ב-7 דקות אחרי חצות, קונור בן השלוש־עשרה מתעורר ורואה מפלצת מחוץ לחלון חדר השינה שלו. אך זוהי לא המפלצת שקונור […]
קריאת המפלצת
המפלצת הופיעה קצת אחרי חצות. כמו שמפלצות עושות בדרך כלל.
קוֹנוֹר היה ער כשהיא הגיעה.
היה לו חלום בלהות. טוב, לא סתם חלום בלהות. חלום הבלהות בה”א הידיעה. החלום שהוא חלם הרבה מאוד בזמן האחרון. החלום עם החושך והרוח והצרחה. החלום עם הידיים שנשמטות מאחיזתו גם כשהוא מנסה לאחוז בהן בכל כוחו. החלום שתמיד נגמר ב…
“תסתלק מכאן,” לחש קונור לחשכת חדרו וניסה להדוף את חלום הבלהות, לא להניח לו לבוא בעקבותיו אל עולם המציאות. “תסתלק מכאן עכשיו.”
הוא העיף מבט בשעון שאמא שלו הניחה על הכוננית שליד המיטה. 12:07. שבע דקות אחרי חצות. שעה מאוחרת לפני יום לימודים, ומאוחרת בהחלט גם לפני יום ראשון.
הוא לא סיפר לאיש על חלום הבלהות שלו. לא לאמא שלו, כמובן, אבל גם לא לאף אחד אחר; לא לאבא שלו, בשיחת הטלפון הדו־שבועית (בערך) שהיתה להם, בוודאי לא לסבתא שלו וגם לא לאף אחד בבית הספר. בשום פנים ואופן לא.
את מה שקרה בחלום הבלהות אף אחד לא צריך לדעת אף פעם.
קונור מיצמץ, העיף מבט ישנוני בחדרו וקימט את מצחו. משהו היה חסר לו. הוא התיישב במיטה, קצת יותר ערני. חלום הבלהות החל לחמוק ממנו, אבל היה שם משהו שהוא לא הבין בדיוק, משהו אחר, משהו…
הוא הקשיב, מנסה לחדור מבעד לדממה, אבל הצליח לשמוע רק את הבית השקט סביבו, תקתוק מזדמן שנשמע מדי פעם מהקומה הראשונה הריקה או רשרוש מצעים מחדרה הסמוך של אמא.
שום דבר.
ופתאום, משהו. אותו משהו שהעיר אותו, כך הבין.
מישהו קרא בשמו.
קונור.
הוא נתקף בהלה וחש שבטנו מתהפכת. יכול להיות שהיא באה בעקבותיו? יכול להיות שהיא הצליחה איכשהו לצאת מתוך חלום הבלהות ו…?
“אל תהיה טיפש,” הוא אמר לעצמו. “אתה כבר גדול מדי בשביל מפלצות.”
והוא באמת כבר היה גדול. רק לפני חודש מלאו לו שלוש־עשרה. מפלצות זה בשביל תינוקות. מפלצות זה בשביל ילדים שמרטיבים במיטה. מפלצות זה בשביל…
קונור.
הנה זה שוב. קונור בלע רוק. מזג האוויר היה חם במיוחד לאוקטובר, לכן החלון היה פתוח. אולי אוושת הווילונות הלוחשים זה אל זה ברוח הקלה נשמעה כמו…
קונור.
טוב, זאת לא הרוח. זה בפירוש קול, אבל קול לא מוכר. זה בוודאות לא קולה של אמא. זה בכלל לא קול של אישה, ולרגע אחד מטורף הוא חשב שאולי אביו החליט לבוא לביקור פתע מאמריקה והגיע בשעה מאוחרת מכדי להתקשר ו…
קונור.
לא. זה לא אבא. הקול הזה התאפיין במשהו מיוחד, משהו מפלצתי, פראי ולא מבוית.
ואז הוא שמע מבחוץ חריקה חזקה של עץ, כאילו משהו ענק הולך בכבדות על משטח של קורות עץ.
הוא לא רצה לקום לראות. אבל בו בזמן היה בו משהו שמאוד רצה לראות.
הוא הדף מעליו את השמיכות, ערני לגמרי, יצא מהמיטה וניגש לחלון. לאורו הקלוש והחיוור של הירח הוא ראה בבירור את מגדל הכנסייה בראש הגבעה הקטנה שמאחורי ביתו, זו שפסי הרכבת מתעקלים לצידה, שני קווי פלדה חזקים שבהקו עמומות בחשכת הלילה. הירח האיר גם את בית הקברות הצמוד לכנסייה, עם המוני המצבות שכבר בקושי אפשר היה לקרוא מה כתוב עליהן. קונור ראה גם את עץ הטַקסוּס שהתנשא לגובה במרכז בית הקברות, עץ עתיק ביותר שנראה כמעט כאילו הוא עשוי מאותה אבן שממנה נבנתה הכנסייה. הוא ידע שזה עץ טקסוס רק מפני שאמא אמרה לו. בפעם הראשונה כשהוא עוד היה קטן, כדי שלא יאכל מפירותיו הרעילים, ושוב בשנה שעברה, כשהיא התחילה לבהות החוצה מחלון המטבח כשעל פניה הבעה מוזרה ואמרה, “זה עץ טקסוס, כדאי שתדע.”
ואז הוא שמע שוב את שמו.
קונור.
כאילו מישהו לוחש אותו בשתי אוזניו.
“מה?” אמר קונור בלב הולם, ופתאום ציפה בקוצר רוח למה שעומד לקרות.
ענן שט אל מול הירח, החשיך את הנוף, ורוח נושפת התגלגלה במורד הגבעה, נכנסה לחדרו וניפחה את הווילונות. הוא שוב שמע את העץ חורק וגונח כמו יצור חי, כמו קיבה מקרקרת של עולם רעב שמשתוקק לארוחה.
ואז הענן חלף והירח האיר שוב.
את עץ הטקסוס.
שניצב עכשיו איתן באמצע הגינה שמאחורי ביתו.
והנה המפלצת.
לנגד עיניו של קונור נאספו הענפים העליונים של העץ ויצרו יחד פנים עצומים ונוראים שמתוכם הבליחו פה ואף ואפילו עיניים שהחזירו לו מבט. ענפים אחרים התלפפו אלה סביב אלה, חרקו וגנחו ללא הרף, עד שיצרו שתי זרועות ארוכות ורגל שנייה שהונחה לצד הגזע. שאר ענפי העץ נאספו והפכו לעמוד שדרה ואחר כך לפלג גוף עליון, והעלים המחטניים הדקים נארגו יחדיו ויצרו מעין עור עטוי פרווה שהתנועע ונשם כאילו היו מתחתיו שרירים וריאות.
המפלצת, שכבר היתה גבוהה מחלונו של קונור, התרחבה תוך כדי התהוותה והתמלאה לכדי דמות רבת־עוצמה שנראתה חזקה. ממש כבירה. כל אותו זמן לא הסירה המפלצת את מבטה מקונור, והוא שמע את קול הנשימה הרם והשורקני שבקע מפיה. היא הניחה את ידיה הענקיות על הקיר, משני צידי חלונו, הנמיכה את ראשה עד שעיניה הענקיות מילאו את מסגרת החלון ומיסמרה את קונור במבט רושף. ביתו של קונור פלט גניחה קטנה תחת כובד משקלה.
ואז המפלצת דיברה.
קונור או’מאלי, היא אמרה, ומשב אדיר של הבל פה חמים בריח דשן שטף מבעד לחלונו של קונור והעיף את שערו לאחור. הקול הרועם היה כה עבה, רם ועמוק עד שקונור חש את הרטט שלו בחזהו.
באתי לקחת אותך, קונור או’מאלי, אמרה המפלצת ודחפה את הבית עד שהתמונות על קירות חדרו של קונור היטלטלו וחפצים שונים כמו ספרים, מכשירים אלקטרוניים ובובת קרנף ישנה הושלכו ארצה.
מפלצת, חשב קונור. ממש מפלצת אמיתית. בחיים האמיתיים ובמצב של ערות. לא בחלום אלא כאן, בחלון שלו.
היא באה לקחת אותו.
אבל קונור לא ברח.
למעשה, התברר לו שהוא אפילו לא פוחד.
כל מה שהיה מסוגל להרגיש, כל מה שבאמת הרגיש מרגע שהתגלתה המפלצת, היה רק אכזבה גוברת והולכת.
כי זו לא היתה המפלצת שלה ציפה.
“אז בואי קחי אותי,” הוא אמר.
•
דממה מוזרה השתררה בחדר.
מה אמרת? שאלה המפלצת.
קונור שילב את זרועותיו. “אמרתי, אז בואי קחי אותי.”
המפלצת השתתקה לרגע ואז שאגה והלמה בבית בשני אגרופים. התקרה בחדרו של קונור נכנעה למהלומות, וסדקים ענקיים נפערו בקירות. רוח מילאה את החדר, והאוויר רעם משאגותיה הזועמות של המפלצת.
“תצרחי כמה שאת רוצה.” קונור משך בכתפיו ובקושי הרים את קולו. “ראיתי כבר דברים גרועים יותר.”
המפלצת שאגה בקול רועם עוד יותר, דחפה בכוח את זרועה מבעד לחלונו של קונור וניפצה אותו לרסיסי זכוכית, עץ ואבן. יד ענקית ומעוותת עשויה ענפים משתרגים תפסה את קונור סביב מותניו והרימה אותו מהרצפה. היא שלפה אותו מחדרו אל תוך הלילה, גבוה מעל הגינה האחורית, והרימה אותו אל מול הירח. אצבעותיה לפתו את קונור סביב צלעותיו בכוח רב כל כך עד שבקושי הצליח לנשום. קונור ראה שיניים שחוקות מעץ קשה ומסוקס בפיה הפעור של המפלצת וחש בהבל פה חם שננשף לעברו.
ואז המפלצת השתתקה שוב לרגע.
אתה באמת לא מפחד, נכון?
“לא,” אמר קונור. “בכל אופן, לא ממך.”
המפלצת צימצמה את עיניה.
אתה עוד תפחד, היא אמרה. לפני הסוף.
והדבר האחרון שקונור זכר היה פיה של המפלצת שנפער בשאגה כדי לאכול אותו בעודו חי.
xantipa@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
ספר כל כך מדויק ויפה ורגיש ועצוב ומצחיק על התמודדות עם מחלה סופנית ומוות. חובה לקרוא