שלגייה מהנמל הריחני

אוסף הסיפורים שלגייה מהנמל הריחני הוא תוצר רב גוני של תקופת חיים שלמה, שמכוון לקשת רחבה של קוראים. המכלול מורכב מקובץ סיפורים ישראלים, קובץ בינלאומי וקובץ עתידני. הקובץ הישראלי נע במרחב ובזמן מאהבת נעורים על רקע מלחמת ששת הימים, חיי עולים חדשים במדינת ישראל הצעירה, ייסורי אהבה הומוסקסואלית ועד עתיד קרוב בעל נופך של מלחמת אחרית ימים. הסיפורים הבינלאומיים מטיסים את הקורא אחורה בזמן למערב הפרוע האמריקני, קדימה לדמויות מניו־יורק של מלחמת העולם השנייה ועד למסתרי הונג קונג של ימינו אנו. בחלק העתידני מדלג המספר אל מסעות בין־כוכבים ולעולמות רחוקים ומפגשים עם חייזרים ואנדרואידים. במרכז כל הסיפורים עומדות דמויות אנושיות נגישות (ואנדרואיד אחד), שנוסעות ברכבת הרים של רגשות – תקווה ואכזבה, אהבה ושנאה, חרדה ורוגע, צחוק ודמע. הקוראים מוזמנים להדק חגורות ולהצטרף לטיסה המרתקת הזו.
זאב כהן נולד בירושלים ובילה את שנות נעוריו בקנדה עד שובו לארץ בגיל תיכון. התגייס לצה"ל בשירות חובה והשתחרר לאחר כעשר שנות שירות בצבא הקבע. בוגר תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. במשך כשלושה עשורים פעל בשירות המדינה, יצא לשליחויות ברחבי תבל וצבר חוויות והרפתקאות מלוא החופן. כיום הוא מחלק את זמנו בין ישראל וקנדה, מרבה בטיולים לכל קצוות הגלובוס ומגשים את משאלתו הוותיקה לכתוב סיפורים.

מקט: 001-3240-001

אוסף הסיפורים שלגייה מהנמל הריחני הוא תוצר רב גוני של תקופת חיים שלמה, שמכוון לקשת רחבה של קוראים. המכלול מורכב […]

---

קלרה ומאוריציו

“תלך מפה, צ’חצ’ח, אני יורד עכשיו! לא רוצה לראות פה פרצוף שלך עוד פעם! מתבייש לך! אני מדבר עם אבא שלך ותראה מה קורה.”

מאוריציו סולומון, במכנסי פיג’מה מפוספסים וגופייה לבנה עם קרע מתחת לבית השחי, עמד על מרפסת דירתו בפינת הקומה השלישית. פניו האדימו והוא חיבר לזעקה צרודה את אוצר מילותיו העבריות המצומצם. את חיצי זעמו הבוער ירה לעבר דני אסולין הצעיר, שרץ לכיוון החורשה הקרובה במעלה הגבעה ולא העז להביט לאחור. קופסה קטנה ושטוחה, עטופה נייר כסוף וסביבה סרט מעוצב לפרח אדמדם, נפלה מכיס מכנסיו הקצרים של דני, בלי ששם לב.

מאוריציו לא היה בדרך כלל איש של כעסים והתפוצצויות לא נשלטות. במשך שבע־עשרה שנות נישואיו לקלרה ינקו פיתח לכדי אמנות את כושר הספיגה השקטה והנסיגה הטקטית. דבר לא נשאר צבור בתוכו, כך שדבר גם לא יכול היה להתפרץ החוצה. המענה הקבוע שלו, כשעקיצותיה של הבלונדינית הקטנה הגיעו למסה קריטית, היה טיול רגלי ארוך. בעבר שוטט ברחובות בוקרשט, ומאז שעלו לישראל נדד בחוצות הארץ, תחילה בין צריפי הסוכנות של מעון אקדמאים בחוף ימה של הרצליה ולאחרונה בין נווה מגן למורשה. בצעדותיו ברומניה נהג להתנחם בשרשרת סיגריות רפובליקנה. בישראל עבר לנובלס.

קלרה גם לא הייתה אימתנית כלל ועיקר, אלא נשית, קטנה וצנומה, ששמרה על פני בובה יפים לגילה, מאופרים בקפידה, ומעוטרים ברעמה של בלונד בקבוק. לבושה בטוב טעם על פי צווי האופנה הקלאסיים, מעולם ובשום מצב לא נצפתה במכנסיים. הקוד הבלתי פורמלי לבית פנימה היה חלוק סאטן על פיג’מות משי. בפומבי הופיעה רק בשמלות שהדגישו את קימורי גופה וחשפו רגליים חטובות. נעלי עקב השלימו באופן קבוע את התמונה. באוזני מאוריציו הביעה לא אחת צער על הירידה שחלה ברמת ההופעה הנשית, שבאה לידי ביטוי במיוחד בכך שבצאתן כבר לא חבשו כובעים ולא עטו כפפות. קלרה לא האשימה כמובן את מאוריציו במצב האופנה הנשית, אבל בנושא אחד חזרה וירתה עליו חיצים רעילים ומיררה את חייו. מדוע, לא הבינה ולא הפנימה, היה חייב לגרור אותה ללבנט הלוהט והלא תרבותי? איזה טירוף הניע אותו להחליף את בוקרשט האהובה והקרירה בפלשתינה המאובקת, הבוערת, הפרימיטיבית ומנוונת הגוף והנפש? לא הצליחה להבין מדוע הגיע לה העונש הזה. ובכל זאת קשרה את מאוריציו אישית לגורלה האופנתי המר, כשחזרה ושאלה אותו מה תעשה עם מעילהּ מפרוות שועל כסוף, גאוות מלתחתה.

מאוריציו ספג וספג כי אהב את קלרה וידע שקשריה עמו הם על תנאי. גם כעבור כל השנים התקשה להבין מדוע דבקה בו. באותם ימים בבוקרשט לא חסרו מחזרים לרקדנית היפה והגנדרנית מבית הספר לבלט. אבל בצד האהבה, מאוריציו הצטער לפעמים שריכוז היופי והמראה המעט שברירי שלה אוזנו על ידי סגירות, אטימות רוחנית ומענה לשון סרקסטי וחד שדקר לעיתים קרובות אותו ואת הסובבים אותה.

מאוריציו עצמו היה, לפחות בעבר, גבר נאה, שבניגוד לאשתו לא נלחם נגד, ואולי אפילו תרם להתפתחות נזקי הזמן בגופו ובפניו. הוא היה איש גבוה, שפיתח, עוד בגיל צעיר, נטייה לשמיטת כתפיים מרושלת. שערו המקורזל שמר עדיין על צבעו הערמוני, אבל ממצחו הגבוה חדרו לתוכו מפרצים עמוקים. עיניו מלאות ההבעה עם הריסים הארוכים התחבאו מאחורי משקפיים גדולים, במסגרת פלסטיק חום דמוי קרן, פאר תוצרת הרפובליקה העממית של רומניה. שילוב קטלני אך טעים להפליא של ממליגה עם חמאה ושמנת חמוצה ופפנאש לקינוח הבטיחו תקומה לכרס שהלכה ותפחה, במיוחד בארץ ישראל בין חול ליום טוב. נדיר היה לראותו ללא סיגריה. הוא היה מאלה ששימרו את היכולת לנהל שיחה ערה בלא שסיגריה דלוקה בפינת פיו תפריע כהוא זה. ואם לא בפיו הייתה הסיגריה, אז היא שימשה אמצעי הבעה והצבעה בין אצבעותיו המוכתמות חום צהבהב מהטבק. בני שיחו סבלו לעיתים ממטרי אפר שהתפזרו לכל עבר תוך כדי תנועות ידיו הרחבות. בחולצותיו ניכרו חורים קטנטנים שיצרו גצי הסיגריה. פעילותו הגופנית העיקרית, מעבר לאפיזודות לא תכופות מסוג יציאה ידי חובה עם קלרה במיטה, הייתה הנעת כלי שחמט במשחקים אינטנסיביים מול שכנו לקומה ד”ר מוריס גרוסמן, פנסיונר קנדי, גליצאי במוצאו. גרוסמן ידע מעט רומנית מתקופת שהייה בצ’רנוביץ בשלהי המלחמה, אבל העדיף לפטפט עם שכנו ביידיש, למרות שמאוריציו לא ממש שלט בשפה וערבב בינה לבין גרמנית שלמד באוניברסיטה.

התהליך שהביא ברבות הימים את מאוריציו לעמוד בפיג’מה ובגופייה קרועה על המרפסת ולצרוח לעבר דני אסולין, ראשיתו היה באותו יום בדיוק, חמש עשרה שנים לפני כן, ב־6 באוגוסט 1949. בבוקר ההוא, במחלקת היולדות בבניין החדש של בית החולים פלוריאסקה בבוקרשט, ילדה קלרה בניתוח קיסרי את בתם יחידתם שנקראה אדריאנה על שם אמו המנוחה. קלרה בכתה כשהוא חיבק אותה ולא אמרה דבר. עוד באותו יום, כאשר מאוריציו חזר לעבודתו במעבדה לכימיה תעשייתית של המכון הפוליטכני, למד, שבנוסף לכול, הוא קרנן ולא אבא. לרגל האירוע המשמח מתחילת היום, אזר מנהלו סרג’יו קלמנוביץ’ עוז והודיע למאוריציו, שקלרה והוא מאוהבים, שהיא מתכוונת להתגרש ממנו, שהם מתכוונים להתחתן, ושהתינוקת שנולדה היא פרי אהבתם. מאוריציו סטר לו בחוזקה.

לאחר שדני אסולין נעלם לתוך החורשה, מאוריציו הדליק עוד נובלס, דפדף ללא ריכוז בגיליון האחרון של Revista Mea ונשאר בעמדתו במרפסת שעון על המעקה. קלרה נעלה את עצמה בחדרה והתמידה בשביתת דיבור עמו, שנמשכה כל סוף השבוע. אדריאנה, או עדי, כפי שהעדיפה להיקרא מאז שהחלה ללמוד באליאנס בשנה שעברה, נמלטה כבר ביום שישי מהאווירה הדחוסה והמעיקה של יחסי קלרה ומאוריציו. היא מצאה מפלט קבוע בבית חברתה לשכונה רחל חבושה, ומאוריציו המודאג צפה לרחוב בתקווה שיראה את שובה. על המדשאה המרופטת למטה בעט בכדור שלומיקו קטן הקומה, מחפש צרות גדול ואימת חתולי הרחוב. הילד צלע מעט על רגל ימין מצולקת, תוצאה של ניסוי לא מוצלח בבנזין וגפרורים.

מהמרפסת השכנה בצבץ ראשו המקריח של מוריס גרוסמן.

“נו ווס מאכט א ייד?” פנה אל מאוריציו כדרכו ביידיש.

“אבי געזונט,” השיב לו.

“מה צעקת על הפסקודניאק הזה? הוא ניסה לגנוב משהו? צריך להיזהר מאנשים כאלה.”

“לא, הוא לא גנב. הוא לא בעיה. דווקא בחור טוב. עוזר לי בעברית לפעמים. שפה קשה מאוד.”

“אז מה קרה? למה צעקות? הערת אותי.”

“לא חשוב. רק סבלנות זה מה שחשוב פה. זה מה אומרים לי כל הזמן. כשנגמר סבלנות אני צועק.”

“כן, סבלנות,” הגיב גרוסמן באנחה תיאטרלית. “אני חושב שמחכים פה בממשלה בסבלנות עד שנמות וככה הם פותרים כל הבעיות. סבלנות בקופת חולים, סבלנות בהסתדרות, סבלנות במועצה, סבלנות בבנק. סבלנות. סבלנות, סבלנות. אני אמרתי לחיים במכולת סבלנות כשמבקש כסף והוא לקח בסבלנות בחזרה את הלחם וחלב שרציתי… אולי תבוא עכשיו לשחק בסבלנות שחמט?”

מאוריציו ששקע בהרהור על עקרון הסבלנות לא שמע כנראה את הזמנתו של גרוסמן. לפני חודשיים, לאחר שהתייצבות קבועה בלשכת העבודה לא העלתה אלא הצעות לשמש שומר לילה, ביקש משרגא סגל בהתאחדות עולי רומניה עזרה במציאת תעסוקה במקצועו. זה אמר לו שאין הרבה דרישה לכימאים תעשייתיים בלי ניסיון. התואר המתקדם ושנות העבודה ברומניה הקומוניסטית לא נחשבים, טען בפניו. הוא הבהיר שמחפשים בוגרי טכניון עם ניסיון בארץ. סגל הציע לו שימתין בסבלנות. “הסבלנות משתלמת,” הבטיח ולבסוף נתן לו פתק לפגישה עם יצחק כהן בסניף המפלגה. כהן קיבל אותו יפה עם כוס תה וביסקוויט וניסה לשכנע אותו להצטרף למפלגה ולהביא עמו עוד רומנים. מאוריציו הודה לו, אך ביקש זמן לחשוב על כך. כשהתעניין כבדרך אגב לגבי עבודה, סגל היה אמפתי מאוד והציע סבלנות. “אני מבין את מצבך, אבל אנחנו עדיין מדינה ענייה ואי אפשר לתת הכול מיד על צלחת לעולים חדשים. אתה איש חכם ומלומד. תעזור לנו בסבלנות לבנות את המדינה וסבלנותך תשתלם. תזכור שבמפלגה אנו עוזרים אחד לשני. הדלת שלי תמיד פתוחה. תהיה סבלני ולך לשלום.”

לאמיתו של דבר הסבלנות כן השתלמה לו, לפחות בעבר. קלרה והתינוקת הלכו עם סרג’יו קלמנוביץ’ ומאוריציו מחל על כבודו. הוא המשיך לעבוד במכון הפוליטכני ולמרות שלא שמע ממנה דבר המתין בסבלנות. כעבור שלוש וחצי שנים נלכד קלמנוביץ’ עם רבים אחרים במערכה האנטישמית נגד “ציונים” ונעלם לבלי שוב בנבכי כלא פיטשט.

ימים מעטים לאחר מכן, קלרה והילדה הופיעו על מפתן ביתו. קלרה נראתה כצל של עצמה, פניה כחושים ובקושי גוררת את רגליה ואת אדריאנה הבוכייה. מילה לא אמרה על מה שעבר עליה, אבל מאימה הצליח מאוריציו לחלץ את אשר אירע. לאחר שלקחו את סרג’יו, נתנו לה עשרים וארבע שעות לפנות את דירתו, שהוחרמה על ידי המדינה. כשבאו למחרת מצאו אותה על סף מוות לאחר בליעת כדורים. הם הצילו אותה וכששחררו אותה כעבור כמה ימים מבית החולים, הצטרפה לאדריאנה אצל אימה. ללא עבודה לא יכלו להתקיים על הפנסיה הזעירה של האם. בהיעדר ברירה אחרת, הם חזרו אליו והוא אהב אותן והשאיר את כל השאר מאחור. הוא לא שאל שאלות. זמן קצר לאחר מכן נזרק מאוריציו מהמכון הפוליטכני בגין מחשבותיו הציוניות הבוגדניות. לא ננקטו נגדו צעדים חריפים יותר, אמרו, כי לא תרגם את כפירתו המנטאלית לסבוטאז’. והוא, שמעולם לא הקדיש בדל של הגיג ליהדותו, ובוודאי לא על תקומת העם בארצו, החל, בעת שניקה רצפות ובתי שימוש בבנייני ציבור, להרהר בירושלים ובארץ הקודש. עשר שנים חלם ורקם חלומות על עזיבה ועל פתיחת דף חדש. לא את קלרה ולא כל אדם אחר בחוגו הצר שיתף בחלומותיו בהקיץ, פן יתנפצו על קיר הסקוריטאטה ששמע וראה הכול. בהדרגה הרים עצמו מהרצפה עד שלבסוף אפילו קיבל עבודה כמורה מחליף לכימיה בבית ספר תיכון. קלרה החלה לספר נשים בבתיהן כדי להשלים בכמה ליי את תקציבם החודשי הדל ולפנק מעט את אדריאנה. לרגע לא הפסיקה לקוות בקול, באוזני מאוריציו ולקוחותיה, לשובם של מה שהגדירה כימים הטובים שהיו. אזהרותיו כי אוזניים לכותל לא עשו עליה רושם. במהלך כל השנים הדלות, היא ארזה בזהירות ושמרה בקפידה על בגדים ונעליים מעברה ועל מעיל פרווה מהודר שקיבלה מאימה ביום חתונתה. אפילו את נעלי הבלט שמרה. יום אחד בקרוב, האמינה בכל ליבה, תשוב להתהדר בטיילה בקליאה ויקטוריאי (Calea Victoriei). מאוריציו לא התווכח אתה ולא ניסה להטיל דופי בחלומותיה. הוא פשוט השתתק וקיר של אלם החל להפריד ביניהם. וביום אביב אחד, בלי התרעה מוקדמת, ביקש מקלרה לארוז חלק קטן ממטלטליה ולא כדי לצעוד בשדרה המרכזית של העיר, אלא כדי לקרוע את עצמה ואת אדריאנה כנגד רצונה מסביבתן הטבעית ולצאת עמו לגלות בארץ נידחת ומקוללת במדבר.

קלרה שכבה במיטתה בחדר המוחשך והמחניק. המטפחת הלחה על מצחה עזרה, אבל לא העלימה לגמרי את המיגרנה. כמה אקמולים בליווי צויקה עזרו הרבה יותר. היא שמעה במעומעם את קולו של מאוריציו, אך לא הצליחה לפענח את דבריו. תחילה צעק ואחר כך שוחח, כנראה עם השכן ד”ר גרוסמן. היא לא הצליחה לזכור איזה מין דוקטור הוא. מחשבות חלפו במוחה כפרפרים שמרחפים, מתקרבים ומתרחקים ומתקרבים שוב. אי-אפשר היה לתפוס אותן ולהיאחז בהן. היא חשה בעיקר חוסר אונים. הכול כבר מעבר ליכולתה ופתרונות אין. גם הנתיב למעט חום ונחמה, שניסתה למצוא בכיוון בלתי אפשרי, היה חסר תוחלת ויפגע בכל האחרים.

פעם הייתה נערה צעירה ויפה שחשבה שכל האפשרויות פתוחות בפניה. אז היא רצתה להיות חופשיה, לרקוד, לאהוב, לנסוע עם קורפוס הבלט ברחבי העולם. מהר מדי סגרו החיים עליה והקיפו אותה סורגים בלתי עבירים. אביה ואימה, שניהם רקדני בלט מקצועיים, היו חלוקים לחלוטין בדעותיהם באשר לעתיד בתם. אביה עודד אותה ותמך בשאיפותיה. אבל הוא נעלם בחטף כשחייל שיכור נהג את משאיתו לתוך קהל שהמתין לטראם בקרבת בניין האופרה. אימה, רדופת טראומות המלחמה, רצתה רק יציבות ועתיד בטוח עבור בתה – בעל, פרנסה מובטחת, ילדים, דירה, אוכל ותמיכה באימא לעת זקנה. את כל אלה, מתוך ניסיונה שלה, אמרה לקלרה, לא תמצא באמנות הריקוד. האמנות, קבעה, היא סוג של מותרות שלא מתאימים לנסיבות של רומניה החדשה. כך, עד מהרה, מצאה את עצמה קלרה נשואה למאוריציו, מהנדס כימאי עם משרה קבועה ודירה. לפחות קיבלה מאימה את מעיל פרוות השועל הכסוף שכה אהבה.

היה ברור שהוא סוגד לה, וכלא מאמין במזלו, פחד מהרגע הראשון לאבד אותה. הוא נהג בה כבאגרטל יקר שיש לטפל בו בעדינות מרבית פן יישבר לרסיסים. רוך אינסופי היה שם מצדו, אבל היא חיפשה דווקא ריגוש ולא מצאה. התבטלותו התמידית פיתחה אצלה מיאוס והיא הצטערה על כך, כי באמת לא רצתה לפגוע בו. הוא לא היה האשם במצב. אבל היא לא יכלה לעזור לו, כי לא יכלה לעזור לעצמה. כדי שלא ירגיש שהיא סולדת מחייהם המשותפים, הרבתה להיעדר מהבית. וכשהייתה בבית עטתה שריון קוצני של התבטאות קצרת רוח, חדה ולעיתים לגלגנית. דומה שמאוריציו לא קלט את המסר ורק הגביר את מאמציו הבלתי נלאים לרצות אותה. ערב אחד לקח אותה לראות את אגם הברבורים ובאולם פגשו את סרג’יו קלמנוביץ’, מנהלו הצעיר של מאוריציו במכון. לא עבר זמן רב והיא הייתה במיטתו של הרווק הנאה. עצם הקונספירציה העלה לה את הדופק והיא חשבה שאולי היא מאושרת או לפחות לא חנוקה רגשית. אדריאנה לא איחרה להגיע.

ביום שבו סרג’יו נעלם, היא נשארה לבד עם אדריאנה. דירתו של סרג’יו הוחרמה והתכוונו לזרוק אותה לרחוב. אפילו לשים קץ לחייה לא אפשרו לה. היא מצאה מקלט אצל אימה ולא חשבה לרגע שתראה שוב את פניו של מאוריציו. אבל גם את אימה נאלצה לעזוב, והאפשרות היחידה שנותרה לפני הרעב הייתה מאוריציו. המציאות, אמרה לעצמה, הכתיבה שלאדריאנה דרוש אב מפרנס. מאוריציו הקל עליה כמו תמיד. הוא החזיר אותן לביתו כאילו באו מטיול בפארק שנמשך חצי שעה. דבר לא אמר על מה שקרה ואת סרג’יו לא הזכיר. את אדריאנה אימץ לליבו כבתו האהובה וכאב מסור לכל דבר ועניין. הכול חזר לכאורה לקדמותו כשקלרה, לשם שינוי, מנסה למלא לזמן מה את תפקיד אסירת התודה. למעט מעידות פה ושם, היא הסירה את הקליפה העוקצנית והתמסרה כל כולה לגידול ילדתה. כלפי מאוריציו מילאה על פי דרכה את תפקידה כרעיה וכשותפה וזה הספיק לו. הם אפילו צחקו יחד מדי פעם והפיקו הנאה משותפת מאבני דרך בהתפתחותה של אדריאנה. קלרה אומנם המשיכה לדבר על עתיד ורוד, אבל חלומות הנעורים נגוזו לחלוטין עם הזמן ומשיירי הכאב שקהו ממילא התעלמה בדרך כלל. הקשר האחרון עם עברה ניתק כשאימה נפטרה. ברבות השנים, מאוריציו התרחק והוא הצטייר לה כמי שנמצא רוב הזמן מעבר לחלון זכוכית עבה, אומנם שקוף אך קולות לא עוברים דרכו. פיזית הם חיו את חייהם ביחד, אך רגשית כל אחד היה לבד.

היא הבינה יותר ויותר, למרות הכחשותיו, שמשהו מעיק על מאוריציו ושמשהו קורה עמו. פיטוריו המבישים היו חלק מהעניין, אבל לא הכול. מדי פעם היה נעלם למשך שעות לסידורים שאת מהותם לא הסביר. לפעמים הסתגר בתוך עצמו במשך ימים והיא ידעה שלא ללחוץ ולא להפריע, כפי שהוא נתן לה את המרחב שלה. בפעמים אחרות שנתו הופרעה על ידי חלומות בלהה שלא חלק עמה. בהזדמנויות שונות, כשחזר מדוכא מאיזו התרחשות עלומה שעליה סירב לדבר או סתם ביום שבו קשיי החיים בגן העדן הקומוניסטי גאו, היה מביע בפניה תקווה שיום אחד בקרוב יוכלו לעזוב למקום אחר. מתי, איך ולאן לא אמר. זה היה עובר ודבר לא היה קורה, עד שבוקר אחד, באביב 1963, הורה לה לארוז, לאסוף את אדריאנה מבית הספר, להשאיר הכול מאחור ולנדוד למקום, שמעבר להשמצות קבועות בעיתון המפלגה, לא ידעה עליו דבר. והיא צייתה והיא הצטערה. כעת שכבה במיטתה, בחדר שהפך לכל עולמה, מעורפלת, מתמודדת בקושי עם כאבה ונכנעת לאין־אונותה.

מאוריציו הביא למרפסת את הטרנזיסטור כדי לשמוע חדשות. ברומניה לא בזבז זמן בהקשבה לחדשות ברדיו, כי הכיר בעל פה את ביטויי פולחן האישיות המחליאים, שחזרו על עצמם בקביעות. כאן, למרות קשיי השפה, התאקלם מהר והתמכר לצפצופים שבישרו מדי שעה את החדשות. פה לפחות קורה משהו אמתי, תירץ את מנהגו החדש. עד כדי כך מעורה היה, שהתערב עם גרוסמן על בקבוק צויקה שאשכול לא יחזיק מעמד ושבן גוריון ישוב לראשות הממשלה עד סוף השנה. תוך כדי הקשבה לא מרוכזת לדיווח על תקרית ימית ואווירית בין כוחות אמריקניים וצפון וייטנאמיים הוציא מכיסו פתק מעוך, הביט בו ופענח שוב את שתי המילים “אוהב אותך”. את הפתק מצא על רצפת חדר האמבטיה כשחזר הביתה מלשכת העבודה ונתקל בדני אסולין שיצא משם. הוא הבין שלא מדובר בתרגיל בכתיבה תמה. מאוריציו גירש את הנער מדירתם וגמר אומר לשים לעניין קץ ברגע שאדריאנה תגיע הביתה. לא היה טעם לדבר על כך עם קלרה המסוגרת. גם אם הייתה מקשיבה לו, כל תגובה אפשרית שלה תהיה מן הסתם הפוכה לדעתו. זו השגרה שאפיינה את חייהם כמעין זוג. הוא היה משוכנע גם שאי-אפשר לחכות ולתת לדברים להתפתח למשהו לא טוב. היא רק בת חמש עשרה. הוא לא ייתן לאיזה פושטק מרוקאי ממורשה לסבך אותה. כל החיים לפניה והיא עלולה ליפול שלא בטובתה בידיים של עדת קרימינלים. אימא של שלומיקו קראה להם “מרוקאי סכין”. הרגיז אותו במיוחד שבחור שאותו הכניס לביתו ואליו התייחס כל כך יפה יעשה דבר מגעיל מאחורי גבו ועם בתו התמימה. החלק הקל, חשב, יהיה להפסיק את שיעורי העזר בעברית שקיבלו הוא וקלרה, כל אחד בנפרד, מדני אסולין. שוב לא תהיה לו כניסה לביתם. הבעיה המסובכת יותר בעיניו הייתה כיצד לדבר על כך עם אדריאנה, ועוד ביום הולדתה. התקשורת ביניהם לאחרונה הייתה מוגבלת. הוא חשד שקלרה חשפה בפניה כמה מעובדות עברם הכאוב, למרות שהנערה לא גילתה כלפיו סימני ניכור. להיפך, קלרה האשימה אותו בכך שהילדה מתנהגת עמו, שלא בצדק, כילדה של אבא טיפוסית ומתרחקת מאימה. אבל הוא מעולם לא שוחח עם בתו על נושאים אישיים ואינטימיים מהסוג הזה. זו הייתה פררוגטיבה של קלרה. במצב העניינים שנוצר הוא לא ראה ברירה אחרת אלא להתעמת עם אדריאנה לטובתה.

דני אסולין נשאר חבוי ומפוחד בחורשה לאחר שברח מזעמו של מאוריציו סולומון. הוא לא מיהר לשוב לביתו כי לא היה בטוח עד כמה רציני איומו של מאוריציו לפנות להוריו. אביו לא היה חסיד גדול של האשכנזים, ושל הרומנים הגנבים בראשם, והוא עוד עלול היה להוציא מנה של תסכול על דני, אם מאוריציו יפנה אליו. הנער מעולם לא ראה את מאוריציו במצב כזה ולא שמע ממנו צעקות רמות. הוא ניחש שמאוריציו גילה את מה שקרה, למרות שהיא בעצמה הדגישה כמה חשוב שהוא לא יֵדע. היא ממש פחדה מהאפשרות שהוא יגלה, אבל התגברה על החרדה ורק ביקשה בכל פעם מחדש שישמור את סודם. הוא נשבע שאיש לא יֵדע.

כל מה שקרה היה חדש ואפילו מהמם בשבילו. זה לא שלא היה בקשר עם בנות לפני כן. חנה לביא התנשקה אתו ונתנה לו לפתוח את חזייתה ולגעת בשדיה בכניסה חשוכה. קורינה לפלר אפילו הזמינה אותו לביתה כשהוריה נסעו לחופשה. והם התמזמזו במרץ והתחככו זה בזו, אומנם בלבוש מלא. רק כשניסה להכניס את ידו מתחת לחצאיתה סירבה בתוקף. הוא רצה להאמין שיש לו המשכיות אתה. אבל מה שקרה בדירת סולומון היה משהו אחר לגמרי. אפילו עתה, רעד כשהתמונות רצו במוחו. הוא לא רצה לחשוב על העתיד ורק התפלל שזה לא ייפסק. הכול היה טרי בזיכרונו ובדמיונו – ריח הבושם הקל שלה, טעם פיה ומגע לשונותיהם, שיער המשי שלה, דמעותיה המלוחות, שדיה הקטנים המחודדים, מבוכתו משפיכה מוקדמת כשנגעה בו שם, שאיפת האוויר הפתאומית כשחדר אליה והגניחות החרישיות עד רגע הסיפוק. הם נפגשו שוב ושוב והוא היה מאוהב בה ושבוי שלה וחשב עליה בכל רגע ורגע. בבית הספר חלם עליה בהקיץ וספר את השעות עד שיכול היה לשוב אליה. כשלא יכול היה לבוא אליה, מצא את עצמו צופה מהחורשה על הדירה, שמא יראה אותה ולו לשנייה. הוא קנה לה צמיד מוזהב והתכוון לתת לה באותו היום, אבל זה לא התאפשר כשמאוריציו הופיע והתפוצץ עליו.

עכשיו הוא עמד בחורשה וחיכה. למה חיכה לא ידע להגיד לעצמו. ברגע זה שם לב שקופסת המתנה והפתק שהחל לכתוב לה כבר לא בכיסו. הקופסה הייתה אתו כשברח מהדירה. בזה הוא היה בטוח. כששטף ידיים בדירה הניח אותה ואת הפתק על המדף שמעל לכיור. כשמאוריציו דפק בדלת הוא תחב אותה במהירות חזרה לכיס ויצא מחדר האמבטיה. שתי דקות לאחר מכן החלו הצרחות והוא ברח החוצה. הוא החל לשוב על עקבותיו וחיפש את הקופסה על הארץ.

מאוריציו החליט לרדת למטה ולהמתין לאדריאנה בחוץ. אולי שם, קיווה, יהיה לו קל יותר לשוחח עמה. אחר כך יעלו ואולי קלרה תחליט לקום ולחגוג עימם את יום ההולדת של בתם. בדרך מלשכת העבודה אפילו קנה עוגה במגדנייה השכונתית. שתיהן אהבו עוגות גבינה ואולי מצב הרוח ישתפר. הוא התיישב על קיר האבן הנמוך שחצץ בין קרעי הדשא למדרכה ושלף עוד נובלס אחת. כעבור כמה דקות הצטרף אליו מייקל, הדרום אפריקאי מדירת הקרקע, וכהרגלו נתן למאוריציו להבין בשפת גופו שישמח לשנורר מננו סיגריה. מאוריציו כמו תמיד הבין את הרמז והושיט את הקופסה לעבר הבחור. שניהם הביטו בשקט ובריכוז, תוך שאיפת עשן נהנתנית, בזריז השנאוצר השחור של מייקל שנבר בערימת זבל והחליט לסמנה בהשתנה ארוכה.

“שמעתי אותך מתרגז קודם. מה קרה? הכל בסדר?” פנה אליו מייקל אחרי שתיקה טעונה.

מאוריציו נאנח. מה יכול להגיד כשהוא לא שש לפתוח את סגור ליבו בפני כמעט זר. אבל הבחור מנומס ואין מישהו אחר שאפשר לחלוק עמו התלבטויות.

“אתה מכיר הבת שלי אדריאנה. אני חושב שילד מרוקאי מתחיל אתה והיא קטנה. זה לא טוב וזה עושה בעיות ואני לא יודע מה לעשות. מה אני יגיד לה שהיא תשמע אותי? אתה בחור, אני בחור. אנחנו יודעים מה בחורים רוצים מבחורות והיא רק ילדה. היא לא מבינה. הוא יסתובב לה הראש.”

זריז חזר מסיבוביו והם ליטפו את ראשו. הוא החזיר להם ליקוקים רטובים והתיישב לרגלי מייקל.

“אני לא יודע מה בדיוק להגיד לך, מוריסיו.”

מייקל לא הצליח בכל ניסיונותיו להגות במבטאו הדרום אפריקאי המובהק את שמו של שכנו.

“אין לי ממש ניסיון בתחום הזה. הבת שלי בסך הכול בת שלושה חודשים. פעם אמרו לי להצטייד ברובה ציד כדי להגן עליה בעתיד מטיפוסים כמוני, כך שאני מבין לליבך. אבל אתה לא יכול לנעול אותה בבית. מה אומרת אשתך? אולי היא תדע מה לעשות?”

“אשתי, אשתי,” הגיב מאוריציו ולא הוסיף.

“אם זה הבחור שראיתי בורח, אז אני מכיר אותו, דני,” המשיך מייקל. “הוא דווקא נחמד ואדיב. לא נראה לי שהוא יעשה בעיות. הם בסך הכול בני טיפש עשרה וזה מה שבני טיפש עשרה עושים. אני זוכר את עצמי עם בקי, אשתי. פחדתי פחד מוות מאבא שלה והיא גם סובבה אותי סביב אצבעה. אני חושב שאתה יכול לסמוך על אדריאנה. אתה לא יכול לנעול אותה בבית. היא בחורה חכמה. ליתר ביטחון לך ותקנה רובה ציד…”

מאוריציו ראה את אדריאנה מתקרבת ברחוב וקם לעברה. היא חייכה, רצה אליו וחיבקה אותו. הוא שכח את עצתו של מייקל וגם איבד את מעט הביטחון העצמי שגייס לטובת השיחה עם בתו.

“La mulţi ani, מתוקה שלי. יום הולדת שמח.”

“תודה, אבא, אתה נהדר. אני עולה לשים את התיק ולהגיד שלום לאימא. רחל מוסרת לכם ד”ש.”

מאוריציו ניסה לקפוץ למים הקרים. “אדריאנה, לפני. את מכירה בחור דני שנותן לנו שיעורים עברית?”

“כן, דני אסולין. ראיתי אותו כמה פעמים אצלנו. למה, מה רצית בקשר אליו? קרה משהו אתו? ספר לי אחר כך. אני רוצה לעלות ולאכול משהו.”

המשפט הבא נשאר תקוע בפיו של מאוריציו, ואדריאנה כבר התרחקה ומהחורשה על הגבעה הקרובה הגיח דני אסולין, קופסה קטנה עם סרט בידו. מאוריציו כבש את תגובתו האינסטינקטיבית והחליט שאם קשה לדבר בנושא עם אדריאנה, אז יעשה כן אם הנער ויזהיר אותו מהמשך הקשר עמה.

“מה אתה רוצה. אמרתי לך מפה. לא יכול לדבר עם אדריאנה. אדריאנה לא רוצה אותך. אני לא רוצה אותך עם אדריאנה.”

“מי זאת אדריאנה?” תמה דני. “אתה מתכוון לעדי, הבת שלך?”

“כן, אדריאנה, עדי. אותו דבר. לא בשבילך.”

“אני לא יודע על מה אתה מדבר, מר סולומון. אין שום דבר ביני לבין עדי. היא אמרה לך משהו? אני בקושי מכיר אותה?”

“לא טוב שקר. אתה בא עכשיו עם מתנה ליום הולדת. אתה כותב פתק אוהב אותה…”

“לא ידעתי שזה יום ההולדת של עדי. זה לא בשביל עדי, זה בשביל קלרה, סליחה, גברת סולומון. אני צריך להגיד לך משהו…”

“מה אתה נותן מתנה בשביל קלרה? למה מתנה? מה אתה רוצה? אתה טיפש, או מה?”

חילופי הדברים נקטעו על ידי צרחות שנשמעו מהקומה השלישית, מדירת סולומון. זו הייתה אדריאנה. היא הופיעה במרפסת היסטרית.

“אבא, אבא, תעלה מהר! משהו קרה לאימא. אני לא מצליחה להעיר אותה. היא לא מגיבה. בוא מהר, מהר!”

מאוריציו רץ פנימה ועלה בדילוגים במדרגות, מייקל ודני בעקבותיו. אדריאנה המתינה להם בוכייה ומבולבלת בכניסה לדירה.

“היא לא עונה לי. מה יש לה? תעשו משהו!”

קלרה שכבה במיטה בעיניים עצומות כאילו ישנה, אבל לא נשמה. מאוריציו חיפש דופק ולא מצא. על השולחן ליד המיטה עמדה אריזה ריקה של גלולות ובקבוק עם שרידי צויקה. מאוריציו רכן על גופה, ליטף את שערה הזהוב, נישק את עיניה העצומות וחיבקה. דמעותיו זלגו והוא חזר חרישית Îmi pare rău, Îmi pare rău, Îmi pare rău (אני מצטער). דני התקרב, הניח את קופסת המתנה לרגליה ועזב.

מייקל אמר שהוא יביא את ד”ר נגלר, לקח עמו את אדריאנה ויצא.

קלרה ומאוריציו נשארו יחד בחדר. כל אחד מהם לבד.