ששת הימים של יונתן יבוק

"ששת הימים של יונתן יבוק" – שעלילתו אינה מתרחשת ב-1967, אלא דווקא ב-1973 – מספר את סיפור המאבק לחיים של חייל שנותר פצוע, לבדו, מאחורי הקווים המצריים. הסיפור, שאין לדעת אם אמת היה או שמא בדיה, בוחן את המושגים אחריות ואשמה, מקריות וגורל, תוך שהוא מעלה תהיות באשר ליחסים המתקיימים במשולש אדם-אלוהים-שטן ובאשר ליכולתו של האדם לשלוט בחייו, ולמצער, גם במותו.

מקט: 978-965-565-319-9

מיזנסצנה

ייאמר מיד לזכותו של יונתן, כי בתוך שניות ספורות קלט היכן הוא נמצא. לא סיירת כמו אחיו הבכור, גם לא ניירת כמו איצקו, האח של גיא. חרמ"ש. כושר גופני ממוצע, מוטיבציה ממוצעת. לא מהמתנדבים. גם לא מהסרבנים. עמישראל. יש חכמים ויש טיפשים. יש גבוהים ויש נמוכים. יש רזים ויש שמנמנים. יש מהם שכמהים לשרת את המדינה, ויש כאלו שאם רק תיתן להם, מיד ימצאו איזו פינה שקטה להתחפ"ש בה, ולעזאזל כל המשימות של המחלקה.

ואיפה הוא? איפה הוא ממוקם בתוך כל הסיפור הזה? מתנדנד. בראשית רצה מחשבים. הרי זה בדיוק מה שמתאים לו. גם הראייה ככה-ככה. וגם המשקל. נו, טוב, רזה הוא לא. לעומת זאת, תמיד נחשב בקיבוץ לחכם, או שאולי לחכמולוג. משלא קיבל מחשבים, קיבל עליו את הדין. חרמ"ש. או בעצם חרמ"ח. חיל רגלים מחורבן.

את שמעון פגש עוד בבקו"ם. יחד המשיכו למחנה נתן. יחד נשלחו לסייד את מגורי הנהגים, בשלב הטרום-טירונות, בעודם ממתינים לשאר המתגייסים. יונתן מצא פתיל שחור. שמעון הדליק ויונתן מדד לו זמנים. 30 שניות לפתיל 30 סנטימטרים. שמעון סיפר שלמד ב"הדסים", ושהוא רוצה להיות קצין. אולי בגלל זה המשיך לסייד. יונתן דווקא לא שאף לקצונה. אולי בגלל זה חיפף בסיוד. שמעון אכן סיים את הטירונות כחניך מצטיין. האם הגשים את רצונו להיות קצין? למיטב ידיעתי לא. אבל זה כבר נושא לסיפור בפני עצמו.