סיפור העלילה מורכב מ-3 סיפורים אשר הגיבורות שבהם הן נשים (אך ישנם גם גברים.) הסיפור המרכזי הוא סיפורה של שֶׁרִי […]
פרק ראשון
שרי
היא הייתה אישה נאה, גבוהת קומה, שחרחורת ומתולתלת, כבת ארבעים ואחת. עיניה הכחולות, המלוכסנות היו ניגוד מושלם לגוון שערה. שפתיה הבשרניות היו ורודות מטבען. בנעוריה דמתה דמיון רב לזמרת הרוק האמריקאית שֶׁר. לכן הוחלף שמה המקורי, שרה, לשֶׁרִי. סיבה נוספת להחלפת שמה הייתה להבדיל בינה לבין אימה המאמצת, שרה רון.
אימה הביולוגית של שֶׁרִי נטשה אותה בילדותה ושֶׁרִי גדלה עם אביה השוטר, אליהו אריאס, ובת זוגו שרה רון. לזוג נולד בן בשם שחר וכמה שנים מאוחר יותר נפרדו אלי ושרה. הפרידה לא נבעה מכעסים כי אם בשל התרחקות איטית הדדית עקב היעדרותו של אלי, השוטר, מהבית ימים ארוכים. הם נפרדו בידידות ואלי, שלא היה יכול לגדל את שֶׁרִי בכוחות עצמו, פנה לשרה בבקשה שתגדל את הנערה ותדאג לכל מחסורה. שרה נאותה והבטיחה שתדאג לה כבת, ושֶׁרִי המשיכה להתגורר בביתה עד שיצאה לטיול בעולם הגדול.
בצרפת פגשה שֶׁרִי את ליאו דובאלייה, צרפתי עשיר, בעל קרקעות ובעל סניפים של חברות בנייה וחברות השקעות בכל העולם. דובאלייה היה גבר מושך, נאה, משופם וגבה קומה. הוא הכיר היטב את הדרך לליבן של נשים והפיל רבות ברשתו.
לאחר שנפגשו לראשונה המשיכה שֶׁרִי את טיולה, ודובאלייה יצא למסעות עסקים משלו. בתום סיוריו באירופה שֶׁרִי הכירה בכך שהוא גבר חלומותיה ונאותה להינשא לו. מסיבת הנישואים המפוארת התקיימה בצרפת והזוג עבר להתגורר באחת החוות של דובאלייה.
בתקופה הראשונה הייתה שֶׁרִי מאושרת מאין כמוה; ליאו נהג לפנק אותה במתנות יקרות ולא חסך ממנה דבר. הם נהגו לצאת למסיבות יוקרה שאנשי העסקים שליאו עבד עימם ארגנו, בילו רבות והתארחו בבתי מלון יוקרתיים.
אך תקופת האושר הייתה קצרת ימים ובמהרה החל דובאלייה לחזור הביתה בשעות הלילה המאוחרות שתוי לחלוטין. בתחילה התייחסה שֶׁרִי בסלחנות למנהגיו החדשים של בעלה; היא הייתה מציעה מייד את מיטתם, מסירה את בגדיו המצחינים ומסייעת לו, וחיוך נסוך על פניה, להיכנס למיטה.
כעבור חודשים מספר, כשהתנהגותו חזרה ונשנתה, החליטה שֶׁרִי לברר איתו את פשר הדבר. לשאלתה השיב שהוועד המנהל של אחת החברות שעמד בראשה קרא לו בדחיפות לישיבות עסקים. ״לא יכולתי לחזור הביתה מוקדם,״ אמר, ״היו כמה נושאים חשובים שלא סבלו דיחוי והיינו חייבים לדון בהם.״ תשובות אלו חזרו בכל פעם ששֶׁרִי העזה לשאול אותו היכן היה ומדוע איחר לשוב הביתה.
חייה הפכו לסבל מתמשך ולשמע תשובותיו נהגה שֶׁרִי האומללה לנוד בראשה, למשוך בכתפיה בתנועת השלמה עם המציאות, ולפרוש למטבח. רק במטבח, הרחק מעיניו הבוחנות, הרשתה לעצמה למרר בבכי ביושבה מול השולחן וראשה כבוש בין ברכיה.
מלבד שֶׁרִי ידעו הכול שדובאלייה משקר; המשרתים שעבדו בבית דובאלייה הכירו אותו וידעו שאינו אלא נבל, מושחת מיסודו, רודף בצע ותאב תענוגות, אשר משאת נפשו להכפיל את עושרו. כולם ידעו שבערבים בילה בפאבים ובבתי בושת, ונפגש עם ראשי העולם התחתון והפשע המאורגן כדי להגדיל את רכושו. כל שרצה היה להתעשר מהר ולהגיע לעמדת כוח ושליטה בחברות הבנייה שניהל ברחבי העולם. באותם הערבים היה מפלרטט עם נשים, מעשן, שותה ומשתכר.
את הדברים האלו לא העז איש מבין המשרתים ועובדי הבית לומר לשֶׁרִי. דובאלייה היה ידוע באכזריותו והם פחדו פחד מוות מפני מה שעלול לקרות להם אם יתגלה שסיפרו לשֶׁרִי על מעלליו. במקום לסכן את עצמם בחרו לשרת אותה במסירות ובנאמנות.
מבין עובדי הבית היה אדם שתיעב את דובאלייה במיוחד ורחש לו בוז עמוק. זה היה הסייס הצעיר, קובי מאט. אומנם עבד באורוות הסוסים זמן קצר בלבד, אבל בכל פעם שראה את שֶׁרִי יפת המראה והאומללה, ליבו נרעד. כשיצאה לרכיבה – מנהג שלמדה מנשות בעלי החוות המקומיים – יכול היה להבחין בפגיעותה הרבה, גם אם ישבה זקופת גו והישירה מבט עז קדימה.
***
בוקר אחד התעוררה שֶׁרִי מוקדם מהרגיל והחליטה לצאת לרכיבה על סוסה. היא יצאה מביתה והלכה לכיוון האורווה. אוויר הבוקר הקריר צינן את גופה והיא כיסתה את כתפיה בצעיף בגוון אדום עמוק שקיבלה מבעלה בימי הנישואים הראשונים, כשעדיין הפגין כלפיה אהבה רבה. היא לבשה את מכנסי הרכיבה השחורים, האהובים עליה, חולצה מכופתרת בצבע אדום עז, ולרגליה נעלה מגפי רכיבה גבוהים. השקט באורווה הופרע על ידי צהלת סוסה האציל, מרטיני, שזיהה אותה כשפתחה את דלת האורווה.
במקום נמצא רק קובי החבוש בכובע רחב שוליים, שזה עתה סיים להבריש את חמשת הסוסים. כשראה את שֶׁרִי הרים את מבטו אליה, ועל פניו עלתה הבעת שמחה מהולה בהפתעה; עד עתה לא הזדמן לו ללוות אותה ברכיבה אף שייחל לכך מרגע שהחל לעבוד בחווה. זה יום המזל שלו, החליט.
הוא קידם את פניה בברכת ‘בוקר טוב‘ וחיוך נסוך על שפתיו. שֶׁרִי הנידה ראשה לעברו בברכת שלום קצרה וליטפה את סוסה האהוב. קובי הזדרז לאכוף את מרטיני באוכף דקוטה חדש, והניח עליו שמיכת אוכף חומה מרופדת. בעוד שֶׁרִי מלטפת את מרטיני, קובי ארז כמה מצרכים בצידנית ולאחר הגיש לה קסדת רכיבה שחורה שהסיר מהוו.
היא לקחה מידיו, הביטה בו וחייכה: ״איך קוראים לך?״ שאלה, ״אני פשוט לא מכירה אותך. אתה חדש אצלנו?״
קובי הושיט לה את ידו וסייע לה לעלות על סוסה. אחר כך עלה אף הוא על סוסו, הפנה ראשו אליה ובחיוך המלווה בקידה הסיר אה כובעו מראשו וענה: ״שמי קובי מאט. אני עובד כאן זמן קצר. לא יצא לך לרכוב איתי, לכן את לא יודעת את שמי.״ הוא פרץ בצחוק משוחרר ולבבי, ואותת לה בידו שתצא ברכיבה לפניו.
זה היה יום יפה ושטוף שמש. קרירות הבוקר נעלמה והוחלפה במזג אוויר נאה להפליא. לאחר דקות ספורות שבהן צעדו לאט ואפשרו לסוסים להתרגל למשא שעל גבם, פתחו שֶׁרִי וקובי בדהרה.
הרוח ליטפה את גבה של שֶׁרִי ושחררה מעט את המתח שהייתה שרויה בו. קובי, שרכב לצידה, התאים את קצב סוסו לקצב הרכיבה של מרטיני והשניים דהרו יחדיו לכיוון האחו. כעבור רכיבה של כחצי שעה הגיעו לכר דשא רחב ידיים, שם רעו סוסים רבים, והשניים ירדו מגב סוסיהם ושילחו את הסוסים לרעות עם האחרים.
קובי פרש שמיכה גדולה שהביא והניח עליה את מצרכי המזון שהספיק לאסוף לפני שיצאו לרכיבה. הוא הזמין את שֶׁרִי לשבת ולאחר מכן התיישב לצידה. זו הייתה הפעם הראשונה שזכה לבלות איתה ולראות אותה מקרוב. עד לרגע זה הוא לא ידע כמה יפה הייתה. הרוח בידרה את שערותיה השחורות המתולתלות. שפתיה הרכות, הוורודות, בלטו על רקע עור פניה הבהיר. מקרוב הבחין קובי במבט העצוב בעיניה הגדולות, עשירות ההבעה. רק בקושי הצליח למנוע מעצמו להושיט יד ולמחות מעל פניה את זכר הכאב שחשה.
כל שיכול היה לעשות היה להגיש לה את האוכל הצנוע ולהתבונן בה, לועסת אותו בלי חמדה. הוא חשב על הסיבה שהיא עצובה כל כך, על דובאלייה המתועב שגרם לאישה הצעירה והיפה הזו סבל כה רב וזעם עצום עלה בו. ״יש לי כמה דברים לא נעימים שאני צריך להגיד על בעלך,״ אמר לפתע.
שֶׁרִי שלחה אל הסייס הצעיר מבט משתאה. היא התבוננה בו היטב. הוא היה גבר צעיר גבה קומה ויפה תואר, שערו בלונדיני וסמיך ועיניו תכולות, טהורות. הוא הביט בה ברגש עז שלא הצליחה להבין את פשרו. פיה נפער והיא גמגמה: ״מה… מה קרה? יש משהו לא… לא בסדר?״
הוא הסב את גופו אליה והתאפק לא לאסוף אותה אל בין זרועותיו, ללטף את שערה וללחוש באוזניה שהוא מבטיח להגן עליה מפני בעלה מעכשיו ועד עולם. הוא רצה זאת בכל מאודו אך לא העז, לכן רק גחן ואמר לה: ״בעלך הוא אדם נתעב, מושחת מיסודו. הוא משקר לך במצח נחושה ובוגד בך עם נשים מפוקפקות. רק הכסף, הכוח והשליטה בחברות מעניינים אותו ואת לא יותר מרהיט בביתו. אני מתמלא זעם, בחילה וגועל נפש כשאני רואה את היחס שלו כלפייך.״
דמעות נקוו בעיני שֶׁרִי. קובי הבחין בהן וזעמו גבר; הוא נשבע שיעשה כל שיוכל כדי לעזור לה להיחלץ מהשפעתו ומביתו של דובאלייה. בקול חנוק מדמעות שאלה: ״קובי, איך אתה יודע את כל הדברים שסיפרת לי עכשיו?״
קובי נאנח, הרכין את ראשו והביט בקרקע: ״שֶׁרִי… לא רק אני יודע… כולם יודעים אבל פוחדים לספר לך. בעלך חוזר מאוחר בלילה. איפה הוא יכול לבלות אם לא במקומות מפוקפקים שכאלה?״
***
בשעת ערב מאוחרת ישבו כמה גברים בבית מלון קרלטון. בחיקו של ליאו דובאלייה ישבו שתי נשים צעירות; לולה דקת הגו ובעלת השפתיים החושניות, ודייזי, בלונדינית זעירה ובעלת צחוק רם ומתגלגל. דובאלייה לגם ברנדי חריף, ובפיו היה נעוץ סיגר שמן שאת אפרו הפיל על הרצפה. מדי פעם פרץ בצחוק רועם כשדייזי נשענה עליו ולחשה דבר מה על אוזנו. לולה רכנה אליו ונישקה אותו על שפתיו בכל פעם שזכה בסיבוב וגרף צ‘יפים אליו. ידו ליטפה את ירכי הצעירות בהיסח הדעת, דעתו הייתה נתונה לערמה ההולכת וגובהת.
השעות נקפו ולא נראה כל סימן לסיום המשחק. סביב שולחן הפוקר התחלפו מרבית המשתתפים מלבד דובאלייה – זה היה ערב מוצלח במיוחד וככל שגבהה הערמה, כך גדל רצונו להמשיך ולהרוויח, וגבר גם צחוק השיכורים שלו.
בעוד דובאלייה צועק ודורש מהמלצר שיביא לו כוסית ברנדי נוספת, נכנסו לפתח אולם בית המלון שני גברים. הראשון, לבוש חליפה כחולה כהה, שלף מכיסו תעודת שוטר. ״יש לנו הוראה מפורשת להפסיק את ההימורים. זאת עבירה על החוק. כולם מתבקשים לעזוב מייד את השולחן.״ באומרו את הדברים, חצה את האולם והתקרב עם חברו לעבר שולחן הקלפים. צעדיהם הנמרצים הבהירו לכול שהם נחושים לבצע את הנדרש מהם בכל תוקף.
הנוכחים הפנו מבט משתאה ונרגז לעבר השניים. ליאו הדף קלות את שתי הנשים הצעירות שישבו על ברכיו, צחק וקרא בלעג לעבר שני בלשי המשטרה: ״מה אתם חושבים? שכאן תוכלו לעשות מה שאתם רוצים? זה שטח פרטי. אני ליאו דובאלייה. כולם יודעים שאני מהמר בכל מקום שאני רוצה. אני מציע לכם להסתובב ולעזוב את המקום מייד. אתם לא רוצים להסתבך איתי, תאמינו לי. תשאלו כל אחד מי זה ליאו דובאלייה. מֶרְד!״ הוסיף בצרחת שיכורים והרים באחת את כוס המשקה שלו.
שקט השתרר במקום. האורחים עצרו מלדבר והתבוננו בדובאלייה המתנדנד קלות מול שני הבלשים הנדהמים. עמידתו מולם בלי חשש, על אף היותו שתוי, לא הייתה צפויה כלל. הם החליפו מבטים ביניהם, והבלש לבוש החליפה הכחולה השיב בשקט: ״בוא איתנו אל תחנת המשטרה ושם תסביר הכול.״
דובאלייה, בפיו נעוץ הסיגר, התרחק מהשולחן והתקרב אליהם אט־אט. הוא הרים ידיו מעל לראשו וסינן מבין שיניו: ״אז קחו אותי. אני לרשותכם.״
הבלש הוציא אזיקים ואזק את שתי ידיו המורמות של ליאו. חבריו של ליאו פערו פיהם בהפתעה. כניעה לא אפיינה את התנהגותו של דובאלייה מעולם. דייזי פסעה לקראתו אבל הבלש עצר אותה בידיו. מילה לא נשמעה כשדובאלייה, מלווה בבלש מכל צד, יצא מבית המלון.
השלושה צעדו לעבר מכונית המשטרה שחנתה סמוך לכניסה. דובאלייה עמד זקוף, ובעל החליפה הכחולה כופף את ראשו כדי שייכנס לרכב. ״בוא נעשה את זה כמו שצריך,״ אמר לו, ״אני לא רוצה לעשות שום דבר בכוח. באת מרצונך, אני מכבד את זה.״
דובאלייה נעץ בו מבט משועשע, הרכין את ראשו ונכנס לרכב המשטרתי. הבלש התניע ויצא לכיוון תחנת המשטרה הקרובה. הרחובות היו שקטים, ריקים כמעט. כלי רכב מעטים בלבד היו על הכביש בשעת הלילה המאוחרת והמכונית חצתה במהירות את רחובותיה של העיר פריז.
כשחלפו על פני מוזאון הלובר, ברחוב דה ריבולי, הגיחה לפתע מאחת הסמטאות מכונית מסחרית, ונעצרה בחריקת בלמים מול הרכב המשטרתי. הבלש הספיק לעצור את רכבו ברגע האחרון והאוטו הסתחרר על מקומו.
מתוך הרכב המסחרי יצאו שלושה גברים גבוהי קומה ובעלי מראה מאיים. הראשון, חמוש בנשק אוטומטי, קרב אל מכונית המשטרה בצעדים מתונים, וללא היסוס ירה צרור יריות בבלש לבוש החליפה הכחולה שפתח את הדלת ועמד לצאת מהמכונית. היריות הדפו אותו לאחור. הוא הוטח למושב האחורי של המכונית וכעבור שניות ספורות בלבד נשמעה מפיו אנקת כאב, והוא נדם לנצח.
חברו הבלש ניסה לשלוף את אקדחו ולהתגונן, אך ליאו דובאלייה הסתער עליו מאחור, העביר את ידיו מעל ראשו אל גרונו והחל לחנקו באמצעות האזיקים שעל ידיו. הבלש הניף את ידו הימנית והכה את זרועו של ליאו בעזרת האקדח. דובאלייה שחרר אוטומטית את האחיזה בגרונו של הבלש, והבלש המיומן חילץ את עצמו, הסתובב אליו וחבט בראשו. ליאו השמיע קללה עסיסית וצנח לאחור, על כיסאו.
עתה הקיפו את הרכב שלושת הגברים. האיש שאחז בתת המקלע ואשר הרג את הבלש הראשון פתח את הדלת.
״דידי, עוד פעם נפגשים,״ אמר לו הבלש.
״בפעם אחרונה,״ השיב האיש, וירה כמה צרורות לעבר גופו החשוף וחסר ההגנה. הבלש נפל מהמכונית ומת מיידית, מתבוסס בדמו.
ליאו נאנק על הכיסא האחורי. המכה שקיבל זה עתה עיוורה אותו, וצליל עמום עדיין נשמע באוזניו. דידי רכן אליו וסייע לו לצאת מהמכונית, תומך בו בעת שהתרומם ועמד מחוץ לרכב. אוויר הלילה הקריר השפיע לטובה וראשו של דובאלייה הצטלל. הוא הגיש את ידיו, ואחד הגברים הוציא מפתח אזיקים מכיסו של הבלש הירוי ששכב במכונית ושחרר את ידיו הכפותות.
ליאו, עדיין לא יציב, ודם ניגר מהפצע שנגרם ממכת האקדח, צחק בפראות ואמר: ״ידעתי שתבואו לשחרר אותי מייד. הייתי בטוח. אני חייב לכם.״ הוא הרים את מבטו לדידי. ״ועכשיו, קחו אותי הביתה,״ אמר וצעד לעבר הרכב המסחרי.
***
השעה הייתה שלוש אחר חצות, ושֶׁרִי, כהרגלה, המתינה בדריכות לשובו של בעלה. היא לא ידעה להסביר לעצמה מדוע המשיכה לעשות זאת ערב אחר ערב. לא ידעה אם בשל אהבה שעדיין נותרה בליבה או משום שחונכה כך, לתמוך באנשים הקרובים לה ולדאוג להם. היא הציצה שוב ושוב בטלפון הנייד שבידה, ונוכחה לדעת שהדקות עוברות באיטיות רבה.
לפתע נפתחה הדלת ובפתחה עמד ליאו, צוחק ומתנדנד. שֶׁרִי שלחה לעברו מבט צונן. היא בחנה אותו, ראתה את המכה שהכחילה על מצחו, ואת פס הדם הסמיך, ובלי אומר נכנסה למטבח והפעילה את הקומקום החשמלי. ליאו דלק בעקבותיה וקרא: ״מה יש אישה? את לא אומרת לי שלום? תמיד קיבלת אותי יפה ובשמחה כשבאתי, מה קרה עכשיו?״
״אתה עוד שואל?״ השיבה שֶׁרִי בזעם והוסיפה: ״אתה חוזר בשעות מאוחרות, מלא בסיפורים ושקרים ואתה חושב שאני לא יודעת שאתה מתפרפר עם אחרות?״
״את חושדת בי שאני מתעסק עם נשים אחרות?״ שאל ליאו.
״כן, אני בטוחה בזה,״ ענתה שֶׁרִי ומשכה באפה. היא הייתה נחושה לא להראות לו כמה פגע בה.
״אה,״ נהם ליאו והתיישב על הכיסא שבקצה המטבח.
שֶׁרִי נשמה עמוק וקראה בקול חנוק: ״ליאו, אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה יותר.״ היא הסתובבה לעברו והמשיכה: ״יש לך שתי דרכים. או שתפסיק עם השטויות האלה ותחזור אליי ונחיה חיים נורמאליים, או שאני עוזבת אותך ואת צרפת וחוזרת לישראל. אין לי מה לעשות כאן יותר.״
״זאת ההחלטה שלך?״ רעם קולו של ליאו ובדברו חבט באגרופו על השולחן בזעם.
שֶׁרִי נרתעה לאחור בבהלה. מעולם לא ראתה אותו רותח וכועס כפי שכעס עכשיו. הוא קם על רגליו והתקרב לעברה אט־אט. אינסטינקטיבית היא נסוגה לאחור במהירות, נצמדה לקיר והגנה על ראשה בידיה. דובאלייה הסתער עליה, אחז בזרועותיה בחוזקה, ניסה לעטוף אותה בחיבוק ולנשק אותה בכוח.
שֶׁרִי נחלצה מחיבוקו החונק של בעלה. לראשונה חשה שלא תסכים להיכנע לו יותר – לא לאיחוריו, לא לשקריו, ולא למגעו. היא קראה: ״די, תפסיק אתה מגעיל אותי.״
ליאו ניער את ראשו, כמי שהתעורר, התעשת ואמר: ״שֶׁרִי, אני מצטער.״
שֶׁרִי חשה מושפלת ומבוזה והסבה מבטה ממנו. רועדת מזעם ומפחד החלה מתרחקת ממנו ופסעה לכיוון חדרה.
״שֶׁרִי, בואי הנה,״ צעק ליאו בראותו את אשתו מתרחקת. הוא דלק בעקבותיה, והיא החישה את צעדיה לעבר חדר השינה. הם חלפו על פני הסלון החשוך ובטרם הספיקה להיכנס לחדרה ולסגור את הדלת ליאו נעץ את רגלו בפתח הצר.
״אני לא מסכים שתלכי ככה,״ הוא צעק.
שֶׁרִי נשענה על הדלת בגבה והתנשמה בכבדות. היא חשה את הדמעות עולות בעיניה שוב. ״עזוב אותי עכשיו, ליאו, אני מבקשת ממך, תניח לי ותן לי להיות לבד עכשיו. אני מבקשת ממך.״
בתגובה פתח ליאו את הדלת בתנופה. שֶׁרִי נהדפה למיטתה הגדולה. היא הביטה בו באימה כשהתקרב אליה, מתנשם ומתנשף, ובעיניו תשוקה ותאווה. אף שלבשה כותונת לילה דקיקה, חשה עירומה תחת מבטיו. ״עכשיו את שלי, שֶׁרִי,״ לחש וקרב אליה.
שֶׁרִי נרתעה לאחור וניסתה לחמוק אל קצה המיטה. ״אל תתקרב אליי. אתה שיכור, סוטה מנוול,״ זעקה משהבינה שמילים מנומסות לא ירגיעו אותו.
ליאו חייך חיוך מסופק וזינק לעברה. להפתעתו נתקל ברגלה שנשלחה קדימה ופגעה בחזהו. הוא נרתע לאחור בזעקת כאב; מעולם לא חשב שאשתו מסוגלת להתנגד כך. זה היה צד שלא הכיר בה כלל ומצא חן בעיניו מאוד. מאבקה גירה אותו עוד יותר – היה עליו להכניע את הטרף בכל מחיר. שֶׁרִי ניצלה את ההזדמנות, ירדה מהמיטה ורצה לכיוון הדלת, פתחה אותה וברחה מהחדר. הדמעות בעיניה הקשו עליה לראות את הדרך אבל היא הכירה את הבית היטב. היא ידעה שעליה לצאת בכל מחיר ורצה לכיוון היציאה האחורית. דובאלייה השיכור התאושש במהרה. הוא התרומם מהמיטה, יצא בעקבותיה ורדף אחריה במשנה מרץ עד שתפס אותה מול חדר הכביסה, אחז בידה ומשך אותה אליו בכוח. שֶׁרִי ניסתה להיחלץ מאחיזתו והכתה בו בכל כוחה בידה הפנויה אך ללא הועיל – ליאו המשועשע תפס בקלות את ידה החובטת בו והחזיק את שתי ידיה הדקות ביד אחת שלו. לפיתתו הייתה חזקה כברזל. הוא הביט בה כאילו הייתה בעל חיים המנסה, לחינם, להשתחרר מכלוב.
שֶׁרִי לא התכוונה לוותר. לפתע ראתה בעיני רוחה את מבטו של קובי מלווה אותה ושמעה את שפתיו לוחשות: ״קדימה, קדימה, את יכולה לעשות את זה. אני אעזור לך תמיד, בכל מה שתרצי.״ זיכרון עיניו הכחולות, הטובות, נסך בה כוח אדיר. היא הרימה את רגלה היחפה ושיגרה בבת אחת בעיטה חזקה לאזור חלציו. ליאו השמיע זעקה רמה, וכשהתקפל מכאב מיהרה שֶׁרִי להימלט. היא החישה את ריצתה לכיוון אורוות הסוסים בתקווה שתצליח לרכוב על אחד הסוסים ולהמלט מהחווה.
האורווה הייתה חשוכה ושֶׁרִי נשענה על הקיר, מתנשמת ומתנשפת. זה היה קרוב מדי, חשה. היא לא התכוונה לחכות לפעם שנייה שבעלה ינסה לפגוע בה. הוא לא יניח ידיו עליה לעולם, החליטה. בעודה מנסה להשתלט על גופה הרועד, שמעה צעדים קרבים לאורווה. שניות ספורות לאחר מכן ראתה את ליאו עומד בפתח, נחוש יותר, כועס יותר. היא עצרה את נשימתה אך דובאלייה ניגש אליה ישירות, כבעל חיים המריח את טרפו, וסטר על פניה בכוח. שֶׁרִי איבדה את שיווי משקלה ונפלה על אדמת האורווה, וליאו עמד מעליה והפליא בה את מכותיו עד שאיבדה את הכרתה.
***
שֶׁרִי לא ידעה מי אסף אותה מהאורווה ומי דאג להחליף את בגדיה, לרחוץ אותה ולהשכיבה במיטה. שבוע לאחר אותו לילה עדיין שכבה מוכה וחבולה במיטתה; פניה היו נפוחים ואדומים, וכל גופה כאב. לא היה בכוחה לקום והיא סירבה לראות את פניו של דובאלייה. רק משרתיה המסורים הורשו להיכנס לחדרה. הם החליפו זה את זה ליד מיטתה, שומרים שתטופל בכל דקה משעות היממה. היא מיעטה לדבר – כל מעייניה היו נתונים לשאלה כיצד ייראה עתידה.
לאחר שדיינה, המשרתת האישית שלה, סיימה לטפל בפניה במטפחת לחה, אמרה לה: ״קובי מאט בא לבקר אותך, גברתי. הוא שואל אם את מוכנה לקבל אותו.״
קובי. שמו העלה בשֶׁרִי תמונות זיכרון מאותו לילה נוראי: זרועות חזקות עוטפות אותה, מרימות אותה מהאדמה; נשימות כבדות וצעדים נמרצים לתוך הבית; מגע של מגבת לחה המלטפת בעדינות את פניה ואת צווארה; נשיקה עדינה על המצח; לחישה – אל תדאגי אהובה, אני שומר עלייך. יכול להיות שזה היה קובי? נראה כאילו עברו שנים מאז.
״תכניסי אותו,״ השיבה שֶׁרִי, ודיינה ניגשה לדלת, הזמינה את קובי להיכנס, יצאה וסגרה את הדלת מאחוריה.
קובי עצר בפתח החדר והתבונן בשֶׁרִי, מהוסס. את עיניו התכולות זכרה מהפעם הראשונה שנפגשו, אך עתה התבוננה בו לראשונה במלוא תשומת הלב. הוא היה רחב כתפיים וניכר כי עסק בעבודות פיזיות שכן שריריו נראו גם מבעד לחולצת הטי הבהירה שלבש. שערו הבלונדיני העניק להופעתו מראה רך וכך גם שפתיו הבשרניות. סומק עלה בלחייה והיא אותתה לו להיכנס.
הוא חייך חיוך רחב, ניגש ועמד לצד מיטתה. ״איך את מרגישה?״ שאל.
ריח הבושם הנעים שהריחה עתה היה הריח שהריחה באותו לילה. האם הוא המלאך השומר עליה? מהיכן הגיע? ״מתאוששת, לאט לאט…״ ענתה חלושות, ראשה מורכן במבוכה. לאחר רגע הרימה את ראשה וחייכה אליו. ״קובי,״ אמרה, ״זה שם ישראלי. הגעת מהארץ?״ המחשבה העלתה דמעות בעיניה. ״אני מתגעגעת הביתה כל כך. בבית זה לא היה קורה,״ שֶׁרִי הרכינה ראשה.
קובי נטל את ידה ואימצה אל ליבו. ״בפעם הבאה אם הוא יעז להכות אותך, אני אהרוג אותו,״ אמר.
שֶׁרִי נשמה נשימה עמוקה לפני שהישירה אליו מבט: ״לא תהיה הפעם הבאה,״ אמרה בנחישות, ״אני רוצה לברוח מכאן.״
קובי לא ידע את נפשו מרוב שמחה – הוא לא העז לצפות לכך מהר כל כך. כשמצא אותה באורווה, כל שהתפלל היה שתצליח לשרוד. לאחר שקרא לדיינה שתבוא לטפל בה, השביע אותה שתעדכן אותו פעמיים ביום. הוא רצה לדעת ששֶׁרִי מטופלת כראוי ונמצאת בידיים טובות. עתה הוא עד לכך שכוחותיה רבים ממה שהעז לקוות.
״החלטה נכונה,״ השיב, ״ואני אעזור לך. הכול מתוכנן. ברגע שיהיה לך כוח תודיעי לי ואבוא לאסוף אותך.״
״כמה שיותר מהר,״ ענתה שֶׁרִי, נחושה, ״אני לא רוצה להיות פה אפילו דקה אחת נוספת.״
״את מספיק חזקה לצאת?״
״כן,״ שֶׁרִי הנהנה.
״אז אנחנו יכולים לצאת הלילה. כשליאו יצא להשתכר ולהתהולל עם נערות הליווי שלו אקח אותך ונברח.״
״אבל איך?״ שאלה שֶׁרִי בחרדה. אזכור נערות הליווי לא כאב לה הפעם. ההתעללות האחרונה מחקה כל רגש שעדיין נותר בה.
קובי הניח את אצבעו על שפתיה ואמר בחיוך: ״רק לא לדאוג. יהיה בסדר, זה יהיה הלילה האחרון שלך בביתו של העריץ ששמו ליאו דובאלייה.״
***
באותו לילה ירד גשם זלעפות. שֶׁרִי ארזה חפצים ספורים בלבד בתרמילה. היא רצתה לקחת רק את הדברים האישיים שהגיעה איתם לביתו של דובאלייה. כל חפץ יזכיר לה את ליאו, ידעה, והיא ביקשה לשכוח אותו. כל בגדיה, נעליה ותכשיטיה היו חסרי משמעות לעומת החופש שהיא עתידה לחוות. לאחר שסיימה לארגן את חפציה, לבשה את מכנסי הרכיבה הנוחים ואת חולצת הפולו השחורה, והכינה על כיסא ליד מיטתה את מעיל העור שלה. היא נשכבה על מיטתה וציפתה בקוצר רוח לבואו של קובי. כשנזכרה בו חשה סומק עולה בלחייה. הוא פגשה אותו פעמיים בלבד אבל היא האמינה לעיניו הטובות. הוא היה הגבר שחילץ אותה מהאורווה, שליטף אותה ברוך, שנשק למצחה.
בחמש לפנות בוקר נפתחה הדלת וקובי עמד בפתחה. ״בואי שֶׁרִי,״ אמר, ״ליאו יצא מאוחר מאוד והיינו צריכים לחכות, אבל עכשיו הדרך פנויה.״
שֶׁרִי לא נזקקה ליותר מזה. היא חטפה את התרמיל מהכיסא ולקחה את מעילה. למרות הצהרתו של קובי, הקפידה על שקט – לעולם אין לדעת מי מאזין.
״זורבה עזר לנו. הוא הכין את הסוסים ועכשיו אנחנו יכולים לצאת לדרך,״ קובי הוסיף כשיצאה מהחדר. שֶׁרִי שמחה על כך. זורבה היה אחד המשרתים המסורים לה. גם הוא סלד מליאו. יש לשער שזו הסיבה שהסכים לסייע לשניים בבריחתם מן החווה.
שֶׁרִי וקובי חשו לצאת מהבית, פוסעים בשקט, נזהרים שלא להרים קול רעש. בעוד זמן קצר יעלה השחר, היה ברור שמוטב שיזדרזו לעזוב. כשהגיעו סמוך לאורווה קובי לחש: ״זורבה, הכול מוכן?״
בן רגע יצא זורבה מהאורווה ואחריו צעדו מרטיני וסוס צעיר נוסף, שקובי הרבה לרכוב עליו. ״כן, אדון מאט הכול בסדר,״ השיב.
שֶׁרִי התקרבה למרטיני בהתרגשות ביודעה שהיא עתידה להיפרד ממנו במהרה. הסוס האהוב שלה ייקח אותה אל החופש אבל אחר כך לא תראה אותו עוד. דמעות עלו בעיניה. מרטיני, שחש בהתרגשותה, קיפל את שפתו העליונה והרים את ראשו מעלה, מראהו כסוס צוהל. שֶׁרִי צחקה והגישה לו את המנה האהובה עליו שהכינה מבעוד מועד: תותים, אוכמניות ופטל.
לפתע נשמעה דהרת סוסים וקבוצת רוכבים הגיחה מאי שם, נכנסה אל החווה ופניה ישירות אל האורווה. בראש קבוצת הרוכבים היה לא אחר מאשר ליאו דובאלייה.
שֶׁרִי חשה את הרעד חוזר לגופה. גם אם הייתה נחושה בדעתה, זכר מכותיו נותר בגופה. היא נצמדה לקובי. מניין ידע ליאו על הבריחה? האם שתל מישהו מטעמו בין המשרתים שלה? הלוא נזהרה כל כך – אפילו מדיינה לא נפרדה מחשש שהדברים יגיעו לאוזניו של בעלה.
דובאלייה צחק בקול וחשף את שיניו הגדולות: ״הפעם היה שינוי קל בתוכנית שלנו. לא יצאתי הערב לעסקים, רק יצאנו לרכוב קצת, אני והחבר‘ה. אבל אני רואה שגם אצלך יש שינוי, יקירתי. רצית לרכוב על סוסים, בבקשה, בואי, תצטרפי אלינו ונרכוב ביחד.״
שֶׁרִי עמדה במקומה, משותקת מפחד.
קובי התקדם לעבר ליאו ואמר: ״ליאו, זה הסוף. שֶׁרִי החליטה לעזוב אותך. אתה בוגד בה ומתעלל בה, אתה לא ראוי לה יותר.״
ליאו ישב רכוב על סוסו, איתן ויציב. הוא נדהם למשמע אוזניו, אך התעשת מייד. ״שֶׁרִי, זאת ההחלטה שלך או שנער האורוות הסית אותך לברוח יחד איתו?״ אמר וצחק בלעג. ״תעני לי,״ צרח כשלא השיבה.
הצעקה העירה את שֶׁרִי מקיפאונה. היא ידעה היטב מדוע היא עוזבת את בעלה המתעלל בה רגשית ולאחרונה גם גופנית. היא ידעה שלא תיכנע עוד לפחד ממנו. אין לו שום אחיזה עליה ולעולם לא תהיה. היא צעקה בחזרה: ״ליאו, הכול נגמר. אני לא מוכנה לחיות איתך. אני רוצה גט.״
ליאו הנזעם חרק בשיניו: ״ככה? את עוד תלמדי מה זה להתמרד ולא לציית לי,״ קרא ודהר על סוסו לעבר שֶׁרִי, מניף בזעם את השוט ומכוון אותו אליה.
בטרם הספיקה לעשות ולו תנועה אחת קפץ קובי ונעמד לפניה, מגן עליה בגופו. סוסו של דובאלייה התרומם בבהלה על שתי רגליו האחוריות. כשנעמד יציב, הושיט קובי את ידו אל דובאלייה וניסה להוציא את השוט מאחיזתו. ליאו ניסה להתנגד, אך קובי היה חזק ממנו ועקר במשיכה את השוט מידיו של ליאו. האיש איבד את שיווי משקלו ונפל מגב הסוס ארצה. קובי עמד והתבונן בו, מתנשם, דרוך לקרב. ליאו הנזעם התרומם במהירות, נטל את הקלשון שנמצא לצידו והשליך אותו על קובי. קובי הספיק לזנק הצידה בזמן, והקלשון פגע באחת מחבילות החציר.
״אתה לא תתחמק ממני,״ צרח ליאו והזדרז לשלוף את הקלשון מהחבילה. הוא הסתער על קובי בשנית במטרה לנעוץ את הקלשון בגופו של קובי.
קובי היה נחרץ לא פחות מדובאלייה. הוא הניף את השוט שבידו והצליף בליאו השועט לקראתו. השוט הונחת על פני דובאלייה והוא השמיע זעקת כאב ונרתע לאחור.
הקרב ארך דקה בלבד אך זו נראתה לשֶׁרִי כנצח. ממקום עומדה ראתה את חבריו של ליאו יורדים מסוסיהם ומתנפלים על קובי; שניים אחזו בו מאחור, ואחד ניסה לשלוט ברגליו הבועטות לכל עבר. אחרים עמדו דרוכים ומוכנים לקריאתו של ליאו.
״דידי, תחזיק טוב את הרגליים, שלא יבעט.״ ליאו הזועם נטל את הקלשון שוב. גופו רועד בכעס ומכאב הפציעות. הסייס הצעיר לא יחמוק, זה יהיה סופו. הוא נשם ככל שאפשרו לו פצעיו והסתער על קובי בצעקה: ״ניסית לברוח עם אשתי? מדובאלייה לא לוקחים כלום בלי לקבל עונש.״ הוא רץ בצעדים כושלים, הקלשון מורם אל על. קובי ניסה להיחלץ מידיהם של המחזיקים בו, אך הוא היה אחד מול שלושה גברים חזקים ונחושים.
לפתע נשמעה ירייה.
ליאו דובאלייה הספיק לראות את הדם הפורץ מחזהו בטרם נפל ארצה ללא רוח חיים. הכול הפנו את ראשיהם לכיוון שממנו נורתה הירייה: ליד חבילת החציר עמדה שֶׁרִי ובידיה רובה ציד. ידה רעדה אך קולה היה יציב וברור. ״קובי,״ אמרה, ״תעלה על הסוס.״ היא עקפה את גופתו של ליאו והתקרבה לקובי ולשלושת הגברים האוחזים בו. ״מי שינסה לעצור אותנו יחטוף כדור. תעזבו אותו,״ אמרה והפנתה את הרובה לגברים חליפות.
השלושה הרפו מקובי וצעדו לאחור. הוא ניער את זרועותיו ואת רגליו, מזרים דם בגפיו, ואחר כך ניגש אל סוסו המבוהל והרגיע אותו בליטוף. שֶׁרִי המשיכה לכוון את הרובה לעבר הגברים עד שקובי עלה על סוסו. כשהתיישב בנוחות העבירה לו את הרובה וניגשה למרטיני. לאחר שליטפה אותו בין עיניו ולחשה מילות הרגעה על אוזנו, עלתה עליו, הביטה בקובי וסימנה לו בראשה לצאת. השניים יצאו מהאורווה ופתחו מייד בדהרה אל מחוץ לחווה.
״לעזאזל, חייבים לתפוס אותם. קדימה,״ דידי התעורר וסימן לחבריו לעלות על הסוסים.
״זה מאוחר מדי.״ קולו של זורבה נשמע מחוץ לאורווה. הוא קרב לעבר החבורה, בידו רובה ציד, ועיניו מזרות אימה. ״אם תרדפו אחריהם, תצטרכו לעבור אותי וזה לא יהיה קל.״
דידי קרא בלעג: ״אתה חושב שתוכל להרוג את כולנו? אתה אחד ואנחנו עשרה!״
״בואו נבדוק.״ זורבה טען את הרובה. הוא עמד מול פתח האורווה והמתין שהרוכבים יצאו על סוסיהם בזה אחר זה.
דידי סימן באצבעו לחבריו החמושים בנשקם לצאת מהאורווה. ״לא שווה לבזבז עליך כדור,״ קרא לעבר זורבה. ״קדימה, לתפוס אותם,״ קרא לחבריו, והם המריצו את הסוסים לצאת מן האורווה. זורבה נותר במקומו, וכאשר חלפו בדהרה, כיוון את רובה הציד אל הרוכבים והחל לירות. הרוכב הראשון נפגע בגבו. סוסו נבהל מהירייה, התרומם על שתי רגליו האחוריות והשליך את רוכבו מעליו.
זורבה ירה בקור רוח לעבר הקצוות, מימין ומשמאל, והרג שלושה רוכבים בזה אחר זה. הרוכבים הנותרים הסתובבו והחלו לדהור לכיוונו של זורבה. הוא שינה טקטיקה, נשכב על הארץ והחל לירות במצב של שכיבה. הרוכבים נפגעו ונפלו מסוסיהם עד שלבסוף נותרו דידי ועוד שני רוכבים.
דידי הפנה את אקדחו לעבר זורבה: ״כדור אחד, זה מה שאתה שווה,״ צעק וירה בו.
זורבה נפצע בחזהו ובשארית כוחותיו הפנה את רובה הציד לעבר דידי. ״אולי שניים,״ דידי אמר וירה ירייה שנייה. זורבה צנח ללא רוח חיים.
***
שעות ספורות לאחר מכן ישבו שֶׁרִי וקובי בשדה התעופה של פריז, הרחק מחוות דובאלייה. הם המתינו שהמטוס ימריא וייקח אותם לישראל.
״יקירתי,״ קובי פנה לשֶׁרִי, ״אני צריך להתוודות בפנייך.״
שֶׁרִי התבוננה בו בהפתעה. בזמן הקצר שבילו ביחד עשה עבורה הרבה כל כך. הוא היה מי שחשף בפניה את סודותיו של בעלה – היחיד שהעז לעשות זאת, אף שכולם ידעו על כך. הוא היה ברגעים המשמעותיים ביותר עבורה. היא הרגישה שהיא מכירה אותו כמו אח קרוב. כשחשבה על כך עלה סומק בלחייה. לא אח, תיקנה את עצמה, כמו אהוב.
״לא הגעתי לחווה במקרה. נשלחתי לכאן.״
שֶׁרִי פערה עיניה בתמיהה. ״נשלחת?״
הוא ראה בעיניה את הסערה והבלבול. ״כן, שֶׁרִי יקרה, אבא שלך שלח אותי.״ הוא נטל את ידה ואחז בה. ״עבדנו במשטרה ביחד. דובאלייה היה מוכר כפושע בין לאומי, וכשסיפרת לאבא שלך שנישאת לו זה כבר היה מאוחר. הוא לא היה יכול לעצור את הנישואים אז הוא שלח אותי להשגיח עלייך.״
״לא ראיתי אותך אף פעם, איך שמרת עליי?״ ליבה אמר לה שהיא לא טועה בו אבל סיפורו היה מוזר.
״השגחתי עלייך מרחוק, עבדתי בעיר והגעתי לחווה כספק מוצרי המזון לבית. אבא שלך ואני – וגם אנשי המשטרה – קיווינו שהנישואים ישנו את דובאלייה, שהוא יפסיק את הפעילויות הלא חוקיות שלו. וככה זה היה, בהתחלה. הוא באמת הפסיק את ההימורים ואת העסקים. ראיתי שטוב לך, ואבא שלך השאיר אותי להשגיח מרחוק. אבל כשליאו חזר לעצמו הגעתי לעבוד באורווה ולהשגיח עלייך מקרוב. וככה נפגשנו.״ זכר הפגישה הראשונה עלה בו והוא חייך חיוך רחב.
שֶׁרִי הביטה בעיניו הכחולות, הטהורות, וידעה שהוא דובר אמת. מהרגע הראשון חשה בטוחה במחיצתו ועכשיו הבינה מדוע. דמעות עמדו בעיניה.
״והתאהבתי בך. חיכיתי שתהיי מוכנה לצאת מכאן וקיוויתי שתתאהבי בי גם. את לא צריכה להגיד כלום,״ הוא נשק ברוך על שפתיה, ״אני מבין.״
רעש המנועים התחזק ודיילת חיננית עברה ובדקה שהם חגורים היטב.
כעבור רגעים ספורים המריא המטוס והשניים, אחוזי ידיים ושותקים, היו בדרכם לארץ, לעתיד חדש.
אין עדיין תגובות