אני, שירלי סטירהורן

ארגז תמים הנושא את הכותרת: "אוניברסיטה – שנה ד" נתקל במצחה של שירלי בפתח ביתה ושורט היסטוריה מדממת, מותירה עקבות שהיו רחוקות והתקרבו באחת. בה בעת, הוא יוצר שטף אירועי הוא-היא סקסי, מפתיע ומרגש שנע בין שמיים לעננים, בין יוון, גרמניה וישראל ובין שתי דלתות המרוחקות זו מזו כדי פסיעה אחת. ארוכה.

שירלי סטירהורן היא אולי דמות קומית, אך לבטח היא אדם רומנטי, והיא כוכבת של אבא שלוימ'ה שאוכל פרוסות לחם קפואות עם חמאה.

שירלי אוהבת את חייה – יש לה את גרשון, אחיה הבכור, שממהר להתייצב לצידה ככל שתצטרך, ושנשוי לחדווה הסבלנית. יש לה גם את רונצ'וק אחיינה המתוק שחיבוקיו ממיסים ימים עמוסים ויש לה קצת אימא רופאה עם מומחיות בשאלות רטוריות. ולא מעט יש לה את אריאלה רובין, חברתה הטובה שממהרת להוכיח אותה בכל שיחה על החסרים בחייה. במיוחד על החורים השחורים – גבר, אהבה, זוגיות.

ואולם שירלי מסתדרת היטב. היא מרוצה מעבודתה שמעניקה בידיה את חומת ההגנה המשובחת ביותר – מצלמת "ניקון", ובעיקר היא שמחה בספריה של ג'יין אוסטן שאף הפכו לסדרות טלוויזיה מפרות בדידות.

כל זאת, כאמור, עד ששמה מתנגן לצלילי מוזיקה אחרת ויוצר שיר חדש.

"אני, שירלי סטירהורן", הוא רומן יוצא דופן באיכותו בנוף הספרות הישראלית. הוא אינטליגנטי, משובח, רווי הומור חד ומושחז. הספר משקף קול רענן וייחודי ופורש ניחוח מעמיק לפעימה קלילה. הסיפור שמצליח לגעת בנימי הלב, מחבק את הקורא בחיוך ובתקווה.

מילי שוורצמן, גבוהה ובעלת גישה סלחנית לבלונדיניות, היא בת ארבעים ושלוש, נשואה ואימא לשלושה בנים. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדעי ההתנהגות. "אני, שירלי סיטהורן", הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-355

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ארגז תמים הנושא את הכותרת: "אוניברסיטה – שנה ד" נתקל במצחה של שירלי בפתח ביתה ושורט היסטוריה מדממת, מותירה עקבות […]

---

 

1

 

קוראים לי שירלי סטירהורן או בקיצור, שירלי לאה סטירהורן. השם שלי ארוך כמעט כמוני. נולדתי ארוכה והמשכתי להיות כזאת, עד שבגיל שבע-עשרה המנגנון הביולוגי שלי החליט שהגיע הזמן להתקבע על מאה שבעים ושמונה סנטימטרים. עבורי הייתה זו הקלה, כיוון שהליכה זקופה אילצה אותי לנקוט משטר של הכנסת בטן והורדת כתפיים, אחרת לגב שלי היה נורא קל להתקפל.

אימא שלי נהגה לנשוף בעורפי מפעם לפעם: "שירלי, תתיישרי. את נראית נורא כשאת מכופפת ככה עם כל הגובה הזה." אני חושבת שהמשפט שלה סיכם את התקשורת שהייתה לי איתה בתקופת ההתבגרות והלאה. בעייתי-משהו, אם לוקחים בחשבון שהיא כמעט ולא נכחה, לא בבית ולא בכלל. אז גם הגובה היה תקוע לי כמו עצם בגרון וגם השם שלי שסבלתי אותו בקושי. אפילו השיער לא הקל עליי, הוא השתלח בצורת תלתלים לכיוונים שונים במרחב, ולכן לרוב נאסף לפקעת מגולגלת. גרשון לא סבל את מה שהוא כינה "גולגוליזציה" ואמר שיש לי תלתלים ממש יפים ושאני טיפשה שאני מחביאה אותם. אבא הצטרף אליו, "שירלי, תפזרי כבר את התילתולים שלך ותפסיקי להחביא אותם.

הנשים של היום משלמות הרבה כסף לתלתל את השיער שלהן, זה נקרא פרגננט או משהו כזה. מה את חושבת? גם עצמות לחיים כמו שלך יקר לקנות. אגב, זאת ירושה מהספתא שלך." הוא אהב לייחס את החלקים המוצלחים בילדים שלו לשושלת הסטירהורנית.

בצעירותי, שאלתי את אימא לא פעם למה היא בחרה למעני דווקא בשם שירלי. קיבלתי ממנה הצצה חפוזה לעברי מבעד לספרים עבי הכרס שהיו מונחים על שולחן העבודה שלה. "כשנולדת הסתכלתי עלייך וחשבתי לעצמי שיר – לי, וככה קראתי לך." פקפקתי באמינות התשובה. אולי כי היא נשמעה לי סתמית על גבול המביכה. הייתי חכמה דיי לדעת שאת אימא שלי מעניינים יותר "סיבוכי מחלות בקרום הלב" מאשר להעמיק בהסברים על נושאים שהם לא מצילי חיים.

כשהגעתי לגיל שש-עשרה ורציתי להוציא תעודת זהות, היא באה איתי למשרד הפנים, מה שלגמרי הפתיע אותי. המתנו לתורנו. היא לא הפסיקה להביט בשעון ולקטר על כמה שהיא מאחרת. כשאמרתי לפקיד מה שמי והוא החל להקליד אותו היא הוסיפה, "שכחת להוסיף לאה, יש לה שם אמצעי." ארובות השמיים נפתחו, מלאכים ירדו ארצה ובידיהם נבל. חשבתי לעצמי, שירלי, הינה הרגע שלו חיכית. יש לך שם נוסף, משהו טוב עומד לקרות. הציפיות שלי לסיפור הרואי מה"לאה" שהתווספה כלאחר כבוד לשמי, נסקו לשחקים. ואולם אימא מיהרה לאותת להן לנחיתה, "היינו עלולות לשכוח מלאה, אבא שלך בחר בשם הזה."

"באמת?" התרגשתי. היא התעלמה מהזמנתי הגלויה להמשיך ולדבר, השלימה את הטופס שהונח לפניה וציינה ביובש, "אבא שלך קרא לך לאה על שם סבתא רבה שלו שנספתה בשואה." סתם, זרקה את ההסבר כאילו דובר בעוד פרט חסר חשיבות שצריך לזכור לקנות בסופר בדרך הביתה.

ולא שהיא אי־פעם קנתה פרודוקטים שהיו קשורים להכנת ארוחות. הזמן שלה היה יקר מהנדרש לשטויות ארציות. אימא שלי לא נכחה בשום צומת משמעותי שחוויתי – היא לא הגיעה לאסיפות הורים או למסיבות סיום. לחגיגות יום ההולדת היא הייתה מתייצבת כאחרונת האורחים, בזמן, ועוזבת מייד עם הינתן הסימן הראשון שהאירוע הסתיים. בפעמים שהיא קיבלה התראות בביפר הארור שלה היא הייתה פורשת במהלך המסיבה. כשהתגייסתי ועמדתי מול גרשון ואבא שבכו במסדר הדמעות – היא נפקדה.

אבא ניסה לחפות על חסרונה. הוא דאג להזכיר לי בהזדמנויות שונות ורבות שאני הדבר הכי יפה וחכם שהטבע יצר. הוא נהג להכניס גם את אחי למשוואה, מה שהעניק לי את ההרגשה שאני בודדה רק למחצה.

שמו של אחי הגדול הוא גרשון. שם הרבה יותר בעייתי משירלי מפני שהיה בו פוטנציאל להפוך אותו ל"ילד כאפות". הסיבה היחידה לכך שהוא לא השתנה להיות כזה, נבעה מהיותו גבוה ממני ומרוב הילדים בבית הספר. אף לא אחד לא חשב להתעסק איתו.

אבא שלי, שלמה סטירהורן, הקרין עליי את מרב הפולניות שלו כמייצג בני הדור השני1, כשמגיל אפס הסביר לי שתכלית חיי היא ללמוד רפואה. בעוד שאימא שלי, שולה סטירהורן, הוכיחה לי הלכה למעשה למה לא היה סיכוי שאפנה לתחום.

שלוימ'ה, כמו שאימא נהגה לקרוא לו, סיפר בגאווה למי שהיה מוכן לשמוע על איך אימא שלי הייתה הראשונה בכיתה ואיך היא סיימה את בית הספר לרפואה בהצטיינות ואת ההתמחות בכירורגיה חזה בהצטיינות, ואיך הדבר שנקרא "אימא שלי" היה תופעה של אחת בדור, במיוחד נוכח העובדה שהיא גדלה במשפחה מרוקאית רבת משתתפים.

פֶּן יתפתחו אשליות אצל הזוג סטירהורן, דאגתי לסלול את הדברים מראש: ללמוד חמש יחידות במתמטיקה, ובד בבד לקשט את המערכת שלי במקצועות בסגנון ספרות ותולדות האומנות.

אחי הגדול לקח את שלוימ'ה יותר ברצינות והגביר את יחידות הלימוד של המקצועות הריאליים. את מהלך דרכו ניתב לחוג הנדסת תוכנה. מעבר לכך שהוא מאוד אוהב את העבודה שלו עד עצם היום הזה, היא קנתה לו דירת גן יוקרתית ברעננה, והוא גר בה עם אישתו חדווה והאחיין שלי רון.

רון נולד שנים ספורות לאחר "תקופת הקאנטים" שלי, כשהרגשתי לבד, דחויה, לא יפה וגבוהה בעשרה סנטימטרים יותר מהרצוי. באותם הימים, היה לי דחף עז לחנוק מישהו מאוד ספציפי, אבל בעיקר לחנוק את עצמי. אילו היה רונצ'וק עולל, הוא לבטח היה עושה עבודה טובה בלהשכיח ממני לפחות עשרים אחוזים מהמחשבות האגרסיביות. גם כעת, בהיותו בן חמש, הוא החלק שהופך אותי לאדם שלם.

 

אובייקט החניקה ענה לשם דן לביא, שהיה לא פחות מהאהבה הראשונה שלי. בהמשך התברר שהוא החרא הראשון שפגשתי. הגדול מכולם. דן תמיד היה "הוט שוט" ודאג להקרין זאת באופן ברור לסביבתו. למדנו יחד בתיכון, בכיתה של חמש יחידות במתמטיקה. הוא ישב בשולחן האחורי ביותר בחדר, פטפט וקשקש וליהג, והתבשם בציוני מאיות. אני, שישבתי בספסל האמצעי שבצד הימני, שמרתי על ריכוז והקשבה והתבוססתי בביצת השישיות. נדמה היה לי שהבנות ה"שוות" של השכבה, מבהירות ומחליקות השיער למיניהן, אהבו להתגודד סביבו.

אני לא חשבתי לנסות, כנראה כי ידעתי שהוא לא יודע איך קוראים לי. או אפילו מודע לקיומי.

עד שבאחד באפריל, בשיאו של מרתון מתמטיקה בכיתה י"ב, הוא שלח לי פתק באמצע השיעור עם בקשה שאתחלף במקום עם השותף שלו. הוא כתב שהוא ממש סובל ממנו ושלפרטנר לא אכפת לשנות מיקום. "את נראית אחלה בחורה שיכולה לעזור לתלמיד במצוקה." הסתובבתי במטרה לנסות להבין ממי הפתק, והוא הסתכל אליי במבט מבודח שהצחיק אותי. בהפסקה הוא סיפר לי שהשכן שלו מסריח וגם דלוק על זו שאני יושבת לידה, ושאני אצא ממש חסידת אומות עולם אם אסכים לחילוף המושבים. התואר "חסידת אומות עולם" בשילוב הרמת הגבה והחיוך המפורסם של דן עשו את שלהם, ואני הסכמתי. חודש לאחר מכן, דן לביא ואנוכי היינו דבוקים חזק-חזק בכיתה, ובעיקר בחדר שלו. תרגלנו שוב ושוב, ולא חישובי מתמטיקה. אומנם התחלנו בוויכוחים על הוכחות בטריגונומטריה וסדרות חשבוניות, אלא שלרוב סיימנו בהנדסת תנוחות במישור.

הציונים שלי כבר לא היו סיבה למאמץ או למקור תחושת הצלחה או כישלון. הייתי מאוהבת עד מעל הראש. הופתעתי מכך שגם ד"ר שולה סטירהורן לא הוטרדה ממצב הלימודים העגום שלי. מזמן שדן התחיל להסתובב אצלנו בבית ולשאול אותה על אימפריית הרפואה שלה ולספר לה על חלומו להיות רופא כירורג, היא העבירה את המיקוד אליו: "הוא נראה כמו צעיר מבטיח," נהגה לומר לי.

מעבר לזאת לא שאלה, ואני לא סיפרתי.

הישגיי הלימודיים דשדשו במקומם, וממילא הייתי גרועה בחישובים, גם בפשוטים שביניהם. ובנוסף, לא ראיתי צורך לחבר אחד ועוד אחד באפריל.