון, את העיתון שלו, וחשב שהעיניים של השלושה יעברו בקרוב, ואולי כבר עברו, על שמו המופיע באותיות דפוס ואחר כך על חתימתו, אות רבתי מצוירת היטב שמייד נהפכת לאי־סדר של קווים מעוקלים ומתפוררת לבסוף בפינה כשובל עצוב של מטוס נופל. כולם הכירו את המיקום של הקריקטורה שלו מאז ומתמיד, בדיוק במרכז העמוד הראשון של עמודי הדעות, באותו מיקום מיתי שאליו פונים הקולומביאנים כדי לשנוא את אנשי הציבור שלהם או כדי לדעת מדוע הם אוהבים אותם, ספת הפסיכולוג המשותפת למדינה החולה כבר זמן רב. זה היה הדבר הראשון שבו נתקלו העיניים כשהגיעו לעמודים האלה. המסגרת השחורה, הקווים הדקים, שורת הטקסט או הדו־שיח הקצרצר מתחת למסגרת, הסצנה שיצאה בכל יום משולחן העבודה שלו, שזכתה למחמאות ולהערצה, שקיבלה הערות, שלא הובנה כראוי, שגונתה בטור באותו עיתון או בעיתון אחר, במכתב למערכת של קורא זועם, בדיון כלשהו בתוכנית בוקר כלשהי ברדיו. זו הייתה עוצמה נוראה, כן. הייתה תקופה שמאיירינו השתוקק לה יותר מכל דבר בעולם, הוא עבד קשה כדי להשיג אותה, הוא נהנה ממנה וניצל אותה במודע. וכעת, כשמאיירינו בן שישים וחמש, אותו מעמד פוליטי שהוא תקף ורדף כל כך, אותו מעמד פוליטי שהוא הביע בוז כלפיו מתוך עמדתו המבוצרת ולעג לו וזלזל בו בלי להתחשב בקשרי חברוּת ומשפחה (ודי והותר חברים איבד בגלל זה, ואפילו כמה בני משפחה התנתקו ממנו), אותו מעמד פוליטי הוא שהחליט להעמיד את המנגנון הענקי של ליקוק ישבנים קולומביאני לשירות טקס הוקרה שבפעם הראשונה בהיסטוריה, ואולי גם בפעם האחרונה, המושא שלה יהיה קריקטוריסט. ״זה לא יקרה שוב,״ אמר לו רודריגו ולנסיה, מנהל העיתון בשלושת העשורים האחרונים, כשהתקשר אליו כשליח חרוץ כדי לדבר איתו על הביקור הרשמי שקיבל זה עתה, על המחמאות ששמע זה עתה, על הכוונות שהמארגנים הביאו לידיעתו זה עתה. ״זה לא יקרה שוב, ויהיה טיפשי להתחמק מזה.״
״ומי אמר שאני מתכוון להתחמק,״ אמר אז מאיירינו.
״אף אחד,״ אמר ולנסיה. ״טוב, אני. כי אני מכיר את אדוני. וגם הם, למען האמת, חבייר. אחרת למה הם בחרו לפנות אליי קודם?״
״אהה, אני מבין. אתה המתווך. אתה זה שצריך לשכנע אותי.״
״בערך,״ אמר ולנסיה. הקול שלו היה גרוני ועמוק, מהקולות האלה שבא להם בטבעיות לחלק פקודות, שדרישותיהם מתקבלות בלי כל ערעור. הוא ידע את זה, הוא התרגל לבחור במילים ההולמות את הקול הזה בצורה המיטבית. ״חבייר, הם רוצים לערוך את זה בתיאטרון קולון, תאר לך. אל תוותר על זה, אל תהיה דפוק. תבין אותי, זה לא בשבילך, אדוני היקר לא חשוב לי. זה למען העיתון.״
מאיירינו שחרר נהמה של מורת רוח. ״תן לי לחשוב על זה,״ אמר.
״למען העיתון,״ אמר ולנסיה.
״תתקשר אליי מחר ונדבר,״ אמר מאיירינו. ומייד: ״זה יתקיים ברחבת הפואייה?״
״לא, חבייר, זה מה שאני מנסה לומר לך. עושים את זה באולם המרכזי.״
״באולם המרכזי,״ אמר מאיירינו.
״זה בדיוק מה שאני אומר לך. הסיפור רציני.״
ואכן קיבל אישור על זה אחר כך: תיאטרון קולון, האולם המרכזי, סיפור רציני. המקום נראה לו מתאים בקושי. שם, מתחת לציור הפרסקו של שש המוזות, מאחורי המסך שבו רוי בלאס ורומאו ואותלו ויוליה חלקו את אותו חלל הזוי, על אותה במה שבה צפה בכל כך הרבה אחיזות עיניים יפהפיות מאז ילדותו, ממרסל מַרסוֹ ועד ״החיים הם חלום״, והינה עכשיו הוא עומד להציג שם אחיזת עיניים משל עצמו: הבן המועדף, אזרח הכבוד, בן המולדת הדגול שלמעילו דשים גדולים המסוגלים להעניק מחסה לכמה מדליות כפי הצורך. לכן דחה את אמצעי התחבורה שהמשרד הממשלתי רצה להעמיד לרשותו, מרצדס שחורה וממוגנת בעלת שמשות כהות, על פי התיאור הטלפוני של מזכירה בעלת קול רוטט. המכונית הייתה אמורה לאסוף אותו מביתו שבהר ולהביאו אל מדרגות האבן של התיאטרון, בדיוק מתחת לגגון הברזל, כמו נערה המגיעה לנשף שבו תכיר את נסיכהּ. לא, באותו ערב מאיירינו נהג בעצמו למרכז העיר בלנדרובר הישן שלו והחנה אותו בחניון שבפינת השדרה החמישית ורחוב 19. הוא רצה להגיע ברגל לטקס האלהתו, לגשת למקום כמו כל אדם ברחוב, להופיע פתאום בפינה ולהרגיש שנוכחותו בלבד מנערת את האוויר, מעוררת שיחות, מסובבת ראשים. במחווה יחידה זו הוא רצה להודיע שלא איבד מעצמאותו הישנה כהוא זה, שעדיין נתונה בידיו הסמכות להעמיד במרכז המטרה את האנשים שהוא בוחר, ואת זה לא ישנו השלטון וגם לא מעשי ההוקרה וגם לא מכוניות מרצדס ממוגנות בעלות שמשות כהות. עכשיו, כשהוא יושב על כיסאו של מצחצח הנעליים, בזמן שהמברשת נעה על פני נעליו (מהר כל כך עד שהפכה לקו חום עבה, בדיוק כמו שלהבי המאווררים נעלמים בתנועה ונהפכים לעיגולים לבנים), מאיירינו גילה שהוא שואל את עצמו שאלה שלא עלתה במחשבתו לפני שהגיע למרכז העיר: מה רנדון היה עושה במקומו? אם לרנדון היה קורה מה שקורה למאיירינו, מה הוא היה עושה? האם היה מקבל את טקס ההוקרה בשמחה, האם היה מקבל אותו בהשלמה או בציניות? אולי היה מוותר עליו? כן, נכון, רנדון ויתר בדרכו: ב־28 באוקטובר 1931 נכנס למכולת ״לה גראן ויה״, ביקש בירה, צייר ציור וירה לעצמו כדור ברקה. חלפו שבעים ותשע שנים מאז, ואיש לא הצליח להסביר על שום מה.
״שלוש אלף וחמש מאות, בוס,״ אמר לו מצחצח הנעליים. ״בגלל שלאדון יש רגליים גדולות מאוד, בחיי.״
״כבר אמרו לי את זה,״ אמר מאיירינו.
״יותר טוב בשבילי, עם כל הכבוד,״ אמר האיש.
״נכון,״ אמר מאיירינו. ״יותר טוב בשבילך.״
מאיירינו חיטט בכיסי מכנסיו, בכיסים הקדמיים והאחוריים לפני שעבר לכיסים של מעיל הגשם האפור ושם מצאו אצבעותיו קבלה ושטר שהסתבכו בין החוטים כמו דגים בין אצות. השטר היה ירקרק ובלוי מרוב שימוש וכבר עמד להיקרע. ״תראה,״ אמר למצחצח הנעליים בנדיבות מחושבת, ״שמור את העודף.״ האיש יישר את השטר, הוציא מתיבת העץ שלו ארנק עור ישן והכניס את השטר בדייקנות בלי לקפל אותו. אחר כך הרים את פניו העייפים, עצם את עיניו בעוצמה ופקח אותן מחדש. ״בוס, אתה רוצה שנשאל?״
״לשאול מה?״
״על האדון הזה שאתה חיפשת. אני יכול לשאול את החברים, זה בכלל לא טרחה.״
מאיירינו אמר לו שלא, הוא הזיז את ידו באוויר כאילו ביקש למחוק את המילים האחרונות ומלמל דברי תודה. אבל האיש מצא חן בעיניו, אדיבותו הטבעית, נימוסיו הטובים, מינים בסכנת הכחדה בבוגוטה, עיר כל כך לא אלגנטית ומחמיצה פנים וגסה, העיר שהיא ״בקושי דרום אמריקאית״. מי אמר את זה שבבוגוטה אפילו מצחצחי הנעליים מצטטים את פרוסט? בטח איזה אנגלי, אמר מאיירינו לעצמו, רק אנגלי מסוגל לצאת בהכרזות כאלה. ברור, הוא אמר את זה בעבר, אמר את זה בעיר אחרת, בעיר הנעלמת, עיר הרפאים, העיר של ריקרדו רנדון, העיר של ״לה גראן ויה״. עד לפני כמה עשרות שנים מאיירינו היה יכול לראות את דלת הכניסה לחנות ממקומו על המדרכה שעליה נעמד עתה, פזור דעת, במרחק צעד קצר מהכביש העוין, ומבטו תועה בין המיניבוסים שחלונותיהם מוארים. אבל החנות איננה. הרבה חנויות והרבה בתי קפה כבר אינם, ״לה גראן ויה״ ביניהם. האם מדלת הרפאים הזאת יצאה רוח הרפאים של רנדון? אבל זו לא הייתה רוח רפאים, אלא מישהו שהיה לבוש כמו רנדון, מישהו שדמה לרנדון, שחבש את אותו כובע רחב שוליים, שענב את אותה עניבת פרפר פרומה: זה הכול. אולי, חשב מאיירינו, הקרבה ל״לה גראן ויה״, למיקומה הישן, היא שהפעילה את החיזיון. ואולי זה היה אחד מאותם זיכרונות מזויפים שיש לכולנו. הזיכרון מתעתע כל כך, הוא מאפשר לנו לזכור את מה שלא חיינו. מאיירינו זכר היטב את רנדון הולך במרכז העיר, נפגש עם לאון דה גרייף בבר ״אל אַאוטומטיקו״, מגיע הביתה עם שחר בגפו, שיכור ועצוב… זיכרונות פיקטיביים, זיכרונות מומצאים. לא הייתה לו סיבה להיות מופתע. אי אפשר בכלל להעמיד פנים שביום כמו היום הזה רנדון לא יהיה במחשבותיו. ״האדון הזה שאתה חיפשת״. לא, הוא לא חיפש אותו באמת, למעשה הוא עמד להחליף אותו, לתפוס את כס המלכות שלו, לרשת את שרביטו או כל מטפורה מטומטמת אחרת כמו אלה שקרא בשניים או שלושה טורי דעה מאת אנשים שבה במידה שהיו מעודכנים היו גם שמאלציים, שבה במידה שהיו בעלי זיכרון היו גם מלקקי תחת. ״זיכרון עלוב למדי הוא זה שפועל רק לאחור״. מתוך זיכרון לא רצוני, מתוך אסוציאציה חופשית הגיח פתאום המשפט הזה בראשו. מניין הגיע המשפט הזה ומה פירושו? אבל אז הפסיק לחשוב עליו מפני שהביט שוב בשעון ומצג המחוגים נהפך לטרוניה, הוא עוד עלול לאחר לטקס ההכתרה שלו.
הוא התחיל ללכת בשדרה השביעית נגד כיוון התנועה, חצה את שדרות חימֶנֶס ואת כיכר רוֹסַריוֹ ונכנס לשכונת לָה קַנדֶלַריה, חמק מהמוכרים המתעקשים למכור כל מה שאפשר למכור – קדימה, תקנה סיגריות! זהב בזול! מכוניות צעצוע! תקנה אזמרגדים מלוטשים, תקנה מטרייה או שרוכי נעליים, סוכריות ממולאות מסטיק, מסטיקים בלי סוכריות, צימוקים מצופים שוקולד – וחשב שבמרכז בוגוטה תמיד יש תחושה שהולכים נגד התנועה, ההמונים של שעות אחר הצוהריים נהפכים לרוח נגדית עזה. מאיירינו, שהיה נחוש בדעתו להכניע את ההתנגדות, השקיע את ראשו בין כתפיו והכניס את ידיו לכיסי מעיל הגשם שמעמקיהם האינסופיים הפתיעו אותו בכל פעם מחדש. ובדיוק היה עסוק במחשבות האלה, על הפינות של מעיל הגשם שלפעמים נדמה לו שטרם חקר אותן עד סופן, כששמע טיפוף עקבים מאחוריו. בעצם שם לב ששמע טיפוף של עקבים כשזה הסתיים ביד שהונחה על כתפו, יד עדינה כמו עלה שנשר. וכשנפנה, ספק מבוהל ספק סקרן, נתקל בפניה של מגדלנה, בשערה הבהיר כל כך שהשיבה אבדה בו, בגבותיה הקשתיות והדקות ובחיוכה האירוני: הנוף השלם של תווי הפנים שבזמן אחר מאיירינו הכיר אותם כפי שהכיר עכשיו את המראה הנשקף מחלונו.
״נדמה לי שאנחנו הולכים לאותו כיוון,״ אמרה לו.
לא הייתה טרוניה בקולה, אדרבה, נשמעה בו אדיבות דומה לסליחה ואולי לשכחה (אבל קולה של מגדלנה תמיד היה מסוגל לחולל כל קסם). מאיירינו נשק לה לשלום ונזכר בבושם שלה, ומשהו התעורר בחזהו. נכון, תחנת הרדיו של מגדלנה נמצאת בקרבת מקום. ״נדמה לי שכן,״ אמר. ״אם אתה רוצה, אני אלווה אותך.״ והיא חייכה ושילבה את זרועה בזרועו, בעצם שזרה את זרועה בזרועו של מאיירינו כפי שהייתה עושה כשהיו נשואים והיו מטיילים יחד במרכז העיר, לפני שאפשרו לחיים, לחיים עתירי הרצון, להתעמר בהם.
״אופייני לך,״ אמרה, ״לבוא ברגל.״
היא תפסה את זה. מגדלנה תמיד הבינה, ותמיד היה כך. עיניה הבהירות, שמסיבה כלשהי היום הבריקו יותר מכפי שזכר, ראו הכול, עיניה קלטו הכול.
״נו, מה,״ אמר מאיירינו. ״בגילנו כבר לא משתנים.״
כשהתחתנו, בכנסייה קטנה בכפר שקירותיה מסוידים ומדרגות אבן ירדו ממנה אל הכיכר והיו מועדות לנקיעת קרסוליים, מאיירינו עסק בציור קריקטורות פחות משנה. כששיחק לו המזל, התפרסמו שתי קריקטורות בחודש בעיתון בעל דעות שמרניות בבעלות פרטית, מהעיתונים האלה שאף פעם אינם נעשים החשובים ביותר, אך נדמה שהם קיימים מאז ומעולם. עיתונים שלא נמכרים בפינות הרחוב בקולי קולות, אלא צצים פתאום בבתי המרקחת או בבתי הקפה כשכולם כבר שכחו את קיומם. אותו מקצוע זוטר, כך חשב עליו מאיירינו בזלזול־מה לא רצוני, לא היה חלק מתוכניותיו הגדולות. כשעזב את לימודי האדריכלות לפני תום השנה השנייה, כשסירב לנצל את קשריו של אביו כדי להתקבל לעבודה בלי תעודה במשרד חשוב, הוא עשה זאת כדי ללכת בעקבות ייעודו האמיתי או בעצם כדי לנצל את הווירטואוזיות שלו. ואפילו הוריו נאלצו להרים ידיים לנוכח כישרונו הברור בערב שהצייר אלחנדרו אוֹברֶגוֹן, שבאותה תקופה היה מצייר בשמן את ציורי היונים המפורסמים שלו בדירה בקומה שלישית ברחוב 12 פינת רחוב 17, ביקר בבית המשפחה, נעמד מול ציור עירום בגודל טבעי שמאיירינו ייבש בעזרת מייבש שיער ופלט משפט בן שבע מילים שהיה כמו טקס החניכה של לוחם שוורים: ״אבל איפה השמוק הזה למד לצייר ככה?״
בד הציור היה העניין שלו. העתיד (רוחות הרפאים שהיו מגיחות בראשו כשהיו מבטאים את המילה הזאת) טמון בבד הציור. עד כדי כך שבאותה עת הקריקטורות היו הפרנסה המיידית, הדרך להתקיים, בעוד שבחצר הצטברו הציורים הגדולים שמילאו את הבית בריח טרפנטין, וגופי הנשים המצוירים, כולם גרסאות מוסוות פחות או יותר של מגדלנה, שינו את צבעם על פי מצב הרוח של האור שחדר דרך תקרת הזכוכית. בעיתון שילמו לו רע ובאיחור, ורק כאשר השתמשו בציור שלו. לא היה נדיר שמאיירינו ישלח חמש או שש קריקטורות בשבוע ויקבל אותן בחזרה בסוף החודש מלוות בפתק שכתבה המזכירה על גבי נייר המכתבים של העיתון, שהלוגו שלו היה מודפס עליו באותיות בולטות, ובו העורך של אוֹפּיניוֹן הביע את צערו במילים רבות מדי על שלא הצליח להשתמש בעבודתו הפעם. בגיל עשרים וחמש מאיירינו עדיין לא ידע שכך נהגו בכל מערכות העיתונים במדינה. גם מגדלנה לא ידעה, אבל היא זו שהציעה לו להכין רק קריקטורה אחת ולא לשלוח את הבאה עד שלא מפרסמים את הראשונה. ״ואם לא יפרסמו אותה?״ שאל מאיירינו. ״אז נחכה שיפרסמו אותה,״ ענתה. ״אבל אז יעבור זמנן. הקריקטורות הן כמו דגים, אם לא משתמשים בהן היום אי אפשר להשתמש בהן מחר.״ ״אולי זה כמו שאתה אומר,״ אמרה מגדלנה וחתמה את הנושא. ״אבל זו גם הבעיה שלהם.״
וכמובן, היא צדקה. משהוכנס העיתון למשטר קיצוב, הוא החל לפרסם כל דבר שמאיירינו שלח, ואפילו הגדיל את תדירות הפרסום. במשך חמישה חודשים המצב החדש היה אידיאלי. ואז, בחודש אוגוסט, חתמו נשיא קולומביה ונשיא צ׳ילה על הצהרה משותפת, ובה הכריזו רשמית שתי המדינות על הכבוד שהן רוחשות למגוון האידיאולוגי. מאיירינו צייר את השניים, את הנשיא הקולומביאני בחיוכו הלא־רצוני הנצחי ואת הצ׳יליאני במשקפיו עבי המסגרת והעדשות הכהות. ״תשמע, סלבדור יקירי, בקולומביה לא חשוב אם אתה ליברל או שמרני״, נכתב בשורה הראשונה של הטקסט. ובשנייה: ״מה שחשוב הוא להשתייך למשפחה הנכונה״. הציור היה גמור כבר בטיוטה הראשונה, וכך בדיוק השאיר אותו מאיירינו בדלפק הקבלה של העיתון, ארוז היטב בתוך תיקייה קשה, והתיקייה בתוך שקית ניילון מהשוק (בדיוק ירד גשם קל). אבל למוחרת, כשפתח את העיתון, גילה שהשורה השנייה בטקסט נעלמה, והיעדרה היה כמו סדק בקרקע, תעלת ניקוז שהכול נבלע בה. ״אני רוצה שמישהו יסביר לי,״ אמר באותו ערב במשרדי המערכת. הוא נסע לשם במונית מפני שהדחיפות דרשה זאת, והעיתון מגולגל כמו טלסקופ ומקומט בתוך אגרופו המיוזע. קולו הרועד לא מצא חן בעיניו. כדי להימנע מהרעידות השתדל להרים את הקול, אבל התוצאה לא הייתה טובה.
״אין מה להסביר,״ אמר לו מנכ״ל העיתון. לאיש הייתה פימה של טבָּח ועיניים קטנות. במהומת פניו נראה כאילו פיו נע משוחרר לגמרי מיתר השרירים. ״אל תתעצבן, חַבייר, זה קורה כל הזמן.״
״למי? למי זה קורה כל הזמן?״
״לכל מי שמצייר בשבילנו. לא שמת לב? כולם יודעים שלפעמים צריך לחתוך. עכשיו עוד יתברר שלעורך אין זכות כזאת.״
״בטור דעה,״ אמר מאיירינו. טיעון ההגנה הזה היה גרוע, אבל הוא לא מצא אחר. ״לא בקריקטורה.״
״גם בקריקטורות. ילד, אל תהיה תמים. גם הן מופיעות בעיתון וגם הן תופסות מקום. אז מה אני יכול להגיד למפרסמים? תגיד לי, מה אגיד להם?״
מאיירינו לא אמר כלום.
״אני אגיד להם את הדבר הזה,״ המשיך מנהל העיתון שהתחיל להתהלך במעגלים, אגודלי שתי ידיו אוחזים היטב בחגורתו. ״אני אגיד להם: תראו, רבותיי המפרסמים, אתם שמשלמים לי אלפי פזו בשנה, יש לי בעיה. אני לא יכול להכניס את מודעת הפרסומת שלכם למרות הכסף שאתם משלמים לי, שזה הכסף שמשלם את המשכורת לעיתונאים. ואתם יודעים למה, רבותיי המפרסמים? מפני שלא מוצא חן בעיני הצייר שמקצצים לו את המקום אפילו במילימטר. בכלל לא חשוב אם ניאלץ לסגור את העיתון, אבל אתם לא תיגעו לי במלבן של הקריקטורה. הגאונים הם כאלה, רבותיי המפרסמים, תגידו תודה שאתם לא צריכים להתעסק איתם. זה מה שאני אגיד להם: הגאונים הם כאלה. מתאים לך, מאיירינו?״
מאיירינו לא אמר כלום.
״נפסיק לשלם לעיתונאים. ואם אתה רוצה, נפסיק לשלם לך. מה אתה אומר?״
מאיירינו לא אמר כלום.
״תשמע, לך הביתה ותשתה לך כוסית ברנדי ותירגע. בפעם הבאה מישהו יתקשר לאדון הצעיר ויבקש את רשותו. כדי שלא ישתולל בצעקות, כי זה מעצבן את כולנו, לכל הרוחות.״ הוא הצביע על החלון הפנימי של משרדו, ציור קיר של פנים שלא הסתכלו כביכול, מצבור של מבטים שהציצו מזווית העין: ״תראה את האנשים. אפשר לחשוב שאנחנו בשוק. ממש בושה.״
ואז מאיירינו אמר את המילים האחרונות: ״אתה מוכן להחזיר לי את האוריגינל, בבקשה?״
הוא יצא החוצה ופגש עיר שהחשיכה ירדה עליה, עננים נמוכים, החליפות השחורות של הולכי רגל, הרחש המתכתי של המטריות שהלכו ונפתחו בכל מקום, וגשם עז ירד פתאום עוד לפני שהספיק לחזור הביתה. שערו נמעך וכתפיו שקעו מתחת למשקל הגשם, אבל דומה כי הוא לא שם לב שהוא נהפך למין דחליל שניצב בסוואנה. ״בפעם הבאה״, שתי המילים הוסיפו להדהד בראשו והתדפקו על קירות גולגולתו, כשסיפר את האירוע כולו למגדלנה. ״בפעם הבאה,״ אמרה והגישה לו מגבת ורודה כאילו מסרה לו הכרזת מלחמה לחתימתו ולאישורו. ״בפעם הבאה. לדעתי לא תהיה פעם באה.״
״מה זאת אומרת?״ שאל מאיירינו.
״מה שאתה שומע,״ אמרה מגדלנה. ״שילכו להזדיין, ככה ילמדו לקח.״
מגדלנה הייתה צעירה ממנו בשנתיים בקושי, אבל התהלכה בחיים כמו מנהל חווה בחוותו. שִכלה היה חריף לא פחות מעקשנותה, ולא הפריעה לה העובדה ששם משפחתה הוא גם שמו של המייסד של משרד עורכי דין ותיק ומפורסם – שתי קומות מכוסות שטיחים בבניין המשקיף על הפארק הלאומי – כדי להכריז מרד נגד שם משפחתה, נגד אביה ונגד הציפיות שתלו בה כולם, ובמקום ללכת לאוניברסיטה ולהמשיך במסורת המשפחתית, הייתה מגדלנה לאחת מבעלות השכר הגבוה ביותר בקרב שחקניות התסכיתים ששודרו ברדיו הכלל ארצי. מאז הופעת הבכורה שלה ב״קלימאן, האיש המדהים״ ואחר כך ב״אראנדוּ, נסיך הג׳ונגל״, הקסים קולה את הארץ כולה בשתים־עשרה בצוהריים. המעבר אל המלודרמות האלה היה צעד טבעי בשבילה, המשך של תשדירי הפרסומת שקראה מאז התבגרותה, כשסוכנויות הפרסום החלו להילחם על האיכויות המיוחדות של קולה. קולה של מגדלנה היה צרוד וצלול בעת ובעונה אחת, מהקולות האלה שמשתקים את היד של מי שמסובב את כפתור ברירת התחנות, קול שמתרגם את התוהו ובוהו השורר בעולם והופך את עגתו המסתורית ללשון שקופה. ״צ׳לו שמדבר,״ כינה אותו מאיירינו, ועכשיו אותו קול של צ׳לו אמר ״שילכו להזדיין״, ומאיירינו חשב, כן, שיזדיינו, וגם חשב, ככה ילמדו לקח. על פי הניסיון של מאיירינו, כשמגדלנה דיברה עליהם, הרגעים הקשים ביותר הצטמצמו לביטוי הפשוט ביותר שלהם, וזה מה שקרה באותו ערב. אחרי השיחה, אחרי המקלחת החמה שמאיירינו עשה כדי לסלק מעליו את צינת הגשם, אחרי המשגל המאולתר והארוחה המתוכננת היטב, הכול כבר היה ברור.
מגדלנה לקחה למטבח את הצלחות, את הסכו״ם ואת המפות האישיות העשויות נצרים צבעוניים, ומאיירינו הביא נייר, עט ציפורן וצנצנת דיו והעמיד אותם במרכז השולחן שעדיין היה חם ממגע קערות הפיירקס. בתוך עשרים דקות, בזמן שהיא אחסנה את שאריות הארוחה וכיסתה את הצנצנות בנייר אלומיניום שגזרה בדייקנות, הוא צייר במהירות את דיוקנו העצמי והכניס אותו למעטפה שבה היה ציור הנשיאים. הוא השתעשע מכך שלראשונה צייר קריקטורה של עצמו: ההתקרחות המוקדמת, הזקן השחור העבות שירש מאביו והמשקפיים העבים והזוויתיים – שתי קופסאות פלסטיק שחורות וקטנות שלא הצליחו להסתיר את עיניו החשדניות, את המבט של חוסר אונים מחושב. במקום פֶּה, הוא צייר מחסום כמו בסרטים. מתחת לציור התנוסס הכיתוב. ״האוליגרכיה לא אוהבת שמדברים עליה״ היה כתוב בשורה הראשונה. ומייד בהמשך: ״שחס וחלילה לא נשים לב שהיא ממשיכה לשלוט״. במעטפה היה עוד מסמך אחד: מכתב בכתב יד שהופנה לפדרו לאוֹן וַלֶנסיָה, מנהל אֶל אינדֶפֶּנדיֶינטֶה, העיתון הליברלי הוותיק ביותר במדינה, ואיש בעל השקפות איתנות. ״אני מציע לך חבילה,״ כתב מאיירינו בכתב יד של קליגרף הכותב תעודות סיום, אבל את המילים הכתיבה מגדלנה: ״אני שולח קריקטורה מקורית, קריקטורה מצונזרת וקריקטורה על הצנזורה. אם אתה מסוגל לפרסם הכול יחד, החבילה שלך. אם לא, תחזיר לי אותה ואני אחפש לי עיתון אחר.״ מגדלנה התעקשה להביא את המעטפה בעצמה כדי שמאיירינו לא ייראה כנצרך (היא לא התעלמה אף פעם מהאסטרטגיות הצבאיות כמעט שמנהלות את החיים בחברה), ובאותו ערב צלצלו כבמקהלה היסטרית שני הטלפונים שבבית. על הקו היה העורך של אוֹפּיניוֹן, איש שמאיירינו הכיר מכבר ומעולם לא חיבב אותו, מאותם נרדפים מקצועיים שלא מסוגלים להביא בשורה טובה בלי שישתקף בהם עד כמה טובת הזולת כואבת להם. ומאיירינו ידע שהוא מתקשר אליו כדי לבשר לו בשורה טובה, את זה הרגישו בעוינות שבנימת דבריו, במשפטים בעלי הברות חתוכות כמו בסכין. מאיירינו השתומם על שהטינה או צרות העין של האיש לא מילאו את השפופרת בקצף שיצא מפיו.
״המנהל רוצה להציע לך משרה קבועה,״ אמר האיש הקטן.
״אבל אני לא רוצה את זה,״ אמר מאיירינו. ״אני לא רוצה להופיע במצבת העובדים של אף אחד.״
״אל תהיה טיפש, מאיירינו. כל קריקטוריסט חולם על משרה קבועה. שכר קבוע, אני לא יודע אם אתה קולט מה שאני אומר.״
״אני קולט מה שאתה אומר,״ אמר מאיירינו. ״אבל אני לא רוצה. תשלמו לי את השכר הזה, אבל בלי קביעות. אני מבטיח לא לצייר בשביל אף אחד אחר. אתם מבטיחים לי שתפרסמו כל מה שאשלח, גם אם זה יהיה נגד החברים שלכם. לך תשאל את המנהל ותחזור אליי.״
המהלך היה מסוכן, אבל הצליח. שלושת הציורים הופיעו למוחרת, וכך, בתחפושת זמנית של קומיקס, כשהם מדברים אל הקורא בלשון ברורה ממרכז העמוד, הם כבר לא היו רק המחאה של אומן צעיר בעל יומרות אלא נרטיב מורכב של בגידת התקשורת, הוקעה של הצנזורה ולעג בוטה על הפגיעוּת של הבורגנות, כל זה מידיו של אחד הבנים המוסמכים ביותר של אותה בורגנות. ״בעלך השתגע,״ אמר למגדלנה אביה, ״ואולי כבר נהפך לנו לקומוניסט.״ והיא העבירה את המסר למאיירינו תוך כדי הרמת הגבה השמאלית ובפיה חיוך קל ועקום, מחווה ברורה של קורת רוח ששם, באפלולית חדרם, בסופו של יום מלא מתיחויות וחרדות, התברר כמסר כמעט ארוטי. מאיירינו הדליק את הרדיו כדי לנסות ולמצוא שידור חוזר של ״קלימאן״, אבל מגדלנה, ששנאה לשמוע את עצמה סתמה את האוזניים בהגזמה תיאטרלית, והוא נאלץ לחפש תוכנית אחרת. מגדלנה לא הצליחה לזהות את עצמה בשידור התוכנית שלה. הקול הזה הוא לא הקול שלה, הייתה אומרת, אלא מזימה לאומית שמחכה שהיא תצא מהאולפן כדי להקליט מחדש את כל מה שהיא הקליטה בעזרת שחקנית מנוסה יותר. מאיירינו פתח את זרועותיו, ומגדלנה השעינה את ראשה על חזהו, חיבקה אותו, ופיה פלט כמה גרגורים קטנים כשל חתול, שאותם לא הצליח לפענח. כעבור שניות אחדות של דממה, מאיירינו הרגיש שינוי במשקל גופה של מגדלנה, באמת ידה ובמרפק, בראשה שהדיף ריח של נקי, וידע שהיא נרדמה. הוא מצא ברדיו משחק כדורגל, ולפני שגם הוא שקע בתרדמה על רקע נחירותיה העדינות של אשתו והדיבור החדגוני של השדרנים, עדיין הספיק לשמוע שני שערים מרגליו של אַפּוֹלינַר פַּניאגואָה ולחשוב על משהו שלא היה לו כל קשר לשערים, אלא לקריקטורה באל אינדפנדיינטה. הוא חשב שאומנם לא יצליח להוכיח את זה, שהוא לא יודע לומר איך ולמה, אבל שזה עתה השתנה מקומו בעולם בלא תקנה.
הוא לא טעה. זה היה היום הראשון של התקופה המאומצת ביותר של חייו, עשור שבו עבר מאלמוניות לפרסום ואחר כך לתהילה, הכול בקצב של קריקטורה אחת ליום. עבודתו הייתה המטרונום שוויסת אותו. כך, כמו שאחרים חיים במונדיאלים של כדורגל או על פי בכורות של סרטים, מאיירינו יקשר כל מאורע חשוב בחייו לקריקטורה שעבד עליה באותה עת (עצמות הלחיים חסרות העיניים של איש הגרילה טירוֹפיחוֹ שחטף את הקונסול ההולנדי יזכירו לו תמיד את גילוי הסרטן הראשון של אביו, הסנטר הנבלע וצוואר האווז של פרַנסיסקוֹ פרַנקוֹ החולה, את הולדתה של בתו בֶּאַטריס). השגרה שלו הייתה בלתי מנוצחת. הוא קם זמן קצר אחרי אור ראשון, ובשעה שהכין לעצמו את הקפה שמע את הרחש של שני העיתונים ששוער הבניין דחף רק את קצותיהם מתחת לדלת, את צעדיו הזהירים והמתרחקים, את מנגנון המעלית המופעלת, התלונה האלקטרונית הדואבת שלה כשקמה לתחייה. הוא קרא את העיתונים בעמידה לפני השיש במטבח, עמודי העיתונים פרושים היטב על המשטח כדי לסמן בעיגול מהיר בפחם את הנושאים המעניינים. בסיום, כשהאור הקר של הבוקר על הרי האנדים כבר מילא בביישנות את הסלון, היה לוקח את הרדיו לחדר האמבטיה ונותן לחדשות ללוות אותו, וגופו היה מתמסר לעונג הרצוף של החרבון והמקלחת, פולחן שאכן ניקה את מעיו, אבל בעיקר ניקה את ראשו. הפולחן הזה ניקה אותו מהזבל שהצטבר בו ביום האתמול, מכל הביקורות שניסו להתחזות לאינטליגנטיות ולמעשה ביטאו רק טינה, מכל הדעות שהיו אמורות להיראות לו רק מטומטמות ולמעשה נראו לו פשע ממש, מכל ההיתקלויות עם הארץ הזאת, ארץ אוכלת יושביה, שזיכתה בפרסים את הבינוניוּת ורצחה את ההצטיינות. במקלחת, כשהמים החמים החליקו על עורו וצמררו ברכות את נקבוביותיו שנסגרו ונפתחו מייד, לעיתים לא הצליח אפילו לפענח את המילים שהרדיו פלט, אלא שמנגנון של דמיון אִפשר לו לנחש אותן או לצפות להן מראש. וכשסגר את ברז המקלחת ודחף את דלת ההזזה – שתיים או שלוש תנועות מיותרות מפני שפס האלומיניום נתקע דרך קבע במסגרת – כאילו לא החמיץ כלום. כעבור שניות אחדות, כשנטש את עולם האדים של חדר האמבטיה, הציור של אותו יום כבר נולד בראשו, ומאיירינו רק היה צריך לצייר אותו.
זה היה הרגע המאושר ביותר של היום, וכך נמשך עוד זמן רב: חצי שעה, שעה או שעתיים, שבהן לא היה קיים דבר חוץ ממלבן הקרטון הידידותי והעולם שהתחיל להיוולד בו, עולם מומצא, המבוסס על הכתמים ועל הקווים, על התנועה הלוך ושוב של הדיו הסינית. באותן דקות מאיירינו היה שוכח אפילו את הזעם, הוא היה שוכח את הרוגז ואפילו את הרצון להגיב, שמהם נולד הציור. ובדיוק כמו שהיה קורה לו בשעת משגל, כל תשומת ליבו הופנתה אל צורה שמשכה את התעניינותו: זוג אוזניים, שיניים מוגזמות, קווצת שיער, עניבת פרפר מגוחכת בעליל, ופרט לצורה זו לא התקיים דבר. ההתמסרות שלו הייתה מוחלטת, והיא נשברה רק אם הציור התברר כקשה או עקשן. באותן הזדמנויות נדירות, מאיירינו היה מסתגר בשירותי האורחים עם מגזין פלייבוי ביד שמאל, ואוננות זריזה הייתה מותירה אותו מוכן ומוזמן להשלים את הקרב נגד הציור שתמיד הסתיים בניצחונו. לבסוף היה קם, עושה צעד אחד אחורה ומסתכל על הנייר כמו גנרל שמציץ אל שדה הקרב. אחר כך היה חותם, ורק אז הציור היה מתחיל להיות חלק מעולם הדברים האמיתיים. בשל איזה קסם שימושי, הקריקטורות שלו היו חסרות השלכות כל עוד עבד עליהן, כאילו איש אינו עתיד לראות אותן לעולם, כאילו הקריקטורות קיימות אך ורק בשבילו. רק כשחתם עליהן תפס מאיירינו מה עשה ומה אמר באמצעותן. אז היה מכניס את הציור לתוך המעטפה בלי לנעוץ בו עוד מבט, ״כמו פרסאוס כשהכניס את הראש של מדוזה לשק,״ יאמר שנים אחר כך לעיתונאי, ואת המעטפה היה מכניס לתיק עור מהוה שמגדלנה קנתה לו בשוק פשפשים כלשהו. הוא היה נוסע באוטובוס למערכת העיתון, מעין בונקר שדייריו, מהמנקות ועד הצלמים, נראו בצבע בטון, היה מוסר את המעטפה וחוזר לחייו בלי לדעת היטב במה להעסיק את ידיו, כאילו דיבוק הסתלק ממנו, והיה שואל את עצמו למה הוא ממשיך לעשות את מה שהוא עושה, איזו השפעה של ממש תהיה לקריקטורה שלו בעולם הלא־ממוקד והנידח שהתחיל בקצה שולחן העבודה שלו, מין תהום עשויה עץ מעודן. האם מה שהרגיש הייתה אכזבה? אולי אובדן דרך, אולי שעמום? האם נפל לתוך המלכודת הישנה ובקעו ממנו יותר מרירות מקווי עיפרון? העולם סביבו הלך והשתנה. פדרו לאון ולנסיה העביר את הניהול לבנו הבכור, ומאיירינו נוכח לדעת שחלק מההנאה בעבודתו באל אינדפנדיינטה נבע מהעובדה שעבד שם עם אגדה, שהוא היה התגלית או ההמצאה של אדם שהיה לאגדה. משחלפו שנות החידוש, משאבדה התנופה האגוצנטרית של פתיחת העיתון בכל בוקר ומציאת שמו מתנוסס שחור על גבי לבן שם, מאיירינו התחיל לשאול את עצמו אם באמת השתלם לנטוש את בדי הציור ואת צבעי השמן תמורת זה: האדרנלין שכבר לא הרגיש, התגובות המדומיינות של קוראים מדומיינים שמעולם לא הכיר, התחושה המעורפלת, ושמא מזויפת, של חשיבות שרק הסבה לו אי־נחת במרחב הפרטי: קרובי משפחה שבירכו אותו לשלום בחיבה פחותה, זוגות חברים שכבר לא הזמינו אותו ואת אשתו לארוחות אצלם. בשביל מה?
אלא שאז, ביום אחד מופלא, קיבל את התשובה לכל תהיותיו. הוא נהג לבלות את שעות אחר הצוהריים בטיול ברגל במרכז העיר, הוא היה קונה לבתו תמונות מגוחכות לאלבום מגוחך שמגדלנה התעקשה להשלים, מתיישב לקבל צחצוח נעליים ולקיים שיחות על פוליטיקה עם מצחצחי הנעליים, או פשוט היה מתבונן בחיים במעין רעב שביקש ממנו להישאר ברחוב במקום לחזור להסגר של הבקרים. ברחוב הוא היה פושט את הז׳קט ומרגיש את ההתחככות של זרועות אחרות בזרועותיו, ריח הגוף של בני אדם חיים עלה באפו, האוכל שהם אוכלים, השתן שהם מטילים בפינות. ונוסף על כך, אותו יום היה יום שלישי, היום בשבוע שמאיירינו הקדיש לביקור בבניין של אָוויאָנקָה, לאסוף שם את הדואר מתיבת הדואר שלו (תיבת המתכת האפורה והעמוקה שהסבה לו אושר אין קץ כמו שכובע קוסם מסב אושר לילד) ואחר כך היה מתיישב בבית קפה כלשהו באזור כדי לקרוא את המגזינים ולהשיב למכתבים. הוא היה מגיע לשדרה השביעית, ומשם היה מתחיל לצעוד דרומה, תמיד על המדרכה המזרחית, לעיתים הקדיש תשומת לב לעיר הסואנת והפרועה והתוקפנית, לעיתים היה שקוע כל כך במחשבותיו עד שהבניין היה מגיח לפניו בטרם עת על קוויו הישרים והארוכים שחדרו לתוך השמיים, ובשעות אחר הצוהריים של שמש, היה מכה בהם אור סמיך שכמו לא מן העולם הזה. כשנכנס, ידו כבר מיששה את מחזיק המפתחות שבכיסו והִפרידה על פי המגע את המפתח של התיבה, כדי שלא ייאלץ לחפש אותו ולבחור בו אל מול החומה שהרכיבו תיבות הדואר, שנראתה כמו גדר המקיפה בית קברות. וכך קרה ביום ההוא: מאיירינו עשה את דרכו במסדרונות (באורם הלבנבן שהוסיף צלליות שחורות מתחת לעיני האנשים) ופנה אל התיבה האפורה. הוא הושיט את זרועו ואת ידו הדייקנית, אותה יד ששרטטה זוויות ישרות מדויקות ללא צורך בכלי עזר, והחדיר את קצה המפתח במנעול כמו אביר ביניימי המחדיר את קצה חניתו בחזה של יריבו. אבל המפתח לא נכנס.
תחילה חשב שטעה בתיבה. הוא התקרב אל הדלת הקטנה והמספר החזיר לו מבט מתווית המתכת על כל ספרותיו, הספרות הרגילות, המספרים שמאיירינו ידע בעל פה. הוא לא טעה. הגילוי הגיע אליו באיחור, כמו אורח רשלן. איזה צל, אולי מרקם מסוים גרם לו להתקרב אל משטח המתכת, ורק כשהיה במרחק שלוש אצבעות מהמנעול, הוא תפס שחסמו אותו במֶרֶק. המרק כבר התקשה (ודאי נמצא שם כמה ימים) ומילא את החריץ בצורה מדוקדקת ובלי לבלוט החוצה – העבודה נעשתה בתשומת לב. מאיירינו קירב את קצה המפתח לחומר, ניסה לדחוף, קרע אותו קצת, במפרק ידו ניסה תנועה של גלָּף, אבל לא הצליח לעשות דבר: המֶרק היבש עמד במקומו ולא זז. ״וואי, מה שעשו לך,״ אמר מישהו. מאיירינו סובב את ראשו, ועיניו נתקלו בשן זהב שזהרה באמצע פרצוף מגולח גרוע. ״אין מה לעשות, אי אפשר לתקן. לאנשים כבר אין כבוד.״ כעבור זמן מה עלה מאיירינו במדרגות השיש והלך עד שהגיע לדלפק, מסר את תעודת הזהות שלו וראה איך אישה קטנה בודקת בספרים, פותחת מגירות וסוגרת אותן, מוציאה ממקום לא ברור צילום של טופס ושואלת את מאיירינו אם בכוונתו לשלם במזומן או בצ׳ק, וראה גם איך נעשתה חירשת כשמאיירינו מחה ואמר שהוא לא איבד את המפתח, שמישהו דחף מֶרק למנעול, והאישה אמרה לו שזה היינו הך ושאלה איך הוא מתכוון לשלם: במזומן או בצ׳ק? אחר כך היו חותמות בדיו סגולה, נייר פחם וקבלות בצבעי פסטל, זמן אבוד על כיסא פלסטיק קשה ועוין, ולבסוף צעקה שהדהדה בין קירות הבטון: ״מאיירינו? חבייר מאיירינו?״
מנעולן רזה ומיוסר, שמהסרבל שלבש נדף ריח של בגדים שלא התייבשו כראוי, התלווה אליו ונעמד אל מול התיבה הסוררת, הוציא מבחר כלים חסרי שם מחגורת עור, המתכת בהקה תחת אור הניאון. ההמשך היה פריצת המנעול, דבר שהצטייר למאיירינו כאונס, חדירה אלימה ובוגדנית לחייו האינטימיים, אף על פי שהוא עצמו אישר זאת, אף על פי שהוא נכח במקום כל אותו זמן. הוא כאב את פריצת המנעול, את חבטת הדלת בהיפתחה, הפגיעוּת של אוסף המגזינים שלו שהסתכלו עליו בתחינה מהמעמקים האפלוליים: הגיליון האחרון של אלטרנטיבה, הגיליון האחרון של הניו יורקר, גיליון של קאנאר אנשַנֶה ששלח לו עמית פריזאי ושהגיע באיחור. הוא רצה להסתלק, להימצא כבר בביתו, במעוזו, מלווה בחומר הקריאה שלו ובבקבוק בירה, ולהרגיש או לנחש את נוכחותן המרגיעה של אשתו ובתו. אבל עדיין נאלץ להיות עֵד להתקנת המנעול החדש ולקבל את המפתחות החדשים ולחתום על עוד ניירות ולשלשל טיפ לידיים חסרות פנים, בטרם יצא שוב לשדרה השביעית, תיק העור תלוי באלכסון על חזהו, עורפו מיוזע, ועיניו עייפות מרוב שהייה באפלולית. אחר כך חשב שזה בגלל העייפות או בגלל התחושה של אובדן הדרך שתמיד הציפה אותו לאחר שנאבק בביורוקרטיה נטולת ההיגיון של המדינה הזאת. ואולי זה קרה פשוט בגלל הצבע הלבן של המעטפה, הלובן הצחור, מעטפה ללא סימנים, ללא כיתוב, ללא בולים, ללא הפס האדום וכחול שהסגיר שהמכתבים באו מארץ אחרת. מאיירינו התחיל להוציא את המגזינים מהתיק (חוסר הסבלנות להתחיל סוף־סוף לדפדף בהם), ידו הייתה בפנים, אצבעותיו נעו כמו בארון תיוק וראשו רכון כדי לראות את עמודי השער, ואז שם לב לפינת מעטפה שהציצה מבין הדפים. הוא עצר באמצע הפארק, הביט במעטפה משני צדדיה ופתח אותה. ״חבייר מאיירינו״, היה כתוב במכתב שהודפס במכונת כתיבה בלי ציון מקום ותאריך. ״בסילופיך את האמת, תקפת את הכוחות המזוינים של הרפובליקה שלנו, פגעת ביוקרתם ושיתפת פעולה עם האויב. אתה שקרן ובוגד ואנחנו מודיעים לך שסבלנותם של אוהבי המולדת היקרה הולכת ופוקעת, אנחנו יודעים איפה אתה גר ואיפה לומדת הבת שלך, ולא נהסס להעניש ביד קשה ביותר אם תפגע שוב בכבוד״. ובשורה האחרונה, עם הזחה שמאלה, בלי ״בכבוד רב״, בלי ״שלך״, בלי ״בברכה״, מילה אחת שכמו צעקה מתוך הדף: ״הפטריוטים״.
הדבר הראשון שעשה כשהגיע הביתה הוא להראות למגדלנה את המכתב שנשלח אליו בעילום שם, וידע שהיא מודאגת באמת כששמע אותה מלגלגת על הניסוח ועל התחביר. שניהם ניסו להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאיש צבא כיכב בקריקטורות שלו. הם נאלצו לחזור שישה שבועות אחורה כדי למצוא סדרה של שלושה ציורים שבהם סוס שפניו ספוגי עצב דיבר עם אישה שטיפלה בקונסטרוקציות ברזל. מאיירינו צייר את התמונות האלה אחרי שפֶליסה בוּרשטין, פסלת ילידת בוגוטה שהתפרסמה בזכות עבודותיה בברזל, הואשמה בפעילות חתרנית, נכלאה באורוות של הצבא, שם דחפו לה ידיים והשפילו אותה, ובשלב מאוחר יותר היא גם נאלצה לצאת לגלות. מגדלנה ומאיירינו הניחו את האוריגינלים על הספה הארוכה שבסלון והתבוננו בהם זמן ממושך, כאילו ייחלו להיעלמותם מעֲברם הקרוב. באותו לילה הם היו מבוהלים כל כך שהניחו מזרן על רצפת חדרם כדי שבאטריס הקטנה, אז בת שש בדיוק, תישן עליו. והמשפחה ישנה כך, דחוסה באותו מרחב קטן מדי, הם נשמו את האוויר הדחוס במשך הלילה כשדלת הדיקט מוברחת היטב. אחר כך באו ימים של פרנויה, של מבטים שנשלחו לאחור ברחובות במרכז העיר, של חזרה הביתה לפני רדת הלילה, אבל בחלוף הזמן, כשהאיום הלך ונשכח, צפה ועלתה בזיכרונם התגובה של רודריגו ולנסיה. הוא פרץ בצחוק בצד השני של קו הטלפון כשמגדלנה התקשרה למערכת העיתון יום לאחר קבלת המכתב כדי לספר לו מה שקרה. מאיירינו ראה את מגדלנה מרצינה כשהשפופרת דבוקה לאוזנה ואחר כך שמע אותה מעבירה בנאמנות את המסר:
״רודריגו שולח לך ברכה. הוא אומר שהגעת למקום שאתה ראוי לו. שבארץ הזאת אדם נעשה חשוב רק כשאדם אחר רוצה לפגוע בו.״
בצד שמאל של הבמה, מאחורי הקלעים ונסתר מעיני הקהל, מאיירינו חיכה. מארגני הטקס ביקשו ממנו שלא יזוז משם עד שיקראו לו לבמה. הוא ציית והעביר את הזמן בהתבוננות בקטיפה של המסכים ובדוגמה שיצרו פסי העץ של רצפת הבמה, אבל הוא גם עקב אחרי פעילות האנשים שהלכו בלי להיתקל בקורות, בכבלים המיועדים לשימוש לא ידוע, באבזרים הנטושים כמו שרידים של קרבות עתיקים. תיאטרון קולון היה שרוי באפלולית למחצה. הקהל, אותו קהל שבא לראות אותו, נעץ את מבטו במעמקי הבמה, בתמונות המנותקות שהוקרנו על מסך לבן בליווי קול של קריין מקצועי שסיפר את הביוגרפיה שלו על רקע של מוזיקה קיטשית למדי. מאיירינו ניסה להציץ בלי להיראות. הזווית הבלתי אפשרית לא מנעה ממנו לזהות את עצמו מצייר בתמונה שצולמה בחצר של בית הוריו, בתצלומים אחרים הוא משוחח עם הנשיא בֶּטַנקוּר, מקבל את פניהם של צלמים שבאו לצלם סרט תעודה בביתו שבהר, עומד ליד ציור ישן ביום הפתיחה של התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלו בתחילת שנות התשעים. זו הייתה קריקטורה של גורבצ׳וב, מאיירינו זכר אותה כאילו צייר אותה רק אתמול: ראשו הקירח של האיש ועליו במקום כתם הלידה המפורסם, המפות של ניקרגואה ואיראן. מאחורי גורבצ׳וב נראה רונלד רייגן, מודאג ושקוע בהרהורים וכאילו שומר עליו. בטקסט היה כתוב: ״הרוסים האלה ייתנו לנו קונטרס באיראן?״ על הציור עצמו עבד קצת יותר משעה, אבל משחק המילים הצפוי שבטקסט לא השביע את רצונו אף פעם, והינה מאיירינו חזר וחווה מחדש את אותה אי־שביעות רצון והוא שב לחבר בראשו טיוטות חדשות, שילובים אחרים של אותן מילים, משחק מילים פחות צפוי. הוא היה שקוע בעניין זה כששמע שקוראים בשמו. הוא יצא אל הבמה, ומייד הוכה בהתקפה של אורות, שמע את פרץ מחיאות הכפיים כמכת רוח והאזין להמולה שהזכירה גשם כבד.
מאיירינו הרים יד לשלום, פיו זז באופן לא מורגש. הוא ראה את מושבו הריק כמתוך ערפל, הוא ראה פנים שמברכים אותו לשלום, ידיים שהושטו בחפץ לב כדי ללחוץ את ידו ואחר כך שבות למחוא כפיים, ידיים זריזות כמו תנועת המברשת בידו של מצחצח נעליים. מתוך הרגל ישן (מניין קיבל אותו, מתי הוא נולד?), מאיירינו הוציא מכיס חולצתו שני עטי ציפורן ואת העיפרון המכני ששימש אותו לרישום והניח אותם על השולחן, שלושה קווים מקבילים מושלמים. האולם היה מלא. בהבזק נזכר בביקוריו הקודמים במקום, ובראשו התערבבו קונצרט של ״לה לותייה״ והצגת סרסואֶלָה שאהב מאוד אף שלוּאיסָה פֶרננדָה, לא פחות ולא יותר, זייפה בשיר הראשון. הוא חיפש במבטו את התא שבו ישב אז, ארבעה תאים מימין לתא הנשיאותי, ומצא שיושבת שם קבוצה של שישה צעירים שקמו להריע לו. רק כשיתר הקהל התיישב לאט־לאט וצייר גלים עדינים על ים המושבים שבאולם, תפס שכל הקהל עמד על רגליו רגע אחד קודם לכן, שכולם נעמדו כדי לקבל את פניו. בשורה הראשונה ישב רודריגו ולנסיה, ידיו הצמודות מונחות על בטנו, מרפקיו פולשים אל המושבים הסמוכים – ולנסיה תמיד העביר את התחושה שהכיסאות קטנים עליו. קול אחד עלה מתוך הרמקולים. מאיירינו חיפש במבטו מניין בא הקול. תחילה חיפש על השולחן, אחר כך על דוכן נואמים עשוי עץ זול מעוטר בסמל של קולומביה. מאחורי דוכן הנואמים עמדה השרה שפתחה בנאומה. מאיירינו ראה אותה בחדשות וקרא את הצהרותיה: כוונותיה היו ראויות לשבח לא פחות מממדי בורותה.
״אם ישאלו אותי איך נראה הנשיא לשעבר פסטראנה,״ אמרה, ״וגם אם ישאלו אותי איך נראו פרנקו או ערפאת, הדמות שנוצרת בראשי איננה של תצלום אלא ציור של המאסטרו מאיירינו. התמונה שיש לי בראש של אנשים רבים היא הדמות שהוא צייר, לא מה שראיתי. ייתכן, לא, בעצם אין לי ספק שזה מה שקורה לרבים מהנוכחים כאן.״ מאיירינו האזין לה, מבטו היה נעוץ בשולחן, הוא הרגיש את המבט שנעצו בו האחרים כמו יד שמונחת עליו. מאיירינו שיחק בטבעת לא קיימת: הטבעת שפעם ענד בקמיצתו השמאלית, הוא עדיין הרגיש בנוכחותה כמו שכרותי איברים ממשיכים להרגיש את האיבר הכרות. ״במידה מסוימת,״ המשיכה השרה, ״להופיע בקריקטורה של מאיירינו הוא אישור שיש לך חיים פוליטיים. פוליטיקאי שנעלם מציוריו מפסיק להתקיים. הוא עובר לעולם שכולו טוב. הכרתי רבים שבאמת אמרו לי שהחיים אחרי מאיירינו הם טובים בהרבה.״ החידוד זכה לצחקוק קל. מתברר שלאישה הקטנה הזאת יש חוש הומור, חשב מאיירינו וזקף את פניו. ובאותו רגע, בדיוק כמו שתשומת הלב שלנו מתעוררת כששמנו צץ פתאום בעמוד כלשהו, מאיירינו מצא את פניה המאירים של מגדלנה בתוך ההמון המחייך. גם היא חייכה, אבל חיוכה היה נוגה, החיוך של הדברים האבודים. מעניין מה מתרחש בחייה, עברו שנים רבות מאז קיימו שיחה רצינית. הם החליטו בחגיגיות כמו בעת חתימה על הסכם בין־לאומי, ששיחה גלויה על חייהם הפרטיים רק תסבך הכול, שכמו כל בקטריה היא תאיץ את הריקבון של זיכרונותיהם הטובים ותמרר את חייה של באטריס, שגיל ההתבגרות שלה היה מסכת ייסורים מדוקדקת ובה היא הייתה אשמה בכל אחד מהאסונות המשפחתיים, ומשבגרה היו חייה בריחה עיקשת ומתמדת קדימה. בעיני מאיירינו, הבחירות שהיו חיוניות לבתו – בעל בן למשפחה קתולית מהפרובינציה, הקריירה שלה ב״רופאים ללא גבולות״ – לא היו אלא דרך מתוחכמת להימלט מהמשפחה, משֵם המשפחה שתמיד עורר תגובות מביכות, אבל גם מהחוויה הכואבת לגדול כבתו של זוג מפורק או כושל. הפגם היחיד בלילה הזה היה היעדרותה של בֶּאטריס. בדיוק באותו שבוע נאלצה לנסוע בפתאומיות ללָה פּאס, ובתוך ימים אחדים היא אמורה לצאת למסע אחר, ממושך ומתוכנן יותר, לעיירה באפגניסטאן שאת שמה אי אפשר בכלל לבטא, ובין שני המסעות היא תקפוץ לראות אותו או תתקשר כדי לאכול צוהריים יחד, ומאיירינו ידע שאחרי הביקור או ארוחת הצוהריים, עתיד להשתרע לפניו שיממון של חודשים על גבי חודשים שבהם לא יראה אותה. השרה דיברה פתאום על כדים יווניים ועל קווים יסודיים, היא ביטאה מילים כמו ״סימבול״, ״אלגוריה״ ו״מאפיין״, ובינתיים מאיירינו נזכר בסמינר על עיתונות דעה – שֵם יומרני ונושאי דברים נמלצים – שבו נשאל מה היה משנה בחייו, והוא רק הצליח לחשוב על יחסיו עם באטריס.
״עם הזמן, אחרי אותן ארבעים שנים שהיום הן הסיבה למסיבה,״ אמרה בינתיים השרה, ״ציוריו של המאסטרו מאיירינו הלכו ונעשו עצובים יותר. דמויותיו התקשו. מבטו נעשה סלחני פחות וביקורתי יותר. וככלל, הקריקטורות שלו נעשו חיוניות לנו. אני לא מדמיינת את החיים בלי הקריקטורה היומית של חבייר מאיירינו, ואני גם לא מדמיינת ארץ שיכולה להרשות לעצמה חיים בלעדיו.״ מאיירינו נאלץ להודות שהמשפט הזה הצליח לה, מעניין מי כותב לה את הנאומים. ״ולכן היום אנחנו עורכים לו את טקס ההוקרה הזה, הכרה מזערית לאומן שהיה למצפון הביקורתי של המדינה. היום אנו מעניקים לך את העיטור הזה, העיטור העליון שמעניקה המדינה שלנו, אבל אנחנו גם מעניקים לך עוד משהו, מאסטרו, הפתעה קטנה שהכנו לכבודך.״ מאחורי השולחן, בירכתי הבמה, שוב הופיע המסך הלבן של ההתחלה ועליו הבהיקה תמונה: הקריקטורה שבה מאיירינו צייר את עצמו לפני ארבעים שנה, אותו דיוקן עצמי אירוני ששימש אותו להתגונן מהצנזורה ולהתחיל את הקריירה שלו באל אינדפנדיינטה. אבל שם, על המסך, התמונה הופיעה בתוך מסגרת משוננת, ועל פניו המזוקנים של מאיירינו, בגובה משקפיו, הופיע תג מחיר. זה היה בול. ״מאסטרו מאיירינו,״ אמרה השרה, ״קבל בבקשה, את העותק הראשון של בול הדואר החדש, כדי שמעכשיו והלאה המכתבים שיישלחו בערינו ישמשו גם הם הוקרה לחייך וליצירתך.״ היא התרחקה מהמיקרופון ומהדוכן וניגשה אליו. מאיירינו ראה את השיער הארוך שקיפץ על כתפיה, את החזה שהתרומם בנשימותיה העצבניות, את היד שהשמיעה צלצול של צמידים עדינים כשהושיטה לו את התמונה השחורה. בשל ההרגל המקצועי שקנה לו לפני שנים רבות, מאיירינו זיהה את מסגרת העץ, את הזכוכית האטומה ואת משטח הקלקר. במרכזו של מרחב שחור ענק, עמוק כמו שמֵי הלילה, ניצב הבול. התמונה החליפה ידיים, ורעם מחיאות הכפיים התגלגל בפעם השנייה. מאיירינו חש דגדוג קל בעורפו והתכווצות בבטנו. כשהתקרב לדוכן המעוטר בסמל קולומביה, שצדדיו הבולטים נראו כאוזני עטלף, נוכח לדעת שהוא מתרגש.
״ארבעים שנה,״ אמר וגחן אל המיקרופון שנראה כמו עין הזבוב. ״ארבעים שנה ויותר מעשרת אלפים קריקטורות. והרשו לי לגלות משהו: אני עדיין לא מבין כלום. ואולי הדברים בעצם לא השתנו כל כך. עכשיו כשאני חושב על זה, יש לפחות שני דברים שלא השתנו בארבעים השנים האלה. האחד: מה שמטריד אותנו, והשני: מה שמצחיק אותנו. זה לא השתנה, זה בדיוק כמו לפני ארבעים שנה, ואני חושש מאוד שכך יימשך עוד ארבעים שנה. הקריקטורות הטובות מקיימות קשר מיוחד עם הזמן, עם הזמן שלנו. הקריקטורות הטובות מחפשות ומוצאות את הדבר הקבוע באדם, את הדבר שלא משתנה לעולם, הדבר שנשאר ומאפשר לנו לזהות גם את מי שלא ראינו אלף שנה. גם אם יעברו עוד אלף שנה, לטוני בלייר עדיין יהיו אוזניים גדולות, והנשיא טוּרבּיי יוסיף ללבוש עניבות פרפר. אלה תווים שקריקטוריסט אסיר תודה על קיומם. כשמופיע פוליטיקאי חדש ויש לו אחד מהתווים האלה, הקריקטוריסט מייד חושב: בבקשה, שיעשה משהו, שיעשה משהו כדי שאוכל להשתמש בזה, שהתו הזה לא יֵרד לטמיון בזיכרון של העולם. הקריקטוריסט חושב: בבקשה, שלא יהיה ישר, שלא יהיה זהיר, שלא יהיה פוליטיקאי טוב, כי אז לא אוכל להשתמש בו בתדירות גבוהה כל כך.״ נשמעו צחקוקים, צחוקים דקיקים כמו הרחש המקדים מהומה. ״כמובן, יש פוליטיקאים שאין להם תווים, פניהם עלומים. הם הקשים יותר לציור, מפני שאז צריך להמציא אותם, ובעצם הקריקטוריסט עושה להם טובה. אין להם אישיות, ואני מעניק להם אישיות. הם צריכים להודות לי. אני לא יודע למה, אבל כמעט אף פעם הם לא אסירי תודה.״ צחוק פתאומי בעבע בתיאטרון. מאיירינו חיכה שהאולם יחזור לדממה המכובדת. ״כמעט אף פעם הם לא אסירי תודה. לא. אבל הקריקטוריסט צריך לסלק מראשו את המחשבה שהדבר הזה חשוב. הקריקטוריסטים הגדולים אינם מצפים לתשואות מאף אחד, והם גם אינם מציירים כדי לקבל תשואות. הם מציירים כדי להפריע, כדי להטריד, כדי שיגדפו אותם. אותי גידפו, עליי איימו, הכריזו עליי פרסונה נון גראטה, אסרו עליי את הכניסה למסעדות, נידו אותי. והדבר היחיד שעשיתי תמיד, תשובתי היחידה לתלונות ולתקיפות היא זאת: הקריקטורות יכולות להגזים את המציאות, אבל הן לא ממציאות אותה. הן יכולות לעוות, אבל הן לא משקרות אף פעם.״ מאיירינו עשה פאוזה תיאטרלית, חיכה למחיאות כפיים, ומחיאות הכפיים הגיעו. הוא הרים את פניו, הסתכל אל היציע הגבוה ונזכר שישב שם בעבר, בהיותו בן שמונה־עשרה, בפעם הראשונה שהביא חברה שלו לתיאטרון קולון (״נשף המסכות״ הוצג אז) ואחר כך הוריד את מבטו אל האולם. הוא חיפש את מגדלנה, הוא רצה לראות בפניה את ההערצה שראה בהם בעבר, את ההערצה חסרת הגבולות שבזמנים אחרים היה המזון שלו והמטרה שלו, אבל מבטו המשיך לתעות בחלל כמו עש.
״מאיירינו, אל תמות לנו לעולם!״ צעק קול של אישה מאיזה מקום בשורות הראשונות, אולי משמאלו, ומאיירינו ניעור. הקול שצעק היה קול מבוגר, אולי שחוק מסיגריות, אולי מחיים שלמים של צעקות בתיאטרונים, ונימת הציווי התקבלה ברעמי צחוק של הקהל. ״לעולם!״ צעק מישהו מאחור. מאיירינו חשש לרגע שטקס ההוקרה כולו ייהפך בן רגע לעצרת פוליטית. ״מורי, ריקַרדוֹ רֶנדוֹן,״ הזדרז לומר, ״השווה פעם את הקריקטורה לעוקץ, עוקץ טבול בדבש. אני שומר על המשפט הזה בחדר העבודה שלי בערך כמו שיורד ים שומר על מצפן. ׳עוקץ טבול בדבש׳. זהות הקריקטוריסט תלויה במידה שבה מערבבים את שני הרכיבים, אבל שני הרכיבים האלה צריכים להימצא בקריקטורה תמיד. אין קריקטורה בלי עוקץ, ואין קריקטורה בלי דבש. אין קריקטורה בלי חתרנות, מפני שכל דימוי בלתי נשכח של פוליטיקאי הוא מטבעו חתרני. הדימוי מקעקע את האיזון של האדם חמור הסבר וחושף את המתחזה. אבל הקריקטורה לא קיימת אם בפני הקורא לא מצטייר חיוך, אפילו אם החיוך הוא מר…״ מאיירינו בדיוק אמר את המשפט הזה כשמבטו התועה פגש בעיניה של מגדלנה, בגבותיה הדקות שהיו מתקמרות כך, כמו שהתקמרו עכשיו, רק כשמגדלנה הייתה קשובה באמת. היא הייתה מהנשים שאינן מסוגלות להעמיד פנים שמשהו מעניין אותן, גם לא מתוך גינוני חן. הוא נתקף דחיפות פתאומית, תשוקה עצומה לרדת ולהיות איתה, לשמוע את הקול שלא מן העולם הזה, לשוחח בלחישות עם העבר. מאיירינו כיווץ את גבותיו (עוד פעם השחקן, חשב, עוד פעם הוא מגלם תפקיד) וקירב את פיו אל עין הזבוב של המיקרופון. ״אני רוצה להיפרד,״ אמר, ״באזכור של אמת שלעיתים קרובות אנחנו שוכחים: החיים הם הקריקטוריסט הטוב ביותר. החיים מעצבים את הקריקטורה שלנו. מחובתכם, מחובת כולנו, לעצב לנו את הקריקטורה הטובה ביותר האפשרית, להסוות את מה שאינו מוצא חן בעינינו ולהבליט את מה שאנחנו אוהבים יותר. יודעי דבר מבינים שאינני מדבר רק על תווי פנים, אלא על העקבות המסתוריים שהחיים מותירים על פנינו, על הנוף המוסרי, וכן, אין דרך אחרת לכנות זאת, הנוף המוסרי שהולך ומצטייר על פרצופנו ככל שחולפים החיים ואנחנו טועים וצודקים, ככל שאנחנו פוגעים בזולת או מתאמצים שלא לפגוע בו, ככל שאנחנו משקרים ומרמים או מתעקשים, לעיתים במחיר של הקרבת קורבן גדול, להתמיד באותה מטלה קשה שהיא אמירת האמת. תודה רבה.״
העיתונים של יום המוחרת פרסמו רשימות ובהן שלל מחמאות נדושות. שיא השיאים בתיאטרון קולון, כתב אֶל טיימפּוֹ במדור התרבות. אֶל אֶספֶּקטַדוֹר העדיף לפרסם את העניין בעמוד השער: חבייר מאיירינו נכנס להיסטוריה, נכתב שם. המילים צפו על גבי תמונה בשחור ולבן, מגורענת ובעלת ניגודיות גבוהה, שצולמה מזווית נמוכה בידי תלמיד שקדן של אוֹרסוֹן וֶלֶס. זה מה שאמר מאיירינו: ״תלמיד שקדן של אורסון ולס״. מגדלנה, פניה הגיחו מהשינה ללא בהילות, שריריה העדינים זזו ומצאו את מקומם במצח ובלחיים ובעווית הפה, והתמלאו הבעה כמו שמסכת גבס מתמלאת צורה כשהיא מתייבשת. היא הסתכלה על התצלום של מאיירינו מדבר מאחורי הדוכן, זרועותיו פתוחות, והביעה את דעתה שאם הצלם חשב על ״האזרח קיין״, האובייקט חשב על ״טיטניק״. מאיירינו שנשען על סבך כריות רק הצליח לשאול את עצמו מה קרה שהגיעו בסופו של דבר הנה, לביתו שבהר. מה קרה שהם מתעוררים יחד עירומים באותה מיטה, דבר שלא עשו מאז ימי חייהם האחרים. שניהם שמרו על שתיקה זהירה, לא על שתיקת ההרגל והיומיום, אלא על שתיקה מתוחה, שתיקה ששומרים עליה כדי שלא להרוס בטיפשות, בשאלה שלא במקומה, בהערה צינית, את האיזון העדין של פגישות מחודשות. האם הייתה זו פגישה מחודשת? המילה הכבידה על לשונו, כמו טעם שנתקע שם מהארוחה האחרונה: לא, אסור לדבר על מה שקרה, אסור לעשות את הטעות הזו של מתחילים. הם דיברו על דברים אחרים. הם דיברו על עבודתה בתחנת השידור של האוניברסיטה, של תוכנית המוזיקה שערכה והגישה זה שנים אחדות, שהייתה נעימה כל כך מפני שלא נדרשה אף פעם להתעסק עם אנשים חיים, עם גחמותיהם ויומרותיהם. מגדלנה הייתה מקליטה את תוכניתה באולפן קטן שצבע קירותיו חום צהבהב, ובאותה בדידות בדויה (מפני שמעבר לזכוכית ישב הטכנאי ומאחורי הטכנאי, רעש העולם), קראה את הטקסטים שכתבה בעצמה, לא אחת בעזרת אנשים בקיאים יותר. סיפורי השירים, בזה עסקה תוכניתה של מגדלנה. היא סיפרה לאנשים מיהם ג׳וד ומישֶל, איזה שבר עמוק עומד מאחורי ״הנשר השחור״, לאילו נישואים כושלים התייחס ״גרייסלנד״. כל זה סיפרה עכשיו כשפיה מוסתר מתחת לשמיכה הלבנה, כשהיא מתגוננת מפני צינת הבוקר. קר היה בבית שעל ההר. מבחינה מדעית היה לא מדויק לומר שהם נמצאים בשממת הפַּארַמוֹ, אבל הם היו קרובים. מי שטייל שם ראה עד מהרה את היעלמותם של העצים הגבוהים, ומפעם לפעם היה אפשר להיתקל בשיחים של שושנת האנדים. מאיירינו גם אהב את הרעיון שהוא גר בגובה כזה, והשתמש בעובדה זו כדי להרשים את התמימים: ״ביתי אשר בשממה״, אם כי זו הייתה הגזמה. הוא הרים את השמיכה כדי להציץ בגופה של מגדלנה, והיא הכתה בידו ובכך העיפה נוצה זעירה באוויר.
״תפסיק לבלבל בביצים,״ אמרה, ״אני צריכה ללכת.״
הכול היה מוזר. קודם כול היה מוזר שמגדלנה מכירה במוזרות של הכול, שהיא מבינה את הסיטואציה באותו אופן, ואולי רק נראה שהיא מבינה את זה כך, וגם משקל גופה על המיטה הזאת היה מוזר, שונה כל כך ממשקלם של גופים אחרים, וכל כך שלה, ומוזרה הייתה הקִרבה, הקרבה החצופה שהרגישו למרות השנים הרבות שלא היו יחד, ומוזרה במיוחד הייתה היכולת של מאיירינו לצפות ולהקדים את התנועות של מגדלנה. ״היום מצפה לי יום איום ונורא,״ אמרה, ״אבל בוא ניפגש מחר, רוצה? אני מזמינה אותך לצוהריים במרכז העיר, שלא תאבד את ההרגל.״ ״במרכז, לא,״ אמר מאיירינו. ״לנו, יושבי ההר, דומעות העיניים שם.״ ״איזה חלשלוש,״ אמרה מגדלנה. ״קצת זיהום אוויר לא מזיק לאף אחד.״ ואחר כך: ״תבוא לקחת אותי מהרדיו?״ ואחר כך: ״בוא נגיד, באחת.״ מאיירינו אמר בסדר, שהם יאכלו צוהריים למוחרת במרכז העיר, שהוא יבוא לאסוף אותה באחת מהרדיו, שקצת זיהום אוויר לא מזיק לאף אחד, ובד בבד בינו לבין עצמו ניבא: עכשיו היא תשכב על הצד, היא תפנה לו את הגב בלי להסתכל על שום דבר, ועכשיו היא תקום מהמיטה בתנועה מיומנת אחת, היא תחליק החוצה בלי להתיישב אפילו בצד המיטה ובלי להתמתח, ועכשיו היא תלך אל השירותים בלי להביט לאחור, כשהיא מאפשרת שיסתכלו עליה, מתוך ביטחון שמאיירינו יסתכל עליה כמו שהסתכל עליה עכשיו וישווה את גופה לגוף שהכיר לפני שנים ויראה את סימני המתיחה במותניים ואת הגומות בפלחי העכוז ויתמלא קנאה בהם, כי סימני המתיחה והגומות לא היו סימני מתיחה וגומות, אלא שליחים שמסרו מידע על כל מה שהתרחש בהיעדרותו, כל מה שמאיירינו הפסיד. בלילה הקודם הוא כמו עשה אהבה עם זיכרון, עם הזיכרון של האישה ולא עם האישה הנוכחת, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים להרגיש את צורת האבן בקשת הרגל אחרי שדרכנו עליה יחפים. וזאת הייתה מגדלנה בשבילו, אבן תחת קשת רגלו. הוא ראה אותה מסתגרת בשירותים וידע (ידיעה לא נוחה ועם זאת מספקת מאוד) שהיא לא תצא משם רבע שעה לפחות. וכשעמד שם, מול החלון הענקי שדרכו חדרו היערות הלחים, מוקף בעיתונים שבישרו על ניצחונו השלם וחיכה שאשתו שנמצאה לו מחדש תשוב להיות איתו, מאיירינו הרגיש שלווה נדירה. הוא שאל את עצמו אם זה מה שמרגישים בני אדם מאושרים, וכעבור שעות אחדות הדבר התחוור לו, לאחר שמגדלנה נפרדה ממנו בנשיקה בפה, והוא נשאר לעבוד על הקריקטורה הבאה. ואז הכלבים נבחו, ופעמון הכניסה זמזם, ומאיירינו ראה לפניו את העיתונאית הצעירה שפגש ערב קודם, זו שביקשה ממנו ריאיון לבלוג לא מוכר, וכשהכניס אותה לסלון והציע לה משהו לשתות הופתע להיווכח שאין לו שמץ של כוונה לפתות אותה.
שמה היה סַמַנתָה לֶאַל. אמש, בזמן מסיבת הקוקטייל שהתקיימה בבר של תיאטרון קולון ובה שתו לחיי מאיירינו ולכבוד עיטורו, היא התקרבה אליו, אחת מני עשרות בני אדם, כדי שיחתום לה על ספרו האחרון. הספר עדיין היה מכוסה בפלסטיק המעצבן שעוטפים בו את הספרים בקולומביה, שדומה כי מטרתו לייאש את הקורא ולהשפיל את הסופר המנסה לפתוח אותו כדי לכתוב הקדשה, בדיוק כפי שעשה מאיירינו כעת. מאיירינו, שאצבעותיו היו לחות מאגלי הטל של כוס הוויסקי, נכשל כישלון חרוץ במטלה, ובעלת העניין לקחה ממנו את הספר בשתי ידיה, הביאה אותו אל פיה ונשכה פינה אחת של הפלסטיק. מאיירינו שם לב לאצבעותיה הארוכות ונטולות הטבעות ואחר כך לשפתיה הפעורות למחצה ואחר כך לשיניים שנשכו ואחר כך לפיה השלם, שהסתבך בחתיכה שנתלשה וניסה לירוק אותה בנימוס בתנועות מצחיקות של לשון ורודה מאוד (מאיירינו חשב: לשון של ילדה). זה נבע מן הסתם מההתרגשות של הרגע, אבל הכול נראה לו חושני כל כך, מוחשי כל כך, ששם לב במיוחד לשמה של הצעירה כשכתב. ״לסמנתה לֶאַל,״ אמר והקפיד לבטא את הלמ״דים בזהירות, כאילו ביקש להשהות אותן בפיו, כאילו התכוונו לברוח. ״מה את רוצה שאכתוב?״ ״לא יודעת,״ אמרה, ״תכתוב מה שתרצה.״ והוא כתב: ״לסמנתה לֶאַל: מה שתרצה״. שום דבר ממה שעתיד היה לקרות עם מגדלנה עדיין לא החל – היא בירכה אותו בחיבה, אבל אחר כך התיישבה על כיסא מרופד קטיפה אדומה וגעתה בצחוק בחברת סופר יליד אזור החוף – ומאיירינו הרגיש חופשי לפנטז על אישה מושכת בת שלושים וכמה ולפעול על פי אותן פנטזיות. היא קראה את ההקדשה, ובמקום להודות ולהיפרד, היא כיווצה את שפתיה בצורה שהזכירה למאיירינו תות שזה עתה נשטף. ״טוב, אז מה שאני רוצה,״ הפתיעה אותו סמנתה לֶאַל, ״זה ריאיון.״ היא מלמלה שם של אמצעי תקשורת, מילה אנגלית מכוערת מלאה עיצורים. הוא אמר שהוא לא יודע שום דבר על בלוגים, שהוא לא אוהב אותם ולא קורא אותם, ושבעצם הם מעוררים בו חשדנות. אם למרות כל זה היא עדיין מעוניינת, הוא יחכה לה למוחרת בביתו בשלוש אחר הצוהריים בדיוק, כדי שתעשה מה שהיא תצליח לעשות בארבעים וחמש דקות ואחר כך תשחרר אותו כדי שיחזור לעבודתו.
ועכשיו היא כאן, אותה סמנתה לֶאַל, בגרביוני צמר ירוקים, בחצאית אפורה שלא הגיעה לה עד הברכיים וחולצה לבנה וחלקה כמו תמונה של מַלֶביץ׳. העיטור היחיד בחולצה היה השינוי בנפח במקום שבו התחילה החזייה. העיניים שנראו כהות אמש באור העמום של הבר, היו עכשיו ירוקות, והן נפקחו בנדיבות כדי לחקור את הקירות באותה תערובת של התפעלות ואכזבה שבה אנחנו מתבוננים במקומות של מי שאנחנו מעריצים. היה משהו חסר סבלנות בישיבתה ובשיכול רגליה, איזה אי־שקט, איזה חשמל לא נוח, וכאשר התחילה לשאול שאלות לא קשורות (ממתי הוא גר בבית הזה? למה החליט לעזוב את בוגוטה?), מאיירינו חשב בדיוק מה שחשב קודם לכן, שהריאיון הוא תירוץ. עם הזמן למד להכיר את הכוונות הנסתרות של מי שפנו אליו. הריאיון, ההקדשה, השיחה הקצרה, היו רק אסטרטגיה הולמת למטרות שונות מאוד: המלצה להתקבל למקום עבודה, בקשה שיעשה טובה ויניח לאיזה פוליטיקאי, מין. הוא השתעשע (אבל שעשוע מעורב בדאגה) והתערב בינו לבינו על סמנתה לֶאַל ואיך יסתיים הביקור הזה, על דרגות העירום והבושה שלה. הצעירה הציגה שאלות, חוסר הסדר, היעדר השיטה, לא היו הדבר היחיד בה שנראה לו שקרי. בשקט שבביתו על ההר, המבטא של סמנתה לֶאַל גילה למאיירינו מנגינות לא צפויות שלא הצליח לשים לב אליהן ערב קודם לכן. היא הסתכלה על הקירות, והוא הסתכל עליה מסתכלת, הוא ראה את ביתו דרך אותן עיניים תמהות, ובזמן שהיא גילתה את הקרפדות הלבושות של דֶבורה אראנגו, את הציור האדום של סנטיאגו קארדנַס או תמונת נוף של גוֹנסַלוֹ אַריסָה – תערובת של נוף בויאקה ונוף יפני – גם הוא גילה אותם. הוא הסתכל עליה וחיפש בפניה התרגשות או הפתעה, אבל לא מצא בהם שום דבר כזה. סמנתה לֶאַל עברה על הציורים כאילו ראתה משהו חסר, כאילו היה נעדר ביניהם הציור שעניין אותה באמת. ״זה קרה ב־1982,״ אמר מאיירינו. ״נמאס לי מבוגוטה, פשוט נמאס לי מהרבה דברים. קניתי את הבית הזה ושני כלבים, שני כלבי רועים גרמניים, זכר ונקבה שהמליטה את אלה שנמצאים כאן עכשיו. אלה עם הכתם על המצח, כולם זהים. ברור שלא כולם נמצאים, השארתי אצלי שניים ואת האחרים מכרתי, הם אוכלים כמו עשרים. הכלבים שלי גדולים כמו סוסים, אני לא יודע אם ראית אותם.״ סמנתה לֶאַל אמרה שכן, שראתה אותם והאמת שקצת פחדה מהם. ״לא, אין מה לפחד,״ אמר מאיירינו. ״אל תכתבי את זה בריאיון שלך, אבל הכלבים שלי הם הכי פחדנים שיש, הם לא מסוגלים לשמור על כלום.״ וסמנתה: ״לא אכתוב את זה. אני מבטיחה. 1982 אמרת?״ ומאיירינו: ״כן, בדיוק. 1982, מתישהו באמצע השנה. קר פה, אבל אני אוהב את הקור. אזור הפארמו מתחיל קרוב לכאן, את יודעת? עולים קצת בהר, ושם הוא מתחיל.״
סמנתה הוציאה שלושה דברים מתיקה שבצבע טורקיז: מצית מאלומיניום עמום, פנקס כיס ועט בצבע כמו של התיק. היא הניחה את המצית על השולחן, ומאיירינו הבין שזה לא מצית, אלא מכשיר הקלטה דיגיטלי זעיר. הוא העיר משהו על העניין הזה – ״בתקופתי מילאו פנקסים,״ ואולי: ״העיתונאים כבר לא סומכים על הזיכרון שלהם,״ – וסמנתה שאלה אותו איך הוא מסתדר עם הטכנולוגיה, ואם הוא נוהג להיעזר בעזרים דיגיטליים. ״אף פעם לא,״ אמר מאיירינו. ״אני לא אוהב אותם. אני אפילו לא מתקן בצורה דיגיטלית, שזה משהו שהרבה עושים. אני לא. אני מצייר ביד, ומה שיוצא, יוצא. העזרים הדיגיטליים הופכים את הכול למשעמם, צפוי, חדגוני. גבירתי, במקצוע הזה אפשר להשתעמם, ואדם צריך להמציא לעצמו תכסיסים כדי שזה לא יקרה. למשל, לפעמים אני מאתגר את עצמי: לצייר קריקטורה שלמה בלי להרים את היד מהנייר, או לצייר ברקע, מאחורי המוטיב המרכזי, רפרודוקציה ממוזערת של יצירת מופת. האנשים לא שואלים את עצמם למה מאחורי צ׳אבס תלוי ציור של רמברנדט או של רפאל… אז לא, שום טכנולוגיות. זה לא בשבילי.״
״וכדי לשלוח אותן?״
״מה כדי לשלוח אותן?״
״אתה לא משתמש במחשב?״
״אין לי מחשב. אני לא משתמש באינטרנט, אין לי דואר אלקטרוני. מה, לא ידעת? אני ידוע בזה, ידוע עד כדי גיחוך, אם את רוצה לשמוע את דעתי. אני לא מבין למה זה מוזר. אני מנוי על שישה או שבעה כתבי עת בשלוש שפות: המון נייר שאני אף פעם לא גומר לקרוא עד הסוף. זה והטלוויזיה מספיקים לי כדי להיות מעודכן. יש לי כבלים, זה כן, יש לי יותר ערוצי חדשות ממה שאני צריך, ואני אפילו מסוגל לעצור את התמונה כדי לראות יותר טוב את הפרצוף של מישהו.״
״אז איך אתה שולח אותן? איך אתה שולח את הקריקטורות?״
״בהתחלה הייתי מביא אותן בעצמי, כמובן. אחר כך התחלתי להשתמש בפקס, השתמשתי בזה במשך שנים. עכשיו אני משתמש בפקס כדי לתקשר עם אנשים. המכשיר הזה הוא הדואר הפרטי שלי. אם את רוצה לכתוב אליי, תכתבי לי בפקס ואני אענה לך בפקס. פשוט מאוד. אבל פעם הייתי משתמש בו כדי לשלוח את הקריקטורות. זה לא עבד כמו שצריך. את יודעת, הקו היה יוצא שבור, לא ישר. החברים היו מתקשרים בדאגה. ׳אתה חולה? קורה לך משהו? הקו שלך נראה שבור׳. ואז התחילו לבוא לקחת אותן.״
״מי?״
״העיתון שולח שליח. תמיד יש לעיתון שליח שעובר בעיר, שמביא ניירות ואוסף אותם, ומכנים אותו ה׳צ׳יבָה׳. כשהוא בא לקחת את הציור שלי, קוראים לו ׳הצ׳יבה של מאיירינו׳.״
״אבל אתה גר רחוק,״ אמרה סמנתה. ״צריך לחצות את כל העיר. והם מגיעים עד פה?״
״הם אדיבים מאוד,״ אמר מאיירינו.
״מפנקים אותך מאוד,״ אמרה סמנתה.
״אני מניח שכן,״ אמר מאיירינו.
״כנראה כי אתה אדם חשוב,״ אמרה סמנתה בחיוך.
״כנראה.״
״ומה מרגישים?״
״מה מרגישים מה?״
״להיות חשוב. להיות המצפון של מדינה.״
״תראי,״ אמר מאיירינו, ״אנחנו חיים בזמנים שאיבדו כיוון. המנהיגים שלנו לא מנהיגים כלום ובוודאי לא מספרים לנו מה קורה. ובנקודה הזאת אני נכנס. אני מספר לאנשים מה קורה. הדבר החשוב בחברה שלנו זה לא מה קורה, אלא מי מספר מה קורה. מה, נרשה שרק הפוליטיקאים יספרו לנו מה קורה? זו תהיה התאבדות, התאבדות לאומית. לא, אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם, לא יכולים לקבל רק את הגרסה שלהם. אנחנו צריכים לחפש גרסה אחרת, גרסה של אנשים אחרים שיש להם אינטרסים אחרים, גרסת ההומניסטים. וזה מה שאני: הומניסט. אני לא מצייר בדיחות. אני לא קומיקסאי. אני צייר סאטירי. ויש בזה גם סיכונים, כמובן. הסיכון שהציור יהפוך למשכך כאבים חברתי. הדברים המצוירים נעשים מובנים יותר, קל יותר לעכל אותם. כואב לנו פחות להתעמת איתם. אני לא רוצה שהציורים שלי יעשו את זה, ברור שלא. אבל אני לא יודע אם אפשר למנוע את זה.״
סמנתה השלימה בצייתנות עם הכתבתו. מאיירינו ראה אותה מעתיקה לפנקס שלה ומרפרפת בעיניה על פני הכתוב, עיניים שהיו גדולות אפילו תחת גג גבותיה המרצינות. ״אפשר לעבור לסטודיו שלך?״ שאלה, ומאיירינו הנהן. הוא הצביע על מסדרון חשוך ובקצהו מדרגות עץ שהבריקו מווקס. הוא נתן לה לעבור לפניו, גם מתוך אבירות, גם מתוך רצון לגלות בחצאיתה את מִתאר גופה כשהתחילה לטפס במדרגות. בזמן האחרון העניק מאיירינו ראיונות רבים, ומשום מה, הפעם היה שונה: הפעם הוא רצה לדבר. הוא הרגיש פטפטני, קומוניקטיבי, פתוח ומוכן להיחשף. אולי בגלל הרושם הטרי שהותיר בו הלילה שבילה עם מגדלנה, ואולי התחושה שהחל מבוקר זה יהיו חייו שונים, אבל פתאום התחיל לספר אנקדוטות, לעשות משהו שלא נהג לעשות אף פעם: הוא דיבר על עצמו. הוא דיבר על היום שבו ראש עיר שינה את דעתו אחרי שמאיירינו כבר השלים את הקריקטורה, והוא פתר את העניין בציור של עוד בלון ובו שתי מילים קצרות: ״ואולי לא״. הוא סיפר על האמרגן שהתקשר אליו כדי לבקש ממנו שיפסיק לצייר אותו כפי שהוא נראה בעבר, שהוא כבר החליף את המשקפיים המגוחכים, תיקן את שיניו הבולטות, אבל שמאיירינו ממשיך לצייר אותו כמו פעם. האם זה לא עוול? ״קרה פעם אחת שלא היה לי שום רעיון,״ אמר מאיירינו. ״נדיר, אבל זה קורה. ציירתי את עצמי, ספל קפה, נייר לבן ובלון ובו מנורת הרעיונות מכובה. שלחתי הודעה לעורך ובה כתבתי: תראה, לא היה לי שום רעיון. אני צריך למסור קריקטורה ולא עולה לי שום רעיון לראש. מצטער. אתה תחליט אם לפרסם אותה או מה. הקריקטורה התפרסמה. למוחרת התחלתי לקבל טלפונים עם ברכות. כולם בירכו אותי. התברר שיום לפני שהתפרסמה הקריקטורה הייתה הפסקת חשמל חמורה מאוד באחת השכונות העניות ביותר של מֶדֶיִין. את הקריקטורה הבינו כביקורת: חוסר המעש של הממשל וכולי וכולי. אף פעם לא טרחתי להעמיד אותם על טעותם.״
הם הגיעו לסטודיו. האור של שעות אחר הצוהריים חדר דרך חלון הפונה אל העיר, אור מרוח בערפל, בעשן מלוכלך, אור שכמו הגיע עייף מהצד השני של הסוואנה. ״מרכז הבריאה,״ אמרה סמנתה לֶאַל. היא עצרה במרכז החדר, בדיוק מתחת לחלון התקרה ששפך עליה את אותו אור שכבר הלך ונעלם. היא סובבה על עקביה, כמו פסל של קריאטידה אבודה ועצובה, כדי לבלוע בעיניה את ארון התיוק עשוי מתכת אפורה ומצלצלת, שעמד על המשמר באחת מפינות החדר, ואחר כך את מדף הכלים, את הכיסא המתכוונן ואת שולחן העבודה – לוח עץ שניצב בזווית של עשרים ושתיים מעלות בדיוק והיה מונח כרמפה כדי שגזירי הידיעות, הטיוטות, הרשימות של הדברים שצריך לעשות והתצלומים של הדמויות הציבוריות של אותה עת, הקורבנות או המוטבים (בעיקר הקורבנות) של הקריקטורות, יעלו לקיר השעם או יֵרדו ממנו כאילו היה מגלשה. ״אתה מוכן להדליק את האור?״ שאלה סמנתה. ״כבר לא רואים כלום.״ הוא שמח לרַצות אותה (אבל למה כל כך הרבה, למה בכל כך הרבה התלהבות), מאיירינו חיפש את המפסק. שתי נורות הלוגן נדלקו בתקרה וקיר גדוש תמונות הגיח מאפס. ״זה המזבח שלי,״ אמר מאיירינו. ״אני עובד כשאני מסתכל על קיר השעם. שם נמצאת המטלה היומית שלי, מה שאני עושה באותו רגע. אבל כשהמצב דפוק, כשאני מתחיל לשאול את עצמי למה לעזאזל נכנסתי לעסק הזה או כשהמציאות מצחינה כל כך שאני מרגיש שלא מגיע לה אפילו שיציירו אותה… אז אני בא ונעמד כאן, מול הקיר הזה. שתיים־שלוש דקות, זה מספיק. אני משער שזה כמו וידוי אצל אדם קתולי. כל אלה הכמרים האישיים שלי, הם מאזינים לי, הם שנותנים לי עצה. את רוצה שאסביר לך?״
אבל היא לא השיבה. ״עלמתי, את רוצה הסבר על הקיר הזה?״ התעקש מאיירינו, אבל סמנתה הפסיקה להסתכל עליו ולרשום את דבריו, וההבעה שעל פניה כבר לא הייתה שקדנית וקשובה, אלא נעשתה פתאום מרוכזת ובה בעת כמו מרוקנת, כמו הבעת פניו של מטורף. ״הא, כן,״ שמע אותה אומרת בלי לפנות לאיש, ״הינה זה.״ אלה היו ארבע מילים, בעצם שלוש מילים ומילת קריאה, ואיש לא היה מעלה בדעתו שהיה בכוחן של מילים אלו בלבד לשמש פתיח ללילה ארוך כל כך. כעבור עשרים וארבע שעות, כשנזכר ברגע המדויק הזה, הוא עתיד להעריץ את קור הרוח שבו הלכה סמנתה עד הקיר כדי להתבונן מקרוב יותר באחד הציורים, כאילו התגלה לעיניה קריקטוריסט חדש ולא שהציצה לסף התהום של אסונה. מאיירינו כבר ידע שלא יספר לה על ריקרדו רנדון ולא יתווכח איתה על העוקץ הטבול בדבש, שלא יסביר לה את הקריקטורה של ג׳יימס גילריי שבה רואים את נפוליאון פורס פרוסה גדולה מתוך עוגת אירופה, שלא יראה לה את הראשים הגרוטסקיים של דה וינצ׳י ולא יזכיר את פּוֹרטָה ואת לַוַוטֶר, שלשיטתם אופיו של אדם מתגלה במבנה פניו. הוא ידע זאת, הוא ידע זאת בבירור כשראה אותה מסתובבת שם מול תמונת המלך לואי פיליפ כפי שצייר אותו דוֹמיֶיה ב־1834. באותו ראש בצורת אגס נכנסו באורח פלא שלושה פרצופים: אחד צעיר ומרוצה, אחד חיוור וממורמר ושלישי קודר ועצוב. הצירוף היה גרוטסקי, משהו שאף אחד לא היה רוצה להיתקל בו במפתיע באמצע הלילה. ובמקום לשאול מי הקריקטוריסט או מי המצויר המסכן, במקום לקבל הסברים על צורת הראש ועל הבעת הפנים המשולשת, סמנתה התחילה לומר בקול יגע שיסלח לה, אדון מאיירינו, שעד עכשיו שיקרה לו וכל הביקור הזה הוא הונאה אחת גדולה, שכן היא לא עיתונאית ואין לה כל עניין לראיין אותו, והיא גם לא מעריצה שלו, אלא שנאלצה להמציא את השקר הגדול הזה, את הזהות הבדויה והעניין המזויף כדי להיכנס לבית הזה ולעבור בו ולמצוא בו את הראש המשונה שראתה פעם אחת בלבד בעבר, לפני שנים רבות, כשהייתה ילדה, כשחייה היו מושתתים על דברים ברורים, כשהייתה ילדה וכל עתידה ניצב לפניה.
אין עדיין תגובות