לכל סיפור חיים יש פסקול. כל מה שצריך זה להקשיב. בעקבות סדרה של טרגדיות אישיות, זואי מתמסרת לקריירה שלה כמטפלת […]
זואי
ביום שבת שמשי ובהיר של ספטמבר כשהייתי בת שבע, ראיתי את אבי נופל ומת. שיחקתי עם הבובה האהובה עלי על חומת האבן שגבלה בשביל הגישה שלנו, בזמן שהוא כיסח את הדשא. רגע אחד הוא זז, וכעבור רגע שכב עם הפנים על הדשא כשהמכסחה ממשיכה לנוע בכוחות עצמה, בהילוך איטי, במורד החצר האחורית שלנו.
תחילה חשבתי שהוא ישן או משחק. אבל כשהתכופפתי לצדו על הדשא, עיניו היו פקוחות. שבבי דשא לחים נדבקו למצחו.
אני לא זוכרת שקראתי לאמי, אבל בטח עשיתי את זה.
כשאני חושבת על היום ההוא, הכול מתנהל בהילוך איטי. המכסחה המתקדמת לבדה. קרטון החלב שאמי נשאה כשרצה החוצה, ושנפל על שביל הגישה המזופת. הצלילים העגולים של התנועות, כשאמי צרחה בטלפון ומסרה את כתובתנו לאמבולנס.
אמי השאירה אותי בבית השכנים ונסעה לבית החולים. השכנה היתה זקנה והספה שלה הדיפה ריח שתן. היא הציעה לי סוכריות מנתה מצופות שוקולד, עתיקות כל כך שהשוקולד הלבין בקצוות. כשהטלפון שלה צילצל, יצאתי לחצר האחורית וזחלתי מאחורי גדר השיחים. קברתי את בובתי באדמה הרכה והסתלקתי.
אמי לא הבחינה בהיעלמותי — אבל נדמה שהיא בקושי הכירה גם בכך שאבי נעלם. היא מעולם לא בכתה. היא עמדה נוקשת גו לכל אורך הלוויה. היא ישבה מולי ליד שולחן המטבח, שלפעמים עדיין ערכתי אותו לשלושה גם בשביל אבי, בזמן שאכלנו אט־אט קדירת בקר ומקרוני עם גבינה ונקניקיות, מנות תנחומים מעמיתיו של אבי ומשכנים שקיוו שהאוכל יפצה על העובדה שאינם יודעים מה לומר. כשגבר חסון ובריא בן ארבעים ושתיים מת מהתקף לב, המשפחה האבלה הופכת מידבקת פתאום. אם מתקרבים יותר מדי, עלולים להידבק במזל הרע.
שישה חודשים אחרי מות אבי הוציאה אמי — עדיין בשלוותהּ הסטואית — את החליפות והחולצות שלו מהארון המשותף שלהם ומסרה אותן לצדקה. היא קיבלה ארגזים מחנות האלכוהול וארזה את הביוגרפיה שקרא, שהיתה מונחת על ארונית הלילה כל הזמן הזה; ואת המקטרת שלו, ואת אוסף המטבעות. היא לא ארזה את קלטות הווידיאו של אבוט וקוסטלו, אם כי תמיד אמרה לאבי שהיא לא מבינה מה מצחיק בהם בדיוק.
אמי סחבה את הארגזים לעליית הגג, מקום שכמדומה כלא בתוכו זבובים וחום. במסע השלישי למעלה היא לא ירדה. במקום זה מה שגלש במורד המדרגות היה פזמון מטופש ועליז שבקע מהרמקולים של פטפון ישן. לא הבנתי את כל המילים, אבל הן היו קשורות לרופא אליל שאומר למישהו איך לזכות בלבה של נערה.
אוּ אִי אָה אָה, טינג טנג, וולה וולה, בינג בנג, שמעתי. צחוק ביעבע במעלה חזי, ומאחר שלא צחקתי הרבה בתקופה ההיא, מיהרתי לעבר מקור הצליל.
כשנכנסתי לעליית הגג, מצאתי את אמי מתייפחת. “התקליט הזה,” היא אמרה, משמיעה אותו פעם אחר פעם. “הוא שימח אותו כל כך.”
ידעתי שמוטב לא לשאול מדוע אפוא היא ממררת בבכי. במקום זה הצטנפתי לצדה והאזנתי לשיר שסוף־סוף נתן לאמי רשות לבכות.
לכל סיפור חיים יש פסקול.
יש מנגינה שגורמת לי לחשוב על הקיץ שביליתי במריחת שמן תינוקות על בטני, במרדף אחר השיזוף המושלם. יש אחרת שמזכירה לי השתרכות אחרי אבי בימי ראשון בבוקר לאסוף את הניו יורק טיימס. יש שיר שמזכיר לי איך השתמשתי בתעודה מזהה מזויפת כדי להיכנס למועדון לילה; ושיר שמזכיר לי את יום הולדתה השישה־עשר של דודניתי איזבל, שבמהלכו שיחקתי “שבע דקות בגן עדן” עם נער שהבל פיו הדיף ריח מרק עגבניות.
אם תשאלו אותי, מוזיקה היא שפת הזיכרון.
ווֹנדה, האחות התורנית בדיור המוגן “שֵיידי אֵייקרס”, מגישה לי תג אורח, אם כי בשנה האחרונה ביקרתי במוסד הסיעודי הזה כמה וכמה פעמים במסגרת עבודתי עם מטופלים. “מה שלומו היום?” אני שואלת.
“כרגיל,” אומרת וונדה. “מתנדנד על הנברשת ומבדר את ההמונים במופע משולב של סטפס ובובות צללית.”
אני מחייכת. מר דוֹקֶר נמצא בשלבים האחרונים של שיטיון. בשנים־עשר החודשים ששימשתי כמטפלת־במוזיקה שלו, הוא תיקשר איתי פעמיים. רוב הזמן הוא יושב במיטתו או בכיסא גלגלים ובוהה בי ללא שום תגובה.
כשאני מספרת לאנשים שאני מטפלת במוזיקה, הם חושבים שאני מנגנת בגיטרה לאנשים ששוכבים בבית חולים — שאני מופיעה. אבל בעצם אני דומה יותר לפיזיותרפיסטית, אלא שבמקום להשתמש בהליכונים ובמוטות אחיזה ככלי עבודה, אני משתמשת במוזיקה. כשאני אומרת לאנשים את זה, הם בדרך כלל מזלזלים בעבודתי כאילו היתה מין קשקוש ניו־אייג’י.
למען האמת, זה מדעי מאוד. בסריקות מוח רואים שמוזיקה מאירה את הקורטקס הקדם־מצחי האמצעי ומגרה זיכרון שמתחיל להתנגן. פתאום רואים מקום, אדם, אירוע. התגובות החזקות ביותר למוזיקה — אלה שמעוררות זיכרונות מלאי חיים — גורמות למרב הפעילות בסריקות מוח. לכן חולי שבץ מצליחים לשלוף מילות שירים לפני שהם נזכרים בשפה, וחולי אלצהיימר עדיין זוכרים שירים מנעוריהם.
ולכן עוד לא ויתרתי על מר דוקר.
“תודה על האזהרה,” אני אומרת לוונדה, מרימה את התרמיל, את הגיטרה שלי ואת הגֶ’מבֶּה.
“תניחי אותם,” היא מתעקשת. “את לא אמורה לסחוב דברים כבדים כל כך.”
“אז כדאי שאפטר מזה,” אני אומרת ונוגעת בבטני. בשבוע העשרים ושמונה אני עצומה — ואני גם משקרת במצח נחושה. עבדתי קשה מדי בשביל להרגיש שמשהו בהיריון הזה מהווה מעמסה. אני מנופפת לוונדה ופונה אל המסדרון כדי להתחיל במפגש היומי.
בדרך כלל המטופלים הסיעודיים שלי פוגשים אותי בקבוצות, אבל מר דוקר הוא מקרה מיוחד. מנכ”ל לשעבר של חברה שנכללה ברשימת ה־500 של פורצ’ן, שחי כעת בדיור מוגן שִיקִי להפליא, ושבתו מִים חתמה איתי על חוזה של פגישות שבועיות. הוא בן שמונים כמעט, עם רעמת אריה לבנה וידיים מסוקסות שכנראה הפליאו פעם לנגן ג’ז בפסנתר.
הפעם האחרונה שמר דוקר הפגין שמץ מודעות לכך שאנו חולקים חלל אחד היתה לפני חודשיים. ניגנתי בגיטרה, והוא הכה באגרופו פעמיים על ידית כיסא הגלגלים. אני לא בטוחה אם הוא רצה להצטרף בשביל החֶברה או ניסה להגיד לי להפסיק — אבל הוא הכה לפי הקצב.
אני דופקת ופותחת את הדלת. “מר דוקר?” אני אומרת. “זאת זואי. זואי בקסטר. מתחשק לך לנגן קצת?”
מישהו מהצוות העביר אותו לכורסה, והוא יושב בה ומשקיף מבעד לחלון. ואולי פשוט בוהה בו — הוא לא ממוקד בשום דבר. ידיו נחות בחיקו כצבתות לובסטר.
“בסדר!” אני אומרת בזריזות ומנסה לתמרן סביב המיטה ומעמד הטלוויזיה והשולחן עם ארוחת הבוקר שלא נגע בה. “מה נשיר היום?” אני מחכה רגע אבל לא באמת מצפה לתשובה. “‘אַת קרן האור שלי’?” אני שואלת. “‘ואלס טנסי?” אני מנסה לשלוף את הגיטרה מן הנרתיק ברווח הצר שלצד המיטה, שבעצם אינו רחב מספיק להכיל את הגיטרה ואת ההיריון שלי. אני משעינה את הגיטרה במגושם על בטני ומתחילה לפרוט כמה אקורדים. ואז, במחשבה שנייה, אני מניחה אותה.
אני מפשפשת בתרמילי ומחפשת מָרָאקאס — יש לי כל מיני כלים קטנים להזדמנויות כאלה בדיוק. אני תוחבת אותו בזהירות לידו המקופלת. “למקרה שתרצה להצטרף.” ואז אני מתחילה לשיר בשקט. “קח אותי למשחק; קח אותי…”
את הסוף אני משאירה פתוח. לכולנו יש צורך לסיים משפט שאנחנו מכירים, ואני מקווה שימלמל “לסיבוב”. אני מביטה במר דוקר, אבל המראקאס נותר לפות ודומם בידו.
“קנה לי בוטנים וקרקרים; לא חשוב אם לעולם לא נשוב.”
אני ממשיכה לשיר ובתוך כך מתייצבת לפניו ופורטת בעדינות. “תן לי להריע, ריע, ריע לקבוצה הביתית; אם לא יזכו, חבל. כי אחת, שתיים, שלוש —”
לפתע מתעופפת ידו של מר דוקר והמראקאס מתנגש לי בפה. אני טועמת דם. אני מופתעת כל כך, שאני כושלת לאחור ודמעות פורצות מעיני. אני מצמידה את השרוול לשפתי השסועה ומשתדלת שלא יראה שפגע בי. “עשיתי משהו שהרגיז אותך?”
מר דוקר לא מגיב.
המראקאס נחת על הכר במיטתו. “אני רק אעבור מאחוריך, הנה, ואקח את הכלי,” אני אומרת בזהירות, ובעודי עושה זאת הוא שוב מחטיף לי. הפעם אני מועדת, מתרסקת על השולחן והופכת את ארוחת הבוקר שלו.
“מה קורה כאן?” צועקת וונדה ומתפרצת פנימה. היא מביטה בי, באנדרלמוסיה שעל הרצפה, ולבסוף במר דוקר.
“אנחנו בסדר,” אני אומרת. “הכול בסדר.”
וונדה נועצת מבט ארוך ונוקב בבטן שלי. “את בטוחה?”
אני מהנהנת והיא נסוגה מהחדר. הפעם אני מתיישבת בזהירות על קצה הרדיאטור שמתחת לחלון. “מר דוקר,” אני שואלת ברוך. “מה לא בסדר?”
כשהוא פונה אלי, עיניו בורקות מדמעות ומצלילוּת. מבטו משוטט על פני החדר — החל בווילונות המוסדיים דרך ציוד החירום הרפואי שבארונית מאחורי המיטה וכלה בכד הפלסטיק שעל שידת הלילה. “הכול,” הוא אומר בקול הדוק.
אני חושבת על האיש הזה, שפעם כתבו עליו במאני ובפורצ’ן. שניהל אלפי עובדים ושימיו עברו עליו במשרד פינתי עם חיפוי עץ ושטיח מפואר וכיסא עור מסתובב. לרגע אני רוצה להתנצל על שהוצאתי את הגיטרה, על שפתחתי את דלת מוחו הנעולה באמצעות המוזיקה.
כי יש דברים שעדיף לשכוח.
הבובה שקברתי בבית השכנה ביום מותו של אבי נקראה סינדי המתוקה. התחננתי לקבל אותה בחג המולד בשנה שלפני כן, שטופת מוח לחלוטין מהפרסומות ששודרו בטלוויזיה בשבת בבוקר בין הסרטים המצוירים. סינדי המתוקה אכלה ושתתה וחירבנה ואמרה שהיא אוהבת אותי. “היא יכולה לתקן קרבורטור?” התלוצץ אבי כשהראיתי לו את רשימת המשאלות שלי לחג. “היא יודעת לנקות שירותים?”
היתה לי היסטוריה של יחס קלוקל לבובות. גזרתי את שערות הברביות שלי במספרי ציפורניים. ערפתי את ראשו של קן, אם כי להגנתי ייאמר שזאת היתה תאונה שכללה נפילה מסלסילת אופניים. אבל אל סינדי המתוקה התייחסתי כאילו היתה התינוקת שלי. השכבתי אותה לישון מדי לילה בעריסה שהוצבה לצד מיטתי. עשיתי לה אמבטיה מדי יום ביומו. הסעתי אותה הלוך ושוב על שביל הגישה בטיולון שקנינו במכירת חצר.
ביום מותו של אבי הוא רצה לצאת לרכיבה על אופניים. היה יום יפה; לאחרונה הסירו את גלגלי העזר מהאופניים שלי. אבל אמרתי לאבי שאני משחקת עם סינדי, ושאולי נלך אחר כך. “יופי של תוכנית, זואי,” אמר, התחיל לכסח את המדשאה האחורית, וכמובן לא היה שום אחר כך.
אילו רק לא קיבלתי את סינדי לחג המולד.
אילו רק הסכמתי להצעתו של אבי.
אילו רק השגחתי עליו במקום לשחק עם הבובה.
היו כאלף שינויי התנהגות שלדעתי יכלו להציל את חיי אבי — וכך, אף שכבר היה מאוחר מדי, אמרתי לעצמי שממילא לא רציתי את הבובה המטופשת הזאת מלכתחילה, ושהיא הסיבה לכך שאבי איננו.
בשלג הראשון אחרי מות אבי חלמתי שסינדי המתוקה יושבת במיטתי. עורבים ניקרו את עיני השיש הכחולות שלה. היא רעדה.
למחרת לקחתי את־חפירה מהחניה וניגשתי אל מקום קבורתה בבית השכנים. חפרתי בשלג תחת מחצית מן הגדר החיה, אך הבובה לא היתה שם. אולי כלב לקח אותה, או ילדה קטנה שידעה שאסור לעשות זאת.
אני יודעת שזה טיפשי מצד אישה בת ארבעים לקשר מעשה אווילי של יגון עם ארבעה מחזורים כושלים של הפריה חוץ־גופית, שתי הפלות ובעיות פוריות מספיקות כדי להחריב ציוויליזציה שלמה — אבל איני יכולה למנות את מספר הפעמים שתהיתי אם מדובר במין עונש קארמתי.
אלמלא התרשלתי ונטשתי את התינוקת הראשונה שאהבתי מימי, האם כבר היתה לי תינוקת אמיתית עכשיו?
כשסיימתי את פגישתי עם מר דוקר, בתו מִים כבר הגיעה במהירות אל “שיידי אייקרס” מפגישתה בליגת הנשים. “את בטוחה שלא נפגעת?” היא אומרת ובוחנת אותי בפעם המאה.
“כן,” אני עונה, אם כי אני חושדת שדאגתה קשורה יותר לאפשרות של תביעה מאשר לרווחתי.
היא מפשפשת בארנקה ושולפת חופן מזומנים. “הנה,” אומרת מים.
“אבל כבר שילמת לי על החודש —”
“זה בונוס,” היא אומרת. “אני בטוחה שעם התינוק והכול, יש לך הוצאות.”
אני יודעת שהכסף נועד לסתימת פיות, אבל היא צודקת. עם זאת, ההוצאות הנוגעות לתינוק קשורות פחות למושבי בטיחות ולטיולונים ויותר לזריקות לוּפּרוֹן ופוֹליסְטים. אחרי חמישה מחזורים של הפריה חוץ־גופית — עם עוּבּרים טריים ומוקפאים — רוקנו את כל החסכונות שלנו והגענו אל קצה מסגרת האשראי. אני לוקחת את הכסף ותוחבת אותו לכיס הג’ינס. “תודה רבה,” אני אומרת, ואז מביטה בעיניה. “מה שאבא שלך עשה? אני יודעת שאת לא חושבת ככה, אבל זאת התקדמות אדירה מבחינתו. הוא יצר מגע.”
“כן, ישר בלסת,” ממלמלת וונדה.
“הוא יצר קשר,” אני מתקנת. “אולי באופן לא נאות מבחינה חברתית… אבל בכל זאת. לרגע המוזיקה חדרה אליו. לרגע הוא היה כאן.”
אני רואה שמִים לא קונה את זה, אבל זה בסדר. כבר ננשכתי על ידי ילד אוטיסט; מיררתי בבכי לצד ילדה קטנה שגססה מגידול במוח; שיתפתי פעולה עם צרחות של ילד שנכווה בשמונים אחוז מגופו. העבודה הזאת… אם היא מכאיבה לי, אני יודעת שאני עושה אותה היטב.
“כדאי שאני אלך,” אני אומרת ומרימה את נרתיק הגיטרה.
וונדה לא מרימה את עיניה מן הגיליון הרפואי. “נתראה בשבוע הבא.”
“למען האמת, נתראה בעוד שעתיים במסיבת הלידה.”
“איזו מסיבת לידה?”
אני מחייכת. “זאת שאני לא אמורה לדעת עליה.”
וונדה נאנחת. “אם אמא שלך שואלת, תבהירי לה שלא אני הלשנתי.”
“אל תדאגי. אני איראה מופתעת כהוגן.”
מים מושיטה את ידה אל בטני הבולטת. “אפשר?” אני מהנהנת. אני יודעת שנשים הרות מסוימות רואות בכך חדירה לפרטיות כשזרים רוצים ללטף או לגעת או לתת עצות הורות, אבל לי זה לא מפריע בכלל. אני עצמי בקושי מסוגלת להוריד את הידיים מהתינוק, נמשכת כמו מגנט אל ההוכחה שהפעם זה יעבוד.
“זה בן,” היא מכריזה.
אני משוכנעת לחלוטין שזאת בת. אני חולמת בוורוד. אני מתעוררת עם סיפורי פֵיות על הלשון. “נראה,” אני אומרת.
מאז ומעולם נראה לי אירוני, שמי שמתקשה להיכנס להיריון מתחילה את תהליך ההפריה החוץ־גופית עם גלולות נגד היריון. זה קשור להסדרה של מחזור לא סדיר, לפני שמתחילים בסלט האלפבית הבלתי נגמר של תרופות: שלוש אמפולות של הורמון־מגרה־זקיקים ואייץ’־אם־ג’י — פוֹליסטים ורֶפּרוֹנֶקס — הוזרקו לי פעמיים ביום על ידי מקס, בחור שנהג להתעלף למראה מחט, ושכעת, מקץ חמש שנים, מסוגל להזריק לי ביד אחת ולמזוג קפה ביד השנייה. אחרי שישה ימים של זריקות, אולטרסאונד נרתיקי מדד את גודל הזקיקים בשחלות שלי, ובדיקת דם מדדה את רמת האֶסְטְרָדיוֹל, שהובילה לאַנטָגוֹן, תרופה חדשה שאמורה להחזיק את הביציות בזקיקים עד שהן מוכנות. בחלוף שלושה ימים: עוד אולטרסאונד ובדיקת דם. ואז הפחיתו את כמות הפוליסטים והרפרונקס — אמפולה אחת מדי בוקר וערב — וכעבור יומיים, עוד אולטרסאונד ובדיקת דם.
אחד הזקיקים היה באורך עשרים ואחד מילימטר. אחד באורך עשרים מילימטר. ואחד באורך תשעה־עשר מילימטר.
ב־8:30 בדיוק מקס הזריק לי עשרת אלפים יחידות של אייץ’־סי־ג’י. כעבור שלושים ושש שעות בדיוק נשאבו הביציות.
ואז החדירו את הזרע של מקס לציטופלזמה כדי להפרות את הביצית. וכעבור שלושה ימים, כשמקס אוחז בידי, החדירו לי צנתר נרתיקי וצפינו בעובר מוחדר לרחמי בצג מחשב מרצד. רירית הרחם נראתה כמו עשב־ים מתנודד בזרם. ניצוץ לבן קטן, כוכב, נורה מן המזרק וצנח בין שני גבעולי עשב. חגגנו את ההיריון הפוטנציאלי עם זריקת פרוגסטרון בתחת.
ולחשוב שיש אנשים שרוצים תינוק וצריכים רק לעשות אהבה.
אמי יושבת ליד המחשב כשאני נכנסת לביתה, ומוסיפה מידע לפרופיל הפייסבוק החדש שלה. דארה ויקס, מכריז הסטטוס שלה, מקווה שבתה תתיידד איתה. “אני לא מדברת איתך,” היא אומרת ביובש, “אבל בעלך התקשר.”
“מקס?”
“יש לך יותר מאחד?”
“מה הוא רצה?”
היא מושכת בכתפיה. אני מתעלמת ממנה, מרימה את הטלפון שבמטבח ומחייגת את מספר הטלפון הנייד של מקס. “למה הנייד שלך כבוי?” שואל מקס ברגע שהוא עונה.
“כן, מותק,” אני עונה. “גם אני אוהבת אותך.”
ברקע אני שומעת מכסחת דשא. מקס מנהל עסק לעיצוב נוף. הוא עסוק בכיסוח בקיץ, בגריפה בסתיו ובפינוי שלג בחורף. מה אתה עושה בעונת הבוץ? שאלתי בפעם הראשונה שנפגשנו.
מתפלש, הוא ענה בחיוך.
“שמעתי שנפגעת.”
“חדשות מביכות מתפשטות מהר. מי התקשר אליך בכלל?”
“אני פשוט חושב… כלומר, עבדנו כל כך קשה כדי להגיע לשלב הזה.” מקס מגמגם אבל אני מבינה את כוונתו.
“שמעת את ד”ר גֶלמן,” אני אומרת. “אנחנו כבר בישורת האחרונה.”
זה נשמע אירוני שאחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות אני רגועה יותר ממקס בעניין ההיריון. היו שנים שבהן היו לי כל כך הרבה אמונות טפלות, שספרתי מעשרים עד אפס לפני שיצאתי מהמיטה, או לבשתי את כתונת המזל שלי במשך שבוע כדי לוודא שעובר מסוים ייקלט. אבל מעולם לא הגעתי לשלב מתקדם כל כך, שבו הקרסוליים שלי נפוחים להפליא והמפרקים כואבים לי ואני לא רואה את כפות הרגליים שלי במקלחת. מעולם לא הייתי הרה עד כדי כך שמישהו תיכנן לי מסיבת לידה.
“אני יודע שאנחנו צריכים את הכסף, זואי, אבל אם המטופלים שלך אלימים —”
“מקס, מר דוקר נמצא במצב קטטוני תשעים אחוז מהזמן, ונפגעי הכוויות בדרך כלל מחוסרי הכרה. זה היה סתם ביש מזל. יכולתי באותה המידה להידרס כשאני חוצה את הכביש.”
“אז אל תחצי את הכביש,” אומר מקס. “מתי את חוזרת הביתה?”
אני בטוחה שהוא יודע על מסיבת הלידה, אבל משתפת פעולה. “אני צריכה לאבחן מטופל חדש,” אני מתלוצצת. “מייק טייסון.”
“מצחיק מאוד. תשמעי, אני לא יכול לדבר כרגע —”
“אתה התקשרת אלי —”
“רק כי חשבתי שעשית משהו טיפשי —”
“מקס,” אני קוטעת אותו. “די. פשוט די.” במשך שנים מקס ואני שמענו מזוגות עם ילדים כמה בני מזל אנחנו; שהעובדה שהיחסים שלנו סובבים רק סביבנו היא בגדר מותרות, כי אנחנו לא צריכים להתווכח מי יכין ארוחת ערב ומי יסיע לליגת הילדים. אבל להבת הרומנטיקה מתעמעמת באותה המידה כשהשיחות ליד שולחן האוכל עוסקות ברמות אסטרדיול ובתורים למרפאה. לא שמקס מעל בתפקידו — החל בעיסוי כפות רגלַי וכלה בלומר לי שאני יפה ולא מנופחת. פשוט לאחרונה גם כשאני מתרפקת עליו, אני מרגישה שאני לא מצליחה להתקרב מספיק כדי לגעת בו, כאילו הוא נמצא במקום אחר. אמרתי לעצמי שאני סתם מדמיינת. שמדובר במתח מצדו, ובהורמונים משתוללים מצדי. רק חבל שאני צריכה להמציא תירוצים כל הזמן.
לא בפעם הראשונה אני מצטערת שאין לי חברה לחלוק איתה את זה. מישהי שתהנהן ותגיד את כל הדברים הנכונים כשאני מתלוננת על בעלי. אבל מאגר החברות שלי הצטמצם כשמקס ואני התחלנו להתמסר לחלוטין למלחמה בעקרות. חלק מהקשרים אני סיימתי, כי לא רציתי לשמוע חברה מדברת על המילים הראשונות של התינוק שלה, או ללכת לבית של זוג לארוחת ערב ולהתעמת עם כוסות פלסטיק ומכוניות צעצוע ודובונים — פרטי חיים שפסחו עלי. קשרים אחרים פשוט נזנחו, מאחר שהאדם היחיד שהיה מסוגל להבין את שק הרגשות הכרוך בהפריה חוץ־גופית היה מקס. התבודדנו כי היינו הזוג היחיד בקרב חברינו הנשואים שעדיין לא היו לו ילדים. התבודדנו כי זה הפחית את הכאב.
אני שומעת אותו מנתק. אמא שלי, אני רואה, הקשיבה לכל מילה. “הכול בסדר ביניכם?”
“חשבתי שאת כועסת עלי.”
“נכון.”
“אז למה את מצותתת?”
“זה לא ציתות כשזה הטלפון שלי והמטבח שלי. מה קרה עם מקס?”
“שום דבר.” אני מנענעת בראשי. “לא יודעת.”
היא עוטה הבעת דאגה ברורה. “בואי נשב ונפרק את הרגש הזה יחד.”
אני מגלגלת עיניים. “זה באמת עובד עם המטופלים שלך?”
“תתפלאי. רוב האנשים כבר יודעים את התשובות לבעיות שלהם.”
בארבעת החודשים האחרונים אמי המציאה את עצמה מחדש כבעלים והעובדת היחידה ב”אמא תמיד צודקת — אימון לחיים”. המקצוע הזה מגיע בעקבות גלגוליה הקודמים כמדריכת רייקי, סטנדאפיסטית, ובמשך קיץ מאוד לא נוח אחד של נעורי — אשת מכירות מדלת־אל־דלת של המצאתה היזמית: “שק הבננות” (רצועה ורודה נצמדת מגומי סינתטי שנמתחת על פני הפרי כדי למנוע ממנו להרקיב בטרם עת; לרוע המזל, אנשים תמיד חשבו שמדובר בצעצוע מין). יחסית, מאמנת זה עיסוק משעמם למדי.
“כשהייתי בהיריון איתך, אבא שלך ואני רבנו כל כך הרבה, שיום אחד עזבתי אותו.”
אני בוהה בה. איך ייתכן שבארבעים שנות חיי לא ידעתי את זה? “ברצינות?”
היא מהנהנת. “ארזתי ואמרתי לו שאני עוזבת וגם עשיתי את זה.”
“לאן הלכת?”
“לקצה של שביל הגישה,” אומרת אמי. “הייתי בחודש תשיעי; זה היה המרחק המרבי שיכולתי לדדות בלי להרגיש שהרחם שלי נופל.”
אני מתכווצת. “את חייבת להיות גרפית כל כך?”
“איך היית רוצה שאקרא לזה, זואי? סלון עוברי?”
“מה קרה?”
“השמש שקעה ואבא שלך יצא עם ז’קט בשבילי. ישבנו כמה דקות וחזרנו פנימה.” היא מושכת בכתפיה. “ואז נולדת, וכל המריבות שלנו נראו חסרות משמעות. אני בסך הכול אומרת שהעבר הוא לא יותר מקרש קפיצה לעתיד.”
אני משלבת את זרועותי. “את שוב מסניפה נוזל שמשות?”
“לא, זה המוטו החדש שלי. תראי.” אצבעותיה של אמי מתעופפות על פני המקלדת. העצה הכי טובה שנתנה לי אי־פעם היתה לקחת קורס בהקלדה עיוורת. נאבקתי בה עד חורמה. הקורס התקיים במסגרת המגמה המקצועית של התיכון שלי, וכלל המון ילדים שלא למדו בשיעורים הסופר־אקדמיים שלי — ילדים שעישנו לפני הלימודים, שהתאפרו בכבדות והקשיבו להֶווי־מטאל. את הולכת לשם כדי לשפוט אנשים או כדי להקליד? שאלה אותי. בסופו של דבר הייתי אחת משלוש בנות שקיבלו סרט כחול מהמורה על הקלדת שבעים וחמש מילים בדקה. כיום אני משתמשת במקלדת, כמובן, אבל בכל פעם שאני מקלידה הערכה לאחד המטופלים שלי, אני מודה בלבי לאמא על כך שצדקה.
היא מעלה את הדף העסקי שלה בפייסבוק. יש שם תמונה שלה והמוטו המתקתק. “היית יודעת שזה המוטו שלי אם היית מקבלת את הצעת החברות שלי.”
“את באמת מתכוונת לשסות בי את כללי הנימוס של הרשת החברתית?” אני שואלת.
“אני בסך הכול אומרת שסחבתי אותך בבטן תשעה חודשים. האכלתי אותך, הלבשתי אותך, שילמתי את שכר הלימוד שלך בקולג’. לקבל אותי כחברה זה גמול פעוט לבקש בתמורה.”
“את אמא שלי. את לא צריכה להיות חברה שלי.”
היא מצביעה על בטני. “אני רק מקווה שהיא תגרום לך כאב לב כמו שאת גורמת לי.”
“בשביל מה יש לך פייסבוק בכלל?”
“זה טוב לעסקים.”
עד כמה שידוע לי, יש לה שלושה לקוחות — אף אחד מהם לא נראה מוטרד מכך שלאמי אין תואר בייעוץ או בטיפול או בכל דבר אחר שהיה אפשר לצפות ממאמנת למוטיבציה. לקוחה אחת היא עקרת בית לשעבר שרוצה לחזור לשוק העבודה אבל אין לה כישורים מלבד הכנת סנדוויצ’ים הורסים של חמאת בוטנים וריבה והפרדת כביסה לבנה מכהה. אחר הוא בחור בן עשרים ושש שמצא לאחרונה את אמו הביולוגית אבל חושש ליצור איתה קשר. והאחרון הוא אלכוהוליסט בגמילה שאוהב את היציבות של המפגש השבועי.
“אימון נחשב לחוד החנית היום. זה הכי אִין,” אומרת אמי.
“אם היית אִין, לא היית משתמשת במילה אִין. את יודעת לְמה זה קשור, לדעתי? לסרט שראינו ביום ראשון שעבר.”
“לא אהבתי אותו. הסוף של הספר היה הרבה יותר טוב —”
“לא, לא זה. הבחורה בקופה שאלה אם את פנסיונרית, ולא אמרת מילה עד סוף הערב.”
היא קמה. “אני נראית לך פנסיונרית, בשם אלוהים? אני צובעת את השיער באדיקות. יש לי הליכון בבית. הפסקתי לראות את החדשות עם בראיין ויליאמס ועברתי לג’ון סטיוארט.”
אני חייבת להוריד בפניה את הכובע בעניין הזה — היא נראית טוב יותר מרוב האימהות של החברות שלי. יש לה שיער חום חלק ועיניים ירוקות כמו לי, ומין סגנון לבוש פאנקי אקלקטי שתמיד גורם לאנשים להעיף מבט שני ולתהות אם תיכננה את זה בקפידה או פשוט פישפשה בארון. “אמא,” אני אומרת, “את האישה בת שישים וחמש הכי צעירה שאני מכירה. את לא צריכה פייסבוק כדי להוכיח את זה.”
אני נדהמת מכך שמישהו — מי שלא יהיה — משלם לאמי בשביל אימון. כלומר, בתור בתה, העצות שלה היו בדיוק הדבר שניסיתי להימלט ממנו. אבל אמא שלי מתעקשת שהלקוחות שלה אוהבים את העובדה שהיא שרדה אובדן עמוק; זה מעניק לה אמינות. היא אומרת שהרוב הגדול של המאמנים הם לא יותר ממאזינים טובים שמפעם לפעם רשאים לתת לדחיינים בעיטה בתחת. ובאמת, אילו המלצות טובות יותר יש לדבר כזה מלבד העובדה שאת אמא?
אני מציצה מעבר לכתפה. “את לא חושבת שכדאי לך להזכיר אותי באתר שלך?” אני אומרת, “מתוקף העובדה שאני הממליצה הראשית שלך לתפקיד?”
“תארי לעצמך כמה מגוחך זה ייראה אם השם שלך יופיע באתר, ולא יהיה קישור לפרופיל הפייסבוק שלך. אבל” — היא נאנחת — “זה אפשרי רק כשאנשים מקבלים את הצעת החברות שלי…”
“נו, בשם אלוהים.” אני רוכנת ומקלידה, ידי בין ידיה והתינוקת צמודה לגבה. אני נכנסת לפרופיל שלי. החדשות שממלאות את המסך מכילות את מחשבותיהם ופעולותיהם של אנשים שלמדתי איתם בתיכון, או מטפלים במוזיקה או מרצים לשעבר; שותפה לשעבר לחדר בקולג’ בשם דארסי, שלא דיברתי איתה כבר חודשים. אני צריכה להתקשר אליה, אני חושבת, ובה בעת יודעת שלא אעשה את זה. יש לה תאומים שבדיוק נכנסו לגן; פניהם הקורנים מופיעים בתמונת הפרופיל שלה.
אני מקבלת את הצעת החברות של אמא שלי, אם כי אני מרגישה שמדובר בשפל חדש של הרשת החברתית. “זהו,” אני אומרת. “את מרוצה?”
“מאוד. עכשיו לפחות אני יודעת שאוכל לראות תמונות חדשות של הנכדה שלי כשאני מתחברת.”
“בניגוד לנסיעה של קילומטר וחצי לדירה שלי כדי לראות אותה פנים אל פנים?”
“זה עניין עקרוני, זואי,” אומרת אמא שלי. “אני פשוט שמחה שסוף־סוף ירדת מהעץ.”
“אין שום עץ,” אני אומרת. “פשוט אין לי חשק לריב לפני שאני יוצאת למסיבת הלידה שלי.”
אמי פוערת את פיה ואז סוגרת אותו. במשך חצי שנייה היא שוקלת אם לשתף פעולה עם המזימה, ובאותה המהירות מרימה ידיים. “מי סיפר לך?”
“נראה לי שפיתחתי חוש שישי בגלל ההיריון,” אני מודה.
היא מהרהרת, מתרשמת. “באמת?”
אני נכנסת למטבח שלה כדי לפשוט על המקרר — יש שם שלוש קופסאות של חומוס ושקית של גזרים, וכן מגוון גושים לא מזוהים במכלי טאפֶּרוֶור. “לפעמים אני מתעוררת בבוקר ופשוט יודעת שמקס יגיד שהוא רוצה ‘קפטן קראנץ” לארוחת בוקר. או שאני שומעת את הטלפון מצלצל ויודעת שזאת את לפני שאני מרימה.”
“כשהייתי בהיריון איתך, ידעתי מתי עומד לרדת גשם,” אומרת אמא שלי. “דייקתי יותר מהחזאים בחדשות של איי־בי־סי.”
אני טובלת אצבע בחומוס. “כשהתעוררתי הבוקר היה ריח של חציל פרמז’ן בחדר השינה — את יודעת, מהסוג הטוב שמכינים ב’בולוניזי’?”
“שם עושים לך את המסיבה!” היא מתנשפת בהפתעה. “מתי זה התחיל?”
“בערך כשמצאתי את הקבלה על ההזמנות בכיס הז’קט של מקס.”
לאמי נדרש רגע להבין, ואז היא פורצת בצחוק. “ואני כבר תיכננתי את השַיט שנעשה יחד אחרי שאזכה בלוטו עם מספרי המזל שלך.”
“מצטערת לאכזב אותך.”
היא מלטפת את בטני. “זואי,” אומרת אמא, “לא יכולת לאכזב אותי גם אם היית מנסה.”
כמה חוקרי מוח סבורים שתגובות אנושיות למוזיקה מהוות ראיה לכך שאנחנו יותר מסתם בשר ודם — שאנחנו גם נשמות. הלך המחשבה שלהם הוא כדלהלן:
אפשר לשייך רציונל אבולוציוני לכל התגובות שלנו לגירויים חיצוניים. אנחנו מרחיקים את היד מהאש כדי להימנע מפגיעה גופנית. יש לנו פרפרים בבטן לפני נאום חשוב, כי האדרנלין הזורם בעורקים מעורר תגובה של הילחם־או־הימלט. אבל שום הקשר אבולוציוני לא מסביר את התגובה של אנשים למוזיקה — הקשה בכף הרגל, הדחף להצטרף לשירה או לקום ולרקוד — אין שום יתרון הישרדותי בפעילויות האלה. לכן אחדים סבורים שהתגובות שלנו למוזיקה מוכיחות שאנחנו יותר ממכונות ביולוגיות ופיזיולוגיות — שהדרך היחידה להתרגש מהרוחני היא להיות רוחני מלכתחילה.
יש משחקים. “נחשו את גודל הבטן של זואי”, חיטוט בתיקים (מי היה מאמין שלאמא שלי יש בתיק חשבון שמועד התשלום שלו עבר?), תחרות התאמת גרביים לתינוק, וכעת מפגן דוחה במיוחד שכולל מילוי חיתולים בשוקולד מומס והעברתם בין הנוכחים, עד שמישהו מזהה את סוג החטיף.
אם כי המסיבה הזאת לא בדיוק לרוחי, אני משתפת פעולה. מנהלת החשבונות שלי במשרה חלקית, אלכסה, אירגנה את האירוע — ואפילו טרחה להזמין אורחים: אמא שלי, דודניתי איזבל, וונדה מ”שיידי אייקרס”, אחות נוספת מיחידת הכוויות בבית החולים שבו אני עובדת ויועצת חינוכית בשם ונסה, שיצרה איתי קשר וביקשה שאטפל בתלמיד כיתה ט’ עם אוטיזם חמור.
זה די מדכא שהנשים האלה, כולן מכרות במקרה הטוב, ממלאות את מקומן של חברות טובות. עם זאת, כשאני לא עובדת, אני עם מקס. ומקס מעדיף להידרס על ידי מכסחות הדשא שלו ולא לזהות צואת שוקולד בתוך חיתול. מסיבה זו בלבד הוא באמת החבר היחיד שאני זקוקה לו.
אני צופה בוונדה מציצה לתוך החיתול. “סניקרס?” היא טועה.
ונסה היא הבאה בתור. היא גבוהה, עם בלונד פלטינה קצר ועיניים כחולות בורקות. בפעם הראשונה שנפגשנו היא הזמינה אותי למשרדה ונתנה לי הרצאה מייגעת על כך שבחינות הכניסה לקולג’ הן מזימה של מועצת הקולג’ים להשתלט על העולם בצעדים מדודים של שמונים דולר. נו? אמרה כשסוף־סוף הפסיקה כדי לנשום. מה יש לך לומר להגנתך?
אני המטפלת במוזיקה, אמרתי לה.
היא מיצמצה לעברי ואז השפילה מבט אל יומן הפגישות שלה ועילעלה בדפים. אה, אמרה. אז הנציג של המכינה מגיע מחר.
ונסה אפילו לא מסתכלת על החיתול. “זה נראה לי כמו מָאוּנדס,” היא אומרת ביובש. “שתיים, ליתר דיוק.”
אני פורצת בצחוק, אבל אני כנראה היחידה שקולטת את הבדיחה של ונסה.1 אמי מתערבת ומרימה את החיתול מן המצעית של ונסה. “אולי נשחק ‘איך קוראים לתינוק’?” היא מציעה.
1 Mounds הוא שם של חטיף, אך פירושה המילולי של המילה הוא “ערימות”.
אני מרגישה צביטה קלה בצד בטני ומלטפת את הנקודה בהיסח הדעת.
אמי קוראת את הדף שאלכסה הדפיסה מהאינטרנט. “גור אריה הוא…”
ידיה של דודניתי מזנקות. “כפיר!” היא צועקת.
“נכון! לדג תינוק קוראים…?”
“קוויאר?” מציעה ונסה.
“דגיג,” אומר וונדה.
“זה סתם שם חיבה,” טוענת איזבל.
“אני אומרת לך, ראיתי ב’מי רוצה להיות מיליונר’ —”
פתאום אני נתקפת עווית עזה כל כך שנשימתי נעתקת.
“זואי?” קולה של אמי מרוחק. אני נאבקת לקום.
שבוע עשרים ושמונה, אני חושבת. זה מוקדם מדי.
זרם נוסף מפלח אותי. כשאני נופלת על אמי, אני חשה שטף חמים בין רגלי. “המים,” אני לוחשת. “אני חושבת שירדו לי המים.”
אבל כשאני משפילה מבט, אני עומדת בתוך שלולית דם.
אמש היתה הפעם הראשונה שמקס ואני דיברנו על שמות לתינוקות.
“ג’והנה,” לחשתי אחרי שכיבה את האור.
“צר לי לאכזב אותך,” אמר מקס. “אבל זה אני.”
בחושך ראיתי את חיוכו. מקס הוא מסוג הגברים שמעולם לא דמיינתי שיימשך אלי — גדול, רחב, גולש־גלים עם שיער בלונדיני מהמם וחיוך מחשמל מספיק כדי שקופאיות יפילו את העודף שלו ועקרות בית נואשות יאטו ליד שביל הגישה שלנו. מאז ומעולם נחשבתי לחכמה, אבל גם הדמיון הפרוע ביותר לא יחשיב אותי ליפהפייה. אני הבת של השכן, פרח קיר, זאת שלא זוכרים את תווי פניה. בפעם הראשונה שהוא פנה אלי — בחתונה של אחיו, שבה מילאתי את מקומה של הזמרת בלהקה, שחטפה אבנים בכליות — הסתובבתי, בטוחה שהוא מדבר עם מישהי אחרת. כעבור שנים הוא אמר לי שמעולם לא ידע איך להתחיל עם בחורות, אבל הקול שלי היה כמו סם; הוא חדר לעורקים שלו ונתן לו את האומץ לגשת אלי בהפסקה.
הוא לא חשב שאישה עם תואר שני במוזיקולוגיה תרצה קשר עם גולש־גלים שנשר מהקולג’ ומקים עסק לעיצוב נוף.
אני לא חשבתי שגבר שיכול לבחור כל יצור עם שני כרומוזומי איקס, יחשוב שאני מושכת ולו במקצת.
אמש הוא הניח את ידו העדינה על התינוקת שלנו, כמטרייה. “חשבתי שלדבר על התינוקת מביא מזל רע.”
נכון. או כך לפחות חשבתי תמיד. אבל היינו קרובים כל כך אל קו הסיום. זה היה אמיתי כל כך. מה כבר עלול להשתבש? “טוב,” אמרתי. “אז שיניתי את דעתי.”
“בסדר. אז אֶלְספֶּת,” אמר מקס. “על שם הדודה האהובה עלי.”
“בבקשה תגיד לי שהמצאת את זה…”
הוא צחק. “יש לי עוד דודה בשם אֶרמינטְרוּד —”
“חה חה חה,” השבתי. “סטלה. סֵייג’.”
“זה תבלין,” אמר מקס.
“כן, אבל לא כמו ציפורן. זה יפה.”
הוא גהר מעל בטני והצמיד את אוזנו. “בואי נשאל אותה איך היא רוצה שיקראו לה,” הציע מקס. “אני חושב… רגע… אוי, רגע, היא מדברת ברור מאוד.” הוא הרים את עיניו, לחיו עדיין צמודה אל בטני. “ברתה,” הכריז.
התינוקת, כמו בתגובה, נתנה לו בעיטה מהירה בלסת; ובאותו הרגע הייתי בטוחה שפירוש הדבר שהיא בסדר. שזה בכלל לא הביא מזל רע.
***
הופכים אותי מבפנים החוצה; אני נופלת דרך סכינים. מעולם לא סבלתי כל כך, כאילו הכאב לכוד תחת עורי ומנסה נואשות לפלח את דרכו החוצה.
“יהיה בסדר,” אומר מקס, שלופת את זרועי כאילו עמדנו להתחרות בהורדת ידיים. אני תוהה מדוע הוא משקר לי.
פניו לבנים כירח בחצות, ואף שהוא נמצא במרחק סנטימטרים ספורים בלבד ממני, אני בקושי רואה אותו. במקום זה אני רואה כתם של רופאים ואחיות שמתגודדים בחדר הלידה הזעיר. מישהו מחדיר עירוי לזרועי. כורכים רצועה סביב בטני ומחברים אותה למוניטור עוברי.
“אני רק בשבוע עשרים ושמונה,” אני מתנשפת.
“אנחנו יודעים, חומד,” אומרת אחות ופונה אל הצוות הרפואי. “אני לא רואה שום דבר במוניטור…”
“תנסי שוב —”
אני אוחזת בשרוולה של האחות. “היא… היא קטנה מדי?”
“זואי,” אומרת האחות, “אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.” היא מתעסקת עם כפתור על הצג ומהדקת את הרצועה על בטני. “אני עדיין לא קולטת דופק —”
“מה?” אני נאבקת להתיישב כשמקס מנסה להשכיב אותי. “למה לא?”
“תביאו אולטרסאונד,” צועקת ד”ר גלמן, וכעבור רגע מגלגלים את המכשיר פנימה. ג’ל קר נמרח על בטני בעודי מתפתלת מעווית כאב נוספת. עיני הרופאים ממוקדות בצג האולטרסאונד. “הנה הראש,” היא אומרת בשלווה. “והנה הלב.”
אני מביטה בפראות, אבל רואה רק חולות נודדים של אפור ושחור. “מה את רואה?”
“זואי, את חייבת להירגע לרגע,” אומרת ד”ר גלמן.
אז אני נושכת את שפתי. אני מאזינה לדם ההולם באוזני. דקה חולפת, ואז עוד אחת. אין שום צליל בחדר מלבד צפצופי המכונות השקטים.
ואז ד”ר גלמן אומרת את מה שידעתי שתגיד מלכתחילה. “אני לא רואה דופק, זואי.” היא מביטה בעיני. “אני חוששת שהעובר מת.”
את הדממה מפלח צליל שגורם לי להרפות מידו של מקס ולכסות את אוזני. זה כמו ירייה, כמו ציפורניים שורטות על לוח, כמו הבטחות מוּפָרות. זהו צליל שמעולם לא שמעתי — אקורד של כאב טהור — ונדרש לי רגע להבין שהוא בוקע ממני.
וזה מה שארזתי בתיק הלידה שלי:
כתונת לילה עם הדפס של פרחים כחולים זעירים, אם כי לא לבשתי כתונת לילה מאז גיל שתים־עשרה.
שלושה זוגות תחתוני לידה.
בגדים להחלפה.
אריזת מתנה קטנה של חמאת קקאו ועלי סבון לאם הטרייה, שנתנה לי אמו של אחד מנפגעי הכוויות שהשתחרר לאחרונה מבית החולים.
בובת חזיר, רכה להפליא, שמקס ואני קנינו לפני שנים בהיריון הראשון שלי, לפני ההפלה, כשעוד היינו מסוגלים לקוות.
והאייפוד שלי, עמוס במוזיקה. כל כך הרבה מוזיקה. כשלמדתי לתואר ראשון בתרפיה במוזיקה בברקלי, עבדתי עם הפרופסור שהוכיח לראשונה את השפעתו של טיפול במוזיקה על תהליך הלידה. מחקרים קודמים כבר קישרו בין מוזיקה לנשימה, ובין נשימה למערכת העצבים האוטונומית, אבל עד לאותה עת לא נעשה דבר שקישר רשמית בין טכניקות הנשימה של לָמאז לבין מוזיקה בבחירה אישית. הנחת המוצא היתה שנשים שמאזינות לסוגי מוזיקה שונים במהלך שלבים שונים בלידה, יכולות להשתמש במוזיקה הזאת כדי לנשום נכון, לשמור על שלווה, ועקב כך להפחית את כאב הצירים.
בגיל תשע־עשרה זה נראה לי מדהים לעבוד עם מישהו שהמחקר שלו הפך לנוהג רווח בחדרי לידה ברחבי העולם. לא ידעתי שיחלפו עשרים ואחת שנים לפני שאזכה להתנסות בכך בעצמי.
כיוון שהמוזיקה חשובה לי כל כך, בחרתי בקפידה את המוזיקה המתאימה לצירים וללידה. בצירים המוקדמים אירגע עם ברהמס. בשלב הלידה הפעילה, כשאצטרך להתמקד בנשימה, בחרתי מוזיקה עם מהירות ומקצב ברורים: סונטת אור הירח של בטהובן. בשביל המעבר מפתיחה של שבע אצבעות לפתיחה של עשר, שידעתי שהוא השלב הכואב ביותר, ערכתי שילוב של מנגינות — החל בשירים שמעלים בי את זיכרונות הילדות החיוביים החזקים ביותר — “אר־אי־או ספידוואגון” ומדונה ואלוויס קוסטלו ו”דהרת הוולקירות” של וגנר, שהעליות והירידות הסוערות שלו ישקפו את המתרחש בגופי.
אני מאמינה בכל לבי שמוזיקה יכולה לשכך את הכאב הגופני של הלידה.
אני רק לא יודעת אם היא יכולה לעזור בעניין האבל.
בעודי יולדת, אני כבר חושבת על היום שבו לא אזכור את זה עוד. לא אזכור את ד”ר גלמן מדברת על שרירנים בחלל הרחם שרצתה להסיר לפני מחזור ההפריה — ניתוח שסירבתי לבצע כי אצה לי הדרך להרות — גידולים שפירים שהם כעת גדולים הרבה יותר. אני לא אזכור כיצד אמרה לי שהשליה נפרדה מדופן הרחם. לא ארגיש אותה בודקת את צוואר הרחם שלי ואומרת בשקט שאני בפתיחה של שישה סנטימטרים. לא אבחין במקס מחבר את האייפוד שלי כדי שבטהובן ימלא את החדר; לא אראה את האחיות פוסעות כמחליקות בהילוך איטי וקודר, באופן שונה כל כך מכל לידה עליזה וקולנית שראיתי בסדרה “סיפורו של תינוק”.
לא אזכור איך ירדו לי המים, או כמה דם נספג בסדינים מתחתי. לא אזכור את עיניו העצובות של המרדים שאמר שהוא מצטער על האובדן עוד לפני שהפך אותי על צדי והזריק לי אפידורל.
לא אזכור איך איבדתי את התחושה ברגליים וחשבתי שגם זה משהו, ותהיתי אם אפשר לסדר משהו שיגרום לי לא להרגיש דבר.
לא אזכור כיצד פקחתי את עיני אחרי ציר לופת במיוחד וראיתי את פניו של מקס מכווצות כשלי מדמעות.
לא אזכור שאמרתי למקס לכבות את בטהובן. ולא אזכור כיצד כשלא עשה זאת מהר מספיק, הנפתי את זרועי בתנופה, הפלתי את האייפוד מתחנת העגינה ושברתי אותו.
לא אזכור שאחר כך היה שקט.
מישהו אחר יצטרך לספר לי כיצד החליק העובר מבין רגלי כדגיג־כסף, וכיצד ד”ר גלמן אמרה שזה בן.
אבל זה לא נכון, אני אחשוב, אם כי לא אזכור שום דבר. ברתה היתה אמורה להיות בת. וכיצד, בעקבות זאת, תהיתי במה עוד טעו הרופאים.
לא אזכור את האחיות שעטפו אותו בשמיכה וכיסו את ראשו בכובע סרוג זעיר.
לא אזכור שהחזקתי אותו: את ראשו בגודל שזיף. את תווי פניו המשורגים ורידים כחולים. את האף המושלם, את הפה המשורבב, את העור החלק היכן שגבותיו טרם התגבשו. את החזה, השברירי כשל ציפור והדומם. כיצד יכולתי כמעט להחזיק אותו בכף יד אחת; כיצד לא שקל כלום כמעט.
לא אזכור כיצד, עד לאותו הרגע, לא באמת האמנתי שזה קורה.
בחלומי המטושטש אני חוזרת אחורה חודש אחד. מקס ואני שוכבים במיטה אחרי חצות. אתה ער? אני שואלת.
כן. סתם חושב.
על מה?
הוא מנענע בראשו. כלום.
אתה דואג, אני אומרת.
לא, סתם תהיתי, הוא אומר ביישוב הדעת, לגבי שמן זית.
שמן זית?
כן. ממה הוא עשוי?
זאת שאלה מכשילה? אני שואלת. מזיתים.
ושמן תירס. ממה הוא עשוי?
תירס?
אז, אומר מקס, מה עם שמן תינוקות?
לרגע שנינו שותקים. ואז פורצים בצחוק. אנחנו צוחקים כל כך, שדמעות נקוות בעיני. בחושך אני מושיטה את ידי אל ידו של מקס, אבל מחטיאה אותה.
כשאני מתעוררת, התריסים בחדר מוגפים אבל הדלת פתוחה. בתחילה אני לא זוכרת היכן אני נמצאת. יש רעש במסדרון ואני רואה סבך משפחתי — סבים, ילדים, בני נוער — צף על פני שובל של צחוקים. הם נושאים קשת של בלונים.
אני פורצת בבכי.
מקס יושב לצדי על המיטה. הוא מניח עלי את ידו במגושם. להיות פלורנס נייטינגייל זה לא הצד החזק שלו. בחג מולד אחד היינו חולים בשפעת. בין התקפי ההקאה שלי הייתי הולכת לאמבטיה ומביאה לו קומפרסים קרים. “זוֹ,” הוא ממלמל. “איך את מרגישה?”
“איך אתה חושב שאני מרגישה?” אני מתנהגת כמו כלבה. הזעם חורך את גרוני. הוא ממלא את החלל שקודם שיכן את התינוק שלי.
“אני רוצה לראות אותו.”
מקס קופא. “אני, אה…”
“תקרא לאחות.” קולה של אמי בוקע מפינת החדר, שם היא יושבת. עיניה אדומות ונפוחות. “שמעת מה היא רוצה.”
מקס מהנהן, קם ויוצא מהחדר. אמי מחבקת אותי. “זה לא הוגן,” אני אומרת ופני מתקמטים.
“אני יודעת, זוֹ.” היא מלטפת את שערי ואני נשענת עליה, כמו בגיל ארבע, כשלעגו לי בגלל הנמשים, או בגיל חמש־עשרה, כשלבי נשבר בפעם הראשונה. אני מבינה שלא יזדמן לי לנחם את התינוק שלי באופן כזה, והדבר רק מגביר את בכיי.
אחות נכנסת לחדר, ומקס משתרך בעקבותיה. “תראי,” הוא אומר ומושיט לי תמונה של בננו. הוא נראה כאילו צולם ישן בעריסה. ידיו מקופלות משני צדי ראשו. יש לו גומה זעירה בסנטר.
מתחת לתצלום יש טביעת יד וטביעת רגל, זעירות מכדי להיות אמיתיות.
“גברת בקסטר,” היא אומרת ברוך, “אני מצטערת.”
“למה את לוחשת?” אני שואלת. “למה כולכם לוחשים? איפה התינוק שלי לעזאזל?”
וכאילו זימנתי אותו, אחות שנייה נכנסת כשהיא נושאת את בני. הוא לבוש כעת, שוחה בבגדיו. אני מושיטה את ידי לעברו.
פעם, במשך יום אחד, עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ יילודים. ניגנתי בגיטרה לפגים ושרתי להם כחלק מהטיפול ההתפתחותי — תינוקות שנחשפים לטיפול במוזיקה מציגים ריווי חמצן גבוה יותר וקצב לב נמוך יותר, וכמה מחקרים אף הראו שהעלייה היומית במשקל של פגים כפולה כשטיפול במוזיקה הוא חלק משגרת יומם. עבדתי עם אם אחת, שרתי שיר ערש בספרדית לתינוק שלה, כשעובדת סוציאלית נכנסה וביקשה את עזרתי.
“התינוקת של רודריגז מתה הבוקר,” אמרה לי. “המשפחה מחכה שהאחות האהובה עליהם תבוא לערוך את האמבטיה האחרונה.”
“האמבטיה האחרונה?”
“זה עוזר לפעמים,” אמרה העובדת הסוציאלית. “העניין הוא שזאת משפחה גדולה, ונדמה לי שלא תזיק להם עזרה נוספת.”
כשנכנסתי לחדר הפרטי שבו ישבה המשפחה, הבנתי מדוע. האם ישבה בכיסא נדנדנה עם התינוקת המתה בזרועותיה. פניה נראו כאילו גולפו באבן. האב ריחף מעליה. דודות ודודים וסבות וסבים שוטטו בדממה, בניגוד מוחלט לאחייניות ולאחיינים שצווחו ורדפו זה אחר זה סביב מיטת בית החולים.
“שלום,” אמרתי. “אני זואי. זה בסדר אם אני אנגן?” הצבעתי על הגיטרה התלויה על רצועה בגבי.
כשהאם לא ענתה, כרעתי ברך לפני הכיסא. “הבת שלך היתה מקסימה,” אמרתי.
היא לא ענתה, וכמוה גם אף אחד אחר, אז העברתי את הגיטרה לפנים והתחלתי לשיר — את שיר הערש ששרתי כמה דקות קודם לכן:
דוּאֶרמֶטֶה, מי ניניה
דוארמטה, מי סול
דוארמטה, פֶּדאסו
דֶה מי קוראסון.
לרגע אחד הילדים שרצו במעגלים קפאו. המבוגרים בחדר נעצו בי עיניים. הפכתי לנקודת המוקד, למרכז כל האנרגיות, במקום התינוקת האומללה. ברגע שהאחות הגיעה והפשיטה את התינוקת לקראת האמבטיה האחרונה, חמקתי מן החדר, ניגשתי אל משרדי המנהלה של בית החולים והתפטרתי.
ניגנתי לצד מיטותיהם של ילדים גוססים עשרות פעמים; תמיד ראיתי בכך זכות לערסל אותם במעבר מן העולם הזה לעולם הבא על חוט של צלילים, פזמון מתוק. אבל זה היה שונה. פשוט לא יכולתי להיות אורפיאוס לתינוק מת, לא כשמקס ואני התקשינו כל כך להיכנס להיריון.
בני שלי קר למגע. אני מניחה אותו בין רגלי על מזרן בית החולים ופותחת את הפיג’מה הכחולה שאחות כלשהי הלבישה לו. אני מכסה את פלג גופו העליון בידי, אבל אין שום דופק.
דוארמטה, מי ניניו, אני לוחשת.
“את רוצה להשאיר אותו כאן קצת?” שואלת האחות שהביאה אותו.
אני מרימה את עיני. “אני יכולה?”
“את יכולה להחזיק אותו כמה שאת רוצה,” היא אומרת. “טוב…” היא לא מסיימת את קו המחשבה.
“איפה הוא שוכב?” אני אומרת.
“סליחה?”
“כשהוא לא כאן? איפה הוא שוכב?” אני מביטה באחות. “בחדר המתים?”
“לא. הוא אצלנו.”
היא משקרת לי. אני יודעת שהיא משקרת. אילו שכב בעריסה עם תינוקות אחרים, עורו לא היה קפוא כל כך, כמו בוקר סתווי. “אני רוצה לראות.”
“אני חוששת שזה בלתי אפשרי —”
“תעשי את זה.” קולה של אמי סדוק מסמכות. “אם זה מה שהיא צריכה לראות, תני לה.”
שתי האחיות מחליפות מבטים. ואז אחת מהן יוצאת ומביאה כיסא גלגלים. הן עוזרות לי להוריד את הרגליים מהמיטה ולהתיישב. כל אותה העת אני מחזיקה את התינוק.
מקס דוחף אותי במסדרון. מאחורי אחת הדלתות אני שומעת גניחה של אישה בצירים. הוא דוחף אותי מעט מהר יותר.
“גברת בקסטר רוצה לראות איפה נמצא הבן שלה,” אומרת האחות לעמיתתה מאחורי השולחן, כאילו זאת בקשה שהיא ממלאת בכל יום. היא מובילה אותי על פני תחנת האחיות אל שורת מדפיות גדושות צינוריות עטופות ניילון וערימות של שמיכות וחיתולים. לצדן יש מקרר קטן מפלדת אל־חלד, מהסוג שהיה לי במעונות בקולג’.
האחות פותחת את המקרר. בהתחלה אני לא זוכרת, אבל כשאני מביטה פנימה ורואה את הדפנות הלבנים הריקים ואת המדף הבודד, אני נזכרת.
אני מצמידה את התינוק אל גופי, אבל הוא קטן כל כך שקשה לי לדעת אם אני מחזיקה אותו כמו שצריך. באותה המידה יכולתי להחזיק שק נוצות, נשימה, משאלה. אני קמה ללא שום תוכנית בראש — אני רק יודעת שאיני יכולה עוד להביט במקרר — ופתאום אני לא יכולה לנשום, והעולם מסתחרר, וחזי נמחץ במלקחיים. הדבר היחיד שאני חושבת עליו, לפני שאני צונחת, הוא שלא אפיל את בני. שאֵם טובה לא היתה מרפה.
“מה שאת אומרת בעצם,” אני אומרת לד”ר גלמן, הגינקולוגית שלי, “הוא שאני פצצת זמן מהלכת.”
אחרי שהתעלפתי, התעוררתי וסיפרתי לרופאים על התסמינים שלי, נתנו לי הֶפּארין. מכונת סי־טי הראתה קריש דם שהגיע אל הריאות שלי — תסחיף ריאתי. כעת הרופאה מספרת לי שבדיקות הדם מצביעות על הפרעה בקרישה. שזה עלול לקרות שוב ושוב.
“לא בהכרח. עכשיו כשאנחנו יודעים שאת סובלת מקרישיות יתר, ניתן לך קומאדין. זה בר־טיפול, זואי.”
אני קצת מפחדת לזוז, בטוחה שאזעזע את הקריש, אשלח אותו היישר אל המוח ואחטוף שבץ. ד”ר גלמן מרגיעה אותי שזריקות ההפארין שקיבלתי ימנעו מזה לקרות.
משהו בי, החלק שמרגיש כאילו בלעתי אבן, מאוכזב.
“איך לא בדקתם את זה קודם?” שואל מקס. “בדקתם כל דבר אחר.”
ד”ר גלמן פונה אליו. “קרישיות יתר לא קשורה להיריון. זה משהו שנולדים איתו, והוא מתגלה בדרך כלל בגיל צעיר יותר. לרוב אי־אפשר לאבחן הפרעה בקרישה עד שמשהו מעורר אותה. רגל שבורה יכולה לגרום לזה. או במקרה של זואי, צירים ולידה.”
“זה לא קשור להיריון,” אני חוזרת ואומרת, נאחזת בכל כוחי בהצהרה. “אז טכנית אני עדיין יכולה ללדת?”
הגינקולוגית מהססת. “שני המצבים לא סותרים זה את זה,” היא אומרת. “אבל אולי נדבר על זה בעוד כמה שבועות?”
שתינו מסתובבות לקול הדלת הנסגרת מאחורי מקס, שעזב את החדר.
כשמשחררים אותי מבית החולים, סניטר מסיע אותי בכיסא גלגלים אל שורת המעליות, ומקס נושא את התיק שארזתי. אני מבחינה במשהו שלא שמתי לב אליו במהלך שהותי שם — נורית בודדת בכדור זכוכית קטן שהוצמד בוואקום לדלת חדרי. החדר שלי הוא היחיד במסדרון עם כדור כזה. אני מבינה שזה מעין סימן, אות לכל מקיזי הדם והמאושפזים והמתנדבים הנכנסים לחדר שאין זה אזור של אושר. שבניגוד לכל חדר אחר של אם טרייה, כאן קרה דבר־מה נורא.
בעודנו ממתינים לפתיחת הדלתות, מגיעה אישה בכיסא גלגלים. היא נושאת תינוק בן יומו, ואל כיסא הגלגלים שלה קשור בלון מזל טוב. בעלה משתרך אחריה בזרועות מלאות פרחים. “זה אבא?” הומה האישה כשהתינוק מתפתל. “אתה אומר לו שלום?”
נשמע צלצול ודלת המעלית נפתחת. היא ריקה, יש שפע של מקום לשתיים. האישה נכנסת ראשונה, ואז הסניטר מתחיל לסובב את כיסא הגלגלים שלי כדי שאוכל להיכנס לצדה.
אבל מקס חוסם את דרכו. “ניקח את המעלית הבאה,” הוא אומר.
אנחנו נוסעים הביתה בטנדר של מקס, שמדיף ריח אדמה עתירת רקבובית ועשב מכוסח, אף שאין מכסחות או מנכשות בתא המטען. אני תוהה מי מנהל את העסק. מקס מדליק את הרדיו על תחנה שמשמיעה מוזיקה. זה לא עניין של מה בכך — בדרך כלל אנחנו מתווכחים על תחנות. הוא מקשיב לפטפוטי נסיעה ברדיו הציבורי הארצי, לרגע, רגע, אל תגיד לי! ולכל תוכנית חדשות אפשרית… אבל הוא לא אוהב שמוזיקה מתנגנת בזמן שהוא נוהג. אני לא יכולה לדמיין אפילו נסיעה של שמונה מאות מטר בלי לשיר.
“אמור להיות סוף־שבוע יפה,” אומר מקס. “חמים.”
אני משקיפה מבעד לחלון. אנחנו עומדים ברמזור אדום, ובמכונית לצדנו יש אמא עם שני ילדים במושב האחורי, שאוכלים קרקרים בצורת בעלי חיים.
“חשבתי שניסע לחוף, אולי.”
מקס גולש; אלה הימים האחרונים של הקיץ. זה מה שהוא עושה בדרך כלל. אבל שום דבר הוא לא כמו בדרך כלל. “אולי,” אני אומרת.
“חשבתי,” ממשיך מקס, “שאולי זה יהיה מקום טוב בשביל, את יודעת.” הוא בולע. “האפר.”
קראנו לתינוק דניאל ואירגנו את שריפת גופתו. האפר יגיע בכד בצורת נעל תינוק זעירה מקרמיקה עם סרט כחול. לא ממש שקלנו מה נעשה איתו ברגע שיגיע, אבל עכשיו אני מבינה שמקס צודק. אני לא רוצה את הכד על דלפק המטבח. אני לא רוצה לקבור אותו בחצר האחורית שלנו, כמו שקברנו את הקנרית כשהיא מתה. אני מניחה שהחוף הוא מקום יפה, שלא לומר בעל משמעות. אבל אילו אפשרויות נוספות יש לי בעצם? זה לא שהתינוק נוצר במקום רומנטי כמו ונציה, שם יכולנו להשיט את הכד במורד נהר הפּוֹ; או תחת שמי הכוכבים בטנזניה, שם יכולנו לפתוח את הכד אל רוחות הסרנגטי. הוא נוצר במעבדה של מרפאת פוריות, ואני הרי לא יכולה לפזר את האפר במסדרון.
“אולי,” אני אומרת, המרב שיש באפשרותי לתת למקס כרגע.
כשאנחנו פונים אל שביל הגישה שלנו, המכונית של אמי כבר חונה שם. היא תישאר איתי במשך היום כדי לוודא שאני בסדר כשמקס הולך לעבודה. היא יוצאת אל הטנדר כדי לעזור לי לקום. “מה אני יכולה להציע לך, זוֹ?” היא שואלת. “כוס תה? אולי שוקולד? אנחנו יכולות לראות פרק של ‘דם אמיתי’ שהקלטת…”
“אני רק רוצה לשכב,” אני אומרת, וכשהיא ומקס ממהרים לעזור לי, אני הודפת אותם. אני צועדת אט־אט במסדרון, נעזרת בקיר לתמיכה. אבל במקום להיכנס לחדר השינה שלנו שבקצה המסדרון, אני נכנסת לחדר הקטן מימין.
עד לפני חודש זה היה חדר העבודה המאולתר שלי — המקום שבו פעם בשבוע אלכסה באה לעבור על ספרי החשבונות שלי. ואז, במהלך סוף־שבוע אחד, מקס ואני צבענו אותו בצהוב־חלמון שמשי והצבנו עריסה ושידת החתלה שקנינו בחנות צדקה בסכום כולל של ארבעים דולר. בזמן שמקס הרים את החפצים הכבדים, אני סידרתי ספרים — את האהובים עלי מילדותי: ארץ יצורי הפרא, הארי הכלב המלוכלך ומצחיות למכירה — על מדף.
אבל כעת, כשאני פותחת את הדלת, אני עוצרת את הנשימה. במקום העריסה ושידת ההחתלה ישנו לוח השרטוט הישן ששימש לי שולחן כתיבה. המחשב שלי מחובר ושוב מזמזם. התיקיות שלי מסודרות בקפידה לצדו. והכלים שלי — ג’מבות ובנג’ואים וגיטרות ופעמונים — מסודרים בשורה ליד הקיר.
העדות היחידה לכך שהיה כאן אי־פעם חדר ילדים היא הקירות שעדיין צהובים כשמש. הצבע שמרגישים בִּפנים כשמחייכים.
אני נשכבת על השטיח הקלוע שבמרכז החדר ומצטנפת עם הברכיים צמודות לחזה. קולו של מקס נישא על פני המסדרון. “זואי? זו? איפה את?” אני שומעת אותו פותח את דלת חדר השינה, מסתובב במהירות ויוצא. הוא עושה אותו הדבר באמבטיה. ואז הוא פותח את הדלת ורואה אותי. “זואי,” הוא אומר. “מה לא בסדר?”
אני מקיפה במבטי את החדר, את הלא־חדר־ילדים הזה, וחושבת על מר דוקר, על מה פירוש הדבר להפוך מודע לסביבתך. זה כמו להתעורר מהחלום הכי טוב ולגלות מאה סכינים צמודים לגרון. “הכול,” אני לוחשת.
מקס מתיישב לצדי. “אנחנו חייבים לדבר.”
אני לא פונה אליו. אני אפילו לא מתיישבת. אני מביטה היישר לפנים, ועיני בגובה הרדיאטורים. מקס שכח להוציא את מכסי הבטיחות מהשקעים. הם עדיין מכוסים בדיסקות פלסטיק שטוחות, לוודא שאיש לא ייפגע.
מאוחר מדי, לעזאזל.
“לא עכשיו,” אני אומרת.
מאבדים מפתחות, ארנק, משקפיים. מאבדים עבודה. מאבדים משקל.
מאבדים כסף. מאבדים את השפיות.
מאבדים תקווה; מאבדים אמונה. מאבדים את הצפון.
מאבדים חברים.
מאבדים את הראש. מאבדים עניין. מאבדים צלם אנוש.
מאבדים תינוק, או ככה לפחות אומרים.
אבל אני יודעת בדיוק היכן הוא נמצא.
למחרת אני מתעוררת, והשדיים שלי קשים כמו שיש. אני לא מצליחה אפילו לנשום בלי שיכאבו. אין לי תינוק, אבל גופי לא יודע את זה כמדומה. האחיות בבית החולים הזהירו אותי. פעם היתה זריקה שייבשה חלב אם, אבל היו לה תופעות לוואי חמורות, אז כעת פשוט שלחו אותי הביתה עם אזהרה הוגנת לגבי מה שעתיד לעבור עלי.
המצעים בצד של מקס במיטה עדיין מסודרים. הוא לא נכנס למיטה בלילה; אין לי מושג איפה הוא ישן. בשלב זה הוא בטח כבר הלך לעבודה.
“אמא,” אני קוראת, אבל איש לא בא. אני מתיישבת, מתכווצת, ורואה פתק על ארונית הלילה. הלכתי לקניות, כתבה אמי.
אני מעלעלת במסמכי השחרור שקיבלתי מבית החולים. אבל איש לא שוקל לשלוח הביתה אישה אחרי לידת נפל, עם פרטי קשר של יועצת הנקה.
אני מרגישה כמו טיפשה כשאני מצלצלת למשרדה של ד”ר גלמן. הפקידה שלה — בחורה חמודה שראיתי מדי חודש בחצי השנה האחרונה —עונה. “היי,” אני אומרת. “מדברת זואי בקסטר —”
“זואי!” היא אומרת בהתלהבות. “שמעתי שאישפזו אותך ביום שישי! נו? זה בן או בת?”
על פי העליצות בקולה אני מבינה שאין לה מושג מה קרה בסוף־השבוע. המילים בגרוני מרשרשות כעלים. “בן,” אני אומרת, לא מסוגלת להוציא את השאר.
אפילו בד הטי־שרט שלי גורם לי כאב נורא. “אפשר לדבר עם אחות מיילדת?”
“בטח, אני אעביר אותך…” אומרת הפקידה, ואני ממתינה ומתפללת שהאחות המיילדת לפחות יודעת מה קרה.
נשמעת נקישה. “זואי,” אומרת האחות ברוך. “מה שלומך?”
“החלב שלי,” אני נשנקת. “יש משהו שיכול לייבש אותו?”
“לא ממש — את צריכה פשוט לחכות עד שזה יעבור,” היא אומרת. “אבל את יכולה לקחת איבופרופן. תנסי להניח עלֵי כרוב קרים בתוך החזייה — אין לנו מושג למה, אבל משהו בהם מרגיע את הגודש. ומרווה — אם יש לך, תבשלי עם זה. או תכיני תה. מרווה מדכאת את ייצור החלב.”
אני מודה לה ומנתקת. כשאני מניחה את השפופרת, היא נתקלת בשעון ומדליקה בטעות את הרדיו. הוא מכוון על תחנה קלאסית, כי איכשהו קל לי יותר להתעורר בשש בבוקר לצלילי תזמורת מאשר למוזיקת רוק.
החליל. תנועת הנדנוד של כלי המיתר. נהמות השאיבה של הטובה והקרן. “דהרת הוולקירות” של וגנר נישא מקיר לתקרה לרצפה, ממלא את החדר בתוהו ובוהו ובלחץ.
הקטע הזה צרוב בדיסק שנמצא בתיק הלידה שטרם פרקתי.
הקטע הזה מעולם לא הושמע בעת הלידה, אם כי ילדתי.
בתנועה מהירה אחת אני תופסת את שעון הרדיו ותולשת אותו מהשקע שאליו הוא מחובר. אני מניפה אותו גבוה מעל ראשי ומשליכה אותו על פני החדר כך שהוא מתרסק על רצפת העץ בשיא שלא היה מבייש את וגנר.
ואז יש רק דממה, ואני שומעת את נשימתי הקרועה. אני מדמיינת את עצמי מסבירה את זה למקס. או לאמי, שמופיעה עם שקית קניות ורואה מה קרה. “בסדר,” אני אומרת לעצמי. “את מסוגלת לעשות את זה. את רק צריכה לאסוף את השברים.”
במטבח אני מוצאת שקית אשפה שחורה, יעה ומטאטא. אני אוספת את שרידי הרדיו. אני מטאטאת את הפיסות הקטנות ואת הקרביים אל היעה.
לאסוף את השברים.
זה באמת פשוט. בפעם הראשונה בארבעים ושמונה השעות האחרונות אני מרגישה שינוי, מטרה. אני מחייגת אל משרדה של ד”ר גלמן בפעם השנייה בעשר דקות. “זאת שוב זואי בקסטר,” אני אומרת. “אני רוצה לקבוע תור.”
יש כמה סיבות לכך שעליתי לביתו של מקס בלילה שבו הכרתי אותו:
1. היה לו ריח של קיץ.
2. לא הייתי מסוג הבחורות שהולכות הביתה עם בחורים שכרגע פגשו. אף פעם.
3. הוא דימם נואשות.
***
זאת היתה אמנם החתונה של אחיו, אבל מקס העביר את כל זמנו בהמתנה להפסקה הבאה בהופעה שלי. בזמן ששאר החבר’ה יצאו לעשן או לשתות בבר, אני השפלתי מבט וראיתי את מקס ממתין לי עם משקה קל. בזמנו הנחתי שהוא לא שותה אלכוהול מתוך סולידריות: עבדתי, והיה אסור לי, אז גם מקס לא שתה. אני זוכרת שחשבתי שזה מתוק נורא מצדו. משהו שרוב הבחורים לא היו עושים.
לא הכרתי את הזוג המאושר, מאחר שהחלפתי את הזמרת ברגע האחרון, אבל התקשיתי להאמין שריד ומקס קרובי משפחה. ולא רק בגלל המראה — ריד היה גבוה ואתלטי כמו שחקן גולף או סקווש, ואילו מקס היה כולו גודל וכוח גולמיים — אלא גם בגלל ההתנהגות. נדמה שכל חבריו של ריד בנקאים ועורכי דין שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים; לחברות ולנשים שלהם היו שמות כמו וינקס ומאפי. אשתו הטרייה של ריד, לידי, הגיעה ממיסיסיפי וכמדומה הודתה לישו הרבה — על מזג האוויר, על היין, על העובדה שסבתא קייט זכתה להאריך ימים ולחזות בטבעת על אצבעה של לידי. לעומת שאר האורחים מקס היה מרענן מאוד: תוכו היה כברו. בחצות, כשהיינו אמורים להפסיק לנגן, כבר ידעתי שמקס מנהל עסק לעיצוב נוף, שהוא מפנה שלג בחורף, שאחיו הבכור אחראי לצלקת הכסופה בצווארו (הטלה כושלת של כדור בסיס), ושהוא אלרגי לצדפות. הוא ידע שאני מסוגלת לשיר את האלפבית לאחור, שאני מנגנת בעשרה כלים, ושאני רוצה משפחה. משפחה גדולה.
ממקומי על הבמה פניתי אל הלהקה. לפי רשימת השירים, האחרון היה אמור להיות “ריקוד אחרון” של דונה סאמר. אבל זה לא נראה לי קהל מתאים לדיסקו, אז פניתי אל החבר’ה מאחורי. “אתם מכירים את אֶטה ג’יימס?” שאלתי, והקלידן פצח באקורדים הפותחים של “סוף־סוף”.
לפעמים כשאני שרה, אני עוצמת עיניים. יש הרמוניה בכל נשימה שאני נושמת; התופים הופכים לדופק שלי, המנגינה זורמת בדמי. זאת המשמעות של התמסרות למוזיקה, של הפיכה לסימפוניה של צלילים והפסקות ומקצבים.
כשגמרתי לשיר, נשמע רעם של מחיאות כפיים. שמעתי את ריד מוחא כפיים בקול: בראווה! ואת חברותיה הצעקניות של לידי: …להקת החתונות הכי טובה ששמעתי… חייבת לתת לי את כרטיס הביקור שלהם.
“תודה רבה לכם,” מילמלתי, וכשסוף־סוף פקחתי את עיני, מקס הביט היישר לתוכן.
פתאום גבר התרסק על הבמה, וידו נחבטה במערכת התופים כשכשל לפנים. הוא היה שיכור לחלוטין, ועל פי מבטאו הדרומי, אחד מקרוביה של לידי או ידידי המשפחה. “היי, ילדונת,” הוא צהל ואחז באמרת שמלתי השחורה. “את יודעת מה את?”
הבסיסט התקדם כדי לגונן עלי, אבל מקס כבר נחלץ לעזרתי. “אדוני,” אמר בנימוס, “אולי כדאי שתעזוב…”
השיכור דחף אותו ואחז בידי. “את,” ליהג, “פשוט זמיר מזוין!”
“לא מקללים בנוכחות גברת,” אמר מקס והכניס לו אגרוף. השיכור התמוטט על עדר שושבינות מצווחות, ושמלותיהן הארוכות בלמו את נפילתו.
בן רגע אחז בריון לבוש טוקסידו במקס וסיחרר אותו. “זה על המכות שהכנסת לאבא שלי,” אמר ותקע אגרוף במקס, שאיבד את ההכרה.
קמה מהומה — משהו בנוסח סכסוך הדמים בין משפחת הטפילד למשפחת מקוֹי, שולחנות הפוכים, זקנות תולשות סרטים זו מכובעה של זו. הלהקה חטפה את הכלים בניסיון למנוע מן המתקוטטים להרוס את הציוד. אני זינקתי מהבמה ורכנתי מעל מקס. הוא דימם מפיו ומאפו, וכן מחתך במצחו היכן שפגע בבמה כשנפל. הנחתי את ראשו בחיקי וגהרתי מעליו, מסוככת עליו מפני ההמולה. “זה,” אמרתי ברגע שעפעפיו ריפרפו והוא פקח את עיניו, “היה אידיוטי.”
הוא חייך. “אני לא בטוח,” אמר מקס. “אחרי הכול, זה גרם לך לחבק אותי.”
הוא דימם כל כך, שהתעקשתי לקחת אותו לחדר מיון. הוא נתן לי את מפתחות הטנדר, ואני נהגתי בעודו מצמיד מפית אל מצחו. “נראה לי שאף אחד לא ישכח את החתונה של ריד,” מילמל.
לא עניתי.
“את כועסת עלי,” אמר מקס.
“זאת היתה מחמאה,” אמרתי לבסוף. “הכנסת אגרוף לבחור שנתן לי מחמאה.”
הוא היסס. “את צודקת. הייתי צריך לתת לו לקרוע לך את השמלה.”
“הוא לא היה קורע לי את השמלה. הבחורים בלהקה היו עוצרים אותו לפני ש —”
“רציתי להיות זה שיציל אותך,” אמר מקס בפשטות, ואני בהיתי בו בבוהק הירוק של לוח המחוונים.
בבית החולים חיכיתי עם מקס בתאו. “אתה תצטרך תפרים,” אמרתי.
“אני אצטרך הרבה יותר מזה,” אמר. “קודם כול, אני די בטוח שאחי בחיים לא ידבר איתי יותר.”
לפני שהספקתי להגיב, רופא הסיט את הווילון, נכנס והציג את עצמו. הוא לבש כפפות גומי ושאל מה קרה. “נתקלתי במשהו,” אמר מקס.
הוא התכווץ כשהרופא חיטט בחתך בקרקפתו. “במה?”
“אגרוף?”
הרופא שלף עט־פנס מכיסו והורה למקס לעקוב אחרי הקרן הזעירה. צפיתי בעיניו מתגלגלות מעלה, ואז מצד לצד. הוא קלט שאני מביטה בו וקרץ אלי.
“אתה תצטרך תפרים,” אמר הרופא בהדהוד לדברי. “נראה לי שאין לך זעזוע מוח, אבל לא יזיק אם מישהו יישאר איתך הלילה.” הוא הגיף בחזרה את וילון התא. “אני אחזור עם ציוד לתפירה.”
מקס הרים אלי עיניים שואלות.
“ברור שאני אשאר,” אמרתי. “הרופא מתעקש.”
***
כעבור שבוע אני חוזרת לעבודה ביחידת הכוויות בבית החולים. המטופלת הראשונה שאני פוגשת היא סרינה, נערה בת ארבע־עשרה מהרפובליקה הדומיניקנית, ואחת הקבועות שלי. היא נכוותה קשות בשריפה בביתה, טופלה בבית חולים מקומי ויצאה מעוותת ומצולקת כולה. היא הסתתרה בחושך בבית המשפחה במשך שנתיים לפני שהגיעה לרוד איילנד לעבור השתלות עור. פגשתי אותה כשעה בכל פעם שהגעתי לבית החולים, אם כי בהתחלה אף אחד לא באמת הבין איזו תועלת תפיק סרינה מטיפול במוזיקה. היא התעוורה מקטרקט שהתפתח מאחר שעפעפיה המצולקים לא נסגרו, ותנועות ידיה היו מוגבלות. בהתחלה פשוט שרתי לה עד שהתחילה להצטרף אלי. בסופו של דבר התאמתי לה גיטרה, כיוונתי אותה על אקורד פתוח והוספתי מין מגלש כדי שתוכל לנגן. הדבקתי רצועות ולקרו לצוואר הגיטרה כדי שתוכל למשש את האקורדים שלמדה לנגן.
“היי, סרינה,” אני אומרת בעודי דופקת על דלת חדרה.
“היי, זרה,” היא עונה. אני שומעת את החיוך בקולה.
ברוב אנוכיותי אני אסירת תודה על עיוורונה. על כך שבניגוד למה שקרה לפני כמה דקות, כשדיברתי עם האחיות בתחנה, לא אדרש להרגיע אותה כשלא תדע כיצד להביע תנחומים. סרינה מעולם לא ידעה שאני בהיריון; ולכן אין לה שום סיבה לדעת שהתינוק מת.
“איפה היית?” היא שואלת.
“הייתי חולה,” אני אומרת, גוררת כיסא לצדה ומניחה את הגיטרה בחיקי. אני מתחילה לכוון אותה, והיא מושיטה יד אל הכלי שלה. “מה איתך?”
“כרגיל,” אומרת סרינה. פניה מכוסים בתחבושות, עדיין מחלימים מן הניתוח האחרון. דיבורה מעומעם, אבל אחרי תקופה ארוכה כל כך אני מכירה את דפוס הדיבור שלה. “יש לי משהו בשבילך.”
“באמת?”
“כן. תקשיבי. קוראים לזה החיים השלישיים.” אני מזדקפת בעניין. המושג הזה התפתח מתוך הטיפולים שלנו בחודשיים האחרונים, כשדיברנו על ההבדל בין חייה הראשונים — טרום־חיים — לבין חייה השניים, אחרי השריפה. מה עם החיים השלישיים שלך? שאלתי את סרינה. איפה את רואה את עצמך אחרי שכל הניתוחים ייגמרו?
אני מאזינה לקול הסופרן החלול של סרינה, שצפצופים וזמזומים של המשגוחים המחוברים לגופה קוטעים אותו.
לא מסתתרת עוד בחושך
אין כאב וזעם מר
בחוץ הכול שונה
אבל בפנים אותו דבר
בבית השני, כשאני קולטת את המנגינה, אני מתחילה להוסיף הרמוניות בגיטרה שלי. אני מסיימת כשהיא מסיימת לשיר, ומוחאת כפיים כשהיא מחליקה את ידה במעלה צוואר הגיטרה.
“זאת,” אני אומרת לסרינה, “היתה המתנה הכי טובה בעולם.”
“שווה לחלות בשבילה?”
פעם, במהלך טיפול, סרינה ניגנה במקל־גשם, הפכה אותו מצד לצד ונעשתה נסערת מרגע לרגע. כששאלתי אותה מה זה מזכיר לה, היא סיפרה לי על היום אחרון שלה בחוץ, ברפובליקה הדומיניקנית. היא חזרה הביתה מבית הספר וגשם התחיל לרדת. היא ידעה את זה כי דרכה בשלוליות, ושערה נרטב. אבל היא לא הרגישה את הטיפות על עורה בגלל רקמת הצלקת. היא לא הצליחה להבין מדוע היא לא מרגישה את הגשם, אבל משהו חסר חשיבות כמו הלעג של חבריה לכיתה על פניה הדומים לפני כלתו של פרנקנשטיין, נחווה אצלה כחרב לוהטת שמפלחת את גופה.
זה היה הרגע שבו החליטה לא לצאת עוד מהבית.
טיפול במוזיקה לא אמור לעסוק במטפלת, אלא במטופל. עם זאת, טיפה קטנה על בטן הגיטרה שלי מרמזת על כך שאני בוכה. בדומה לסרינה, גם אני לא הרגשתי כלל את הדמעות על לחיי.
אני נושמת עמוק. “איזה בית את הכי אוהבת?”
“השני, נראה לי.”
אני נאחזת במוכּר: מורה ותלמידה, מטפלת ומטופלת, האישה שהייתי. “תגידי לי למה,” אני אומרת.
אין לי מושג איפה מקס שכר את הסירה, אבל היא מחכה לנו כשאנחנו מגיעים למפרץ נָרָגָנסֶט. החזאים טעו: מזג האוויר קר ולח. אני בטוחה למדי שאנחנו היחידים שהזמינו סירת מנוע הבוקר. באוויר יש ערפילים, ואני רוכסת את חליפת הסערה עד הסנטר.
“את קודם,” אומר מקס ומחזיק את הסירה כדי שאכנס לתוכה. ואז הוא מושיט לי את קופסת הקרטון שהיתה מונחת על המושב בינינו בנסיעה לחוף.
מקס מתניע, ואנחנו מזנקים אל הים ומתנודדים בעצלתיים בסמוך לגדה בין מצופים וגופיהן הישֵנים של סירות מפרש. גלים מקציפים מושיטים את אצבעותיהם הגרומות מעל גוף הסירה הקטנה שלנו ומרטיבים את נעלי.
“לאן אנחנו שטים?” אני צועקת מעל רעש המנוע.
מקס אינו שומע אותי, או מעמיד פנים. הוא עושה את זה הרבה לאחרונה. הוא חוזר הביתה שעות אחרי השקיעה, ואני יודעת שאין שום סיכוי שגזם או כיסח או אפילו גלש. הוא משתמש בתירוץ הזה כדי לישון על הספה. אני לא רוצה להעיר אותך, הוא אומר, כאילו זאת אשמתי.
הבוקר עוד לא עלה אפילו. הרעיון של מקס היה לבוא הנה כשהים שקט — בלי מכמורות דיג, בלי ספנים של סוף־שבוע. אני מתיישבת באמצע הספסל עם הקופסה בחיקי. כשאני עוצמת עיניים, טרטור המנוע ופכפוך הגלים מתארגנים לכדי מקצב ראפ. אני מתופפת באצבעותי לפי הקצב על מושב המתכת.
כעבור כעשר דקות מקס מכבה את המנוע. אנחנו מתנודדים, מוטלים אנה ואנה על פני הגלים שאנו עצמנו יצרנו.
הוא יושב מולי, ידיו תחובות בין ברכיו. “מה כדאי לנו לעשות?”
“אני לא יודעת.”
“את רוצה ל…”
“לא,” אני אומרת ומעבירה לו את הקופסה. “תעשה את זה אתה.”
הוא מהנהן ושולף את נעל הקרמיקה הכחולה הקטנה מהקופסה. כמה פתיתי קלקר מתעופפים ברוח. אני נתקפת בהלה — מה יהיה אם משב רוח עז יגיע ברגע הלא נכון? מה יהיה אם האפר יידבק לי לשיער, לז’קט?
“אני מרגיש שאנחנו צריכים להגיד משהו,” ממלמל מקס.
עיני נמלאות דמעות. “אני מצטערת,” אני לוחשת.
על כך שאין לי שום דבר טוב יותר להגיד.
על כך שאנחנו צריכים לעשות את זה בכלל.
על כך שלא הצלחתי לשמור אותך בתוכי עוד כמה שבועות.
מקס מושיט את ידו לכיווני ומועך את ידי. “גם אני.”
המציאות של התינוק שלי, מתברר, היא לא יותר מהבל פה בקור, עננת עשן. האפר נעלם כמעט ברגע שהוא נתקל באוויר. אם הייתי ממצמצת, יכולתי בקלות להעמיד פנים שזה לא קרה מעולם.
אבל אני מדמיינת את האפר צונח על פני הים הגועש. אני מדמיינת את הסירנות שבקרקעית הים מחזירות אותו הביתה בשירה.
מקס מאחר לפגישה עם ד”ר גלמן. הוא נכנס במהירות אל משרדה המחופה עץ. “סליחה,” הוא מתנצל. “התעכבתי בעבודה.”
פעם הוא היה מקדים בעשר דקות לכל פגישה. פעם אחת הטנדר שלו התקלקל, והוא רץ עם דגימת זרע כל הדרך למרפאה כדי להגיע בחלון הזמן הדרוש להפריית הביציות השאובות. אבל בשבועיים שחלפו מאז שוחררתי מבית החולים, השיחות שלנו מוגבלות למזג האוויר, רשימות מכולת, ומה ארצה לראות בטלוויזיה בערב. הוא מחליק על הכיסא לצדי ומביט בגינקולוגית בציפייה. “היא בסדר?”
“אין שום סיבה לחשוב שזואי לא תהיה בסדר,” אומרת ד”ר גלמן. “עכשיו כשאנחנו יודעים על קרישיות היתר, אפשר לטפל בה בתרופות. והגידולים השפירים שראינו מתחת לשליה — נקווה שבלי התנודות ההורמונליות של ההיריון הן יתכווצו מחדש.”
“אבל מה עם הפעם הבאה?” אני שואלת.
“אני באמת לא מצפה לקריש נוסף, כל עוד תמשיכי לקחת קומאדין —”
“לא,” אני מתפרצת. “הפעם הבאה שאכנס להיריון. אמרת שאני יכולה לנסות שוב.”
“מה?” אומר מקס. “מה פתאום?”
אני פונה אליו. “נשארו לנו שלושה עוברים. שלושה עוברים מוקפאים, מקס. לא ויתרנו קודם כשהפלתי. אנחנו לא יכולים פשוט לוותר עכשיו —”
מקס פונה אל ד”ר גלמן. “תגידי לה. תגידי לה שזה רעיון גרוע.”
הגינקולוגית מעבירה את אגודלה על שפתו של המַספֵּג על שולחנה. “הסיכוי להיפרדות שליה נוספת נע בין עשרים לחמישים אחוז. בנוסף, יש סיכונים אחרים, זואי. רעלת היריון, למשל: לחץ דם גבוה ונפיחות שיחייבו אותך לקחת מגנזיום למניעת התקפי פרכוסים. יש סיכוי לשבץ —”
“אלוהים ישמור,” מפטיר מקס.
“אבל אני יכולה לנסות,” אני חוזרת ואומרת, מביטה ישירות בעיניה.
“כן,” היא אומרת. “במודעות לסיכונים, את יכולה.”
“לא.” המילה בקושי נשמעת כשמקס קם על רגליו. “לא,” הוא חוזר ואומר ויוצא מהמשרד.
אני עוקבת אחריו וממהרת לאחוז בזרועו במסדרון. הוא מתנער ממני. “מקס!” אני צועקת בעקבותיו, אך הוא פונה אל המעלית. הוא נכנס, ואני מגיעה אל הדלתות בדיוק כשהן מתחילות להיסגר. אני משתחלת פנימה ונעמדת לצדו.
יש גם אֵם במעלית, עם טיולון. מקס בוהה היישר לפניו.
פעמון המעלית מצלצל, והדלתות נפתחות; האישה דוחפת את בנה החוצה. “זה כל מה שרציתי אי־פעם,” אני אומרת ברגע שאנחנו שוב לבד. “ללדת.”
“ואם זה לא מה שאני רוצה?”
“פעם רצית.”
“טוב, פעם את רצית מערכת יחסים איתי,” אומר מקס, “אז אני מניח ששנינו השתנינו קצת.”
“על מה אתה מדבר? אני עדיין רוצה מערכת יחסים איתך.”
“את רוצה מערכת יחסים עם הזרע שלי. זה… התינוק הזה… הוא נעשה הרבה יותר גדול משנינו. אנחנו כבר אפילו לא יחד בעניין הזה. זה רק את והתינוק שאנחנו לא יכולים להוליד כנראה, וככל שזה נעשה קשה יותר, ככה זה תופס יותר אוויר בחדר, זואי. לא נשאר מקום בשבילי.”
“אתה מקנא? אתה מקנא בתינוק שלא קיים אפילו?”
“אני לא מקנא. אני בודד. אני רוצה את אשתי בחזרה. אני רוצה את הבחורה שפעם רצתה לבלות איתי, לקרוא מודעות אבל בקול ולנסוע שישים קילומטר סתם כדי לראות לאיזה עיירה נגיע. אני רוצה שתתקשרי אלי לנייד כדי לדבר איתי, במקום להזכיר לי שאני צריך להיות במרפאה בארבע. ועכשיו — עכשיו את שוב רוצה להיכנס להיריון, גם אם זה יהרוג אותך? מתי תפסיקי, זואי?”
“זה לא יהרוג אותי,” אני מתעקשת.
“אז זה עלול להרוג אותי.” הוא מרים את עיניו. “זה נמשך כבר תשע שנים. אני לא רוצה את זה יותר.”
משהו במבטו, איזו גלולה מרה של אמת, מעביר רעד בעמוד השדרה שלי. “אז נמצא פונדקאית. או שנאמץ —”
“זואי,” אומר מקס, “התכוונתי שאני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותנו.”
דלתות המעלית נפתחות. אנחנו נמצאים בקומת הקרקע, ושמש אחר הצהריים חודרת מבעד לדלתות הזכוכית שבחזית המרפאה. מקס יוצא מהמעלית, אבל אני לא.
אני אומרת לעצמי שהאור מתעתע בי. שזאת אשליה אופטית. רגע אחד אני רואה אותו, וכעבור רגע כאילו הוא לא היה כאן מעולם.
אין עדיין תגובות