כאשר מרים, אם לשני ילדים קטנים, מחליטה – חרף הסתייגויותיו של בעלה – לשוב אל עבודתה במשרד עורכי דין, מתחילים […]
התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית־החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה.
הם צילמו את זירת הפשע. שוטרים לקחו טביעות אצבעות ומדדו את שטחי חדר האמבטיה וחדר הילדים. על הרצפה, מרבד הנסיכה היה ספוג בדם. שולחן ההחתלה היה הפוך למחצה. המשחקים נארזו בשקיות שקופות שנאטמו היטב. אפילו השידה הכחולה תשמש ראיה במשפט.
האֵם הייתה במצב של הלם. כך אמרו אנשי ההצלה, כך החרו החזיקו אחריהם השוטרים, כך כתבו העיתונאים. כשנכנסה לחדר שבו שכבו ילדיה היא פלטה צעקה, צעקה ממעמקים, שאגה של חיית טרף. הקירות רעדו. לילה ירד על אותו יום של חודש מאי. היא הקיאה וכך מצאו אותה השוטרים, סרוחה בחדר בבגדיה המזוהמים, משהקת כמוכת שיגעון. היא צרחה צרחות נוראות. החובש סימן בניד ראש והם הרימו אותה, למרות התנגדותה, בעיטותיה. הם נשאו אותה לאט והמתמחה הצעירה של שירותי החירום הזריקה לה סם הרגעה. זה היה החודש הראשון שלה כמתמחה.
גם את השנייה היה צריך להציל. במקצועיות זהה, באובייקטיביות. היא לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת. היא חתכה לעצמה את שני פרקי הידיים ותקעה את הסכין בגרונה. היא רבצה מעולפת למרגלות מיטת התינוק. הם הקימו אותה, מדדו לה דופק ולחץ דם. אחר כך השכיבו אותה על אלונקה, והמתמחה הצעירה לחצה בהתמדה על צווארה.
השכנים מתגודדים למרגלות הבניין. יש שם בעיקר נשים. עוד מעט צריך לאסוף את הילדים מבית־הספר ומהגן. הן מביטות באמבולנס בעיניים נפוחות מדמעות. הן בוכות והן רוצות לדעת. הן מתרוממות על קצות האצבעות. מנסות להבחין במתרחש מאחורי המחסום המשטרתי, בתוך האמבולנס שמזנק בקול צפירה רמה. הן לוחשות זו לזו שברי מידע. השמועה כבר פרשׂה כנפיים. אסון קרה לילדים.
זה בניין נאה ברחוב אוֹטְווִיל שברובע העשירי. בניין שדייריו מקדימים זה לזה, גם בלי להכיר ממש, ברכות שלום חמימות. הדירה של משפחת מָסֶה שוכנת בקומה החמישית. זו הדירה הקטנה ביותר בבניין. אחרי לידת ילדם השני, הציבו פּוֹל ומרים מחיצה בלב הסלון. הם ישנים בחדר צר בין המטבח לחלון הנשקף אל הרחוב. מרים אוהבת ריהוט עתיק ושטיחים בֶּרבֶּריים. על הקיר היא תלתה הדפסים יפניים.
היום היא הקדימה לחזור. היא קיצרה ישיבה ודחתה למחר תיק שעליה ללמוד. היא ישבה במושב המתקפל בקרון המטרו של קו 7 ואמרה בלבה שתעשה הפתעה לילדים. כשהגיעה לשכונה, עצרה במאפייה. היא קנתה בגט, קינוח לילדים ועוגת תפוזים לאומנת. זה המאפה האהוב עליה.
היא תכננה לקחת אותם לסחרחרת הסוסים. הם יעשו יחד קניות לארוחת הערב. מילָה תדרוש צעצוע, אדם ימצוץ חתיכת לחם בעגלה שלו.
אדם מת. מילָה על סף קריסת מערכות.
leey1 – :
כך זה מתחיל…"התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות. באמבולנס שהבהיל אותה אל בית-החולים היא הייתה נסערת, אחוזת פרכוסים. העיניים יצאו מחוריהן, כזקוקה נואשות לאוויר. הגרון התמלא דם. הריאות נוקבו והראש הוטח בכוח בשידה הכחולה"…
WOW איזה ספר מטריד, מדאיג, מפחיד, ולמרות שההתחלה היא גם הסוף הוא מרתק ואי אפשר להניחו מהיד. איזה אומץ יש לסופרת הזו שמתחילה את הספר במילים: "התינוק מת"…
עדה ורדי עיצבה לספר כריכה קסומה עם ריח של בית, ואם מביטים עליה אפשר להסניף את ריח הניקיון ודפי המרכך כביסה. זו כריכה שבמפגש הראשון עם הקורא היא עוטפת אותו בשלווה וניחוחות של שאננות ורוגע.
בניגוד לכריכה הפנים כל כך שונה ועל זה נאמר : "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ".
העלילה מבוססת על מקרה אמיתי שארע בניו-יורק ב-2012 על מטפלת פורטוריקנית שרצחה את שני הילדים שהיו מטופלים על ידה, ולכן הכול יודע מראש. לילה סלימאני לא חסה על אף אחד, והיא מגוללת כאן עלילה עם תיאורים קשים שנוגעים בנימים הכי קטנים של הקורא.
מלבד לב ליבה של הפרשה לילה סלימאני נוגעת בפרונקל של החברה הצרפתית: ההגירה, הפערים הסוציו-אקונומיים והמרדף אחרי החיים. גם פה הסופרת לא חסה על הקורא, ומתארת סצנת של גבר מסכן שאין לו איפה להתגורר ועושה את צרכיו ברחוב.
במרכז הפרשה מרים ופול מהמעמד הבורגני הורים לבן ובת (מילה ואדם).
פול כמפיק מוזיקלי ועוזר סאונד באולפן, היה בטוח שיוכל לפרנס את כל המשפחה, אבל המציאות היתה שונה.
המירמור של לגדל שני ילדים, ולהיות צמודה אליהם עשרים וארבע שבע, הותיר את מרים לא מאושרת. באחד הימים מרים פגשה באקראי את פסקל-ידידה לספסל הלימודים בפקלוטה למשפטים. באותה פגישה אקראית הוא הציע לה להצטרף למשרד עורכי הדין שהוא מנהל. בינגו! כשהכול מוגש על מגש כסף, אז אין יותר פשוט מלהחליט להצטרף למשרד עורכי הדין ולצאת מהשיממון והשגרה.
לאחר שגם פול שוכנע שהצעד נכון, החליטו מרים ופול לשכור מטפלת לשני ילדיהם הקטנים למילה הילדה המפונקת ואדם הפעוט.
לאחר מסע של ראיונות שמרים ופול עורכים הם בוחרים בלואיז, לאחר שהציגה בפניהם המלצות ושמות של מעסיקים קודמים. לאחר בדיקה לואיז קיבלה את התואר "המטפלת המושלמת".
לואיז היתה דייקנית, מנומסת, עדינה ובנוסף גם בשלנית ומנקה פדנטית. הילדים מתאהבים בלואיז והיא מצליחה בדרכה שלה להיכנס לתוך התא המשפחתי, עד כדי כך שאי אפשר בלעדיה ואם היא לא היתה קיימת בשביל מרים היו צריכים להמציא אותה.
ומה מרים אמרה על לואיז אחרי שזו האחרונה הפציעה בחייה? "האומנת שלי היא פיה." … "נראה שיש לה כוחות כיסוף אם היא הצליחה להפוך את הדירה הצרה והמחניקה הזאת לאי של שלווה ורוע. לואיז דחפה את הקירות. היא העמיקה את הארונות והרחיבה את המגירות. היא הכניסה אור ל לבית."
מרים מצידה כל כך מרוצה והיא מרבה להעניק ללואיז מתנות כמו עגילים ועוגת תפוזים האהובה על לואיז. היא הולכת על קצה האצבעות בביתה שלה כדי לא לפגוע בלואיז ואפילו מצרפת אותה לחופשה משפחתית ליוון.
משנכנסה לואיז לחייהם של מרים ופול הם נלכדים ברשת ונכנסים לאזור נוחות. גם שהתנהגות מסויימת של לואיז אינה ניראת להם, ו/או מתקבלים מכתבים לעל חובות, הם מסתייגים אבל כשמופיעים לנגד עינים המצעים המכובסים, הריח הטוב והארוחות הטעימות האורות האדומים הופכים לורודים. הכל טוב, אבל מים שקטים חודרים עמוק, ולאט לאט הארס מתחיל לזחול לתוך התא המשפחתי עד לאירוע המצמרר והדרמתי שאין דרך חזרה ממנו.
כשהסיפור מגולל לקורא מופיעות כל מיני דמויות המעבר של לואיז המאירים על דמותה. סטפאני –הבת של לואיז שכבר בגיל שמונה ידעה להחליף חיתולים ולהכין בקבוק לפעוטות, ז'אק-בעלה שנפטר, רוז גרינברג-השכנה ועוד.
הספר הזה מחדד את הפחד וחוסר הוודאות שיש להורים, כאשר הם משאירים את ילדיהם עם מי שתטפל בילדיהם. זו החלטה שכרוכה בהתלבטיות וחוסר אונים רב, ומאידך, התיסכול של לא להשתמש במטפלת ולהישאר בבית.
למרות שהנושא בו עוסק הספר לעוס ונטחן גם בקולנוע ("היד שמנענעת את העריסה", "הדלת הפתוחה"), באמצעות הכתיבה הרגישה, נמתומצתת והמדודה לא ניתן להניחו מהיד. בקטעים מסויים יש הרגשה שהסופרת אוחזת בגרונך, מצמידה אותך לקיר ואף סוחטת דמעות.
אהבתי את הציטטות המדהימות שהספר מתחיל בהן, ציטטה אחת של רודיארד קיפלינג מתוך "סיפורים פשוטים מן הגבעות", וציטטה שנייה של פיודור דוסטויבסקי מתוך "החטא ועונשו".
מה הפריע לי? תוך כדי קריאה פגשתי במספר מקומות טעויות סופר וחבל. אני מקווה שהן תתוקנה במהדורה הבאה שתודפס. כמו כן לדעתי החלק הראשון של הספר הרבה יותר מהודק מהשני. בחלק השני לדעתי יש כמה קפיצות שהייתי מוותרת עליהן או כותבת אותן אחרת. התנועתיות בין הדמויות בין עבר והווה לעיתים מבלבלות.
למרות זאת אני ממליצה בחום, וזה אינו פלא שהספר זיכה את הסופרת בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר.
בשורה התחתונה: במילה אחת: "מטלטל".
לי יניני